א מי שאכל במקום אחד צריך לברך ברכת המזון במקום שאכל, קודם שיעקור ממקומו למקום למקום אחר. ואם יצא ממקומו ולא בירך ברכת המזון, אם עשה כן במזיד, יחזור למקומו ויברך. ואם בירך במקום שנזכר יצא. ואם עשה כן בשוגג, אם יש לו עוד פת, יאכל במקום השני כזית פת, ולא יברך המוציא, ואחר כך יברך ברכת המזון במקום שנזכר. ואם החמיר על עצמו וחזר למקומו ובירך ברכת המזון, תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף ברכות עמוד רעד]. ב מי שאכל פת הבאה בכיסנין העשויה מחמשת מיני דגן, וכן פירות משבעת המינים, לכתחלה צריך לברך ברכה אחרונה במקום שאכל. אך אם עקר ממקומו, רשאי לברך ברכה אחרונה במקום שנזכר, ואינו חייב לחזור למקום שאכל ולברך שם. ומכל מקום אם עקר ממקומו במזיד, טוב שיחזור למקומו לברך, אם לא שיש לחוש שיעבור זמן עיכול, שאז יברך במקום שנזכר. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רעו, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תשנג]. ג אכל ושבע ואינו יודע אם בירך ברהמ"ז אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא של תורה, והאוכל מוחזק לנו בחיוב לברך ברכה של תורה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רעז]. ד מי שאכל ושבע ומסופק אם בירך ברכת המזון או לא, כשחוזר לברך מספק, לא יברך ברכת הטוב והמטיב, שמאחר וברכה זו היא מדרבנן, הוי ספק דרבנן ולקולא. וטוב שיברך ברכה רביעית בהרהור הלב. שבהרהור הלב אין חשש ברכה לבטלה. [ילקו"י, ברהמ"ז וברכות עמ' רפב]. ה אכל כזית פת ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, אינו מברך מספק, שמאחר ואינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, ספק דרבנן לקולא. [וטוב שיהרהר ברכת המזון בלבו]. [ילקוט יוסף, ברהמ"ז וברכות עמ' רפו, ועמוד תרעג. הליכות עולם חלק ב' עמוד סט. יבי"א ח"ח או"ח סי' כב אות יג]. ו מי שאכל כזית פת בלבד, ושבע משאר מיני מאכלים, ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, חייב לחזור ולברך מספק, ואינו רשאי לברך ברכת המזון בלבו בהרהור בלבד. והוא שאכל כזית בכדי אכילת פרס. והיינו טעמא, מכיון שיש ראשונים שסוברים שהאוכל כזית חייב בברכת המזון מן התורה, ויש פוסקים שסוברים שאם אכל פת ושבע משאר מיני מאכלים חייב בברכת המזון מן התורה, שמא באכל כזית פת חייב בברכת המזון מן התורה, ואם תמצא לומר שאינו חייב מן התורה, שמא על כל פנים כששבע משאר מיני מאכלים חייב בברכת המזון מן התורה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רפז]. ז הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין ושבע, ונסתפק אם בירך ברכת המזון, חוזר לברך מספק, כמבואר לעיל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רפז]. ח מי שאכל ושבע ולא שתה, והוא תאב לשתות, יש מי שאומר שאינו חייב בברכת המזון אלא מדרבנן, ולכן אם נסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, אינו חוזר לברך, דספק דרבנן לקולא. אולם לענין הלכה דעת מרן הבית יוסף שאם אכל כדי שביעה, אף על פי שלא שתה, והוא תאב לשתות, חייב בברכת המזון מן התורה. ולכן אם אכל ולא שתה, ולאחר מכן נסתפק אם בירך ברכת המזון, חוזר ומברך, דספקא דאורייתא לחומרא. ויש לו תקנה לצאת ידי כולי עלמא, שישתה מים [בלא ברכה] ואז יברך ברכת המזון מספק. [ילקו"י על הל' ברכות עמוד רפט ותשיז. שארית יוסף חלק ג' עמוד שי]. ט מי שאכל ולא שתה, והוא תאב לשתות, ואחר שבירך ברכת המזון שתה, יש אומרים שחייב לברך שוב ברכת המזון, ויש חולקים. והעיקר לדינא שאינו חוזר לברך ברכת המזון. ומכל מקום לכתחלה יש להזהר שלא להכניס עצמו לידי ספק. [ילקו"י ברכות עמ' רצ]. י מי שאכל ושבע ובירך ברכת המזון, ואחר שעה קטנה חזר ואכל כזית פת ושבע, ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, חייב לחזור ולברך. וכן אם אכל כזית פת, ובירך ברכת המזון, ולאחר מכן שוב אכל עוד כזית ועתה הוא שבע בצירוף סעודתו הראשונה, ונסתפק אם בירך ברכת המזון, צריך לברך ברכת המזון. שיש כאן ספק ספיקא להחמיר לחייבו בברכת המזון מן התורה. שמא באכל כזית פת חייב בברכת המזון מן התורה, ואם תמצא לומר שאינו חייב מן התורה בכזית פת, שמא כיון ששבע הוא עתה, אף על פי ששביעה זו היא גם מחמת אכילתו הראשונה, חייב בברכת המזון מן התורה. [ילקו"י דיני ברכות עמ' רצ. הליכות עולם ח"ב עמוד סח]. יא מי שאכל ושבע ואינו יודע אם בירך ברכת המזון או לא, ואשתו מזכירה לו שכבר בירך, אינו חוזר לברך מספק. [ילקוט יוסף, דיני ברכות עמוד רצא]. יב מי שאכל ושבע ואינו זוכר אם בירך ברכת המזון או לא, ובנו הקטן (שהגיע לחינוך), מזכיר לו שבירך ברכת המזון, אם על ידי כך האב נזכר על ידי סימנים שאכן בירך ברכת המזון, כגון שעשה מים אחרונים והוא רגיל להסמיכם לברכת המזון, אין צריך לחזור ולברך, כיון שיש רגלים לדבר שבירך ברכת המזון. ואם לא נזכר בדבר, יש מי שכתב שאם האב מכיר את בנו שלעולם אינו משקר, ומדייק בדיבורו היטב, וקים ליה בגויה שרגיל לומר אמת, יכול לסמוך על דבריו ולא לברך מספק שוב ברכת המזון. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמ' קמ. ילקו"י ברכות עמ' רצא. וע' בגמ' פסחים (ד:) שלא האמינו לקטן אלא בדרבנן. והר"ן סוכה (מב.) כתב, דשאני התם דאיתחזק איסורא מש"ה בדאורייתא לא נאמן. אבל בלא איתחזק איסורא אף בדאורייתא נאמן. וכאן דהוי רק איתחזק חיובא נאמן, דשאני לן איתחזק חיובא, כמ"ש בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' עד). ובספר קרואי מועד כתב בשם הגרי"ש אלישיב, שאם האב מכיר את בנו שאינו משקר, ודייקן בדיבורו, פטור מלברך. דאמנם קטן לא נאמן בגדר נאמנות של עדות, אבל ידיעה עצמית מועילה גם ע"י קטן, שידיעה אינה עדות. וע' בגמ' כתובות (פה.) ברבא שהעביר השבועה לתובעת, אחר שבתו של רב חסדא העידה שהנתבעת חשודה על השבועה, משום דקים ליה בגוה שאינה משקרת. וכיו"ב כתבו החפץ חיים (בהל' רכילות פ"ו), ובשו"ת אגרות משה (ח"א מיו"ד סי' נד). ע"ש]. יג מי שאכל ושבע ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, ומברך מספק, יש אומרים שאינו יכול להוציא ידי חובה את חבירו שאכל ושבע. ויש אומרים דכיון שהוחזק בחזקת חיוב ברכת המזון, מה שהוא מברך עתה ברכת המזון מספק הוא מדאורייתא, וממילא יכול להוציא ידי חובה את השומע שאכל ושבע. ואף שכן עיקר לדינא, מכל מקום לכתחלה יברך כל אחד לעצמו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רצג]. יד מי שמסופק אם בירך ברכת הנהנין או לא, כגון שאינו זוכר אם בירך על המים, יהרהר הברכה בלבו וישתה. ואין לחוש לברכה לבטלה בהרהור הלב. ואם יש אחר שיברך להוציאו ידי חובה, עדיף טפי שישמע ממנו הברכה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רצד. שו"ת יביע אומר חלק י' חלק אורח חיים סימן נד אות ב]. טו מי שיש לו ספק אם בירך ברכת המזון או לא, וחש בראשו עד שאינו יכול לחזור ולברך מספק, יכול לומר את הנוסח בריך רחמנא. אבל המסופק אם בירך ברכת הנהנין או שאר ברכות דרבנן, אינו רשאי לברך אפילו בלשון לע"ז. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמ' רצט]. טז עד אימתי יכול לברך ברכת המזון, אם אכל ושבע יכול לברך כל זמן שעדיין הוא שבע מאכילתו. ואם אכל רק כזית, פחות מכדי שביעה, אם עבר שיעור שבעים ושתים דקות מאכילתו, אין לו לברך יותר. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד ש', ותשטז. שאר"י ח"ג עמ' שט]. יז בסעודות גדולות שמאריכים בישיבתם ד' או ה' שעות קודם ברכת המזון, כיון שעוסקים בשתיה ואכילת פרפראות, פירות ומגדנות, הוי כלא נתעכל המזון ושפיר יכולים לברך ברכת המזון אפילו אחר שבעים ושתים דקות מהאכילה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמ' שא בהערה]. יח שיעור אכילה כדי לברך ברכת המזון הוא בכזית [ומשערים בנפח, ואם אין בקיאים לשער בנפח משערין במשקל והוא כ-27 גרם]. ואף שעדיין לא שבע באכילתו, מדרבנן חייב בברכת המזון כבר משאכל כזית פת. ולכתחלה יש להזדרז באכילת הפת שבסעודה כדי שיאכל שיעור של כזית בתוך זמן של כ-7.5 דקות, שהוא שיעור שהייה כדי אכילת פרס. שיש אומרים שאם אכל פת, אפילו אם שבע באכילתו, אבל שהה באכילתו יותר משיעור של אכילת כזית בכדי אכילת פרס, אינו חייב בברכת המזון כלל. [ילקו"י על ברכות עמ' שא, ותשיח. שאר"י ח"ג עמוד שי בהע']. יט צריך שהכזית יהיה במעיו, מלבד מה שנשאר בין החניכיים, וטוב שלא יצמצם לאכול כזית בדיוק. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שב]. כ המנהג לשער במשקל הדרהם בכל שיעורי התורה, כזית וכביצה, רביעית וחלה, ופדיון הבן. וכל דרהם הוא 3 גרם לערך. ואין לנו כל ספק בשיעורים שלנו, שמסורים בידינו מדור דור. והמדידה על ידי ביצים אין לסמוך עליה כל כך. ולפיכך שיעור הכזית הוא כ-27 גרם, ושיעור כביצה עם קליפתה הוא כ-54 גרם, ושיעור אכילת פרס יש אומרים הוא כשבע דקות. ושיעור רביעית הוא 81 גרם. [ילקו"י, דיני ברכות עמ' שג]. כא נהגו למדוד שיעור כזית לפי הנפח, שהוא כשני שלישים של ביצה בינונית. ומאחר שיותר קל לשקול את המאכלים, ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לפיכך נהגו לשער כזית כביצה ורביעית במשקל. שמן המשקל נדע בערך את שיעור הנפח. [הרב המגיד בשם הגאונים (פ"א דעירובין הי"ב). משפטי צדק גרמיזאן, בית דוד, זבחי צדק, פתח הדביר, בחזו"ע א' סי' כח, עמ' תקיח]. ובמקום שיש הבדל בין המשקל לנפח, יש ליזהר להחמיר בדברים של תורה, כמו באכילה ביוהכ"פ או בספק ברכת המזון וכדומה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שה]. כב מי שתחבו לו שפורפרת לקיבה, והוא ניזון משם, או מי שניזון על ידי מכשירים שונים, אין לו לברך ברכת הנהנין, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף הל' ברכות עמ' שה]. כג מי שאכל כזית פת, והקיא מה שאכל, אינו מברך ברכת המזון, ונכון שיהרהר ברכת המזון בלבו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שו].
א קודם שיברך יכוין לצאת ידי חובת מצוה מן התורה, שהרי מצוות צריכות כוונה. ואם לא כיוון כן להדיא יצא, שמסתמא דעת האדם לצאת ידי חובה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז עמוד ערב]. ב יש להזהר שלא להפסיק באמצע ברכת המזון בדיבור, ואף לא בשהייה, וכל שכן שיש ליזהר שלא לדבר שיחה בטלה ולשהות שיעור שיכל לסיים את כל ברכת המזון. ואף באמצע הרחמן טוב ונכון להזהר שלא לדבר דברים בטלים שלא לצורך, ומכל מקום מעיקר הדין אין איסור לדבר לצורך באמצע הרחמן, כיון שאמירתו אינה אלא מצד המנהג. אולם אם מברך על הכוס, אין לו לדבר גם באמצע הרחמן. ופשוט שמותר לענות לקדיש ולקדושה ושאר אמנים באמצע הרחמן. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רסה. הליכות עולם חלק ב' עמוד עד]. ג אם נרדם באמצע ברכת המזון, וכשהתעורר אינו יודע באיזו ברכה עומד, חוזר לתחלת הברכה שיש לו בה ספק אם אמרה. והיינו, אם ברור לו שחתם הזן את הכל, ונסתפק אם סיים ברכת על הארץ או סיים ברכת בונה ירושלים, חוזר לנודה לך וכו'. ואם נסתפק אם חתם הזן את הכל או לא, חוזר לראש ברכת המזון. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רסז בהערה]. ד טוב ונכון שכל אחד ואחד מהמסובים בסעודה, יברך בעצמו את כל ברכת המזון, כמו שכתב מרן השלחן ערוך, ולא יסמוך על שמיעתו מהמברך-המזמן. שכיון שהם ברכות ארוכות לא סמכינן לכתחלה על שמיעה מהמברך. וכן המנהג. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רסז]. ה המברך ברכת המזון או ברכה מעין שלש, ושמע קדיש או קדושה וברכו, אין לו להפסיק ולענות באמצע, שדינם כדין העומד בתפלת "שמונה עשרה". אבל בברכה רביעית שהיא ברכת "הטוב והמטיב" יפסיק לענות לקדיש ולקדושה, כדין האוחז בקריאת שמע וברכותיה. וכל שכן שהמברך שאר ברכות דרבנן הארוכות, כגון ברכת "אשר יצר", ו"בורא נפשות", ו"אלהי נשמה", ושמע קדיש או קדושה, שיש לו לענות עמהם, שדינם כדין ברכות קריאת שמע, ובלבד שיתחיל בברכה, דהיינו שאחר שאמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, המשיך קצת מהברכה, וכבר חלה הזכרת ה' על הברכה. אבל אם התחיל בברכה ואמר ברוך אתה ה', ושמע קדיש או קדושה קודם שיתחיל בברכה עצמה, אין לענות לקדיש ולקדושה. והוא הדין בזה בכל ברכות הנהנין וברכת המצוות. אבל בברכות קצרות אין להפסיק בהם כלל לדברים שבקדושה. [שו"ת יביע אומר חלק א' סימן יא. וחלק ו' סימן מח אות א', ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רסח. ואף שבכל המקורות הנ"ל נתבאר שבברכה רביעית אינו עונה לקדיש ולקדושה, הנה בהליכות עולם חלק ב' עמוד נח כתב להדיא דחזר בו מהוראה זו, ויש לענות כק"ש]. ו המברך ברכת המזון, ונכנס לחדר חכם או זקן, צריך לעמוד בפניו, אפילו באמצע ברהמ"ז. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד ער. ובהליכות עולם חלק ב' עמוד נט בהערה]. ז צריך לשבת בעת שמברך ברכת המזון, בין אם אכל כשהוא עומד, ובין אם אכל כשהוא יושב. ולא יסב בעת שמברך, שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה. ואסור להלך ולברך, ואף בברכת הטוב והמטיב אין להלך ולברך. והוא הדין בברכה מעין שלש שצריך לאומרה מיושב. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז עמ' רעא. ומה שכתבנו שלא יסב בברהמ"ז, ראה בחזו"ע הל' פסח עמ' תשסה, קטז]. ח אף שמעיקר הדין אין חיוב לחבוש כובע ומעיל (חליפה) בעת שמברך ברכת המזון, מכל מקום טוב ונכון לנהוג כן. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רעב]. ט אסור לברך ברכת המזון ולעסוק במלאכתו, ולכן אין לסדר את הצלחות והשלחן בעת שמברך ברכת המזון. וצריך להחמיר בזה גם בברכה רביעית, כדי שלא יבואו לזלזל בברכה זו. ומכל מקום בשאר הברכות שהם מדרבנן אין איסור לעסוק במלאכתו בעת שמברך, אם יכול לכוין למה שאומר. ואף על פי כן הנכון הוא להזהר בזה גם בברכות דרבנן. [ילקו"י, דיני ברהמ"ז עמ' רעב. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס"ד, סי' ז' בדין אשר יצר]. י בדיעבד אם בעת שבירך ברכת המזון עסק בסידור השלחן, יצא ידי חובת הברכה, דלא גרע משיכור שעבר ובירך ברכת המזון שיצא ידי חובה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז עמוד רעג בהערה]. יא אותם הממהרים לקום מהשלחן כשמתחילין לומר הרחמן, לכתחלה לאו שפיר עבדי, כי ראוי לישב במקומו עד שיסיים עושה שלום במרומיו וכו'. אך במקום צורך, כגון אם הוא ממהר ללימודו, וכדומה, מותר להמשיך אמירת הרחמן במקום אחר. [ילקו"י, שם עמו' רעג בהערה].
א המנהג כיום ברוב המקומות שאין מברכים ברכת המזון על כוס יין, אפילו כשאכלו שם שלשה ועושים זימון. והנוהגים לחוש למצריכים כוס בשלשה, תבא עליהם ברכה. ונכון לחוש לדברי הזוה"ק שלא לברך ברכת המזון ביחיד על הכוס, ואם בכל זאת רוצה לשתות יין, אין לו לאחוז הכוס בידו בשעת ברכת המזון, אלא יניחנו לפניו על השלחן, ואחר ברכת המזון יברך הגפן וישתה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנח]. ב כוס של ברכת המזון אינו אלא של יין ולא של שאר משקים. ואם אין יין מצוי באותו מקום, והשכר או שאר משקים הוו חמר מדינה, מברכין עליהם. [ילקוט יוסף, ח"ג הלכות ברכות עמ' רס]. ג צריך שהכוס לא יהיה פגום, שאם שתה ממנו פגמו. ויכולים לתקנו על ידי שיתנו לתוכו מעט מים. אבל אם שפכו ממנו לתוך היד, או לכלי אחר, לא חשיב כפגום. [ילקו"י שם עמ' רסא]. ד כל שבשעת הברכה הכוס היה מתוקן, לא חשוב פגום אחר כך, ולכן בליל פסח כשהכוס גדול ומחזיק כמה רביעיות, ואין להם כוסות אחרים, שותים ממנו כמה בני אדם, וכמנין הרביעיות שבכוס, ואינו חייב ליתן בו מעט מים כדי שלא יהיה כוס פגום. ואם יש לו כוס גדול אחד ויש בו ד' רביעיות, ושותה ממנו בליל פסח לד' כוסות, יתן בתוכו מעט מים כדי שלא יהיה פגום. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רסא בהערה]. ה יקבל הכוס בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך צריך לאחוז את הכוס ביד ימין, ואיטר יד, על פי דעת המקובלים אוחז הכוס גם כן ביד ימין של כל אדם, ואם חושש מחמת היד כהה שהיין ישפך מידו, יאחז הכוס ביד שמאל של כל אדם. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רסב]. ו לכתחלה יש לתפוס הכוס בידו כל זמן שמברך ברכת המזון. [ילקו"י, ברכות עמוד רסב בהערה]. ז יש הנוהגים למזוג את הכוס במים קודם ברכת המזון, ושוב מוזגים אותו בברכת הארץ, כשאומר וברכת "את". ויש שמברכים על כוס יין חי, [אפילו פחות משיעור רביעית], ולא מוזגים אותו במים, עד שמגיעים לברכת הארץ, ושם מוזגים אותו במעט מים. ואפילו היין חזק שצריך למוזגו בהרבה מים, ימזגנו בברכת הארץ. אך אם רצה למוזגו קודם ברכת המזון, הרשות בידו, ויחזור שוב למוזגו מעט בברכת הארץ. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד רסג. ובהליכות עולם חלק ב' עמוד מז]. ח מותר לברך ברכת המזון על כוס יין בכוס העשוי מנייר או קרטון ופלסטיק, אף שהם עשויים לשימוש חד פעמי. אך היכא דאפשר עדיף לברך על כוס אחר, משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו בקיום המצוות. [ובשעת הדחק מותר לברך על יין שבתוך גביע מוצק של גלידה, שדינו כדין כוס של נייר]. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רסד]. ט בימי החורף שנוהגים לילך עם כפפות, נכון להסירם בעת שתופס את כוס ברכת המזון, ולאחוז הכוס בידיו ממש. [ילקו"י, ברכות עמ' רסה. וכיו"ב לגבי קידוש, בשבת כרך א עמ' סי' רעא]. י צריך לחזר אחר כוס שלם, שלא יהיה גוף הכוס שבור או פגום בשפתו.ילקו"י שם עמ' רסה בהע'].
א מים אחרונים חובה. ואף בזמן הזה שאין מלח סדומית מצויה בינינו, יש חיוב ליטול ידיו מים אחרונים. ובפרט מי שידיו מלוכלכות. ושלא כאותם שמקילין בזה. [ילקו"י שם עמוד רמב]. ב אף הנשים חייבות במים אחרונים. ואף שיש שכתבו להקל בזה, העיקר להלכה להנהיג גם את הנשים והבנות שתטולנה ידיהן מים אחרונים. וטוב לחנך את בניו ובנותיו הקטנים שהגיעו לחינוך ליטול ידיהם מים אחרונים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רמד. שו"ר שכן כתב בהליכות עולם חלק ב' עמוד מד. ומה שכתבנו גבי קטן, ראה בילקו"י דיני חינוך מהדו"ב עמוד קמט]. ג מי ששכח ליטול ידיו מים אחרונים קודם ברכת המזון, ונזכר באמצע ברכת המזון, אם ידיו מלוכלכות משיירי המזון, יטול ידיו במקום שנזכר, באין אומר ודברים. ואם ידיו נקיות, יטול לאחר ברכת המזון. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רמה]. ד מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע אלא לתוך כלי, מפני רוח רעה ששורה עליהם. אך אין צריך שיהיה כלי ממש, ולכן מותר ליטול מים אחרונים לתוך קערות מטבח הנקובות, הנקראות "כיור". [ילקו"י שם עמ' רמו]. ה הנוסע בספינה מותר ליטול ידיו מים אחרונים לתוך הנהר או לתוך הים. [ילקו"י שם עמ' רמז]. ו מה שיש נוהגים ליטול ידיהם מים אחרונים בתוך צלחת אחת מן הצלחות שאכלו מהם, אין לחוש בזה משום רוח רעה, ומותר להשתמש בכלי זה לאחר הדחתו יפה. ומותר לשפוך אחר כך את המים האחרונים שבצלחת אף במקום עוברים ושבים. [ילקוט יוסף, הלכות ברכות עמ' רמז]. ז הנוהגים ליטול מים אחרונים על ידי הכנסת ידיהם לקערה עם מים, יש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רמח]. ח יש שנוטלים מים אחרונים מתחת לשלחן, ויש להם על מה שיסמוכו, מאחר שאין בני אדם עוברים שם. ואף שלפעמים מסלקים השלחן, מכל מקום המים יתנגבו ביני וביני. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רמח]. ט אין נוטלין מים אחרונים במים חמים שהיד סולדת בהם. [ילקוט יוסף, הלכות ברכות עמוד רמח]. י אין צריך ליטול אלא עד הפרק שני של האצבעות. ויש נוהגים על פי הסוד ליטול עד סוף האצבעות, דהיינו עד כף היד, וכן עיקר לכתחלה, בפרט אם ידיו מלוכלכות. ואין צריך ליטול אלא פעם אחת. ואין צריך ליטול דוקא מתוך כלי. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמ' רמט]. יא אף שמעיקר הדין אין צריך לנגב הידים, מכל מקום טוב ונכון לנגבם. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנ]. יב לכתחלה ראוי שלא לנגב את ידיו בבגדיו, דשמא גם בניגוב ידיו מנטילה הדבר קשה לשכחה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנ בהערה]. יג יזהר שיהיו מים אחרונים מועטים ולצורך ניקיון אצבעותיו בלבד, ולא ירבה בהם, ואם ידיו מזוהמות הרבה מן התבשיל שאכל, וכן פיו ושפמו, שצריך להם הרבה מים ברחיצתם, יש אומרים שטוב שירחצם קודם נטילת ידים מים אחרונים אדעתא לאכול עוד אחר כך, ויהיו אלו כמים אמצעיים ויאכל פת, ואחר כך יטול מים אחרונים במעט מים. ויש אומרים שאין צריך להחמיר בזה כל כך, ורשאי להעביר את ידיו לאחר שנטל מים אחרונים על פיו ושפמו. ולדינא, נכון שירחץ ידיו להעביר הזוהמא שלא לשם מים אחרונים, ושוב יחזור ויטול אצבעות ידיו במים מועטים לשם מים אחרונים. ועל כל פנים צריך לרחוץ י"ד פרקי אצבעותיו. [ילקוט יוסף הל' ברהמ"ז וברכות עמ' רנא. ועל פי המבואר בהליכות עולם ח"ב עמוד מה]. יד צריך שישפיל את ראשי אצבעותיו למטה כדי שתרד הזוהמא. [ילקו"י, הלכות ברכות עמוד רנב]. טו אם המסובין הם רבים עד חמשה, מתחילים ליטול מים אחרונים מן המברך. ואם הם יותר, מתחילין מן הקטן ונוטלין דרך ישיבתם, ואין מכבדין זה את זה ליטול עד שמגיעין לחמשה האחרונים. וכיום אין מנהגינו כן, אלא מכבדים את הגדול שבקהל ליטול ידיו תחלה במים אחרונים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנב]. טז אין מברכים שום ברכה על מים אחרונים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנב]. יז יש נוהגים לומר בעת שנוטלין הידים "מים אחרונים חובה", או "יחיד ורבים הלכה כרבים". [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנג]. יח מים אחרונים ניטלים בכל מיני משקים, חוץ מיין. [ואם אין לו מים או שאר משקים, בשעה"ד שרי ליטול מים אחרונים ביין]. ולכתחלה עדיף ליטול במים הראויים לשתיה. ויש להתיר ליטול מים אחרונים ממים שנשארו בכוס לאחר שסיים שתייתו. [ילקו"י ברכות עמו' רנג]. יט יש אומרים שמי שמהלך בדרך לכתחלה לא יאכל אלא אם כן יודע שיש לו מים או שאר משקים כדי ליטול מהם מים אחרונים. וכשאין לו מים או שאר משקים, אם יודע שהם לפניו במרחק ד' מילין, צריך לילך לשם, ויאכל שם, ולאחריו מהלך מיל אחד, וכדין מים ראשונים. ומאחר ויש אומרים שאין דין מים אחרונים נוהג בזמן הזה, לפיכך המיקל בזה לאכול לכתחלה כשאין לו מים או שאר משקים למים אחרונים, יש לו על מה שיסמוך. ולכולי עלמא אם גם אחר מהלך ד' מילין לפניו, או מיל אחד לאחריו, אין לו מים, רשאי לכתחלה לאכול, ובסיום אכילתו ינקה ידיו בעפר או במידי דמנקי, אבל לא מועיל לנקות את אצבעות ידיו על ידי הרוק שבפיו, והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות עמ' רנה]. כ מעיקר הדין מותר לברך ברכת המזון בעת שהכלי שנטלו לתוכו "מים אחרונים", מונח לפניו על השלחן עם המים האחרונים שבתוכו. ומכל מקום ממדת חסידות טוב ונכון להסיר את הצלוחית עם המים האחרונים שבתוכה, בעת ברכת המזון אל מחוץ לשלחן, או לצדדין, וכן המנהג. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנה]. כא המודד מלח יש אומרים שצריך אחר כך ליטול את ידיו. וכן הנותן מלח על קישואין או מלפפון חי, צריך ליטול את ידיו. אך לא ראינו שנהגו כן. [ילקו"י ברכות עמוד רנו. ירחון קול תורה תמוז תשס"ג עמוד כב]. כב אין לדבר בין נטילת ידיו למים אחרונים לברכת המזון, כי צריך להסמיך את הברכה לנטילה. ואם עבר ודיבר בין הנטילה לברכת המזון, יחזור ליטול שוב מים אחרונים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנו]. כג מותר לצאת לחדר אחר, או למטבח, כדי ליטול שם מים אחרונים, ואין לחוש שמא על ידי כך שעוקר ממקומו ישכח מלברך ברכת המזון. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנו]. כד יש הנוהגים לומר כמה פסוקים בין נטילת ידים של מים אחרונים לברכת המזון. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד רנז]. כה מי שמתו מוטל לפניו [שעדיין לא נקבר], והוא מהמתים שחייב להתאבל עליהם, אף על פי שאוכל בלי ברכת המוציא ובלי ברכת המזון, מכל מקום חייב ליטול ידיו מים אחרונים בסיום האכילה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רנח].
א אין להסיר את המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. וכל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם. וטוב להסיר מעל השלחן את הצלחות והקערות שיש בהם שיירי מאכל. ויש הנוהגים על פי הסוד לרכז את העצמות והקליפות בצלחת אחת, ומשאירים אותה על השלחן עד אחר ברכת המזון. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלה]. ב האוכל פרוסת סנדוויטש, ולא נשארו פירורין הרבה, אף שלפי המבואר באחרונים צריך לשייר פת כשיעור נתינה לעני, בזמנינו לא שייך טעם זה, ודי באיזה פירורין שבודאי נשארו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלו בהערה]. ג לכתחלה אין להסיר מהשלחן גם את המלח, עד לאחר ברכת המזון, דוגמת המזבח המכפר שכתוב בו על כל קרבנך תקריב מלח. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלח בהערה]. ד אף על פי שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית, מכל מקום הדבר קשה לעניות. [חולין קה: שלחן ערוך סי' קפ ס"ד. ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלט בהערה]. ה נוהגים לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון, ויש מחמירים בזה גם בסכין פלסטיק או של כסף. ונהגו שלא לכסות הסכין בשבתות וימים טובים. ויש נוהגים לכסות הפת במפה בעת ברכת המזון, ואין מנהגינו כן. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד רמ, ותשטו. ובשארית יוסף ח"ג עמו' שח].
א גמר סעודתו ונטל ידיו למים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון. ותיכף לנטילה ברכה. ואם אמר הב לן ונבריך, הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא אם כן יברך עליו תחלה. אבל לאכילה אין צריך לברך, דספק ברכות להקל. ונכון שיהרהר הברכה בלבו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלג]. ב היכא שאמר שיר המעלות בשוב ה' וגו', מותר לו להמשיך לאכול, דלא חשיב היסח דעת. [ילקוט יוסף ח"ג על הלכות ברכת המזון וברכות עמוד רלד בהערה]. ג מי שסומך על שלחן אחרים, אפילו אמר הב לן ונבריך, לא הוי היסח דעת, עד שיאמר בעל הבית. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלד בהערה]. ד מי שבירך ברכת המזון, ואחר ברכת המזון רוצה לאכול דבר שטיבולו במשקה על סמך נטילת הידים שנטל עם תחלת הסעודה, ולא הסיח דעתו מהנטילה, יש אומרים שיכול לאכול את הטיבולו במשקה על סמך אותה נטילה. ודעת כמה אחרונים להחמיר בזה. והמיקל יש לו על מה לסמוך, שהרי בלאו הכי דעת התוס' בפסחים (קטו:) דהאידנא אין צריכים נטילת ידים לטיבולו במשקה, ואף שאין הלכה כדבריהם, מכל מקום מהני לצרף סברתם לספק ספיקא בנידון דידן, ולכן המיקל יש לו ע"מ לסמוך. [ילקו"י ברכות עמ' רלה בהערה. ועיין לעיל סי' קנח סכ"א].
א היושב בסעודה, לכתחלה יזהר שלא לעקור מסעודתו ללכת לחדר אחר, עד שיברך ברכת המזון, אפילו אם הניח מקצת חברים על השלחן, ואפילו אם דעתו לחזור למקום סעודתו ולסיים סעודתו ולברך ברכת המזון, שאם יעקור ממקומו, יש לחוש שישכח לברך ברכת המזון. ואפילו הולך לאכול במקום אחר, לכתחלה אין לו לעקור ממקום שהתחיל לאכול שם. ואפילו אם בשעה שבירך המוציא היה בדעתו להמשיך אכילתו גם במקום אחר, גם בזה לכתחלה אין ראוי לעקור ממקומו. [מלבד בהולכי דרכים]. ואם בכל זאת יש לו הכרח לעקור ממקומו, ורוצה לברך ברכת המזון קודם שיעקור ממקומו, ואחר כך חוזר לסעוד בברכה, רשאי לעשות כן. ולא חשיב כגורם לברכה שאינה צריכה. [מאחר שאסור לו לצאת ממקומו, שמא ישכח מלברך]. אבל אם עקר ממקומו ולא בירך ברכת המזון, וכשחזר לחדר רוצה לברך ברכת המזון ושוב לברך המוציא, אין לו לעשות כן, משום דגורם לברכה שאינה צריכה. אלא ימשיך באכילתו על סמך הברכה שבירך בתחלת אכילתו. וכל זה אפילו באופן שהיה אוכל לבדו, ולא הניח אחרים על השלחן. וכל שכן אם הניח אחרים על שולחנו, ועוקר ממקומו וחוזר למקום אכילתו, שאין לו לברך ברכת המזון ושוב ברכת המוציא, אלא ימשיך באכילתו. [ילקו"י ג' שם עמ' רט. שארית יוסף ג' עמ' שג. הליכות עולם ב' עמ' מ']. ב מותר לעקור ממקומו באמצע הסעודה ולילך למטבח כדי להביא עוד מנה לאכול, וכדומה. וכן הנוהגים להקל לעקור ממקום הסעודה בין הקידוש לסעודה להביא איזה דבר מהמטבח, וכדומה, יש להם על מה שיסמוכו. וכן היושב בסוכה ופוסק באמצע סעודתו להביא איזה דבר מהבית, אין זה חשיב הפסק. ומותר לעשות כן אף לכתחלה. [שם עמו' רטו]. ג כל מה שאמרנו שלכתחלה אין לעקור ממקום אכילתו קודם שיברך ברכת המזון, הוא דוקא בהולך לדבר הרשות, אבל לצורך מצוה, אפילו אם אינה מצוה עוברת [שיוכל לעשותה אחר כך], וכל שכן לצורך לוית המת, או לבית הכנסת להתפלל בצבור [ואין לו מנין אחר], וכיוצא, מותר לו לכתחלה לילך למקום אחר לעשות המצוה, ולברך ברכת המזון כשיחזור למקומו. ואפילו לא הניח מקצת חברים על השלחן, שאין להניח מצוה עוברת מחשש שמא ישכח מלברך ברכת המזון. [ילקו"י, הלכות ברכות עמוד רטז. הליכות עולם ח"ב עמוד לט]. ד מי שיצא באמצע סעודתו מחוץ לפתח הבית, או יצא לחדר המדרגות, כשחוזר למקומו, מאחר והיה בתוך הסעודה, חוזר לאכול כרגיל, ואינו חוזר לברך. ואף אם לא אכל שיעור כזית אינו חוזר לברך המוציא. ומכל מקום הנוהג כדעת מרן השלחן ערוך וחוזר לברך, יש לו על מה לסמוך, ואין מזניחין אותו. אבל אין צריך ליטול ידיו שנית. ואם היה מיסב עם אחרים, וכשיצא לחוץ הם נשארו שם, אפילו הניח זקן או חולה, אף שלא אכל כזית פת, כשחוזר, אין צריך לחזור ולברך המוציא, ואפילו אם יצאו כמה מהם. אבל לכתחלה גם זה אין לעשות (בדבר הרשות). ולאו דוקא הניח זקן או חולה, אלא הוא הדין הניח על השלחן כל אדם. [ילקו"י, הלכות ברכות עמוד ריח, ועמוד תשיא. שארית יוסף ח"ג עמ' שג. הליכות עולם חלק ב' עמוד מ']. ה מי שהתחיל לאכול במקום אחד, ועקר ממקומו והמשיך סעודתו במקום אחר, אין צריך לחזור למקומו הראשון כדי לברך שם ברכת המזון, אלא יכול לברך ברכת המזון במקום שסיים סעודתו. והדין כן אפילו במזיד, אחר שהמשיך באכילות במקום השני. אבל אם אכל במקום אחד, ורוצה לברך במקום אחר, ולא אכל שם כלל, אם הוא במזיד חייב לחזור ולמקומו ולברך, ואם הוא בשוגג אין מחייבים אותו לחזור למקומו ולברך. והמחמיר לחזור למקומו גם בשוגג, תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות ח"ג עמו' ריח. הליכות עולם חלק ב' עמוד מא. ומה שכתבנו והמחמיר וכו' הוא על פי דברי מרן החיד"א שהובא בהליכות עולם שם]. ו הנמצא באמצע סעודתו, ואוכל פירות לקינוח ובירך עליהם ברכת הנהנין ואכל מהם, ויצא לחדר אחר, ורוצה ליקח משם עוד פרי ולאכול שם, אין צריך לברך על הפרי שאוכל בחדר השני. וכל שכן אם היה בדעתו לאכול שם שאין צריך לברך. [ילקו"י, דיני ברהמ"ז וברכות עמ' ריח]. ז אוכלים ומשקים שברכתם האחרונה היא בורא נפשות רבות, לכולי עלמא אין צריך לברך ברכה אחרונה דוקא במקום האכילה או השתיה, ולכן אם עבר ועקר ממקומו קודם שבירך ברכה אחרונה, אין צריך לחזור למקומו ולברך ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד ריח. הליכות עולם שם]. ח האוכל מיני מאכל או משקה שברכתם האחרונה היא בורא נפשות רבות, ובאמצע אכילתו שינה מקומו מחדר לחדר באותו הבית, אפילו לא היה בדעתו מתחלה לאכול במקום השני, ואפילו אינו רואה את מקומו הראשון מן המקום השני, אין צריך לחזור ולברך ברכת הנהנין פעם שניה. ואף על פי שיש חולקים בדבר, מכל מקום כלל גדול בידינו ספק ברכות להקל. אולם אם נכנס באמצע אכילתו או שתייתו, לבית הכסא לעשות צרכיו, כיון שאין המקום שנכנס אליו ראוי לאכילה, ומסיח דעתו מאכילה שם, צריך לחזור ולברך ברכת הנהנין אפילו כשחוזר למקומו הראשון. ומכל מקום אם היה הדבר באמצע סעודת פת, או דברים העשויים מחמשת מיני דגן, כיון שטעונים ברכה אחרונה במקומם, אינו חוזר ומברך ברכת הנהנין. ואף לגבי שבעת המינים נקטינן דספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד ריח. הליכות עולם חלק ב' עמוד מא]. ט האוכל פירות ועקר לחדר אחר, ובדעתו לחזור למקומו הראשון ולהמשיך לאכול מאותם פירות, ראוי שלא יצא לחדר אחר עד שיברך ברכה אחרונה, שמא ישכח מלברך. אך בדיעבד אם שינה מקומו מחדר לחדר, ורוצה להמשיך ולאכול שם את אותם מאכלים ומשקים, אינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, ורק אם יצא חוץ לבית, חוזר ומברך. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות עמוד ריט]. י היה יושב ואוכל עוגה, או פירות שבעת המינים, ובאמצע אכילתו יצא חוץ לביתו, ושוב חזר למקומו הראשון ורוצה להמשיך באכילתו, אין צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. ומכל מקום אם חוזר ומברך ברכה ראשונה יש לו על מה שיסמוך. שבלאו הכי אפילו בפת המברך כדעת מרן יש לו על מה שיסמוך, ואפילו אם אכל כזית. [ילקו"י ברהמ"ז וברכות עמ' ריח. הליכות עולם ח"ב עמ' מא]. יא אם היה אוכל מפירות שאינם משבעת המינים, ויצא חוץ לביתו וחזר למקומו הראשון, ורוצה להמשיך באכילתו, צריך לברך ברכה ראשונה קודם שיאכל. וכן הדין במי שהיה שותה מיני משקים [חוץ מן היין]. [ילקוט יוסף, הלכות ברכות עמ' רכ. הליכות עולם חלק ב' עמוד מא]. יב במה דברים אמורים, כשהיה יושב ואוכל במקום אחד, אבל אם לא קבע עצמו לאכול במקומו, אלא היה הולך ממקום למקום ואוכל בדרך הילוכו, פת או עוגות או פירות, יכול להמשיך כל אכילתו על סמך ברכה שבירך בתחלה, וכן הדין במי שהיה שותה משקין בדרך הילוכו. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות, עמוד רכ]. יג מי שאכל פחות משיעור כזית, ויצא לחוץ וחזר, והשלים אכילתו לכזית, הכל מצטרף לחיוב ברכה אחרונה, ובלבד שלא שהה יותר משיעור אכילת פרס מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו. [הליכות עולם ח"ב עמוד מא]. יד מי שבירך על פרי ולא טעם ממנו כלל, והוליכו למקום אחר בשתיקה, יש אומרים שצריך לחזור ולברך שנית, כיון שלא טעם במקום שבירך. ויש אומרים שאינו חוזר לברך, כיון שהוא תופסו בידו, והולך עמו. וכל זה כשהוציאו מן הבית לחוץ, אבל מחדר לחדר אין צריך לחזור ולברך. ומיהו לכתחלה יש להזהר שלא לעשות כן אפילו מחדר לחדר. [שם, חלק ג' עמוד רכב]. טו המפצח גרעינים, ובירך על אחד מהם בביתו, ויצא לחוץ, כיון שדעתו היתה לאוכלם גם בדרך, אין צריך לברך, וכמבואר, ואפילו אם יסיים אכילתם אחר זמן רב בדרכו. ואם הגרעינים היו מונחים לפניו בצלחת, ובעת שבירך לא חשב לקחת עמו הגרעינים ולאוכלם בדרכו, וחזר בו ויצא, צריך לחזור ולברך, שהרי שינה את מקומו. [ילקוט יוסף, ח"ג הלכות ברכות עמוד רכב]. טז וכן מי שבירך על סוכריה או מסטיק [שיש בו מתיקות], ויצא מביתו לחוץ והסוכריה עדיין בפיו, אין צריך לחזור ולברך אפילו הולך דרך ארוכה. ולא עוד אלא אפילו אם לקח עמו כמה סוכריות בכיסו, ולאחר שיסיים אכילת הסוכריה שבפיו רוצה ליקח עוד מהסוכריות שבכיסו, אין צריך לברך שנית על הסוכריות הנוספות שאוכל, כל שבעת הברכה היה בדעתו לפטור את כל הסוכריות שירצה לאכול. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רכג בהערה]. יז אורחים המביאים לפניהם פירות בזה אחר זה, וברכותיהם שוות, אינם צריכים לברך אלא על הפרי הראשון, שדי בברכה אחת על כל המינים שברכותיהם שוות. ואפילו אם לא היה בדעת בעל הבית ליתן עוד לפני אורחיו, ונמלך והביא לפניהם עוד פירות, אין צריך לחזור ולברך. ואם האורח מתגורר אצלו לאיזה זמן, או בן אצל אביו וכדומה, שרשאי ליקח ולאכול מבית בעל הבית כל מה שיחפוץ, בטל ממנו דין אורח. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רכג]. יח חברים העוסקים בתורה, ומגישים לפניהם מידי פעם בפעם כוס תה או קפה, או בלילי שבועות והושענא רבה ששמש בית הכנסת מגיש לקהל כמה פעמים תה או קפה, אינם צריכים לחזור ולברך ברכת שהכל על כל כוס וכוס, אלא די בברכה אחת על הכוס הראשון, וברכה זו פוטרת את כל מה שישתה אחר כך. ואף על פי שהם שוהים יותר משעה ומחצה בין כוס לכוס. (שיש בזה יותר מכדי שיעור עיכול המזון). ואפילו אם התה או הקפה לא היו מוכנים כלל בשעה שבירך על הכוס הראשון. וטוב שיכוין בדעתו לפטור בברכתו הראשונה את כל מה שיביאו לפניו לאחר מכן. ואם הוצרך לצאת מחוץ לבית הכנסת לשעה קלה, ויצא לחדר המדרגות, או לחצר, וחזר אחר כך, צריך לחזור ולברך על הכוס שיביאו לפניו, ששינוי מקום נחשב להיסח הדעת. ומותר לעשות כן לכתחלה, כדי לצאת מידי כל ספק. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חאו"ח סימן כז. שו"ת יחוה דעת ח"ו סי' יא, שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' יח. ילקו'י, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רכד]. אבל אם בירך "על המחיה" על העוגה, רק מפני שחשש שיעבור זמן העיכול, או אם אכל פירות כשיעור ובירך בורא נפשות רק מהחשש שיעבור זמן עיכול, והיה בדעתו בפירוש לאכול עוד מהעוגות או מהפירות, אינו חוזר לברך עליהם ברכה ראשונה. שאף שבירך נפשות, כיון שלא בירך אלא מחשש שמא יעבור זמן ברכה אחרונה, אינו חוזר לברך ברכה ראשונה. והוא הדין אם שתה את כוס התה כשהוא צונן ובירך ברכת בורא נפשות רבות. [מג"א (סי' קצ סק"ג) שאם טעה ובירך נפשות, ודעתו לשתות עוד, לא יברך. וכ"ה בשו"ת זכור ליצחק הררי, ובספר עיקרי הד"ט, ובבית מנוחה, ובמשנת ר' גרשון. וראה בילקו"י על הל' ברכות סי' קעח סי"ג, ובמהדורת תשס"ד עמ' תשיד, ותשמז, ובשארית יוסף ג עמ' שז]. יט פועלים העובדים בחוץ, ושותים מידי פעם מים וכדומה, מאחר ואינם נמצאים כל הזמן במקום אחד, נכון שיברכו ברכת נפשות אחר שתיית המים, ויתכוונו להדיא להסיח דעתם מהשתיה הנוספת, וכששותים לאחר מכן, יברכו שהכל על כל שתיה ושתיה. אולם אם שותים כמה כוסות בזה אחר זה, או שנמצאים רק במקום אחד ואין מסיחין דעתם מלשתות עוד, לא יברכו אלא על הכוס הראשון. [ילקו"י, הלכות ברכת המזון וברכות עמוד רכז]. כ האוכל פירות ושהה כדי שיעור עיכול (שהוא כשבעים ושתים דקות) ולא עקר ממקומו, ורוצה להמשיך לאכול מאותם פירות, אינו צריך לברך עליהם שוב ברכת הנהנין. [ילקו"י שם, עמו' רכז]. כא אולם השותה מים או שאר משקאות קלים, ובדעתו היה לשתות קפה, ובירך ברכה אחרונה אחר המים, צריך לחזור ולברך על הקפה, הואיל ובירך בורא נפשות רבות על המים בכוונה תחלה, חשיב כסילוק והיסח דעת גמור. ואינו דומה למי שבירך ברכה אחרונה רק מחשש שיעבור זמן עיכול, ודעתו בפירוש לשתות עוד, שהרי כאן בירך בכוונה תחלה וסילק דעתו. [ילקוט יוסף, ח"ג הלכות ברכות עמוד רכז. שארית יוסף חלק ג' עמוד שז]. כב מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל, אפילו אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק ואי אפשר לאכול עד שיתפלל, עם כל זה לא הוי הפסק. ואפילו אם יצא מביתו והלך להתפלל בבית הכנסת, בדיעבד לא הוי הפסק. [ילקו"י, הלכות ברכות עמוד רכח]. כג הישן בתוך סעודתו שינת עראי, אף על פי שאין זה הפסק, ורשאי להמשיך בסעודתו, וכמו שכתב מרן בשלחן ערוך, מכל מקום צריך לחזור וליטול ידיו בלי ברכה. ואף בישן פחות מחצי שעה ראוי להחמיר בזה. [ילקו"י חלק ג' עמוד רכט]. כד הנצרך לנקביו באמצע הסעודה, ויצא לשירותים, לא הוי הפסק, [אבל נוטל ידיו ומברך אשר יצר בלבד]. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רל. וראה בהליכות עולם ח"ב עמוד מ', שלא חילק בין אם אכל כזית לאכל פחות מכזית, דבכל גוונא אם יצא לשירותים באמצע הסעודה לא הוי הפסק]. כה הנוגע במקומות המכוסים באמצע הסעודה, נוטל ידיו בלא ברכה. [ילקו"י ברכות עמ' רלא]. כו הנצרך לנקביו באמצע אכילת פירות ומגדנות, כשחוזר לחדר ורוצה להמשיך לאכול שם פירות, יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך על הפירות, אחר שמעיקר הדין מותר לאכול בבית הכסא [רק לא לברך שם]. אולם לדינא אף אם השירותים באותה הדירה צריך לחזור לחזור ולברך שוב ברכה ראשונה על הפירות, אחר שדרך בני אדם להסיח דעתם מאכילה בבית הכסא, ויש כאן הפסק, והדין כן אפילו אם אכל בתחלה שיעור כזית. וכן עיקר כסברא שניה. [ילקו"י שם עמ' רל. הליכות עולם חלק א' עמוד מד. רמ"א סי' ס"ס קעח וביאור הלכה שם. וע' ברמב"ן פסחים פ"י (כד. בדפי הרי"ף) שכתב, ומיעל לאיפנויי לא הוה הפסק. אבל בה"ג אמר דהדר שארי המוציא, משום דגברא דחיא הוא, ורבינו האי אמר בית הכסא מפסיק, ולא פשיטא לנא וכו'. ודעת הרמב"ן [הובא בב"י סי' קעח סוד"ה ואין לדקדק], כרב ששת דשינוי מקום הוי הפסק גם בפירות. וצ"ע בכל זה ודו"ק]. כז חברים היושבים ולומדים, ואוכלים עוגות ופירות, או שותים תה או קפה, וכל דבר שברכתו האחרונה בורא נפשות, ויצאו לחדר אחר ורוצים לאכול שם פירות, כיון שהוא בדירה אחת אינם צריכים לברך שם על הפירות. אפילו אינו רואה משם את מקומו הראשון. וגם כשחוזרים לחדר שאכלו שם בתחלה ורוצים לאכול שם עוד פירות, אפילו לא אכלו בתחלה כזית, אינם צריכים לברך ברכה ראשונה שנית. [וכמבואר לעיל סעיף יח לגבי שתיה]. ובפרט אם היה בדעתם מראש לברך במקום אחד ולהמשיך האכילה במקום אחר, ואוכלים והולכים, שאינם צריכים לחזור ולברך. וכל שכן אם הניחו מקצת חברים שיושבים על השלחן ואוכלים פירות ומגדנות, ויצאו לחדר אחר, כשחוזרים רשאים להמשיך לאכול מהפירות בלי ברכה ראשונה. שיש אומרים שגם לאכילת פירות ומגדנות מועיל הניח שם מקצת חברים. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות, עמוד רלא, וראה בעמוד רלב בהערה, ובעמוד תרעא במילואים]. כח מי שאוכל פירות ועלה לקומה שניה הנמצאת בתוך הבית, (והיינו, שמדרגות הקומה השניה נמצאים בתוך אחד מחדרי הבית, ולא כמו חדר מדרגות חיצוני), וכשחוזר למקומו רוצה להמשיך באכילת הפירות, אינו מברך עליהם שוב בתחלה. [ילקו"י הלכות ברהמ"ז וברכות עמ' רלג]. כט כבר נתבאר שהשותה מים והיה בדעתו לשתות עוד לאחר זמן, וחשש שלא יעבור זמן עיכול ובירך נפשות, אבל היה בדעתו לשתות עוד, אינו חוזר לברך שהכל. אבל אם בירך נפשות בכוונה תחלה, ולא מפני שחשש שיעבור זמן עיכול, מברך שהכל. [מג"א. בית מנוחה, משנת רבי גרשון].
א דברים הנאכלים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וגבינה ודייסא, ומיני מלוחים, (וסלאטות), וכן דברים הבאים להשביע, אפילו אוכלם בלי פת, אין צריך לברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא וברכת המזון פוטרתם. ואפילו אם לא היו לפניו בעת שבירך על הפת, אינם טעונים ברכה כלל. ואפילו אם הובאו לו באמצע הסעודה מבית אחר. ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, אם אוכל אותם בלי פת, טעונים ברכה לפניהם, שברכת המוציא אינה פוטרתם, שאינם מעיקר הסעודה. אבל אינם טעונים ברכה לאחריהם, שכיון שבאו בתוך הסעודה, ברכת המזון פוטרתם. ואין תורת סעודה אלא באוכל כזית פת או יותר, שאז אינו מברך על התבשילים. אבל אם אוכל פחות מכזית פת, יש לברך על התבשיל שאוכל אחריו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קפג. יביע אומר חלק י' סי' יז עמוד כב, ושם דחה מה שכתב בברכת ה' דאף בפחות מכזית אינו מברך על התבשילים, דברכת המוציא פוטרת, שמדברי הפוסקים מוכח שאין ברכת המוציא פוטרת אלא בסעודה, ואין סעודה פחות מאכילת פת שיעור כזית]. ב מה שמצוי כיום בחתונות שעוזבים את השלחן בסיום הסעודה, ועוסקים בשמחת חתן וכלה, והמלצרים מפנים את השולחנות, הדבר נחשב כסילוק שלחן גם לדידן, ואז אם ממשיך לאכול איזה פרי, צריך לברך עליו בתחלה ובסוף, ולכתחלה נכון להנהיג לברך ברכת המזון לפני שהצבור יקום מהשולחנות כדי לשמח חתן וכלה, ואז יוכלו לברך ברכה ראשונה ואחרונה על הפירות שמגישים בסיום החתונה לכולי עלמא. [ילקו"י שם עמ' קפד. הליכו"ע ב' עמ' לו]. ג האוכל מיני מתיקה, כגון, סוכריה, מסטיק, וכדומה, שאין דרך לאוכלם עם הפת, מברך עליהם ברכה ראשונה. ואם אכל כזית בכדי אכילת פרס אינו מברך ברכה אחרונה, שברכת המזון פוטרתם. ואם אוכלן עם הפת, אינו מברך עליהם אף ברכה ראשונה, וכגון במי שאוכל בננה עם פת, וכדומה, שאינו מברך ברכת האדמה על הבננה. [ילקוט יוסף, הלכות ברכות עמוד קפו]. ד וכן האוכל חבוש מבושל, מברך עליו בורא פרי העץ, שאף שהוא מבושל, הדרך להביאו לקינוח סעודה, ולא לשם מזון, ולכן צריך לברך עליו תחלה. [ילקו"י, הלכות ברכות עמו' קפז בהערה]. ה לכתחלה אין ראוי לאכול עוגה בתוך הסעודה, מאחר שיש ספק ברוב העוגות אם ברכתם בורא מיני מזונות או המוציא לחם מן הארץ. ורק מחמת הספק נהגו לברך [שלא בשעת הסעודה] על כל העוגות ברכת מזונות. ולכן האוכל עוגה בתוך הסעודה אינו מברך עליה, שמא פטר את העוגה בברכת המוציא שבירך על הלחם. וטוב שיכוין בברכת המוציא לפטור גם את העוגה. וגם עוגה שיש בתוכה אגוזים ודבש וכיו"ב, והעיסה נילושה עם סוכר, וגם היא יבשה שכוססין אותה, [כמו הבקלאווה, או גלילית] שבעוגה כזו לכל הדיעות יש לברך בורא מיני מזונות, גם בזה לכתחלה יש להניחה לאחר ברכת המזון. ומכל מקום אם אוכל עוגה כזו (שברכתה מזונות לכל הדיעות) בסוף הסעודה לשם קינוח הסעודה, [לאחר שכבר שבע מאכילתו], המברך עליה מזונות, יש לו על מה שיסמוך. [ובפרט ברחת-חלקום העשויה מקמח חטה וסוכר, שברכתה מזונות, וכיום אין עושים את הרחת- חלקום מקמח], אבל בתוך הסעודה, אינו מברך עליו. וכן האוכל וופלה בסוף הסעודה לקינוח, והמתיקות בעיסה עצמה נרגשת, ורוצה לברך עליה מזונות, יש לו על מה לסמוך, שהרי ברכת הוופלה לכולי עלמא היא מזונות, שגם נכססת בשיניו, וגם ממולאת בשוקולד, וגם העיסה נילושה עם סוכר. ואין העיסה באה להחזיק את המילוי בלבד, אלא להטעים. [ילקוט יוסף, הלכות ברכות עמוד קפז, ועמוד קפט בהערה, ובמהדורת תשס"ד עמוד תשי]. ו יש הנוהגים בשבת ויום טוב, לברך על בשר ודגים, ביצים ומיני תבשיל, או פירות, קודם נטילת ידים וברכת המוציא, כדי להשלים מאה ברכות בשבת. ויש להם על מה שיסמוכו. ואין חילוק בזה בין אנשים לנשים. [אך אחר שהתחיל בסעודה אין לברך על בשר דגים ומיני תבשיל]. וכיון שאוכלים קודם הסעודה, יזהרו שלא יאכלו כזית, כדי שלא יכנסו בספק ברכה אחרונה. ואם אכלו מהם כזית קודם הסעודה, [אחר הקידוש], לא יברכו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל. וכן אם אכל עוגה קודם הסעודה שיעור כזית, אינו מברך ברכה אחרונה, דשמא ברכת המזון פוטרתו. [ילקו"י ח"ג הלכות ברכות עמו' קצב. שו"ת יחוה דעת ח"ו סי' כו. הליכות עולם ח"ב עמו' כט]. ז כשחל ט"ו בשבט בשבת, יש להעדיף לאכול מפירות שבעת המינים ושאר דברים שנוהגים לאכול בליל ט"ו בשבט, רק לאחר סיום הסעודה, שאז יוכל לברך בתחלה ובסוף ולהרויח מאה ברכות בשבת. ואם אכל מהפירות הנז' אחר שאכל כזית מן הלחם, אינו מברך ברכה אחרונה, שברכת המזון פוטרתם. ועל כל פנים לא יאכל מהפירות בין הקידוש לסעודה, שיעור כזית, כדי שלא יכנס לספק ברכה אחרונה, וכנזכר לעיל. ובשבת ויום טוב מותר לכתחלה להניח הפירות לאחר ברכת המזון, כדי לברך עליהם גם ברכה אחרונה, ולהשלים בכך חיוב מאה ברכות בכל יום. ואין לחוש בזה לברכה שאינה צריכה. אך בימות החול שאינו חסר ברכות להשלים למנין מאה ברכות, לכתחלה אין ראוי להניח הפירות שהובאו לפניו לאחר ברכת המזון, אלא אם כן אינו אוכל כשיעור. וכן יעשה בליל ראש השנה, שאחר שבירך המוציא יאכל כזית לחם, ויברך על התמרים ושאר דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה. ואין הבדל בזה בין אנשים לנשים, שגם האשה לכתחלה צריכה לברך מאה ברכות בכל יום, אחר שאין זו מצוה שקבוע לה זמן. [ילקו"י ג' ברכות עמוד קצב, ותרעא, וילקו"י פסוד"ז סימן מו]. ח האוכל קישואין או עגבניה או ירק כבוש או מבושל, או מיני חמוצים בתוך הסעודה, אינו מברך עליהם בורא פרי האדמה, שהרי באים מחמת הסעודה. אבל אם שוב הובא לפניו מאותו ירק כשהוא חי לשם קינוח סעודה, צריך לברך עליו ברכה ראשונה. ולכן אם אוכל בסוף הסעודה לקינוח סעודה, קישואין או מלפפון חי, או חזרת, קודם ברכת המזון, צריך לברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה, אם כוונתו באכילה זו היא לקינוח סעודה. ואפילו אם אכל מהם בתוך הסעודה כשהם מבושלים, מברך עליהם כשהובאו לפניו חיים, לקינוח סעודה. ואפילו אם אכל בתוך הסעודה סלט ירקות חי, ובתוכו חתיכות מלפפון, ובסוף הסעודה הביאו לפניו מלפפון חי לבדו לקינוח, צריך לברך עליו, שמכיון שמתחלה היה בתערובת, ונשתנה, הרי פנים חדשות באו לכאן. אלא שאם יש לפניו מין ירק אחר (שברכתו שוה להם), מהיות טוב יברך עליו ויפטור אותם, אבל אין זה מעכב. [ילקו"י שם עמו' קצד, ועמו' תרעב. הליכות עולם ב' עמו' לז]. ט האוכל פירות מבושלים בסוכר (קומפוט) בסוף סעודתו לקינוח סעודה, [במקום פירות רגילים], צריך לברך עליהם ברכת העץ, וכן המנהג. שהרי אינם באים ללפת את הפת, אלא לקינוח סעודה. [ואם אפשר יברך על פרי אחר ויפטור פירות אלה]. ואם פירות אלה מעורבים בהם פירות עץ ופירות אדמה, וניכרים לעין, יש לברך על כל מין ברכתו הראויה לו. אבל אין לברך עליהם ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף דיני ברכות עמ' קצו. וע' בש"ע סי' רח ס"ז, דהולכים אחר הרוב, וע"ש בכה"ח אות מ, ובמשנ"ב סי' ריב סק"א, אך בשו"ת לב חיים ח"ב סי' לו מבואר דמברך על כל מין. וכנראה דאיירי בחתיכה הניכרת]. י וכן האוכל פודינג [אבקת עמילן בטעם פירות, שפעמים ומערבים שם פירות] בסוף סעודתו, מברך ברכה ראשונה על הפירות הניכרים שבפודינג. [ואם אפשר טוב שיברך על פרי אחר לפוטרו]. ואם אוכל לחם עם הפודינג בתחלה וסוף, אף על פי שבאמצע אוכל קצת פודינג על-ידי כף בלי לחם, אין צריך לברך עליו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קצז]. יא פשט המנהג שהאוכל זיתים בתוך סעודתו, אפילו בלי לחם, שאינו מברך עליהם בורא פרי העץ. וכן הדין במלפפון חמוץ, שנחשבים כדברים הבאים מחמת סעודה. וכן המנהג. ואם ירצה יכול להרהר ברכה ראשונה בלבו. ויש המחמירים לברך על פרי אחר, כדי לפטור הזית מברכתו. ויש המחמירים לאכול את הזית הראשון עם פת. [ילקוט יוסף, ברכות עמוד קצז]. יב לכתחלה אין ראוי לאכול גלידה בתוך הסעודה או בסיומה, אלא יניחנה לאחר ברכת המזון, ואז יברך שהכל, שהרי יש מי שכתב שאין לברך על הגלידה באמצע הסעודה, שדינה כמשקה, תדע, שהרי לא מברכים אחריה ברכה אחרונה כיון שלא אכלו ממנה רביעית בבת אחת. ואף שהגלידה לא באה להעביר המאכל, הנה גם בשתיה שבאה לתענוג בעלמא ולא להעביר המאכל, וכגון משקה עם גרגירי קרח ששותים אותו לתענוג בעלמא ולא להעביר את המאכל, ועם כל זה אין מברכים על זה אף בסוף הסעודה, דלא פלוג רבנן. וה"ה לגלידה. ויש מי שכתב כן רק אם הגלידה עשויה מחלב, שאז אינו מברך עליה באמצע הסעודה [ספר מעשה נסים כדורי]. אך למעשה הדין כן בכל גלידה דלכתחלה יש להמנע מלאוכלה באמצע הסעודה, ולהשאירה לאחר הסעודה. [ילקוט יוסף, הלכות ברכות עמוד קצח, ותשז. שארית יוסף חלק ג' עמוד רצט]. יג מי ששתה יין [כשיעור ברכה אחרונה] ומיד יושב לאכול, אין לו לברך על הגפן ועל פרי הגפן, דברכת המזון פוטרתו. וכן מי שאכל עוגה סמוך לסעודה (שיעור כזית), אינו מברך ברכת על המחיה, שברכת המזון פוטרתו. ואין חילוק בזה בין אם זו עוגה שברכתה מזונות לכולי עלמא, או בעוגה שיש בה מחלוקת אם ברכתה מזונות או המוציא. וכן אין חילוק בזה בין אם אכל קודם הסעודה, וידע שהוא עומד לסעוד, לבין אם אכל כשיעור ואחר כך הזמינוהו לאכול מיד, שבכל זה לא יברך ברכה אחרונה על העוגה, או על הפירות, או על המים, אלא אם כן שהה כחצי שעה והסיח דעתו בין הברכה האחרונה לבין נטילת ידים לסעודה. וכן האוכלים פירות או ירקות כשיעור סמוך לסעודה, לא יברך אחריהם ברכה אחרונה קודם שסועד. ומכל מקום בכל זה לכתחלה ראוי ונכון שלא לאכול כשיעור סמוך לסעודה, וכמבואר לעיל. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות, עמוד ר']. יד האוכל פירות אחר הסעודה קודם ברכת המזון, אינו מברך לאחריהם ברכה אחרונה, מפני שברכת המזון פוטרתם. וכבר נתבאר לעיל שאם סילקו השלחן מלפניהם והביאו שלחן אחר, או שהסירו המפה והביאו מפה אחרת, ועליה פירות לקינוח סעודה, צריכים לברך על הפירות לפניהם ולאחריהם, שהרי בכיוצא בזה ברור שהסיחו דעתם ומשכו ידיהם מן הפת. [הליכות עולם ח"ב עמ' לו].
א יין פוטר כל שאר משקים, ולכן אם בירך הגפן על היין, אפילו לא היו לפניו באותה שעה שאר מיני משקין, כל שהיה בדעתו בשעה שבירך על היין לשתות שאר מיני משקים לאחר מכן, או שהיו לפניו, אינו מברך עליהם, שכבר נפטרו בברכת היין. ואפילו שתה יין דרך עראי, פוטר בברכת היין שאר מיני משקים. ואינו מברך לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. [ואם שתה מהיין פחות משיעור רביעית, ושתה כשיעור מהמים, מברך נפשות]. [הליכות עולם חלק ב' עמוד כ]. ב ולכן השומעים קידוש ומכוונים לצאת ידי חובה, אם טעמו מעט מהיין, כפי שנוהגים לעשות כן לחיבוב מצוה, אינם מברכים על שתיית שכר ושאר כל המשקים, אפילו אם שותה בין הקידוש לסעודה. אבל אם לא טעמו מהיין, צריכים לברך על שאר משקים קודם הסעודה. [ומשקים ששותים בסעודה, בלאו הכי אינם טעונים ברכה]. וכן הדין למברך על כוס ברכת המזון, [ושתה מהיין] שברכת היין פוטרת כל מיני משקין גם כששותה יין לשם מצוה, ואם שותה קפה אחר ברכת המזון לא יברך עליו. [ילקוט יוסף, ח"ג הלכות ברכות עמוד קסו]. ג השותה יין בתוך הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן, שאין ברכת המוציא שבירך על הפת פוטרתו. ואפילו אם היין בא מחמת הסעודה, מברך עליו הגפן, ואינו נפטר בברכת הפת. והדין כן אף אם היין מבושל. אבל אינו מברך עליו ברכה אחרונה, שברכת המזון פוטרתו. ואם קידש על היין, ושותה יין אחר כך בתוך הסעודה, אינו מברך הגפן, אם היה בדעתו לשתות עוד מהיין בתוך הסעודה. ומי שמיסב לאכול מיד אחר ההבדלה, [כשהוא עצמו מבדיל ושותה מהיין], ורוצה לשתות יין בסעודה, יכוין בעת שמבדיל שאינו רוצה לפטור בברכת הגפן את היין שישתה אחר כך בתוך הסעודה, ואז יוכל לברך על היין שבסעודה בורא פרי הגפן. [ילקו"י שם, עמ' קסח]. ד מי שבירך על היין ופטר את כל המשקים, ולאחר מכן רוצה לשתות קפה, ורוצה לאכול מעט סוכר לבדו כדי למתק את הקפה, אין צריך לברך גם על הסוכר. [ילקו"י הלכות ברכות עמ' קע]. ה המברך על כוס יין של ברכת המזון, ושתה מהיין שיעור רביעית, ורוצה אחר כך לשתות קפה, יש אומרים שיברך קודם על הגפן, ואחר כך יברך שהכל על הקפה. ויש חולקים וסוברים דחשיב גורם לברכה שאינה צריכה. והעיקר דשב ואל תעשה עדיף ולא יברך על היין ברכה אחרונה, וגם לא יברך על הקפה ברכה ראשונה. ואם קדם ובירך "על הגפן" ושותה אחר כך קפה, צריך לברך על הקפה. ומי שלא טעם מכוס של ברכת המזון, בודאי שצריך לברך על הקפה ששותה אחר ברכת המזון. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קעא]. ו השותה מים או שאר משקים בתוך הסעודה, אין לו לברך עליהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה. ואפילו היה צמא קודם הסעודה. שאין זה דומה לשותה יין בתוך הסעודה (ולא בירך עליו קודם הסעודה) שמברך עליו הגפן, שדוקא ביין מפני חשיבותו הצריכו לו ברכה אף בתוך הסעודה. וירא שמים הרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם הסעודה במקום סעודתו, ויברך ברכת שהכל על מים קודם הסעודה, על דעת לשתות בתוך סעודתו, כדי לפטור מה שישתה בתוך הסעודה. אלא שאם אינו צמא לשתות, אין לו לברך שהכל על המים, כיון שהשותה מים שלא לצמאו אינו מברך, אפילו אם רוצה לברך כדי לפטור המים שישתה בתוך הסעודה. ועל כן כשאינו צמא לשתות יברך שהכל על שאר משקאות קלים שיש הנאה בשתייתם, או על סוכר ומסטיק או שאר מיני מתיקה. ומכל מקום כל זה הוא כדי לצאת ידי חובת כל הדיעות, וממדת חסידות, אך אינו מעיקר ההלכה, שכבר נהגו אף לכתחלה לשתות מים בתוך סעודה בלא ברכה. [רשב"א. ילקוט יוסף, הלכות ברכת המזון וברכות עמוד קעב. הליכות עולם חלק א' עמוד שנ]. ז הנוהגים להחמיר ולשתות מים קודם הסעודה, כדי לפטור מה שישתו בתוך הסעודה, נכון שלא ישתו שיעור רביעית בבת אחת. כדי שלא יכנסו בספק ברכה אחרונה. ואם שתו שיעור רביעית, יש אומרים שלא יברכו ברכה אחרונה, שברכת המזון פוטרת גם ברכה אחרונה על מה ששתה קודם הסעודה. ויש חולקים, ולדינא, ספק ברכות להקל, ומכל מקום הרוצה לברך הרשות בידו, משום ספק ספיקא, דמאי דלא עבדינן ספק ספיקא בברכות הוא לכתחלה, אבל הרוצה לברך ולסמוך על ספק ספיקא, יש לו על מה שיסמוך. ובלבד שאין בדעתו לשתות עוד בתוך הסעודה, אבל אם יש בדעתו לשתות עוד בתוך הסעודה, אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על המים ששתה קודם הסעודה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברכות עמוד קעד. הליכות עולם ח"ב עמ' כח]. ח השותה תה או קפה באמצע הסעודה, או בגמר הסעודה ובסיומה, אין לו לברך עליהם, דספק ברכות להקל. וטוב שיניח התה והקפה לאחר ברכת המזון, ואז יוכל לברך לכולי עלמא. או שיברך באמצע הסעודה על סוכריה, כדי לפטור את התה והקפה. ואם התחיל לשתות או לאכול בתוך הסעודה, וממשיך לשתות או לאכול הדבר אחרי ברכת המזון, צריך לברך. [שם קעו] ט יש המקפידים לכתחלה שלא לשתות עראק, או שאר חמר מדינה, בתוך סעודתו, כי יש ספק בדבר אם צריך לברך עליו שהכל נהיה בדברו, ומכל מקום העיקר לדינא שאין מברכים על כל חמר מדינה ששותים בתוך הסעודה, כמו עראק, קונייאק וכדומה, שרק יין קובע ברכה לעצמו בסעודה. ואם רוצה לצאת מידי ספק, יברך על השכר קודם הסעודה, ויכוין לפטור את השכר ששותה בתוך הסעודה. וכן אם שותה יין פוטר השכר בברכת הגפן שמברך על היין, שיין פוטר כל שאר משקין. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קעז]. י במקומות שמביאים ערק וקונייאק לפני המזון להמשיך תאות המאכל, ובפרט בסעודות גדולות, אפילו אם שתו רביעית אינם מברכים אחריו ברכה אחרונה. אלא שאין לשתות מהערק בין נטילה לברכת המוציא. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמו' קעח בהערה]. יא הקובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, דהיינו שאוכל למעלה מ-216 גרם, [שצריך ליטול ידיו ולברך המוציא. והשיעור הוא בנפח, אלא שלא הכל בקיאים בנפח והמשקל בדרך כלל מגלה לנו על הנפח. וראה בהרב המגיד פ"א מעירובין הי"ב בשם הגאונים, שנהגו לשער במשקל. וכ"ה במשפטי צדק גרמיזאן (סי' נז), ובזבחי צדק (סי' צח סק"ד), ובבית דוד (סי' פב), ובפתח הדביר, ובכה"ח. אך הבקיאים לשער בנפח בדיוק, יסמכו על הנפח, שהעיקר לשער בנפח], אם שותה מים באמצע האכילה, אין לו לברך ברכת שהכל על המים, כדין השותה מים באמצע הסעודה. אבל אם אוכל פחות משיעור קביעות סעודה, אם שותה מים, מברך עליהם שהכל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קעח. ולגבי שיעור בנפח, ראה בשו"ת חזון עובדיה ח"א סי' כח, עמ' תקיח, ובאוצר דינים לאשה ולבת הל' חלה]. יב וכן האוכל מאכל הנקרא קוסקוס, ושאר מעשה קדירה, אם שותה מים באמצע האכילה, יש לו לברך על מים אלה ברכת שהכל. והברכה על הקוסקוס היא "בורא מיני מזונות", גם אם קובע סעודתו על מאכל זה, ואוכל יותר מ-216 גרם. ואם יש בקוסקוס תערובת של ירקות או בשר, אינו מברך על תערובת זו, שברכת מזונות שבירך על הקוסקוס פטרה כל מה שמעורב שם, שהם טפלים לעיקר. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמו' קעח]. יג האוכל עוגה ורוצה לשתות תה או קפה באמצע אכילתו, צריך לברך על המשקה שהכל נהיה בדברו, שאין ברכת בורא מיני מזונות פוטרת המשקה. וגם כשהובאו לפניו ביחד, צריך להקדים ולברך בורא מיני מזונות על העוגה, ואחר כך יברך שהכל נהיה בדברו על המשקה, לאחר טעימה מן העוגה. ואם אוכל כזית מהעוגה צריך לברך בסוף "על המחיה" בלבד, לפי מנהגינו שאין אנו מברכים ברכה אחרונה אחר שתיית תה או קפה בעודם חמים. [ילקוט יוסף, ח"ג הל' ברכות עמ' קעט, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תשנג]. יד השותה רביעית מים בבת אחת, או כוס מיץ פירות, באמצע אכילת העוגה, צריך לברך שהכל, ולבסוף "בורא נפשות". ויקדים בברכה האחרונה ברכת "על המחיה", ואחר כך ברכת "בורא נפשות". אבל האוכל פירות או ירקות שיעור כזית, ואוכל גם כן עוגה, יקדים בברכה האחרונה "בורא נפשות" על הפרי, ואחר כך ברכת על המחיה. ואם קדם ובירך על המחיה, כיון שהזכיר בברכת על המחיה "ועל תנובת השדה", פטר את ברכת נפשות על הפירות או הירקות, שהם מתנובת השדה, ואף שלא נתכוין לפטור את ברכת נפשות, מכל מקום למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה בעל כרחו פטר את ברכת נפשות במה שאמר ועל תנובת השדה, ולכן אינו מברך נפשות. [ילקוט יוסף דיני ברכות עמוד קפא. ואף שבמהדורא הראשונה כתבנו שיכול לברך נפשות, וכך אמר לנו בזמנו מרן אאמו"ר שליט"א, מ"מ משנה אחרונה עיקר, וכמו שנתבאר בהליכות עולם ח"א].
א מים אמצעיים רשות, והני מילי בין תבשיל לתבשיל, אבל בין גבינה לתבשיל, חובה. ולפיכך האוכל מאכלי חלב, ורוצה לאכול מאכלי בשר, יקנח פיו בפת וכיוצא בזה, וידיח פיו במשקים, ויטול ידיו, או ינקה אותם היטב. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קסא. שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק יורה דעה סימן ז'. שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן נח]. ב השותה חלב נוזלי מתוך כלי, ורוצה אחר כך לאכול בשר, ואפילו בשר בהמה, אין צריך נטילת ידים, ודי בהדחת הפה בלבד, ואינו צריך לקנח פיו בפת. [ילקוט יוסף על דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קסא, שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן נח]. ג המנהג להחמיר גם בתבשיל מרק שבישלו בו בשר, [ולא אכלו את הבשר] להמתין שש שעות בין בשר לחלב, אך בחולה וכדומה יש להקל. [ילקוט יוסף, ברהמ"ז וברכות עמוד קסג בהערה. ילקו"י איסור והיתר כרך ג' עמוד תכה, על פי דברי הב"י באו"ח סי' קעג. וכ"כ בכנה"ג, ובבא"ח וכה"ח]. ד בין בשר לדגים חובה ליטול הידים, משום דקשה לצרעת, וחמירא סכנתא מאיסורא. וגם בזמן הזה יש להקפיד בזה. ויש לנהוג כן גם בין בשר עוף לדגים. ובין אכילת הדגים לבשר ישתה איזה משקה, ויאכל מעט פת וכל דבר שאינו נדבק בפה כדי להעביר את טעם הדגים מהפה. ויש אומרים דבין בשר עוף לדגים אין צריך ליטול ידיו, אבל לדינא גם בין בשר עוף לדגים צריך נטילת ידים. אבל בין ביצים לדגים אין צריך להחמיר ליטול ידיו, אף שהביצים באו מהעוף. ומותר אף לאכול ביצים אלה עם גבינה ללא שום חשש כלל. [כף החיים סי' קעג אות ה'. ילקוט יוסף, ח"ג הלכות ברהמ"ז וברכות עמוד קסג]. ה האוכל דגים על ידי מזלג, וידיו נקיות, ואוכל אחר כך בשר, יש אומרים שאין צריך ליטול את ידיו, אחר שלא נגע בידיו בדגים. ויש חולקים, ולדינא אפשר להקל בדבר זה. אך אם אוכל דג שיש בו עצמות דקים, והוצרך להוציאם מפיו, וממילא נוגע בדגים בידיו, צריך ליטול ידיו כנ"ל, ולהדיח פיו במשקה, ויאכל מעט פת וכדו' בין הדגים לבשר. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קסד, ועמוד תשו. שארית יוסף חלק ג' עמוד רצח]. ו שני בני אדם המכירים זה את זה מותר להם לאכול זה ליד זה האחד דגים והאחד בשר, ואין לחוש שמא יקח האחד מהשני ויאכל דגים ובשר יחד, שכיון שחמירא סכנתא מאיסורא, נזהרים בזה יותר. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קסד בהערה]. ז חולה האוכל על-ידי אדם אחר, ואינו נוגע במאכל בידיו, אין צריך ליטול ידיו מים אמצעיים. וכן המאכיל לאחרים אין צריך ליטול את ידיו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קסד. שו"ת יביע אומר חלק ו' סימן ט']. ח מי שאכל דגים, והביאו לפניו בשר, ונגע בבשר קודם שנטל ידיו, אין לאסור הבשר באכילה. ויקנח אותו מקום היטב, ויטול ידיו ויאכל הבשר. [ילקו"י, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קסה]. ט מים אמצעיים צריכים ניגוב כמים ראשונים. וראוי להקפיד לכתחלה שלא ליטול מים אמצעיים על קרקע. ויש אומרים שבמים אמצעיים צריך ליטול דוקא ממים, ולא משאר משקים, ולא דומה למים אחרונים שאפשר ליטול בכל המשקים. ויש חולקים, ובשעת הדחק, כשאין לו מים יכול ליטול מים אמצעייים בשאר משקים. (כף החיים סימן קעג אות כ'). והיסח הדעת פוסל באמצעיים, מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכים שימור. [ילקו"י, שם, עמוד קסה].