קטגוריה: הלכות מילה

סימן רסג – דין מילה שלא בזמנה
[פרק ד']

 

א יש למחות בתוקף ביד המוהלים המקדימים למול את הבן קודם יום השמיני, או מאחרים את המילה לימים אחרים, (בלי סיבה של חולי של התינוק) שהרי מבטלים בזה מצות עשה מן התורה של "וביום השמיני". וכן אם מלין בלילה, לאחר צאת הכוכבים, שמבטלים בזה מצות עשה מן התורה. [ילקו"י שובע שמחות כרך ב' עמוד לט]

 

ב היו לפני המוהל שני תינוקות למול ואחד מהם הוא מילה בזמנה, והשני הוא מילה שלא בזמנה, מילה בזמנה קודמת, דמקודש טפי, מכיון שמילתו דוחה שבת. במה דברים אמורים ששניהם לפניו, אבל אם הביאו למול את התינוק שאין מילתו בזמנה ועדיין לא הביאו את התינוק שמילתו בזמנה, אין צריך להמתין עד שיביאו את התינוק שנימול בזמנו אלא מלין אותו מיד. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד לט]

 

ג היו לפני המוהל שני תינוקות למול, ואחד מהם היה כהן, הכהן קודם שנאמר וקדשתו, שיהא ראשון לכל דבר שבקדושה. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד מ]

 

ד תינוק שחלה וברית המילה נדחה, ונתרפא בתוך שבעת ימי האבלות של האב או של האם, יש לערוך את המילה גם בתוך שבעת ימי האבל של הוריו, ואסור בשום אופן לדחות את המילה לאחר ימי האבילות, כדי לקיימה בשמחה. וכל שכן מילה בזמנה שחלה באמצע שבעת ימי האבל, שאין לדחותה, אלא יש לקיים את הברית בתוך ימי האבל של אבי הבן או האמא. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד מ]

 

ה אבל תוך שבעה ימי אבלות, שהזמינו אותו לישב סנדק, רשאי להיות סנדק, ורשאי אפילו לצאת חוץ מביתו, אבל לא ינעל מנעלי עור. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד מא]

 

ו יש אומרים שמותר לאבל תוך י"ב חודש לאב ואם, ותוך שלשים יום לשאר קרובים, להכנס לסעודת ברית מילה. וכן עיקר. ואין אצלינו מנהג להחמיר בזה. [כשאין שם כלי שיר]. ומכל מקום המחמיר שלא לאכול בסעודת מצוה כל י"ב חודש לאב ואם, תע"ב. [שם]

 

ז תינוק בכור שחלה ולא מלו אותו, וכשהגיע מועד הפדיון הבריא והיה אפשר למולו, יש להקדים למולו תחלה, ואחר כך לפדותו. אבל אם עדיין אי אפשר למולו, לא ידחו הפדיון לאחר המילה, אלא יפדוהו ביומו. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד מב]

 

ח תינוק בכור שחלה ואי אפשר למולו, והגיע מועד הפדיון, והרופא אוסר להוציאו מבית החולים, יעשו הפדיון גם בלא נוכחות התינוק, שאבי הבן יתן חמשה סלעים לכהן ויפדהו. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד מב]

 

ט וכן תינוק שחלה והמילה נדחית, והבריא ביום הגיעו לשלשים יום, ביום חמישי או שישי, שאין מלין בו מילה שלא בזמנה, יש לפדותו ביומו, ולא לדחות הפדיון ליום א' אחר המילה. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד מג]

 

י מוהל מומחה שכיבדוהו גם בסנדקאות, או אבי הבן שהוא מוהל מומחה ורוצה לזכות בשתי המצוות, גם למול את בנו וגם להיות סנדק, אין בכך כל מניעה, ויכול למול כשהוא יושב בסנדקאות [באופן שהוא מומחה בדבר], ואין צריך לעמוד ולברך. וכן נהגו גדולי ישראל שהיו סנדקים ומוהלים כאחד. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד מג]   

סימן רסד – מי הוא הראוי למול
[פרק ה']

 

א הכל כשרים למול, אפילו אשה ואפילו קטן. אך אם יש ישראל גדול שיודע למול, הוא קודם לכולם למול. ויש אומרים דאשה לא תמול, וכן נוהגים. ויש לו לאדם לחזר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וירא ה'. ויש לו לאדם להשתדל הרבה שיהיה המוהל אומן וידו קלה. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד מד]

 

ב עובד כוכבים אפילו אם הוא מהול, לא ימול כלל. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד מה]

 

ג יש אומרים שאין מועיל שליחות במילה, ולכן על האב להשתדל ולמול את בנו בעצמו. ויש חולקים ואומרים שגם במילה יש שליחות. וכן דעת מרן השלחן ערוך, שכתב, שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו. ואמנם אם אבי הבן הוא מוהל מומחה, עדיף שימול בעצמו, אך לא כל אדם מזגו חזק שיוכל למול את בנו, ולכן יש להניח את אומנות המילה למוהל. ואף את החיתוך אם אבי הבן לא התמחה בזה לא יחתוך, כי לפעמים מרוב התרגשות אינו חותך את כל הערלה, וצריך אחר כך לחתוך שוב והתינוק מצטער בחינם. וכן בפריעה הוא מתעכב ועלול לטעות בה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד מה]

 

ד מותר לאבי הבן למנות את אביו [הסבא של התינוק] כשליח למול את בנו, דאף על פי שאמרו (קידושין מה:) לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח, הכא שאני לפי שעושה הסבא מצוה במילת נכדו, ושייך הוא במצוה זו יותר מאדם אחר. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד מט]

 

ה יש מי שאומר שאם האב רוצה להיות סנדק, יוכל לכבד מוהל אחר למול את בנו, ונחשב שהאב קיים מצות מילה בידו, כיון שבשעת הסנדקאות הוא מטה את בנו וכופתו וכובש את רגליו לפני המוהל, ובכך מסייע למוהל למול את בנו. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נ]

 

ו אם אבי הבן אינו יודע למול בעצמו, ומוהל מומחה מדריכו על החיתוך בלבד, ואביו של אבי הבן דורש מבנו שלא ימול באופן כזה בעצמו, מחשש שמא לא יחתוך עד הסוף של המגן, ויצטרכו לחזור ולחתוך עוד, והתינוק מתבוסס בדמו, ראוי לשמוע לקול אביו בזה, ועדיף יותר שימנה את המוהל לשלוחו, למול את הבן. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נ]

 

ז אבי הבן עומד ליד המוהל בעת המילה, מפני שהמילה היא כעין קרבן, וכל קרבן צריכים הבעלים לעמוד על הקרבן. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נא]

 

ח מוהל חדש שבקי במלאכת המילה אבל לא מל מעולם, אין לו למול בפעם ראשונה, אלא בנוכחות מוהל מומחה. ואף אם יש חשש שהברית יתעכב עד שיבא מוהל מומחה, ואף יבטלו מילה ביום השמיני, אפילו הכי מי שלא מל מעולם לא ימול לבדו, כי יש בזה חשש סכנה. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד נב]

 

ט אבי הבן שהבטיח למוהל שהוא ימול את בנו, ואחר כך נודע לו שמוהל זה אינו זריז ומומחה כל כך, ויש מוהלים אחרים שמומחים יותר ממנו, מותר לו לחזור בו ולהביא מוהל אחר. ואפילו אם נשבע שיקח אותו למוהל, מותר להתיר לו את שבועתו על ידי שלשה, שאילו היה יודע שמוהל זה אינו מומחה כל כך, לא היה נשבע. [שובע שמחות ב עמ' נב]   

סימן רסד – כיצד מלין
[פרק ו']

 

א כיצד מלין, חותכין את הערלה שהיא כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה העטרה. ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור בצפורן, ומחזירו לכאן ולכאן, עד שיראה בשר העטרה, ואחר כך מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים, כדי שלא יבא לידי סכנה. וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו. ואחר שמצץ נותן עליה אספלנית, או רטיה, או אבק סמים העוצרים את הדם. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נג]

 

ב נהגו למול בסכין. ומכל מקום מעיקר הדין אפשר למול בכל דבר הכורת, אפילו בצור ובזכוכית, חוץ מקרומית של קנה, לפי שקסמים ניתזים ממנה ויבא לידי כרות שופכה. אולם מצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספריים. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נד]

 

ג צריך שהסכין יהיה חד וחלק בלי כל פגימה ככל האפשר, שאף על פי שאין פגימה פוסלת בו, מכל מקום גורם כאב לנימול, שהפגימה קורעת ואינה חותכת. [שם עמוד נד]   

סימן רסד – הנהגת אבי הבן והמוהל ביום המילה
[פרק ז']

 

א יש נוהגים שבעלי הברית, שהם אבי הבן הסנדק והמוהל, אינם עושים מלאכה ביום המילה ויש סמך למנהגם זה, אף שאינו מהדין כלל. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נה]

 

ב יש נוהגים שאבי הבן או הסנדק מניחין תפילין בשעת המילה. ויש שקראו תגר על מנהג זה, שמראים זלזול באות ברית, ועל כן נכון יותר שלא להניח תפילין בשעת המילה, ושב ואל תעשה עדיף. וכן ראינו לכמה גאוני עולם שלא היו מניחים תפילין בעת המילה. ומכל מקום הנוהגים להניח תפילין בעת המילה, אין לערער על מנהגם, שיש להם על מה שיסמוכו בשופי. ובראש חודש אחר תפלת מוסף, נכון להמנע מלהניחן בעת הברית. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נה]

 

ג נוהגים שאבי הבן והסנדק מתעטפים בטלית בעת המילה, ואם הוא טלית שלהם מברכים עליה "להתעטף בציצית". ואם היא טלית שאולה, מתעטפים בה בלי ברכה. וטלית של בית כנסת מברכים עליה אפילו אם לובשה לצורך עראי, שהרי היא מיועדת לצורך הקהל, ואין בה דין טלית שאולה. וטוב לבדוק את הציציות אם לא נקרעו באופן המעכב לפי ההלכה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נז]   

סימן רסה – סדר המילה והברכות
[פרק ח']

 

א כשמביאים את התינוק למילה, אומרים: ברוך הבא בשם ה' בקול רם, וקודם שאבי-הבן מברך, אומר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, והעומדים שם אומרים, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נז]

 

ב לכתחלה הקהל צריכים לעמוד בעת המילה. שנאמר: ויעמוד העם בברית, וכן נוהגים, מלבד הסנדק שהוא יושב. אך אין זה חיוב מעיקר הדין. ולכן אם יש שם אנשים חילוניים היושבים בעת המילה, אין,צריך להעיר להם לעמוד, אם יש חשש שהדבר יפגע בהם. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד נח]

 

ג גם אם אבי הבן מל את בנו בעצמו, מנהגינו לברך "על המילה", ולא משנים מנוסח מטבע הברכה לברך למול את הבן. וכן פשט המנהג. ומכל מקום אם בירך למול את הבן, אינו מעכב. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד נח. וראה עוד בשו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן מד עמוד רמא, ובשו"ת יביע אומר ח"ז בהערה עמוד רמ"ט ור"נ].

 

ד פשט המנהג בארץ ישראל, אצל כל עדות המזרח והספרדים, שמברכים ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" קודם ברכת המילה, בעת מסירת התינוק מיד אבי הבן לסנדק, נגד פסק מרן השלחן ערוך, וכן ראוי לנהוג. שמנהג זה יסודתו בהררי קודש, וכן מנהג בבל וארצות המזרח, שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והגאונים. [ולא ממתינים לברך ברכה זו בין החיתוך לפריעה]. ואין חילוק בזה בין אם האב בעצמו הוא המל את בנו, לבין כשהמוהל הוא שליח אבי הבן, לעולם ברכת להכניסו היא קודם המילה, אלא שעל המברך ברכה זו להזהר שלא ישיח בין ברכת להכניסו בבריתו וכו' לבין המילה והפריעה. ומכל מקום אם סח אינו חוזר לברך, מפני שיש פוסקים האומרים שברכת להכניסו היא ברכת השבח, ויש לסמוך עליהם בדיעבד. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד ס. וכ"ה ביביע אומר חלק ז' סימן כא. ושם אות ז' השיג על מי שכתב לפקפק על מנהג ירושלים בזה. ע"ש].

 

ה לאחר שאבי הבן בירך את ברכת להכניסו בבריתו וכו', עונים הקהל אמן, ולאחר מכן אומרים: כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה למצוות ולמעשים טובים. ואם אבי הבן לא נמצא שם, יאמרו כשם שנכנס לברית וכו'. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד סג]

 

ו אבי הבן שנפטר קודם מילת בנו, וכיבדו אחר בסנדקאות, לא יברך ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". והאמא מברכת ברכת "שהחיינו" מיד אחר החיתוך. ואמנם בירושלים נהגו שהסנדק מברך ברכה זו, כשאבי הבן נפטר. והאמא מברכת שהחיינו מיד אחר החיתוך. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד סד]

 

ז על האב והמוהל לעמוד בעת שמברכים. [שובע שמחות חלק ב' עמוד סה]

 

ח נוהגים לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית, וקודם המילה מניחים את התינוק לאיזה רגע על כסא אליהו, ואומר המוהל: זה כסא של אליהו הנביא מלאך הברית. [שם]

 

ט יש נוהגים להדליק נר בבית הכנסת, מקום המילה, בשעת המילה. [שובע שמחות ב עמ' סו]

 

י אין המוהל צריך לעצום עיניו בעת שמברך על המילה, וכן מותר למוהל לאחוז בברית המילה, בעת שהוא מברך על המילה. ואולם המל גדול [או גר גדול] צריך לכסות ערותו בעת הברכה, ורק בקטן פחות מבן תשע הקילו. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד סו]

 

יא מותר לתפוס בערלה בעת הברכה, אחר שתחב את המגן. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד סז]

 

יב כשמלין גדול יש להכניס את המגן אחר הברכה כדי שלא לצער את הנימול בחנם. ובלאו הכי הרבה מלין גדול רק על ידי הרדמה. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד סז]

 

יג אם עשה התינוק את צרכיו הגדולים, באמצע הברכה, אין למוהל להפסיק את הברכה, אלא יסיים אותה. ואם עשה את צרכיו קודם הברכה, טוב שיקנח התינוק היטב, ויזרוק הטיטול לצד, כדי שיוכל לברך. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד סז]

 

יד אחר החיתוך נותנין את הערלה, בחול או בעפר. ויש נוהגים לומר בעת זריקת הערלה לעפר: ונחש עפר לחמו. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד סח]

 

טו מה שנהגו מקצת נשים לבלוע את הערלה לאחר המילה, ואומרות שהוא סגולה להרות ולהביא בנים זכרים, יש לבטל המנהג, שהוא איסור גמור לבלוע את הערלה. [ילקו"י איסור והיתר ב' עמו' סז. ושובע שמחות ח"ב עמוד סט. שוב יצא לאור הליכו"ע ח"ו ושם עמוד רכא כתב כדברינו.].

 

טז מיד אחר שהמוהל מל, [קודם הפריעה] אבי הבן מברך "שהחיינו". ומברכים שהחיינו על כל בן, ולא רק על בן בכור. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עב]

 

יז נהגו לומר י"ג מדות מיד אחר ברכת אבי הבן. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עב]

 

יח אחר שהמוהל סיים המילה והפריעה, מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", וברכת אשר קידש ידיד וכו'. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עב]

 

יט בברכת אשר קידש נהגו לומר אשר קידש ידיד מבטן, אל חי חלקנו צורנו צַוֵה להציל ידידות שארנו משחת. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עג]

 

כ המברך על כוס המילה, יש לו לטעום מהכוס בסיום ברוך אתה ה' כורת הברית, קודם שאומר "אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד וכו"', וקריאת שם התינוק, והפסוקים, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לטעימה, ומכל מקום אין למחות במי שנוהג שלא לטעום מן הכוס עד סוף בקשת הרחמים והפסוקים, אך כיון שאפשר בנקל מאד בלי שום דוחק לטעום מן היין טעימה כל שהיא קודם בקשת הרחמים, על כיוצא בזה אמרו (ברכות ל.) מהיות טוב אל תקרא רע. וכן פשט המנהג ברוב ככל הרבנים המברכים פעה"ק ירושלים ובארץ ישראל לטעום מן היין שבכוס קודם בקשת הרחמים, וכן נהגו כמה גאוני עולם. וכן ראוי לנהוג. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן כג. ושם אות ג עמוד רנד ורנה, בדין העונה קדיש וקדושה בין ברכת המצוה למצוה, או בין ברכת הנהנין לטעימה, אם נקרא הפסק, וצריך לחזור ולברך, או לא. ע"ש. וראה עוד בילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד עד]

 

כא אין צריך למזוג במים את הכוס שמברכים עליו בעת המילה. וכשאומר המברך: ואומר לך בדמייך חיי, נותן המוהל באצבעו מן היין על שפת התינוק. [שובע שמחות ב עמ' עד]

 

כב בברכה על היין במילה, אין צריך לשתות מלא לוגמיו, ודי בטעימה. וכן המנהג. [עמ' עה]

 

כג יש נוהגים ליטול הדס ולברך עליו ולהריחו. והאשכנזים לא נהגו בזה. [שם עמוד עה]

 

כד כשיש מילה בשבת והמברך עדיין לא קידש, צריך לשתות רביעית מכוס של ברכה או לפחות מלא לוגמיו בכדי שיצא ידי חובת קידוש בכוס של מילה, ויכוין לצאת בזה ידי חובה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עו]

 

כה אם אין יין כלל, יש לברך ברכת אשר קידש ידיד מבטן בלא יין, כמו שעושים ביום הכפורים כשאין שם מי שישתה את הכוס. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עו]

 

כו בשעת ברכת אשר קידש וכו' יהיה התינוק מונח על ברכי הסנדק. והאשכנזים נהגו לתפוס את התינוק מעומד, וקורין לזה עמידה לברכות. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עו]

 

כז לאחר ברכת אשר קידש ידיד מבטן אומרים תפלה לשלום הילד, כנז', ובתוך תפלה זו נותנים שם לתינוק הנימול. ומנהג ירושלים לומר שיר המעלות אשרי כל ירא ה' לאחר אמירת אלהינו וכו' הנ"ל. ואחר כך אומרים קדיש יהא שלמא, ומנהג יפה הוא.[שם עמ' עז ופב]   

סימן רסה – כיבוד בסנדקאות
[פרק ט'] [סעיף יא] [ראה עוד בדינים אלה – לעיל הלכות כיבוד אב ואם פרק ח' עמוד תרנד]

 

א מנהג ישראל הוא שאחד נעשה בעל ברית לתינוק, ואוחז אותו על ברכיו, והוא הנקרא "סנדק". ויש לו לאדם להשתדל כמה שיוכל להיות סנדק, לפי שדומה מצוה זו למקטיר קטורת. ויפה כח הסנדק מכח המוהל להעלותו לספר תורה ביום המילה [שחל בשני וחמישי]. ומכל מקום בודאי שאין לעשות מחלוקת ח"ו בשביל זה. וגדול השלום. [שם עז]

 

ב מי שישב סנדק אצל בנו הראשון, יכול לישב סנדק גם אצל יתר בניו, שאין לחוש כלל לשבת סנדק פעמיים, או יותר, אצל אנשים שונים, ומכל שכן אצל בניו וקרוביו. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ומי שישב סנדק פעמיים אצל אדם אחד, אין לחוש לישב פעם שלישית. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עח. יחוה דעת חלק ג' סימן עז עמוד רסא]

 

ג נוהגים לכבד בסנדקאות בבן הראשון את אבי הבעל, ובבן השני את אבי האשה. ואם הסבא מוחל על כבודו, אין חיוב לאבי הבן ליתן סנדקאות לאביו של הסבא, אלא אם אביו מוותר על המצוה, חוזרת המצוה לאבי הבן. ואף על פי שמצוה שאבי הבן ישב בעצמו סנדק לבניו, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, מכל מקום אבי הבן המכבד תלמיד חכם, לישב סנדק אצל בנו, עדיף טפי. ואם אבי הבן מוהל, ראוי שהוא עצמו ימול את בנו, אלא אם כן יש איזה מניעה מצד איזה סיבה נכונה. [שם עמ' עט]

 

ד יש להדר אחר מוהל וסנדק היותר טוב וצדיק. ויש לו לאדם להשתדל להיות סנדק בימי השובבי"ם, מפני שהוא תיקון לפגם הברית. ואם אינו טהור נכון שיטבול במקוה קודם מצות הסנדקאות, ולא יגש למזבח בעוד טומאתו בו. ואפילו בשבוע שחל בו מותר לטבול מטבילת מצוה זו. [רב פעלים]. ורבים נהגו לטבול סמוך למצוה אפילו שלא נטמאו. אלא שאין זה אלא ממדת חסידות ומעליותא, ואינו מעכב מלישב סנדק. [ילקו"י שם עמוד פ]

 

ה טוב ונכון שלא ליתן לילד קטן פחות מבר-מצוה להיות סנדק, שמכיון שמצות הסנדקאות יקרה מאד, ראוי לעשותה על ידי גדול החייב במצוות. אבל אין מניעה שבחור רווק יהיה סנדק אם הוא לאחר בר מצוה, ואין צורך באדם נשוי דוקא. [שובע שמחות ב עמ' פא]

 

ו נוהגים לעמוד בפני מי שמביא את התינוק לברית. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד פא]

סימן רסה – מנהגי הסעודה
[פרק י] [סעיף יב]

 

א נוהגים לעשות סעודה ביום שזכה למול את בנו. והדבר ברור שאין סעודה זו מצוה מן התורה. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד פה]

 

ב נהגו לקחת מנין לסעודת מילה, והיא נקראת סעודת מצוה. ואף על פי כן אם חושש שלא יהיה לו מנין לסעודה, אין לו לדחות בשביל זה בלבד את המילה לעורכה אחר חצות, וכל שכן שאין לדחותה בשביל זה למחרת, שאין הסעודה מעכבת כלל. [ילקוט יוסף שובע שמחות חלק ב' עמוד פז]

 

ג סעודה זו צריך לעשותה לכתחלה בפת, ולכתחלה יאכלו בשר בהמה בסעודה זו, ואם אי אפשר יוצאים ידי חובה בבשר עוף או בדגים. [ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב עמוד פח]

 

ד בסעודת מילה אין אומרים בזימון "שהשמחה במעונו" מפני צערו של הנימול. אבל אם נוכחים באותה סעודה גם חתן וכלה, אומרים שהשמחה במעונו, ואין חוששין לצערא דינוקא. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד פח]

 

ה הנוהגים לערוך סעודת ברית מילה בבית כנסת, או בבית מדרש, מפני שהמקום הוא מרווח, יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שישמרו על קדושת המקום, ולא יבואו לידי ליצנות וקלות ראש בבית הכנסת, ולא ישתו יין כדי שלא יבואו לידי שכרות ח"ו. וכל שכן שאסור באיסור חמור לבוא לבית הכנסת בבגדי שחץ ופריצות, שהוא עון פלילי, ובפרט בבית הכנסת. [ילקוט יוסף שובע שמחות חלק ב' עמוד פט. ילקוט יוסף על הלכות בית הכנסת, ח"ב, במילואים שבסוף הספר]

 

ו מותר להביא כלי שיר לסעודת ברית מילה, וכל שכן שמותר להשמיע בעת סעודת הברית פסוקי תפלה ותנ"ך מעל תקליטי הגרמפון, אף שמוקלט בהם שם שמים, ובלבד שיהיה הדבר בכובד ראש, ובמקום גילה שם תהא רעדה, אבל אם שומעים זאת בדרך היתול, שחוק וקלות ראש, הוא איסור גמור. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד צב]

 

ז כל מי שהזמינוהו לסעודת מילה, ולא בא הרי זה בכלל המנודים לשמים. ולכן כשאדם מזמין את קרוביו וידידיו לברית מילה של בנו, אין זה ראוי שיזמינם לסעודה, אלא יודיעם על מועד המילה, ולא יזמין בפירוש לסעודה. ומכל מקום נכון ללכת לסעודה זו, שכל האוכל בסעודת מילה ניצל מדינה של גיהנם. [ראה להלן לענין הלומד תורה]. [ילקו"י שם עמוד צג]

 

ח כבר נתבאר לעיל [עמוד תרצד] שתלמיד חכם השוקד על לימודו, יכול להמנע מללכת לסעודת ברית מילה, וסעודת נישואין ואירוסין, כדי שישב ויעסוק בתורה בהתמדה, ומכל שכן לתלמיד חכם שמברר הלכה למעשה, שאין לך מדה טובה הימנה, ולא שייך בכהאי גוונא להכלילו בכלל מה שאמרו חז"ל (פסחים קיג:): שבעה מנודים לשמים ח"ו. ואמנם אם רואה שבהליכתו לשם יזכה אותם באמירת דברי תורה, או שעל ידי נוכחותו יימנעו מהוללות וליצנות, כדאי הוא להתבטל מלימודו ללכת להתם. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד צג]

 

ט תלמיד חכם השוקד על לימודו שהוא מוהל, והזמינוהו לערוך ברית מילה, אין ראוי לו להמנע מלמול מטעם ביטול תורה, אף אם יש שם מוהל אחר, כמבואר לעיל. [עמוד תרצה סעיף מד]. [שובע שמחות ב עמוד צה]

 

י מותר לאכול בשר אחר ראש חודש אב, בסעודת ברית מילה, וכל הקרובים של בעל הברית, רעיו ואוהביו הקרואים לסעודה, רשאים לאכול שם בשר. אבל סתם בני אדם שהולכים לשם אך ורק למטרה זו של אכילת בשר, הרי הם כעושים מצוה הבאה בעבירה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד צה]

 

יא שלשה בעלי הברית רשאים לאכול בשר אחר ראש חודש אב במשך כל אותו היום, אף כשאוכלים בביתם, ולא רק בסעודת המילה שעורכים אחר המילה, שיום טוב שלהם הוא. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד צו]

 

יב מילה שלא בזמנה שנעשית מיד כשהתינוק נתרפא ונתאפשר למולו, מותר לאכול בשר בסעודת המילה, גם אחר ראש חודש אב. אבל אם לאחר שנתרפא התינוק דחו את המילה בכוונה לאחר ראש חודש אב, כדי שיוכלו לאכול בסעודה בשר, הואיל ועבירה היא בידו של אבי הבן שהשהה את הברית, אין לאכול בשר באותה סעודה. [שם עמוד צו]

 

יג אם עורכים מילה בערב תשעה באב, טוב שיעשו הסעודה קודם חצות היום. [שם עמ' צז]

 

יד אם המילה מתקיימת ביום תענית צבור שאי אפשר לעשות סעודה ביום המילה, יכולים לעשות הסעודה במוצאי התענית, ויש לה דין סעודת מצוה, כמבואר לעיל עמוד תשה סעיף ז' בהרחבה. [ילקו"י שם עמוד צז]

 

טו מותר לעשות סעודת ברית מילה ופדיון הבן בחול המועד, ואפילו בברית מילה ופדיון הבן שנעשה שלא בזמנו, מותר לעשות סעודה בכלי שיר. [שובע שמחות ח"ב עמוד צז]

 

טז כשעורכים סעודת ברית מילה, או סעודת פדיון הבן בחול המועד סוכות, יש לעשות הסעודה בסוכה, אף אם המוזמנים הם רבים, ואין מקום לכל המוזמנים לאכול בסוכה. ואף על פי שבחתן וכלה כיוצא בזה התירו לאכול בבית, כשאין מקום לכל המוזמנים לאכול בסוכה, מכל מקום בסעודת ברית ופדיון וכדומה, לא התירו, דשאני שמחת חתן וכלה משאר סעודות מצוה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד צח]

סימן רסה – אמירת וידוי ביום המילה
[פרק יא] [סעיף יג]

 

א כשיש מילה בבית הכנסת, אין לומר שם וידוי ונפילת אפים ביום המילה, ואפילו אם מתפללים שם כמה מנינים בזה אחר זה, כולם פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד צט]

 

ב אבי הבן שנמצא בבית הכנסת ביום המילה, או שנמצא שם הסנדק, או המוהל, אף על פי שהמילה נעשית בבית, כל הצבור שמתפללים עמו בבית הכנסת פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים לכבוד בעלי הברית, שיום טוב שלהם הוא. ופשוט שמוהל מומחה שיש לו בכל יום מילה, פוטר הקהל מוידוי, אלא אם כן יוצא חוץ מבית הכנסת בעת הוידוי. [שם ק]

 

ג גם מוהל הנוטל שכר עבור המילה, הנמצא בבית הכנסת, פוטר את הצבור מלומר וידוי, אף על פי שנוטל שכר. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד קא]

 

ד מקום שנהגו שאם יש מילה בבית כנסת אחת, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל בתי הכנסת שבעיר, אף על פי שאינו מנהג יפה, מכל מקום אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. אבל במקום שעדיין לא נהגו כן, כמו בעיר חדשה, אין להם לנהוג כן, שהוא מנהג גרוע, ואין דעת הפוסקים נוחה הימנו. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קא]

 

ה בית כנסת שעושים שם מילה בבוקר, משום שזריזים מקדימים למצות, לא יאמרו וידוי ונפילת אפים גם בתפלת מנחה, הואיל ובמקום ההוא עדיין מונחים הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית, והפרוכת שעליו, ואור קדושת מצות המילה חופף עליו כל היום, לפיכך אין נופלים על פניהם כל היום כולו. וכן הורו למעשה כמה גדולי עולם. [שם עמו' קא]

 

ו גם כשהמילה נעשית בבוקר, אם נמצא בתפלת המנחה אחד מבעלי הברית, דהיינו אבי הבן או המוהל או הסנדק, אין לומר וידוי ונפילת אפים, שקדושת ושמחת המצוה נמשכת כל היום. ואם מאחרים את המילה עד סמוך למנחה, יש אומרים שצריך לומר וידוי ונפילת אפים בשחרית, ורק במנחה שהיא התפלה הסמוכה לברית המילה לא יאמרו וידוי ונפילת אפים. אבל יש נוהגים שבכל אופן אין אומרים וידוי ונפילת אפים גם בשחרית. ולדינא, הנכון הוא לומר וידוי ותחנונים בשחרית, אך הנוהגים שלא לומר וידוי יש להם על מה לסמוך ואין לשנות מפני המחלוקת. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קב]

 

ז מי שנתבשר שנולד לו בן והוא בעיר אחרת או במדינה אחרת, ואינו יכול להיות נוכח בברית המילה של בנו, אף על פי כן לא יאמר וידוי ונפילת אפים ביום המילה, שבודאי גם הוא שמח שקרוביו מקיימים מצות המילה של בנו בזמנה. ונכון שסמוך לוידוי יצא מבית הכנסת, כדי שיוכלו לומר וידוי לכולי עלמא. [ילקוט יוסף שובע שמחות חלק ב עמוד קב]

 

ח אם האחד מוהל והשני פורע, כל אחד מהם פוטר הקהל שמתפללים עמו מוידוי ונפילת אפים, אבל המוצץ בלבד אינו פוטר. ויש חולקים. והעיקר לדינא שאין המוצץ פוטר מלומר וידוי. אך המקילים בזה שלא לומר וידוי, אין צריך לגעור בהם, שיש להם לו על מה שיסמוך. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קג]

 

ט במקום שיש מחלוקת בקהל אם לומר וידוי ותחנונים או לא, ראוי שאבי הבן והחתן, וכיו"ב, יצאו מחוץ לבית הכנסת בעת שצריכים לומר וידוי ותחנונים, מפני כבוד בעלי הברית והחתן, וגדול השלום. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קג]

 

י מעיקר ההלכה אין איסור לומר וידוי ותחנונים אף בימים שאין בהם נפילת אפים, כגון שהיה אחד מבעלי הברית בבית הכנסת. והאומר וידוי בביתו צריך לומר י"ג מדות בניגון כקורא בתורה. ומכל מקום אין לוידוי זה ערך כמו הוידוי שאומרים בסדר התפלה. [שם עמ' קד]

 

יא יום המילה שחל בימי תענית צבור הכתובים בפסוק, הנכון הוא שאבי הבן או המוהל והסנדק, יצאו לחוץ בעת שיגיעו לוידוי, ויחזרו אחר נפילת אפים, וימשיכו עם הצבור את כל אמירת הסליחות, וכמו שנתבאר לעיל עמוד תשו. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קד]

 

יב אם מטיפין דם ברית מתינוק שנולד מהול, דינו כמילה שפוטרת את הקהל מלומר תחנון. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קד]

 

יג כשיש מילה בשבת בבית הכנסת, או אם נמצא שם אחד מבעלי הברית, יש שנוהגים שלא לומר צדקתך צדק. ויש שנוהגים לומר "צדקתך" אפילו אם נמצא בבית הכנסת חתן או אבי הבן וסנדק. וכן דעת מרן אאמו"ר שליט"א. [ילקו"י שובע שמחות ב עמו' קד. ילקוט יוסף תפלה מהדו' תשס"ד כרך ב' סי' קלא. אך מה שכתבנו שם סייעתא מסדר טרויש, הנה אחר העיון נראה דאי משום הא לא איריא, וכמו שביארנו במהדורא האחרונה, ודו"ק. ועכ"פ סברא אלימתא איכא]

סימן רסה – ממנהגי בית הכנסת ביום המילה
[פרק יב] [סעיף יא]

 

א נוהגים להעלות לספר תורה את בעלי הברית, ורמזו על-זה, רוממות אל בגרונם-כשחרב פיפיות בידם. וכשיש בבית הכנסת שני בעלי ברית, בימי שני וחמישי, ושניהם ישראלים, אין להוסיף על מנין העולים, ואין להעלות את שניהם לספר תורה אחר הכהן והלוי, שאין רשאים להוסיף על מנין העולים לתורה בימי החול, אלא יעלה הסנדק בלבד. ומכל מקום מותר לבקש מהכהן לצאת מחוץ לבית הכנסת, כשיש מנין בבית הכנסת מבלעדיו, ויקרא לישראל לעלות ראשון במקום כהן, וכך יוכלו להעלות לתורה את שני בעלי הברית. ואם יסרב הכהן לצאת מבית הכנסת, או שיש שם מנין מצומצם, יאמר השליח צבור: אף על פי שיש כאן כהן יעמוד ישראל במקום כהן. [שובע שמחות ח"ב עמ' קה]

 

ב אם רוצים להוסיף בשבת על מנין העולים לספר-תורה, שיש שם אבי-הבן, וכדומה, ורוצים להעלות לספר תורה עולים נוספים מקרוביו, לכתחלה טוב שהשליח צבור הקורא בתורה יקרא לכל אחד משבעת העולים לחובת היום שלשה פסוקים, או יותר, להתחיל ולסיים בדבר טוב, כדי שיוכל לקרוא בתורה קריאה חדשה לכל עולה נוסף. ואם בכל זאת מחמת ריבוי העולים נדחק לחזור על אותם פסוקים, רשאי לעשות כן אף לכתחלה. [שם עמ' קו]

 

ג יש מוהלים שנהגו לעמוד כשליח צבור ביום המילה, על פי הנאמר: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם". [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קו]

סימן רסה – מילה במועדי השנה ובתעניות
[פרק יג]

 

א אם יש ברית מילה בראש השנה, מלין בין קריאת התורה לתקיעות. ויש שנהגו שאין המוהל מקנח פיו אחר המילה, ובפה מלוכלך בדם המילה הלח, תוקע בשופר, לערב מצות מילה בשופר. ומילה ביום הכפורים, אם המילה נערכת בבית הכנסת, מלין אחר קריאת התורה קודם אמירת אשרי, כשהספר תורה על התיבה. ומברכים אשר קידש ידיד וכו' בלא כוס. ועורכים הסעודה במוצאי יום הכפורים, ונחשבת לסעודת מצוה. [שם עמ' קז]

 

ב אם יש מילה בפורים, יש אומרים שמקדימים המילה לקריאת המגילה, ויש אומרים שמניחים המילה לאחר כל סדר התפלה, כמו בכל יום, וכן המנהג כסברא אחרונה. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קז]

 

ג אם חל ברית מילה בתוך ימי ספירת העומר, מותר לאבי הבן ולסנדק ולמוהל להסתפר ולהתגלח באותו יום, הואיל ויום טוב שלהם הוא. אך לדעת האר"י ז"ל יש להחמיר בזה על פי הקבלה. ואם יש איזו סיבה המונעת אותם מלהסתפר ביום המילה, כגון שהברית בבוקר מוקדם, מותר לבעלי ברית להסתפר אף ביום שקודם למילה, סמוך לערב. וכן כשחל הברית ביום א' מותר להסתפר ביום ו'. [שובע שמחות ח"ב עמוד קח. חזו"ע יום טוב עמו' רסד]

 

ד יש אומרים שבעלי ברית (שהם: אבי הבן, המוהל והסנדק) פטורים מלהתענות ביום המילה שחל בימי תעניות צבור, כמו י"ז תמוז, צום גדליה, ועשרה בטבת. שהואיל ויום טוב שלהם הוא לא גזרו חכמים להתענות בהם. ואין זה דעת הפוסקים הראשונים ז"ל, ולכן העיקר לדינא שבין חתן ובין אבי הבן חייבים להתענות בכל הצומות, ולא יפרשו מן הצבור. ורק אם חלו הצומות בשבת ונדחו ליום ראשון לא ישלימו את תעניתם, לרבות בתשעה באב, אלא אחר חצות היום יאכלו כדרכם, מפני שיום טוב שלהם הוא. ואף על פי שיש מחמירים גם בארבע צומות שנדחו, העיקר בזה כסברת המתירים, וכן ראוי להורות. ועל כל פנים אין לבעלי ברית להתענות שום תענית יחיד, אפילו היה נוהג בו שנים רבות, ביום המילה. וכן בתענית יאר-צייט לאביו ולאמו, שאינו מתענה ביום המילה, ואפילו התרה אינו צריך. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קט]

 

ה אם מחלקים את מצות המילה לשני בני אדם, האחד מוהל והשני פורע, וחלה המילה ביום תשעה באב דחוי, שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, שניהם מותרים לאכול בט' באב דחוי, לאחר חצות היום. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קי]

 

ו גם בצום גדליה אין להתיר לבעלי ברית וחתן לאכול ביום התענית, שאין זה חשוב כתענית צבור שנדחה, שמאחר שקבעוהו ליום זה, חשיב כתענית צבור בזמנו, שבעלי ברית מתענים בו. ואמנם אם ראש השנה חל בימים חמישי וששי, והצום נדחה ליום ראשון, חשיב כצום דחוי שבעלי ברית אוכלים בו, ואינם מתענים. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיא]

 

ז כשיש ברית מילה בימי בין המיצרים, מותר להביא מנגנים בכלי שיר ומנגינה, לכבוד מצות הברית, ואפילו בשבוע שחל בו תשעה באב מותר. וכן בשעת הסעודה. אבל בלילה שלפני יום המילה, שעושים לימוד "ברית יצחק", אין להתיר זולת שירה בפה, החל מי"ז בתמוז. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיא]

 

ח אבי הבן המברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המיצרים, על המילה, יכול להתכוין בברכתו לפטור פרי חדש, אף בימי החול של ימי בין המיצרים. ואף על פי שבדרך כלל מנהגינו לברך ברכת הנהנין ואחר כך ברכת שהחיינו, כאן רשאי לכוין לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו, בברכתו שעל המילה, ולאחר מכן לברך ברכת הנהנין על הפרי ולאוכלו. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיא]

 

ט אבי הבן וסנדק ומוהל שאירע להם ברית מילה אחר ראש חודש אב, או לאשכנזים בימי בין המיצרים, מותר להם להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה בכל ימי בין המיצרים, ואפילו לאחר ראש חודש אב. אף אם נהגו להחמיר בזה בשאר שנים. וכל שכן לדידן. ואם חלה המילה בשבוע שחל בו תשעה באב, יש מתירים להם להסתפר ולהתגלח, מכיון שיום טוב שלהם הוא. ויש אוסרים, וכן עיקר לדינא. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קיב]

 

י אם חל תשעה באב ביום שבת ונדחה לאחר השבת, או שחל ביום ראשון, מותר לבעלי ברית, שהם אבי הבן המוהל והסנדק, להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה, בין בשבוע שלפני תשעה באב, ובין בשבוע שאחריו, הואיל ומן הדין אין בו דין שבוע שחל בו תשעה באב, ולכן גם במקום שנהגו להחמיר, לבעלי ברית יש להקל בפשיטות. [שם עמ' קיב]

 

יא כבר נתבאר לעיל שבעלי הברית, שהם אבי הבן המוהל והסנדק, רשאים לאכול בשר אחר ראש חודש אב בכל סעודותיהם שביום הברית מילה, ולא רק בסעודה הנערכת אחר המילה, ואפי' כשאוכלים לבדם בביתם, שיו"ט שלהם הוא. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיב]

 

יב אף במקומות שנהגו בהם בני אשכנז, שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון, אם חל מילה בשבת חזון, צריכים בעלי הברית ללבוש בגדי שבת, ואין להם לפשוט בגדיהם לאחר המילה, שרק אם חל המילה ביום תשעה באב עצמו, פושטים בעלי הברית את בגדי השבת שעליהם, כשממשיכים בקינות אחר המילה, ובאמירת איוב ואיכה. [שם עמוד קיג]

 

יג מי שנמצא בתוך שלושים יום לאבלו, ונולד לו בן, צריך להחמיר שלא להסתפר לכבוד המילה, וכן הדין למוהל וסנדק. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיג]