קטגוריה: הלכות מילה

סימן רסד – הנהגת אבי הבן והמוהל ביום המילה
[פרק ז']

 

א יש נוהגים שבעלי הברית, שהם אבי הבן הסנדק והמוהל, אינם עושים מלאכה ביום המילה ויש סמך למנהגם זה, אף שאינו מהדין כלל. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נה]

 

ב יש נוהגים שאבי הבן או הסנדק מניחין תפילין בשעת המילה. ויש שקראו תגר על מנהג זה, שמראים זלזול באות ברית, ועל כן נכון יותר שלא להניח תפילין בשעת המילה, ושב ואל תעשה עדיף. וכן ראינו לכמה גאוני עולם שלא היו מניחים תפילין בעת המילה. ומכל מקום הנוהגים להניח תפילין בעת המילה, אין לערער על מנהגם, שיש להם על מה שיסמוכו בשופי. ובראש חודש אחר תפלת מוסף, נכון להמנע מלהניחן בעת הברית. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נה]

 

ג נוהגים שאבי הבן והסנדק מתעטפים בטלית בעת המילה, ואם הוא טלית שלהם מברכים עליה "להתעטף בציצית". ואם היא טלית שאולה, מתעטפים בה בלי ברכה. וטלית של בית כנסת מברכים עליה אפילו אם לובשה לצורך עראי, שהרי היא מיועדת לצורך הקהל, ואין בה דין טלית שאולה. וטוב לבדוק את הציציות אם לא נקרעו באופן המעכב לפי ההלכה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נז]   

סימן רסה – סדר המילה והברכות
[פרק ח']

 

א כשמביאים את התינוק למילה, אומרים: ברוך הבא בשם ה' בקול רם, וקודם שאבי-הבן מברך, אומר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, והעומדים שם אומרים, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נז]

 

ב לכתחלה הקהל צריכים לעמוד בעת המילה. שנאמר: ויעמוד העם בברית, וכן נוהגים, מלבד הסנדק שהוא יושב. אך אין זה חיוב מעיקר הדין. ולכן אם יש שם אנשים חילוניים היושבים בעת המילה, אין,צריך להעיר להם לעמוד, אם יש חשש שהדבר יפגע בהם. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד נח]

 

ג גם אם אבי הבן מל את בנו בעצמו, מנהגינו לברך "על המילה", ולא משנים מנוסח מטבע הברכה לברך למול את הבן. וכן פשט המנהג. ומכל מקום אם בירך למול את הבן, אינו מעכב. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד נח. וראה עוד בשו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן מד עמוד רמא, ובשו"ת יביע אומר ח"ז בהערה עמוד רמ"ט ור"נ].

 

ד פשט המנהג בארץ ישראל, אצל כל עדות המזרח והספרדים, שמברכים ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" קודם ברכת המילה, בעת מסירת התינוק מיד אבי הבן לסנדק, נגד פסק מרן השלחן ערוך, וכן ראוי לנהוג. שמנהג זה יסודתו בהררי קודש, וכן מנהג בבל וארצות המזרח, שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והגאונים. [ולא ממתינים לברך ברכה זו בין החיתוך לפריעה]. ואין חילוק בזה בין אם האב בעצמו הוא המל את בנו, לבין כשהמוהל הוא שליח אבי הבן, לעולם ברכת להכניסו היא קודם המילה, אלא שעל המברך ברכה זו להזהר שלא ישיח בין ברכת להכניסו בבריתו וכו' לבין המילה והפריעה. ומכל מקום אם סח אינו חוזר לברך, מפני שיש פוסקים האומרים שברכת להכניסו היא ברכת השבח, ויש לסמוך עליהם בדיעבד. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד ס. וכ"ה ביביע אומר חלק ז' סימן כא. ושם אות ז' השיג על מי שכתב לפקפק על מנהג ירושלים בזה. ע"ש].

 

ה לאחר שאבי הבן בירך את ברכת להכניסו בבריתו וכו', עונים הקהל אמן, ולאחר מכן אומרים: כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה למצוות ולמעשים טובים. ואם אבי הבן לא נמצא שם, יאמרו כשם שנכנס לברית וכו'. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד סג]

 

ו אבי הבן שנפטר קודם מילת בנו, וכיבדו אחר בסנדקאות, לא יברך ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". והאמא מברכת ברכת "שהחיינו" מיד אחר החיתוך. ואמנם בירושלים נהגו שהסנדק מברך ברכה זו, כשאבי הבן נפטר. והאמא מברכת שהחיינו מיד אחר החיתוך. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד סד]

 

ז על האב והמוהל לעמוד בעת שמברכים. [שובע שמחות חלק ב' עמוד סה]

 

ח נוהגים לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית, וקודם המילה מניחים את התינוק לאיזה רגע על כסא אליהו, ואומר המוהל: זה כסא של אליהו הנביא מלאך הברית. [שם]

 

ט יש נוהגים להדליק נר בבית הכנסת, מקום המילה, בשעת המילה. [שובע שמחות ב עמ' סו]

 

י אין המוהל צריך לעצום עיניו בעת שמברך על המילה, וכן מותר למוהל לאחוז בברית המילה, בעת שהוא מברך על המילה. ואולם המל גדול [או גר גדול] צריך לכסות ערותו בעת הברכה, ורק בקטן פחות מבן תשע הקילו. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד סו]

 

יא מותר לתפוס בערלה בעת הברכה, אחר שתחב את המגן. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד סז]

 

יב כשמלין גדול יש להכניס את המגן אחר הברכה כדי שלא לצער את הנימול בחנם. ובלאו הכי הרבה מלין גדול רק על ידי הרדמה. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד סז]

 

יג אם עשה התינוק את צרכיו הגדולים, באמצע הברכה, אין למוהל להפסיק את הברכה, אלא יסיים אותה. ואם עשה את צרכיו קודם הברכה, טוב שיקנח התינוק היטב, ויזרוק הטיטול לצד, כדי שיוכל לברך. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד סז]

 

יד אחר החיתוך נותנין את הערלה, בחול או בעפר. ויש נוהגים לומר בעת זריקת הערלה לעפר: ונחש עפר לחמו. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד סח]

 

טו מה שנהגו מקצת נשים לבלוע את הערלה לאחר המילה, ואומרות שהוא סגולה להרות ולהביא בנים זכרים, יש לבטל המנהג, שהוא איסור גמור לבלוע את הערלה. [ילקו"י איסור והיתר ב' עמו' סז. ושובע שמחות ח"ב עמוד סט. שוב יצא לאור הליכו"ע ח"ו ושם עמוד רכא כתב כדברינו.].

 

טז מיד אחר שהמוהל מל, [קודם הפריעה] אבי הבן מברך "שהחיינו". ומברכים שהחיינו על כל בן, ולא רק על בן בכור. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עב]

 

יז נהגו לומר י"ג מדות מיד אחר ברכת אבי הבן. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עב]

 

יח אחר שהמוהל סיים המילה והפריעה, מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", וברכת אשר קידש ידיד וכו'. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עב]

 

יט בברכת אשר קידש נהגו לומר אשר קידש ידיד מבטן, אל חי חלקנו צורנו צַוֵה להציל ידידות שארנו משחת. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עג]

 

כ המברך על כוס המילה, יש לו לטעום מהכוס בסיום ברוך אתה ה' כורת הברית, קודם שאומר "אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד וכו"', וקריאת שם התינוק, והפסוקים, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לטעימה, ומכל מקום אין למחות במי שנוהג שלא לטעום מן הכוס עד סוף בקשת הרחמים והפסוקים, אך כיון שאפשר בנקל מאד בלי שום דוחק לטעום מן היין טעימה כל שהיא קודם בקשת הרחמים, על כיוצא בזה אמרו (ברכות ל.) מהיות טוב אל תקרא רע. וכן פשט המנהג ברוב ככל הרבנים המברכים פעה"ק ירושלים ובארץ ישראל לטעום מן היין שבכוס קודם בקשת הרחמים, וכן נהגו כמה גאוני עולם. וכן ראוי לנהוג. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן כג. ושם אות ג עמוד רנד ורנה, בדין העונה קדיש וקדושה בין ברכת המצוה למצוה, או בין ברכת הנהנין לטעימה, אם נקרא הפסק, וצריך לחזור ולברך, או לא. ע"ש. וראה עוד בילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד עד]

 

כא אין צריך למזוג במים את הכוס שמברכים עליו בעת המילה. וכשאומר המברך: ואומר לך בדמייך חיי, נותן המוהל באצבעו מן היין על שפת התינוק. [שובע שמחות ב עמ' עד]

 

כב בברכה על היין במילה, אין צריך לשתות מלא לוגמיו, ודי בטעימה. וכן המנהג. [עמ' עה]

 

כג יש נוהגים ליטול הדס ולברך עליו ולהריחו. והאשכנזים לא נהגו בזה. [שם עמוד עה]

 

כד כשיש מילה בשבת והמברך עדיין לא קידש, צריך לשתות רביעית מכוס של ברכה או לפחות מלא לוגמיו בכדי שיצא ידי חובת קידוש בכוס של מילה, ויכוין לצאת בזה ידי חובה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עו]

 

כה אם אין יין כלל, יש לברך ברכת אשר קידש ידיד מבטן בלא יין, כמו שעושים ביום הכפורים כשאין שם מי שישתה את הכוס. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עו]

 

כו בשעת ברכת אשר קידש וכו' יהיה התינוק מונח על ברכי הסנדק. והאשכנזים נהגו לתפוס את התינוק מעומד, וקורין לזה עמידה לברכות. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עו]

 

כז לאחר ברכת אשר קידש ידיד מבטן אומרים תפלה לשלום הילד, כנז', ובתוך תפלה זו נותנים שם לתינוק הנימול. ומנהג ירושלים לומר שיר המעלות אשרי כל ירא ה' לאחר אמירת אלהינו וכו' הנ"ל. ואחר כך אומרים קדיש יהא שלמא, ומנהג יפה הוא.[שם עמ' עז ופב]   

סימן רסה – כיבוד בסנדקאות
[פרק ט'] [סעיף יא] [ראה עוד בדינים אלה – לעיל הלכות כיבוד אב ואם פרק ח' עמוד תרנד]

 

א מנהג ישראל הוא שאחד נעשה בעל ברית לתינוק, ואוחז אותו על ברכיו, והוא הנקרא "סנדק". ויש לו לאדם להשתדל כמה שיוכל להיות סנדק, לפי שדומה מצוה זו למקטיר קטורת. ויפה כח הסנדק מכח המוהל להעלותו לספר תורה ביום המילה [שחל בשני וחמישי]. ומכל מקום בודאי שאין לעשות מחלוקת ח"ו בשביל זה. וגדול השלום. [שם עז]

 

ב מי שישב סנדק אצל בנו הראשון, יכול לישב סנדק גם אצל יתר בניו, שאין לחוש כלל לשבת סנדק פעמיים, או יותר, אצל אנשים שונים, ומכל שכן אצל בניו וקרוביו. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ומי שישב סנדק פעמיים אצל אדם אחד, אין לחוש לישב פעם שלישית. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עח. יחוה דעת חלק ג' סימן עז עמוד רסא]

 

ג נוהגים לכבד בסנדקאות בבן הראשון את אבי הבעל, ובבן השני את אבי האשה. ואם הסבא מוחל על כבודו, אין חיוב לאבי הבן ליתן סנדקאות לאביו של הסבא, אלא אם אביו מוותר על המצוה, חוזרת המצוה לאבי הבן. ואף על פי שמצוה שאבי הבן ישב בעצמו סנדק לבניו, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, מכל מקום אבי הבן המכבד תלמיד חכם, לישב סנדק אצל בנו, עדיף טפי. ואם אבי הבן מוהל, ראוי שהוא עצמו ימול את בנו, אלא אם כן יש איזה מניעה מצד איזה סיבה נכונה. [שם עמ' עט]

 

ד יש להדר אחר מוהל וסנדק היותר טוב וצדיק. ויש לו לאדם להשתדל להיות סנדק בימי השובבי"ם, מפני שהוא תיקון לפגם הברית. ואם אינו טהור נכון שיטבול במקוה קודם מצות הסנדקאות, ולא יגש למזבח בעוד טומאתו בו. ואפילו בשבוע שחל בו מותר לטבול מטבילת מצוה זו. [רב פעלים]. ורבים נהגו לטבול סמוך למצוה אפילו שלא נטמאו. אלא שאין זה אלא ממדת חסידות ומעליותא, ואינו מעכב מלישב סנדק. [ילקו"י שם עמוד פ]

 

ה טוב ונכון שלא ליתן לילד קטן פחות מבר-מצוה להיות סנדק, שמכיון שמצות הסנדקאות יקרה מאד, ראוי לעשותה על ידי גדול החייב במצוות. אבל אין מניעה שבחור רווק יהיה סנדק אם הוא לאחר בר מצוה, ואין צורך באדם נשוי דוקא. [שובע שמחות ב עמ' פא]

 

ו נוהגים לעמוד בפני מי שמביא את התינוק לברית. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד פא]

סימן רסה – מנהגי הסעודה
[פרק י] [סעיף יב]

 

א נוהגים לעשות סעודה ביום שזכה למול את בנו. והדבר ברור שאין סעודה זו מצוה מן התורה. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד פה]

 

ב נהגו לקחת מנין לסעודת מילה, והיא נקראת סעודת מצוה. ואף על פי כן אם חושש שלא יהיה לו מנין לסעודה, אין לו לדחות בשביל זה בלבד את המילה לעורכה אחר חצות, וכל שכן שאין לדחותה בשביל זה למחרת, שאין הסעודה מעכבת כלל. [ילקוט יוסף שובע שמחות חלק ב' עמוד פז]

 

ג סעודה זו צריך לעשותה לכתחלה בפת, ולכתחלה יאכלו בשר בהמה בסעודה זו, ואם אי אפשר יוצאים ידי חובה בבשר עוף או בדגים. [ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב עמוד פח]

 

ד בסעודת מילה אין אומרים בזימון "שהשמחה במעונו" מפני צערו של הנימול. אבל אם נוכחים באותה סעודה גם חתן וכלה, אומרים שהשמחה במעונו, ואין חוששין לצערא דינוקא. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד פח]

 

ה הנוהגים לערוך סעודת ברית מילה בבית כנסת, או בבית מדרש, מפני שהמקום הוא מרווח, יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שישמרו על קדושת המקום, ולא יבואו לידי ליצנות וקלות ראש בבית הכנסת, ולא ישתו יין כדי שלא יבואו לידי שכרות ח"ו. וכל שכן שאסור באיסור חמור לבוא לבית הכנסת בבגדי שחץ ופריצות, שהוא עון פלילי, ובפרט בבית הכנסת. [ילקוט יוסף שובע שמחות חלק ב' עמוד פט. ילקוט יוסף על הלכות בית הכנסת, ח"ב, במילואים שבסוף הספר]

 

ו מותר להביא כלי שיר לסעודת ברית מילה, וכל שכן שמותר להשמיע בעת סעודת הברית פסוקי תפלה ותנ"ך מעל תקליטי הגרמפון, אף שמוקלט בהם שם שמים, ובלבד שיהיה הדבר בכובד ראש, ובמקום גילה שם תהא רעדה, אבל אם שומעים זאת בדרך היתול, שחוק וקלות ראש, הוא איסור גמור. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד צב]

 

ז כל מי שהזמינוהו לסעודת מילה, ולא בא הרי זה בכלל המנודים לשמים. ולכן כשאדם מזמין את קרוביו וידידיו לברית מילה של בנו, אין זה ראוי שיזמינם לסעודה, אלא יודיעם על מועד המילה, ולא יזמין בפירוש לסעודה. ומכל מקום נכון ללכת לסעודה זו, שכל האוכל בסעודת מילה ניצל מדינה של גיהנם. [ראה להלן לענין הלומד תורה]. [ילקו"י שם עמוד צג]

 

ח כבר נתבאר לעיל [עמוד תרצד] שתלמיד חכם השוקד על לימודו, יכול להמנע מללכת לסעודת ברית מילה, וסעודת נישואין ואירוסין, כדי שישב ויעסוק בתורה בהתמדה, ומכל שכן לתלמיד חכם שמברר הלכה למעשה, שאין לך מדה טובה הימנה, ולא שייך בכהאי גוונא להכלילו בכלל מה שאמרו חז"ל (פסחים קיג:): שבעה מנודים לשמים ח"ו. ואמנם אם רואה שבהליכתו לשם יזכה אותם באמירת דברי תורה, או שעל ידי נוכחותו יימנעו מהוללות וליצנות, כדאי הוא להתבטל מלימודו ללכת להתם. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד צג]

 

ט תלמיד חכם השוקד על לימודו שהוא מוהל, והזמינוהו לערוך ברית מילה, אין ראוי לו להמנע מלמול מטעם ביטול תורה, אף אם יש שם מוהל אחר, כמבואר לעיל. [עמוד תרצה סעיף מד]. [שובע שמחות ב עמוד צה]

 

י מותר לאכול בשר אחר ראש חודש אב, בסעודת ברית מילה, וכל הקרובים של בעל הברית, רעיו ואוהביו הקרואים לסעודה, רשאים לאכול שם בשר. אבל סתם בני אדם שהולכים לשם אך ורק למטרה זו של אכילת בשר, הרי הם כעושים מצוה הבאה בעבירה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד צה]

 

יא שלשה בעלי הברית רשאים לאכול בשר אחר ראש חודש אב במשך כל אותו היום, אף כשאוכלים בביתם, ולא רק בסעודת המילה שעורכים אחר המילה, שיום טוב שלהם הוא. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד צו]

 

יב מילה שלא בזמנה שנעשית מיד כשהתינוק נתרפא ונתאפשר למולו, מותר לאכול בשר בסעודת המילה, גם אחר ראש חודש אב. אבל אם לאחר שנתרפא התינוק דחו את המילה בכוונה לאחר ראש חודש אב, כדי שיוכלו לאכול בסעודה בשר, הואיל ועבירה היא בידו של אבי הבן שהשהה את הברית, אין לאכול בשר באותה סעודה. [שם עמוד צו]

 

יג אם עורכים מילה בערב תשעה באב, טוב שיעשו הסעודה קודם חצות היום. [שם עמ' צז]

 

יד אם המילה מתקיימת ביום תענית צבור שאי אפשר לעשות סעודה ביום המילה, יכולים לעשות הסעודה במוצאי התענית, ויש לה דין סעודת מצוה, כמבואר לעיל עמוד תשה סעיף ז' בהרחבה. [ילקו"י שם עמוד צז]

 

טו מותר לעשות סעודת ברית מילה ופדיון הבן בחול המועד, ואפילו בברית מילה ופדיון הבן שנעשה שלא בזמנו, מותר לעשות סעודה בכלי שיר. [שובע שמחות ח"ב עמוד צז]

 

טז כשעורכים סעודת ברית מילה, או סעודת פדיון הבן בחול המועד סוכות, יש לעשות הסעודה בסוכה, אף אם המוזמנים הם רבים, ואין מקום לכל המוזמנים לאכול בסוכה. ואף על פי שבחתן וכלה כיוצא בזה התירו לאכול בבית, כשאין מקום לכל המוזמנים לאכול בסוכה, מכל מקום בסעודת ברית ופדיון וכדומה, לא התירו, דשאני שמחת חתן וכלה משאר סעודות מצוה. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד צח]

סימן רסה – אמירת וידוי ביום המילה
[פרק יא] [סעיף יג]

 

א כשיש מילה בבית הכנסת, אין לומר שם וידוי ונפילת אפים ביום המילה, ואפילו אם מתפללים שם כמה מנינים בזה אחר זה, כולם פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב' עמוד צט]

 

ב אבי הבן שנמצא בבית הכנסת ביום המילה, או שנמצא שם הסנדק, או המוהל, אף על פי שהמילה נעשית בבית, כל הצבור שמתפללים עמו בבית הכנסת פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים לכבוד בעלי הברית, שיום טוב שלהם הוא. ופשוט שמוהל מומחה שיש לו בכל יום מילה, פוטר הקהל מוידוי, אלא אם כן יוצא חוץ מבית הכנסת בעת הוידוי. [שם ק]

 

ג גם מוהל הנוטל שכר עבור המילה, הנמצא בבית הכנסת, פוטר את הצבור מלומר וידוי, אף על פי שנוטל שכר. [ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד קא]

 

ד מקום שנהגו שאם יש מילה בבית כנסת אחת, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל בתי הכנסת שבעיר, אף על פי שאינו מנהג יפה, מכל מקום אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. אבל במקום שעדיין לא נהגו כן, כמו בעיר חדשה, אין להם לנהוג כן, שהוא מנהג גרוע, ואין דעת הפוסקים נוחה הימנו. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קא]

 

ה בית כנסת שעושים שם מילה בבוקר, משום שזריזים מקדימים למצות, לא יאמרו וידוי ונפילת אפים גם בתפלת מנחה, הואיל ובמקום ההוא עדיין מונחים הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית, והפרוכת שעליו, ואור קדושת מצות המילה חופף עליו כל היום, לפיכך אין נופלים על פניהם כל היום כולו. וכן הורו למעשה כמה גדולי עולם. [שם עמו' קא]

 

ו גם כשהמילה נעשית בבוקר, אם נמצא בתפלת המנחה אחד מבעלי הברית, דהיינו אבי הבן או המוהל או הסנדק, אין לומר וידוי ונפילת אפים, שקדושת ושמחת המצוה נמשכת כל היום. ואם מאחרים את המילה עד סמוך למנחה, יש אומרים שצריך לומר וידוי ונפילת אפים בשחרית, ורק במנחה שהיא התפלה הסמוכה לברית המילה לא יאמרו וידוי ונפילת אפים. אבל יש נוהגים שבכל אופן אין אומרים וידוי ונפילת אפים גם בשחרית. ולדינא, הנכון הוא לומר וידוי ותחנונים בשחרית, אך הנוהגים שלא לומר וידוי יש להם על מה לסמוך ואין לשנות מפני המחלוקת. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קב]

 

ז מי שנתבשר שנולד לו בן והוא בעיר אחרת או במדינה אחרת, ואינו יכול להיות נוכח בברית המילה של בנו, אף על פי כן לא יאמר וידוי ונפילת אפים ביום המילה, שבודאי גם הוא שמח שקרוביו מקיימים מצות המילה של בנו בזמנה. ונכון שסמוך לוידוי יצא מבית הכנסת, כדי שיוכלו לומר וידוי לכולי עלמא. [ילקוט יוסף שובע שמחות חלק ב עמוד קב]

 

ח אם האחד מוהל והשני פורע, כל אחד מהם פוטר הקהל שמתפללים עמו מוידוי ונפילת אפים, אבל המוצץ בלבד אינו פוטר. ויש חולקים. והעיקר לדינא שאין המוצץ פוטר מלומר וידוי. אך המקילים בזה שלא לומר וידוי, אין צריך לגעור בהם, שיש להם לו על מה שיסמוך. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קג]

 

ט במקום שיש מחלוקת בקהל אם לומר וידוי ותחנונים או לא, ראוי שאבי הבן והחתן, וכיו"ב, יצאו מחוץ לבית הכנסת בעת שצריכים לומר וידוי ותחנונים, מפני כבוד בעלי הברית והחתן, וגדול השלום. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קג]

 

י מעיקר ההלכה אין איסור לומר וידוי ותחנונים אף בימים שאין בהם נפילת אפים, כגון שהיה אחד מבעלי הברית בבית הכנסת. והאומר וידוי בביתו צריך לומר י"ג מדות בניגון כקורא בתורה. ומכל מקום אין לוידוי זה ערך כמו הוידוי שאומרים בסדר התפלה. [שם עמ' קד]

 

יא יום המילה שחל בימי תענית צבור הכתובים בפסוק, הנכון הוא שאבי הבן או המוהל והסנדק, יצאו לחוץ בעת שיגיעו לוידוי, ויחזרו אחר נפילת אפים, וימשיכו עם הצבור את כל אמירת הסליחות, וכמו שנתבאר לעיל עמוד תשו. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קד]

 

יב אם מטיפין דם ברית מתינוק שנולד מהול, דינו כמילה שפוטרת את הקהל מלומר תחנון. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קד]

 

יג כשיש מילה בשבת בבית הכנסת, או אם נמצא שם אחד מבעלי הברית, יש שנוהגים שלא לומר צדקתך צדק. ויש שנוהגים לומר "צדקתך" אפילו אם נמצא בבית הכנסת חתן או אבי הבן וסנדק. וכן דעת מרן אאמו"ר שליט"א. [ילקו"י שובע שמחות ב עמו' קד. ילקוט יוסף תפלה מהדו' תשס"ד כרך ב' סי' קלא. אך מה שכתבנו שם סייעתא מסדר טרויש, הנה אחר העיון נראה דאי משום הא לא איריא, וכמו שביארנו במהדורא האחרונה, ודו"ק. ועכ"פ סברא אלימתא איכא]

סימן רסה – ממנהגי בית הכנסת ביום המילה
[פרק יב] [סעיף יא]

 

א נוהגים להעלות לספר תורה את בעלי הברית, ורמזו על-זה, רוממות אל בגרונם-כשחרב פיפיות בידם. וכשיש בבית הכנסת שני בעלי ברית, בימי שני וחמישי, ושניהם ישראלים, אין להוסיף על מנין העולים, ואין להעלות את שניהם לספר תורה אחר הכהן והלוי, שאין רשאים להוסיף על מנין העולים לתורה בימי החול, אלא יעלה הסנדק בלבד. ומכל מקום מותר לבקש מהכהן לצאת מחוץ לבית הכנסת, כשיש מנין בבית הכנסת מבלעדיו, ויקרא לישראל לעלות ראשון במקום כהן, וכך יוכלו להעלות לתורה את שני בעלי הברית. ואם יסרב הכהן לצאת מבית הכנסת, או שיש שם מנין מצומצם, יאמר השליח צבור: אף על פי שיש כאן כהן יעמוד ישראל במקום כהן. [שובע שמחות ח"ב עמ' קה]

 

ב אם רוצים להוסיף בשבת על מנין העולים לספר-תורה, שיש שם אבי-הבן, וכדומה, ורוצים להעלות לספר תורה עולים נוספים מקרוביו, לכתחלה טוב שהשליח צבור הקורא בתורה יקרא לכל אחד משבעת העולים לחובת היום שלשה פסוקים, או יותר, להתחיל ולסיים בדבר טוב, כדי שיוכל לקרוא בתורה קריאה חדשה לכל עולה נוסף. ואם בכל זאת מחמת ריבוי העולים נדחק לחזור על אותם פסוקים, רשאי לעשות כן אף לכתחלה. [שם עמ' קו]

 

ג יש מוהלים שנהגו לעמוד כשליח צבור ביום המילה, על פי הנאמר: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם". [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קו]

סימן רסה – מילה במועדי השנה ובתעניות
[פרק יג]

 

א אם יש ברית מילה בראש השנה, מלין בין קריאת התורה לתקיעות. ויש שנהגו שאין המוהל מקנח פיו אחר המילה, ובפה מלוכלך בדם המילה הלח, תוקע בשופר, לערב מצות מילה בשופר. ומילה ביום הכפורים, אם המילה נערכת בבית הכנסת, מלין אחר קריאת התורה קודם אמירת אשרי, כשהספר תורה על התיבה. ומברכים אשר קידש ידיד וכו' בלא כוס. ועורכים הסעודה במוצאי יום הכפורים, ונחשבת לסעודת מצוה. [שם עמ' קז]

 

ב אם יש מילה בפורים, יש אומרים שמקדימים המילה לקריאת המגילה, ויש אומרים שמניחים המילה לאחר כל סדר התפלה, כמו בכל יום, וכן המנהג כסברא אחרונה. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קז]

 

ג אם חל ברית מילה בתוך ימי ספירת העומר, מותר לאבי הבן ולסנדק ולמוהל להסתפר ולהתגלח באותו יום, הואיל ויום טוב שלהם הוא. אך לדעת האר"י ז"ל יש להחמיר בזה על פי הקבלה. ואם יש איזו סיבה המונעת אותם מלהסתפר ביום המילה, כגון שהברית בבוקר מוקדם, מותר לבעלי ברית להסתפר אף ביום שקודם למילה, סמוך לערב. וכן כשחל הברית ביום א' מותר להסתפר ביום ו'. [שובע שמחות ח"ב עמוד קח. חזו"ע יום טוב עמו' רסד]

 

ד יש אומרים שבעלי ברית (שהם: אבי הבן, המוהל והסנדק) פטורים מלהתענות ביום המילה שחל בימי תעניות צבור, כמו י"ז תמוז, צום גדליה, ועשרה בטבת. שהואיל ויום טוב שלהם הוא לא גזרו חכמים להתענות בהם. ואין זה דעת הפוסקים הראשונים ז"ל, ולכן העיקר לדינא שבין חתן ובין אבי הבן חייבים להתענות בכל הצומות, ולא יפרשו מן הצבור. ורק אם חלו הצומות בשבת ונדחו ליום ראשון לא ישלימו את תעניתם, לרבות בתשעה באב, אלא אחר חצות היום יאכלו כדרכם, מפני שיום טוב שלהם הוא. ואף על פי שיש מחמירים גם בארבע צומות שנדחו, העיקר בזה כסברת המתירים, וכן ראוי להורות. ועל כל פנים אין לבעלי ברית להתענות שום תענית יחיד, אפילו היה נוהג בו שנים רבות, ביום המילה. וכן בתענית יאר-צייט לאביו ולאמו, שאינו מתענה ביום המילה, ואפילו התרה אינו צריך. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קט]

 

ה אם מחלקים את מצות המילה לשני בני אדם, האחד מוהל והשני פורע, וחלה המילה ביום תשעה באב דחוי, שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, שניהם מותרים לאכול בט' באב דחוי, לאחר חצות היום. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קי]

 

ו גם בצום גדליה אין להתיר לבעלי ברית וחתן לאכול ביום התענית, שאין זה חשוב כתענית צבור שנדחה, שמאחר שקבעוהו ליום זה, חשיב כתענית צבור בזמנו, שבעלי ברית מתענים בו. ואמנם אם ראש השנה חל בימים חמישי וששי, והצום נדחה ליום ראשון, חשיב כצום דחוי שבעלי ברית אוכלים בו, ואינם מתענים. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיא]

 

ז כשיש ברית מילה בימי בין המיצרים, מותר להביא מנגנים בכלי שיר ומנגינה, לכבוד מצות הברית, ואפילו בשבוע שחל בו תשעה באב מותר. וכן בשעת הסעודה. אבל בלילה שלפני יום המילה, שעושים לימוד "ברית יצחק", אין להתיר זולת שירה בפה, החל מי"ז בתמוז. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיא]

 

ח אבי הבן המברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המיצרים, על המילה, יכול להתכוין בברכתו לפטור פרי חדש, אף בימי החול של ימי בין המיצרים. ואף על פי שבדרך כלל מנהגינו לברך ברכת הנהנין ואחר כך ברכת שהחיינו, כאן רשאי לכוין לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו, בברכתו שעל המילה, ולאחר מכן לברך ברכת הנהנין על הפרי ולאוכלו. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיא]

 

ט אבי הבן וסנדק ומוהל שאירע להם ברית מילה אחר ראש חודש אב, או לאשכנזים בימי בין המיצרים, מותר להם להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה בכל ימי בין המיצרים, ואפילו לאחר ראש חודש אב. אף אם נהגו להחמיר בזה בשאר שנים. וכל שכן לדידן. ואם חלה המילה בשבוע שחל בו תשעה באב, יש מתירים להם להסתפר ולהתגלח, מכיון שיום טוב שלהם הוא. ויש אוסרים, וכן עיקר לדינא. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קיב]

 

י אם חל תשעה באב ביום שבת ונדחה לאחר השבת, או שחל ביום ראשון, מותר לבעלי ברית, שהם אבי הבן המוהל והסנדק, להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה, בין בשבוע שלפני תשעה באב, ובין בשבוע שאחריו, הואיל ומן הדין אין בו דין שבוע שחל בו תשעה באב, ולכן גם במקום שנהגו להחמיר, לבעלי ברית יש להקל בפשיטות. [שם עמ' קיב]

 

יא כבר נתבאר לעיל שבעלי הברית, שהם אבי הבן המוהל והסנדק, רשאים לאכול בשר אחר ראש חודש אב בכל סעודותיהם שביום הברית מילה, ולא רק בסעודה הנערכת אחר המילה, ואפי' כשאוכלים לבדם בביתם, שיו"ט שלהם הוא. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיב]

 

יב אף במקומות שנהגו בהם בני אשכנז, שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון, אם חל מילה בשבת חזון, צריכים בעלי הברית ללבוש בגדי שבת, ואין להם לפשוט בגדיהם לאחר המילה, שרק אם חל המילה ביום תשעה באב עצמו, פושטים בעלי הברית את בגדי השבת שעליהם, כשממשיכים בקינות אחר המילה, ובאמירת איוב ואיכה. [שם עמוד קיג]

 

יג מי שנמצא בתוך שלושים יום לאבלו, ונולד לו בן, צריך להחמיר שלא להסתפר לכבוד המילה, וכן הדין למוהל וסנדק. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיג]   

הלכות מילה – מילת גר ועכו"ם
[פרק יד]

 

א גר הבא להתגייר, מותר להרדימו בסם לפני שימול לבל ירגיש בצער המילה. וכן יהודי שלא נימול מאיזה סיבה בקטנותו, ומלין אותו כשהוא גדול, מותר להרדימו לפני המילה. וכל שכן שמותר להרדים את האבר בלבד (שלא כדברי איזה אחרונים שהחמירו בזה). וכן נעשה מעשה להקל. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיד]

 

ב גר שמתו אחיו מחמת מילה, או שיש לו חולי שאסור למולו בינתיים, אין לגייר אותו בטבילה ללא מילה. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיד]

 

ג מעיקר הדין מותר למול גויים, בין ערבים בין נוצרים, במילה ופריעה כדת, כהלכות גוברין יהודאין, ואפילו בחנם מותר, ולא אסרו חז"ל למול את הגויים אלא לצורך רפואה, וגם בזה מותר בשכר, או משום איבה. והמחמיר כדי לחוש לדעת האוסרים, תבוא עליו ברכת טוב. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קטו]

 

ד ישראל שנולד לו בן מעובדת כוכבים, והאב רוצה למול את הבן, במקומות רבים אין מלין אותו כלל, מחשש שהדבר יגביר את ההתבוללות. ואמנם מעיקר ההלכה אפשר למולו גם בלי הסכמת האם, שאין זו מילה לשם גירות, אלא כמו מילה של גויים. ואין צריך להמתין למולו עד שיגדל ויתגייר. [והמחמיר בזה תבוא עליו ברכה]. ולכן אין חייבים למולו ביום השמיני, גם כשחל יום השמיני בחול. ופשוט שאסור למולו בשבת. וכן אין מברכים "למול את הגר", וכל שכן שאין לברך "על המילה", עד שיהיה הדבר בהסכמת האם, משום דולדה כמותה, ואז מילתו הוי כמילת גר. [וגם בזה אין דוחים את השבת]. ומיהו יכולים בית דין שלא לקבל הוולדות הללו לגיירן אם יש חשש שיחללו שבת ויאכלו מאכלות אסורות כשיגדלו, ויחזיקו בדת אמם, שהם שורש פורה ראש ולענה, כי זנתה אמם הובישה הורתם, ועל כן אין לקבלם באופן זה. ובלאו הכי במקומות רבים מסרבים למול בן כזה, כדי לגדור גדר שלא יתבוללו, כפי שנתבאר לעיל. [שובע שמחות ח"ב עמוד קטז]

 

ה מותר למול תינוק מעדת הקראים אם הוריו נוהגים ברוב הדברים כמנהגינו, ובפרט בעניני המועדים, וצמים ביוהכ"פ שלנו, ועושים פסח בימים שאנו עושים בהם פסח, וכיוצא בזה, שאז מצוה למול את בניהם ביום השמיני אפילו בשבת. ואין לפרסם שום דבר על התינוק בעת המילה, אלא מלין אותו ככל בני ישראל הכשרים עם כל הברכות הנהוגות אצלינו. [ילקו"י שובע שמחות כרך ב' עמוד קיז. יביע אומר חלק ז' חיו"ד סימן כד אות ג'].

 

ו בעל תשובה שהוריו לא שמרו תורה ומצות, וחושש הוא לעצמו שמא המילה שלו לא היתה לפי ההלכה, וצריך הטפת דם ברית, אם הוא חושש שנשאר חלק מעור הפריעה, ניתן הדבר להיבדק על-ידי מוהל מומחה, ואם הוא חושש שהמילה שלו נעשתה על-ידי רופא מחלל שבת, אין צריך לחזור ולהטיף דם ברית. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיז]

 

ז אין ליתן למחלל שבת למול את הבן, ואמנם בדיעבד שמחלל שבת בפרהסיא עבר ומל, אין צריך להטיף דם ברית, וכמו שנתבאר. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קיט]   

סימן רסג – על איזה חולי דוחים המילה
[פרק טו]

 

א תינוק שמילתו נדחתה מפני חולי שיש בו סכנה, כשהבריא אין למולו מיד, אלא יש להמתין שבעה ימים, ואז מלין אותו. ודין זה הוא בין לתינוק שחלה ובין נימול גדול. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכ]

 

ב מה שאמרנו שיש להמתין שבעה ימים מגמר הטיפול, הוא דוקא בחולי שבכל הגוף, וכגון אם היה לתינוק חוסר דם והיה זקוק לטיפול, או שהיה לתינוק חום של כשלשים ושמונה מעלות, או שהיה לו צהבת פיזיולוגית והחליפו לו את דמו. שבכל אלה צריך להמתין שבעה ימים מעת לעת מיום שגמר את הטיפול. אבל תינוק שהיה חולה בדרכי השתן וקיבל אנטיביוטיקה והבריא לאחר יומיים, למרות שממשיך לקבל אנטיביוטיקה למשך שבועיים או יותר, ממתינים לו שבעה ימים מיום שהבריא ולא מגמר הטיפול. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכ]

 

ג תינוק שנדחית מילתו מפני שהיתה לו צהבת גבוהה, והבריא, אין צריך להמתין שבעה ימים מעת שהבריא, אלא ימולו אותו מיד לאחר שהבריא. שמאחר והצהבת היא דבר מצוי אצל תינוקות רבים, אין ממתינים עליה שבעה ימים מעת שהבריא. ואם הבריא ביום חמישי או שישי, וכבר עבר יום השמיני ללידתו, אין למולו בימי חמישי ושישי, אלא ידחו המילה ליום ראשון. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכ]

 

ד וכן אם חלה באחד מאבריו, כגון שיש לו פגם בשפה שאינו יכול לינק וניזון על ידי בקבוק, וכן אם יש לתינוק חיך שסוע שקיים מכשיר מיוחד שמאפשר לתינוק כזה לינק עד שינתחוהו בגיל שנה, וכן תינוק שנולד עם שבר ברגלו והרופא אומר שאפשר למולו, מלין אותו מיד, ואין צריך להמתין לו שבעה ימים. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קכב]

 

ה תינוק שנולד עם רגל עקומה וצריך לעשות לו מיידית גבס כדי ליישר את רגליו, באופן שהדבר יעכב את המילה עד לאחר הסרת הגבס, ואי אפשר להמתין מלעשות את הגבס אחר המילה, מפני שכל יום שעובר יכול להקשות על ריפוי התינוק, מעכבים את המילה עד אחרי הטיפול ליישור הרגל. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קכג]

 

ו תינוק שכאבו לו עיניו כאב מועט, דהיינו שהרופא אומר שיש לו דלקת עינים חיצונית ולא זיהומית על ידי חיידקים, במקרה כזה מלין אותו מיד כשיבריא. והוא הדין אם יש סתימה בצנור הדמעות בין אם נפתח הצינור מאליו או לאחר תיקון ניתוחי, אחר שנתרפא התינוק אין צריך להמתין שבעה ימים, אלא מלין אותו מיד. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קכג]

 

ז תינוק שיש לו צהבת גבוהה, והוא נולד מהול, מותר להטיף ממנו דם ברית אף קודם שנבלע בו דמו, או קודם שיפול בו דם, מכיון שכיום עושים במציאות כמה וכמה בדיקות דם כל יום לתינוק, ולא תהא הטפת דם ברית גרועה מבדיקת דם. [ילקו"י שובע שמחות ב עמ' קכג]

 

ח אם מלו את הבן הראשון ומת מחמת המילה, ומלו את השני וגם הוא מת מחמת המילה, הרי הוחזק הדבר שבניה של אשה זו מתים מחמת מילה, ולא שנא אם הם מבעל אחד, או משנים, ולכן אין למול את הבן השלישי, או הבנים שאחריו, אלא תמתין לו עד שיגדל ויתחזק כוחו. [ילקו"י שובע שמחות ב עמוד קכג]

 

ט תינוק שנולד בשבת, ויש לו חוסר קרישת דם, וכיום מונעים זאת ע"י זריקות, יש מקום לדון להתיר למולו בשבת, אף שיצטרכו להזריק לו בשבת כדי שהדם יקרוש. [שם עמוד קכד]

 

י אשה שילדה תאומים ומתו שניהם מחמת מילה, אף שאפשר לומר שמחמת חלישותם משאר ולדות מתו, מכל מקום מידי ספק לא יצאנו, ואסור למול את הנולדים אחריהם, דספק נפשות להקל. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכה]

 

יא תאומים שנולדו ואחד מהם מת בתוך שמונה ימים, אין מלין את השני עד שיעברו ל' יום מהלידה, שיצא בודאי מחזקת נפל. וכל זה כשנולד ספק בן ז' ספק בן ח'. אבל אם נולד ודאי בחודש השביעי או התשיעי, אפילו מת אחד מהם אם ניכר שהנשאר בריא וחזק ימולו אותו בזמנו. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכה]

 

יב יש אומרים שבאופן שדוחים את המילה, אין לעכב את קריאת השם, ויקראו לו שם מיד כדי שיוכלו להתפלל עליו, ויש אומרים שעל פי הסוד אין לקרוא שם עד אחר המילה, אלא יאמרו התינוק בן פלונית. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכה]

 

יג תינוק שנולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית, ויעשו כן בנחת. וצריך לבודקו יפה יפה בידים ובמראית העין, שמא יש שם ערלה כבושה ורק נראה מהול, ועל ידי המשמוש ביד ניתן להפריד הערלה. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכה]

 

יד תינוק שנולד מהול ומצאו שם חוט של ערלה, דינו כציץ המעכב, ומלין ומברכים את כל הברכות כמילה רגילה. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכו]

 

טו תינוק שנולד מהול ומטיפין ממנו דם ברית, אין לברך לא ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ולא ברכת על המילה, וכן אין מברכים ברכת אשר קידש ידיד מבטן וכו'. ורק מבקשים עליו רחמים באמירת אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד הזה וכו' וקורין לו שם. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכו]

 

טז תינוק שנולד מהול ומטיפין ממנו דם ברית, יש אומרים שאבי הבן יכול לברך שהחיינו. ויש חולקים. והנכון הוא שילבש חולצה או בגד אחר חדש, ויברך שהחיינו על הבגד ויפטור את המצוה. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכו]

 

יז לכתחלה יש לעשות הטפת דם ברית בצפורן, וכשאי אפשר עושים במחט. ודי בטיפת דם כלשהו, ומנהגינו להטיף מהעור, ואין צריך למצוץ דם אחר הטפת דם ברית. [שם קכז]

 

יח תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה ימים, מלין אותו קודם הקבורה בצור או בקנה, וכמובן אין מברכים על מילה זו, אבל נותנין לו שם כדי שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים. אולם אין צריך לעשות פריעה. וכן אם נולד מהול ומת קודם הטפת דם ברית, אין צריך להטיף ממנו דם ברית. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד קכח]