א שכח והכניס משקים לתוך פיו בלי ברכה, בולעם, ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה, וינהג כן אפילו אם אינו דחוק לשתות המשקה שהכניס לתוך פיו. ויהרהר הברכה בלבו בעוד המשקה בפיו. ואם שתה שיעור רביעית בלי ברכה ראשונה, יברך לאחריה ברכת "בורא נפשות". ואם שותה עוד יברך ברכה ראשונה, ולא יסמוך על מה שהרהר הברכה בלבו. ויאמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ויברך. ואם הכניס אוכלים לתוך פיו בלי ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו, שאינו יכול לברך כשפיו מלא באיזה מאכל. ואם הוא דבר שנמאס, מסלקו לצד אחר בפיו ומברך. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנז. הליכות עולם חלק ב' עמוד קיט]. ב לכתחלה טוב ונכון להסיר את הפירורין מתוך פיו בעת הברכה, כדי שלא יגמגם בברכה, וכן אם יש בפיו ריבוי רוק, נכון שיבלענו קודם שיברך. [ילקו"י, הל' ברהמ"ז וברכות עמ' קס]. ג מותר לברך כאשר בפיו מונחות שיניים תותבות, ואין בזה חשש משום "ימלא פי תהלתך". [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קס]. ד מי שאכל בשר, ובתוך שש שעות מאכילת הבשר טעה ובירך ברכת הנהנין על מאכלי חלב, יטעם מעט, כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. והוא הדין במי שטעה ובירך על בשר אחר ראש חודש אב, או שטעה ובירך על מאכל או משקה בתעניות צבור [חוץ מיום הכפורים], או במוצאי שבת ויום טוב קודם שהבדיל, או דבר מאכל או משקה קודם הקידוש, או על מאכל [או שאר משקים לבד מתה וקפה ומים] קודם תפלת שחרית, בכל אלה יטעם מעט כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. וכן אם קיבל עליו תענית שלא בלשון נדר. אבל אם טעה ובירך על מאכלות אסורות, כמו נבילה וטריפה, וכדומה, אפילו באיסורי דרבנן כמו בישולי גויים, לא יטעם כלל, ויאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וכן אם קיבל עליו תענית בלשון "נדר", ושכח ובירך על איזה מאכל, או בצום יום הכפורים, לא יטעם, ויאמר ברוך שם וגו'. [ילקו"י דיני ברהמ"ז וברכות עמו' קס. יביע אומר ח"י. וראה בילקו"י תפלה א' עמ' קכח, מהדורת תשס"ד, מה שהארכנו להשיב בס"ד על דברי אחד ממחברי הזמן שכתב לחלוק בדין זה].
א מותר לאכול דייסא בפת במקום כף, והוא שיאכל הפת אחר כך. והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא. [והנשאר מן הפת אחר כך, אוכלים אותו]. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנב]. ב הזורקים סוכריות ומעדנים בבית הכנסת על חתן וכלה, יש להם להזהר שלא יבואו לידי ביזיון אוכלים. וכן יש להזהר שלא יזרקו הסוכריות במקומות שאינם נקיים, שלא להפסיד האוכלים. ואם רואה אוכלים מושלכים בארץ, אסור להניחם כך, אלא צריך להסירם משם. וכן אסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנג]. ג יש אומרים שאסור לזרוק לפני החתן והכלה פירות של ערלה, משום ביזוי אוכלין, שזורקן במקום שבאים לידי בזיון, כגון במקום רפש וטיט. [וגם במקום נקי צריך אחר כך לכבד אותם שלא ידרכו עליהם. ואף שהם נועדים לשריפה, מ"מ אין לנהוג בהם מנהג בזיון להדיא שלא לצורך ביעורם]. ולדעתם אין לאסור בזה משום הנאה מפירות של ערלה, אחר שאינו נהנה מגוף הפרי. ולכן במקום שאין רפש וטיט והפרי של ערלה עטוף בנייר באופן שלא יבוא לידי בזיון, מותר לשחק בפרי זה ולזורקו לפני חתן וכלה, ובתנאי שיכבדו את הפירות לאחר מכן. ורק בפירות רכים, כמו תאנים וכדו' אין לזורקן לפני החתן והכלה. ויש חולקים ואוסרים בכל אופן משום הנאה מפירות של ערלה. [רב פעלים]. ולדבריהם אותן הנוהגים לזרוק פרי אחד, ולקבל בידו השניה את הפרי השני, בלי שיגעו זה בזה, אין להקל בזה בפרי של ערלה, מפני שהוא רוצה בקיומו. [ילקוט יוסף על הלכות ערלה פרק ב' הערה יג]. ד יש נוהגים כשעושים פירות כבושים במים ומלח, מניחים בתוכם חתיכת פת, כדי שיהיה לכבושין טעם יפה. ואף שחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת, אין איסור לעשות כן, כיון שעושים כן לצורך הכבושים. [ילקוט יוסף דיני ברהמ"ז וברכות עמ' קנה. הליכות עולם א' עמ' שנג ס"ד]. ה יש להזהר כשנותן פת מהלחם משנה למסובין, שלא לזרוק הפת לפני המסובין דרך ביזיון, [כמשליך אבן] אף אם אין הפת נמאסת בזריקה זו, אלא יניח הפת על השלחן, או שיתן דרך מסירה. ואין סומכין קערה מלאה בפת, כדי שתעמוד יפה, דיש לחוש שמא ישפך מהקדרה על הפת וימאס. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנו]. ו אין להניח בשר חי על גבי ככר, שהרי הדם יזוב על הככר ויאסרנו. ואף אם הוכשר הבשר מדמו, אין להניח הבשר על הככר, אם הפת תימאס לאכילה על ידי הנחת הבשר על גבי הככר. אבל בשר צלי מותר להניחו על פת כשאוכל הפת עם הבשר. ואין מעבירים כוס מלא על גבי הלחם, שמא ישפך מהמשקה על הלחם. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנו]. ז ארגז מעץ שמונחים בתוכו מאכלים, מותר לישב עליו, שאינו גורם למעיכת המאכלים. אבל אם ישיבתו גורמת למיעוך המאכלים הנמצאים בארגז, או שהוא שק וכדומה, אין לישב עליהם. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנו]. ח במקום צורך מותר להניח ככר לחם ולתת עליו ספר כדי לעיין בו, שהרי עושה אדם כל צרכיו בפת, וכל שאינו מידי דממאיס עושים בפת, וסומכים בה הקערה, וקל וחומר לספר שהוא למצות לימוד תורה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנו בהערה].
א לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. אולם אם בא לביתו אורח נכבד שאינו שומר תורה ומצוות, אבל מוקיר את התורה ולומדיה, ואם לא יכבדו באיזה כיבוד יגרום הדבר שהאורח ישנא את לומדי התורה, ואם ידרוש ממנו לברך או ליטול ידיו יפגע ויבוא לידי שנאת שומרי התורה, יש להקל ליתן לפניו כיבוד מאכל ומשקה, אף שאינו מברך. ונכון שהוא עצמו יברך בקול רם ויאמר לאורח שישמע והוא מוציא אותו ידי חובה. [ילקו"י שם, עמוד קלט, ועמוד צא]. ב אין משיחין בסעודה, ואפילו בדברי תורה, שמא יקדים קנה לושט, ואפילו מי שנתעטש אין אומרים לו לבריאות או חיים טובים. ובזמן הזה שאין אנו נוהגים לישב בהיסבה נהגו להקל בזה להפסיק בדיבור באמצע הסעודה. וכן נהגו גם כמה תלמידי חכמים לדבר בעת הסעודה, בפרט בדברי תורה והלכה. ואם שמע ברכה מחבירו והוא קרוב לבית הבליעה, יהרהר אמן בלבו ודיו. אמנם בליל פסח שאוכלים בהיסבה יש להזהר שלא להשיח בסעודה בעת שמיסב, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קלט]. ג לא ישתה אדם מהכוס ויתן לחבירו, מפני הסכנה, שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה, ואם השותה חולה ידבק ממנו. אולם בכוס של קידוש המנהג לשתות מכוס היין של בעל הבית שקידש עליו. ואם יש אורחים זרים בבית, נכון שיקנח בידיו המקום ששתה ממנו, או שיתן מעט יין מהבקבוק לתוך כוס אחר ויתן לפניהם. ואם לא עשה כן, והאורח חושש שמא המקדש יש לו חולי, ויכול להזיק לטועם אחריו מן הכוס, או שהוא איסטניס שאינו יכול לטעום מכוס ששתה ממנו חבירו, אין צריך לשתות מן הכוס. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קמב. הליכות עולם חלק א' עמוד שנב]. ד כבר נהגו להקל לשתות גם ב' כוסות, דלא חיישינן לזוגות בזמן הזה. [ילקו"י שם עמוד קמב]. ה אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו. ויטב לבו בסעודתו אם מעט ואם רב, ויחשוב שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודתו יתברך, ויאכל פתו בשמחה, ולא בכעס ודאגה, ולא יהיה קפדן בסעודה, שאז הוא גם מונע מבני ביתו לאכול. ולא ישוך מהפרוסה ויניחנה על השלחן, מפני שנמאסה לבריות. ושנים שיושבים יחד בסעודה, הגדול פושט ידו תחלה, ואחריו מי שקטן ממנו. וכן אם מניחין פירות ומגדנות בפני האורחים, הגדול פושט ידו תחלה. [ילקו"י שם, עמוד קמו]. ו הנכנס לבית חבירו, צריך שיעשה כל מה שיאמר בעל הבית, ולכן אם מכבדו במאכל ומשתה (ואין בהם חשש איסור) צריך שישמע לו. ומשורת דרך ארץ שימתין עד שיחזור ויבקש ממנו. ואם האורח נוהג להחמיר באיזה דבר שיש בו סרך איסור, רשאי להחמיר כן גם אם בעל הבית אינו נוהג להחמיר. אלא אם כן הוא דבר שאין בו סרך של איסור, רק פרישות בעלמא, טוב שיסתיר הנהגתו מאחרים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קמז]. ז יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילתו. וטוב שיאכל על ידי כף ומזלג, ולא יאכל בשתי ידים, אלא ביד אחת. ולא ימהר בלעיסתו ואכילתו, כדרך הגרגרנים, ויפסיק מעט בין לעיסה ללעיסה, ולא ישמיע קול בעת הלעיסה. ולא ישתה ב' כוסות בזה אחר זה, ולא יאחז בידו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וינהג כן אפילו הוא לבדו בביתו. [שם עמוד קמט]. ח מה שאמרו לא ישתה אדם כוס יין בבת אחת, דין זה לא שייך ביין מתוק שלנו [מיץ ענבים], וכן ביינות שלנו שהם רפויים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קמט בהערה]. ט המנהג פשוט לשתות מים ושאר משקאות בפני רבים, בין בתוך הסעודה ובין שלא בתוך הסעודה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנא בהערה]. י לא יאכל וישתה מעומד, ולא יאכל את המאכל כולו עד קיצו, אלא ישייר מעט. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קנא].
א אם יש לו לחם שלם, נכון יותר לברך על השלם, אפילו אם הוא לחם קטן. ואם הלחם השלם הוא משעורים, והחתיכות הם מחטים, יניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף א']. ב פת גמור אפילו פחות מכזית, מברך עליו המוציא. אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף ט]. ג פיצה הנאפית בתנור עם בשר או גבינה, ונילושה במים, יש לברך עליה ברכת המוציא. ואם אכל שיעור כזית מברך ברכת המזון. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף יז]. ואם נילושה בחלב וטעם החלב ניכר בפיצה, יברך מזונות. ופשטידה (בצק ממולא בבשר וכדומה) הנאפית בתנור, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל פשטידא הנעשית מבצק עלים וכדומה, והעיסה נפרכת, אף שיש בתוכה בשר וכדומה, [הנקרא בורקס בשרי], מברכים עליו בורא מיני מזונות. וכן סיגרים הממולאים בבשר, העשויים מבצק עלים [שהוא קצת יבש שנכסס בשיניים], וכדומה. אבל פשטידא הנאפית מבצק רגיל ונילוש במים, וממולא בבשר או בדגים או בגבינה, ואופים אותה כעיסה רגילה, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמ' קכה, ובמהדורת תשס"ד עמ' תשה. שארית יוסף ח"ג עמ' רצו, שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' קח אות סד. הליכות עולם ח"ב עמ' קיד]. ד הספרדים ובני עדות המזרח נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח, "בורא מיני מזונות" ולאחריה על המחיה. ויש למנהגם זה על מה לסמוך. אך מי שרוצה לנהוג לברך על המצה המוציא וברכת המזון, כשהוא קובע סעודה על המצה, [אפילו בלי שיעור קביעות סעודה שקובעים על עוגה], יכול לנהוג כן, אחר שהמצה עשויה לאוכלה עם מיני ליפתן וכדומה, ואינה דומה לפת הבאה בכיסנין הבאה בדרך כלל לקינוח סעודה. וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לאכול המצה בתוך סעודה של פת גמור, או שקובעים סעודתם על המצה, שהוא שיעור שבעים ושנים דרהם, שהם מאתים ושש עשרה גרם, ואז מברכים על המצה המוציא וברכת המזון בלי פקפוק. וצריכים ליטול ידים כדין פת, בלי ברכה. (והמברכים יש להם על מה שיסמוכו. וכשאוכל שיעור 162 גרם, יטול ידיו בלי ברכה). ויש שפוטרים הברכה הראשונה של המצה בטעימה מפת גמור, ובכהאי גוונא יברכו ברכה אחרונה "מעין שלש". ומי שאינו רגיל לאכול פת כלל, מסיבות בריאותיות וכדומה, אלא מצה בלבד, יברך עליה המוציא וברכת המזון. ומנהג האשכנזים לברך על המצה המוציא וברכת המזון בכל השנה כמו בפסח. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד קכו. והוא על פי מעשה רב]. ה המטגן פרוסת לחם שאין בה כזית, אף שיש בה תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות. וכן פירורי לחם מבושלים, שאין בהם כזית, אף שיש להם תואר לחם, מברכים עליהם בורא מיני מזונות, ומעין שלש. ואם יש כזית מן הפת, מברך המוציא וברכת המזון. [ילקו"י, שם עמ' קכז]. ו עיסה רגילה שיש עליה שומשמין, מברכים עליה המוציא לחם מן הארץ, ואם אכל שיעור כזית, מברך ברכת המזון. ואם יש בה הרבה שומשמין עד שאין ניכר טעם העיסה מרוב השומשמין, מברך עליה מזונות ועל המחיה. ואין חילוק בזה בין אם היו השומשמין על העיסה או שהיתה ממולאת מהם. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמ' קכח. הליכות עולם ב' עמ' קיד]. ז פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. (על המחיה). ופת הבאה בכיסנין הוא, פת העשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. וכן עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, וטעם תערובת מי הפירות או התבלין או החלב ניכר בעיסה, שמברכים עליהם בורא מיני מזונות. ואפילו אם הקמח עיקר, מברך עליה בורא מיני מזונות. ואם אין טעמם ניכר בעיסה, מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. ופת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם, מברך בורא מיני מזונות ולאחריהם על המחיה. [ילקו"י ברכות עמ' קכט]. ח הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין (עוגה), דהיינו שאוכל למעלה מ-216 גרם, [כשיעור ארבע ביצים, וטוב להחמיר לאכול כשיעור 230 גרם] מברך על העוגה המוציא לחם מן הארץ, וברכת המזון. ואם התחיל לאכול את העוגה שלא על דעת לקבוע עליה סעודה, ובירך בורא מיני מזונות, ונמשך באכילתו, עד שאכל שיעור 216 גרם, יברך ברכת המזון, אף שבירך בתחלה מזונות. וכבר נתבאר לעיל שאם אוכל עוגה שיעור 162 גרם, יטול ידיו בלי ברכה. ואם אוכל שיעור 216 גרם, הרוצה לברך על הנטילה יש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י, הלכות ברהמ"ז וברכות עמ' קכט]. ט כשקובע סעודתו על עוגה, צריך שיאכל כל כזית מפת הבאה בכיסנין בתוך כדי אכילת פרס. ואם אוכל פחות משיעור ארבע ביצים מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה. ומכל מקום נכון להזהר לכתחלה שלא לאכול מפת הבאה בכיסנין כשיעור שלש ביצים, דהיינו נ"ד דרהם, שהם כמאה ששים ושנים גרם. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד יז]. י מה שמצוי בכמה סעודות מצוה, שמביאים חלות מתובלות בסוכר, ומודיעים לצבור שאין צריך ליטול הידים, כיון שמברכים עליהם בורא מיני מזונות [באופן שהמתיקות ניכרת], יש להעיר, שאם קובעים סעודתם עליהם ואוכלים שיעור כ-216 גרם, צריכים לברך המוציא וברכת המזון. [וכבר נתבאר שאם אוכל 162 גרם מהלחם המתוק, נוטל ידיו בלא ברכה, וכל שכן כשאוכל 216 גרם שצריך ליטול ידיו]. וגם בחתונות הנערכות כיום עם חלות מתוקות יש לנהוג כן. [ילקו"י, דיני ברהמ"ז עמ' יח בהערה, ועמ' קל, וראה בשו"ת יביע אומר ח"י סי' יח שדחה מ"ש בזה בברכת ה' לברך המוציא וברהמ"ז על חלות מתוקות שאוכלים בחתונות, אף כשאינו אוכל 216 גרם, שכיום רגילים לקבוע סעודה בחתונות אף בפחות מ- 216 גרם, ואין דבריו נכונים, והם נגד דברי הרב בית דוד, הגר"א, הגר"ז, החיד"א, לקט הקציר, בן איש חי, בית מנוחה, כה"ח, ועוד, שכולם העידו על המנהג שאין מברכים המוציא וברהמ"ז אלא אם אוכל שיעור 216 גרם, והיאך לא חשש לסב"ל. ומה שחילק דבזמנם לא היו רגילים לאכול חלות מתוקות בחתונות, הנה מי יאמר לנו שבזמנם לא קבעו סעודה בחתונות על חלות מתוקות, ועם כל זה הצריכו שיהיה שיעור 216 גרם. וראה עוד בהליכות עולם ח"ב עמ' קיב, ובירחון קול תורה (אלול תשס"ג עמ' ג')]. יא כל דין זה של הקובע סעודתו על עוגה, ומברך המוציא וברכת המזון, הוא דוקא שהעוגה נאפית בתנור. אבל עיסה שבישלה או טיגנה, אינה נקראית לחם, ואף אם קובע סעודתו עליהם מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה. ולכן על הזלאבייא של התימנים, מברכים בורא מיני מזונות ולאחריה על המחיה, אף אם קובע סעודתו עליה. וכן סופגניות שבלליתן רכה ונעשות על ידי טיגון בשמן, אפילו אם קבע סעודתו עליהם אינו מברך המוציא וברכת המזון, אלא בורא מיני מזונות ועל המחיה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קלא]. יב הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין (עוגה), שצריך לברך המוציא וברכת המזון, ושבע באכילתו, ונסתפק אחר אכילתו אם בירך ברכת המזון או לא, חוזר ומברך מספק, חוץ מברכה רביעית לעד האל אבינו וכו'. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קלב]. יג בכל אכילה שהאדם אוכל אינו מברך ברכה אחרונה אלא אם כן אכל כזית בכדי אכילת פרס. אבל אם אכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה כלל. וכן באכילה של מצוה, כגון אכילת מצה ומרור וכיוצא, צריך לדקדק לאכול כזית בכדי אכילת פרס. ושיעור זה הוא כשבע דקות וחצי. וטוב להחמיר בדברים שהם מן התורה לאכול כזית בארבע דקות. והקובע סעודה על עוגה, יש אומרים שדי שיאכל כזית מהעוגה בתוך זמן של אכילת פרס, שהוא בין ארבע לשבע דקות, ואף שאכל את שאר העוגה [בשיעור 216 גרם] קימעא קימעא, צריך לברך ברכת המזון. ולדינא צריך שיאכל כל כזית בשיעור תוך כדי אכילת פרס. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קלג]. יד הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, ובצירוף הבשר וכו' אכל שיעור ע"ב דרהם, לא חשיב כקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין, שאין לצרף לשיעור זה מאכלים אחרים, אלא צריך שיקבע סעודה על העוגה ולא ביחד עם שאר המאכלים. [ילקוט יוסף חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד קלג]. טו האוכל איטריות ושאר מעשה קדרה מחמשה מיני דגן, וקבע סעודתו עליהם, אינו מברך המוציא וברכת המזון, אלא יברך בורא מיני מזונות ועל המחיה. ואף בדיעבד אם בירך עליהם המוציא, לא יצא. אבל אם טעה ובירך עליהם ברכת המזון יצא. [ילקוט יוסף חלק ג' על הלכות ברכת המזון וברכות עמוד קלו]. טז עיסה שנילושה בדבש אפילו אם לא היה הרוב דבש, מברכים עליה בורא מיני מזונות, כל שהמתיקות ניכרת בעיסה. ולדעת הרמ"א מברכים עליה המוציא. [ילקו"י, הל' ברכות עמוד קלז]. יז מי שקבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, והיה בדעתו לאכול למעלה משיעור מאתים ושש עשרה גרם, ונטל ידיו ובירך המוציא, ונאנס ולא אכל שיעור זה, מברך ברכה אחרונה על המחיה ועל הכלכלה, אף שבירך בתחלה המוציא. ומה שבירך המוציא לא נחשב כמי שבירך ברכה לבטלה. ומי שאכל עוגה ולא היה בדעתו לקבוע סעודתו על זה, ותוך כדי אכילה נמלך ורוצה לקבוע על זה סעודתו, יכול להמשיך באכילתו על סמך ברכת מזונות שבירך בתחלה, ואינו צריך לברך עתה המוציא, אף שאוכל שבעים ושתים דרהם. [ילקו"י, הלכות ברכות עמ' קלז]. יח זלאביה [זינגולא] הנעשית מסולת ודבש, ומטגנים אותה בשמן, מברכים עליהם מזונות. וכן במה שעושים מקמח דליל עם סוכר ומטגנים אותו ומטבלים אותו בדבש כשהוא חם, ברכתו מזונות. ואפילו אם קבע סעודתו עליהם, דהיינו שאכל יותר משיעור מאתים ושש עשרה גרם, אינו מברך אלא מזונות וברכה אחת מעין שלש. [ילקו"י, דיני ברהמ"ז וברכות עמ' קלח]. יט האוכל פת הבאה בכיסנין, ומלפת מעט בפירות הנמצאים לפניו, ועיקר כוונת אכילתו היא לפת הבאה בכיסנין, אינו מברך על הפירות, שהם נחשבים כטפלים כלפי העוגה. ואם באמצע אכילת העוגה אוכל מהפירות לבדם, וכבר אינו מלפתם ביחד, אין האחד פוטר את השני בברכה, וצריך לברך על שניהם. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קלט, ועמוד תקלו סעיף ח'].
קטגוריות
סימן קסז – דיני בציעת הפת
א יבצע ממקום שהפת נאפה יפה ביותר, ואם הפת נחרך קצת בעת האפייה מתחתיו, לא יחתוך מהחלק השרוף, אלא יחתוך מהחלק שנאפה יפה, כדי שהברכה תהיה על פת נאה. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד קב]. ב יחתוך מעט מהלחם, ויתחיל לברך, ואחר סיום הברכה יפריד החתיכה לגמרי מהפת. אך בשבת ויום טוב, לא יחתוך כלל קודם הברכה. ומכל מקום אם שכח וחתך מעט מהפת בשבת ויום טוב, לא הפסיד על ידי זה מצות לחם משנה, שכל שאוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו הוי כשלם. [ואם אין לו לחם משנה בשבת, יבצע על פרוסה]. [ילקו"י שם עמוד קיב. וע"ש בהערה] ג לא יחתוך את הלחם בשעת הברכה עצמה, דלכתחלה אין לעסוק בשום דבר בעת שמברכים, אפילו תשמיש קל כזה. אולם מעיקר ההלכה כל הקפידא בזה היא בברכות דאורייתא, כמו ברכת המזון, או בתפלת שמונה עשרה, אבל בברכות דרבנן מעיקר הדין אין איסור להתעסק בתשמיש קל, אך בכל זאת ראוי ונכון להחמיר בזה גם בברכות דרבנן. [ילקוט יוסף, ח"ג עמוד קג בהערה]. ד אם יש לו פת שלם מצוה מן המובחר לבצוע עליו גם בימות החול. [ילקו"י שם עמ' קג בהערה]. ה יברך "המוציא לחם מן הארץ", ויתן ריוח בין לחם לבין "מן הארץ", ואם בירך מוציא לחם מן הארץ, יצא. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קג]. ו לכתחלה יברך במקום הסעודה, אך בדיעבד אם בירך על הלחם במקום אחד, וטעם מהלחם, וממשיך בסעודתו במקום אחר, אין בזה קפידא. [ילקו"י, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קד בהערה]. ז אחר שבירך המוציא יאכל מיד, ולא ידבר בין הברכה לטעימה. ואם שח יחזור לברך, אלא אם כן דיבר מענין הסעודה, כגון אם ביקש שיביאו לו מלח כדי לטבל בו הפת, או ליפתן, וכדומה. אולם לכתחלה לא יפסיק לדבר גם מענין הסעודה. [ילקוט יוסף, דיני ברכות עמוד קד]. ח לא יתחיל לברך קודם שיתפוס בידיו את הלחם, וטוב שיתן ב' ידיו על הפת בשעה שמברך. ונהגו לטבל הפת במלח. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קו בהערה]. ט מי שיש לו בתי ידים [כפפות] הנכון הוא להסירן בעת שמברך המוציא. אבל מי שיש לו גבס בכף ידו, מותר לו לבצוע על הפת, ואין צריך ליתן לאחד מבני הבית שיבצע על הלחם. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד שי, סי' רעד סעיף יד]. י לאחר שבירך המוציא יאכל מיד, ולא יפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה לטעימה. [שלכתחלה אין ראוי לשהות בכל ברכה בין ברכת המצוה לעשייתה, אפילו בשתיקה בעלמא, שיעור כדי אמירת "שלום עליך רבי"]. ולכן מה שיש נוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת, להכינו לבציעה לכל המסובים, ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם, אין נכון לנהוג כן לכתחלה, אלא מברך יטעם מעט, ואח"כ יחתוך לשאר המסובים. [ילקוט יוסף דיני ברהמ"ז וברכות עמו' קו]. יא היו מסובין יחד, ונתכוונו לצאת ידי חובת ברכת המוציא בברכת הבוצע, אין לשומעים לענות "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת ה'. וצריכים כל השומעים לשתוק עד שיטעמו מהפת, ולא יפסיקו בשיחה בין שמיעת הברכה לטעימה. ואם הבוצע טעם מהפת, והמסובים דיברו בין הטעימה לברכה, לא יחזרו לברך. וטוב שיהרהרו הברכה בלבם. אבל אם השומע דיבר קודם שיטעם הבוצע, חשיב הפסק וצריך לחזור ולברך. ואם אחד מהמסובין אכל, אף על פי שעדיין לא טעם המברך, יצאו כולם ידי חובתם, ולא הוי הפסק. ואם המברך דיבר דברים בטלים מיד לאחר הברכה, קודם שטעם, וגם המסובים עדיין לא טעמו, המברך צריך לחזור ולברך אחר שעשה הפסק בין הברכה לטעימה, אבל השומעים שלא דיברו אינם צריכים לברך, אלא יטעמו מהפת על סמך ברכתו של הבוצע. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קו, ובמהדורת תשס"ד עמוד תשמז. הליכות עולם חלק א' עמוד שמז, שמח]. יב לכתחלה אין לדבר דברים בטלים עד שיבלע מהפת, ואם דיבר בעודו לועס, אין צריך לחזור, שכיון שכוונתו לאכילה ולא לטעימה, כל שהחיך נהנה מהפת חלה הברכה ושפיר דמי. [וכן אם בירך שהכל על סוכריה או מסטיק עם טעם, והחיך נהנה, רשאי לדבר ואין צריך להמתין עד שיסיים מציצת כל הסוכריה]. אך לכתחלה לא ידבר אפילו דברי תורה עד שיבלע מן המאכל. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד קט. הליכות עולם חלק א' עמוד שמה]. יג אם בירך המוציא, וטרם שטעם מהמאכל שמע קדיש וקדושה, אין לו להפסיק לענות לקדיש ולקדושה בין הברכה לטעימה. ובדיעבד אם הפסיק לדברים שבקדושה, או שענה אמן אחר עצמו, אינו חוזר ומברך, דספק ברכות להקל. ואם התחיל ללעוס, והחיך כבר נהנה מהפת, אף שעדיין לא בלע, יענה לקדיש והקדושה, או לאמן אחר ברכת חבירו, שרק לדברים בטלים יש להחמיר לכתחלה שלא לדבר עד שיבלע. ואם בירך והתחיל ללעוס המאכל, והוא קרוב לבית הבליעה באופן שקשה לו לענות לקדיש ולקדושה, די בהרהור אמן בלבו, ויקשיב וישמע עניית הקדיש והקדושה, ויהיה שומע כעונה. [ילקוט יוסף דיני ברכות עמ' קיא. הליכו"ע ח"א עמ' שדמ]. יד המברך ברכת הנהנין או ברכת המצוות, וענה אמן אחר ברכת עצמו, בדיעבד לא חשיב הפסק בכהאי גוונא. וכן אם היו מסובין ובירך כל אחד לעצמו, וענה אמן על ברכת חבירו לפני שטעם, או ענה אמן אחר קדיש, בדיעבד לא חשיב הפסק. אולם אם הפסיק בתיבה אחרת בין הברכה לטעימה או לקיום המצוה, הוי הפסק, ואף שאמר רק תיבה אחת, אפילו הכי הוי הפסק. [ילקו"י הל' ברכת המזון עמ' קיא. שארית יוסף ח"א עמ' שמח. הליכו"ע ח"א עמ' שדמ]. טו קודם שיאכל יתן מזון לפני בהמתו, שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, או חיה או עוף שבביתו, שמזונותיהם עליו. ואסור אף לטעום קודם שיתן לפניהם מאכל. ויש אומרים שאין זה מעיקר הדין, אלא ממדת חסידות, שנכון והגון מאד לעשות כן. ויש אומרים שדבר זה הוא מעיקר הדין. וגם זה אינו אלא באכילה, אבל בשתייה אדם קודם לבהמה ולעוף. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות, עמוד קיא]. טז יש אומרים דדין זה הוא מן התורה. ויש חולקים. ועל כל פנים אין צריך שיתן האוכל בפניהם, אלא די במה שציוה ליתן האוכל לפניהם. וכבר הזהיר מרן החיד"א, שיש לצוות ליתן מאכל לתרנגולים בכל בוקר, כדי שלא יעבור על איסור צער בעלי חיים, וכנודע ממעשה שאירע בימי האר"י ז"ל. [ילקו"י, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קיא]. יז אם אחר שבירך, קודם שטעם מן המאכל אמר "תנו מאכל לבהמה", אין זה נחשב להפסק, שהרי אסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו לאכול. וכתב הכל בו, דגם בזה אין לנהוג כן לכתחלה, ורק בדיעבד לא הוי הפסק. [ילקו"י שם. הליכות עולם חלק א' עמוד שמו]. יח בשבת ויום טוב שיש מצוה לאכול, יש אומרים שאם הפסיק בין הברכה לטעימה ואמר שיתנו אוכל לבהמה, הוי הפסק. אחר דבשבת ויו"ט אין איסור לאכול קודם שיתן אוכל לבהמתו. ויש חולקים, ובדיעבד אין צריך לחזור ולברך. [ילקוט יוסף דיני ברכות עמו' קטו]. יט המגדל כלב בביתו (כגון ביישובי ספר, או באופן שמותר לגדל כלב), או חתול, וכדומה, צריך להזהר לכתחלה שלא לאכול קודם שיתן בפניהם אוכל, שגם בבהמה וחיה טמאים יש להזהר בזה לכתחלה. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד קטז]. כ כל האיסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, הוא בבהמה שלו, אבל בבהמה של אחרים הנמצאת בחצרו, ואין מוטל עליו להאכילה, מותר לאכול קודם שיתן לפניה מאכל. [הליכות עולם חלק א' עמוד שנב]. כא שכח ואכל ולא בירך המוציא, אם אפשר לו לאכול עוד מעט מהפת, טוב שיברך ויאכל. ואם סיים סעודתו ואי אפשר לו לאכול עוד מהפת, לא יברך המוציא אחר האכילה. ואם הוא מסופק אם בירך המוציא או לא, אינו חוזר ומברך. ומותר לו לאכול לכתחלה בלי ברכה [כשיש לו ספק אם בירך]. ואם אפשר ישמע הברכה מאחר ויצא ידי חובתו. [ילקו"י, הלכות ברכות עמ' קיח]. כב מי שטעה ובירך על הלחם בורא פרי האדמה, או שהכל, או בורא מיני מזונות, ולא תיקן תוך כדי דיבור לומר המוציא לחם מן הארץ, דעת הריטב"א [פ"ג מהלכות ברכות] שלא יצא ידי חובתו, אחר שחכמים הפקיעו שם של פרי בנוסח הברכה. ויש אומרים שיצא ידי חובתו, דסוף סוף החטים יצאו מהאדמה, ולא שיקר בברכתו. אולם לכולי עלמא אם בירך על הלחם בורא פרי העץ, לא יצא ידי חובה, וחייב לחזור ולברך. והוא הדין בעוגה שאם בירך עליה בורא פרי האדמה, יצא. ואם בירך על היין בורא פרי העץ יצא. [ילקו"י, ח"ג הל' ברכות עמוד קיט]. כג אם במקום ברכת המוציא אמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא, יצא. ובמקום שיש ספק או מחלוקת בפוסקים אם לברך או לא, אין לברך אפילו בלשון תרגום, כגון בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו', שגם בזה יש חשש איסור ברכה לבטלה. אלא יהרהר הברכה בלבו ודיו. והנוהגים לתרגם בליל פסח את ברכת אשר גאלנו בלשון ערבי, אחר שאמרוה בלשון הקודש, אין למחות בידם בחזקה, שיש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמ' קכא]. כד הבוצע יטעם ראשון, ואין המסובים רשאים לטעום מהלחם עד שיטעום הבוצע. ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם. ובשבת וביום טוב נוהגים שבעל הבית בוצע על ב' ככרות, וכל בני הבית יוצאים בברכתו י"ח לחם משנה. והמברך יכוין להוציאם י"ח, וגם הם יכוונו לצאת י"ח. ואם רוצים לטעום קודם שיטעם הבוצע, צריך שיהיה לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קכב]. כה אין נותנין לאחרים הלחם ביד, שאין נותנין ביד אלא לאבל. אלא יניח על השלחן לפניהם. והוא הדין בזה גם לבניו הקטנים היכולים ליקח הלחם שלפניהם. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד קלד]. ולא יבצע פרוסה קטנה מאד להמוציא, שנראה כצר-עין, וכן לא יבצע פרוסה גדולה מדי, שלא ייראה כרעבתן. אך בשבת יכול לבצוע פרוסה שתספיק לו לכל הסעודה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קכב]. כו אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים. וכל זה כשמברך ומוציא אחרים ידי חובת הברכה, אבל אם כל אחד מברך המוציא לעצמו, אין צריך להמתין עד שיכלה אמן מפי העונים. ומי שאינו אוכל אינו יכול לברך המוציא להוציא אחרים ידי חובת הברכה. ואפילו בשבת ויום טוב שיש חיוב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל עמהם. אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצוות. [ילקוט יוסף, דיני ברכת המזון וברכות עמוד קכב].
א מעיקר הדין מותר לדבר בין הנטילה לברכת המוציא, ומכל מקום טוב ונכון להזהר שלא לדבר כלל בין הנטילה להמוציא, בין בחול בין בשבת. ומכל מקום אם שמע קדיש או קדושה בין הנטילה להמוציא, או שמע איזו ברכה מחבירו, עונה אמן אחר הקדיש והברכה. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד צח. הליכות עולם חלק א' עמוד שמב]. ב נכון להזהר היכא דאפשר שלא לשהות שיעור כדי הילוך כ"ב אמה בין הנטילה לברכת המוציא. וראוי להחמיר היכא דאפשר גם בשיעור כדי הליכת כ"ב אמה בפסיעות גסות, ולא רק בשיעור של הליכה עקב בצד גודל. אולם כשבני הבית רבים, מותר להמתין להם בסעודות שבת עד שהכל יטלו ידיהם, אף שעובר זמן בין הנטילה לברכת המוציא יותר מהשיעור הנ"ל. ומכל מקום יש לזרזם ליטול ידיהם בלא שום עיכוב. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד צט]. ג מעיקר הדין מותר להתעסק באיזה עסק קטן בין הנטילה לברכת המוציא, כגון ליתן צדקה לעני, או לראות השעה והמטבע, וכדומה. ורק ממדת חסידות ראוי שלא להפסיק כלל בין הנטילה לברכה. ואם חושש שמא יטרד בעסקו, ויבוא לידי הפסק גדול והיסח דעת, יברך המוציא ויטעם מהלחם, ואחר כך יתפנה לעסקו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קא]. ד מותר ליטול ידים בריחוק מקום מחדר האוכל, ואין צריך להחמיר ליטול ידים סמוך למקום אכילתו. ומה שכתב מרן בשלחן ערוך "וטוב ליזהר" בזה, אין זה מן הדין, אלא ממדת חסידות. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קא, ועמוד תש. שארית יוסף חלק ג' עמוד רפט]. ה והוא הדין בשבת וביום טוב שמותר לצאת אחר הקידוש למטבח או לחצר כדי ליטול ידיו לצורך הסעודה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קא בהערה].
א אם הוצרך לנקביו ורוצה לאכול מיד, יטול ידיו בסירוגין ג' פעמים, ויכוין בנטילה זו אדעתא דהכי שרוצה לאכול, ויברך על נטילת ידים וינגב, ומיד יברך אשר יצר. ואין ברכה זו חשובה כהפסק בין הנטילה לבציעת הפת, שבלאו הכי מעיקר הדין לדעת מרן מותר להפסיק בין הנטילה לברכת המוציא, כאשר יבואר להלן. ואם אינו חושש שישכח מלברך ברכת אשר יצר, יאכל כזית של המוציא, ואחר כך יברך אשר יצר. ומה שכתבו בכמה אחרונים שיטול ידיו לעשיית צרכיו, ויברך אשר יצר, ואחר כך יחכך ידיו במקומות המכוסים שבגופו, ושוב יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, אין זה נכון לנהוג כן לפי ההלכה, שמכניס עצמו בידים לספק ברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות, עמוד צו]. ב אם רבים מסובין בסעודה, הגדול נוטל ידיו תחלה, ויש שהחמירו על עצמם ליטול באחרונה משום הפסק, ומיהו אם נטל בראשונה והמתין עד שבני הבית יטלו את ידיהם, לא חשיב הפסק. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד צז].
א אם אין מים מצויים לפניו בריחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל אחד, כורך ידיו במפה ואוכל פת, או דבר שטיבולו במשקה. ולכן הנוסע במכונית ורוצה לאכול תוך כדי נסיעתו, אם יודע שיש לפניו בדרך מים ליטול את ידיו בריחוק ד' מילין, ימתין כדי שיטול ידיו כדת, ואם לאו כורך מפה על ידיו ואוכל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד צ']. ב המאכיל לאחרים אינו צריך נטילה, אבל האוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל. וכן מי שאוכל את הפת על ידי מזלג וכדומה, חייב בנטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד צא]. ג מי שהגיע לביתו אורח מכובד שאינו שומר תורה ומצוות, והזמינוהו לסעוד בביתו, נכון שיבקש ממנו בלשון רכה שיטול ידיו ויברך כדת. ואם אי אפשר לו לבקש ממנו דבר זה, או שמן הסתם לא ישמע לו לעשות כן, ויש לאורח זה הוקרה לתורה ולומדיה, ואם לא יגישו לפניו לאכול יתכן שיתרחק יותר מהתורה, ויבא לידי שנאה לשומרי תורה, מותר לכבדו באכילה ושתיה, אף שאינו מברך ואינו נוטל את ידיו. ואם אפשר יאמר לו שיכוין לברכת המוציא שבעל הבית מברך, וכן לברכת המזון, וייצא ידי חובה מדין שומע כעונה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמ' צא]. ד בתי מלון ומסעדות שהמאכל והמשקה ניתן לבאים בתשלום, מותר למכור מאכל ומשקה גם לחילוניים שאין מקפידים ליטול את ידיהם קודם אכילת פת, או לברך קודם ואחר האכילה. וכן מותר להשכיר להם אולם שמחות לצורך עריכת חגיגת נישואין וכדומה. [שם, עמ' צג בהערה]. ה מי שנגע באמצע הסעודה בידו אחת במקומות המכוסים, או חיכך בראשו במקום שדרכו להיות מכוסה, אם רוצה להמשיך לאכול נכון להחמיר ליטול ב' ידיו, בלי ברכה. אבל אם בדעתו לאכול פירות ומגדנות בלבד, או לשתות, די שיטול אותה היד בלבד. [ילקו"י שם, עמ' צד]. ו נכון להחמיר שלא לגעת באמצע הסעודה בתפילין ובספר תורה, או במגילת אסתר, כדי שלא יצטרך ליטול ידיו. ומכל מקום אם רצה שלא ליטול ידיו, יש לו על מה שיסמוך. אבל בשאר ספרי קודש המודפסים, אין שום איסור לגעת בהם באמצע הסעודה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד צה. חזון עובדיה על הלכות פסח, מהדורת תשל"ט, עמוד רנו. ובמהדורת תשס"ג, עמוד סד. הליכות עולם חלק א' עמוד שמא].
א הנוטל ידיו צריך להגביה את ידיו למעלה, כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. ואם שפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת, כיון שאין שם מים טמאים כלל, אין צריך להגביה את ידיו. וכן המטביל ידיו, או אם נוטלן עד פרק הזרוע, [והיינו שנוטל כל היד עד מקום חיבור כף היד עם הזרוע], אין צריך להגביה ידיו למעלה. ומכל שכן לפי המנהג שאנו נוהגים ליטול ידיו שלש פעמים, שאין צריך להחמיר לגביה את ידיו. [ילקוט יוסף הלכות ברכות עמו' פז]. ועל פי הסוד יש להגביה הידים אחר הנטילה, בעת שמברך, בכל אופן. [כף החיים שם אות א']. ב אם נטל יד אחת ונגע בה בידו השניה שעדיין לא נטלה, לא הועילה לו נטילה זו, וצריך לנגבה ולחזור וליטול. ואם כבר בירך, יטול בלי ברכה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד פח]. ג מי שנטל ידיו ולפני הניגוב אדם אחר שלא נטל ידיו נגע בידיו הרטובות, צריך לחזור וליטול שוב. ואם כבר בירך על נטילת ידים, ולפני הניגוב נגע בו מי שלא נטל ידיו, יחזור ויטול ידיו בלא ברכה. ואם שפך על כל יד רביעית בבת אחת, לדעת מרן הש"ע א"צ לנגב ולחזור ליטול ידיו. וכ"ד האליה רבה והנשמת אדם, והמאמר מרדכי, והגר"ז, ובא"ח. אבל לדעת המג"א וכה"ח צריך שינגב ויחזור ליטול בלא ברכה. והעיקר כדעת מרן. אך לכתחלה יזהר בזה. [ילקו"י עמו' פח]. ד יש אומרים שצריך לנגב את הידים אחר שנגעו בידית הכלי הרטובה, קודם שיטול את ידיו, או לנגב את ידית הכלי שנוטלים בו ידים, ונכון לנהוג כן, ולנגב הידים מהרטיבות שאחזה בהם מאחיזת הכלי. אולם אם שופך על ידיו רביעית מים בבת אחת, אפילו אם היו ידיו רטובות מהידית, אין בכך כלום, שרביעית המים הבאים על ידיו מטהרות את ידיו. [ילקו"י שם עמו' נא ופט].
א צריך להזהר מחציצה, שכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים. ושמן ונפט או משחה שעל כף היד, [ולא על האצבעות] אף שאין המים הבאים על כף היד מלחלחים את היד, אין בזה חציצה. וכן אם נטל ידיו ולא נתפסו המים בכף היד באיזה מקום, ונשאר שם יבש, אף על פי כן עלתה לו הנטילה. וראה לעיל עמ' שנג סעיף ט'. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד פ']. ב צריך לנקות ידיו מלכלוך שתחת הצפורן. וכן צריך להסיר הטבעת בשעת נטילת ידים. אמנם איש שמלאכתו נקיה, ואין דרכו להסיר את טבעתו מאצבעו כלל, מותר לו ליטול ידיו עם הטבעת, אפילו אם היא מהודקת לאצבע. ואפילו אם יש בה אבן טובה. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אמנם אם בשביל האבן שיש בטבעת מקפיד להסיר הטבעת שלא תתקלקל במים, צריך להוציא הטבעת קודם הנטילה משום חציצה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד פב]. ג אשה שאינה רגילה להסיר את הטבעת מעל אצבעה בעת עשיית עוגה, וכדומה, מותר לה ליטול את ידיה עם הטבעת, ואין זה נחשב לחציצה, אפילו אם הטבעת מהודקת. ואם יש בטבעת אבן יקרה, שדרכה של האשה להקפיד להסיר את הטבעת כדי שהאבן לא תתקלקל במים, חשיב חציצה, וצריכה להוציא הטבעת קודם הנטילה. ואם אינה מקפידה להוציא לעולם את הטבעת שיש בה אבן מעל ידה, אין זה נחשב חציצה. [ילקוט יוסף, הל' ברכות עמ' פב]. ד אשה הצובעת את צפרניה לנוי, אין בכך חציצה לענין נטילת ידים. [ילקוט יוסף, שם, עמו' פג]. ה צבע החינה שנוהגות איזה נשים לצבוע לפני חתונת קרובותיהן, אינו חוצץ לנטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד פג]. ו מי שעוסק בצביעת תפילין, וכל השבוע אינו מקפיד לרחוץ ידיו מהדיו שעל גבי ידיו, יש אומרים שישתדל לנקות את הדיו מעל ידיו עד כמה שאפשר, ויותר אינו חוצץ. אבל בשבת וחג שדרכו להקפיד על ניקיון ידיו, יש לחוש בזה לחציצה. [ילקוט יוסף, ח"ג הלכות ברכות עמ' פג]. ז מי שיש לו מכה בידיו, והניח רטיה של בד מסביב, שלא על מקום המכה ממש, אם יכול להוציא הרטיה בשעת נטילת ידים, יוציא הרטיה ויטול ידיו ויברך על נטילת ידים. אבל אם אינו יכול להוציא הרטיה, אינו רשאי לברך על נטילת ידים, כיון שאין הרטיה מונחת רק על מקום המכה, אלא אף על הבשר שמסביבה. ואם המכה היא רק על יד אחת, יעטוף אותה יד במפה, ויטול ידו השניה, ויברך על נטילת ידים. [הליכות עולם חלק א' עמ' שכג. ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד פד. וראה בש"ע סי' קסא, ובמשנ"ב סי' קסב ס"ק סט]. ח מי שידו האחת מלאה בחבורות, וכרוכה כולה בתחבושת, ואוכל ביד השניה, חייב ליטול את ידו השניה לסעודה, ויברך על נטילת ידים. ומי שיש לו מכה בכף ידו, או בגב ידו, ואינו יכול ליטול ידיו אלא עד סוף קשרי אצבעותיו, רשאי לברך על נטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד פד. הליכות עולם ח"א עמוד שכו]. ט וכן מי שיש לו גבס על כל כף ידו האחת, נוטל ידו השניה למצות נטילת ידים לסעודה, ויברך בנוסח הרגיל "על נטילת ידים", אף על פי שאינו נוטל אלא רק יד אחת. [ואם אין הגבס על כל כף היד, יכסה את כף ידו במפה, ויטול ידו השניה ויברך]. ומכל מקום בדיעבד שטעה ובירך על נטילת יד, ולא תיקן בתוך כדי דיבור, יצא ידי חובה, ולא יחזור לברך. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות, עמוד פה. יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים אורח חיים סימן ח]. י חולה שיש בו סכנה האוכל ביום הכפורים, צריך ליטול ידיו כל פרק היד עד הזרוע, ולא יברך על נטילת ידים, אם אינו אוכל שיעור כביצה בתוך כדי אכילת פרס. ואם הרופא ציוה עליו לאכול שיעור כביצה בכדי אכילת פרס, וטוען שאם לא יאכל כן יבא לידי סכנה, חייב לשמוע לרופא אם טוען כן, ולא יאכל לשיעורין, ואז נוטל ידיו ומברך. ומברך פעם אחת על האכילה הראשונה, ובסוף כל מה שהוצרך לאכול מברך ברכת המזון, ובברכת המזון יאמר יעלה ויבא, ויזכיר ביום הכפורים הזה ביום סליחת העון הזה. ואם שכח ולא אמר יעלה ויבא, אינו חוזר. [ילקו"י הלכות ברכות עמו' פה. ילקו"י מועדים עמו' צח. חזון עובדיה ימים נוראים עמו' שח, וזה דלא כמו שנתבאר בהלכה למעלה בהליכות עולם ח"ב עמוד קסג, דביוהכ"פ נוטל עד סוף קשרי אצבעותיו].