ילקוט יוסף חינם האתר להפצת יהדות הלכה

א מים שנשתנו מראיהן, בין מחמת עצמן, בין מחמת דבר שנפל לתוכם, בין מחמת מקומם, פסולים לנטילת ידים. ומים שהם עכורים מחמת עפר וטיט שנפלו לתוכם, כשרים לנטילת ידים, שדרך המים להיות מעורבים בעפר וטיט, וגם לבסוף אחר שישהו אותם דרכם להיות צלולים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה א', עמוד ס. משנ"ב סק"ג וס"ק מב. בא"ח פר' קדושים אות ב. הליכות עולם ח"א עמוד שלו]. ב מים שצבעם השתנה למראה לבן, ויש בהם כמין ענן וערפל, ובתוך כמה רגעים נעלם הענן והמים נעשים צלולים, כשרים ליטול בהם את הידים, אף בעודם כך, ואין צריך להמתין עד שהמים יהיו צלולים, ואפילו לכתחלה. והוא הדין במים של הברז שיש בהם תערובת חול חום, ולאחר כמה רגעים החול שוקע והמים חוזרים להיות צלולים, שמים אלה כשרים לנטילת ידים, גם כשיש לו מים אחרים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה ב', עמוד סא ובהערה שם. שוב ראיתי שכן פסק גם בהליכות עולם ח"א עמוד שלו, וזכינו לכוין לדעתו]. ג מים שנעשה בהם מלאכה פסולים לנטילת ידים. אבל אם יש ספק אם נעשה בהם מלאכה אם לאו, כשרים לנטילת ידים, ויכול אף לברך על נטילה זו, שכל ספק בטהרת ידים טהור. [והרי זה דומה לדין ספירת העומר בבין השמשות, ולדין הנחת עירובי תבשילין בבין השמשות, שכיון שהותר לעשות מצוות אלה בבין השמשות, שהרי הן מצוות דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא, רשאי אף לברך עליהן]. [ילקוט יוסף, הל' ברכות סימן קס הערה ג', עמוד סא, ועמוד תשא. שארית יוסף חלק ג' עמוד רצא. ואף שכתבנו בילקו"י לחוש שלא לברך, מכל מקום בהליכות עולם ח"א עמוד שכב הוכיח שכל ספק בטהרת ידים טהור, וברוכי נמי מברכינן. ומשנה אחרונה עיקר]. ד אם יש לפניו מים שיש בהם ספק אם נעשתה בהם מלאכה, אף על פי שכשרים לנטילת ידים, מכל מקום אם יש לפניו מים אחרים שאין בהם ספק, טוב שיטול ידיו מן המים האחרים שאין בהם ספק. [הליכות עולם חלק א' עמוד שמא] ה אם אחר שנטל ידיו במים נתעורר לו ספק אם היה במים כשיעור, אין צריך לחזור וליטול ידיו. אבל לכתחלה אם יש לו ספק אם יש במים כשיעור לא יטול ידיו בהם, דהוה ליה כספק חסרון ידיעה מה שאינו יכול לברר אם יש בהם כשיעור. [הליכות עולם חלק א' עמוד שמ]. ו מים של החביות שלנו, שיש בראש החבית כדור מתכת צף, הנועד לעצור את זרימת המים לחבית, על ידי כך שהמים מגביהים את הכדור עד לגובה מסויים ואז נעצרת זרימת המים, אינם נחשבים למים שנעשה בהם מלאכה, וכשרים לנטילת ידים. [ילקו"י, הל' ברכות עמ' סא]. ז והוא הדין במים העוברים בצינורות, ומפעילים את שעון המים, שגורמים להזזת מחוגת שעון המים שהותקן על ידי העיריה, ומראים על כמות זרימת המים, שאינם חשובים כמים שנעשה בהם מלאכה, ומותר ליטול ידיו במים אלה. [ילקו"י הל' ברכות, עמ' סב. הליכו"ע א' עמ' שלח]. ח מים חמים שהיו נתונים בתוך בקבוק גומי הנועד להניחו על מקום מכאוביו של אדם, יש מחמירים שלא ליטול ממים אלה [לאחר שנצטננו], מחשש דחשיבי כמים שנעשה בהם מלאכה. ובפרט אם נעשו אצלו כשופכין. [ילקו"י על ברכות עמוד סב. שארית יוסף חלק ג' סי' קס]. ט מים שלפני הנפח, אף על פי שלא נשתנו מראיהם פסולים לנטילת ידים. ומים שלפני הספר, אם ידוע שטבל בהם ידיו, פסולים לנטילת ידים, אבל אם לא ידוע הדבר אם טבל בהם ידיו או לא, כשרים לנטילת ידים. [ילקוט יוסף, על הלכות ברכות עמוד סג. הליכו"ע ח"א עמוד שלח]. י מים שהנחתום הדיח בהם את ידיו מהבצק הדבוק בהם, כשרים לנטילת ידים כשאין לו מים אחרים, ומברך על הנטילה ברכת על נטילת ידים. [הליכות עולם ח"א עמ' שלז. ילקו"י שם, עמ' סג]. יא מי ששרה ירקות במים כדי שלא יכמושו, אסור ליטול ידיו במים אלה. [ילקו"י שם, עמוד סד]. יב הנותן דגים חיים לתוך מיתקן מיוחד הנקרא אקווריום, אין ליטול הידים ממים אלה, כל שיש שם מעט לכלוכים, ואז נחשבים לגביו כמים סרוחים. אמנם אם נתן דגים חיים בתוך המים לאיזה זמן מועט, מותר ליטול ממים אלה. [ילקו"י, שם עמוד סד, ושארית יוסף ח"ג עמוד רצד]. יג מי ששרה פתו במים של חבירו, יש להחמיר שלא להשתמש במים אלה לנטילת ידים, כדין מים שנעשה בהם מלאכה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה ט', עמוד סה]. יד אם הניח בקבוק חלב חם בתוך כלי עם מים צוננים, כדי לקרר את החלב, אין ליטול הידים ממים אלה. וכן אם צינן יין במים, או מים במים, אין ליטול מהם נטילת ידים, דחשיב כמים שנעשה בהם מלאכה. אבל אם הניח מים צוננים בתוך מים קרים רק כדי שלא תפוג צינתם, או כדי למנוע שהמים יתחממו מחום היום, וכן ביין שנתן לתוך מים רק כדי לשמור על קרירות היין, כשרים לנטילת ידים ואינם חשובים כמים שנעשה בהם מלאכה. וכן הנותן קנקן סודה לתוך מים קרים כדי לשמור על הקור של הסודה, המים כשרים לנטילת ידים. מאחר שרק שמר על הסודה שלא תתחמם יותר, והסודה כבר היתה צוננת. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה י', עמוד ס"ה, ורצ"א, ות"ש, הליכות עולם חלק א' עמוד שלח]. טו מים המתהווים על ידי קרח שנימס, כשרים לנטילת ידים. וכן מים של מקרר קרח, כשרים לנטילת ידים ואינם חשובים כמים שנעשה בהם מלאכת קירור, שהרי פנים חדשות באו לכאן. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה יא, עמוד סז]. טז מים שהיה יודע את משקלם ושקל כנגדם בשר, אף על פי שלא נעשה מלאכה בגופן, פסולים לנטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה יב, עמוד סז]. יז נתן מים לתוך כלי כדי לבדוק אם הכלי סדוק או לא, אם יש לו מים אחרים יטול בהם, ואם לאו המים שבכלי כשרים לנטילת ידים, ואינם נחשבים כמים שנעשה בהם מלאכה. [ילקו"י, על הלכות ברכות עמוד סח, ועמו' תש. שאר"י ח"ג עמוד רצ. ובהליכות עולם ח"א עמ' שלח משמע, דנוטל מהם בברכה]. יח מי שנתן מים בצלוחית לראות כמה מים הצלוחית מכילה, יש מי שאומר שמים אלה פסולים לנטילה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד סח בהערה יג]. יט מים שהונחו בחבית חדשה כדי שהחבית תשאב מהמים, ואחר כך נותנים לתוך החבית יין, או שמן, ואז החבית לא תשאב מהיין והשמן, יש להכשיר מים אלה לנטילת ידים, ואינם נחשבים כמים שנעשה בהם מלאכה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סי' קס הערה יד, עמ' סח]. כ מים ששתה מהם כלב או חזיר, אף שלדעת מרן השלחן ערוך אין לפוסלן לנטילת ידים, מכל מקום נכון לחוש בזה לדעת המחמירים, מאחר שכן מצינו בתוספתא, ולכן לא יטול ידיו במים אלה. אבל מים ששתו מהם שאר בהמות או חיות או עופות, כשרים לנטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה טו, עמוד סח. הליכות עולם חלק א' עמוד שמ]. כא מים חמים שהוחמו על ידי האש, מותר ליטול מהם נטילת ידים. ונכון שימתין עד שהמים יהיו פושרין, שאז לכולי עלמא אפשר ליטול מהם נטילת ידים, ובפרט שקשה ליטול הידים במים חמים שהיד סולדת בהם. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה טז, עמוד סט]. כב אין ליטול הידים מהמים של חמי טבריה, מפני שהם מרים ואינם ראויים לשתיית כלב. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד ע, בהערה טז ד"ה וכל זה]. כג מים סרוחים, שאין הכלב יכול לשתות מהם, אין ליטול מהם נטילת ידים, ומים סרוחים שזיקקום, יש אומרים שחזרו להיכשרם הראשון ומותר ליטול מהם נטילת ידים. ומים סרוחים הנמצאים בבורות, ומפיגין סרחונן באויר הרקיע, כל עוד שלא הפיגו סרחונן, פסולים לנטילה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קס הערה יז, עמוד ע']. כד אין נוטלים ידים ממי הים, שהרי מים אלה אינם ראויים לשתיית כלב. ולכן יטביל ידיו במי הים, או במקוה טהרה שיש בו ארבעים סאה, או במעיין אפילו אין בו ארבעים סאה, ורשאי לברך על נטילה זו על נטילת ידים. ואם הרתיח את מי הים עד שהלכה מרירותם, כשרים לנטילה בכלי. ואם אי אפשר לו להרתיח את מי הים, וגם אינו יכול להטביל ידיו בים, כגון שהוא נמצא בספינה, ואין לו מים אחרים לנטילה, יטול ידיו ממי הים המלוחים דרך נטילה, ולא יברך, וזה עדיף יותר מאשר ינקה את ידיו במידי דמנקי. [שם עמ' עד. הליכו"ע א' עמ' שכט] כה אין להתיר לכתחלה ליטול ידים לסעודה (ולשחרית) בחדר אמבטיא שיש שם בית כסא, אף על פי שקבוע בו סילון מים השוטפים בזרם אדיר ומנקים את האסלה היטב. ובשעת הדחק שאין לו מקום אחר לנטילת ידים, יש להקל. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברכות עמוד עז]. כו חדר אמבטיא שאין שם בית כסא, ויש שם ברז קבוע עם קערת רחצה, מותר לכתחלה ליטול שם את הידים. ויברך על הנטילה מחוץ לחדר האמבטיא. והמחמיר ליטול את ידיו תמיד במטבח וכדומה, תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות סי' קס הערה כ, עמוד עח]. כז מים שהיו בתוך כלי ושהו בבית הכסא, אפילו היו מכוסים, נכון להחמיר היכא דאפשר שלא ליטול בהם את הידים. ובשעת הדחק יש להקל, ובפרט בבתי כסא של זמנינו. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות, סימן קס הערה כא, עמוד עח]. כח אם אין לו מים רשאי ליטול ידיו לסעודה במי סודה, ויברך על נטילה זו. ואם אין לו גם מי סודה, וכגון כשהוא על אם הדרך, בשעת דחק כזו יטול ידיו אף במשקאות בעלי צבע, וכגון שכר, קולה, קפה, ותה. אך נכון להחמיר שהקפה והתה יהיו פושרים. וכן מותר ליטול ידיו בשכר ושאר משקין ואין בזה משום ביזוי אוכלים, כיון שצריך לזה ואינו דרך איבוד, וגם אין בהם חשש משום פסול דשינוי מראה. ואם אין לו גם משקין אלו, יטול ידיו במיץ פירות טבעי. ויש אומרים שהיין כשר לנטילה, אלא שאסור לעשות כן שלא יהיה מזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי. [ילקוט יוסף דיני ברהמ"ז וברכות עמ' עט, ותשד. שארית יוסף ח"ג עמ' רצה. וע' בש"ע סי' קס סי"ב. וכיון שכתב הסברא המקילה ביין בלשון רבים, הכי נקטינן. ולהמבואר בהליכו"ע יכול לברך בכל ספק נט"י]. כט מותר ליטול ידים ממיתקן סיפולוקס, באופן שלוחץ על הידית והמים יוצאים בקילוח בבת אחת. וכן מותר ליטול ידים בבקבוק, באופן שהמים יורדים בלא הפסק. [שאר"י ח"ג עמ' רצו]. ל שלג וברד וכל דבר שברייתו מן המים, ויש בהם שיעור רביעית, מותר ליטול ידיו מהם, אבל צריך לרסקם. ובשבת אסור לרסקם בידים. ויש אומרים דאם רוצה לטבול ידיו בשלג, גם כן צריך לרסק השלג שיהיה מים, ויש חולקים ואומרים שאם יש חיבור של ארבעים סאה בשלג, אין צריך לרסק השלג לגבי טבילה. ולדינא, הנכון לרסק את השלג וליטול ידיו במים, ולא יכנס לספק ברכות. [ילקוט יוסף, ספר על הל' השכמת הבוקר, מהדורת תשס"ד, עמוד שט].

ו צריך שהמים היורדים על הידים יבואו מכח אדם, ולא שיבואו מאליהם. [ילקו"י שם עמו' מז]. ז הכל כשרים ליתן מים על הידים, אפילו חרש שוטה וקטן. ואף מקטן שלא הגיע לגיל שש שנים, ורשאי לעשות כן אפילו לכתחלה, ומברך על נטילת ידים. [ילקו"י הלכות ברכות עמוד מח, וכ"ה בהליכות עולם ח"א עמוד שכט]. וכן אם קוף נתן את המים על ידיו, מועילה לו הנטילה. ואם משרת גוי הביא את המים, יכול ליטול מהם, ומה שכתב המהרש"ל להזהר בזה, כוונתו שיש להזהר שגוי לא יצוק מים על ידיו בנטילת ידים. ואמנם היכא דאי אפשר, אפשר להקל אף שגוי יוצק מים על ידיו. וכתב בספר נהר מצרים, שהמנהג כיום שמשרת גוי גם יוצק מים על ידי הישראל, ולא נהגו להקפיד בזה כלל. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות סי' קנט הע' ו', עמוד מח בהערה]. ח אין ליטול הידים על ידי פתיחת הברז וסגירתו, אלא יטול על ידי כלי. ומכל מקום כשאין לו כלי, יש שכתבו להקל ליטול ידיו על ידי פתיחת הברז וסגירתו, דבזה המים יורדים מכוחו, ויש שכתבו להקל בזה רק כשהמים מגיעים מחבית. [לך שלמה סי' ו. זקן אהרן ב' סי' א. נהר מצרים הל' נט"י ה"ג]. ולמעשה בשעת הדחק כשאין לו כלי, יכול לסמוך על המקילין, על ידי פתיחת הברז וסגירתו בכל שפיכה. [ילקו"י ברכות עמוד מט. וכ"כ בשלמת חיים סי' קסג. ובהלל אומר סי' קט, ובישכיל עבדי ח"ה סי' כו, ובציץ אליעזר ח סי' ז. וע"ע בס' דובב שפתי ישנים עמ' 132, ובשו"ת תולדות יצחק א' סי' ט] . ט לכתחלה צריך שהמים יבואו על כל כף היד, ובעת הנטילה יהפוך ויסובב את ידיו כדי שיבואו עליהם מים מכל צד, ובין אצבעותיו, עד פרק כף היד. ומכל מקום אם לא באו המים על כל כף היד אלא עד סוף קשרי האצבעות, מועילה לו הנטילה, ומכל מקום אם יש לו עוד מים ישפוך עוד מים על ידיו, אבל אם אין לו עוד מים, יצא ידי חובה, ויברך וינגב ידיו, ויוצא ידי חובת נטילת ידים לדעת האומרים ששיעור נטילת ידים הוא עד סוף קשרי האצבעות. וכן הדין אם אחר שנטל ידיו ראה שנשאר איזה מקום בכף ידו שהוא יבש, [ולא עד קשרי האצבעות] מאחר שעסק בידיו קודם הנטילה בשמן ובנפט, ומחמת כן אין המים נראים על איזה מקום בכף ידו, ואין לו עוד מים לשפוך, מועילה הנטילה כנזכר. [ילקו"י ברכות עמוד נא. ומה שכתב בהליכות עולם ח"א עמ' שכד, "איזה מקום בכף היד" היינו אחר קשרי האצבעות, וכמבואר בילקו"י שם]. י מי שאשתו אינה טהורה מותר לה להכין לבעלה את המים לנטילה, אך אסור לה לפתוח הברז כשידיו תחת הברז, כדי לרוחצם [בנטילת ידים לשירותים וכדומה], שהרי היא יוצקת עליו מים מכוחה. אבל אם היא פותחת את הברז של המים, ואחר כך הוא נותן את ידיו תחת הברז, לדידן יש להתיר. ולנוהגים כדעת רבינו יונה יש להקל על ידי שינוי, כגון שתפתח הברז ביד שמאל, קודם שיתן ידיו תחת הברז. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד, סימן ד' הערה יג, עמוד שלא. ושם משא ומתן בדברי טהרת הבית בדין זה]. יא אם שופך על ידיו רביעית בבת אחת, מעיקר הדין די בפעם אחת, ומכל מקום מנהגינו ליטול ג' פעמים. ויטול ידיו כסדר הזה: יקח הכלי ביד ימין וימסרנו ליד שמאל, ויד שמאל תשפוך על יד ימין ג' פעמים בזה אחר זה, ויניח הכלי וישפוך מיד ימין על יד שמאל ג' פעמים. וגם מי שהוא איטר יד שכל מעשיו ביד שמאל, יתחיל הנטילה ביד ימין ככל אדם. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות, חלק ג' עמ' נג]. יב כוס העשוי מנייר או מקרטון, היכול להחזיק את המים בתוכו, וכן כוס הנועד לשימוש חד פעמי, כשרים לנטילת ידים. אבל אין ליטול הידים משקית ניילון, ואף בשעת הדחק שאין לו כלי זולת השקית ניילון, אין לו ליטול מהשקית ולברך על הנטילה, אלא יפרוס מפה על ידיו ויאכל, כדין מי שאין לו מים לנטילה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות סי' קנט הערה י', עמוד נד]. יג כלי נחושת שניקב באופן שפוסל את הכלי מלשמש ככלי לנטילת ידים, ותיקנוהו על ידי סתימת הנקב בבדיל, יש להכשירו לנטילת ידים בברכה. וכן הדין אם סתמוהו בזפת. וכלי חרס שניקב וסתמו בחרסית, אם אין לו כלי אחר רשאי ליטול בו ידים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סי' קנט הערה יא. עמוד נו. הליכות עולם ח"א עמ' שכח. ושם נתבאר הדין לגבי הברכה]. יד מה שמצוי היום, שמחברים הכלי לידיות או לשרשרת על ידי חיבור במכונה מיוחדת, אין זה נחשב כניקב הכלי, וכשר ליטול בו את הידים, שהנקב והסתימה באין כאחד. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד נו]. טו לכתחלה יש לכוין בעת הנטילה לנטילה המכשרת לאכילה. ואם לא כיוון עלתה לו הנטילה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד נו. ושם חילוק בין דין מצוות צריכות כוונה שמרן פסק בסימן ס' סעיף ד' דצריכות כוונה, ואילו כאן מרן כתב בלשון לכתחלה. ראה שם החילוק].

א לא יתן מים לחבירו בחפניו, שאין נוטלין ידים אלא בכלי. וכל סוגי הכלים כשרים לנטילת ידים, אפילו כלי העשוי מרפש ועפר. וצריך שהכלי יהיה מחזיק שיעור רביעית מים. ואם אינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו, אפילו שימלאנו כמה פעמים באופן ששופך על ידיו כמה רביעיות. וצריך ליטול שוב את ידיו כדין, ומכל מקום אין צריך לנגב ידיו קודם שיטלם כדת, ויכול ליטול ברביעית על ידיו על גבי מים אלו. [ילקו"י דיני ברהמ"ז וברכות, סי' קנט הערה א' עמ' מד]. ב אם אין שם כלי לנטילה, אלא בקבוק שפיו צר, יש להקל ליטול ממנו נטילת ידים לסעודה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קנט הערה ב, עמוד מה]. ג והוא הדין שמותר ליטול ידים מבקבוק פלסטיק המיוצר בימינו, שיש בתחתיתו מיתקן פלסטיק שחור הגורם לבקבוק שיעמוד יציב. [מאחר שהוא דבוק לבקבוק]. [ילקוט יוסף, שם, עמוד מה]. ד כלי שיש לו בליטה לשפוך ממנו מים, כמו קנקן מים שנעשה מתחלה כך, כשר לנטילה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קנט הערה ג', עמוד מו]. ה אין נוטלין ידים מכלי נקוב או סדוק, או שבור. ואם ניקב הכלי בנקב קטן, כמוציא משקה, שהוא נקב קטן מאד פחות מכונס משקה, אפילו אין למטה מן הנקב שיעור רביעית, הכלי כשר ליטול בו ידיו לסעודה, ומברך על נטילת ידים. [ילקו"י שם סי' קנט הע' ד' עמ' מו, ומה שכתבנו בילקו"י שלא יברך, הנה בהליכות עולם ח"א עמ' שכז נתבאר שבספיקות בנט"י מברכים, וכן עיקר].

א האוכל דבר שיש עליו רטיבות מים, (שלא בתוך הסעודה), או משאר משקין צוננין, (שהם: יין, דבש דבורים, שמן זית, וחלב, טל, דם ומים), ולא ניגב, ויש בדבר רטיבות שהיא טופח על מנת להטפיח, וכן אם מטביל לתוך משקה, צריך ליטול ידיו בלי ברכה. ורמז לדבר: שבולת שטפתני, ראשי תיבות: שמע, טיבולו במשקה, פת, תפלה, נטילת ידים, שכל אלו צריכים נטילת ידים. אבל לא יברך על נטילת ידים, כיון שיש פוסקים שסוברים שאין צריך נטילה. ואף על פי שלהלכה חייב ליטול ידיו, מכל מקום לא יברך על הנטילה, דספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף, חלק ג' על הלכות ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב', הערה א, עמוד כז]. ב צריך ליטול ידיו לטיבולו במשקה ככל דיני נטילת ידים לסעודה. וטוב שלא לדבר בין הנטילה לאכילה, משום דתיכף לנטילה ברכה. ואמנם אין זה מעיקר הדין, שלא נאמר דין זה דתיכף לנטילה ברכה אלא במים אחרונים. [פמ"ג. ילקוט יוסף ח"ג, על הלכות ברהמ"ז וברכות עמו' ל]. ג אף על פי שבנטילת ידים לסעודה לכתחלה בעינן כוונה לנטילה המכשרת לאכילה, מכל מקום בנטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה אין צריך כוונה. [ילקו"י, הל' ברכות עמוד כט בהערה]. ד אפילו אם אין ידיו נוגעות ברטיבות, או שאוכל על ידי כף או מזלג, צריך ליטול ידיו. אלא אם כן לוקח המאכל על ידי מגבת או כפפות, שאז אין צריך ליטול ידיו, אם אין לו מים. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב' הערה ב. עמוד ל]. ה האוכל יותר מכזית חזרת שיש עליה רסיסי מים, (בשיעור טופח על מנת להטפיח) צריך ליטול ידיו משום דבר שטיבולו במשקה, אף אם אוחז בראש החזרת במקום שאין שם רטיבות. וכן האוכל פירות שנשטפו במים, ולא ניגבום, ויש בהם רטיבות של טופח על מנת להטפיח, אף שאינו נוגע ברטיבות נוטל ידו. [ילקו"י, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד לא]. ו האוכל דבר שטיבולו בדם דגים וחגבים, אין צריך ליטול ידיו כדין דבר שטיבולו במשקה. וכן האוכל דג עם דמו, אין צריך נטילת ידים. וכן חולה הצריך לאכול דבר הטבול בדם (של בהמה או של עוף) לרפואתו, מפני פיקוח נפש, או בדם אדם האסור מדרבנן, צריך ליטול ידיו כדין האוכל דבר שטיבולו במשקה. [ילקוט יוסף, הל' ברהמ"ז וברכות, סי' קנח ב' הערה ח', עמוד לג]. ז המטבל לתוך יין שרוף העשוי מתבואה, או מתמרים, צריך ליטול ידיו. [ילקו"י שם, עמ' לד]. ח האוכל פרי שאין עליו רטיבות כלל, אף שיוצא המיץ מהפרי ומרטיבו, אין צריך נטילת ידים. וכן המטבל במי פירות אין צריך נטילת ידים. [ולפיכך בליל פסח יש לתת מים בתוך המיץ לימון עד שיעור רוב, כדי שהטיבול של הכרפס יהיה חייב בנטילת ידים, לקיים את הסדר שקבעו "קדש, ורחץ כרפס וכו"']. וכן המטבל בתוך דבש תמרים, אין צריך נטילת ידים, דדבש שאמרו היינו דבש דבורים, ודבש תמרים חשיב כמי פירות. [ילקוט יוסף, ח"ג שם עמוד לה]. ט האוכל תפוח מרוקח בדבש, אין צריך ליטול את ידיו כדין האוכל דבר שטיבולו במשקה, שמאחר ונתבשל כל כך עד שנבלע בתוך האוכל, נתבטל מתורת משקה וחזר להיות כאוכל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב', הערה יב, עמוד לו]. י האוכל דבר שטיבולו במשקה פחות מכזית, מעיקר הדין אין צריך נטילת ידים כלל. [ורק לגבי ליל הסדר כתב מרן שיטול ידיו בפחות מכזית, כדי שהתינוקות יראו שינוי וישאלו]. ואף על פי כן ירא שמים יחוש לעצמו ליטול ידיו, אף כשאוכל פחות מכזית, אולם בצירוף ספק נוסף, וכגון אם מטביל פת פחות מכזית לתוך מרק מבושל, אין צריך ליטול ידיו, דתרי חומרי לא עבדינן. [דכיון שהוא מרק יצא מתורת משקה ונחשב כאוכל, ועוד שהוא פחות מכזית]. וכן אם אוכל פחות מכזית וגם אינו נוגע בידיו במשקה, [אפילו במשקה שאינו מבושל] אין צריך ליטול ידיו. [ילקו"י שם עמוד לז]. יא יש אומרים שאם מטבל עוגה בכוס תה או קפה, כיון שהם חמים אם אינו אוכל כזית, או שאינו נוגע בידיו במשקה, אין צריך ליטול ידיו. דהוי תרי חומרי, גם משקה מבושל, וגם אינו נוגע, או פחות מכזית. ויש אומרים דכל זה שייך במרק, אבל בתה או קפה עדיין תורת משקה עליו גם אחר שהרתיחו המים. ובזה רק אם אינו נוגע במשקה, וגם אינו אוכל כזית אין צריך ליטול ידיו. אבל אם נוגע בידיו במשקה, או שהוא כשיעור כזית, אף שהוא משקה רותח צריך ליטול ידיו. ואף שכן נראה עיקר לדינא, כמה אחרונים כתבו להקל כסברא ראשונה. ובצירוף דעת הסוברים להקל בטיבולו במשקה, יש לסמוך על המקילין. [הנה בדבש יש שכתבו להקל שיצא מתורת משקה. וראה בילקו"י שם. ולגבי קפה ותה, דעת הכנה"ג, חסד לאלפים, נוה שלום, ובן איש חי, דגם כן הוי תרי חומרי, שאם אינו נוגע במשקה, או שאינו אוכל כזית, א"צ ליטול ידיו. ואמנם מדברי שאר האחרונים משמע שרק בדבש ומרק שיצא מתורת משקה על ידי הבישול, הוי תרי חומרי [כשאינו נוגע ואינו אוכל שיעור כזית]. ובהליכות עולם ח"א עמוד של"א כתב להקל בזה. [דנאמן עלינו הכנה"ג בד"ז]. בצירוף סברת התוס' דבזמן הזה אין צריך ליטול ידיו לטיבולו במשקה. ולפי זה צ"ל דמה שכתב בשו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' קח אות פג שאם מטבל בתה או קפה, פחות מכזית, וגם לא נוגע במשקה אין צריך ליטול ידיו, לאו דוקא קאמר בקפה ותה, דבמשקה רותח גם בנוגע בידיו שרי, בפחות מכזית, או בכזית ואינו נוגע במשקה]. יב האוכל פת שהניחוה בתוך מרק חם, וכדומה, (שלא בתוך הסעודה) אין צריך ליטול ידיו מדין טיבולו במשקה. כיון שאוכל על ידי כף, וגם הוא דבר מבושל. ואם ירצה להחמיר ליטול ידיו מדין פת פחות מכזית, תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד לח]. יג האוכל בידו כזית בשר או עוף שיש עליהם רטיבות מים, (טופח על מנת להטפיח), שלא בתוך הסעודה, צריך ליטול ידיו כדין טיבולו במשקה. אבל האוכל צלי, אף שקודם הצלייה הדיחו את הבשר במים, ואחר הצלייה יש עליו מוהל טופח על מנת להטפיח, אין צריך ליטול ידיו. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות סימן קנח ב' הערה טו, עמוד לח]. יד האוכל סופגניה, אף על פי שהיא ספוגה בשמן, וידיו מתלכלכות בשמן (בשיעור שיש בו טופח על מנת להטפיח), אין צריך ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, באופן שטיגון הסופגניות לא נעשה בשמן זית, אלא בשמן סויה וכדומה. אך אם טיגנו הסופגניה בשמן זית, צריך ליטול ידיו, ולא דמי לאוכל תפוח שנתבשל עם דבש, שאינו צריך ליטול ידיו. [ילקוט יוסף, על הלכות ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב' הערה טז, עמוד לט, ועמוד תרצט. שארית יוסף חלק ג' עמוד רפט]. טו האוכל ירקות הנמצאים בתוך מרק (שלא בתוך הסעודה) או אורז וכל מיני תבשיל שיש בהם רטיבות, על ידי כף או מזלג, אין צריך ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, וכן המנהג. שאין הדרך לאוכלם אלא בכף או מזלג, והוא גם דבר לח מבושל. [וכל מה שדרכו לאכול ביד, אפילו אם אוכלו על ידי כף או מזלג, אם הוא טיבולו במשקה צריך ליטול ידיו]. [ילקו"י, שם עמוד לט]. טז האוכל עוגה ומטבלה בחמאה או בגבינה קרושה, אין צריך ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, שחמאה וגבינה קרושה דינם כאוכל. אבל המטביל לתוך חמאה שנימוחה, צריך ליטול ידיו, כדין דבר שטיבולו בחלב. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות סי' קנח ב' הערה יח, עמוד מ]. יז האוכל פירות מבושלים (קומפוט) במים, אין צריך לזה נטילת ידים, כיון שאוכלם בכף ואינו נוגע בידיו בפירות, וגם המים הם מבושלים. ואם אוכל פחות מכזית יכול אף ליגע בידיו בפירות. ומכל מקום ראוי להחמיר שלא יגע בידיו בפרי. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד מ']. יח המטבל דבר מאכל במלח, אף שהמלח בא מהמים, אין צריך ליטול ידיו מדין טיבולו במשקה, דמלח קרוש אין שם משקה עליו. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברהמ"ז וברכות עמוד מ']. יט הטובל אצבעו במשקה, ומוצץ המשקה, אין צריך נטילת ידים, שלא תיקנו נטילת ידים לשתייה, ולכן אין השותה צריך ליטול ידיו, אף אם הוא שותה מים בידיו מהנהר. [שם עמוד מ']. כ הנוטל ידיו לפירות שאין עליהם רטיבות, הרי זה מגסי הרוח, שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שאינו צריך. ואף אם לא יברך על נטילה זו, אין ליטול את ידיו לפירות. אבל אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדומה, ורוצה לאכול פירות, מותר לו לרחוץ את ידיו, שהרי אינו עושה כן בתורת חיוב. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות, סימן קנח ב' הערה כד, עמוד מא]. כא אם נטל ידיו למים אחרונים, ונמלך לאכול דבר שטיבולו במשקה, [ואחר האכילה חוזר ליטול ידיו למים אחרונים. ראה משנ"ב סי' קעט סק"ב], יש אומרים שא"צ ליטול ידיו שוב, ויסמוך על הנטילה שנטל לסעודה. ויש חולקים ואומרים שצריך ליטול ידיו שוב. וכל שכן אם כבר בירך ברכת המזון והביאו לו תיכף אחר ברכת המזון דבר שטיבולו במשקה, שצריך לחזור וליטול ידיו. והמיקל בזה כדעה הראשונה בעת הצורך, יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף, ח"ג, עמ' מא]. כב אם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואחר כך רוצה לאכול לחם, אף ששמר את ידיו, אין אותה נטילה עולה לו, וצריך לחזור וליטול ידיו שנית. אך לא יברך על נטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סימן קנח ב' הערה כו, עמוד מב].

א מצוה מדברי סופרים ליטול את הידים קודם שאוכל סעודה עם פת, ומצוה לשמוע דברי חכמים. והסמיכו זאת על הפסוק (ויקרא כ, ז): והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו'. ואף שזו מצוה מדברי סופרים מכל מקום מברכים על נטילת ידים קודם הניגוב: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים". שגם על מצוות דרבנן שייך לברך בלשון "וצונו", שהקב"ה צונו לשמוע לדברי חכמים. (חולין קו.). וצריך ליזהר מאד בנטילת ידים, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם. [ילקו"י, חלק ג', ספר על הלכות ברכת המזון וברכות סימן קנח סעיף א', עמוד ט]. ב אף מי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להם שום טומאה, אינו רשאי לאכול לחם עד שיטול ידיו. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברהמ"ז וברכות, סימן קנח הערה ב' עמוד יג]. ג גם הנשים חייבות בנטילת ידים, ועל כן צריך כל אדם להיות בקי בהלכות נטילת ידים, וללמד את בני ביתו דיני נטילת ידים, וישגיח שיטלו ידיהם כהלכה. וכן יחנך את בניו ובנותיו הקטנים לנטילה בברכה. [ילקוט יוסף, חלק ג' על הלכות ברכת המזון וברכות סי' קנח הע' ג' עמוד יג]. ד האוכל פחות מכזית פת (שהוא 9 דרהם, ומשערים לפי הנפח, אך מאחר שאין הכל בקיאים לשער בנפח, נהגו לשער במשקל, ובמשקל – כזית הוא בדרך כלל 27 גרם) מעיקר הדין אינו צריך ליטול את ידיו, ורק אם בדעתו לאכול שיעור כזית, צריך ליטול את ידיו, אבל לא יברך על נטילה זו. ורק אם בדעתו לאכול פת שיעור כביצה, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. והיינו באוכל כשיעור ביצה בלא קליפתה, שאז צריך לברך על הנטילה. ונחלקו האחרונים מה הוא שיעור ביצה בלא קליפתה, ולהלכה נראה שאם אוכל כחמשים ואחד גרם פת, נוטל ידיו בברכה. והמחמיר ליטול ידיו בלא ברכה גם בפחות מכזית תבוא עליו ברכה. ויש מחמירים ליטול ידיהם (בלי ברכה) באכילת פת כשיעור 18 גרם, לחוש לסוברים דכזית הוא כ-18 גרם. שהרי דעת הרי"ף והרמב"ם שכזית הוא פחות משליש של כביצה, ושיעור ביצה הוא 18 דרהם, וכל דרהם הוא 3 גרם, ונמצא ששיעור כזית לדבריהם הוא כ-18 גרם. אך לדעת התוס' ומרן השלחן ערוך, שיעור כזית הוא חצי ביצה, וממילא שיעור כזית הוא 27 גרם. [ילקוט יוסף, ח"ג הלכות ברהמ"ז וברכות, סימן קנח הערה ד', עמוד יד. יביע אומר ח"ט או"ח סי' קח אות פ, הליכות עולם ח"א עמוד שטו, פרשת שמיני אות א'. וחלק ב' עמוד רפ רפא, חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קיא]. ה הנוטל ידיו בברכה על דעת לאכול שיעור כביצה פת, ואחר שהתחיל לאכול, נאנס ולא יכול להמשיך באכילתו, אינו חייב לאנוס עצמו לאכול עד שיעור כביצה, או אפילו כזית, כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה, שמה שבירך על נטילת ידים אין זו ברכה לבטלה, כיון שבשעת הנטילה היה בדעתו לאכול כביצה. ומכל מקום אם הדבר אפשר ישתדל לאכול כביצה, מחמת הברכה שבירך. ולכתחלה חכם עיניו בראשו, לאכול בתחלת סעודתו פת שיעור כביצה, ורק אחר כך יאכל משאר מאכלים. [יביע אומר ח"א חיו"ד סימן כא. וח"ה חיו"ד סימן כ' אות ג'. ילקוט יוסף, על הלכות ברהמ"ז וברכות סי' קנח הערה ה, עמוד טז. הליכות עולם חלק א' עמוד שטז]. ו מי שנטל ידיו [ולא בירך] ולא היה בדעתו לסעוד כלל, ואחר כך נמלך מיד ורוצה לסעוד, צריך נטילה אחרת. ואם לא הסיח דעתו יטול בלא ברכה, שיש אומרים דבנטילת ידים לחולין אף אם לא כיוון לשם נטילה יצא אם לא הסיח דעתו מעת שנטל ידיו. ולכן יטול בלא ברכה. [ילקוט יוסף חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות, עמוד יז בהערה]. ז הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין (עוגה), חייב ליטול ידיו כדין נטילת ידים לפת. ויש אומרים שאף מברך על נטילה זו, ויש חולקים. ולדינא, נוטל ידיו בלא ברכה. [הלבוש השל"ה ויד אהרן. ואף שהחיד"א בברכ"י סי' קנח סק"ג פסק לברך, סב"ל. ואף שלד' הרדב"ז היכא שהספק במצוה ולא בברכה ברוכי מברכינן, הא לא קי"ל כהרדב"ז אלא היכא דמרן פסק להכשיר המצוה, וגם איכא חזקת חיוב. והכא אעיקרא יש ספק אם חייב בנטילה כמבואר בלבוש]. והמברך יש לו על מה שיסמוך. ושיעור קביעות סעודה על עוגה יש אומרים שהוא 216 גרם, [כשיעור ארבע ביצים], ויש אומרים שהוא שיעור שלש ביצים, דהיינו, 162 גרם, [וכן נראה דעת מרן בסימן שסח סעיף ג']. ואף על פי שלענין ברכת המזון אנו מחמירים ואין מברכים ברכת המזון על עוגה אלא אם כן אכל שיעור 216 גרם [וטוב להחמיר לאכול 230 גרם], מכל מקום לענין נטילת ידים יש להחמיר כדעת מרן וליטול בלא ברכה כשאוכל 162 גרם. [ילקוט יוסף, על הלכות ברהמ"ז וברכות סי' קנח הערה ו, עמ' יז]. ח האוכל פת כדי להעביר את מתיקות הדבש שאכל, או להעביר החריפות ממה שאכל, יש אומרים שאפילו אם אוכל יותר מכביצה, אין צריך ליטול ידיו, כדין עיקר וטפל. ויש חולקים, ולכן כשאוכל שיעור כביצה, נכון שיטול ידיו בלי ברכה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז עמ' יח. וכשאוכל כזית איכא ס"ס, שמא פחות מכביצה פטור מנטילה, ושמא בכה"ג שאין דעתו לאכילה א"צ נטילה]. ט שיעור נטילת ידים לסעודה הוא רביעית מים. ומכל מקום טוב להוסיף וליטול בשפע, דאמר רב חסדא, אנא משאי (נוטל) ידי מלא חפני, ויהבו לי מן שמיא טיבותא מלא חפני.[שםעמ' יט]. י אין מברכים על הנטילה קודם הנטילה, משום שפעמים אין ידיו נקיות ואין לברך בידים שאינן נקיות. ולכן מנהגינו פשוט לברך על הנטילה קודם הניגוב. שגם זה נחשב כמברך קודם קיום המצוה. ואף שאנו נוטלים ידים יותר מרביעית מים על כל יד, ובזה לפי דעת מרן השלחן ערוך אין צריך ניגוב, ונמצא שאם יברך אחר הנטילה לא חשיב כמברך עובר לעשייתן, עם כל זה פשט המנהג לברך אחר הנטילה ולא קודם. ובמקום מנהג אין חוששין לספק ברכות. בצירוף סברת מיעוט הפוסקים הסוברים שאפשר לברך אחר הניגוב. [ילקוט יוסף, ברכות עמוד כ']. יא מי שנטל ידיו כדת לסעודה, ולא בירך עליהם קודם הניגוב, לא יברך אחר הניגוב. ולדעת הרמב"ם ורוב הראשונים ומרן השלחן ערוך והאחרונים, מה שהצריכו לברך קודם קיום המצוה ולא לאחריה, הוא לעיכובא, ואם מברך לאחר עשיית המצוה, היא ברכה לבטלה. ואפילו אם נזכר תוך כדי דיבור שלא בירך על הנטילה, לא יברך אחר הניגוב. [הליכות עולם חלק א' עמוד שיח]. וגם לא יחכך בראשו או יגע במקומות המכוסים שבגופו, כדי שיתחייב נטילה אחרת, שאין לעשות כן על פי ההלכה, מחשש שגורם לברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות סימן קנח הערה י', עמוד כא]. יב אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לניגוב. ומכל מקום אם הפסיק בדיבור קודם הניגוב, קודם שיברך, אינו צריך לחזור וליטול ידיו, אלא יברך וינגב. [וגם לא ינגב ידיו ויחזור ויטמאם כדי ליטול שנית בברכה, וכמבואר]. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות, סי' קנח הערה יא. עמוד כג]. ומכל מקום לדברים שבקדושה מותר לענות. אבל בין הברכה לניגוב לא יענה גם לדברים שבקדושה. ובשעת הניגוב יזהר שלא יפסיק כלל. [ע' ב"י סי' קסה ד"ה ואך, דלא יפסיק באשר יצר בין הנטילה לברכה וכו', ואח"כ כשיגיע זמן ברכת ענט"י דהיינו "בשעת" הניגוב יברך וכו'. ע"ש. וכל הקפידא שבשעת הניגוב לא ידבר, אבל קודם הניגוב, אכתי חשיב עובר לעשייתן לענין דיעבד או דברים שבקדושה, שאינו מעכב כל כך. ועיין שו"ת יביע אומר חלק ח' או"ח סימן כ' אות ו'. ט' חאו"ח סימן קח אות פא]. יג אם נטל מקצת ידו ולאחר מכן ניגבה, ושוב חזר ונטל שארית ידו, הרי ידו טמאה כמו שהיתה, שאין נטילה לחצאין, וצריך לחזור וליטול כל ידו. אבל אם נטל מקצת ידו, ולא ניגבה, ועדיין יש במקום שנטל טופח על מנת להטפיח, וחזר ונטל שארית ידו, מועילה נטילה זו, ורשאי אף לברך "על נטילת ידים". [הליכות עולם חלק א' עמוד שכ]. יד הנוטל ידיו לסעודה ותיכף שמע ברכה או דברים שבקדושה, צריך לענות אמן ושאר דברים שבקדושה, כל עוד לא בירך על נטילת ידים. ואפילו להאומרים שאין לומר פסוק שאו ידיכם קודש מפני שחוששים משום הפסק, מכל מקום גם הם יודו שצריך לענות אמן ושאר דברים שבקדושה, ולא שייך להחמיר בזה ולומר שלא יענה עד שיתחיל לנגב ידיו, ויהרהר אמן ודברים שבקדושה בלבו, דחומרא דאתי לידי קולא היא. ורק אם בירך כבר על נטילת ידים וקודם שינגב ידיו שמע ברכה וקדושה לא יענה עד שינגב ידיו, משום דהוי הפסק בין ברכה למצוה. ושב ואל תעשה עדיף. ולכן יהרהר עניית אמן ודברים שבקדושה בלבו. [שו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' כ'. וחלק ט' חאו"ח סי' קח אות פא. ילקו"י ברכות עמ' תרצט, שאר"י ח"ג עמ' רפח]. טו יש נוהגים לומר אחר הנטילה (קודם הברכה) פסוק "שאו ידיכם קודש" וכו', ויש אומרים שאין לאומרו, כיון שלא נזכר בדברי האר"י ז"ל, והמיקל בזה לאומרו, אין למחות בידו שיש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום לכתחלה נכון שלא להפסיק באמירתו בין הנטילה לברכה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות, סימן קנח הערה יב, עמוד כד]. טז אם אין לו כלי ליטול בו את ידיו, ויש לפניו מקוה שיש בו ארבעים סאה, או ים או נהר, או מעיין אפילו אם אין בו ארבעים סאה, יטבול ידיו בהם, ויברך על נטילת ידים. ואם בירך על טבילת ידים, יצא. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות סימן קנח הערה טז, עמוד כד]. יז יגביה ידיו ויברך, ולכתחלה יברך מעומד, אך זקן וחולה שאי אפשר להם לעמוד, מותר להם לברך על הנטילה מיושב. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות סי' קנח הערה יד. עמוד כה]. יח קודם שיבצע על הפת ינגב את ידיו היטב, שהאוכל בלי ניגוב כאילו אוכל לחם טמא. ויזהר לברך לפני שמתחיל לנגב. וטוב לנגב הידים גם אם נטל רביעית בבת אחת, או אם הטביל ידיו במי הים, או במקוה ובמעיין. [ילקוט יוסף דיני ברהמ"ז וברכות, סי' קנח הע' יד עמ' כה]. יט מותר לנגב הידים במכשיר לניגוב ידים הפועל על ידי הזרמת אויר חם על גב הידים. והוא הדין בניגוב הידים על ידי השמש וכדו'. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות, סי' קנח הער' טו, עמ' כה]. כ אין לנגב הידים בחלוקו, דקשה לשכחה. ומכל מקום הנוהגים לנגב בבגדיהם את רסיסי המים שעל גב הידים, קודם הנטילה, אין לחוש בזה משום שכחה. [ילקוט יוסף, ח"ג שם, עמוד כו].

א אחר שיסיים זמן הקביעות בלימוד התורה, ילך לעסקיו. וישתדל אדם שלא להיבטל ממלאכה, שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע. וזה וזה מתקיים בידו. ומכל מקום עדיף יותר ללמוד כל היום, ולקבל משכורת מהכולל או מהישיבה, או ממחזיק פרטי, מאשר לעסוק במלאכה או במשא ומתן, וללמוד רק כמה שעות ביום. ואף אם המשכורת מספיקה לו בדוחק יבטח בהשי"ת, והבוטח בה' חסד יסובבנו. [ילקוט יוסף, ח"ב, הל' קריאת התורה ובית הכנסת עמוד שלג]. ב אף על פי שעל האדם מוטלת חובת ההשתדלות בענין הפרנסה, מכל מקום עליו לבטוח בהשי"ת, שהוא זן ומפרנס לכל חי, ולא יסיר מבטחו מהקדוש ברוך הוא, ויתלה בו הצלחתו, שהכל מידו המלאה. ומכל מקום מותר לאדם לבטח את עצמו בביטוח חיים, ואין לחשוש בזה משום חוסר בטחון בהשי"ת, ובלבד שהדבר ייעשה על פי ההלכה, בהתייעצות עם מורי הוראה. ויש להזהר שלא לחתום על סעיף המתיר עריכת ניתוח אחר המות.[ילקו"י, שם עמו' שלד]. ג יזהר לישא וליתן באמונה, שלא יהיה בעסקיו חשש גזל ותרמית. ועל כן ראוי והגון ללמוד הלכות אלו, כדי שידע את האסור ואת המותר בענינים אלה. [ילקו"י, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמ' שלה]. ד יזהר מלהשבע אפילו על דבר אמת, ואפילו אם נשבע על דבר ומקיימו. [ילקו"י שם עמוד שלה]. ה צריך להזהר שלא ישבע אדם בחיי נפשו, שהנפש היא חלק אלוה ממעל והרי הוא כנשבע בשם ה'. וכן לא ישבע בחיי אביו ואמו, או בחיי בניו. וכן יש להזהר שלא ישבע אפילו באמת בנשמת אבותיו. [הליכות עולם חלק ח' הלכות נדרים ושבועות].

א מצוה לרוץ בהליכתו לבית הכנסת. אבל אסור לרוץ בצאתו מבית הכנסת. ומי שיש לו אפשרות ללכת רגלי לבית הכנסת לתפלה, עדיף יותר שיעשה כן מאשר שיסע ברכב. ומכל מקום אם הוא ממהר להגיע לבית הכנסת מוקדם ככל האפשר, יכול לנסוע ברכב, וכל שכן אם בית הכנסת נמצא במקום מרוחק מביתו. אלא שנכון שיעמיד את הרכב במרחק קצת מפתח בית הכנסת, כדי שילך רגלי עד הפתח. [ילקוט יוסף, חלק ב' הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שכז]. ב הנכון שכל אדם ירגיל את עצמו לאכול בכל יום פת שחרית, ובפרט אם הוא הולך אחר התפלה ללמוד בבית המדרש, כדי שיהיה בריא וחזק ויוכל לעבוד את השי"ת בתורה ובתפלה. [ילקוט יוסף, חלק ב', הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שכח]. ג אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש, ויקבע עת ללמוד בכל יום. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. [ילקוט יוסף, ח"ב, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שכח]. ד ישתדל אדם ללמוד בכל יום לפחות ב' הלכות, כדי שיהיה בכלל מה שאמרו: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא". ובעלי בתים שאינם לומדים בכל יום אלא ג' או ד' שעות בלבד, ילמדו הלכות מספרי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, ואינם יוצאים ידי חובתם בלימוד משנה וגמרא בלבד, שאין למדין הלכה מפי תלמוד. [נדה ז:]. וילמדו הלכות מפי תלמיד חכם מובהק הבקי בהלכה. וראוי ונכון ללמוד מפעם בפעם בספרי מוסר ואגדה, בדברים המביאים לידי יראת שמים ומדות נעלות. [ילקוט יוסף, חלק ב', הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד של]. ה תלמיד חכם או בן ישיבה הלומד בכל היום בסדר הלימוד שלו, אינו צריך לקרוא חק לישראל, ומכל מקום טוב ונכון שגם בן ישיבה יקבע לימוד בחק ישראל בין הסדרים בישיבה, בשעה שאינו לומד גמרא ומפרשיה. [ילקוט יוסף, הל' קס"ת וביהכ"נ עמ' שלב, שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' לא אות ה].

א מותר להתקין מכשיר אזעקה בתוך ארון קודש, שבמקרה של פריצה יוכל להפתיעם על ידי שמיעת קול האזעקה. ואף אם צריכים לחפור ולשבור בתוך ארון הקודש לצורך התקנת המכשיר, אין להחמיר בזה, מכיון שהדבר נעשה לצורך שמירת ספרי התורה. [ילקו"י, הל' קס"ת וביהכ"נ עמ' שח]. ב יש אומרים שמותר להצניע בתוך ארון קודש תשמישי קדושה, כמו טלית ותפילין וכדומה. דהוי כהיתנו על זה מראש. אמנם לכתחלה יש להניח את הטלית והתפילין וכן החומשים בתוך הארון בחלק התחתון, ולא בחלק העליון שבו מונחים ספרי התורה. [ילקוט יוסף, הל' קס"ת וביהכ"נ עמ' שט]. ג מותר להניח לשמירה בתוך ארון הקודש, שופר, או יין להבדלה, או לסגולה. אך לכתחלה טוב להניחם בארון למטה. [ילקוט יוסף, חלק ב' על הלכות קס"ת ובית הכנסת, מהדורת תשס"ד, עמוד תא. שו"ת יביע אומר חלק ח' סי' יט בהערה עמוד עט. שארית יוסף חלק ג' עמוד רפב]. ד ארון קודש ישן שהעבירו ממנו את ספרי התורה לארון קודש חדש, יש אומרים שמותר להניח בתוך הארון הישן גמרות וספרי פוסקים, שלב בית דין מתנה עליהם מעיקרא. [ילקוט יוסף, חלק ב' הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שי]. ה ארון קודש שהונחו בו ספרי תורה, אך לאחר שהוקדשו לבית הכנסת עוד ספרי תורה, אין הארון הישן יכול להכילם, ועמדו הגבאים ובנו היכל גדול, וברצונם לתת לתוך הארון הראשון ספרי תלמוד ופוסקים וכו', יש לסמוך על הט"ז וסיעתו להקל, מאחר והארון הישן נשאר פנוי, וזה עדיף יותר מאשר לגונזו. [ילקו"י, שם, מהדורת תשס"ד, עמוד ת'. שו"ת יבי"א ח"ח סי' יט. שארית יוסף ח"ג עמוד רפא]. ו ארון קודש שהתיישן ואינו ראוי לתשמישו, וקנו ארון קודש חדש, מותר למכור את הארון הישן, והארון יוצא לחולין, והמעות ישמשו לדברי קדושה. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שיא]. ז ארון קודש הבנוי בתוך הקיר, יש אומרים שאסור לעשות ממנו כסא לספר תורה, שיש בו קדושה יותר מקדושת הכסא של ספר תורה. ויש חולקים וסוברים שאין עליו קדושה יותר מקדושת בית הכנסת. [ילקוט יוסף, חלק ב', הלכות קס"ת ובית הכנסת בהוספות ומילואים, מהדורת תשס"ד, עמוד ת'. שו"ת יביע אומר חלק ח', חלק אורח חיים סימן יט. שארית יוסף חלק ג' עמוד רפא]. ח ראוי ונכון שלא להישען על ארון הקודש בבית הכנסת. אולם כשיש דוחק רב בבית הכנסת, כמו בעת דרשת שבת הגדול, וכדומה, ועל ידי הדוחק יש הנשענים על ארון הקודש, יש להם על מה שיסמוכו, שכיון שאי אפשר בלאו הכי, הוי כהיתנו על כך מעיקרא. [ילקו"י, הל' קס"ת וביהכ"נ עמו' שיב]. ט מותר לכתוב בתוך תיק הספר תורה נוסח "בריך שמיה" וכדו', כדי שבעת פתיחת ההיכל יוכלו לומר מתוכו את הבריך שמיה, ואין לחוש לכך שיאמרו שנוסח זה כתוב בתוך הספר תורה ממש. [ילקוט יוסף, חלק ב' על הלכות בית הכנסת וקס"ת, עמוד שיג]. י יש מקומות אצל הספרדים שנהגו לפרוס פרוכת נוספת מבפנים לדלתות ארון הקודש, בנוסף לפרוכת החיצונית, ואף שאין חובה מעיקר ההלכה לנהוג כן, מכל מקום יש סמך נכון למנהגם. [ילקוט יוסף, חלק ב' על הלכות קס"ת וביהכ"נ, עמוד שיד]. יא בית כנסת שהובא אליו מחוץ לארץ ארון קודש מפואר ביותר, מעשה חושב, ופרוכת פרוסה עליו כנהוג, ורוצים להדרו לצחצחו לצפותו זהב, וכולו אומר כבוד, ולשם כך רוצים להסיר את הפרוכת מעליו, ולהשאירו בלי פרוכת, כדי להראות את יופיו והדרו לקהל המתפללים, אין להתיר לעשות כן, אלא יש להמשיך במנהג של פריסת פרוכת על ארון הקודש, ואם המצא ימצא בית כנסת שהסירו מעל ארון הקודש את הפרוכת, שלא ברצון מורי הלכה עשו כן, ויש להעיר למוסר אזנם להחזיר עטרה ליושנה. [ילקוט יוסף, חלק ב', על הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שיד]. יב יש לאסור לתלות פרוכת שמצוייר בה אריות על ארון הקודש מבחוץ. שמלבד שהדבר אסור על פי ההלכה, עוד בה שמבלבל דעת המתפללים כנגד הפרוכת. וכן יש לאסור להקים צורת אריות מברונזא או שיש, וכיוצא בזה, מעל ארון הקודש. ורבני ישראל נקראים לדרוש ברבים על כך, ולדבר על לב גבאי בתי הכנסת בכל אתר ואתר, במתק שפתים, להסיר צורות אלו מבתי הכנסת. ויש לעשות הדברים בחכמה ובתבונה, בשלום ובמישור, כדי שלא לגרום חס ושלום מחלוקת בבית הכנסת, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ויש לפרסם ברבים שלא יוסיפו להקדיש פרוכות כאלה לבתי כנסיות. [ילקוט יוסף, ח"ב, הלכות קס"ת וביהכ"נ, עמוד שטו, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תכג]. יג מותר לתת סמל "מגן דוד" מעל ארון הקודש, או בפרוכת, וכן מותר לארוג צורת שני לוחות הברית על הפרוכת, או לתת צורה זו מעל ארון הקודש, גם אם כתוב בהם ראשי עשרת הדברות [כגון: אנכי ה', לא יהיה, לא תשא וכו']. וכן המנהג. ומותר לפתוח דלתות ארון קודש בשבת, אף שכתוב עליהם איזה פסוק, ועל ידי פתיחת הארון האותיות נשברות לשנים, ואין לחוש בזה לאיסור מוחק בשבת. [ילקוט יוסף, חלק ב',הלכות קס"ת וביהכ"נ, מהדורת תשס"ד עמוד תכג, ותפלה כרך א' סימן צ']. יד בתי כנסת שבחוץ לארץ שמציבים לצד ארון הקודש את דגלי המדינה, אין לעורר על זה מחלוקת, שיש להם על מה שיסמוכו. אולם במקומותינו כאן בארץ ישראל שלא נהגו בזה, בודאי שאין להנהיג דברים כאלה בבתי כנסת. [ילקוט יוסף, שם, מהדו' תשס"ד עמו' תכט, ותפלה כרך א' סי' צ']. טו יש נוהגים לתלות לנוי וליופי בדפנות הסוכה, פרוכת שהיתה על ארון הקודש, [מלבד הדפנות הכשרות שיש בסוכה], לקיים בזה מצות זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות. ויש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. ואף על פי שהפרוכת היתה פרוסה על ארון הקודש בבית כנסת, מאחר והוא נעשה לצורך מצוה של נוי סוכה, שרי להשתמש בתשמיש דתשמיש דקדושה. [ילקוט יוסף, ח"ב הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שטז, ושם, שיש חסידים שמקפידים שיתפרו המעילים באופן שהכפתורים משמאל כדי להשים הימין על השמאל, הנה בודאי שאף שיש להם סמך, וכוונתם רצויה להגביר הימין על השמאל, מ"מ חומרא בעלמא הוא]. טז יש נוהגים בעת מלחמה ליקח פרוכות שהיו פרוסות על ארון הקודש, ולתלותם כנגד החלונות בבית הכנסת, או בביתו, כדי להאפיל על האור בלילה, בעת התפלה, או לימוד תורה. ויש לנוהגים כן על מה שיסמוכו, שגם זה נחשב לצורך מצוה. ומכל מקום עדיף יותר שיכסו את החלונות בדברים אחרים. [ילקוט יוסף, חלק ב' הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שיח]. יז יש נוהגים לפרוס פרוכת [שהיתה פרוסה על ארון הקודש] לאפריון בבית החתן והכלה, לכבודם. ויש להם על מה שיסמוכו, ואין לאסור בזה מטעם מעלין בקודש ואין מורידין, כי לב בית דין מתנה עליהם, והוא מנהג קדום בירושלים, בהסכמת הגאונים מרי דאתרא. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שיח. שו"ת יביע אומר חלק ז' חלק אורח חיים סימן כו]. יח ומטעם זה נהגו גם כן להניח פרוכת על כסא של אליהו הנביא בברית מילה, והסנדק יושב על הכסא, שלב בית דין מתנה עליהם, ומנהג ישראל תורה הוא, והנח להם לישראל. [יביע אומר שם]. יט מותר לעשות כיס לטלית ולתפילין מפרוכת שהיתה פרוסה על ארון הקודש, לאחר שהפרוכת בלתה. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שיח]. כ טס של כסף החקוק על פרוכת שבלתה, מותר להעבירו לפרוכת חדשה. ואם רוצים להתיך את הכסף הרקום על הפרוכת שבלתה, יש לעשותו לדבר מצוה. [ילקוט יוסף, הל' קס"ת וביהכ"נ עמוד שיח]. כא נייר או ניילון שעוטפים בהם את הספרים להגן על הכריכה, ואינם מחוברים לספר, מותר לזורקן לאשפה אחר שנקרעו, ואינן צריכים גניזה כלל. [ילקוט יוסף, ח"ב, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמ' שיט]. כב בעלי דפוס שיש להם דפי הגה"ה רבים, ובהם דברי תורה, וקיים חשש שיקחו מניירות אלה לעשות מהם קרטונים וכדומה, ואין להם אפשרות לגנוז את כל דפי ההגה"ה, יש אומרים שאין בדפים אלה קדושת ספרים ומותר לשורפן, הואיל ונדפסו לשם הגה"ה בלבד, ולא למדו בהם. [בפרט אם עושים תנאי מראש שלא תחול קדושת ספרים על גליונות ההגה"ה]. ויש חולקים. [שם עמ' שיט]. כג אותיות עופרת של בתי דפוס [ישנים] שנכתב בהם שמות הקודש, מותר לפרקם, שהרי מעיקרא הם עומדים לכך. ולוחות צילום שהאותיות מופיעות בהם כסדרם, דינם כדין דפי ההגה"ה הנ"ל, אחר שלא נעשו לשם לימוד. [ילקוט יוסף, חלק ב' על הלכות קס"ת וביהכ"נ, עמוד שכא]. כד מי שחלה במחלה מדבקת ר"ל, ולאחר שיבריא יצטרכו לשרוף את כל חפציו, ומבקש שיביאו לו תפילין, יש אומרים שמותר למסור לו התפילין בשביל לקיים המצוה אף שגורם על ידי זה שלאחר מכן ישרפו את התפילין. ויש חולקים. ולדינא, אם יש לחולה צער רב מכך שאינו מניח תפילין, ויש חשש שצער זה יגרום לדרדור במצבו הגופני ויבא לידי סכנה, יש להקל להביא לו את התפילין, אף שידוע שישרפו את התפילין. ואם הוא גורם שהשריפה תהיה על ידי גוי יש להקל גם שלא במקום סכנה, כדי שלא יתבטל ממצות עשה של מצות תפילין. [ובכל אופן ישתדל שהשריפה לא תהיה על ידי ישראל. ואם אפשר יש לשכנעם שיסתפקו בקבורת התפילין ולא בשריפתם, ואם אפשר יצוה לאחד מקרוביו שאחר פטירתו יזדרז לקבור התפילין קודם שישרפום]. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שכא. ובמהדורת תשס"ד עמוד תכט. שארית יוסף חלק ג' עמוד רפח]. כה דברי תורה הכתובים על דיסקט, או בדיסק-קשיח, מותר למוחקם, ואין בזה חשש משום מחיקת דברי תורה. ואף אם כתובים שם אותיות שם ה', מותר למוחקם. כו סרט של מכונת הקלטה, [טייפ] שהוקלטו עליו ברכות ותפלות וד"ת, מותר למוחקם לצורך הקלטת דברי קדושה אחרים במקומם. ומכל מקום נכון להזהר שלא להכניס סרט זה של רשם קול שהוקלטו עליו דברי קדושה, אל מקומות המטונפים, כי איסור בזיון כתבי הקודש חמור יותר ממחיקתם, וכמו שכתבו האחרונים. [ילקוט יוסף, חלק ב' הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שכא]. כז שם ה' הנכתב ברמז, כגון אות ה', או ב"ה, ובעזה"י, אין איסור במחיקתם. [ילקו"י שם עמוד שכב]. כח מי שהיה לו ארון עץ לספרי קודש, ולאחר שהרחיב ה' גבולו עשה ארון יפה לספרים, יש אומרים שרשאי להשתמש בארון הראשון לצורך חול, על ידי שיפקיע את קדושתו על ידי שאלה. [ילקוט יוסף, חלק ב' הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שכג]. כט נכון שלא ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו, ושיהיה לו נוח לראות בו, אלא אם כן הספר כבר מונח לפניו, שאז מותר להניח הספר השני על גביו כדי לעיין בו. [ילקו"י שם עמוד שכג]. ל מותר לכתוב דברי תורה על גבי ספר פתוח, ויש מחמירים לכתוב על הכריכה מבפנים. [שם]. לא אין להדליק נר של חול מנר של בית הכנסת, ותלמיד חכם הלומד בתוך בית הכנסת, רשאי להדליק סיגריה מנר של בית הכנסת, ויזהר להדליק ישר מן הנר, ולא ידליק על ידי קיסם. [הליכות עולם חלק א' עמוד רסח]. לב תלמידי חכמים הלומדים בבית הכנסת, מותר להם להדליק סיגריה מנר הדולק בבית הכנסת, ואין להחמיר להצריך להדליק את הסיגריה על ידי קיסם או נר אמצעי, שדעת כמה פוסקים לאסור דוקא על ידי קיסם. [ילקוט יוסף, חלק ב' הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שכה]. לג מותר לקרוא דברים של חול, כמו מכתבים, לאור נר של בית כנסת, וכגון שנמצא סמוך לבית הכנסת, וקורא לאור נר בית הכנסת. אבל בתוך בית הכנסת בלאו הכי אין להתיר לקרוא שם דברים של חול, כמו חשבונות בנק וכדומה. [ילקוט יוסף ח"ב מהדור' תשס"ד, עמ' תמג. הליכות עולם ח"א עמוד רסז]. לד שמן שנמצא בו עכבר מת, אם יש בו ששים כנגד העכבר, כיון שהשמן לא נאסר על פי ההלכה, מותר אף להדליק ממנו נר של בית הכנסת. [ילקוט יוסף שם, עמוד תמג, הליכות עולם ח"א עמוד רסח]. לה נרות שעוה שהקצו אותם לכנסיה של עבודה זרה ומסרום לכומרים, וקודם שהכניסום הכומרים לכנסיה שלהם, נתנו אותם לישראל, מותר להדליקם בבית הכנסת, או לחנוכה או לנרות שבת, שדוקא קרבן אסור גם המוקצה בלבד, מה שאין כן לדבר מצוה הזמנה לאו מילתא היא. [סנהדרין מז: הליכות עולם חלק ז' עמוד רעז]. לו מותר למכור ספר תורה ישן, על מנת לקנות בדמים ספר תורה חדש מהודר יותר. ובלבד שהספר תורה החדש יהיה מוכן, וחסר רק נתינת הדמים. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד תב. שו"ת יביע אומר חלק ח' סימן יט, עמוד עא בהערה, ועמוד עג. שארית יוסף חלק ג' עמוד רפג].

א יש להחמיר שלא לעשות מבית כנסת בית מדרש ליחיד. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד רפח]. ב אין לקנות מעילים לספר תורה, ממעיל שנשתמש בו הדיוט. אבל אם באו שודדים וגזלו מבית הכנסת מעיל של ספר תורה, או פרוכת, ועשו ממנה תשמישי חול, ואחר כך חזרו כלים אלו לידי ישראל, לא נתחללה קדושתן, ומותר להחזירן לתשמיש של קדושה. [ילקו"י, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד רפט]. ג סכום כסף גדול שנתרם לשם בניית בית כנסת גדול ומקוה טהרה, במקום המאוכלס ברבבות יהודים, אבל אין הסכום מספיק לבניית בית הכנסת כלבבם, וברצון ועד הקהלה להוציאו למטרות אחרות, ולהתעלם מבניית המקוה ובית כנסת, בטענה שהזמנה לאו מילתא היא, הנה על אנשי הועד לדעת כי המעות שנגבו למטרת מצוה גדולה של בניית מקוה טהרה, ובית כנסת גדול שיכיל את כל המתפללים, בפרט בימים הנוראים ובחגים, אסור לשנות אותן למטרה אחרת. ואפילו לצורך בית עלמין וכיוצא בזה. ועליהם לגשת מיד לבניית המקוה לנשים, שהוא חשוב יותר מכל ענין אחר, ועל פרנסי הקהלה לפעול במהירות ויפה שעה אחת קודם להקים המקוה לזכות את הנשים בטהרת המשפחה, ולהחזיר עטרה ליושנה להרגיל הנשים לטבול במקוה בכל פעם שהן צריכות לכך, ולהציל אותן מעון של כרת ח"ו. שזהו הרבה יותר חשוב מבניית בית כנסץ. וכן מבואר בפוסקים, שבניית מקוה טהרה עדיף יותר מבניית בית כנסת. ואם ישאר מסכום המעות שנגבו, ואי אפשר לבנות בשארית המעות בית כנסת, יקנו בו תשמישי קדושה לבתי כנסת. [ילקוט יוסף, ח"ב הלכות בית הכנסת וקריאת התורה, עמ' רפט. שו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן כה, בתשובה לשאלה מועד הקהלה באיראן]. ד אם החליטו גבאי בתי הכנסת בשכונה שהתרומות לבתי הכנסת במשך תקופה מסויימת יהיו מיועדים להשלמת המקוה בשכונה, אין רשות לגבאים של בתי כנסת בודדים להתנגד להחלטה זו. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד רפט]. ה ארצות שבראשם עומדים מנהיגים שיש להם סמכות לעשות כרצונם בעסקי הקהלה, ואין מוחה בידם, אף על פי כן אין להתיר להם למכור בית כנסת של כרכים, דשמא יש אחד בסוף העולם, שהיה משתמש באותה בית כנסת, ואינו מסכים להם. וכל שכן בזמנינו בארצות החופש והדרור, שאין תוקף לועד הקהלה ולגבאים למכור בית כנסת. [ילקוט יוסף, ח"ב הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד רצא]. ו מבנה ששימש בזמנו כסניף בנק, ונסגר, ואחד הנדיבים קנה אותו למטרת השקעה, ונשאר הבנין ריק, עד שימצא לו שוכר שיוכל להשתמש בו, וביני וביני עלה על דעתו רעיון ליתנו באופן זמני לשם בית כנסת לתפלה ולשיעורי תורה לאחת הקהלות הבאים לאותה עיר לחודשי הקיץ. וביקש מכמה מנדיבי עמנו שישתתפו עמו להרים תרומה למטרה קדושה זו, כי על שכמו רובצים חובות רבים, ואין לאל ידו ליישם מצוה זו לבדו. ואף שהבטיחו לו שיעשו כן, לא קיימו הבטחתם, ועד היום לא נעשה עמו דבר, ואחר שנפתח המקום בקיץ לשם בית כנסת, הקהל נהנו מאד מסדרי התפלות והשיעורים, כעבור הקיץ חזרו איש איש לביתו בעיר הגדולה, ובית הכנסת נסגר. והנדיב הנז' אינו יכול להמשיך לבדו לשאת על כפתו את ההוצאות עבור השנה הבאה בגלל החובות הרובצים עליו, ורוצה למוכרו, העיקר לדינא שמותר לו למכור את המקום כחפצו, אחר שהוא בית כנסת של יחיד שנתנה באופן זמני לרבים לתפלה ולשיעורי תורה. [שו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סימן יג]. ז בתי כנסת שבמצרים, או שבארצות רחוקות אחרות, שנסגרו על מסגר מחוסר יהודים מתפללים, לאחר שהיהודים עזבו את העיר ועברו לדור במדינה אחרת, ואין סכויים סבירים שיחזרו אליהם לתפלה ולתורה, מן הראוי שגדולי הדור ימנו אנשים נאמנים מיראי ה' וחושבי שמו שימכרו את בתי הכנסת שבאותם ארצות, על מנת שיבנו במקומם בתי כנסת אחרים במקומות שזקוקים להם לתפלה ולתורה, ובפרט בארץ ישראל. מאחר ובתי הכנסת הם בלאו הכי נטושים ומוזנחים מבלי באי מועד, ואם לא ימכרו אותם עלולים להחרב יותר. וגם יהפכו כמערת פריצים ונרקומנים אשר ימצאו שם מחסה למזימותיהם, אשר על כן יפה שעה אחת להקדים ולמוכרם יפה שעה אחת קודם, והקדושה תחול על המעות, והמעות יוקדשו לבניית בתי כנסת חדשים במקומות המאוכלסים ביהודים. וכל זה לענין בית הכנסת והרהיטים, אבל ספרי התורה והרימונים והעטרות של ספרי התורה וכיוצא בהם, אין למוכרם, וצריך לשומרם עד שיתאפשר מצד השלטונות להוציאם למקומות שילמדו ויתפללו בהם. ובינתיים יש לשמור עליהם ולאווררם כדי שלא יבלו. [ילקו"י, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד רצב]. ח בתי כנסת שבחוץ לארץ שנהרסו על ידי הגויים, ואין אפשרות לחזור ולבנותם, יש להקל להשכיר הקרקע של בית הכנסת על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, באופן שישלמו להם דמי השכירות מראש, ובלבד שישתמשו בדמי השכירות לדברים שבקדושה. [ילקו"י שם עמוד רצג]. ט בית כנסת שחרבה, ונבנה במקומה בית מרחץ ובית טבילה, ובתי כסא ציבוריים, שלא ברשות הרבנים מארי דאתרא, יש לסתור אותם, ולחזור ולבנות במקום בית כנסת, ולהחזירו לקדושתו. [ילקוט יוסף, חלק ב', על הלכות בית הכנסת וקריאת התורה, עמוד רצו]. י בית כנסת שרוצים להעביר את חדרי השירותים (בתי השימוש) ולקרבם אל בית הכנסת, כך שהכותל של בית הכנסת ישמש גם לבתי השימוש, יש לאסור בזה, שאין לך ביזיון גדול מזה שצד החיצון של הכותל ישמש לחדרי השירותים. ולכן יש לבנות את הקיר של בתי השימוש במרחק כל שהוא מקיר בית הכנסת בהפרדת ריוח כל שהוא, ויקפידו תמיד שלא יהיה ריח רע נודף לבית הכנסת, וכל שכן בשעה שמתפללין. [ילקוט יוסף, הל' קס"ת וביהכ"נ עמ' רצז. שו"ת יביע אומר ח"א סי' י']. יא דירה שהיו מתפללים בה באופן קבוע, כמו בית כנסת, ובהיות ונבנו בתי כנסת סמוך לדירה, התדלדל המנין והדירה היתה סגורה במשך זמן מסוים, מותר למסור דירה זו לשם הקמת כולל אברכים במקום, או הקמת שיעורי תורה לנוער בשעות הערב ובשבתות, ואף מותר לקבל על זה שכר ואין בזה כל חשש. [ילקוט יוסף, חלק ב' על הלכות בית הכנסת וקריאת התורה עמוד רצח]. יב ישוב שלא היה לצבור ספר תורה, וקראו בספר תורה של יחיד, ואחר כך קנו הצבור ב' ספרי תורה, אין לאותו יחיד כל טענה שימשיכו לקרות בספר תורה שלו. ומכל מקום טוב שיקראו כל שבת בספר תורה אחר. [ילקוט יוסף, חלק ב' על הלכות בית הכנסת וקריאת התורה, עמוד רצח]. יג מותר לעשות פרוכת לארון הקודש מבגד שהשתמש בו הדיוט, הואיל ופרוכת שלנו יש לה דין תשמיש דתשמיש קדושה. אולם לעשות פרוכת מבגד אשה, אם יש מהקהל שמכיר אותה בלבשה את הבגד עליה, יש להחמיר בזה משום הרהור, ואף על פי שאין האשה עוד בחיים, ולכן יש לשנות את צורת הבגד עד שלא יהיה ניכר. ולעשות מבגד הדיוט מפה או מעיל לספר תורה צריך לשנות צורת הבגד ממה שהיה, ואז מותר לעשותו לצורך גבוה. [ילקו"י שם, עמ' רצט. שו"ת יביע אומר ח"ג סי' יג]. יד מותר להניח את המפות של הספרי תורה, וכן את רימוני הספרי תורה, בתוך ארון הקודש, ליד ספרי התורה. והוא הדין בזה בספר הפטרות העשוי בגלילה כעין ספר תורה. ומעשים בכל יום שכאשר נמצא בספר תורה טעות או דיבוק באותיות, מחזירים אותו לארון הקודש. [שם עמוד ש']. טו מותר להזיז את ארון הקודש ממקום למקום בבית הכנסת, (או להעבירו לבית כנסת אחר), לאחר שיוציאו ממנו את ספרי התורה שבתוכו. [ילקוט יוסף, חלק ב', על הלכות בית הכנסת וקס"ת עמוד שא]. טז ארגז שמונחים בתוכו ספרי לימוד וכדומה, או סידורי תפלה ותהלים, או שמניחים בתוכו טליתות ותפילין, יש מקומות שנוהגים שיושבים על ארגז זה בבית הכנסת, כאשר אין מקומות ישיבה אחרים. ויש לנוהגים כן על מה לסמוך, ואין למחות בידם. [ילקו"י הלכות בית הכנסת עמוד שא]. יז אסור להצניע בתוך ספר, מכתבים, וכדומה, אלא אם כן עושה כן לסימן ומראה מקום. וכל שכן שאסור להצניע בתוך ספרי קודש שערות הזקן, או מעות. [תורה לשמה סימן שו, ילקו"י שם עמוד שב]. יח בית כנסת שקיים אצלם מחסור בספסלים וכסאות, ובימים הנוראים אין להם ספסלים לכל הצבור הרב המגיע לבית הכנסת, ורוצים ליקח בהשאלה ספסלים מבתי הוללות, כמו בית קולנוע, וכדומה, יש להקל בזה במקום צורך. [בפרט כשאין הספסלים ניכרים שהם מבית קולנוע, שאין בהם צורה מיוחדת]. [ילקוט יוסף, חלק ב', על הלכות בית הכנסת וקריאת התורה, עמוד שב]. יט מותר להשתמש בספסלי בית הכנסת לצורך חול, ולכן מותר להשאילם לאחרים גם אם אין הדבר לצורך מצוה. [ילקו"י, ח"ב בהוספות ומילואים, מהדורת תשס"ד, עמ' תב. שארית יוסף ח"ג עמוד רפד]. כ ישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא, הרוצה לבנות בית כנסת, או להשכיר סופר לכתוב ספר תורה לבית הכנסת, מצד עיקר ההלכה אין בזה כל איסור, ומותר לקבל המעות ממנו לבנות את בית הכנסת, או לכתוב או הספר תורה. ומה שכתב בספר החסידים להחמיר בזה, אין זה מצד איסור ממש. וכל שכן אם הישראל מומר נותן מעות לצדקה בסתם, שמותר לבנות בית כנסת ממעות אלה, שאף לחומרא יתירא אין לחוש בזה. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שג]. כא מותר לקבל תרומות לבנין בית כנסת, או לישיבה קדושה, גם מבית כנסת של קהלות הרפורמים או הקונסרבטיבים. אולם אם יהיה צורך לרשום את שם התורם חרות על לוח שיש בבית הכנסת, בין יתר התורמים, אין לקבל מהם תרומות. ולכתחלה אין לפנות אליהם ב"חוזר" ולבקשם לתרום לבית הכנסת. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שג]. כב כספים שנתקבלו מחוץ לארץ כתמורה לבתי כנסת ותשמישי קדושה שנמכרו בחוץ לארץ, אין להשתמש בהם לגאולת הארץ, שזו הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה, והלכה רווחת בידינו מעלין בקודש ואין מורידין. ויש להעביר כספים אלה לבניית בתי כנסת ביישובים בהם חסרים בתי כנסת. ועל ידי כך יתקיימו דברי חז"ל במגילה כט. עתידים בתי כנסת שבחוץ לארץ שיקבעו בארץ ישראל. [ראה במהרש"א ברכות ח. ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שז]. כג תשמישי קדושה המגיעים מחוץ לארץ העשויים מכסף, אם הם ראויים להמשיך להשתמש בהם כתשמישי קדושה לספר תורה, אין למוכרם אפילו לבניית בית כנסת, אלא ימשיכו להשתמש בהם לספר תורה. ואם אינם ראויים למלאכתם, מותר למוכרם על מנת לקנות בהם תשמישי קדושה וכיוצא בהם. [ילקוט יוסף, חלק ב' הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד שז]. כד בית כנסת שעזרת הנשים שלו צר מלהכיל את כל הנשים הבאות לבית הכנסת, ובהגיע עת הימים הנוראים הגבאים הציעו להקצות שורה אחת בפאתי בית הכנסת באופן עראי, על ידי הרחקה מתאימה עם מחיצה המבדלת כדת וכדין, ולאחר הימים הנוראים הכל יחזור למקומו, מותר לעשות כן, מאחר והנשים חייבות התפלה, והרי הן עונות לקידש לקדושה וברכו, כמו האנשים, אין בזה הורדה מקדושה. [שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן טו].

א מה שיש נוהגים לחפור בכתלי בית הכנסת כדי לקבוע שם דף עץ (שקורין סטנדר), אין למחות בידם, שיש להם על מה לסמוך. ומכל מקום נכון יותר לקבוע דף זה מבלי לחקוק ולחפור בכותל בית הכנסת, אלא להדקו במסמרים אל הכותל. ומותר לנתוץ מעט מקיר בית הכנסת כדי לעשות שם איצטבא על מנת להניח שם את הסידורים. וכן מותר לסתור קיר בית כנסת כדי לעשות שם חלונות, ואף על פי שסותר שלא על מנת לבנות ולתקן את בית הכנסת, מכל מקום זהו תיקונו, שהרי אינו עושה להשחית, אלא עושה לצורך בית הכנסת וכבודו, ולכן יש להקל בזה. [ילקו"י, שם, עמוד רפג]. ב מה שנוהגים בכמה בתי כנסת לנתוץ בכתלי בית הכנסת חריצים ובקיעים כדי להכניס שם טבלאות של שיש ועץ, המנציחים את התורמים, יש להם על מה שיסמוכו, ואין לאסור בזה משום נתיצת בית כנסת. [ילקוט יוסף, חלק ב' הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד רפד]. ג בית כנסת שנהרס על ידי השלטונות, והקרקע עדיין מוחזקת בידי היהודים, ואין באפשרותם לבנותו, וגם הממשלה אינה מסכימה שימכרו הקרקע, יש להתיר להשכיר הקרקע של בית הכנסת על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, לצורך הקמת חנייה לכלי רכב, באופן שישלמו להם דמי השכירות מראש, והשכירות תיעשה על ידי שבעה אנשי העיר, ובדמי השכירות יקנו דברים שבקדושה, ספרי תורה וסידורי תפלה וחומשים, וכיו"ב. [שו"ת יביע אומר חלק ח' חאו"ח סימן טז]. ד בית כנסת שנכנסו לתוכו גוים וחיללוהו, והוציאו את כל ספרי התורה מארון הקודש, והניחו דמות אותו האיש שר"י, ואחר כך גברה יד ישראל, מותר לחזור ולהתפלל במקום זה לאחר שיסירו את אותה דמות שנקבעה שם. ולרווחא דמילתא לפני שיתחילו להשתמש בבית הכנסת ובארון הקודש יסיידו ויצבעו הכל מחדש, ויאמרו במפורש שהם חוזרים ומקדישים את בית הכנסת לשם ה' הגדול והנורא. ורק לאחר מכן יחזירו עטרה ליושנה לחנוך את בית הכנסת ואת ארון הקודש בתפלות ובתחנונים, ואת ספרי התורה יכניסו להיכל הקודש בקול רנה ותודה המון חוגג, ולהודות לה' יתברך על כל תגמולוהי עלינו. ומה טוב ומה נעים אם יוזמנו תלמידי חכמים אנשי שם שיש להם מענה לשון אשר יעוררו את העם להתחזק בתורה ובמצוות ובנתינת צדקה לעניים למוסדות תורה וחסד. [ילקו"י ח"ב שם, בהוספות ומילואים, מהדורת תשס"ד, עמוד שצח. שאר"י חלק ג' עמוד רעט]. ה בית כנסת שנתרבו בו המתפללים ונעשה צר מלהכיל את כל המתפללים, ורוצים להרוס את אחד הקירות הפנימיים של בית הכנסת, כדי להרחיב את אולם בית הכנסת ולחברו עם הפרוזדור, אין בזה כל חשש של נתיצה, ומותר לעשות כן. ואם אפשר יבנו מתחלה את הקיר החדש, ואחר כך יהרסו את הקיים. [ילקוט יוסף, חלק ב', על הלכות בית הכנסת וקס"ת עמוד רפה]. ו בית כנסת שנתרבו בו המתפללים, ונעשה צר מלהכיל את כל הבאים, מותר להרחיב את בית הכנסת במקום שהיה מקודם בית הכסא, מאחר ועוקרים הכסא, ומבטלים את מקום הכסא לגמרי, ואין ניכר עוד מקום בית הכסא כלל. [ילקוט יוסף, חלק ב', על הלכות בית הכנסת וקס"ת עמוד רפו]. ז מותר לסתור מכותל בית הכנסת כדי לעשות חלונות בכותל, לתועלת המתפללים, ובכדי שיבא להם אורה ויוכלו להתפלל בהרחבת הדעת, ואין בזה איסור נתיצה כלל. וכן מותר לעשות חלונות בכותל בית הכנסת לעזרת הנשים. וצריכים לבנות סביב החלונות בצורה יפה, ולא ישאר כך פגום, שאין זה כבוד בית הכנסת. [ילקוט יוסף, חלק ב', הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד רפז]. ח בית כנסת שיש שני חלונות בכותל הדרומי שלו, והקיר מפסיק בין חלון לחלון, וגבאי ביהכ"נ רוצים לסתור את הקיר אשר באמצע החלונות, ולחבר שני החלונות ביחד, שיהיו חלון אחד רחב, כדי להרבות האורה, וגם לתוספת אויר, לצבור המתפללים, יש להתיר לעשות כן. [שו"ת יביע אומר ח"ט (סי' יז), ושם רמז להט"ז (סי' קנא סק"ג), שכתב שאף נתיצה בבהכ"נ לצורך, אסור, ע"כ. ולפ"ז גם בנ"ד יש להחמיר. אולם רבו האחרונים החולקים בזה על דברי הט"ז, ובראשם הא"ר (ס"ס קנב), והיעב"ץ במור וקציעה (סי' קנא) והמאמר מרדכי (סי' קנב סק"ה). ובספר נזירות שמשון (סי' קנא). ובבית מאיר (סי' קנא). ובאור שמח (בפ"ה מהל' מזוזה ה"א) ובשו"ת אבני נזר (סי' לג אות ג). ובשו"ת כוכב מיעקב (סי' עד) והמהר"ש ענגיל ח"ג (ס"ס פח). ובחלקת יואב (חאו"ח ס"ס ד). ע"ש].