קטגוריה: הלכות ברכת הפרות

א האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, וכן השותה פחות מרביעית, בין מיין בין משאר משקים, מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל ויש אומרים שאם אכל בריה שלימה, כגון גרגיר שלם של ענב או של רימון, כבר מתחייב בברכה אחרונה אפילו לא היה בו שיעור. ויש חולקים, ולדינא אפילו אם אכל בריה שלימה, אם לא אכל שיעור כזית לא יברך. ומכל מקום לכתחלה יזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית, כדי שלא להכנס בספק ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף, ח"ג ברכות עמ' תקטז, ותשנג. שארית יוסף חלק ג' עמ' שמט]. ב דין בריה הנזכר שייך גם בפירות שאינם משבעת המינים, ולכן גם האוכל פלח של תפוז, דינו כמו האוכל גרגיר של רמון שצריך להזהר לכתחלה שלא לאכול פלח שלם. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקיז, ועמוד תשנג]. ג לכתחלה יש ליזהר שלא לאכול עוגה או פירות כ-18 גרם, כדי שלא יכנס בספק ברכה אחרונה, אלא יאכל פחות מ-18 גרם, או יותר מ-27 גרם. ואם אכל כ-18 גרם, ישתדל לאכול עוד עד שיעור 27 גרם, ואז יברך ברכה אחרונה. ואם אינו יכול לאכול עוד, לא יברך ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקיז]. ד מי שמטבל ביסקויט לתוך כוס תה או קפה, ועל ידי כך הגיע משקל הביסקויט לכ-27 גרם, ואכלו, אינו מברך ברכה אחרונה, שאין התה מצטרף לשיעור ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקיז]. ה מי שאכל חצי כזית והקיאו, ואכל חצי כזית אחר, יש להסתפק אם מצטרף לענין ברכה אחרונה, ולכן אם אינו יכול לאכול שוב כזית, אינו מברך ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקכא]. ו טוב ליזהר לכתחלה שלא לשתות יין או שאר משקים כשיעור כזית, אלא או שישתה שיעור רביעית כדי שיברך ברכה אחרונה, או פחות משיעור כזית. ובדיעבד אם שתה יותר מכזית, ופחות מרביעית, אינו מברך ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקכא].

ז הטועם את התבשיל, לראות אם יש בו יתר מלח או חסר מלח, וכיוצא בזה, אפילו אם הוא בולע, עד שיעור כזית [ובמשקים עד שיעור רביעית], אין צריך לברך כלל, כיון שדעתו לטעימה, ואפילו אם הוא בולע. ואם דעתו לאכילה, מברך אפי' על כל שהוא. [שם עמ' תקכב]. ח הטועם את התבשיל וכוונתו גם לטעימה וגם ליהנות, יש להסתפק אם צריך לברך, ונראה יותר שצריך לברך, ומכל מקום נכון יותר לכוין בפירוש לשם הנאת אכילה, שאז יוכל לברך לכולי עלמא. [ילקוט יוסף הלכות עמ' תקכג]. ט מי שבירך על מאכל, ונתנו לתוך פיו לשם אכילה, ופלט, לא הוי ברכתו ברכה לבטלה, דסוף סוף החיך נהנה ממנו קימעא, אמנם אם המאכל עדיין לפניו, לכתחלה טוב שיקח מעט מהאוכל ויבלע ממנו מעט. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקכג].

א היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות, ויש ביניהם ממין שבעה, מקדים מין שבעה. ופירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם שבעה מינים ככתוב (דברים ח, ח): ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ופירוש דבש היינו תמרים. ופירות שבעת המינים קודמים לברכה לכל שאר מיני פירות העץ. ואפילו חביב עליו מין פרי אחר שאינו משבעת המינים, יש להקדים לברך על פירות שבעת המינים. [ילקוט יוסף ברכות עמוד תקכד]. ב כל דין קדימה שאמרו אינו אלא כששניהם מונחים לפניו וברצונו לאכול משניהם, אבל אין צריך להמתין עד שיביאו לפניו המין שמוקדם לברכה. [ואין דין קדימה אלא לענין הברכה, אבל אחר שבירך על הזיתים ואכל מהם, רשאי לאכול מכל פרי העץ שלפניו]. [ילקו"י על הל' ברכות עמו' תקכה]. ג כל הקודם בפסוק בשבעת המינים עצמם, קודם לחבירו לברכה. ותמרים קודמים לענבים, כי התמרים "שני" לארץ אחרון שבמקרא, והגפן "שלישי" לארץ הראשון. ויש אומרים שהיין קודם לתמרים, הואיל והיין דבר חשוב הוא עד שקובע ברכה לעצמו בברכת "בורא פרי הגפן", וגם הוא סועד ומשמח. ויש חולקים ואומרים שאין קדימה ליין על התמרים. ולדינא, יש להקדים התמרים ליין, וכדעת הבית יוסף. [ואמנם הטור הביא בשם רבינו פרץ שהיין קודם, אך בב"י כתב שדעת כל המפרשים היפך רבינו פרץ, וגם מנהג העולם לא כדבריו. אלא שכתב ליישב דברי הטור. וראה בירחון קול תורה תמוז תשס"ג עמ' נד]. ולכל הדעות מעשה קדרה, דהיינו תבשיל מחמשת מיני דגן קודמים ליין. נמצא משפט הקדימה בברכות כדלהלן: ברכת המוציא קודמת לכל דבר. [ומפני כך מכסים את הפת קודם הקידוש על היין בשבת ויו"ט, להראות כאילו אין כאן פת לפנינו בכדי להקדימו]. ולאחר מכן ברכת "בורא מיני מזונות". ופת חטים קודמת לפת שעורים. ואחריהם זית, ואחריו תמרים, ואחר כך ענבים, ואחר כך תאנים, ואחר כך רימונים, ואחריהם שאר מיני פירות העץ. [ומה שיש נוהגים בליל ט"ו בשבט לשתות בירה משעורים כדי לטעום מכל שבעת המינים, פשוט שאין להקדים הבירה לשאר מינים, כיון שהרוב מים, וברכתו שהכל]. [ילקוט יוסף דיני ברכות עמוד תקכה]. ד ברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני העץ שלפניו, ואם טעה והקדים פרי עץ המאוחר בפסוק, כגון שבירך תחלה על רמון, או אפילו מין פרי אחר שאינו משבעת המינים, וקדם ובירך עליו בורא פרי העץ, וכיוון לפטור את הפירות האחרים, יצא. שאין משפט הקדימה של שבעת המינים כסדרן אלא לענין לכתחלה, ולא לעכב בדיעבד. [שם עמוד תקכו]. ה הביאו לפניו מיני פירות שונים, מפרי העץ ומפרי האדמה, מן הדין אפשר להקדים לברך על פרי האדמה, אפילו אם אינו חביב, ואפילו אם פרי העץ הוא אחד משבעת המינים. שאין דין קדימה לשבעת המינים אלא בפירות שברכותיהן שוות. ומכל מקום נכון להקדים פרי העץ לפרי האדמה, אלא אם כן פרי האדמה חביב עליו יותר, שאז יקדים החביב תחלה. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקכז]. ו ברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה קודמת לברכת שהכל נהיה בדברו, מפני שהם ברכות מבוררות יותר מברכת שהכל, שהיא ברכה כוללת. ומכל מקום אם בירך שהכל תחלה לא פטר שאר מינים שלפניו מברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, שאף על פי שאמרו חז"ל: "על הכל אם אמר שהכל יצא" אין זה אלא באופן שנתכוין בברכת שהכל לפטור את פרי העץ, או את פרי האדמה, מה שאין כן בזה. וכן אם הקדים ובירך "בורא פרי האדמה" על פרי האדמה, ולפניו גם פרי העץ, לא נפטר פרי העץ בברכת בורא פרי האדמה, הואיל ולא נתכוין בפירוש לפוטרו. אבל אם נתכוין לפוטרו יצא. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברכות עמו' תקכח].

א כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה. ולכן אין מברכים על הגבינה או הריבה שבתוך העוגה, אף אם אוכלן בפני עצמן, ואפילו אם אוכל מהעוגה, וטועם מהגבינה המונחת לפניו בצלחת בפני עצמה, וכוונתו כדי ללפת את העוגה, או מטבל העוגה בריבה, כיון שהיא טפילה לעוגה, ובאה ללפת את העוגה, אין מברכין על הגבינה או על הריבה. [ילקוט יוסף הלכות ברכות עמו' תקכט, ותרעד]. ב האוכל מעט פת רק כדי להעביר את מליחות הדגים, או חריפות המלפפון, והעיקר אצלו הדג, אם אכל מן הפת שיעור כזית, ומן הדג לא אכל אלא פחות מכשיעור, צריך לברך ברכת המזון על הפת שאכל, ופוטר את הדג מברכה אחרונה. וכל שכן אם אכל מן הפת כדי שיעור שביעה, שחייב לברך ברכת המזון מן התורה. [ילקוט יוסף, ח"ג על הלכות ברהמ"ז וברכות עמוד תקכט, ובמהדורת תשס"ד, גם בעמוד תשנה. ושלא כמי שאומר שיברך בורא נפשות רבות]. ג האוכלים פירות אחר גבינה, בתוך הסעודה בלא פת, כדי למתק את הפה מן הגבינה, נכון יותר לאכול מהם בתחלה בלא פת, כדי לברך עליהם, וטוב יותר שיכווין בברכת המוציא שאינו רוצה להוציא בברכתו את הפירות, שבכל מקום שיש מחלוקת טוב שיכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלא]. ד האוכל "קרמבו", טוב שיאכל את הביסקויט יחד עם הקרם, ואז יברך שהכל בלבד. וכן האוכל גלידה בגביע, אינו מברך על הגביע, שנפטר בברכת שהכל על הגלידה שהיא העיקר. ואף אם אוכל את הביסקויט או את הגביע אחר שגמר את הקרמבו או הגלידה, אינו מברך מזונות. [ילקוט יוסף הלכות ברכות עמו' תקלא, ותשנז. שארית יוסף ח"ג עמו' שנד. יבי"א ז' סי' לג עמו' צב]. ה יש אומרים שהעיקר פוטר את הטפלה בין שאוכל את הטפלה לפני העיקר ובין שאוכל את הטפלה אחר העיקר. ויש אומרים שאם אוכל את הטפל קודם העיקר מברך על הטפל שהכל. ויש אומרים שמברך על הטפל כברכתו. וכן נראה עיקר. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד תקל, ובמהדורת תשס"ד עמוד תשנה]. ו גלידה שבין שני ביסקויטים שנקראת קסטה, אם רוצה לאכול רק את המילוי, ואוכל הרקיקים רק מפני שהם שם, ובשבילו הביסקויטים הם רק כדי לתפוס את הגלידה שבאמצע, והעיקר אצלו זה הגלידה, יברך שהכל על הגלידה ופוטר הרקיקין, וכמו שנתבאר בילקוט יוסף חלק ג'. אבל אם רצונו ומטרתו לאכול גם את הביסקויטים, [וכגון שהוא רעב קצת], יש לברך בורא מיני מזונות על הביסקויטים, ולפטור את הגלידה. וכן אם רוצה לאכול את הביסקויט בפני עצמו, רשאי לברך בורא מיני מזונות תחילה, ואחר כך יברך שהכל על הגלידה. ואם הגביע עשוי מקמח תירס או מקמח תפוחי אדמה, בודאי שברכת שהכל פוטרת הכל בכל ענין, ולכן יש לברר קודם הברכה ממה נעשה הגביע, כדי לדעת ברכתו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלב, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תשנו. שארית יוסף חלק ג' עמוד שנג. יביע אומר חלק ז' סימן לג]. ז האוכל [שלא בתוך הסעודה] תבשיל או אורז, ומונח לפניו בצלחת חתיכת עוף, או שניצל, או בשר, אם הבשר מעורב עם האורז, הוא טפל לגבי האורז, ומברך על האורז בלבד. ובפרט אם נתבשלו בקדרה אחת. אבל אם הבשר מונח בנפרד בצד הצלחת, ואוכלו לבסוף בפני עצמו בלי האורז, מברך גם על הבשר. ובפרט אם הבשר נתבשל בקדרה אחרת. והאוכל אורז ואפונה מעורבים זה בזה, או אורז וגזר וצימוקים מעורבים, מברך בורא מיני מזונות בלבד. וכן אם אוכל אורז עם מלפפון חמוץ, או זיתים כבושים, ואוכל המלפפון יחד עם האורז, אינו מברך, דחשיב כטפל, אבל אם אוכל המלפפון לבסוף לבדו, ולא אכל ממנו עם האורז, לא חשיב כטפל ומברך עליו בורא פרי האדמה, ועל הזיתים בורא פרי העץ. כל שאין אכילת המלפפון באה להעביר טעם האורז, שאז אין זה נחשב כטפל. [ילקו"י שם עמו' תקלג]. ח כבר נתבאר לעיל [עמוד שעב] שהאוכל עוגה ושותה עמה תה או קפה, מברך על העוגה בורא מיני מזונות, ועל המשקה שהכל נהיה בדברו, שאין זה נחשב כעיקר וטפל. ויקדים לברך בורא מיני מזונות על העוגה, ואחר שטעם מהעוגה יברך שהכל על התה. [שם עמ' תקלה]. ט אף על פי שהלכה רווחת בידינו שהעיקר פוטר את הטפל בברכה ראשונה, אם הטפל חביב בעיניו כמו העיקר, יש אומרים שיכול להקדים לברך על הטפל, ואחר כך לברך על העיקר. ויש שחששו בזה לברכה שאינה צריכה, ואינו יכול לברך על הטפל לבדו. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד תקלו. ועיין היטב בשו"ת יביע אומר ח"ז סי' לב עמוד פט סוף ההערה]. י האוכל מיני פירות עם פת הבאה בכיסנין, ואין לו ליפתן אחר, ומלפת בפירות אלה את העוגה, אף שאוכל מהפירות באמצע בלי העוגה, אינו מברך על הפירות, דכיון שאין כוונתו באכילת הפירות אלא ללפת בהם את העוגה, הוו הפירות כטפל לגבי העוגה, ואין לברך עליהם, דספק ברכות להקל. אולם האוכל פירות לבד בתוך אכילת פת הבאה בכיסנין, ואינו מלפת ביחד, בודאי שאין האחד נפטר בברכת האחר, ורק כשמלפתם בהם אינו מברך. וכן בבשר ודגים או גבינה. אלא אם כן אוכל פת אחר הדגים כדי להעביר מליחות הדג, שאינו מברך על הפת, כמבואר. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלו]. יא האוכל כוסכוס עם ירקות שעליו, מברך מזונות על הכוסכוס, ואינו מברך על הירקות. ויש שמקדימים לברך על הירקות, ואוכלים כמה מהם לבדם, ואחר כך מברכים על הכוסכוס ומברכים עליו מזונות. ויש שחששו בזה לברכה שאינה צריכה, אחר שהירקות טפלים לכוסכוס, ולכל מנהג יש על מה לסמוך. [יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' לב עמוד פט. ע"ש היטב].

א אין המברך מוציא אחרים בברכת הנהנין אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו, אפילו לא יענו אמן. וכאשר מברך להוציא אחרים ידי חובתם צריכים לשבת. ולכן יש להזהיר את הצבור לשבת בעת שמיעת ברכות ההבדלה, כשהשליח צבור מבדיל ומכוין להוציא את הצבור ידי חובתם. ובברכה אחרונה על פירות, כגון ברכת נפשות או על העץ וכדומה, שאין בהם זימון, לכתחלה כל אחד יברך לעצמו, ולא יצאו ידי חובה על ידי שומע כעונה. ואם השומע אינו בקי לברך ברכה זו בעל פה, יאמר עמו מלה במלה. [ילקוט יוסף דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלו. ש"ע סימן ריג]. ב אין יוצאים ידי חובה בשמיעת הברכה מאחר, אלא אם כן שמעו את הברכה מתחלתה ועד סופה, ונתכוונו לצאת בה ידי חובה, והמברך נתכוין גם כן להוציאם ידי חובתם. [שם עמ' תקלז]. ג השומע ברכה מחבירו ונתכוין המברך להוציאו ידי חובה בברכתו, וגם הוא נתכוין לצאת, וענה אמן אחר ברכת חבירו, ושוב נמלך בדעתו שלא לאכול או לשתות כלל, אינו רשאי להמלך, אלא חייב לטעום כל שהוא כדי שתחול הברכה עליו, ולא תהיה כברכה לבטלה לגביו. וכן אינו רשאי לחזור לברך בעצמו, שמאחר וקיימא לן שומע כעונה וגם ענה אמן הרי הוא כמוציא הברכה מפיו, ואם יברך אחר זה הוי כברכה לבטלה. אבל אם לא ענה אמן אחר המברך, רשאי להמלך שלא לאכול או לחזור ולברך. [שו"ת יביע אומר חלק ח' סימן כד, שארית יוסף חלק ג' עמוד שמד. ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלז, ותשמח]. ד מי שמסופק באיזו ברכה אם חייב לברך או לא, רשאי לשמוע הברכה מפי חבירו שהוא חייב בודאי באותה ברכה, באופן ששניהם מכוונים לצאת בברכה ההיא, ואין בזה שום חשש איסור לברכה לבטלה, שהרי הוא כאילו התנה מעיקרא, שאם הוא חייב באותה ברכה הרי הוא יוצא ידי חובה בברכת חבירו, ואם לאו, אינו מכוין לצאת ידי חובה כלל, מאחר שאינו צריך לכך. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות, מהדורת תשס"ד, עמוד תשמח]. ה אין אומרים "אף על פי שיצא מוציא" אלא בברכת המצוות, אבל בברכות השבח, כגון תפלה וברכות קריאת שמע, או ברכת אשר יצר את האדם בחכמה, או אשר יצר אתכם בדין, או עושה מעשה בראשית, הגומל, וכל כיו"ב, מי שכבר בירך ויצא ידי חובתו, אינו רשאי לחזור ולברך להוציא את חבירו ידי חובה. [ילקו"י הלכות השכמת הבוקר תשס"ד, סי' ו הערה יא. עמו' תקט, על פי דברי המאירי ר"ה כט. ויש מי שכתב לחלוק בדין זה, ופירש דהמאירי איירי רק בברכות תפלה וכדו', אך לא משמע כן מדברי המאירי, ומאן יימר לן בודאי הגמור דהכי הוא, וא"כ הדרינן לכללא דסב"ל].

א כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, ואם דילג שם או מלכות יחזור ויברך. ויש אומרים שאפילו לא דילג אלא תיבת העולם לבד, צריך לחזור ולברך, דמלך לבד אינה מלכות. ויש חולקים, ולענין הלכה ספק ברכות להקל, ואינו חוזר לברך. וכן אם אמר שם אדנות, ודילג תיבת אלהינו, או שאמר תיבת אלהינו ודילג שם אדנות, יצא בדיעבד, ואינו חוזר ומברך. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלט]. ב אסור לברך או להוציא מפיו הזכרת השם בגילוי הראש. ומכל שכן שאסור להתפלל תפלת שמונה עשרה בגילוי הראש. ואף שלא בשעת התפלה אין ללכת ד' אמות בגילוי ראש, ואף אם אינו הולך אסור לשהות שיעור מהלך ד' אמות בגילוי ראש. ויש אומרים שהוא איסור מעיקר הדין, ויש אומרים שאינו אלא ממדת חסידות. ואף על פי שכן הוא העיקר, מכל מקום בזמן הזה יש להחמיר בזה יותר, כי כיסוי הראש מעיד על שייכותו למחנה שומרי תורה ומצוות, ולא להיפך ח"ו. ולכן כל מי שהוא ירא שמים צריך להזהר לכסות את ראשו כשהולך ברשות הרבים, שיהיה היכר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ויש בזה יותר ממדת חסידות, והכיפה שעל ראשו של אדם ירא שמים היא לסמל ולמופת, שהוא שייך למחנה הדתי, ומורא שמים עליו. ומי שהולך בגילוי ראש אדרבה יש בו משום מראית העין, שיחשדוהו שהוא אדם חפשי הפורק עול מלכות שמים מעליו. [ילקוט יוסף, על הלכות השכמת הבוקר סימן ג']. ג אם אין לו כיסוי ראש, לא מועיל ליתן את כף ידו על ראשו במקום כיסוי ראש, אלא ימשוך השרוול ויניח היד עם השרוול על ראשו ויברך. ויש מי שכתב שאין צריך למשוך השרוול, וגם אם מניח זרוע ידו על ראשו מועיל כדי לברך. ואין הוראה זו נכונה לדעת מרן הבית יוסף. [הנה יש מי שכתב לחדש, דא"צ להניח השרוול על הראש, ודי להניח זרוע ידו על הראש. והוכיח מדין הנמצא במים בלא בגדים, שמשלב ידיו כנגד לבו ומברך. אולם אין זו ראיה כלל, דהתם מדין הפסק קאתינן עלה. אבל אכתי לא חשיב כיסוי. ואף שדעת הל"ח להקל בזה, מדברי הב"י לא משמע כן. וזה דלא כמ"ש בברכת ה'].