קטגוריה: הלכות דם

סימן סט סעיף טז – מקום מליחת הבשר

 

קמט הכלי שמולחים עליו בשר צריך להיות מנוקב או משופע, כדי שהדם יזוב ממנו בלי עיכוב. והמדרון צריך להיות באופן שאם ישפך שם מים יצאו מיד. ואם השיש שבמטבח חלק לגמרי, מותר למלוח עליו אפילו שאינו מונח כמדרון. ובלבד שלא יהיו שם סדקים ונקבים. ואם השיש אינו חלק, צריך שיהיה מונח כמדרון, באופן ששופכים שם מעט מים והם זבים מיד, ולא יהיו בו סדקים ונקבים. [איסור והיתר מהדורת תשמ"ז עמוד מא. ובילקו"י חלק ח' איסור והיתר כרך א' עמוד תכז, על פי המבואר בשלחן ערוך סימן סט סעיף טז וברמ"א שם].

 

קנ מותר למלוח הבשר על גבי חול דק, שאם יבואו עליו מים, תיכף ומיד יבלעו בתוכו, ואינו דומה לקרקע מרוצף. וכן נהגו כל בעלי הוראה להתיר בסתם רצפה של עפר, שדינה כמו כלי מנוקב. [כן כתב בהליכות עולם חלק ו' עמוד קפ. ומה שכתבנו בילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד תכט, דראוי להחמיר שלא למלוח הבשר על גבי קרקע ממש, הנה הלשון שם "ראוי להחמיר" ואינו מעיקר הדין, וגם אפשר דהיינו בקרקע יבשה שאין הדם היוצא מהבשר נבלע בתוכו תיכף ומיד. אבל אין הכי נמי מעיקר הדין מותר למלוח בשר על גבי חול דק, שאם יבואו עליו מים תיכף ומיד יבלעו בתוכו].

 

קנא אם מלח בתוך שק שיש בו נקבים הוי כמלח בכלי מנוקב. אבל אם מלח בשק אטום, דינו כמלח בכלי שאינו מנוקב. ומותר למולחו על גבי מחצלת, שהנקבים שבה מרווחים, והדם זב מהם. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תכט. הליכות עולם חלק ו' עמוד קפ]

 

קנב אין למלוח בשר על גבי עור של בהמה, דחשיב כמולח בכלי שאינו מנוקב. אלא אם כן העור נמצא בשיפוע שהדם זב לחוץ. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תכט]

 

קנג אין למלוח על כלי עצם, אם אינו נמצא בשיפוע ומדרון. [ילקו"י איסור והיתר א' עמ' תל]

 

קנד כלי שאינו מנוקב שנתנו לתוכו קשין וקסמין, ומלחו שם בשר, אף שהבשר מותר, שהרי היה לדם להיכן לזוב, מכל מקום הכלי נאסר מאחר שאינו נקוב. [איסור והיתר א' עמ' תל]

 

קנה אם נמלח בכלי מנוקב, וקודם שיצא מידי כל דמו הניח את הבשר בכלי שאינו מנוקב, יש אומרים שיחזור וימלחנו בכלי מנוקב, שבכהאי גוונא מפליט כל הדם שבו. ויש חולקים. ובשר ששהה כדי שיצא ממנו כל דמו, ואחר כך הניחוהו בכלי שאינו מנוקב, ונתמלא מציר, מותר. ולפי זה בשר שנפל לתוך ציר היוצא מהבשר אחר ששהה כדי מליחה מותר. ויש מי שאוסר בזה ובזה, ויש לחוש לו לכתחלה. [איסור והיתר כרך א' עמוד תל]

 

קנו מלח בשר בכלי שאינו מנוקב, אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח. אבל בצונן מותר להשתמש בו אחר שיקנח הכלי יפה. ומיהו בכלי חרס יש להחמיר אפילו על ידי הדחה. ואם נשתמש בו בלא הדחה, ידיח מה שנשתמש בו. אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תלא]

 

קנז בשר שנמלח בכלי מנוקב מותר להשתמש בכלי זה אפילו רותח. אך נהגו העולם שלא להשתמש כלל בכלי שמולחין בו. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תלב]

 

קנח אם נתן בשר מלוח לתוך קערה של איסור תפלה, אפילו נוגעים זה בזה מותר. [שם תלה]   

סימן פב – סימני עוף טהור

 

א סימני עוף טהור לא נתפרשו מן התורה, שהרי התורה לא מנתה אלא מינים טמאים בלבד, שהם כ"ד מינים בלבד, ולכן שאר המינים [שלא נתפרשו בתורה] מותרים. ובכלל זה תרנגולי הודו מותרים באכילה. וכל מי שהוא בקי באותן מינים ובשמותיהם, הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה. ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ויש אומרים שאין לסמוך על הסימנים, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קסב]

 

ב כל עוף הדורס בידוע שהוא טמא. ואם יש בעוף שלשה סימני טהרה, אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד, קרוב לודאי שאינו דורס, והוא טהור. ומכל מקום יש עוד סימן כדי לצאת מכל ספק, שבודאי אינו דורס, והוא, שיש לו חרטום רחב, וכף רגל רחב, "ואפילו אין שום מסורת שהוא טהור", מותר באכילה. [הליכות עולם ח"ו עמוד רלו].   

מליחת עופות שלמים

 

נו יש להקפיד במליחת העוף למולחו מבפנים ומבחוץ, ובכל פינה. כדי שהמלח יפעל היטב להוציא את כל הדם, ובדיעבד אם מלחו רק מבפנים או רק מבחוץ, מותר, וכדעת מרן שקבלנו הוראותיו בין להקל בין להחמיר. וכשמולחים אווזים ושאר עופות שרוצים למולחם, יש להוציא מהם האיברים הפנימיים קודם המליחה, ולא למולחם יחד עם האברים הפנימיים. וכן בהדחתם מבפנים יש ליזהר לשפשפם יפה כדי להסיר כל שאריות הדם המצוי בתוכם. [ילקוט יוסף איסור והיתר א' עמ' שיח].

 

נז בשר שנמלח מצד אחד, והצד שנמלח הניחו אותו למטה כל שעת המליחה, גם בזה יש להתיר את הבשר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד שיט]

 

נח בשר שלא נמלח לקדרה, ונפרם דק דק על ידי סכין או מכונת בשר, יש להתירו על ידי צלייה, שהאש שואב הדם ומפליטו, ואף על פי שאם נפל דם בעין על הצלי שעל האש, אוסר כדי נטילה, כאן הדם שעל פני החתיכות הדקות אינו נחשב לדם בעין, והאש שואבו, וכבולעו כך פולטו. ומכל מקום יש להחמיר שלא להכשירו לקדרה (לבישול) מפני שאי אפשר להדיחו היטב קודם מליחה, מדם שעל פניו, וגם קשה למלחו מכל צדדיו ומכל חלקיו. והמכונה שטחן בה בשר שלא נמלח כדין, אינה צריכה הכשר כלל, רק ידיחנה ויקנחנה היטב ודיו, שמאחר והבשר הוא צונן, לא שייך לומר בזה "אגב דוחקא דסכינא בלע". [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד שיט. יביע אומר חלק ה' חיו"ד סימן ה'. וחלק ג' חאו"ח סימן כד אות ט. יחוה דעת חלק ה' סימן נב עמוד רלא]   

סימן סט סעיף יח – בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב

 

קנט בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב, או שמלח את הבשר להכשירו לקדרה כדין, ואחר כך נתנו בכלי שאינו מנוקב, ושהה בכלי זה כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו המים להרתיח, כל חתיכה שהיא משוקעת בציר ודם שבשולי הכלי אסור לאכלו אפילו צלי, ואם רק חלק מן החתיכה היה בתוך הציר, החלק שבתוך הציר אסור לאוכלו אפילו צלי, וחלק החתיכה שמחוץ לציר מותר, אפילו היה כולו שומן, ויקלוף [כדי קליפה] מהצד שלא היה בתוך הציר. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תלה]

 

קס לא שנא חתיכה אחת או כמה חתיכות, אם נמלחו בכלי שאינו מנוקב כל מה שבציר אסור. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תלז]

 

קסא חתיכה שיש ספק אם נמלחה בכלי מנוקב או בכלי שאינו מנוקב, החתיכה כולה מותרת לכולי עלמא. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תלז]

 

קסב חתיכה שנמלחה בכלי שאינו מנוקב, ונתן עליה מלח כשיעור מליחה לצלי, אין החתיכה נאסרת כלל. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תלח]

 

קסג חתיכה שנמלחה בכלי שאינו מנוקב, שנתערבה חד בתרי בחתיכות שנמלחו בכלי מנוקב, החתיכה בטלה ברוב, ואפילו אם היתה החתיכה ראויה להתכבד. [או"ה שם עמ' תלח]

 

קסד חתיכת בשר שנמלחה בכלי שאינו מנוקב, והוציאו את החתיכה מן הכלי ולא נודע איזה צד ממנה היה בתוך הציר, ואיזו חלק מהחתיכה היה למעלה מהציר, כל החתיכה אסורה מספק. ואם ברור לנו שרוב החתיכה היה מחוץ לציר, ורוב החתיכה היתה מחוץ לציר, יש להתיר חתיכה זו, מדין חד בתרי בטיל. שגם בחתיכה אחת יש לומר חד בתרי בטיל, ואותו חלק שנכבש ונאסר, ושאין אנו יודעים את מקומו, מתבטל כלפי רוב החתיכה המותרת. ואין צורך שיהיה ממש פי שנים כנגד החלק של החתיכה שבתוך הציר, אלא די ברוב רגיל. ומותר לבשל אחר כך את כל החתיכה ולאוכלה. אבל אם יש בידינו ספק אם רוב החתיכה היתה מחוץ לציר או לא, ושמא אין רוב בחתיכה נגד מה שהיה מונח בתוך הציר, יש להחמיר בזה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תלט. הליכות עולם ח"ו עמו' קפא].   

סימן פג – סימני דגים טהורים

 

א הדגים מותרים כשיש להם שני סימנים המפורשים בתורה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור, וסנפיר הוא ששט בו, וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו. וכל שיש לו קשקשת אחת בכל מקום שהוא, הדג טהור. ואפי' אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, מותר. ואפילו אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן, או שהיה לו בעודו במים ומשירן מיד בעלותו ליבשה, מותר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קסה]

 

ב כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, לפיכך מצא דג שיש לו קשקשת אין צריך לחזור אחר סנפיר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קסו]

 

ג דגים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם, שנאמר: הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף להם, ושינה הכתוב בדגים ונאמר בהם לשון אסיפה, ובצאן ובקר נאמר שחיטה, לומר לך, שדי להם באסיפה. ואין בהם משום אבר מן החי, ואינם צריכים ניקור מדמם, ומותר לאכול מבשרם ללא הכשרה על ידי מליחה. [ילקוט יוסף איסור והיתר ב עמ' קסו].

 

ד יש ליזהר שלא לסמוך על כל ההכשרים הניתנים לדגי טונה המגיעים מחוץ לארץ בקופסאות שימורים, כי יש הכשרים שלא ניתן לסמוך עליהם לגבי טונה, אחר שהתברר שבין דגי הטונה הכשרים מעורב סוג טונה שאין בהם קשקשים. ולכן יש לברר על איזה הכשרים ניתן לסמוך בענין זה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קסו]

 

ה כשקונים דג טונה אצל מוכר דגים, ונותן להם מהאמצע של הדג, יש לראות את המוכר חותך בפניהם מהדג שיש בו קשקשים. אבל אם המוכר חתך את אמצע הדג שלא בפני הקונה, ואחר כך אמר שחתך חתיכה זו מדג כשר, ואי אפשר להשוות מקום החתך במדוייק, אין לסמוך על המוכר. [והיינו במוכר שחשוד על הדבר, או במוכר גוי] אולם אם חתך הדג בפני המשגיח, ונתן את החתיכות בשקיות ניילון סגורות הדק היטב, וגם הוסיפו עליהם פלומבה, שהוא חותם בתוך חותם, מותר לקנות דג זה. וכן שקונים דג פיל"ה, יש לקנותו עם חתיכת עור שעליו, כדי שתהיה אפשרות לבדוק אם יש בדג קשקשים או לא. כי יש סוגי דגים של פיל"ה שאין בהם קשקשים. ואם יש חותם בתוך חותם, כמו שמצוי היום שעוטפים את הדג בניילון אטום, עם נייר של ההכשר בתוכו, וסוגרים את הניילון עם פלומבה, שהוא חותם בתוך חותם, אין צריך שיהיה הדג עם עורו. [איסור והיתר ב' עמוד קסט]

 

ו דג הנקרא נסיכת הנילוס, יש לקנותו עם חתיכת עור שעליו, כדי שתהיה אפשרות לבדוק אם יש בדג קשקשים או לא. כי יש בהם סוגים שאין בהם קשקשים. וצריך ליזהר מאיזה בעלי חנויות שאינם יראי השם שמדביקים על נסיכת הנילוס עור עם קשקשים, להראות שהדג טהור, למרות שהוא טמא. ואמנם דג קרפיון אין סוג דג טמא בלי קשקשים. [ילקוט יוסף איסור והיתר ב' עמוד קע].

 

ז דגים שיש בהם קשקשים ואין רואים אותם אלא כנגד השמש, יש להתירם באכילה. ובלבד שהקשקשים נקלפים ביד או בכלי. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעא]

 

ח דגים שיש בהם קשקשים, ואין רואים אותם אלא על ידי זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ בלבד, אבל בעין רגילה [במה שמצוי אצל רוב בני אדם] אינם נראים כלל, [גם שלא כנגד השמש], פשוט שאסור לאוכלן. שכל מה שהתירה התורה, הוא בלי כלי הבטה, אלא שנראה לעין אדם בריא בעיניו. ותו לא. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעא. יביע אומר חלק ד' חיו"ד סימן כ' אות ב. יחוה דעת ח"ו סי' מז עמוד רנה]

 

ט מצא חתיכות דגים ויש באחת מהם קשקשת, אם החתיכות מתאימות כולן, מותרות, חזקה שמדג אחד באו, ואם אינן מתאימות, את שנמצאו בהם קשקשים, מותרות, והשאר אסורות, אפילו נמלחו יחד. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעב]

 

י יש אומרים שאם נמצא דג שיש לו ראש רחב ושדרה, מותר לאוכלו, דבודאי היה לו קשקשים. אבל אם הדג שלם ואין אנו רואים בו קשקשים, אין לסמוך על סימן ראש ושדרה. ויש אומרים דבכל גוונא אין לסמוך על סימן ראש ושדרה, וכן נראה דעת מרן השלחן ערוך. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעב]

 

יא ואמנם אם נמצא דג שיש בו קשקשים, אך אין לו שדרה וראשו אינו רחב, מותר לכולי עלמא. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעג]

 

יב דג קטן הנמצא כשחורשים בארץ, אף שאם נמצא במים היה מותר, אפילו הכי אסור. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעג]

 

יג שמן שבסרדינים הקטנים, ושאר מוצרים של הגויים, שנרשם על הקופסא שהוא שמן זית, אין לחוש שמא שמן טמא הוא, או שנתערב בו שמן טמא, שאומן לא מרע אומנותיה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעד. יביע אומר חלק ה' חיו"ד סימן ט אות ד]

 

יד שמן דגים שלפי הנשמע נעשה משמן דגים טמאים, וחולה שאין בו סכנה [שנפל למשכב מחמת חוליו] זקוק לשתותו לרפואה, מותר לו לשתותו בפני עצמו בלבד, הואיל וטעמו פגום ומאוס, והוי שלא כדרך אכילה. ובפרט דמסתמא אינו שותה ממנו אלא חצי שיעור בכל יום, דהיינו פחות משיעור רביעית. ויותר נכון לשתותו בתוך כריכת גומי או קפסוליות, שהוא חוצץ בין השמן לגרונו. ולבריא שהוא מתחזק והולך על רגליו, אלא שיש לו מיחוש בעלמא, או שהוא חלש, אם שותה ממנו רק חצי שיעור יש להקל. ויותר נכון שישתה על ידי קפסולות. ותינוקות חלשים שצריכים לשתות השמן לרפואה, דינם כדין חולה שאין בו סכנה. והדבר ברור שכל זה באופן שאי אפשר בשום אופן להשיג שמן דגים טהור. אבל כשניתן להשיג שמן דגים טהור אין להתיר את השמן הנ"ל בשום אופן, אף שדמי השמן הטהור יקרים מאד. [יביע אומר חלק ב' חיו"ד סימן יב]

 

יד ביצי דגים שהובאו מחוץ לארץ עם תעודת כשרות מוסמכת, אך נמצאו שחורים, שזה סימן של ביצים טמאים, ואחר הבירור נודע שהיו אדומים ונצבעו בצבע שחור לנוי וליופי, יש להורות להתיר ביצים אלה באכילה, ואין לחוש בזה למראית העין, ומותרים ללא כל פקפוק. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעה. יביע אומר חלק ו' חיו"ד סימן ו]

 

טו דג טהור שנמצא במעי דג טמא, בין שנמצא דרך בית הרעי בין שנמצא דרך בית הבליעה, בין שיצא לחוץ, טהור. ועכשיו אין אוכלים אותו משום מיאוס, אם נתמאס בעיכול. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קעו]   

סימן סט סעיף ה' -חתך הבשר אחר המליחה

 

נט אם אחר שהדיח ומלח את החתיכה כראוי, ושהתה כשיעור מליחה, חתך כל נתח לשתים או יותר, אין צריך לחזור להדיח ולמלוח שנית את מקום החתך, הואיל וכבר יצאה מידי דמה. ויש להקל בזה גם בהפסד מועט, ואף שלא לצורך אורחים או בערב שבת. והסכין אין צריך להגעילו, אלא ידיחנו ודיו. [ילקו"י איסור והיתר א עמו' שכא. הליכו"ע ח"ו עמו' קפב]   

סימן סט סעיף יט, וכ' – חליטת הבשר

 

קסה הבשר אחר שהודח ונמלח יפה יפה והודח אחר המליחה כדת, מותר להניחו בקדרה לבשלו, אע"פ שאין המים רותחים, ומותר גם ליתן את הבשר לתוך מים פושרים שעדיין לא הגיעו ליד סולדת בו. וכך היא דעת רוב גדולי הפוסקים, אבל הרמב"ם סובר שאין המלח מפליט את כל הדם שבחתיכה, אלא רק את הדם שבשטח העליון של החתיכה. ולכן הוא מצריך לתת את החתיכה בקדרה שהמים שבה רותחים, שאז המים הרותחים צומתים את הדם שבחתיכה שלא יפרוש, והרי היא כחליטה. ומרן השלחן ערוך (סי' סט סעיף יט) פסק בסתם כדעת רוב הפוסקים שאין צריך שיהיו המים רותחים. והביא שיש מי שהצריך חליטה, וכל מקום שכותב מרן הלכה ב"סתם" להיתר, ואחר כך מביא יש אומרים לחלוק על הסתם, הלכה כסתם מרן, בין בהפסד מועט בין בהפסד מרובה, ולא הביא סברת החולקים אלא לכבוד בעלמא. וכן אמר מרן בעצמו, שכן דעתו, וכמו שהעיד מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (שיורי ברכה סי' סא סק"ב). [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תמא]

 

קסו משפחות יוצאי תימן שעלו לארץ ישראל לצמיתות, יכולים להקל ולנהוג כמנהג ארץ ישראל, בכל עניני איסור והיתר, כדעת המרא דאתרא מרן השלחן ערוך, ובכלל זה רשאים שלא להצריך חליטה לבשר שנמלח. אולם אם ברצונם להמשיך במנהגם לחומרא, שלא לאכול בשר אלא אחר חליטה, תע"ב. אך אינם חייבים להמשיך כמנהגם בתימן להחמיר בזה. [איסור והיתר א' עמו' תמו. יחוה דעת ח"א סי' כז עמוד עז. ירחון קול תורה אב תשס"ג עמוד לה]

 

קסז אף על פי שלכתחלה אין אנו סומכין על חליטה הבאה במקום מליחה, שאין אנו בקיאים בחליטה, מכל מקום בשר שנחלט ברותחין בלי מליחה כלל, בדיעבד מותר לאוכלו, באופן שידוע לנו שהמים היו רותחים בשעה שנתן הבשר לתוכם. [שם עמ' תנ]

 

קסח חולה החסר לו דם, וצריך לאכול בשר, ואסור לו מלח, יש להקל לחלוט את הבשר ברותחין, שאף שאין אנו בקיאים בחליטה, כל זה לבריאים, אבל לחולה יש להקל. וראה לעיל סעיף מז לענין למלוח במלח מזוקק לצורך חולה. [ילקו"י שם עמוד תנב. הליכו"ע ח"ו עמ' קיז]

 

קסט בשר שנמלח ושהה שיעור כדי מליחה, לכתחלה אין ליתנו עם המלח שעליו בתוך כלי שאינו מנוקב. אבל אם עברו ונתנוהו בכלי בלא הדחה, ונתמלא מציר, מותר. ולפיכך בשר שנפל לתוך ציר היוצא מהבשר אחר ששהה כדי מליחה, מותר. ויש מי שאוסר בזה, ויש לחוש לדבריו לכתחלה. [איסור והיתר א' עמ' תנד]

 

קע אין לאכול מבשר שנמלח, קודם שהודח מהמלח שעליו, אף ששהה שיעור מליחה, עד שידיחנו יפה יפה. וכן לכתחלה נכון להחמיר שלא לחתוך ממנו בסכין קודם שידיחנו. ואם חתך ממנו בסכין אין צריך להגעיל הסכין אלא ידיחנו ודיו. [איסור והיתר כרך א' עמוד תנה]

סימן פד – הלכות תולעים

 

א נאמר בתורה: וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על ארבע עד כל מרבה רגליים לכל השרץ השורץ על הארץ, לא תאכלום וגו'. ונאמר עוד: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. והרבה אזהרות הזהירה התורה על השרצים, ומצינו ג' חלוקות בענין השרצים: שרץ המים, שהם השרצים החיים במים, כמו סרטנים. שרץ הארץ, שאלו השרצים הרוחשים על הארץ, כמו נמלים, תולעים שבפירות וירקות, וכדו'. ושרץ העוף, שאלו השרצים המעופפים, כמו זבובים, יתושים, דבורים, וכדו'. והאוכל שקצים ורמשים מטמא את הנפש, דכתיב, ונטמתם בם. [שם עמ' קפא].

 

ב האוכל שרץ המים חייב ארבע מלקיות, ושרץ הארץ חייב חמש מלקיות, ושרץ העוף כגון זבובים חייב שש מלקיות. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קפד]

 

ג שרץ המים אינו דוקא בתולעים שבמים, אלא גם בתולעים שבשאר משקין. [שם עמ' קפה]

 

ד תולעת אפילו היא זעירה ביותר, כל שניתן לראותה על ידי התבוננות היטב, הרי היא אסורה. [ותולעים הנראים במים רק על ידי מיקרוסקופ, ראה להלן]. ואמנם לענין חיוב מלקות יש שרצים שאין חיוב עליהם אלא באכל כעדשה, ויש בכזית. [ילקו"י איסור והיתר ב' עמוד קפה]

 

ה שרצים קטנים הגדלים במים שבכלים, או בבורות שאינם נובעים, מותרים, אף על פי שאין להם סנפיר וקשקשת. ולפיכך מותר לשתות מים אלה ואינו חושש לשרצים שבהם אם יזדמנו לתוך פיו. אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם. ואם פירשו ממקום גידולן, כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ, אף על פי שחזרו לתוך המים אסורים. [שם קפז]

 

ו תולעים קטנים מאד הנמצאים במים ובפירות, ונראים נגד השמש בעין חדה ובריאה, אסורים באכילה. [באופן שאין התולעים גדלים במים, או שפירשו לכלי]. ולפיכך צריך לסנן היטב מים אלה, ולהסיר התולעים על ידי סינון של בגד עב. אבל אם אינם נראים כנגד השמש בעין בוחנת, אלא רק על-ידי מיקרוסקופ, אין בהם איסור כלל, לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קצג. יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' כא אות ז. יחוה דעת חלק ו' סימן מז עמוד רנב]

 

ז אם שאבו מים מן הבור, והמים מוחזקים בתולעים, אבל סיננו אותם במסננת, ובישלו במים ההם. ושוב חזרו ושאבו מים לשתיה, וסיננום באותה מסננת, וראו שיש בהם תולעים רוחשים ובדקו את המסננת, וראו שהיתה נקובה, וקיים חשש שיש תולעים בתבשיל, דעת הרב בירך משה גלאנטי להתיר מטעם ספק ספיקא, דשמא השתא הוא שניקבה המסננת, ושמא נימוחו התולעים ברתיחת התבשיל ונתבטלו. אולם אין לסמוך להקל בזה, דהוה ליה ספק ספיקא בתרי גופי דלא עבדינן, ספק אחד במסננת, וספק אחד בתבשיל. [יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים ח"א סימן טז דף שיח טור ב'].

 

ח חומץ שהתליע יש אומרים שצריך לסננו תחלה בבגד עבה ואחר כך להרתיחו, ואחר הרתיחה צריך לסננו פעם אחרת. ויש אומרים שמותר להרתיח את החומץ, ואחר ההרתחה לסננו בבגד עב, באופן שלא יוכלו התולעים לעבור דרך הבגד. וכן עיקר לדינא. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קצה. הליכות עולם חלק ו' עמוד רנח]   

סימן סט סעיף ו' – שיעור שהיית הבשר במלחו

 

ס שיעור שהיית הבשר במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל. [שהוא שיעור של כ- 18 דקות]. ואמנם המנהג גם אצל הספרדים ובני עדות המזרח להשהות את הבשר עם המלח שעליו, שיעור של שעה אחת שלימה, ונהגו כן מצד חומרא, אבל לא מעיקר הדין. ולפיכך כשיש צורך למהר את בישול הבשר, כגון בערב שבת, או בשעת הדחק, או לצורך אורחים חשובים, או לסעודת מצוה, די בשהיית הבשר במלחו שיעור של מיל. אך נחלקו הפוסקים בשיעור מיל, שיש אומרים שהוא שמנה עשרה דקות, וכן דעת מרן השלחן ערוך, ויש אומרים שהוא כשיעור שני חומשי שעה, דהיינו עשרים וארבע דקות. ולכן לכתחלה ישהנו במלחו עשרים וארבע דקות, ובדיעבד אם השהה אותו במלחו שמונה עשרה דקות, והדיחו ובישלו, מותר. והוא הדין לחולה שצריכים לבשל לו בדחיפות בשר, אף שאין בו סכנה, שמותר לנהוג כפי עיקר הדין. אך אם אפשר טוב ונכון שלא לצמצם, וגם לצורך חולה או בערב שבת ימתינו כחצי שעה. [ילקוט יוסף איסור והיתר א עמ' שכב]

 

סא שיעור שעה שמשהים בו את הבשר עם מלחו, הוא שעה לפי השעון שלנו, שהוא ששים דקות בין בקיץ ובין בחורף, ולא לפי שעות זמניות. [איסור והיתר כרך א' עמוד שכח]

 

סב בשר שנמלח ושהה במלחו שיעור מהלך מיל, ואחר כך הודח הדחה אחרונה, אין צריך לחזור ולמלחו שנית [ולהשהותו שיעור שעה], אלא יכול לבשלו לכתחלה. ויש אומרים שאם הבשר עדיין לא נתבשל יחזור וימלחנו שנית, וישהה אותו במלחו שיעור שעה. ולדבריהם יש ליזהר שלא למלחו עם בשר אחר. והעיקר דאם שהה במלחו שיעור מיל, והודח, בדיעבד יש להקל לכתחלה לבשל את הבשר. והמחמיר לחזור ולמלוח תבוא עליו ברכה. ואם הדיח הבשר בתוך שיעור מיל, ומיד נזכר, רשאי לחזור ולמלוח הבשר שנית, להשלים שיעור מיל, בצירוף שהייתו הראשונה. ואם שהה במלחו יותר מחצי שעה והודח, מותר לכתחלה לבשלו. [דגול מרבבה, ואבני צדק. איסור והיתר כרך א' עמוד שכח. הליכות עולם ח"ו].

 

סג אם נמלח הבשר כראוי, ולאחר שהודח באו לידי ספק אם שהה הבשר במלחו כשיעור מיל, או פחות משיעור זה, אם עדיין לא נתבשל הבשר, טוב לחזור ולמולחו, כדי שיצא מידי ספק, באופן שבצירוף השהיה הקודמת במלח, עם שהייתו במלח שלאחר ההדחה יש שיעור מיל, דהיינו עשרים וארבע דקות, ואח"כ ידיחנו ויבשלנו. אבל אם כבר נתבשל, ונסתפקו אם שהה במלחו כשיעור מיל, יש להתיר התבשיל, דשמא שהה במלחו כשיעור מיל, ושמא הלכה כהראב"ד וסיעתו דבמאי דנפק מניה משערינן, ומסתמא יש ששים כנגד הדם, הילכך יש להתיר התבשיל. ויש חולקים ואומרים דדוקא באופן שידוע לאשה מתי נמלח הבשר, כגון בשעה שש, והספק היה על שעת ההדחה, מתי הודח, אם בתוך השיעור או אחר כך, יש להתיר. אבל אם היה להיפך, שידוע לה שעת ההדחה, והספק שלה הוא על זמן מליחת הבשר, אם הבשר שהה במלחו כשיעור מליחה קודם ההדחה האחרונה או לא, בזה יש להחמיר, דאוקמה בחזקת דם והשתא הוא דנמלח. אולם לדינא יש להקל גם בזה אחר שנתבשל, דספק דרבנן לקולא אפילו היכא דאיתחזק איסורא. אבל קודם הבישול יחזור וימלח. [וראה בסעיף צט-ק]. [ילקו"י איסור והיתר א' עמוד שכט]

 

סד בשר שלא נמלח ועברו ונתנוהו במים רותחים, בעת שמבעבעים ברתיחתן, מותר לאכול את הבשר. וכל שכן אם מלחוהו אבל שהה במלחו שיעור של כ- 10 דקות בלבד, ונתנוהו במים רותחים [חליטה], ובישלוהו, שיש להתיר את הבשר בדיעבד. [שם עמוד של]

 

סה בשר שנמלח ושהה במלחו כעשר דקות, והודח הדחה אחרונה, ושוב נמלח, יש אומרים שצריך להשהותו שיעור מליחה שלם, ואין השיעור הקודם מצטרף לשיעור מליחה. ויש אומרים דאם סך הכל שהה במלחו שיעור מליחה, אף שהיתה הדחה באמצע, סגי בהכי. וכן עיקר לדינא, דהשהיות באמצע מצטרפות. [ילקוט יוסף איסור והיתר א' עמוד של]

 

סו בשר שנמלח ושהה במלחו שיעור מיל, או שיעור חצי שעה, ועשו כן לצורך אורחים או ערב שבת, אין צריך להודיע לאורחים שמלחו את הבשר בשיעור מיל בלבד. ואם בישלו לצורך האורחים [אחר ששהה במלחו שיעור מיל], ונשתייר מהבשר, אפילו הוא הפסד מועט יש להתיר הבשר באכילה לכל אדם. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד של]

 

סז בשר שנמלח ושהה במלחו כשיעור מיל, או שיעור חצי שעה, ועשו כן לצורך ערב שבת או לצורך אורחים, ולבסוף לא בישלו את הבשר, אין צריך במוצאי שבת לחזור ולמלוח את הבשר, כדי להשהותו במלחו שיעור שעה, אלא יכולים לבשלו על סמך המליחה שנעשתה בערב שבת. דהואיל ואישתרי אישתרי. ואמרינן כן גם מאדם לאדם, דהיינו הואיל והותר לאדם זה, הותר לכל אדם. והמחמיר לחזור ולמלוח תבוא עליו ברכה. [ילקו"י איסור והיתר א עמ' שלא. יבי"א ח"י חיו"ד בהערות לר"פ דף שנה טור ב. הליכות עולם ח"ו עמוד נו]

 

סח מותר להשאיר את הבשר עם מלחו מספר שעות, ולכן אשה שמלחה בשר והוצרכה לילך לכמה שעות, אינה צריכה להמתין בביתה עד שיעבור שיעור שעה אחת, ולהדיח את הבשר, אלא יכולה לצאת ולחזור אחר כמה שעות, ואז תדיח את הבשר כדת. אך צריכה ליזהר שלא להשאיר את הבשר במלח יותר משתים עשרה שעות, לפי שחוזר ובולע מלחלוחית הדם שעל פניו ושבמלח. אך בדיעבד הבשר מותר בבישול [אחר הדחה היטב]. [ילקוט יוסף איסור והיתר א' עמוד שלג].

סימן סט סעיף כא – במקום שאין מלח

 

קעא במקום שאין מלח מצוי יש לצלות את הבשר. ויש אומרים שאסור לאכול צלי כשלא נצלה חצי צלייתו ופלט כל דמו. ויש חולקים ואומרים שאין צריך לצלות החתיכה אפילו כחצי צלייתו, וכן עיקר לדינא. אולם אם רוצה לבשלו אחר צלייתו, יצלהו עד שיזוב כל דמו, ואחר כך יבשלוהו. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תנה. יביע אומר חלק ח' חיו"ד ר"ס ח']

 

קעב במקומות שאין מלח מצוי אפשר להקל לתת את הבשר תחת עשן, ולעשנו, ולאוכלו בלא בישול, באופן שהדיח את הבשר מדם שעל פניו. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תנז]

 

קעג צלה בשר ולפני שיצלנו כמאכל בן דרוסאי נמלך ומלחו ובשלו, צריך ס' נגדו, שהדם נתעורר לצאת בצלייתו, ואין כח במלח להוציאו, ופורש בבישול. [או"ה א' עמוד תנח]

 

קעד מי שחתך מלח קשה בסכין חולבת שאינה בת יומא, ומלח בו הבשר, יש מתירים את הבשר כשהוא בערב שבת או כשיש הפסד מרובה. ויש אוסרים. והעיקר להקל. [שם תנט]

 

קעה מותר למכור בשר לא מוכשר, לחילוני החשוד על אכילת בשר בלי להכשירו כדת, שכל שיש ספק אם יעשה איסור יש להקל. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תנט]

 

קעו בשר שאפשר להתירו ולאכול אותו צלי, אין זה נחשב בגדר "הפסד מרובה" בכדי להתירו אף בבישול במקרים מסויימים. [ילקו"י איסור והיתר א' עמ' תסא. יביע אומר ח"ה סי' ה' אות ה]