חודש: אפריל 2014

סימן תרו סעיף ד' – טבילה בערב יום הכפורים

 

א מנהג יפה לטבול בערב יום הכפורים במקוה טהרה. ויטבלו אחר שעה חמישית. ואם אי אפשר לכל הפחות אחר שיאיר השחר. [ע"פ הזוה"ק (פר' פינחס דף ריד ע"ב). והרא"ש (פ"ח דיומא סי' כד) כתב בזה"ל: ונהגו לטבול בערב יוהכ"פ, להדמות למלאכי השרת. ולגבי זמן הטבילה כן כתב במועד לכל חי סי' יב אות יא]. אך אין לברך "על הטבילה", מפני שאינה מן הדין, אלא מתורת מנהג, ואין מברכים אשר קדשנו במצותיו "וצונו" על מנהג. [ראה בחזון עובדיה ימים נוראים עמ' רמה].

 

ב אם אינו יכול לטבול במקוה מחמת חולשה או שמצטער מזה, ישפוך עליו ט' קבים מים (כשתים עשרה וחצי ליטר). ואפילו במים חמים מותר. ואפשר לעשות כן גם על ידי מקלחת. [ילקו"י מועדים עמ' פב. חזו"ע ימים נוראים עמ' רמה. ילקו"י על פסוקי דזמרה סי' נג].

 

ג שליחי צבור העוברים לפני התיבה בר"ה וביום הכפורים, מצווים ביתר שאת מתורת מנהג, לטבול במקוה טהרה, להוציא את הרבים ידי חובתם בטהרה. [שו"ת מן השמים סי' ה].

 

ד אף על פי שמן הדין אין להקפיד על דבר החוצץ בטבילת ערב יום הכפורים, שאינה אלא מנהג, מ"מ טוב להסיר כל דבר החוצץ. וטוב לגזוז צפרניו, שלא יהיה בהם דבר החוצץ. [בענין הטבילה ע"ע בספר חסידים (סי' רמח), ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חאו"ח סי' יט). ע"ש].

 

ה יש נוהגים לומר וידוי בתוך המקוה בערב יום הכפורים, אולם עליהם להזהר פן יזכירו שם שמים, ואפילו ראשם מכוסה אסור, כי לבו רואה את הערוה אסור. ומכל שכן בבית הטבילה של זמנינו שהמים חמים ומעלים זוהמא, ודינו כדין בית הכסא שאסור להזכיר שם שם שמים, ואפילו לומר וידוי בלי הזכרת ה', דאחר שהוא דבר מצוה של קבלת תשובה אין לעשותו במקומות המטונפים. ולכן יותר נכון שלא להתוודות בבית הטבילה כלל. [ילקו"י מועדים עמוד פג. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמח. כדמוכח (בשבת י.). וכן מבואר בכס"מ פ"ג מהל' ק"ש].

 

ו אף מי שטבל בערב ראש השנה במקוה טהרה, ונשאר בטהרתו, יחזור ויטבול בערב יום הכפורים לשם תשובה, כמו גר המתגייר שטעון טבילה. [הרמ"א בד"מ סי' תרו סק"ג בשם מהרי"ל].

 

ז יש נוהגים ללקות ל"ט מכות ברצועה קלה בערב יום הכפורים, ואומרים וידוי באותה שעה, ואין זה אלא לזכר בעלמא למלקות, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב בתשובה שלימה מן העבירות שבידו. [ש"ע סי' תרז ס"ו. ילקו"י מועדים עמ' פג. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמט].

 

ח אשה שהיא בתוך שבעה נקיים לספירתה, וכן הבתולות, לא יטבלו בערב יום הכפורים. 

סימן תרו – לפייס את חבירו בערב יום הכפורים

 

א עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייס את חבירו. וכן החובל בחבירו, או שגזלו, או עשק את עמיתו, אין יום הכפורים מכפר לעולם, עד שישלם לחבירו מה שהוא חייב לו, או יחזיר את האונאה או את הרבית שלקח ממנו שלא כדין. וכבר אמרו חז"ל (ויקרא רבה פל"ג סי' ג): סאה מלאה עוונות גזל מקטרג בראש. ואף על פי שהחזיר לו הממון שהוא חייב לו, אינו נמחל אלא צריך לרצותו ולבקש ממנו מחילה שימחול לו. ואפי' לא הקניט את חבירו אלא בדברים בלבד, צריך לפייסו ולהפציר בו שימחול לו.

 

ב וכן מי שפנה לערכאות ותבע ליטול חלק בירושת חמיו, בשביל אשתו שהיא אחות של האחים היורשים, בניגוד לדין תורתינו הקדושה, שהבת אינה יורשת עם הבן, וקיבל חלק בירושה על פי פסקי הערכאות כחוקות הגוים, והרי כל מה שנטל מהם הוא נגד חוקות התורה, וגזל גמור הוא בידו, חייב להחזיר להם כל אותו החלק שנטל, ולפייסם.

 

ג כל אדם שיש לו סכסוך כספי עם חבירו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, כי אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קיט.), אלא יסדר טענותיו באמת ובתמים לפני רב מובהק, להורות לו אם חייב להחזיר אותו ממון לחבירו או לא. ואפילו אם אין חבירו תובעו, חייב לצאת ידי שמים על ידי שאלה לתלמיד חכם מומחה בהוראה, וכמ"ש (אבות פ"א), עשה לך רב והסתלק מן הספק. ואפילו אם חבירו לא ידע מהגניבה שגנב מאתו, צריך שיחזיר לו הגניבה, וגם לפייסו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עח. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רמ]

 

ד וכן אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו, שהרי עבר בזה על לאו דאונאת דברים, שגדולה אונאת דברים יותר מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו (ב"מ נח:). וכל שכן אם הכלימו והלבין את פניו ברבים, שהוא חשוב כשופך דמים. וכבר אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ואף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה, עון גדול הוא, וכל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וצריך להזהר הרבה בדבר זה, שלא יבייש את חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. וכל זה בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברים שבין אדם למקום, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, מבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. ובזמן הזה יש לקרבם לתורה רק בדרכי נועם, למושכם בעבותות אהבה לתורה.

 

ה אם זה שחטא כנגדו אינו מתפייס בראשונה למחול לו, יחזור וילך פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו ג' אנשים. ואם אינו מתפייס בג' פעמים אינו זקוק לו. אבל אם הוא רבו, אפילו אינו רבו מובהק, אלא ששמע ממנו דברי תורה, צריך ללכת אצלו אפילו אלף פעמים עד שיתפייס. [הרמב"ם פ"ד. ובש"ע ר"ס תרו. ילקו"י מועדים עמ' עט. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמג].

 

ו אסור לאדם להיות אכזרי וקשוח באופן שלא ירצה להתפייס, אלא כל אדם צריך להיות נוח לרצות, ובשעה שמבקש ממנו מי שחטא לו למחול לו, הוא מוחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו מאד וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון, אבל הגוים ערלי לב אינם כן, אלא "ועברתם שמרה נצח". וכן הוא אומר על הגבעונים שלא רצו למחול ולהתפייס, "והגבעונים לא מבני ישראל המה". וכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ימחל גם לו לא ימחלו עונותיו. ויש אומרים שאם מתכוין לטובתו של המבקש, כדי שלא ישוב לכסלה עוד, או רב לתלמיד המכוין לחנכו, שפיר דמי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פ. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמג]

 

ז אם חברו הוציא עליו שם רע, אין צריך למחול לו, שיש ששמעו בחשד ולא שמעו בפיוס, ונשאר השם רע. (ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ז). ומכל מקום טוב לנהוג במדת הענוה ולמחול גם על זה. אבל תלמיד חכם מן הראוי שלא ימחול במהרה, ובפרט כאשר כוונתו לחנכו. [שו"ת חיים שאל ח"ב סי' יג, ולב דוד פ"ג. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רמג].

 

ח יש מי שאומר שאם ביזה את חברו ועבר על איסור ואהבת לרעך כמוך, כל זמן שלא פייסו אף מה שבין אדם למקום אינו מתכפר. ויש חולקים ואומרים שעל כל פנים על מצוות שבין אדם למקום אם עשה תשובה מתכפר לו. [ילקו"י מועדים עמוד פ'. ילקו"י כיבוד אב ואם פרק א' הערה יא. חזו"ע ימים נוראים עמו' רמג].

 

ט אם קרא לחברו ממזר בן ממזר, טוב לבקש סליחה גם מאביו. ואם קרא לו גנב בן גנב, או רשע בן רשע, אין צריך לפייס את אביו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פ].

 

י מי שחטא כלפי חברו, עליו ללכת לפייסו בעצמו ולא על ידי שליח, או על ידי מכתב, ומכל מקום הכל לפי הענין, שאם הדבר ידוע שהנעלב נוח לרצות, עדיף שילך אליו בכבודו ובעצמו לפייסו, ורק אם הוא קשה לרצות, וחושב שיותר יהיה נוח לו להתפייס אם ישלח אליו איש מכובד מידידיו שירצהו תחלה, יעשה כן, ולאחר מכן יבוא אחריו וימלא את דבריו בבקשת מחילה כדת, ונסלח לו. [ילקו"י מועדים עמוד פא. יחוה דעת ח"ה סי' מד].

 

יא חובה קדושה על כל אדם לבקש מחילה בערב יום הכפורים מאביו ומאמו, על כל מה שחטא ופגע בכבודם, שיש אומרים שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם לחבירו, ולכן צריך לבקש מחילה מהוריו. [ילקו"י מועדים עמ' פא]. ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואמו. ומכל מקום אם הבן לא עשה כן, ימחלו לו בלבם, ויאמרו בפירוש שמחלו לו על כל מה שחטא כנגדם. וכן הבעל והאשה ימחלו זה לזה על כל אשר חטאו אחד כלפי השני במשך כל השנה, ודיברו בכעסם דברים אשר לא כן. וכן כל תלמיד שיש לו רב בעירו יבקש ממנו מחילה קודם יום הכפורים, שמא חטא לו מבלי דעת.

 

יב מה טוב ומה נעים שכל אדם יאמר שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדו בין בגופו בין בממונו. וכן על הנשים לבקש סליחה אשה מאת רעותה, בערב יום הכפורים, אם פגעה בה באונאת דברים, וכדומה, במשך ימות השנה. ומה נעים המנהג שנהגו בקצת קהלות שהחזן מכריז בליל יום הכפורים בבית הכנסת קודם כל נדרי: "רבותי, תמחלו זה לזה" והקהל עונים "מחלנו". [ילקו"י מועדים עמוד פ. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רמג, ורמד].

 

יג המבקש מחילה מחבירו ולא רצה למחול לו, יודיע בפני עשרה שביקש מחילה מחבירו. והוא הדין בפני עשר נשים. [יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים חלק ב' סימן סב. ושם בסימן לז, מי שלא הגיע לעשרים שנה, אם נענש בדיני שמים על עבירה שעשה].

 

יד מי שבא להציל את חבירו מעלפונו וגרם לו מיתה באונס, וכן רופא שיצאה תקלה מתחת ידו וגרם למות החולה על ידי אונס, מן הדין פטורים הם, ואינם צריכים לתשובה וכפרה, אבל מהיות טוב יתנו ממון לצדקה לעילוי נשמתו של הנפטר, ויאמרו תהלים לעילוי נשמתו, וסר עונם וחטאתם תכופר. וכן אשה שגרמה למיתת הילד שלה בעת שינתה, יש להקל עליה, ולא להחמיר עליה בתעניות וסיגופים.[יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים חלק ג' אורח חיים סי' לו].

 

טו אם האיש אשר חטא לו אינו בעיר, יקבל על עצמו לפייסו כשיפגוש אותו.

 

טז אם דיבר לשון הרע על חבירו, ואין חבירו יודע כלל מזה, כשיבוא לבקש מחילה מחבירו, אין צורך להודיע לחבירו שסיפר עליו לשון הרע, כיון שאדרבה כשיספר לו כן, יחרה אפו ויגדל צערו, אלא יבקש ממנו מחילה סתם. [כן כתב בספר שלמי מועד עמוד נו בשם הגאון ר' ישראל סלנטר. ודלא כהחפץ חיים כלל ד סעיף יב, שכתב, שצריך לגלות לחבירו מה שדיבר עליו].

 

יז אם פגע בכבודו של חבירו, וחבירו אינו יודע שהוא שפגע בכבודו, ואם יספר לו דברים כהוייתם, יקפיד ויחרה אפו עליו, רשאי שלא לספר לו כלל, אלא יבקש ממנו סתם מחילה בלבד. ועל כיו"ב נאמר, אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. (וע' ביומא פו: ודו"ק). ואם הוציא עליו שם רע, רשאי שלא למחול לו, כי הוצאת שם רע הוא דבר חמור ביותר. וממדת ענוה למחול גם בזה. [שלמי מועד עמוד נו, בשם הגרש"ז אויערבאך].

 

יח אם מת האיש אשר חטא לו, מביא עשרה בני אדם, ואומר על קברו: "חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה הקבור כאן". ולכתחלה יעשה כן בפני עשרה אנשים, ובדיעבד אפילו עשה כן בפני עשר נשים, אין להטריחו יותר. [שו"ת רב פעלים ח"ב ס"ס סב]. ואם הוא קבור בעיר אחרת, די שיבקש מחילה מהנפטר בפני עשרה. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בפני עשרה שיהיו על קברו. [אחרונים. וע' יפה ללב ח"ז סי' תרו סק"ב. ילקו"י מועדים עמו' פב. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמד]

 

יט מי שחטא בעריות וחזר בתשובה, אינו חייב לקבל עליו תעניות וסגופים. וכל שכן אם הדבר יפריע לו להתמיד בתורה ובקביעת עתים לתורה, שאין לך כפרה יותר מעסק התורה, ואף מי שחטא בעון הוצאת ש"ז לבטלה, יש לו כפרה על ידי עסק התורה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פב. יביע אומר ח"א חלק יורה דעה סי' יד אות יד. וח"ב חלק אורח חיים סימן כח אות יב].

 

כ בעל תשובה שקודם שחזר בתשובה נכשל עם אשת איש ברצונה ואסר אותה על בעלה, וכשנודע הדבר לבעלה, אף היא הודתה לפניו על מעשיה, והאמין לה וגירשה מביתו, דבר זה נחשב מכלל עבירות שבין אדם לחבירו, וחייב לפייס את בעלה, שהרי אפילו בגזל ממון חייב לפייסו, כל שכן בזה.[כן כתב בשו"ת נודע ביהודה קמא (חאו"ח סי' לה). וכן מוכח להדיא בזוהר פרשת משפטים (דף קו סע"ב). וראה בחזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רמב].

 

כא המכשיר טריפה בשגגת הוראה, היא עבירה שבין אדם למקום, אבל המטריף כשרה בשגגה, היא עבירה שבין אדם לחבירו, שהפסידו ממון, ואין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו ויפייסו. ומכיון שאמרו חז"ל שגגת תלמוד עולה זדון, וכשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר.[עיין בחזון עובדיה פסח, עמוד קי והלאה]. ודאי שעליו לרצות את חבירו, ולפייסו בממון, כדי שיסלח לו. שהוא בכלל עבירות שבין אדם לחבירו. ואין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רמג]. 

סימן תרה – מנהג הכפרות

 

א המנהג בכל תפוצות ישראל לעשות "כפרות" בערב יום הכפורים, דהיינו שנוהגים לשחוט תרנגול לכל אחד מבני הבית, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש עוד מימות הגאונים. ויתכן דמה שכתב מרן בשלחן ערוך שלא לנהוג כן, לא דיבר באופן שנותן העוף לעניים. וגם הוא מנהג קדום שנהגו בו דלא כדעת מרן השלחן ערוך, וכבר כתב מרן עצמו בהקדמתו לבית יוסף, שלא בא לעקור מנהגים קדומים, ומנהג זה הוא מנהג קדמון כפי שהעידו האחרונים. [ילקו"י מועדים עמ' עה. יבי"א ח"ב ר"ס עא. הליכו"ע ח"ב עמ' רנה. וכ"ה בשלחן גבוה].

 

ב נוהגים ליקח תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים. ותרנגולת נקבה לכל אחת מהנקבות. ובוחרים בתרנגולים לבנים, על שם הכתוב: אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו.

 

ג נוהגים ליקח למעוברת שתי תרנגולות ותרנגול אחד, כי שמא העובר זכר או נקבה. אך אין לעיכובא אלא לרווחא דמילתא. [שו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' יז). וראה בביאורי הגר"א].

 

ד מי שאין ידו משגת די אפילו בתרנגול ותרנגולת לכל בני הבית. [ילקוט יוסף מועדים עמו' עה].

 

ה מסבב הכפרות סביב ראשו, ואומר: זה חליפתי זה תמורתי זה כפרתי, וכשעושה כפרה לאחר אומר: זה חליפתך תמורתך, כפרתך. ולנקבה יאמר: חליפתֵך, תמורתֵך כפרתֵך, וכשעושים כפרה שלא בפני המתכפר, יאמר: זה חליפת פלוני בן פלונית, תמורתו וכפרתו. וטוב שיקדים לסבב הכפרה על עצמו תחלה, קודם שיעשה כן לבני ביתו, כמו שנאמר אצל כהן גדול, וכפר בעדו ובעד ביתו, כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. [קיצור של"ה. מקור חיים. כה"ח סי' תרה אות טז. ילקו"י מועדים עמוד עו. וראה בספר מטה משה סי' תתלו].

 

ו מותר לסבב תרנגולת של הכפרות באויר אשר מעל ראשה של אשתו נדה, ולומר התחנה של הכפרה, זאת חליפתך, זאת תמורתך, זאת כפרתך, ואין חוששים כלל שיגע בה. [כ"ה בספר טהרת הבית ח"ב (עמוד קח). וכ"כ בספר סוגה בשושנים (פרק לח ס"א). ע"ש].

 

ז יש נוהגים לסמוך ידיהם על ראש העוף דוגמת סמיכה בקרבנות. ואנו לא נהגנו בסמיכה, ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו"י מועדים עמוד עו. חזו"ע ימים נוראים עמוד רכה].

 

ח יש לאדם להרהר בתשובה בעת עשיית הכפרות, ויחשוב בלבו שכל הנעשה בעוף דוגמת ד' מיתות בית דין, היה ראוי להעשות בו, כי בעת שהשוחט תופס הסימנים בצואר הוא דוגמת חנק, וכששוחטו הוא דוגמת הרג, וכשמשליכו לקרקע הוא דוגמת סקילה, וכאשר מחרכין ומהבהבין אותו באש, הוא דוגמת שריפה. ועל ידי שהוא שב בתשובה, השי"ת מוחל לו ותהי לו נפשו לשלל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עו].

 

ט צריך לדקדק שכאשר קונים תרנגולים, או תרנגולות לכפרות, ומשהים אותם בבית יום או יומיים, שבכל פעם לפני שישב לאכול יתן לפניהם אוכל. ואין חילוק בזה בין בהמה ועוף טהורים, לבין טמאים. (ולכן המגדל בביתו כלב לצורך שמירה וכדומה, יקפיד להאכילו לפני אכילתו הוא, שגם בחיה טמאה הדין כן). [ילקוט יוסף מועדים עמוד עז].

 

י חובה קדושה להזהר שלא לשחוט אלא אצל שוחט מומחה וירא ה', וזהיר היטב בבדיקת הסכין כדין. וזה אפילו בשאר ימות השנה, ומכל שכן בליל ערב יום הכפורים שהצפיפות רבה. וכמה מגדולי האחרונים העירו על כך, שבגלל ריבוי השחיטה אצל שוחטי העופות שבליל ערב יום הכפורים, ובגלל שרבים נדחקים ומצטופפים אצלם לשחוט כפרותיהם, רבו התקלות והמכשולות בשחיטת העופות, ופעמים רבות שבאו הרבנים לבדוק הסכינים לשוחטים, ונמצאו פגומים, ופעמים שנתערבו עופות שנתנבלו בשחיטתם עם עופות כשרים. וגם שוחטים רבים נשארים ערים עד השעות המאוחרות בלילה, כדי להספיק לשחוט כל הכפרות, ומרוב יגיעתם ועייפותם ממלאכת השחיטה הנעשית ברציפות ובחפזון, ידיהם כבדות מלבדוק הסכין, ואינם מרגישים בפגימת הסכין, כאשר הנסיון הורה. ומאכילים נבלות לישראל בערב היום הקדוש. לפיכך הורו כמה מגדולי רבותינו האחרונים להקדים שחיטת העופות לפני ערב יום הכפורים, בכדי למעט את הדוחק הרב השורר אצל שוחטי העופות, ועל ידי כך אפשר להם לבדוק את הסכין בכובד ראש, וכן השחיטה נעשית במתינות וביישוב הדעת, כראוי למלאכת שמים זו. וחובה קדושה על הרבנים שומרי משמרת הקודש בכל אתר ואתר להשגיח בעין פקוחה על השוחטים בזמן שחיטת הכפרות בעשרת ימי תשובה, ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר.[ילקו"י איסור והיתר א' עמ' מו. מועדים עמ' עז. יחוה דעת ח"ב סימן עא. הליכות עולם ח"ב עמוד רנו].

 

יא מה טוב שתמיד יהיו שני שוחטים ביחד, כי טובים השנים מן האחד, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. [כ"כ תבואות שור (סי' יח אות כ), זבחי צדק (סי' יח אות פא), נהר מצרים דף מג.].

 

יב נוהגים שהשוחטים מראים סכיניהם לרב העיר בין כסה לעשור, ועומדים למבחן בפניו. וחובה קדושה על הרבנים די בכל אתר ואתר להשגיח בעין פקוחה על השוחטים בליל ערב יום הכפורים ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר, וכאשר יקרה חסרון הרגשה בפגימת סכין, יש להעביר את השוחט כשניכרים הדברים שהיתה רשלנות מצדו וכדומה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמו' מו. וילקו"י מועדים עמו' עז. חזון עובדיה ימים נוראים עמו' רכט]

 

יג יש נוהגים לתת את עופות הכפרות לעניים. ויותר נכון לתת להם את דמי הכפרות, כדי שלא יבוש העני, ויחשוב כי נבזה הוא בעיני הנותן, שלאחר שהשליך עוונותיו על העוף נותנו לו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עח. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רכה].

 

יד אם לאחר שחיטת העוף נמצא טריפה, אינו צריך כפרה אחרת. אבל אם נתנבל בשעת שחיטה, טוב ליקח תרנגול לכפרה אחרת. [ילקו"י מועדים עמו' עח. חזו"ע ימים נוראים עמו' רכח].

 

טו מה שיש נוהגים שבבואם אצל השוחט, אוחזים העופות בידיהם בקרבת מקום השחיטה, כדי שתיכף ומיד אחר שיסיים השוחט את מלאכת השחיטה בעופות של הלקוח המתכפר שנמצא על ידו, יגש מיד אל השוחט כדי שיתחיל בשחיטת העופות שלו. לא נכון לעשות כן, שמלבד שיש בזה משום צער בעלי חיים, גם יש חשש לדין "צמקה הריאה" בידי אדם, כל ששוחטים עוף אחר לעיניו, כמ"ש בש"ע (יו"ד סי' לו סעיף יד). לכן יעשו הכל בחכמה שלא יראה עוף בשחיטת עוף אחר. [חזון עובדיה ימים נוראים].

 

טז מצוה לחזר אחר מצות כיסוי הדם של העוף, ויברך אקב"ו על כסוי הדם בעפר. וכן המנהג בארץ ישראל. ואם בעל העופות הוא ירא ה', ובמצותיו חפץ מאד, יכול השוחט לכבד אותו במצות כיסוי הדם, שיכסה הדם בשליחותו. ויקח עפר בידו, שמוכן לכך, ויברך אקב"ו על כיסוי הדם בעפר, ויכסה הדם בעפר. ולרווחא דמילתא טוב שהבעלים יאמרו לשוחט, שישחוט העוף בשליחותו ונמצא שהמכסה את הדם הוא גם כן שותף בשחיטת העוף. [ילקו"י מועדים עמ' עח. חזו"ע ימים נוראים עמ' רכז].

 

יז במקום שהשוחט רוצה לשחוט עופות הכפרות, צריך שיכין עפר תיחוח שראוי לכיסוי הדם, בקרקע, ויאמר בפיו, עפר זה יהיה לכיסוי הדם של העופות, וכדאיתא בחולין (פג:), השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר וכסהו בעפר, וכסהו עפר לא נאמר, אלא בעפר, מלמד שצריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. וכן פסקו הטוש"ע. (יו"ד סי' כח).

 

יח הברכה וכיסוי הדם צריכים להיות אחר שהשוחט יבדוק הסכין במתינות, ויווכח שהשחיטה היתה כשרה. 

הנהגות בימי עשרת ימי תשובה

 

א בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה ממעשיו הרעים, ולהרבות במצות וצדקות ובמעשים טובים, כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תשובה ה"ד): נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק בתורה ובמצות מראש השנה עד יום הכפורים, יותר מכל השנה. גם נהגו כולם לקום בעוד לילה בעשרה ימים אלו להתפלל בדברי סליחות ותחנונים עד שיאיר היום. והרי אפילו בשאר ימות השנה אמרו חז"ל (קידושין מ:): לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא מאבד ממנו טובות הרבה. ומכל שכן בימים אלה שמאזני משפט ביד ה'. ואמרו חז"ל, בינונים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכפורים, זכו נחתמים לחיים לא זכו נחתמין למיתה. לכן לכו ונשובה אל ה' בטרם יחשכו כוכבי נשפנו. ואף על פי שהתשובה והצעקה יפים הם לעולם, בעשרת ימי תשובה יפים הם ביותר ומתקבלים מיד. וכן אמרו חז"ל: דרשו ה' בהמצאו, זהו בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ע]

 

ב שבעת הימים שבין יום ראש השנה ליום הכפורים הם נגד שבעת ימי השבוע, ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כוחו ויכוין לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום. למשל: ביום ראשון בשבת יכוין לתקן כל מה שחטא בימי ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וביום שני יכוין לתקן כל ימי שני שבאותה שנה, וכן על זה הדרך. [מהרח"ו בשעה"כ (דף צ ע"ג) בשם מהר"ם גלאנטי ששמע כן ממורו האר"י ז"ל. וכ"כ המשנ"ב סי' תרג סק"ב].

 

ג צריך להזהר מאד בשבת תשובה בכל פרטי חומרי השבת כי רבו כהררים התלויים בשערה, וגם להזהר באיסור אמירה לעכו"ם, שרבים נכשלים ומקילים בזה בשאר שבתות השנה. ויקבל על עצמו להזהר באיסורי שבת בכל השנה. [מרן החיד"א ברכי יוסף סימן תרב סק"ב].

 

ד כתב הרמב"ם (פרק ז מהל' תשובה ה"ג): אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהם מעשה, כגון חילול שבת, וגזל, ועריות, אלא כשם שצריך לשוב בתשובה מעונות אלו כך צריך אדם לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הגאוה והכעס, ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואילו העוונות קשים יותר מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם משתקע במדות רעות אלו קשה לפרש מהם. ונאמר: יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. וכתב הרב מגדל עוז, שכל אלו העבירות: גאוה כעס וקנאה וכו', שהם תלויים במחשבת האדם, הם בכלל מה שאמרו (ביומא כט.)הרהורי עבירה קשים מן העבירה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עא].

 

ה אל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאים שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני השם יתברך כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה מאד, שהרי טעם טעם חטא, ופרש ממנו וכבש יצרו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עא].

 

ו אמרו חז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כלומר מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שבעלי תשובה כובשים את יצרם יותר מהם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עא].

 

ז גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר (הושע יד, ב), שובה ישראל עד ה' אלהיך. ונאמר(עמוס ד, י), ולא שבתם עדי נאם ה'. ונאמר (ירמיה ד, א), אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. כלומר, אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים, בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר (הושע ב, א), והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. ונאמר ביכניהו ברשעתו (ירמיה כב, ל), כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו. (ירמיה כב, כד), אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך. וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו (חגי ב, כג), ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם. ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה, שנאמר, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עב].

 

ח אף על פי שעיקר התשובה היא עזיבת החטא, מכל מקום נכון שבעל תשובה יקבל על עצמו תיקון לכפר חטאתיו. ויש לאדם לעשות לעצמו סייגים וגדרים בימים אלה כפי יכולתו, כגון שיקבל על עצמו שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שעה וחומש זמניות. וכיוצא. [ילקו"י מועדים עמוד עב. יביע אומר חלק ב' סימן כא].

 

ט עיקר התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסיר אותו לגמרי ממחשבתו, ויחליט בלבו לבל יעשהו עוד, שנאמר (ישעיה נה, ז), יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ויתנחם בחרטה גמורה על מה שעבר, שנאמר (ירמיה לא, יח), כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד), ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינים אלה שגמר בלבו. אבל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב החטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועילה לו עד שישליך השרץ מידו, וכן הוא אומר (משלי כח, יג), ומודה ועוזב ירוחם. (הרמב"ם פ"ב מהלכות תשובה ה"ב וג').

 

י התורה מכפרת עון. ואשרי השוקד על דלתות התורה לילה ויומם, שאף העבירות החמורות מתכפרות בלימודו, וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני הושע סי' תקכב), אמר הקב"ה חביב עלי תלמוד תורה שלכם יותר מכל הקרבנות שבתורה, ומכל הזבחים שזבח שלמה לפני, שנאמר כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי, דכתיב אלף עולות יעלה שלמה. וכן אמרו בר"ה (יח.) בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה. ואשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. ואמרו עוד חז"ל (ויקרא רבה ריש פרשה כה), נאמר בתורה עץ חיים היא למחזיקים בה, אמר רב הונא אם נכשל אדם בעבירות חמורות ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד יקרא שני דפים, ואם היה למוד לשנות במשנה פרק אחד ישנה שני פרקים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות ילך ויעשה גבאי של צדקה ויחיה. וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ד אות יא). אם עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין, ושב בתשובה, אע"פ שאינו מתכפר לו לגמרי בלא יסורין (כדאיתא ביומא פו.), מכל מקום הצדקה מגינה מן היסורים, "ותלמוד תורה כנגד כולם", שנאמר (משלי טז ו), בחסד ואמת יכופר עון, אמת זו תורה, שנאמר (משלי כג, כג), אמת קנה ואל תמכור. [מרן החיד"א בספר כסא רחמים (אבות דר' נתן פ"ל), הביא מ"ש השל"ה בשם רבינו האר"י, כל מה שתמצא בדברי הראשונים סיגופים ותעניות לכפרת עונות, לא נזכרו דברים אלו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ועמל בתורה, זאת היא תקנתו להיות עוסק בתורה בהתמדה, וא"צ להתענות פן יתבטל מלימודו].

 

יא אדם ששכר את חברו לילך בדרך, ונהרג, נכון שמי ששלחו לדרך יקבל עליו תשובה בתורה ומעשים טובים. ובזמן הזה יש להקל על בעלי תשובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עג. שו"ת יביע אומר חלק א' חיו"ד סוף סימן יד].

 

יב דרכם של בעלי תשובה להיות שפלים ברוחם וענוים ביותר, ואם חירפו אותם כסילים בהזכירם להם מעשיהם הראשונים, אל יתרגשו מדבריהם, אלא שומעים הם ושמחים, ויודעים שזוהי זכות להם, שכל זמן שהם בושים במעשיהם הקודמים ונכלמים מהם, מעלתם גדלה וזכותם מרובה.(הרמב"ם פ"ז ה"ח). וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה (ש"א בעיקר השביעי), כי ההכנעה היא מעיקרי התשובה, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ונאמר (ישעיה נז יד), כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכן נאמר (איוב כב, כט), ושח עינים יושיע. וכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו (ר"ה יז.). 

סימן תרא – סדר יום שני של ר"ה, וצום גדליה

 

א ביום השני מתפללים כמו ביום הראשון, וקורין מ"והאלהים נסה את אברהם", עד סוף הסדרא. והמפטיר קורא כמו אתמול. וההפטרה בירמיה, כה אמר ה' מצא חן במדבר, עד הבן יקיר לי אפרים.[ילקוט יוסף מועדים עמוד סב].

 

ב במוצאי ראש השנה מבדילין כמו במוצ"ש, אלא שאין מברכים על הבשמים ועל האש.

 

ג ביום ג' תשרי צמים צום גדליה, והכל חייבים בצום זה. וגם בעלי ברית וחתן מתענים ביום זה, אא"כ הצום דחוי לד' תשרי. ומי שיתענה בצום גדליה ועקב כך לא יוכל להתענות ביוהכ"פ, לא יתענה בצום גדליה. [ילקו"י השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמוד קצו]. וכל הפטורים משאר תעניות צבור פטורים מתענית זו. ואם חל ראש השנה בימים חמישי שישי, צמים ביום ד' תשרי. ומנהגינו פשוט בארץ ישראל להתפלל שחרית עם טלית ותפילין כמו בכל יום. [ורק בתשעה באב יש שנהגו להניחן במנחה]. [ילקו"י על תפילין מהדורת תשס"ד עמ' תפה]

 

ד ספרדי המתפלל מנחה בצום גדליה בבית כנסת של אשכנזים והזמינוהו לעלות שלישי לספר תורה, לכתחילה ישתמט מלעלות ורק אם אינו יכול רשאי לברך ולהפטיר דרשו ה' בהמצאו כמנהג האשכנזים, אף על פי שהספרדים לא נהגו כיום להפטיר בצום גדליה. [שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן מד]. 

סימן תקפב, תרב – מהלכות עשרת ימי תשובה

 

א בעשרת ימי תשובה, בחתימת הברכה, במקום: ברוך אתה ה"'האל הקדוש", צריך לומר: "המלך הקדוש". ובמקום מלך אוהב צדקה ומשפט, צריך לומר "המלך המשפט", לפי שהקב"ה מראה מלכותו ביושבו על כסא דין לשפוט את העולם, ומלך במשפט יעמיד ארץ, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, וחותם גזר דינם, אם לשבט אם לחסד, ומראה שמלכותו בכל משלה, לפיכך תיקנו לומר המלך הקדוש, המלך המשפט. [בברכות יב:].

 

ב אם טעה וחתם "האל הקדוש", אם נזכר בתוך כדי דיבור, [שהוא שיעור אמירת שלום עליך רבי], ומיד חתם "המלך הקדוש", יצא. ואם נזכר לאחר מכן, חוזר לראש התפלה, כי שלושת הברכות הראשונות ברכות השבח הן, ונידונות כברכה אחת, הילכך הטועה באחת מהם דינו לחזור לראש התפלה. וכל ששהה יותר מכדי שיעור שלום עליך רבי, אפילו שלא התחיל בברכה שאחריה, חוזר לראש. [ילקו"י מועדים עמוד סב].

 

ג אם נסתפק אם אמר "האל הקדוש" או "המלך הקדוש" ונזכר בברכות שלאחר מכן, צריך לחזור לראש התפלה, שמסתמא אמר על פי הרגל לשונו בכל השנה "האל הקדוש". ואפילו אמר זכרנו לחיים ומי כמוך, והיה בדעתו לומר המלך הקדוש, כל שנסתפק אם אכן אמר המלך הקדוש או לא, חוזר לראש תפלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סג. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד קצ, ובהערה ד' עמוד קצב]

 

ד יש מי שכתב דלפי מאי דקי"ל בש"ע (סימן רו) ששהייה בשתיקה בין ברכה להנאה לא הויא הפסק, לכן אף כאן בדיעבד אם שהה אחר שחתם האל הקדוש יותר מכדי דיבור, יכול לסיים המלך הקדוש, כל זמן שלא התחיל בברכה שלאחריה, משום דספק ברכות להקל, ורק אם התחיל בברכה שלאחריה אפי' תיבה אחת ונזכר צריך לחזור לראש. [כף החיים]. אך לדינא אין לסמוך על סברא דחויה זו, דשאני היכא שהברכה היתה כהוגן אלא ששהה בין הברכה להנאה בשתיקה בלבד, הילכך אין השהייה מפסקת, ורשאי ליהנות על סמך הברכה שבירך, אבל כאן ששינה את חתימת הברכה ממטבע שטבעו חכמים באומרו האל הקדוש, כיון ששהה שיעור כדי דיבור אין אמירת "המלך הקדוש" מתחברת ומצטרפת להזכרת השם של חתימת הברכה, ואי אפשר עוד לתקן את אשר עיות, ורק כשחזר בו בתוך כ"ד ואמר המלך הקדוש חזי לאצטרופי עם הזכרת השם, ואמירת "האל הקדוש" באמצע, הוי כתוספת שבח בלבד. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' קצג].

 

ה מי שטעה בעשרת ימי תשובה ואמר "מלך הקדוש" בלי שיאמר "המלך" בה"א, אין צריך לחזור.[שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן כט אות א. ילקוט יוסף מועדים עמוד סג].

 

ו שליח צבור שטעה בחזרת התפלה בעשרת ימי תשובה, או בימים הנוראים, וחתם "האל הקדוש" במקום "המלך הקדוש" ולא הספיק לחזור בו ולומר המלך הקדוש, עד שעבר שיעור תוך כדי דבור, אינו חוזר אלא לברכת אתה קדוש, ואינו חוזר לראש התפלה, ואף על פי ששלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה חשובות כברכה אחת, מכל מקום כיון שענו הציבור קדושה, נחשבת ברכת "אתה קדוש" כתחלת הברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סג, ושם בעמוד תר"מ תשובה על דברי הרב אור לציון דפליג בדין זה]. ועיין עוד בילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד שמג, ובילקו"י תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד רח. ובירחון קול תורה אלול תשס"ג עמוד יג. ובהליכות עולם חלק ב' עמוד רמג. ובשו"ת יביע אומר ח"א סי' ח. ובשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' לח. ובשו"ת יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ג סי' כג].

 

ז יש אומרים שאם אמר תשעים פעם ברוך אתה השם [בלי הזכרת ה']"המלך הקדוש" ואחר כך נסתפק אם אמר המלך הקדוש או האל הקדוש, ונזכר לאחר כדי דבור, שאין צריך לחזור. ויש חולקים וסוברים דהכא לא מהני שחוזר תשעים פעם "המלך הקדוש". (כמו לענין הזכרת מוריד הטל בסי' קיד ס"ט), שהרי אינו רשאי לומר ברוך אתה ה', דהוי ברכה לבטלה, ואם יאמר תשעים פעם ברוך אתה, בלא הזכרת שם שמים, אם כן גם בתפלה יאמר כן, ואם יאמר "השם" יכול לטעות לומר כן גם בתפלה, ואם יאמר "המלך הקדוש" לבד, עדיין לא תתרגל לשונו לומר ברוך אתה ה' המלך הקדש, הילכך אין לו תקנה. וכן עיקר לדינא כסברא זו. [ראה בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' א אות ד). וכ"כ במקור חיים (סי' תקפב). והמשנ"ב].

 

ח נכון לומר מעט "בקול" המלך הקדוש, שאז יזכור היטב, שאמר כהוגן, ולא יכנס בספק. [כיו"ב כתב תלמיד הרשב"א בספר צרור החיים (עמ' טו) כי הרמב"ן היה אומר ההזכרה בקול כל ל' יום הראשונים].

 

ט יש שנהגו לומר מעט בקול רם גם תיבות זכרנו לחיים, מי כמוך, וכו'. ואף שיש מי שקרא תגר על מנהג זה, שמאחר ואינו לעיכובא למה יבלבל המתפללים, מכל מקום יש ללמד עליהם זכות. והנח להם לישראל. [מועד לכל חי סי' יג אות טז].

 

י בברכת השיבה בחתימת הברכה, במקום: "מלך אוהב צדקה ומשפט" בעשרת ימי תשובה צריך לומר: "המלך המשפט". ואם טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט, אם נזכר בתוך כדי דיבור וחתם מיד המלך המשפט אינו חוזר. [שהרי זה כמוסיף שבח, או שחוזר בו ממה שאמר דבר הסותר]. ואם נזכר לאחר תוך כדי דבור, או שנזכר לאחר שהתחיל בברכת למינים וכו', או לאחר כמה ברכות, כגון באמצע בונה ירושלים או באמצע שים שלום, חוזר לברכת השיבה, וחותם "המלך המשפט", וממשיך כל הברכות שלאחריה, למינים ולמלשינים, על הצדיקים, וכו', על הסדר. ומכיון שכן הוא דעת רוב הפוסקים, ומכללם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, וכן פסק מרן בשלחן ערוך, לא אמרינן בכהאי גוונא ספק ברכות להקל. ועוד שכן פשט המנהג להורות כדברי מרן, שהאומר מלך אוהב צדקה ומשפט במקום המלך המשפט, חוזר לברכת השיבה. ועוד, שאם ימשיך התפלה הרי הוא נכנס בקום ועשה בספק ברכות, וכיון שאין זה בשב ואל תעשה, הדרינן לכללא דקבלנו הוראת מרן. וכן אם נסתפק אם חתם "מלך אוהב צדקה ומשפט" או "המלך המשפט" ונזכר אפילו באמצע מודים, חוזר לברכת השיבה, וממשיך על הסדר. ומנהג האשכנזים בחוץ לארץ שמי שטעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט במקום המלך המשפט, ונזכר לאחר תוך כדי דיבור, אינו חוזר. [ילקו"י מועדים עמוד סד. ושם בעמוד תרלז תשובה על דברי האור לציון דפליג בדין זה. וראה עוד בילקו"י תפלה א' מהדורת תשס"ד סי' קז, עמו' תקמה, ובהליכות עולם ח"ב עמ' רנ. ובשו"ת יביע אומר ח"ב סימנים ח, ט, י. וח"ט סי' קח. וח"י חאו"ח סי' נד אות כ. ושו"ת יחוה דעת ח"א סי' נז].

 

יא אם רק לאחר שסיים תפלתו בעשרת ימי תשובה נזכר שאמר האל הקדוש או מלך אוהב צדקה ומשפט, וכן אם נסתפק אם אמר המלך הקדוש והמלך המשפט או לא, יחזור ויתפלל, ויתנה בלשון זה: "אם אני חייב לחזור ולהתפלל הריני חוזר ומתפלל בתורת תפלת חובה, ואם אינני חייב לחזור תהא תפלתי זו תפלת נדבה". וישתדל לכוין בתפלתו כראוי עד כדי יכולתו. והואיל ורוב הפוסקים סוברים שגם על אי אמירת המלך המשפט צריך לחזור ולהתפלל, לפיכך נראה שגם לאחינו האשכנזים, מי שטעה בעשרת ימי תשובה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט, במקום המלך המשפט, וסיים תפלתו, יחזור ויתפלל על תנאי דנדבה. [חזו"ע ימים נוראים עמ' קצג. ילקו"י מועדים עמו' סה. הליכות עולם ח"ב עמו' רנא].

 

יב אשה שהתפללה וטעתה בעשרת ימי תשובה, ואמרה האל הקדוש במקום המלך הקדוש, או שאמרה מלך אוהב צדקה ומשפט במקום המלך המשפט, דינה כדין האיש.

 

יג ליל ראש השנה שחל בשבת, וכן בשבת שובה, אחר תפלת העמידה, אומר השליח צבור ברכה מעין שבע. ובמקום האל הקדוש שאין כמוהו, יאמר המלך הקדוש שאין כמוהו. ואם טעה ואמר האל הקדוש, והזכירוהו באמצע הברכה, לפני שיזכיר שם ה' בחתימה "ברוך אתה ה' מקדש השבת", חוזר ואומר "מגן אבות בדברו מחיה מתים במאמרו המלך הקדוש שאין כמוהו" וימשיך משם כסדר המניח לעמו וכו'. ואם לא נזכר עד שחתם "מקדש השבת" אינו חוזר. דספק ברכות להקל. [ילקו"י מועדים עמוד סו. יביע אומר ח"ב סי' כט, וח"ה סי' ט אות ה. וסי' כה אות א].

 

יד תקנו הגאונים לומר בעשרת ימי תשובה: "זכרנו לחיים" בסוף ברכה ראשונה, "ומי כמוך אב הרחמן" בסוף ברכה שניה. "וכתוב לחיים טובים" באמצע מודים. "ובספר חיים ברכה ושלום" בברכה אחרונה של התפלה. ואם טעה ולא אמר "זכרנו לחיים" אם נזכר לפני שיזכיר שם ה' בחתימת הברכה, חוזר ואומרו כתיקונו. ואם לא נזכר עד שאמר ה', יסיים מגן אברהם וימשיך בתפלתו, ולא יסיים "למדני חוקיך". וגם אינו רשאי לומר זכרנו לחיים בלא חתימה קודם ברכת אתה גבור, משום הפסק. [שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' נט]. אך יכול לאומרו באמצע שומע תפלה לפני כי אתה שומע כל תפלת כל פה, כי גם זה בכלל שאלת צרכיו. אבל "מי כמוך אב הרחמן" אם לא אמרו במקומו, אינו יכול לאומרו בשומע תפלה, כיון שאינו אלא שבח. ואם שכח ולא אמר זכרנו לחיים בשומע תפלה, יאמרנו בסיום אלהי נצור. וכן אם שכח ולא אמר מי כמוך אב הרחמן ואמר ברוך אתה ה' של ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. [ולא יסיים למדני חוקיך]. וכן אם שכח ולא אמר "וכתוב לחיים טובים" ונזכר לפני שיאמר ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות, כל שלא הזכיר ה' חוזר, ואם הזכיר ה' אינו חוזר. ויאמרנו בסיום אלהי נצור. וכן אם שכח ולא אמר ובספר חיים, והזכיר ה' שבברכה האחרונה, אינו חוזר, ויאמרנו בסיום אלהי נצור. [ילקו"י עמ' סו].

 

טו המתפלל והגיע לומר ובספר חיים, והשליח צבור התחיל נקדישך ונעריצך, אינו רשאי לדלג "ובספר חיים" ולחתום מיד המברך את עמו ישראל בשלום, ויהיו לרצון, כדי שיענה הקדושה עם הצבור. שכיון שפשטה אמירת "ובספר חיים" בכל ישראל, בעשרת ימי תשובה, ונקבעה בכתרו של מלך, והואיל ואפשר לו לשתוק ולכוין לקדושה שאומר הש"צ, ויחשב כדין שומע כעונה, וכמו שכתב רש"י (סוכה לח:) יותר נכון שישתוק וישמע הקדושה מהש"צ. ולא ידלג ובספר חיים. [חזון עובדיה ימים נוראים הלכות עשרת ימי תשובה הערה ז].

 

טז מי שטעה ואמר בהודאה במקום "וכתוב לחיים טובים""ובספר חיים" וכו', ונזכר בברכת שים שלום, אינו חוזר לומר ובספר חיים, מכיון שכבר אמרו קודם לכן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סח. שו"ת יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים ח"ג חאו"ח סימן לט].

 

יז אם אחר שסיים תפלתו נזכר שלא אמר זכרנו לחיים או מי כמוך וכיו"ב, וחשב שצריך לחזור ולהתפלל בשביל כך, וחזר להתפלל, ובאמצע התפלה נזכר הדין שאין צריך לחזור, פוסק ואפילו באמצע ברכה, ולא יסיים תפלתו בתורת תפלת נדבה. ויאמר "ברוך שם וגו"'. ואם נזכר כשאמר ברוך אתה ה', יסיים למדני חוקיך, ויאמר ברוך שם וגו' על שאר הברכות שבירך.

 

יח במה דברים אמורים בשחרית ומנחה, אבל בערבית ימשיך, ויכוין לנדבה, ויחדש בה דבר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סט].

 

יט בעשרת ימי תשובה ובהושענא רבה יאמרו בתפלת שחרית ב' פעמים ה' הוא האלהים קודם ה' מלך. ואחר ישתבח יאמרו מזמור ממעמקים קראתיך ה'. [שם עמוד סט].

 

כ המנהג פשוט לומר "זכרנו לחיים וכו"' גם בשבת שובה, ואין לחוש בזה משום שאלת צרכיו בשבת.[ילקוט יוסף מועדים עמוד סט. יחוה דעת חלק א' סימן נד עמוד קס].

 

כא יש אומרים שגם בעשרת ימי תשובה לא ישנו ביום, כשם שאין לישן ביום בימי ראש השנה. אבל אין דבריהם מוכרחים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סט].

 

כב יש נמנעים מלערוך נישואין בעשרת ימי תשובה, ומכל מקום הרוצים לעשות נשואין בעשרת ימי תשובה, ראויים לעדוד כדי להקדים הנשואין כל מה שאפשר, שזריזים מקדימים למצוות. ואם הגיע החתן לגיל עשרים שנה, אין להחמיר בזה כלל, אלא יעשה הנישואין בעשרת ימי תשובה וישא ברכה מאת ה'. [ילקו"י מועדים עמו' סט. יחוה דעת א' סי' מח].

 

כג אחר תפלת החזרה בעשרת ימי תשובה אומרים "אבינו מלכנו", וגם היחיד שמתפלל אומר אבינו מלכנו. ורק אחר אבינו מלכנו יאמרו וידוי ונפילת אפים. (מדבר קדמות מע' נ אות ב). וכן הדין במנחה. אבל בערבית אין אומרים אבינו מלכנו.

 

כד כשחל ראש השנה בשבת, יש נוהגים שלא לומר אבינו מלכנו, ויש נוהגים לאומרו אף כשחל ראש השנה בשבת, וכן בשבת שובה. וכן נהגו בבית הכנסת בית אל בירושלים, וכן פשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בירושלים ת"ו. אלא שמדלגים חטא ועון, כגון אבינו מלכנו חטאנו לפניך, וכן "אבינו מלכנו מחול וסלח לכל עוונותינו", וכיוצא, וכן ראוי לנהוג בכל ערי הארץ כמנהג ירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ומכל מקום אם יש מנהג ברור באותו מקום שלא לומר אבינו מלכנו בראש השנה שחל בשבת, ישארו במנהגם. וכן מנהג האשכנזים, שלא לומר אבינו מלכנו בראש השנה שחל בשבת. [ילקו"י מועדים עמו' ע. הליכות עולם ח"ב עמ' רלג. יחוה דעת א סי' נד].

 

כה יש אומרים שאם שכח רצה והחליצנו בברכת המזון בשבת תשובה, ונזכר לאחר שהתחיל בברכת הטוב והמטיב, אין צריך לחזור. שיש אומרים שמצוה להתענות בו. ויש חולקים, ועל כל פנים אם נזכר אחר ברוך אתה ה' בונה ירושלים, לכולי עלמא צריך לומר ברכת אשר נתן וכו'. וכן בליל שבת אם שכח לומר רצה והחליצנו לכולי עלמא צריך לחזור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ע].

 

כו בעשרת ימי תשובה כשהזמן קצר בשעת מנחה, ואם יאמרו "אבינו מלכנו" לא יספיקו ליפול על פניהם לפני סוף זמן בין השמשות [שהוא כשלש עשרה דקות וחצי אחר שקיעת השמש בדקות זמניות] יש לדלג אמירת "אבינו מלכנו" כדי להספיק לומר הוידוי ונפילת אפים, לפני סוף זמן בין השמשות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ע. שו"ת יחוה דעת ח"ו סוף סימן ז].

 

כז בנוסח אבינו מלכנו, יש אומרים שצריך לומר זכור כי עפר אנחנו, הניקוד במלת זָכוּר, אות ז' בקמץ, ואות כ' בשורוק. והוא כמו שכתוב בתהלים (קג. יד), כי הוא ידע יצרנו זָכוּר כי עפר אנחנו. אבל הפרי חדש (סי' תקפד) כתב, שבתפלת אבינו מלכנו צריך לומר זְכוֹר כי עפר אנחנו, אות ז' בשוא נע, ואות כ' בחולם, כי הכוונה בתפלתינו לפניו יתברך, שיזכור כי עפר אנחנו, אדם להבל דמה, לכן ימחול ויסלח לנו על כל עונותינו. וכן עיקר. [חזון עובדיה על הימים הנוראים הלכות עשרת ימי תשובה הערה ט]

 

כח בנוסח אבינו מלכנו מנהגינו לומר: מחול וסלח לכל עונותינו. המג"א (ר"ס תקפד) כתב שצ"ל סלח ומחול, כי מחילה גדולה מסליחה. ויש להתחיל בשאלה קטנה. ויש חולקים, שהרי הנוסח בתפלת אל מלך יושב כל כסא רחמים, מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים. נמצא שסליחה יותר גדולה, או ששקולים הם ויבואו שניהם. ולכן הנוסח בחתימת הברכה ביום הכפורים מלך מוחל וסולח, וגם לפני כן אומרים ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח. וכן הוא הנוסח בכל הסידורים אבינו מלכנו כתבנו בספר "מחילה וסליחה וכפרה". ואף כאן יכולים לקיים הנוסח מחול וסלח.

 

כט בנוסח אבינו מלכנו כשאומרים קרע "רוע גזר" דיננו, יש לאומרו בנשימה אחת. [ט"ז (סי' תרכב), וא"ר (סי' תקפד סק"ו). וכ"כ הגר"ז. ומטה אפרים]. ויש נוהגים להשמיט תיבת "רוע". אך אין מנהגינו כן. כי לשון גזר דין שייך גם לטובה. [עיין בשו"ת שלמת חיים זוננפלד סי' רלה]. 

סימן תר – קידוש ותפלת ליל שני של ראש השנה

 

א ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה אסורה גם בשני. וכן מה שנתלש בזה אסור בזה.[ילקוט יוסף מועדים עמוד סב].

 

ב בליל שני של ראש השנה מתחילים תפלת ערבית בפיוט "חון תחון" ומתפללים כמו בלילה הראשונה. ואם חל במוצאי שבת, אומר בתפלה (אחר ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת), "ותודיענו" (מרן בש"ע סי' תקצט). ואף על פי שעדיין לא בירך בורא מאורי האש מותר לו להתפלל מתוך הסידור. וכן פשט המנהג. ואם שכח לאומרו במקומו ונזכר קודם שחתם בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון, אומרו שם ואחר כך חוזר קדשנו במצותיך וחותם. ואם שכח לגמרי לומר ותודיענו, ונזכר רק לאחר שסיים תפלתו, אין צריך לחזור, כיון שעתיד לומר הבדלה על הכוס. וכמו שפסק מרן. ואם שכח וטעם לפני הקידוש וההבדלה, צריך לחזור ולהתפלל, ובתפלתו יאמר "ותודיענו". [חזון עובדיה על ימים נוראים עמ' סה, צ.].

 

ג המנהג שנהגו להביא את הפירות והירקות שאומרים עליהם יהי רצון כנזכר לעיל, נוהג גם בלילה השני. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סא].

 

ד סדר הקידוש של ליל שני של ראש השנה שחל במוצ"ש, יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן.

 

ה מנהגינו פשוט כדעת מרן השלחן ערוך לומר שהחיינו בקידוש ליל ב' דראש השנה, אף אם אין פרי חדש על השלחן, ואם אפשר לו להשיג פרי חדש או בגד חדש, טוב שיניחנו לפניו בעת הקידוש, ויכוין לפטרו בברכת שהחיינו. ואם לא נתן לא עיכב. [ילקוט יוסף מועדים הלכות ראש השנה. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קסג].

 

ו בקידוש בליל ראש השנה יסיים (כמו בתפלה), ודברך מלכנו אמת וקיים לעד, בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואחר כך יברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ומנהגינו לומר לַזְמַן, הלמד בפתח. וכן מפורש בלקט יושר (עמוד קלא), שכן נהג הגאון מהרא"י. [ושלא כמ"ש המג"א ר"ס תרעו, שיש לומר לִזְּמַן הזה, הלמד בחיריק (רש"ל ומטה משה). וכ"כ בספר אקים את יצחק (ס"ס מז) שהמנהג לומר לַזְמַן, הלמ"ד בפתח. וכ"ה בשו"ת אבן ישראל ח"ט דף קכט.].

 

ז יש מי שכתב, שיש להמנע משחיטת עופות בראש השנה, כי הנה בכל שחיטת בעלי חיים, יש צער של בעלי חיים ואכזריות, אלא שהתורה התירה, שנאמר וזבחת ואכלת וגו'. ומכל מקום ביום הדין ראש השנה שכולנו מבקשים רחמים מהקב"ה שיכנס לנו לפנים משורת הדין, נהגו להמנע משחיטת בעלי חיים, כי גם עלינו מוטל להתנהג ברחמים, כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו. והנוהגים כן ירוחמו מן השמים. [חזון עובדיה יום טוב עמוד כ]. וכיו"ב נהגו לזרוק אל הגגות בני מעיים של עופות הכפרות בערב יוהכ"פ במקום שהעופות יכולים ליקח אותם. ומכל מקום לא פשט מנהג זה בכל המקומות. [כ"כ בארחות חיים החדש (סי' תצח סק"ג), בשם שואל ומשיב שגם בלבוב נהגו לשחוט בראש השנה].

 

ח יש להזהר בקדושת יום טוב של ראש השנה שלא להכשל בעשיית מלאכה או שבות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סב. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קפא]

 

ט ביום שני של ראש השנה שחרית אומרים פיוטים השייכים ליום השני. ואומרים אותם אחר קדיש תתקבל, כמו שנתבאר לעיל לגבי היום הראשון. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סב]. 

סימן תרמ – מדיני התפלה בסוכות

 

א המנהג לקרוא המזמור של החג לפני ערבית, בין בליל יו"ט בין בחול המועד. אולם אם לומדים שם תורה שבעל פה, הלכה או אגדה, או גמרא, אין צריך לקרוא המזמור, אלא מיד לאחר קדיש על ישראל מתחילים ערבית, בלא להרבות בקדישים.

 

ב כשאין לוי בבית הכנסת בחול המועד סוכות, רשאי הכהן לעלות לכתחלה לתורה, אף על פי שיודע שאין שם לוי, וצריך לחזור על אותה הקריאה עצמה. ומותר להוסיף על העולים גם ביום טוב, שדוקא בימי החול, ר"ח, וחוה"מ, אין להוסיף. [ילקו"י מועדים עמ' קמח].

 

ג העולה לספר תורה לעליית מפטיר בשבת חול המועד סוכות, לא יזכיר בברכת ההפטרה אלא את השבת, ולא יזכיר את החג לא באמצע הברכה ולא בחתימתה. שמכיון שלא באה ההפטרה אלא משום כבוד השבת, שהרי בחול המועד אין הפטרה, הילכך אין להזכיר בברכת ההפטרה אלא את יום השבת. ויש מחזורים שכתוב בהם באמצע הברכה חג הסוכות הזה ובחתימה מקדש השבת ישראל והזמנים, והם שלא כהלכה, והנכון שלא להזכיר את החג כלל. [ילקו"י מועדים עמוד קמח. חזו"ע סוכות עמוד ריט].

 

ד בנוסח התפלה במועדים שחלו בשבת, יש לומר "אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתינו" ואחר כך "קדשנו במצותיך". וכן יש לנהוג בראש השנה שחל בשבת. ואם הדבר ידוע שמנהג המקום ההוא שלא לאומרו, יש להניחם במנהגם. ואם ברצון כל הקהל לשנות ולנהוג כדברי האחרונים בזה מותר להם לבטל המנהג. וביום הכפורים ראוי להשמיטו, כשאין מנהג ברור בבית הכנסת. וכשחל יום טוב בימות החול, מתחילים "קדשנו" לכולי עלמא. ושליח צבור שלא אמרו בבית הכנסת שנהגו לאומרו אין לגעור בו, הואיל וכן עיקר מצד הדין. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד עה. ילקוט יוסף מועדים עמוד קמח]

 

ה בימים שגומרים בהם את ההלל, כגון בימי חג הסוכות, אסור להפסיק באמצע ההלל, אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע וברכותיה, באמצע הפרק שואל מפני היראה, [כגון אביו או רבו שחייב במוראם], ומשיב מפני הכבוד, [אדם נכבד בעל מעשים טובים]. ובבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. וכן מפסיק לענות קדיש וקדושה וברכו, ואפילו באמצע הפסוק. ויש קולא יותר בהלל, שהשומע ברכה מחבירו והוא באמצע ההלל, פוסק ועונה אמן. וכן עונה אמן אחר הקדיש, כי האמן הוא כעין שבח וזמרה, והוא מענין ההלל. אבל אין לענות ברוך הוא וברוך שמו באמצע ההלל. [שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן לב. ילקוט יוסף מועדים עמוד קמט. חזון עובדיה סוכות, עמוד שעז]

 

ו אם טעה במנחה של יום אחרון של חול המועד סוכות, ולא אמר יעלה ויבוא, ונזכר בלילה, שהוא ליל שמיני עצרת, מאחר ולא מתקן כלום בתפלת התשלומין באופן כזה, ואם יחזור להתפלל יהא בתורת נדבה, ואין נדבה בשבת ויום טוב, לכן העיקר לדינא שלא חוזר להתפלל בשביל מנחה. אבל אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה של ערב שביעי של פסח, יתפלל ערבית של חג שתים, לתשלומין, כיון שמזכיר חג המצות. [ילקו"י שם עמו' קמט]

 

ז קטן שלא הגיע למצוות עולה אף לעליית מפטיר בפרשת המוספים במועדים ובראשי חודשים, וכן בפרשיות שקלים והחודש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קמט]

 

ח בשבת חול המועד בשחרית מתפללים תפלה של שבת, "ישמח משה", ואומרים יעלה ויבא בעבודה, ואם טעה והתפלל "אתה בחרתנו" והזכיר של שבת באמצע הברכה, וחתם מקדש השבת וישראל והזמנים, יצא, ואין צריך לחזור ולהתפלל של שבת. ואם נזכר באמצע התפלה קודם חתימת הברכה, פוסק, ויחזור לומר ישמח משה וכו'. 

---

דין מצטער שפטור מן הסוכה

 

ו מצטער פטור מן הסוכה אפילו בלילה הראשון, שנאמר בסוכות תשבו, ודרשו חז"ל תשבו כעין תדורו, ואין אדם דר במקום שמצטער. ואמנם לא אמרו מצטער פטור מן הסוכה אלא לגבי סוכה, אבל בשאר מצות אין המצטער פטור, ואפילו במצוה דרבנן כגון ארבעה כוסות בליל פסח, קיימא לן שאין המצטער מהם פטור, אלא חייב לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ד' כוסות. [ואמנם מצינו להרמב"ם בהל' תפלין (פ"ד הי"ג) שכתב שהמצטער פטור מן התפלין, אך שאני התם שהמניח תפלין אסור לו להסיח דעתו מהן, וההוא גברא טריד בצעריה. וראה בחזו"ע סוכות עמוד קנב].

 

ז ולכן אם היה יושב ואוכל בסוכה, וירדו גשמים, נפטר מן הסוכה, ונכנס לביתו ומסיים סעודתו. ומאימתי מותר לצאת לביתו, משירדו טיפות גשמים לתוך הסוכה כשיעור שאילו היו נופלים לתוך תבשיל יפסל לאכילה, ואפילו היה תבשיל של פול שבנקל מתקלקל (רש"י סוכה כט.). ואפילו אין לפניו תבשיל שמתקלקל רשאי לצאת מן הסוכה. (סמ"ג). [ומש"כ שיכול לצאת ולאכול חוץ לסוכה, הוא ע"פ דברי הרא"ש (סי' יב) והובא בב"י (סי' תרמ), והוסיף, שבארחות חיים (הל' סוכה אות לב) כתב בשם רבינו פרץ דמצטער פטור, דוקא לישן חוץ לסוכה, אבל לאכול לא, והרב רבינו שלמה כתב שפטור אף מאכילה. וכן דעת רוה"פ. וראה בחזו"ע שם].

 

ח מי שאינו בקי בשיעור משתסרח המקפה, ישער אם היו יורדים גשמים בביתו אם היה יוצא, יצא גם כן מן הסוכה. ויש מי שכתב שיש לשער אם היה אוכל בביתו בחדר אחד, ומצטער ועובר לחדר אחר ומעביר לשם מטה כסא ושלחן, כך בסוכה. אולם אין הדין כן, וכל שיוצא מן החדר הקבוע לאכילה לחדר אחר, להעתיק עצמו באמצע האוכל לחדר אחר להמשיך סעודתו, שאם הם טפות קלות, לא יטריח עצמו לקום באמצע סעודתו מחדר האוכל להמשיך לאכול בחדר אחר. ואם הם טפות מרובות עובר לחדר אחר, כך גם לגבי הסוכה. [חזון עובדיה סוכות עמוד קפד].

 

ט הנכנס לסוכה לסעודת קבע ובירך "לישב בסוכה", ופתאום התחיל לרדת גשם שוטף שיש בו כשיעור משתסרח המקפה, ובטרם יספיק לאכול פת שיעור אכילת קבע נאלץ לצאת מן הסוכה וסיים סעודתו בביתו, אין הברכה שבירך לישב בסוכה נחשבת כברכה לבטלה. [וכיוצא בזה כתב הריטב"א בחולין (קז.), במי שבירך על נטילת ידים ואחר שהתחיל לאכול פת, נמלך שלא לאכול, אין בכך כלום, ואין מחייבים אותו לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, שמכיון שנטל ידיו ובירך, נגמרה מצות הנטילה שעליה הוא מברך, ובאותה שעה היה בדעתו לאכול. ע"ש. וה"נ בנ"ד. וגדולה מזו הרי מעת שישב כבר קיים המצוה, שרק מצד המנהג אין מברכים אלא בסעודה].

 

י יש אומרים, דמה שאמרו שאם ירדו גשמים בסוכה שאינו מותר לפנות אלא משתסרח המקפה, כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו, הוא דוקא כשהתחיל לאכול בסוכה וירדו אחר כך גשמים, אבל אם לא התחיל להכנס לסוכה, כל שיש לו צער מחמת גשמים פטור. וקשה לסמוך על סברא זו, ומכל מקום אפילו לסברא זו אם לא הגיעו הגשמים לכלל משתסרח המקפה, אבל יש לו קצת צער מן הגשמים, כשיחמיר לאכול בסוכה לא יברך לישב בסוכה, דספק ברכות להקל. ולכן אם עדיין לא היה אוכל בסוכה, וראה גשמים באים ושמים מתקדרים בעבים, אוכל חוץ לסוכה, ואין מטריחים אותו לעלות לסוכה עד שיגמור סעודתו. [חזון עובדיה סוכות עמוד קפד].

 

יא יש מי שכתב שגם חולה חייב לאכול בסוכה בלילה הראשון של החג, אך אין זה לדינא לדידן, אלא החולה פטור מסוכה אף בלילה הראשון. [הליכות עולם ח"ב (עמוד רפח). חזון עובדיה סוכות עמוד קנד].

 

יב כבר נתבאר לעיל שאם אחר שנכנס לביתו להמשיך בסעודתו, פסקו הגשמים, אין מחייבים אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו, אלא גומר סעודתו בביתו. (הריטב"א והר"ן סוכה כט. ש"ע סי' תרלט סעיף ה-ו). ומכל מקום אם רצה להחמיר על עצמו לגמור את סעודתו בסוכה, תבא עליו ברכה. [שו"ת יביע אומר ח"ט סי' סג. ובלילה הראשון של החג אם פסקו הגשמים, חייב לאכול כזית בסוכה לקיים מצות סוכה שהיא חובה בלילה הזה. ואם לא פסקו הגשמים ואכל בביתו בלילה הראשון של החג, ושכח לומר יעלה ויבא בברהמ"ז, א"צ לחזור, שהאכילה בלילה הראשונה היא גם מדין סוכה, וכיון שנפטר מסוכה אינו חוזר. ובעיקר החקירה אם החיוב בלילה הראשונה מדין יו"ט או מדין הסוכה, והנפקא מינה, ראה בילקוט יוסף ח"ג עמוד שנו].

 

יג והוא הדין אם ראה שיורדים גשמים ולכן התחיל לאכול בביתו, ופסקו הגשמים, אין צריך להפסיק סעודתו לגמור אותה בסוכה, אלא גומר סעודתו בביתו. [הריטב"א והר"ן סוכה כט.].

 

יד וכן אם היה אוכל סעודתו בסוכה, ופתאום התחילה רוח סערה נושבת בחזקה, ועל ידי כך היו נושרים קסמין מן הסכך עליו ועל שלחנו, והוא מאניני הדעת שקשה לו לסבול הדבר, רשאי לעזוב את הסוכה ולהמשיך סעודתו בבית (כדאיתא בסוכה כט.).

 

טו אם במקום מושבו בסוכה, יש למעלה סכך עבה, ואין הגשמים יורדים במקומו, צריך לאכול בסוכה גם כשיורד גשם, ורשאי גם כן לברך "לישב בסוכה" (בכורי יעקב).

 

טז המחמיר על עצמו לשבת בסוכה למרות הגשמים, הרי הוא בכלל מה שאמרו בירושלמי, כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ויש אומרים שיש בזה גם איסור, מפני שמצער עצמו בחג, ועוד שהמשילוהו חכמים לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו אי אפשי בשימושך. ואם ממשיך לשבת שם, הרי הוא כמורד באדונו, וכאילו רוצה לשמשו על אפו ועל חמתו, וכן לא יעשה. ולכן הפטור מן הסוכה מחמת ירידת גשמים ומחמיר על עצמו ואינו יוצא מן הסוכה אינו אלא הדיוט, ואינו מקבל שכר על כך. ואם בירך על אכילתו "לישב בסוכה" הוי ברכה לבטלה. ומכל מקום כשיוצא מן הסוכה מפני הגשמים לא יבעט ויצא חס ושלום, אלא יצא בהכנעה כאילו הוא בוש ונכלם, כמו עבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפכו רבו על פניו, כלומר אי אפשי בשימושך. (הרמ"א בהגה (ס"ז) ובמסכת ע"ז (ג:), נהי דפטור, בעוטי מי מבעט? ע"ש. ילקו"י מועדים עמוד קמד. חזון עובדיה סוכות, עמוד קנב, קפה]. וכתב במעיל שמואל [הובא ביד מלאכי], דמה שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו דוקא כשעושה לשם יוהרא, אבל אם עושה לשם שמים, יש לו שכר על זה. ואף שמרן החיד"א חלק על זה, מכל מקום בודאי שהאדמורי"ם המחמירים בזה כוונתם לשם שמים מרוב חבתם ואהבתם את מצות הסוכה. ושכרם אתם. ויש להם על מה לסמוך.

 

יז אם ירדו גשמים רבים מאד בחג הסוכות, והצבור הוצרכו לבטל מצות סוכה בכמה סעודות, וכמה בעלי בתים היה להם על סוכתם גגות העשויים לפותחם ולסוגרם על הסכך, וכאשר הפסיקו מעט הגשמים פתחו את הגגות והסכך היה נגוב, וסעדו את סעודתם בסוכה, ובירכו לישב בסוכה. ויש שערערו עליהם שכיון שהגשם היה על הארץ, וכל העולם היה בצער מן הגשמים, גם אלו שהיתה להם תקנה ע"י הגגון, פטורים הם מן הסוכה, וברכה לבטלה הם מברכים, אולם אין בדבר שום איסור, אלא מצוה וחיובא נמי איכא, שכיון שבסוכתו אין גשמים יורדים ודאי שחייב בלי ספק בברכה. ואין כאן ספק ברכה לבטלה. [שו"ת זרע אמת ח"א סי' צג].

 

יח אם כבו לו הנרות בסוכה בליל שבת, ונשאר בחושך, מותר לו לעבור לביתו לאכול סעודתו שם לאור הנרות שבביתו, כי צער הוא לאכול בחושך. וכמ"ש בפסחים (קא.) טעימו מידי, דילמא מתעקרא לכו שרגא וכו'. ובשבת (כה:) ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה, זו הדלקת הנר. ע"ש. ואם יכול לאכול בסוכת חבירו בלא טורח גמור, אין להקל. ובפרט בלילה הראשון של החג אם אירע שכבו נרותיו שבסוכה, יחגור בעוז מתניו בשמחה ובטוב לבב לאכול הכזית בסוכת חבירו, לקיים מצות הבורא יתברך. ורשאי גם לברך "לישב בסוכה". [שו"ת מהרש"ג ח"ב ס"ס לט, ושער הציון סימן תרמ ס"ק כז].

 

יט המצטער בסוכה מפני הזבובים שיש בה, או יתושים המטרידים אותו, או מפני הרוח, או מפני ריח רע, יכול לצאת לאכול חוץ לסוכה, שנאמר, בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו. [סוכה (כו.) ואמרינן התם, רב שרי לרב אדא למיגנא בכילה בסוכה משום בקי (פשפשים)].

 

כ בימי הצנה והקור, יש לו ללבוש בגדים חמים ויאכל בסוכה, ויוכל גם לברך "לישב בסוכה". שאם לא ילבש בגדים חמים ויהיה בגדר מצטער, הרי ברכתו שבירך לישב בסוכה היא ברכה לבטלה. ואם גם הבגדים החמים אינם מקילין עליו את צער הקור, פטור מן הסוכה, ורשאי לאכול בביתו, דמצטער פטור מן הסוכה. [כ"כ בביאור הלכה (סי' תרמ ס"ד), שיהא לבוש בגדים חמים כשסועד בסוכה, כדי שלא יהיה מצטער מהקור, ועל ברכתו לישב בסוכה יהיה חשש ברכה לבטלה].

 

כא גרי צדק חייבים במצות סוכה, שנאמר כל "האזרח" בישראל לרבות את הגרים. [ואף על פי שבכל המצות הם בכלל ישראל, משום שהסוכה זכר לענני כבוד, ובזוה"ק (פר' כי תשא) מבואר שענני כבוד היו מקיפים את ישראל בלבד, ולא את הערב רב, קמ"ל שמכיון שקיבלו את התורה ונתגיירו חייבים אף הם בסוכה].

 

כב קטן שאינו צריך לאמו, והוא כבן חמש שנים או בן שש שנים, כל אחד לפי חריפות שכלו, חייבים לחנכו במצות סוכה, ולברך לישב בסוכה, ומלמדים אותו שלא יאכל חוץ לסוכה. (ש"ע סי' תרמ סעיף ב). ואסור לתת לו פת יותר מכביצה שיאכל חוץ לסוכה, שהרי אפילו איסור דרבנן אסור למספי ליה בידים, כל שכן איסור עשה דאורייתא. (אליה רבה סי' שמג אות ג]. והוא הדין לפת כסנין יותר מכביצה. ואפילו אשה שאינה חייבת בסוכה בעצמה, אסור לה מדרבנן להאכיל לקטן חוץ לסוכה. (אבני נזר סי' תפא אות ח). ומיהו מותר לתת פת פחות מכביצה לקטן, שיאכל חוץ לסוכה, אע"פ שלפי גילו של הקטן, יכול להיות שיהיה שבע ממנו. (וע' בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' מט ובליקוטי הערות שם), דכיון שאין מצות החינוך אלא כדי להרגילו שיעשה כן כשיגדל, לכן דינו כדין איש גדול שבפחות מכביצה פטור מן הסוכה. אבל פירות או תבשיל אורז וכיו"ב מותר לכתחלה, דלא שייך להחמיר בהם לגבי קטן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קמו. חזו"ע סוכות, עמוד קנב]

 

כג אם הקטן אינו יכול לסבול הצנה והקור כשהוא ישן בלילה בסוכה, אפילו הוא קטן שהגיע לחינוך פטור מן הסוכה. וכן המנהג. [הגרש"ז אוירבך בהליכות שלמה, מועדים עמו' קעו].

 

כד האבל חייב בסוכה, ואף על פי שיותר נוח לו להתבודד במקום צער ואפלה, כדי להתייחד בצערו, אף על פי כן איננו בסוג מצטער שפטור מן הסוכה, אלא עליו ליישב דעתו לקיים מצות סוכה. [בסוכה (כה:) א"ר אבא אמר רב אבל חייב בסוכה, פשיטא, מהו דתימא הואיל וא"ר אבא מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא, קמ"ל ה"מ צערא דממילא, אבל הכא איהו דקא מצער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה].

 

כה יש מי שכתב שאם היה המת חביב עליו ביותר עד שאינו יכול להסירו מלבו, פטור מן הסוכה בכל ימי חול המועד. ויש חולקים. ועל כל פנים נראה דספק ברכות להקל, ולא יברך לישב בסוכה כשאוכל סעודת קבע בסוכה. [כ"כ בספר תניא רבתי דבאופן כזה פטור מן הסוכה. ע"כ. והביאוהו המג"א (סק"י), והגר"ז בש"ע (סעיף יג), ובגט מקושר (דף קיד:). אבל הישועות יעקב חולק ע"ז. ועכ"פ נראה דספק ברכות להקל, ולא יברך לישב בסוכה כשאוכל סעודת קבע בסוכה].

 

כו האונן, שעדיין לא נקבר מתו, פטור מן הסוכה ומכל המצות האמורות בתורה, דנחשב כמקיים מצוה בקום ועשה. והיינו בחול המועד שמוטל עליו לטפל בעניני הקבורה, ואפילו אם מסר את הטיפול בקבורה לחברא קדישא, מכל מקום עדיין הוא טרוד בארגון ההלוייה, ובירושלמי אמרו עוד טעם לפטור את האונן מן המצוות, כדי שלא יהיה בכלל לועג לרש. [ברכות יז: מי שמתו מוטל לפניו וכו' ופטור מכל המצוות האמורות בתורה. ע"ש. וה"ה שפטור מן הסוכה. ואע"פ שהחכם צבי (סי' א) כתב, שהאונן מצווה על כל האיסורים, וא"כ איך יוכל לאכול חוץ לסוכה, בקום ועשה. מ"מ הרי שנינו (סוכה כה.) שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. ואע"פ שאוכלים חוץ לסוכה, מ"מ יסוד האיסור הוא מכח שיש מצוה לאכול בסוכה. והו"ל מצות עשה. וחשיב שב ואל תעשה. וה"נ האונן פטור, מפני שהוא עוסק במצוה]. אולם אונן ביום טוב ובשבת חול המועד, שאין בדעתו לקבור את המת באותו יום [והיינו ביום טוב על ידי נכרים], לא חל עליו דיני אנינות, וחייב לישב בסוכה. [ילקו"י הלכות אבלות מהדורת תשס"ד, עמ' קפ. ודלא כמ"ש בזה בספר חיים וחסד פנחסי לפטור כל אונן מהסוכה, גם ביו"ט, הגם שאינו קובר באותו יום. ואין דבריו נכונים להתיר איסור אכילה חוץ לסוכה. ומ"ש בחזו"ע סוכות עמוד קנו, גבי אונן, היינו שלא ביו"ט, ובהערה שם לא דן אלא מצד עוסק במצוה וכו'].

 

כז אונן בערב חג הסוכות, אם אין לו מי שיעשה סוכה, מותר לו לעשות סוכה בעצמו, אך לא ידחה את קבורת המת בשביל זה. [ויכול לבנות הסוכה קודם הקבורה, אחר שמסר את מתו לחברא קדישא שיטפלו בקבורה]. וכן אם אין לו מי שיקנה עבורו ד' מינים, יכול ללכת לקנות ד' מינים, בתנאי שלא ידחה את הקבורה בשל כך.[כ"כ בדרכי החיים (סי' ב' סל"ג) ואמנם האונן פטור ממצות ארבעת המינים, ומה שקונה אותם הוא לצורך אחר שיצא מאנינותו].

 

כח חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בראשו בלבד, או חש בעיניו בלבד, פטור מן הסוכה. [סוכה (כו.). ובספר לחם יהודה (דף לה) כתב, דדוקא במיחוש הראש והעין שהם איברים חיוניים בגוף האדם, אבל במיחוש יד או רגל לא מפטר מסוכה. ע"ש. אך אין דבריו מוכרחים, כי לפעמים אף במיחושי יד ורגל יכול הכאב להתפתח ולגרום לזיהום, וכיו"ב. וכ"ה לשון המאירי (סוכה כו.). ולכן אם נוח לו יותר להיות בביתו בשביל לטפל בטיפול מסויים, מותר לצאת חוץ לסוכה].

 

כט וכן משמשיו של החולה פטורים בשעה שהוא צריך להם. [כן כתב בארחות חיים, והובא בב"י, דשמא יצטרך לו החולה באותה שעה. והמאירי (סוכה כו.) הביא בשם חכמי לוניל שכתבו, שמשמשי חולה אינם פטורים אלא כשהם צריכים לטפל בחולה. וכתב: ואין לבי מתיישב בזה כי אף המשמשים אינם יודעים זמן לשימושם. ע"כ. ונראה שהכל לפי הענין]. אבל חולה שיש בו סכנה אף משמשיו פטורים לגמרי מן הסוכה, מפני שצריכים להשגיח עליו תמיד. [אליה רבה סק"ד, מועד לכל חי]

 

ל חולה סיעודי שיש לו משרת קבוע בשכירות, והוא צמוד אליו, ובכל השנה אינו הולך לביתו לאכול ולישן, אלא בביתו של החולה, פטור מן הסוכה. [נשמת אברהם עמוד שכב בהערה. וע' בשו"ת זבחי צדק ח"ג (סי' כג). ודו"ק].

 

לא חתן [שנשא אשה ערב הרגל] שהזמין הקרואים שלו לסעוד ולשמוח, ואי אפשר לשבת בסוכה בהרווחה, יש אומרים שנפטרים מן הסוכה. ויש אומרים שהקרואים והמוזמנים חייבים בסוכה. ובלאו הכי בזמנינו פשט המנהג שגם החתן ובני החופה אוכלים ושותים בסוכה, אך לא יברכו "לישב בסוכה".[ילקו"י מועדים עמוד קמו. חזו"ע סוכות, עמ' קנח, קסב. והוא ע"פ המבואר בסוכה (כה:) חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורים וכו'].

 

לב יש מי שכתב דמה שאמרו חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורים מן הסוכה, בלילה הראשון גם החתן חייב בסוכה. אולם לדעת הרשב"א ח"ד (סי' עח) שהמצטער פטור מן הסוכה אפילו בלילה הראשון, לפי זה עדיין יש לדון שהחתן ושושביניו פטורים מן הסוכה אף בלילה הראשון. וכבר נתבאר לעיל שבזמנינו גם החתן ושושביניו אוכלים בסוכה. [חזון עובדיה על סוכות שם].

 

לג סעודת ברית מילה חייבים לאכול אותה בסוכה. [שו"ת מהר"י קולון (שרש קעט), שאין לדמות סעודת המילה לסעודת חתן שהותרה חוץ לסוכה, דשאני התם שמצוה גדולה היא לשמח חתן וכלה, אבל הכא אינה אלא מנהג בעלמא וכו']. ואת המילה עצמה, אם הסוכה רחבת ידים, והיא חזקה, שאין חשש לנפילת קסמין מן הסכך, ואין צינה מעכבת, נכון מאד לעשותה בסוכה. [מועד לכל חי סי' כ אות לו. וזה שלא כמ"ש בספר אוצר הברית ח"א (עמוד קעט) בשם הגרי"ש אלישיב, שאין לעשות המילה בסוכה].

 

לד שלוחי מצוה כגון ההולכים להקביל פני רבותיהם, או לגבות צדקה ליתומים ולאלמנות, ולישיבות וכוללים, פטורים מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואף על פי שיש מי שכתב שבזמן הזה כל שלוחי מצוה חייבים בסוכה, [פני יצחק אבולעפייא] אין הדין כן, אלא גם בזמן הזה יש דין של שלוחי מצוה שפטורים מן הסוכה. ואפילו אם נזדמנה להם סוכה בדרכם, פטורים מן הסוכה. [חזון עובדיה סוכות עמוד קסד. ואף שיכול לקיים שניהם, העוסק במצוה פטור מן המצוה גם באופן כזה].

 

לה מנהלי וראשי מוסדות התורה שיוצאים לחו"ל לגייס כספים לטובת מוסדותיהם, אבל לוקחים אחוזים מן התרומות שבאו לידם, אם כל כוונתם רק לטובת עצמם אינם בכלל שלוחי מצוה הפטורים מן הסוכה. ומיהו אם כוונתם גם לטובת המוסדות וגם לטובת עצמם, בשוה, נחשבים כעוסקים במצוה ופטורים. [כמ"ש הפמ"ג (שם א"א סק"ח), וכ"כ בביאור הלכה שם, וסמך לזה מהא"ר (סי' תקפט סק"ח) ע"ש. ועוד שמסתמא עיקר כוונתם למען מוסדות התורה, ואגב גררא גם הם ניזונים ומתפרנסים. ואין בזה כדי להמעיט מגודל מעלתם. וראה בחזו"ע סוכות עמ' קנח].

 

לו הולכי דרכים ביום לצורך פרנסה, פטורים מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה, שאם יש סוכה במקום ההוא חייבים לאכול ולישן שם. ואם אינם מוצאים שם סוכה, פטורים. וכל זה כשהולכים לצורך פרנסה וכדומה, אבל היוצאים לטייל בימי חג הסוכות, אינם רשאים להפקיע עצמם ממצות סוכה, וחייבים לאכול סעודת קבע שלהם בסוכה. שלא התירו להולכי דרכים אלא כשיוצא לסחורה. ובפרט שיכולים לערוך טיוליהם בזמן אחר, ולכן יש להמנע מטיולים בסוכות אל מקומות שאין ידוע שתהיה שם סוכה מצויה לו בשעת אכילה. [ילקו"י מועדים עמ' קמז. חזו"ע סוכות עמ' קסו]. והנכון הוא שבחול המועד יקדיש זמנו לתלמוד תורה, וכמבואר בירושלמי מועד קטן (פ"ב ה"ג), כלום אסרו לעשות מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה. ולא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה (ירושלמי פט"ו דשבת ה"ג). ועל כיוצא בזה אמר רבי אליעזר (בסוכה כז:) משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל. [חזו"ע שם].

 

לז הנוסע במטוס במשך שעות רבות, מותר לו לאכול שם אפילו סעודת קבע, ופטור מן הסוכה. והוא הדין לנוסע באוטובוס מעיר לעיר ובדרך הוא מנמנם, דשפיר דמי, דמסתמא הוא בגדר מצטער. וכל זה כשהולכים לצורך פרנסה וכדומה, אבל לא לשם טיול, וכנ"ל.

 

לח מה שאמרו שהולכי דרכים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה, הדין הוא גם בלילה הראשון. [שהרי הרשב"א והרדב"ז כתבו, שגם בלילה הראשון דרשינן תשבו כעין תדורו, ומש"ה מצטער פטור גם בלילה הראשון. וכ"כ הא"ר, והפמ"ג].

 

לט היושב בסוכה ואוכל בזמן הצנה, ואביו מודאג ומצטער עליו פן יצטנן ויחלה, הרי זה בכלל מצטער שפטור מן הסוכה, דבעינן תשבו כעין תדורו. כי אף מביתו היה יוצא באופן כזה. [שו"ת התעוררות תשובה ח"ג ס"ס תכח. וכן הוא בקצרה בחזון עובדיה סוכות, עמוד קנד. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד קמח, ובאריכות בילקוט יוסף הלכות כיבוד אב ואם פ"ט הערה מ.] 

סימן תרמ – מי הפטורים מישיבה בסוכה

 

א נשים פטורות מן הסוכה מהלכה למשה מסיני (סוכה כח:). ואם רצו להחמיר על עצמן ולישב ולאכול בסוכה, יש להן שכר על זה כמי שאינו מצווה ועושה. אך אינן רשאות לברך לישב בסוכה, הואיל ולא נצטוו על כך, ויש בזה חשש ברכה לבטלה. ואף שיש מקצת נשים ספרדיות שנהגו לברך על סוכה ולולב, אין זה נחשב כמנהג לומר שבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, דלא נחשב מנהג אלא בדבר שהונהג על פי גדולי הדורות, ולא בדבר שנהגו כן המון העם מעצמם. [שו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' לט, מ, מא, מב), וח"ט (או"ח סי' כג). עפ"ד הרמב"ם (פ"ג מציצית ה"ט, ופ"ו מהל' סוכה הל' יג), וה"ה שם, שבכל מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות, אם באו להחמיר על עצמן לקיימן, אינן רשאות לברך, וכן דעת: הראב"ד, רש"י, הסמ"ג, האו"ז, רבינו אפרים, רבינו ישעיה, הריא"ז, רבינו מנוח, מחזור ויטרי, מהרי"ק, הב"י, חכם צבי, ישועות יעקב, היעב"ץ, דברי חים מצאנז, הרמ"א, מהרש"ג, ועוד. ואף שדעת ר"ת שהנשים רשאות לברך על מ"ע שהז"ג, כבר תמהו על דבריו שאיך יברכו "וצונו", וה' לא צוה. ובפרט לגבי ישיבה בסוכה בימי חג הסוכות (חוץ מלילה הראשון), דקי"ל אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל].

 

ב גם בלילה הראשון של סוכות אין הנשים חייבות לאכול בסוכה. ולכן אם טעו ולא הזכירו יעלה ויבא בברכת המזון, בליל סוכות, אין להן לחזור, שחיוב אכילה בליל סוכות הוא מצד הסוכה, ולא מצד היום טוב. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד שנו. ילקוט יוסף על המועדים מהדורת תשס"ד עמ' תרנט. חזון עובדיה סוכות עמוד קח].

 

ג יש מי שכתב לאסור לאשה בזמן ראייתה להכנס לסוכה, כשם שאין לה להכנס לבית הכנסת, שקדושת הסוכה כקדושת בית הכנסת. והיא חומרא יתירה אפילו לגבי ביהכ"נ, ואין בזה שום איסור, וכל שכן סוכה שמותר להשתמש בה תשמיש הדיוט. ומעיקר הדין מותר לספר שם דברי שמועות של חולין, כמ"ש הרמ"א בדרכי משה (ר"ס תרלט). משא"כ בבית הכנסת. ואפילו תשמיש המטה מותר בסוכה מן הדין. אשר על כן אין מקום לחומרא נפרזה זו. [בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סי' רעד) כתב לאסור לנדה בזמן ראייתה להכנס לסוכה. ע"ש. ובאמת שחומרא יתירה היא אפי' לגבי ביהכ"נ, ואין בזה שום איסור, וכמ"ש הרוקח, ובתשו' הגאונים בשם רב יהודאי גאון. ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' י אות ה), ובטהרת הבית ח"ב (עמ' רה).].

 

ד אשה ששומעת ברכת "לישב בסוכה" מפי בעלה, בעת הקידוש, לא תענה אמן אחריו, כי אין ברכה זו שייכת לה, והוי הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן של הקידוש לטעימה שלה, הילכך תענה אמן רק בהרהור. ורק הנשים האשכנזיות רשאות לענות אמן. [ע' בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' סט]. וכן אשה שעברה ובירכה שהחיינו בהדלקת הנרות של יום טוב, לא תענה אמן אחר ברכת שהחיינו שאומר בעלה בעת הקידוש בליל סוכות, כי אם בהרהור הלב. [וע"ע בשו"ת חזון עובדיה ח"א (ס"ס ט עמוד קנג). ובשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' ס). ובילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה סוכות, עמ' קמט]

 

ה אשה שהחמירה על עצמה לישב בסוכה, ולא אמרה שנוהגת כן בלי נדר, ורוצה לבטל מנהגה באופן חד פעמי, אינה צריכה התרה. אבל אם מבטלת מנהגה בקביעות, צריכה התרה. [ע"פ מ"ש הנודע ביהודה בדגול מרבבה (יו"ד סי' ריד). וכ"כ המג"א (סי' תקפא ס"ק יב). וראה בילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג' עמוד תא. וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חאו"ח סימן ל' סק"ו), ובחלק ו' (סי' ז' סק"ה), ובשו"ת יחוה דעת חלק א' (סימן נ' עמוד קמז), ובחלק ב' (סי' ע). ע"ש].