ילקוט יוסף חינם האתר להפצת יהדות הלכה

סימן תרח – סדר סעודה המפסקת

 

א בסעודה המפסקת יש נוהגים לטבל פרוסת המוציא בדבש או בסוכר. ומכל מקום נכון להביא גם מלח על השלחן. [ילקו"י מועדים עמ' פד. חזו"ע ימים נוראים עמו' רנב]

 

ב צריך לסיים אכילתו ושתייתו מבעוד יום, כי מצוה מן התורה להוסיף מחול על הקודש, וכמו שדרשו חז"ל (יומא פא:) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה לחודש, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפים מחול על הקודש. [ש"ע סי' תרח ס"א] ומצות התוספת נוהגת בכל חמשת הענויים (אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה). וכן צריך לפרוש ממלאכה ומאיסורי שבות מבעוד יום, מלפני שקיעת החמה, מעט או הרבה. וזמן התוספת הוא מעט קודם שקיעת החמה. ודי אפילו בכל שהוא מן התורה כל זמן שלא שקעה החמה. [ש"ע שם, דקודם ביה"ש צריך להוסיף מעט או הרבה. וע' בילקו"י מועדים עמוד פד. חזו"ע ימים נוראים עמ' רנב]

 

ג אם הפסיק אכילתו בעוד היום גדול, יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו בפירוש התענית.[ילקו"י מועדים עמוד פה. חזו"ע ימים נוראים עמוד רנה]

 

ד יש נוהגים לאכול דגים בערב יום הכפורים בשחרית דוקא, לכבוד היום. [בראשית רבה יא ד].

 

ה בערב יום הכפורים אין לאכול אלא מאכלים קלים הנוחים להתעכל, כדי שלא יהא שבע ביותר, ומתגאה כשמתפלל. ואין אוכלים בערב יום הכפורים דברים המחממים את הגוף, כגון ביצים וחלב חם. וכן אין לאכול שום צלוי ומבושל. ואין לאכול בשר שמן, וכדומה, פן יבוא ח"ו לידי קרי בליל יום הכפורים. ויש אומרים שהוא הדין לתמרים שמחממים את הגוף. וכן מאכלים המתבלים בכרכום ושאר מיני תבלין. ובסעודת שחרית אפשר לשתות חלב חם וכדומה, וכל שכן כשהוא מזוג בקפה או תה. [ילקו"י מועדים עמ' פו. חזו"ע ימים נוראים עמ' רלט. וכ"כ הארחות חיים, והכל בו בשם מהר"ם מרוטנבורג. ש"ע (ס"ס תרח). רמ"א].

 

ו המצטער הרבה בתענית של יום הכפורים, רשאי ליטול כדור הנקרא קלי-צום, כדי שלא ירגיש כל כך בצער הנגרם מן התענית. [שו"ת יביע אומר חלק ט' חאו"ח סי' נד].

 

ז ומיהו הרוצה להכניס ביוהכ"פ פתילה רפואית לגופו כדי להקל מעליו צער התענית, בודאי שאינו נכון לעשות כן. [והגרש"ז קרא עליו "נבל ברשות התורה". שלמי מועד עמוד תצד], ורק אם חושש שאם לא יכניס הפתילה הרפואית לגופו לא יוכל להשלים התענית, או שהוא מצטער מאד מן התענית, עד שהוא כמעט קרוב להתעלף, מותר להכניס לגופו (בפי הטבעת) פתילה רפואית או קפסול של ויטמין, כיון שאין זו אכילה דרך פיו. [וכמ"ש בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קכג). וכ"כ באגרות משה (או"ח ד' סי' קכא), ובחלקת יעקב ח"ב (סי' פג). וע"ע במנחת שלמה א' סימן יז]. 

סימן תרז – סדר הוידוי במנחה ערב יום הכפורים

 

א מתפללים מנחה בעוד היום גדול לפני סעודה המפסקת, והיחיד אומר אחר תפלת שמונה עשרה, הפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי". ואח"כ יאמר וידוי ו"על חטא", כמו ביום הכפורים. ותיקנו אמירת וידוי מפני שחששו פן יארע דבר קלקלה, ולא יוכל להתודות אחר כך. והרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ז) מפרש, פן יחנק בשעת סעודתו קודם שיתודה, וזה מפני שהשטן מקטרג באותה שעה. [ילקוט יוסף מועדים].

 

ב הוידוי צריך לאומרו מעומד, וישחה בעת הוידוי לאות הכנעה. וכן בכל פעם בתפלות יום הכפורים שחוזר השליח צבור לומר וידוי צריכים הקהל לעמוד ולהתוודות עמו. ומי שהוא חלוש מן התענית, או שהוא זקן, או בעל בשר, יכול להתודות מעומד ע"י סמיכה. ובשעת הוידוי כשאומר אשמנו בגדנו וכו', יכה באגרופו בנחת כנגד לבו. [לב האדם הוא בערך ד' אצבעות למטה מן הדד השמאלי]. [ילקו"י מועדים עמו' פג. חזו"ע ימים נוראים עמו' רמט]

 

ג השליח צבור אינו חוזר על הוידוי הזה במנחה, וכן על חטא, אף בסוף תפלתו, אלא מיד אחר החזרה אומר אבינו מלכנו ואחר כך קדיש תתקבל.

 

ד אחר הוידוי יאמר "על חטא" על סדר א' ב'. וטוב שיאמר הנוסח של "על חטא" גם בסדר תשר"ק. והוא על פי הקבלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פד. חזון עובדיה ימים נוראים עמו' רנא]

 

ה צריך לומר כל הוידוי ו"על חטא", כסדרן, ואפילו אם הוא מכיר בעצמו שלא חטא בחטא ההוא, אומרו. שהרי אמרו חז"ל (שבועות לט.) כל ישראל ערבים זה לזה. ואם לא הוכיח את חבירו, נתפס בחטאו. ונענש בעוונו. [שער הכוונות (דף מב ע"ג), וברכי יוסף סי' קלא, ו].

 

ו אין להפסיק בשיחה באמצע הוידוי עד סיום כל התפלה, ומכל מקום השומע קדיש או קדושה, עונה עם הצבור, ויש אומרים שבאמצע הוידוי ועל חטא אין לענות אמן דברכות, אלא קדיש וקדושה כדין ההפסק בקריאת שמע וברכותיה. ויש מתירים לענות גם אמן דברכות. וכן עיקר שעונה אמן גם אחר ברכה ששומע מפני חבירו, או מהשליח צבור. [חזו"ע ימים הנוראים. ואמנם בתחלה כתב מרן אאמו"ר בירחון קול סיני דשב ואל תעשה עדיף ולא יענה אמן דברכות, וכן הוא בילקוט יוסף על המועדים עמוד פד. אך בחזון עובדיה הנז' כתב שיענה אמן.]

 

ז אם מתוודה בלחש, נכון לפרט החטא, כדי שיתבייש יותר כשמזכיר חטאיו.

 

ח עוונות שהתודה עליהם ביום כפורים שעבר, ולא חזר עליהם, אפילו הכי יכול לחזור ולהתודות עליהם. 

סימן תרו סעיף ד' – טבילה בערב יום הכפורים

 

א מנהג יפה לטבול בערב יום הכפורים במקוה טהרה. ויטבלו אחר שעה חמישית. ואם אי אפשר לכל הפחות אחר שיאיר השחר. [ע"פ הזוה"ק (פר' פינחס דף ריד ע"ב). והרא"ש (פ"ח דיומא סי' כד) כתב בזה"ל: ונהגו לטבול בערב יוהכ"פ, להדמות למלאכי השרת. ולגבי זמן הטבילה כן כתב במועד לכל חי סי' יב אות יא]. אך אין לברך "על הטבילה", מפני שאינה מן הדין, אלא מתורת מנהג, ואין מברכים אשר קדשנו במצותיו "וצונו" על מנהג. [ראה בחזון עובדיה ימים נוראים עמ' רמה].

 

ב אם אינו יכול לטבול במקוה מחמת חולשה או שמצטער מזה, ישפוך עליו ט' קבים מים (כשתים עשרה וחצי ליטר). ואפילו במים חמים מותר. ואפשר לעשות כן גם על ידי מקלחת. [ילקו"י מועדים עמ' פב. חזו"ע ימים נוראים עמ' רמה. ילקו"י על פסוקי דזמרה סי' נג].

 

ג שליחי צבור העוברים לפני התיבה בר"ה וביום הכפורים, מצווים ביתר שאת מתורת מנהג, לטבול במקוה טהרה, להוציא את הרבים ידי חובתם בטהרה. [שו"ת מן השמים סי' ה].

 

ד אף על פי שמן הדין אין להקפיד על דבר החוצץ בטבילת ערב יום הכפורים, שאינה אלא מנהג, מ"מ טוב להסיר כל דבר החוצץ. וטוב לגזוז צפרניו, שלא יהיה בהם דבר החוצץ. [בענין הטבילה ע"ע בספר חסידים (סי' רמח), ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חאו"ח סי' יט). ע"ש].

 

ה יש נוהגים לומר וידוי בתוך המקוה בערב יום הכפורים, אולם עליהם להזהר פן יזכירו שם שמים, ואפילו ראשם מכוסה אסור, כי לבו רואה את הערוה אסור. ומכל שכן בבית הטבילה של זמנינו שהמים חמים ומעלים זוהמא, ודינו כדין בית הכסא שאסור להזכיר שם שם שמים, ואפילו לומר וידוי בלי הזכרת ה', דאחר שהוא דבר מצוה של קבלת תשובה אין לעשותו במקומות המטונפים. ולכן יותר נכון שלא להתוודות בבית הטבילה כלל. [ילקו"י מועדים עמוד פג. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמח. כדמוכח (בשבת י.). וכן מבואר בכס"מ פ"ג מהל' ק"ש].

 

ו אף מי שטבל בערב ראש השנה במקוה טהרה, ונשאר בטהרתו, יחזור ויטבול בערב יום הכפורים לשם תשובה, כמו גר המתגייר שטעון טבילה. [הרמ"א בד"מ סי' תרו סק"ג בשם מהרי"ל].

 

ז יש נוהגים ללקות ל"ט מכות ברצועה קלה בערב יום הכפורים, ואומרים וידוי באותה שעה, ואין זה אלא לזכר בעלמא למלקות, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב בתשובה שלימה מן העבירות שבידו. [ש"ע סי' תרז ס"ו. ילקו"י מועדים עמ' פג. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמט].

 

ח אשה שהיא בתוך שבעה נקיים לספירתה, וכן הבתולות, לא יטבלו בערב יום הכפורים. 

סימן תרו – לפייס את חבירו בערב יום הכפורים

 

א עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייס את חבירו. וכן החובל בחבירו, או שגזלו, או עשק את עמיתו, אין יום הכפורים מכפר לעולם, עד שישלם לחבירו מה שהוא חייב לו, או יחזיר את האונאה או את הרבית שלקח ממנו שלא כדין. וכבר אמרו חז"ל (ויקרא רבה פל"ג סי' ג): סאה מלאה עוונות גזל מקטרג בראש. ואף על פי שהחזיר לו הממון שהוא חייב לו, אינו נמחל אלא צריך לרצותו ולבקש ממנו מחילה שימחול לו. ואפי' לא הקניט את חבירו אלא בדברים בלבד, צריך לפייסו ולהפציר בו שימחול לו.

 

ב וכן מי שפנה לערכאות ותבע ליטול חלק בירושת חמיו, בשביל אשתו שהיא אחות של האחים היורשים, בניגוד לדין תורתינו הקדושה, שהבת אינה יורשת עם הבן, וקיבל חלק בירושה על פי פסקי הערכאות כחוקות הגוים, והרי כל מה שנטל מהם הוא נגד חוקות התורה, וגזל גמור הוא בידו, חייב להחזיר להם כל אותו החלק שנטל, ולפייסם.

 

ג כל אדם שיש לו סכסוך כספי עם חבירו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, כי אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קיט.), אלא יסדר טענותיו באמת ובתמים לפני רב מובהק, להורות לו אם חייב להחזיר אותו ממון לחבירו או לא. ואפילו אם אין חבירו תובעו, חייב לצאת ידי שמים על ידי שאלה לתלמיד חכם מומחה בהוראה, וכמ"ש (אבות פ"א), עשה לך רב והסתלק מן הספק. ואפילו אם חבירו לא ידע מהגניבה שגנב מאתו, צריך שיחזיר לו הגניבה, וגם לפייסו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עח. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רמ]

 

ד וכן אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו, שהרי עבר בזה על לאו דאונאת דברים, שגדולה אונאת דברים יותר מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו (ב"מ נח:). וכל שכן אם הכלימו והלבין את פניו ברבים, שהוא חשוב כשופך דמים. וכבר אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ואף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה, עון גדול הוא, וכל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וצריך להזהר הרבה בדבר זה, שלא יבייש את חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. וכל זה בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברים שבין אדם למקום, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, מבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. ובזמן הזה יש לקרבם לתורה רק בדרכי נועם, למושכם בעבותות אהבה לתורה.

 

ה אם זה שחטא כנגדו אינו מתפייס בראשונה למחול לו, יחזור וילך פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו ג' אנשים. ואם אינו מתפייס בג' פעמים אינו זקוק לו. אבל אם הוא רבו, אפילו אינו רבו מובהק, אלא ששמע ממנו דברי תורה, צריך ללכת אצלו אפילו אלף פעמים עד שיתפייס. [הרמב"ם פ"ד. ובש"ע ר"ס תרו. ילקו"י מועדים עמ' עט. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמג].

 

ו אסור לאדם להיות אכזרי וקשוח באופן שלא ירצה להתפייס, אלא כל אדם צריך להיות נוח לרצות, ובשעה שמבקש ממנו מי שחטא לו למחול לו, הוא מוחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו מאד וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון, אבל הגוים ערלי לב אינם כן, אלא "ועברתם שמרה נצח". וכן הוא אומר על הגבעונים שלא רצו למחול ולהתפייס, "והגבעונים לא מבני ישראל המה". וכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ימחל גם לו לא ימחלו עונותיו. ויש אומרים שאם מתכוין לטובתו של המבקש, כדי שלא ישוב לכסלה עוד, או רב לתלמיד המכוין לחנכו, שפיר דמי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פ. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמג]

 

ז אם חברו הוציא עליו שם רע, אין צריך למחול לו, שיש ששמעו בחשד ולא שמעו בפיוס, ונשאר השם רע. (ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ז). ומכל מקום טוב לנהוג במדת הענוה ולמחול גם על זה. אבל תלמיד חכם מן הראוי שלא ימחול במהרה, ובפרט כאשר כוונתו לחנכו. [שו"ת חיים שאל ח"ב סי' יג, ולב דוד פ"ג. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רמג].

 

ח יש מי שאומר שאם ביזה את חברו ועבר על איסור ואהבת לרעך כמוך, כל זמן שלא פייסו אף מה שבין אדם למקום אינו מתכפר. ויש חולקים ואומרים שעל כל פנים על מצוות שבין אדם למקום אם עשה תשובה מתכפר לו. [ילקו"י מועדים עמוד פ'. ילקו"י כיבוד אב ואם פרק א' הערה יא. חזו"ע ימים נוראים עמו' רמג].

 

ט אם קרא לחברו ממזר בן ממזר, טוב לבקש סליחה גם מאביו. ואם קרא לו גנב בן גנב, או רשע בן רשע, אין צריך לפייס את אביו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פ].

 

י מי שחטא כלפי חברו, עליו ללכת לפייסו בעצמו ולא על ידי שליח, או על ידי מכתב, ומכל מקום הכל לפי הענין, שאם הדבר ידוע שהנעלב נוח לרצות, עדיף שילך אליו בכבודו ובעצמו לפייסו, ורק אם הוא קשה לרצות, וחושב שיותר יהיה נוח לו להתפייס אם ישלח אליו איש מכובד מידידיו שירצהו תחלה, יעשה כן, ולאחר מכן יבוא אחריו וימלא את דבריו בבקשת מחילה כדת, ונסלח לו. [ילקו"י מועדים עמוד פא. יחוה דעת ח"ה סי' מד].

 

יא חובה קדושה על כל אדם לבקש מחילה בערב יום הכפורים מאביו ומאמו, על כל מה שחטא ופגע בכבודם, שיש אומרים שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם לחבירו, ולכן צריך לבקש מחילה מהוריו. [ילקו"י מועדים עמ' פא]. ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואמו. ומכל מקום אם הבן לא עשה כן, ימחלו לו בלבם, ויאמרו בפירוש שמחלו לו על כל מה שחטא כנגדם. וכן הבעל והאשה ימחלו זה לזה על כל אשר חטאו אחד כלפי השני במשך כל השנה, ודיברו בכעסם דברים אשר לא כן. וכן כל תלמיד שיש לו רב בעירו יבקש ממנו מחילה קודם יום הכפורים, שמא חטא לו מבלי דעת.

 

יב מה טוב ומה נעים שכל אדם יאמר שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדו בין בגופו בין בממונו. וכן על הנשים לבקש סליחה אשה מאת רעותה, בערב יום הכפורים, אם פגעה בה באונאת דברים, וכדומה, במשך ימות השנה. ומה נעים המנהג שנהגו בקצת קהלות שהחזן מכריז בליל יום הכפורים בבית הכנסת קודם כל נדרי: "רבותי, תמחלו זה לזה" והקהל עונים "מחלנו". [ילקו"י מועדים עמוד פ. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רמג, ורמד].

 

יג המבקש מחילה מחבירו ולא רצה למחול לו, יודיע בפני עשרה שביקש מחילה מחבירו. והוא הדין בפני עשר נשים. [יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים חלק ב' סימן סב. ושם בסימן לז, מי שלא הגיע לעשרים שנה, אם נענש בדיני שמים על עבירה שעשה].

 

יד מי שבא להציל את חבירו מעלפונו וגרם לו מיתה באונס, וכן רופא שיצאה תקלה מתחת ידו וגרם למות החולה על ידי אונס, מן הדין פטורים הם, ואינם צריכים לתשובה וכפרה, אבל מהיות טוב יתנו ממון לצדקה לעילוי נשמתו של הנפטר, ויאמרו תהלים לעילוי נשמתו, וסר עונם וחטאתם תכופר. וכן אשה שגרמה למיתת הילד שלה בעת שינתה, יש להקל עליה, ולא להחמיר עליה בתעניות וסיגופים.[יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים חלק ג' אורח חיים סי' לו].

 

טו אם האיש אשר חטא לו אינו בעיר, יקבל על עצמו לפייסו כשיפגוש אותו.

 

טז אם דיבר לשון הרע על חבירו, ואין חבירו יודע כלל מזה, כשיבוא לבקש מחילה מחבירו, אין צורך להודיע לחבירו שסיפר עליו לשון הרע, כיון שאדרבה כשיספר לו כן, יחרה אפו ויגדל צערו, אלא יבקש ממנו מחילה סתם. [כן כתב בספר שלמי מועד עמוד נו בשם הגאון ר' ישראל סלנטר. ודלא כהחפץ חיים כלל ד סעיף יב, שכתב, שצריך לגלות לחבירו מה שדיבר עליו].

 

יז אם פגע בכבודו של חבירו, וחבירו אינו יודע שהוא שפגע בכבודו, ואם יספר לו דברים כהוייתם, יקפיד ויחרה אפו עליו, רשאי שלא לספר לו כלל, אלא יבקש ממנו סתם מחילה בלבד. ועל כיו"ב נאמר, אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. (וע' ביומא פו: ודו"ק). ואם הוציא עליו שם רע, רשאי שלא למחול לו, כי הוצאת שם רע הוא דבר חמור ביותר. וממדת ענוה למחול גם בזה. [שלמי מועד עמוד נו, בשם הגרש"ז אויערבאך].

 

יח אם מת האיש אשר חטא לו, מביא עשרה בני אדם, ואומר על קברו: "חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה הקבור כאן". ולכתחלה יעשה כן בפני עשרה אנשים, ובדיעבד אפילו עשה כן בפני עשר נשים, אין להטריחו יותר. [שו"ת רב פעלים ח"ב ס"ס סב]. ואם הוא קבור בעיר אחרת, די שיבקש מחילה מהנפטר בפני עשרה. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בפני עשרה שיהיו על קברו. [אחרונים. וע' יפה ללב ח"ז סי' תרו סק"ב. ילקו"י מועדים עמו' פב. חזו"ע ימים נוראים עמוד רמד]

 

יט מי שחטא בעריות וחזר בתשובה, אינו חייב לקבל עליו תעניות וסגופים. וכל שכן אם הדבר יפריע לו להתמיד בתורה ובקביעת עתים לתורה, שאין לך כפרה יותר מעסק התורה, ואף מי שחטא בעון הוצאת ש"ז לבטלה, יש לו כפרה על ידי עסק התורה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פב. יביע אומר ח"א חלק יורה דעה סי' יד אות יד. וח"ב חלק אורח חיים סימן כח אות יב].

 

כ בעל תשובה שקודם שחזר בתשובה נכשל עם אשת איש ברצונה ואסר אותה על בעלה, וכשנודע הדבר לבעלה, אף היא הודתה לפניו על מעשיה, והאמין לה וגירשה מביתו, דבר זה נחשב מכלל עבירות שבין אדם לחבירו, וחייב לפייס את בעלה, שהרי אפילו בגזל ממון חייב לפייסו, כל שכן בזה.[כן כתב בשו"ת נודע ביהודה קמא (חאו"ח סי' לה). וכן מוכח להדיא בזוהר פרשת משפטים (דף קו סע"ב). וראה בחזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רמב].

 

כא המכשיר טריפה בשגגת הוראה, היא עבירה שבין אדם למקום, אבל המטריף כשרה בשגגה, היא עבירה שבין אדם לחבירו, שהפסידו ממון, ואין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו ויפייסו. ומכיון שאמרו חז"ל שגגת תלמוד עולה זדון, וכשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר.[עיין בחזון עובדיה פסח, עמוד קי והלאה]. ודאי שעליו לרצות את חבירו, ולפייסו בממון, כדי שיסלח לו. שהוא בכלל עבירות שבין אדם לחבירו. ואין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רמג]. 

סימן תרה – מנהג הכפרות

 

א המנהג בכל תפוצות ישראל לעשות "כפרות" בערב יום הכפורים, דהיינו שנוהגים לשחוט תרנגול לכל אחד מבני הבית, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש עוד מימות הגאונים. ויתכן דמה שכתב מרן בשלחן ערוך שלא לנהוג כן, לא דיבר באופן שנותן העוף לעניים. וגם הוא מנהג קדום שנהגו בו דלא כדעת מרן השלחן ערוך, וכבר כתב מרן עצמו בהקדמתו לבית יוסף, שלא בא לעקור מנהגים קדומים, ומנהג זה הוא מנהג קדמון כפי שהעידו האחרונים. [ילקו"י מועדים עמ' עה. יבי"א ח"ב ר"ס עא. הליכו"ע ח"ב עמ' רנה. וכ"ה בשלחן גבוה].

 

ב נוהגים ליקח תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים. ותרנגולת נקבה לכל אחת מהנקבות. ובוחרים בתרנגולים לבנים, על שם הכתוב: אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו.

 

ג נוהגים ליקח למעוברת שתי תרנגולות ותרנגול אחד, כי שמא העובר זכר או נקבה. אך אין לעיכובא אלא לרווחא דמילתא. [שו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' יז). וראה בביאורי הגר"א].

 

ד מי שאין ידו משגת די אפילו בתרנגול ותרנגולת לכל בני הבית. [ילקוט יוסף מועדים עמו' עה].

 

ה מסבב הכפרות סביב ראשו, ואומר: זה חליפתי זה תמורתי זה כפרתי, וכשעושה כפרה לאחר אומר: זה חליפתך תמורתך, כפרתך. ולנקבה יאמר: חליפתֵך, תמורתֵך כפרתֵך, וכשעושים כפרה שלא בפני המתכפר, יאמר: זה חליפת פלוני בן פלונית, תמורתו וכפרתו. וטוב שיקדים לסבב הכפרה על עצמו תחלה, קודם שיעשה כן לבני ביתו, כמו שנאמר אצל כהן גדול, וכפר בעדו ובעד ביתו, כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. [קיצור של"ה. מקור חיים. כה"ח סי' תרה אות טז. ילקו"י מועדים עמוד עו. וראה בספר מטה משה סי' תתלו].

 

ו מותר לסבב תרנגולת של הכפרות באויר אשר מעל ראשה של אשתו נדה, ולומר התחנה של הכפרה, זאת חליפתך, זאת תמורתך, זאת כפרתך, ואין חוששים כלל שיגע בה. [כ"ה בספר טהרת הבית ח"ב (עמוד קח). וכ"כ בספר סוגה בשושנים (פרק לח ס"א). ע"ש].

 

ז יש נוהגים לסמוך ידיהם על ראש העוף דוגמת סמיכה בקרבנות. ואנו לא נהגנו בסמיכה, ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו"י מועדים עמוד עו. חזו"ע ימים נוראים עמוד רכה].

 

ח יש לאדם להרהר בתשובה בעת עשיית הכפרות, ויחשוב בלבו שכל הנעשה בעוף דוגמת ד' מיתות בית דין, היה ראוי להעשות בו, כי בעת שהשוחט תופס הסימנים בצואר הוא דוגמת חנק, וכששוחטו הוא דוגמת הרג, וכשמשליכו לקרקע הוא דוגמת סקילה, וכאשר מחרכין ומהבהבין אותו באש, הוא דוגמת שריפה. ועל ידי שהוא שב בתשובה, השי"ת מוחל לו ותהי לו נפשו לשלל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עו].

 

ט צריך לדקדק שכאשר קונים תרנגולים, או תרנגולות לכפרות, ומשהים אותם בבית יום או יומיים, שבכל פעם לפני שישב לאכול יתן לפניהם אוכל. ואין חילוק בזה בין בהמה ועוף טהורים, לבין טמאים. (ולכן המגדל בביתו כלב לצורך שמירה וכדומה, יקפיד להאכילו לפני אכילתו הוא, שגם בחיה טמאה הדין כן). [ילקוט יוסף מועדים עמוד עז].

 

י חובה קדושה להזהר שלא לשחוט אלא אצל שוחט מומחה וירא ה', וזהיר היטב בבדיקת הסכין כדין. וזה אפילו בשאר ימות השנה, ומכל שכן בליל ערב יום הכפורים שהצפיפות רבה. וכמה מגדולי האחרונים העירו על כך, שבגלל ריבוי השחיטה אצל שוחטי העופות שבליל ערב יום הכפורים, ובגלל שרבים נדחקים ומצטופפים אצלם לשחוט כפרותיהם, רבו התקלות והמכשולות בשחיטת העופות, ופעמים רבות שבאו הרבנים לבדוק הסכינים לשוחטים, ונמצאו פגומים, ופעמים שנתערבו עופות שנתנבלו בשחיטתם עם עופות כשרים. וגם שוחטים רבים נשארים ערים עד השעות המאוחרות בלילה, כדי להספיק לשחוט כל הכפרות, ומרוב יגיעתם ועייפותם ממלאכת השחיטה הנעשית ברציפות ובחפזון, ידיהם כבדות מלבדוק הסכין, ואינם מרגישים בפגימת הסכין, כאשר הנסיון הורה. ומאכילים נבלות לישראל בערב היום הקדוש. לפיכך הורו כמה מגדולי רבותינו האחרונים להקדים שחיטת העופות לפני ערב יום הכפורים, בכדי למעט את הדוחק הרב השורר אצל שוחטי העופות, ועל ידי כך אפשר להם לבדוק את הסכין בכובד ראש, וכן השחיטה נעשית במתינות וביישוב הדעת, כראוי למלאכת שמים זו. וחובה קדושה על הרבנים שומרי משמרת הקודש בכל אתר ואתר להשגיח בעין פקוחה על השוחטים בזמן שחיטת הכפרות בעשרת ימי תשובה, ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר.[ילקו"י איסור והיתר א' עמ' מו. מועדים עמ' עז. יחוה דעת ח"ב סימן עא. הליכות עולם ח"ב עמוד רנו].

 

יא מה טוב שתמיד יהיו שני שוחטים ביחד, כי טובים השנים מן האחד, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. [כ"כ תבואות שור (סי' יח אות כ), זבחי צדק (סי' יח אות פא), נהר מצרים דף מג.].

 

יב נוהגים שהשוחטים מראים סכיניהם לרב העיר בין כסה לעשור, ועומדים למבחן בפניו. וחובה קדושה על הרבנים די בכל אתר ואתר להשגיח בעין פקוחה על השוחטים בליל ערב יום הכפורים ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר, וכאשר יקרה חסרון הרגשה בפגימת סכין, יש להעביר את השוחט כשניכרים הדברים שהיתה רשלנות מצדו וכדומה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמו' מו. וילקו"י מועדים עמו' עז. חזון עובדיה ימים נוראים עמו' רכט]

 

יג יש נוהגים לתת את עופות הכפרות לעניים. ויותר נכון לתת להם את דמי הכפרות, כדי שלא יבוש העני, ויחשוב כי נבזה הוא בעיני הנותן, שלאחר שהשליך עוונותיו על העוף נותנו לו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עח. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רכה].

 

יד אם לאחר שחיטת העוף נמצא טריפה, אינו צריך כפרה אחרת. אבל אם נתנבל בשעת שחיטה, טוב ליקח תרנגול לכפרה אחרת. [ילקו"י מועדים עמו' עח. חזו"ע ימים נוראים עמו' רכח].

 

טו מה שיש נוהגים שבבואם אצל השוחט, אוחזים העופות בידיהם בקרבת מקום השחיטה, כדי שתיכף ומיד אחר שיסיים השוחט את מלאכת השחיטה בעופות של הלקוח המתכפר שנמצא על ידו, יגש מיד אל השוחט כדי שיתחיל בשחיטת העופות שלו. לא נכון לעשות כן, שמלבד שיש בזה משום צער בעלי חיים, גם יש חשש לדין "צמקה הריאה" בידי אדם, כל ששוחטים עוף אחר לעיניו, כמ"ש בש"ע (יו"ד סי' לו סעיף יד). לכן יעשו הכל בחכמה שלא יראה עוף בשחיטת עוף אחר. [חזון עובדיה ימים נוראים].

 

טז מצוה לחזר אחר מצות כיסוי הדם של העוף, ויברך אקב"ו על כסוי הדם בעפר. וכן המנהג בארץ ישראל. ואם בעל העופות הוא ירא ה', ובמצותיו חפץ מאד, יכול השוחט לכבד אותו במצות כיסוי הדם, שיכסה הדם בשליחותו. ויקח עפר בידו, שמוכן לכך, ויברך אקב"ו על כיסוי הדם בעפר, ויכסה הדם בעפר. ולרווחא דמילתא טוב שהבעלים יאמרו לשוחט, שישחוט העוף בשליחותו ונמצא שהמכסה את הדם הוא גם כן שותף בשחיטת העוף. [ילקו"י מועדים עמ' עח. חזו"ע ימים נוראים עמ' רכז].

 

יז במקום שהשוחט רוצה לשחוט עופות הכפרות, צריך שיכין עפר תיחוח שראוי לכיסוי הדם, בקרקע, ויאמר בפיו, עפר זה יהיה לכיסוי הדם של העופות, וכדאיתא בחולין (פג:), השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר וכסהו בעפר, וכסהו עפר לא נאמר, אלא בעפר, מלמד שצריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. וכן פסקו הטוש"ע. (יו"ד סי' כח).

 

יח הברכה וכיסוי הדם צריכים להיות אחר שהשוחט יבדוק הסכין במתינות, ויווכח שהשחיטה היתה כשרה. 

הנהגות בימי עשרת ימי תשובה

 

א בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה ממעשיו הרעים, ולהרבות במצות וצדקות ובמעשים טובים, כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תשובה ה"ד): נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק בתורה ובמצות מראש השנה עד יום הכפורים, יותר מכל השנה. גם נהגו כולם לקום בעוד לילה בעשרה ימים אלו להתפלל בדברי סליחות ותחנונים עד שיאיר היום. והרי אפילו בשאר ימות השנה אמרו חז"ל (קידושין מ:): לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא מאבד ממנו טובות הרבה. ומכל שכן בימים אלה שמאזני משפט ביד ה'. ואמרו חז"ל, בינונים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכפורים, זכו נחתמים לחיים לא זכו נחתמין למיתה. לכן לכו ונשובה אל ה' בטרם יחשכו כוכבי נשפנו. ואף על פי שהתשובה והצעקה יפים הם לעולם, בעשרת ימי תשובה יפים הם ביותר ומתקבלים מיד. וכן אמרו חז"ל: דרשו ה' בהמצאו, זהו בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ע]

 

ב שבעת הימים שבין יום ראש השנה ליום הכפורים הם נגד שבעת ימי השבוע, ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כוחו ויכוין לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום. למשל: ביום ראשון בשבת יכוין לתקן כל מה שחטא בימי ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וביום שני יכוין לתקן כל ימי שני שבאותה שנה, וכן על זה הדרך. [מהרח"ו בשעה"כ (דף צ ע"ג) בשם מהר"ם גלאנטי ששמע כן ממורו האר"י ז"ל. וכ"כ המשנ"ב סי' תרג סק"ב].

 

ג צריך להזהר מאד בשבת תשובה בכל פרטי חומרי השבת כי רבו כהררים התלויים בשערה, וגם להזהר באיסור אמירה לעכו"ם, שרבים נכשלים ומקילים בזה בשאר שבתות השנה. ויקבל על עצמו להזהר באיסורי שבת בכל השנה. [מרן החיד"א ברכי יוסף סימן תרב סק"ב].

 

ד כתב הרמב"ם (פרק ז מהל' תשובה ה"ג): אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהם מעשה, כגון חילול שבת, וגזל, ועריות, אלא כשם שצריך לשוב בתשובה מעונות אלו כך צריך אדם לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הגאוה והכעס, ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואילו העוונות קשים יותר מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם משתקע במדות רעות אלו קשה לפרש מהם. ונאמר: יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. וכתב הרב מגדל עוז, שכל אלו העבירות: גאוה כעס וקנאה וכו', שהם תלויים במחשבת האדם, הם בכלל מה שאמרו (ביומא כט.)הרהורי עבירה קשים מן העבירה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עא].

 

ה אל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאים שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני השם יתברך כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה מאד, שהרי טעם טעם חטא, ופרש ממנו וכבש יצרו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עא].

 

ו אמרו חז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כלומר מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שבעלי תשובה כובשים את יצרם יותר מהם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עא].

 

ז גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר (הושע יד, ב), שובה ישראל עד ה' אלהיך. ונאמר(עמוס ד, י), ולא שבתם עדי נאם ה'. ונאמר (ירמיה ד, א), אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. כלומר, אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים, בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר (הושע ב, א), והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. ונאמר ביכניהו ברשעתו (ירמיה כב, ל), כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו. (ירמיה כב, כד), אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך. וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו (חגי ב, כג), ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם. ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה, שנאמר, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עב].

 

ח אף על פי שעיקר התשובה היא עזיבת החטא, מכל מקום נכון שבעל תשובה יקבל על עצמו תיקון לכפר חטאתיו. ויש לאדם לעשות לעצמו סייגים וגדרים בימים אלה כפי יכולתו, כגון שיקבל על עצמו שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שעה וחומש זמניות. וכיוצא. [ילקו"י מועדים עמוד עב. יביע אומר חלק ב' סימן כא].

 

ט עיקר התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסיר אותו לגמרי ממחשבתו, ויחליט בלבו לבל יעשהו עוד, שנאמר (ישעיה נה, ז), יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ויתנחם בחרטה גמורה על מה שעבר, שנאמר (ירמיה לא, יח), כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד), ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינים אלה שגמר בלבו. אבל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב החטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועילה לו עד שישליך השרץ מידו, וכן הוא אומר (משלי כח, יג), ומודה ועוזב ירוחם. (הרמב"ם פ"ב מהלכות תשובה ה"ב וג').

 

י התורה מכפרת עון. ואשרי השוקד על דלתות התורה לילה ויומם, שאף העבירות החמורות מתכפרות בלימודו, וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני הושע סי' תקכב), אמר הקב"ה חביב עלי תלמוד תורה שלכם יותר מכל הקרבנות שבתורה, ומכל הזבחים שזבח שלמה לפני, שנאמר כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי, דכתיב אלף עולות יעלה שלמה. וכן אמרו בר"ה (יח.) בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה. ואשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. ואמרו עוד חז"ל (ויקרא רבה ריש פרשה כה), נאמר בתורה עץ חיים היא למחזיקים בה, אמר רב הונא אם נכשל אדם בעבירות חמורות ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד יקרא שני דפים, ואם היה למוד לשנות במשנה פרק אחד ישנה שני פרקים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות ילך ויעשה גבאי של צדקה ויחיה. וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ד אות יא). אם עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין, ושב בתשובה, אע"פ שאינו מתכפר לו לגמרי בלא יסורין (כדאיתא ביומא פו.), מכל מקום הצדקה מגינה מן היסורים, "ותלמוד תורה כנגד כולם", שנאמר (משלי טז ו), בחסד ואמת יכופר עון, אמת זו תורה, שנאמר (משלי כג, כג), אמת קנה ואל תמכור. [מרן החיד"א בספר כסא רחמים (אבות דר' נתן פ"ל), הביא מ"ש השל"ה בשם רבינו האר"י, כל מה שתמצא בדברי הראשונים סיגופים ותעניות לכפרת עונות, לא נזכרו דברים אלו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ועמל בתורה, זאת היא תקנתו להיות עוסק בתורה בהתמדה, וא"צ להתענות פן יתבטל מלימודו].

 

יא אדם ששכר את חברו לילך בדרך, ונהרג, נכון שמי ששלחו לדרך יקבל עליו תשובה בתורה ומעשים טובים. ובזמן הזה יש להקל על בעלי תשובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד עג. שו"ת יביע אומר חלק א' חיו"ד סוף סימן יד].

 

יב דרכם של בעלי תשובה להיות שפלים ברוחם וענוים ביותר, ואם חירפו אותם כסילים בהזכירם להם מעשיהם הראשונים, אל יתרגשו מדבריהם, אלא שומעים הם ושמחים, ויודעים שזוהי זכות להם, שכל זמן שהם בושים במעשיהם הקודמים ונכלמים מהם, מעלתם גדלה וזכותם מרובה.(הרמב"ם פ"ז ה"ח). וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה (ש"א בעיקר השביעי), כי ההכנעה היא מעיקרי התשובה, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ונאמר (ישעיה נז יד), כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכן נאמר (איוב כב, כט), ושח עינים יושיע. וכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו (ר"ה יז.). 

סימן תרא – סדר יום שני של ר"ה, וצום גדליה

 

א ביום השני מתפללים כמו ביום הראשון, וקורין מ"והאלהים נסה את אברהם", עד סוף הסדרא. והמפטיר קורא כמו אתמול. וההפטרה בירמיה, כה אמר ה' מצא חן במדבר, עד הבן יקיר לי אפרים.[ילקוט יוסף מועדים עמוד סב].

 

ב במוצאי ראש השנה מבדילין כמו במוצ"ש, אלא שאין מברכים על הבשמים ועל האש.

 

ג ביום ג' תשרי צמים צום גדליה, והכל חייבים בצום זה. וגם בעלי ברית וחתן מתענים ביום זה, אא"כ הצום דחוי לד' תשרי. ומי שיתענה בצום גדליה ועקב כך לא יוכל להתענות ביוהכ"פ, לא יתענה בצום גדליה. [ילקו"י השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמוד קצו]. וכל הפטורים משאר תעניות צבור פטורים מתענית זו. ואם חל ראש השנה בימים חמישי שישי, צמים ביום ד' תשרי. ומנהגינו פשוט בארץ ישראל להתפלל שחרית עם טלית ותפילין כמו בכל יום. [ורק בתשעה באב יש שנהגו להניחן במנחה]. [ילקו"י על תפילין מהדורת תשס"ד עמ' תפה]

 

ד ספרדי המתפלל מנחה בצום גדליה בבית כנסת של אשכנזים והזמינוהו לעלות שלישי לספר תורה, לכתחילה ישתמט מלעלות ורק אם אינו יכול רשאי לברך ולהפטיר דרשו ה' בהמצאו כמנהג האשכנזים, אף על פי שהספרדים לא נהגו כיום להפטיר בצום גדליה. [שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן מד]. 

סימן תקפב, תרב – מהלכות עשרת ימי תשובה

 

א בעשרת ימי תשובה, בחתימת הברכה, במקום: ברוך אתה ה"'האל הקדוש", צריך לומר: "המלך הקדוש". ובמקום מלך אוהב צדקה ומשפט, צריך לומר "המלך המשפט", לפי שהקב"ה מראה מלכותו ביושבו על כסא דין לשפוט את העולם, ומלך במשפט יעמיד ארץ, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, וחותם גזר דינם, אם לשבט אם לחסד, ומראה שמלכותו בכל משלה, לפיכך תיקנו לומר המלך הקדוש, המלך המשפט. [בברכות יב:].

 

ב אם טעה וחתם "האל הקדוש", אם נזכר בתוך כדי דיבור, [שהוא שיעור אמירת שלום עליך רבי], ומיד חתם "המלך הקדוש", יצא. ואם נזכר לאחר מכן, חוזר לראש התפלה, כי שלושת הברכות הראשונות ברכות השבח הן, ונידונות כברכה אחת, הילכך הטועה באחת מהם דינו לחזור לראש התפלה. וכל ששהה יותר מכדי שיעור שלום עליך רבי, אפילו שלא התחיל בברכה שאחריה, חוזר לראש. [ילקו"י מועדים עמוד סב].

 

ג אם נסתפק אם אמר "האל הקדוש" או "המלך הקדוש" ונזכר בברכות שלאחר מכן, צריך לחזור לראש התפלה, שמסתמא אמר על פי הרגל לשונו בכל השנה "האל הקדוש". ואפילו אמר זכרנו לחיים ומי כמוך, והיה בדעתו לומר המלך הקדוש, כל שנסתפק אם אכן אמר המלך הקדוש או לא, חוזר לראש תפלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סג. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד קצ, ובהערה ד' עמוד קצב]

 

ד יש מי שכתב דלפי מאי דקי"ל בש"ע (סימן רו) ששהייה בשתיקה בין ברכה להנאה לא הויא הפסק, לכן אף כאן בדיעבד אם שהה אחר שחתם האל הקדוש יותר מכדי דיבור, יכול לסיים המלך הקדוש, כל זמן שלא התחיל בברכה שלאחריה, משום דספק ברכות להקל, ורק אם התחיל בברכה שלאחריה אפי' תיבה אחת ונזכר צריך לחזור לראש. [כף החיים]. אך לדינא אין לסמוך על סברא דחויה זו, דשאני היכא שהברכה היתה כהוגן אלא ששהה בין הברכה להנאה בשתיקה בלבד, הילכך אין השהייה מפסקת, ורשאי ליהנות על סמך הברכה שבירך, אבל כאן ששינה את חתימת הברכה ממטבע שטבעו חכמים באומרו האל הקדוש, כיון ששהה שיעור כדי דיבור אין אמירת "המלך הקדוש" מתחברת ומצטרפת להזכרת השם של חתימת הברכה, ואי אפשר עוד לתקן את אשר עיות, ורק כשחזר בו בתוך כ"ד ואמר המלך הקדוש חזי לאצטרופי עם הזכרת השם, ואמירת "האל הקדוש" באמצע, הוי כתוספת שבח בלבד. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' קצג].

 

ה מי שטעה בעשרת ימי תשובה ואמר "מלך הקדוש" בלי שיאמר "המלך" בה"א, אין צריך לחזור.[שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן כט אות א. ילקוט יוסף מועדים עמוד סג].

 

ו שליח צבור שטעה בחזרת התפלה בעשרת ימי תשובה, או בימים הנוראים, וחתם "האל הקדוש" במקום "המלך הקדוש" ולא הספיק לחזור בו ולומר המלך הקדוש, עד שעבר שיעור תוך כדי דבור, אינו חוזר אלא לברכת אתה קדוש, ואינו חוזר לראש התפלה, ואף על פי ששלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה חשובות כברכה אחת, מכל מקום כיון שענו הציבור קדושה, נחשבת ברכת "אתה קדוש" כתחלת הברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סג, ושם בעמוד תר"מ תשובה על דברי הרב אור לציון דפליג בדין זה]. ועיין עוד בילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד שמג, ובילקו"י תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד רח. ובירחון קול תורה אלול תשס"ג עמוד יג. ובהליכות עולם חלק ב' עמוד רמג. ובשו"ת יביע אומר ח"א סי' ח. ובשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' לח. ובשו"ת יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ג סי' כג].

 

ז יש אומרים שאם אמר תשעים פעם ברוך אתה השם [בלי הזכרת ה']"המלך הקדוש" ואחר כך נסתפק אם אמר המלך הקדוש או האל הקדוש, ונזכר לאחר כדי דבור, שאין צריך לחזור. ויש חולקים וסוברים דהכא לא מהני שחוזר תשעים פעם "המלך הקדוש". (כמו לענין הזכרת מוריד הטל בסי' קיד ס"ט), שהרי אינו רשאי לומר ברוך אתה ה', דהוי ברכה לבטלה, ואם יאמר תשעים פעם ברוך אתה, בלא הזכרת שם שמים, אם כן גם בתפלה יאמר כן, ואם יאמר "השם" יכול לטעות לומר כן גם בתפלה, ואם יאמר "המלך הקדוש" לבד, עדיין לא תתרגל לשונו לומר ברוך אתה ה' המלך הקדש, הילכך אין לו תקנה. וכן עיקר לדינא כסברא זו. [ראה בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' א אות ד). וכ"כ במקור חיים (סי' תקפב). והמשנ"ב].

 

ח נכון לומר מעט "בקול" המלך הקדוש, שאז יזכור היטב, שאמר כהוגן, ולא יכנס בספק. [כיו"ב כתב תלמיד הרשב"א בספר צרור החיים (עמ' טו) כי הרמב"ן היה אומר ההזכרה בקול כל ל' יום הראשונים].

 

ט יש שנהגו לומר מעט בקול רם גם תיבות זכרנו לחיים, מי כמוך, וכו'. ואף שיש מי שקרא תגר על מנהג זה, שמאחר ואינו לעיכובא למה יבלבל המתפללים, מכל מקום יש ללמד עליהם זכות. והנח להם לישראל. [מועד לכל חי סי' יג אות טז].

 

י בברכת השיבה בחתימת הברכה, במקום: "מלך אוהב צדקה ומשפט" בעשרת ימי תשובה צריך לומר: "המלך המשפט". ואם טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט, אם נזכר בתוך כדי דיבור וחתם מיד המלך המשפט אינו חוזר. [שהרי זה כמוסיף שבח, או שחוזר בו ממה שאמר דבר הסותר]. ואם נזכר לאחר תוך כדי דבור, או שנזכר לאחר שהתחיל בברכת למינים וכו', או לאחר כמה ברכות, כגון באמצע בונה ירושלים או באמצע שים שלום, חוזר לברכת השיבה, וחותם "המלך המשפט", וממשיך כל הברכות שלאחריה, למינים ולמלשינים, על הצדיקים, וכו', על הסדר. ומכיון שכן הוא דעת רוב הפוסקים, ומכללם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, וכן פסק מרן בשלחן ערוך, לא אמרינן בכהאי גוונא ספק ברכות להקל. ועוד שכן פשט המנהג להורות כדברי מרן, שהאומר מלך אוהב צדקה ומשפט במקום המלך המשפט, חוזר לברכת השיבה. ועוד, שאם ימשיך התפלה הרי הוא נכנס בקום ועשה בספק ברכות, וכיון שאין זה בשב ואל תעשה, הדרינן לכללא דקבלנו הוראת מרן. וכן אם נסתפק אם חתם "מלך אוהב צדקה ומשפט" או "המלך המשפט" ונזכר אפילו באמצע מודים, חוזר לברכת השיבה, וממשיך על הסדר. ומנהג האשכנזים בחוץ לארץ שמי שטעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט במקום המלך המשפט, ונזכר לאחר תוך כדי דיבור, אינו חוזר. [ילקו"י מועדים עמוד סד. ושם בעמוד תרלז תשובה על דברי האור לציון דפליג בדין זה. וראה עוד בילקו"י תפלה א' מהדורת תשס"ד סי' קז, עמו' תקמה, ובהליכות עולם ח"ב עמ' רנ. ובשו"ת יביע אומר ח"ב סימנים ח, ט, י. וח"ט סי' קח. וח"י חאו"ח סי' נד אות כ. ושו"ת יחוה דעת ח"א סי' נז].

 

יא אם רק לאחר שסיים תפלתו בעשרת ימי תשובה נזכר שאמר האל הקדוש או מלך אוהב צדקה ומשפט, וכן אם נסתפק אם אמר המלך הקדוש והמלך המשפט או לא, יחזור ויתפלל, ויתנה בלשון זה: "אם אני חייב לחזור ולהתפלל הריני חוזר ומתפלל בתורת תפלת חובה, ואם אינני חייב לחזור תהא תפלתי זו תפלת נדבה". וישתדל לכוין בתפלתו כראוי עד כדי יכולתו. והואיל ורוב הפוסקים סוברים שגם על אי אמירת המלך המשפט צריך לחזור ולהתפלל, לפיכך נראה שגם לאחינו האשכנזים, מי שטעה בעשרת ימי תשובה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט, במקום המלך המשפט, וסיים תפלתו, יחזור ויתפלל על תנאי דנדבה. [חזו"ע ימים נוראים עמ' קצג. ילקו"י מועדים עמו' סה. הליכות עולם ח"ב עמו' רנא].

 

יב אשה שהתפללה וטעתה בעשרת ימי תשובה, ואמרה האל הקדוש במקום המלך הקדוש, או שאמרה מלך אוהב צדקה ומשפט במקום המלך המשפט, דינה כדין האיש.

 

יג ליל ראש השנה שחל בשבת, וכן בשבת שובה, אחר תפלת העמידה, אומר השליח צבור ברכה מעין שבע. ובמקום האל הקדוש שאין כמוהו, יאמר המלך הקדוש שאין כמוהו. ואם טעה ואמר האל הקדוש, והזכירוהו באמצע הברכה, לפני שיזכיר שם ה' בחתימה "ברוך אתה ה' מקדש השבת", חוזר ואומר "מגן אבות בדברו מחיה מתים במאמרו המלך הקדוש שאין כמוהו" וימשיך משם כסדר המניח לעמו וכו'. ואם לא נזכר עד שחתם "מקדש השבת" אינו חוזר. דספק ברכות להקל. [ילקו"י מועדים עמוד סו. יביע אומר ח"ב סי' כט, וח"ה סי' ט אות ה. וסי' כה אות א].

 

יד תקנו הגאונים לומר בעשרת ימי תשובה: "זכרנו לחיים" בסוף ברכה ראשונה, "ומי כמוך אב הרחמן" בסוף ברכה שניה. "וכתוב לחיים טובים" באמצע מודים. "ובספר חיים ברכה ושלום" בברכה אחרונה של התפלה. ואם טעה ולא אמר "זכרנו לחיים" אם נזכר לפני שיזכיר שם ה' בחתימת הברכה, חוזר ואומרו כתיקונו. ואם לא נזכר עד שאמר ה', יסיים מגן אברהם וימשיך בתפלתו, ולא יסיים "למדני חוקיך". וגם אינו רשאי לומר זכרנו לחיים בלא חתימה קודם ברכת אתה גבור, משום הפסק. [שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' נט]. אך יכול לאומרו באמצע שומע תפלה לפני כי אתה שומע כל תפלת כל פה, כי גם זה בכלל שאלת צרכיו. אבל "מי כמוך אב הרחמן" אם לא אמרו במקומו, אינו יכול לאומרו בשומע תפלה, כיון שאינו אלא שבח. ואם שכח ולא אמר זכרנו לחיים בשומע תפלה, יאמרנו בסיום אלהי נצור. וכן אם שכח ולא אמר מי כמוך אב הרחמן ואמר ברוך אתה ה' של ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. [ולא יסיים למדני חוקיך]. וכן אם שכח ולא אמר "וכתוב לחיים טובים" ונזכר לפני שיאמר ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות, כל שלא הזכיר ה' חוזר, ואם הזכיר ה' אינו חוזר. ויאמרנו בסיום אלהי נצור. וכן אם שכח ולא אמר ובספר חיים, והזכיר ה' שבברכה האחרונה, אינו חוזר, ויאמרנו בסיום אלהי נצור. [ילקו"י עמ' סו].

 

טו המתפלל והגיע לומר ובספר חיים, והשליח צבור התחיל נקדישך ונעריצך, אינו רשאי לדלג "ובספר חיים" ולחתום מיד המברך את עמו ישראל בשלום, ויהיו לרצון, כדי שיענה הקדושה עם הצבור. שכיון שפשטה אמירת "ובספר חיים" בכל ישראל, בעשרת ימי תשובה, ונקבעה בכתרו של מלך, והואיל ואפשר לו לשתוק ולכוין לקדושה שאומר הש"צ, ויחשב כדין שומע כעונה, וכמו שכתב רש"י (סוכה לח:) יותר נכון שישתוק וישמע הקדושה מהש"צ. ולא ידלג ובספר חיים. [חזון עובדיה ימים נוראים הלכות עשרת ימי תשובה הערה ז].

 

טז מי שטעה ואמר בהודאה במקום "וכתוב לחיים טובים""ובספר חיים" וכו', ונזכר בברכת שים שלום, אינו חוזר לומר ובספר חיים, מכיון שכבר אמרו קודם לכן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סח. שו"ת יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים ח"ג חאו"ח סימן לט].

 

יז אם אחר שסיים תפלתו נזכר שלא אמר זכרנו לחיים או מי כמוך וכיו"ב, וחשב שצריך לחזור ולהתפלל בשביל כך, וחזר להתפלל, ובאמצע התפלה נזכר הדין שאין צריך לחזור, פוסק ואפילו באמצע ברכה, ולא יסיים תפלתו בתורת תפלת נדבה. ויאמר "ברוך שם וגו"'. ואם נזכר כשאמר ברוך אתה ה', יסיים למדני חוקיך, ויאמר ברוך שם וגו' על שאר הברכות שבירך.

 

יח במה דברים אמורים בשחרית ומנחה, אבל בערבית ימשיך, ויכוין לנדבה, ויחדש בה דבר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סט].

 

יט בעשרת ימי תשובה ובהושענא רבה יאמרו בתפלת שחרית ב' פעמים ה' הוא האלהים קודם ה' מלך. ואחר ישתבח יאמרו מזמור ממעמקים קראתיך ה'. [שם עמוד סט].

 

כ המנהג פשוט לומר "זכרנו לחיים וכו"' גם בשבת שובה, ואין לחוש בזה משום שאלת צרכיו בשבת.[ילקוט יוסף מועדים עמוד סט. יחוה דעת חלק א' סימן נד עמוד קס].

 

כא יש אומרים שגם בעשרת ימי תשובה לא ישנו ביום, כשם שאין לישן ביום בימי ראש השנה. אבל אין דבריהם מוכרחים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סט].

 

כב יש נמנעים מלערוך נישואין בעשרת ימי תשובה, ומכל מקום הרוצים לעשות נשואין בעשרת ימי תשובה, ראויים לעדוד כדי להקדים הנשואין כל מה שאפשר, שזריזים מקדימים למצוות. ואם הגיע החתן לגיל עשרים שנה, אין להחמיר בזה כלל, אלא יעשה הנישואין בעשרת ימי תשובה וישא ברכה מאת ה'. [ילקו"י מועדים עמו' סט. יחוה דעת א' סי' מח].

 

כג אחר תפלת החזרה בעשרת ימי תשובה אומרים "אבינו מלכנו", וגם היחיד שמתפלל אומר אבינו מלכנו. ורק אחר אבינו מלכנו יאמרו וידוי ונפילת אפים. (מדבר קדמות מע' נ אות ב). וכן הדין במנחה. אבל בערבית אין אומרים אבינו מלכנו.

 

כד כשחל ראש השנה בשבת, יש נוהגים שלא לומר אבינו מלכנו, ויש נוהגים לאומרו אף כשחל ראש השנה בשבת, וכן בשבת שובה. וכן נהגו בבית הכנסת בית אל בירושלים, וכן פשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בירושלים ת"ו. אלא שמדלגים חטא ועון, כגון אבינו מלכנו חטאנו לפניך, וכן "אבינו מלכנו מחול וסלח לכל עוונותינו", וכיוצא, וכן ראוי לנהוג בכל ערי הארץ כמנהג ירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ומכל מקום אם יש מנהג ברור באותו מקום שלא לומר אבינו מלכנו בראש השנה שחל בשבת, ישארו במנהגם. וכן מנהג האשכנזים, שלא לומר אבינו מלכנו בראש השנה שחל בשבת. [ילקו"י מועדים עמו' ע. הליכות עולם ח"ב עמ' רלג. יחוה דעת א סי' נד].

 

כה יש אומרים שאם שכח רצה והחליצנו בברכת המזון בשבת תשובה, ונזכר לאחר שהתחיל בברכת הטוב והמטיב, אין צריך לחזור. שיש אומרים שמצוה להתענות בו. ויש חולקים, ועל כל פנים אם נזכר אחר ברוך אתה ה' בונה ירושלים, לכולי עלמא צריך לומר ברכת אשר נתן וכו'. וכן בליל שבת אם שכח לומר רצה והחליצנו לכולי עלמא צריך לחזור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ע].

 

כו בעשרת ימי תשובה כשהזמן קצר בשעת מנחה, ואם יאמרו "אבינו מלכנו" לא יספיקו ליפול על פניהם לפני סוף זמן בין השמשות [שהוא כשלש עשרה דקות וחצי אחר שקיעת השמש בדקות זמניות] יש לדלג אמירת "אבינו מלכנו" כדי להספיק לומר הוידוי ונפילת אפים, לפני סוף זמן בין השמשות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ע. שו"ת יחוה דעת ח"ו סוף סימן ז].

 

כז בנוסח אבינו מלכנו, יש אומרים שצריך לומר זכור כי עפר אנחנו, הניקוד במלת זָכוּר, אות ז' בקמץ, ואות כ' בשורוק. והוא כמו שכתוב בתהלים (קג. יד), כי הוא ידע יצרנו זָכוּר כי עפר אנחנו. אבל הפרי חדש (סי' תקפד) כתב, שבתפלת אבינו מלכנו צריך לומר זְכוֹר כי עפר אנחנו, אות ז' בשוא נע, ואות כ' בחולם, כי הכוונה בתפלתינו לפניו יתברך, שיזכור כי עפר אנחנו, אדם להבל דמה, לכן ימחול ויסלח לנו על כל עונותינו. וכן עיקר. [חזון עובדיה על הימים הנוראים הלכות עשרת ימי תשובה הערה ט]

 

כח בנוסח אבינו מלכנו מנהגינו לומר: מחול וסלח לכל עונותינו. המג"א (ר"ס תקפד) כתב שצ"ל סלח ומחול, כי מחילה גדולה מסליחה. ויש להתחיל בשאלה קטנה. ויש חולקים, שהרי הנוסח בתפלת אל מלך יושב כל כסא רחמים, מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים. נמצא שסליחה יותר גדולה, או ששקולים הם ויבואו שניהם. ולכן הנוסח בחתימת הברכה ביום הכפורים מלך מוחל וסולח, וגם לפני כן אומרים ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח. וכן הוא הנוסח בכל הסידורים אבינו מלכנו כתבנו בספר "מחילה וסליחה וכפרה". ואף כאן יכולים לקיים הנוסח מחול וסלח.

 

כט בנוסח אבינו מלכנו כשאומרים קרע "רוע גזר" דיננו, יש לאומרו בנשימה אחת. [ט"ז (סי' תרכב), וא"ר (סי' תקפד סק"ו). וכ"כ הגר"ז. ומטה אפרים]. ויש נוהגים להשמיט תיבת "רוע". אך אין מנהגינו כן. כי לשון גזר דין שייך גם לטובה. [עיין בשו"ת שלמת חיים זוננפלד סי' רלה]. 

סימן תר – קידוש ותפלת ליל שני של ראש השנה

 

א ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה אסורה גם בשני. וכן מה שנתלש בזה אסור בזה.[ילקוט יוסף מועדים עמוד סב].

 

ב בליל שני של ראש השנה מתחילים תפלת ערבית בפיוט "חון תחון" ומתפללים כמו בלילה הראשונה. ואם חל במוצאי שבת, אומר בתפלה (אחר ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת), "ותודיענו" (מרן בש"ע סי' תקצט). ואף על פי שעדיין לא בירך בורא מאורי האש מותר לו להתפלל מתוך הסידור. וכן פשט המנהג. ואם שכח לאומרו במקומו ונזכר קודם שחתם בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון, אומרו שם ואחר כך חוזר קדשנו במצותיך וחותם. ואם שכח לגמרי לומר ותודיענו, ונזכר רק לאחר שסיים תפלתו, אין צריך לחזור, כיון שעתיד לומר הבדלה על הכוס. וכמו שפסק מרן. ואם שכח וטעם לפני הקידוש וההבדלה, צריך לחזור ולהתפלל, ובתפלתו יאמר "ותודיענו". [חזון עובדיה על ימים נוראים עמ' סה, צ.].

 

ג המנהג שנהגו להביא את הפירות והירקות שאומרים עליהם יהי רצון כנזכר לעיל, נוהג גם בלילה השני. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סא].

 

ד סדר הקידוש של ליל שני של ראש השנה שחל במוצ"ש, יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן.

 

ה מנהגינו פשוט כדעת מרן השלחן ערוך לומר שהחיינו בקידוש ליל ב' דראש השנה, אף אם אין פרי חדש על השלחן, ואם אפשר לו להשיג פרי חדש או בגד חדש, טוב שיניחנו לפניו בעת הקידוש, ויכוין לפטרו בברכת שהחיינו. ואם לא נתן לא עיכב. [ילקוט יוסף מועדים הלכות ראש השנה. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קסג].

 

ו בקידוש בליל ראש השנה יסיים (כמו בתפלה), ודברך מלכנו אמת וקיים לעד, בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואחר כך יברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ומנהגינו לומר לַזְמַן, הלמד בפתח. וכן מפורש בלקט יושר (עמוד קלא), שכן נהג הגאון מהרא"י. [ושלא כמ"ש המג"א ר"ס תרעו, שיש לומר לִזְּמַן הזה, הלמד בחיריק (רש"ל ומטה משה). וכ"כ בספר אקים את יצחק (ס"ס מז) שהמנהג לומר לַזְמַן, הלמ"ד בפתח. וכ"ה בשו"ת אבן ישראל ח"ט דף קכט.].

 

ז יש מי שכתב, שיש להמנע משחיטת עופות בראש השנה, כי הנה בכל שחיטת בעלי חיים, יש צער של בעלי חיים ואכזריות, אלא שהתורה התירה, שנאמר וזבחת ואכלת וגו'. ומכל מקום ביום הדין ראש השנה שכולנו מבקשים רחמים מהקב"ה שיכנס לנו לפנים משורת הדין, נהגו להמנע משחיטת בעלי חיים, כי גם עלינו מוטל להתנהג ברחמים, כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו. והנוהגים כן ירוחמו מן השמים. [חזון עובדיה יום טוב עמוד כ]. וכיו"ב נהגו לזרוק אל הגגות בני מעיים של עופות הכפרות בערב יוהכ"פ במקום שהעופות יכולים ליקח אותם. ומכל מקום לא פשט מנהג זה בכל המקומות. [כ"כ בארחות חיים החדש (סי' תצח סק"ג), בשם שואל ומשיב שגם בלבוב נהגו לשחוט בראש השנה].

 

ח יש להזהר בקדושת יום טוב של ראש השנה שלא להכשל בעשיית מלאכה או שבות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סב. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קפא]

 

ט ביום שני של ראש השנה שחרית אומרים פיוטים השייכים ליום השני. ואומרים אותם אחר קדיש תתקבל, כמו שנתבאר לעיל לגבי היום הראשון. [ילקוט יוסף מועדים עמוד סב]. 

סימן תרמ – מדיני התפלה בסוכות

 

א המנהג לקרוא המזמור של החג לפני ערבית, בין בליל יו"ט בין בחול המועד. אולם אם לומדים שם תורה שבעל פה, הלכה או אגדה, או גמרא, אין צריך לקרוא המזמור, אלא מיד לאחר קדיש על ישראל מתחילים ערבית, בלא להרבות בקדישים.

 

ב כשאין לוי בבית הכנסת בחול המועד סוכות, רשאי הכהן לעלות לכתחלה לתורה, אף על פי שיודע שאין שם לוי, וצריך לחזור על אותה הקריאה עצמה. ומותר להוסיף על העולים גם ביום טוב, שדוקא בימי החול, ר"ח, וחוה"מ, אין להוסיף. [ילקו"י מועדים עמ' קמח].

 

ג העולה לספר תורה לעליית מפטיר בשבת חול המועד סוכות, לא יזכיר בברכת ההפטרה אלא את השבת, ולא יזכיר את החג לא באמצע הברכה ולא בחתימתה. שמכיון שלא באה ההפטרה אלא משום כבוד השבת, שהרי בחול המועד אין הפטרה, הילכך אין להזכיר בברכת ההפטרה אלא את יום השבת. ויש מחזורים שכתוב בהם באמצע הברכה חג הסוכות הזה ובחתימה מקדש השבת ישראל והזמנים, והם שלא כהלכה, והנכון שלא להזכיר את החג כלל. [ילקו"י מועדים עמוד קמח. חזו"ע סוכות עמוד ריט].

 

ד בנוסח התפלה במועדים שחלו בשבת, יש לומר "אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתינו" ואחר כך "קדשנו במצותיך". וכן יש לנהוג בראש השנה שחל בשבת. ואם הדבר ידוע שמנהג המקום ההוא שלא לאומרו, יש להניחם במנהגם. ואם ברצון כל הקהל לשנות ולנהוג כדברי האחרונים בזה מותר להם לבטל המנהג. וביום הכפורים ראוי להשמיטו, כשאין מנהג ברור בבית הכנסת. וכשחל יום טוב בימות החול, מתחילים "קדשנו" לכולי עלמא. ושליח צבור שלא אמרו בבית הכנסת שנהגו לאומרו אין לגעור בו, הואיל וכן עיקר מצד הדין. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד עה. ילקוט יוסף מועדים עמוד קמח]

 

ה בימים שגומרים בהם את ההלל, כגון בימי חג הסוכות, אסור להפסיק באמצע ההלל, אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע וברכותיה, באמצע הפרק שואל מפני היראה, [כגון אביו או רבו שחייב במוראם], ומשיב מפני הכבוד, [אדם נכבד בעל מעשים טובים]. ובבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. וכן מפסיק לענות קדיש וקדושה וברכו, ואפילו באמצע הפסוק. ויש קולא יותר בהלל, שהשומע ברכה מחבירו והוא באמצע ההלל, פוסק ועונה אמן. וכן עונה אמן אחר הקדיש, כי האמן הוא כעין שבח וזמרה, והוא מענין ההלל. אבל אין לענות ברוך הוא וברוך שמו באמצע ההלל. [שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן לב. ילקוט יוסף מועדים עמוד קמט. חזון עובדיה סוכות, עמוד שעז]

 

ו אם טעה במנחה של יום אחרון של חול המועד סוכות, ולא אמר יעלה ויבוא, ונזכר בלילה, שהוא ליל שמיני עצרת, מאחר ולא מתקן כלום בתפלת התשלומין באופן כזה, ואם יחזור להתפלל יהא בתורת נדבה, ואין נדבה בשבת ויום טוב, לכן העיקר לדינא שלא חוזר להתפלל בשביל מנחה. אבל אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה של ערב שביעי של פסח, יתפלל ערבית של חג שתים, לתשלומין, כיון שמזכיר חג המצות. [ילקו"י שם עמו' קמט]

 

ז קטן שלא הגיע למצוות עולה אף לעליית מפטיר בפרשת המוספים במועדים ובראשי חודשים, וכן בפרשיות שקלים והחודש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קמט]

 

ח בשבת חול המועד בשחרית מתפללים תפלה של שבת, "ישמח משה", ואומרים יעלה ויבא בעבודה, ואם טעה והתפלל "אתה בחרתנו" והזכיר של שבת באמצע הברכה, וחתם מקדש השבת וישראל והזמנים, יצא, ואין צריך לחזור ולהתפלל של שבת. ואם נזכר באמצע התפלה קודם חתימת הברכה, פוסק, ויחזור לומר ישמח משה וכו'. 

---