ילקוט יוסף חינם האתר להפצת יהדות הלכה

קצת הערות בנוסח תפלת ימים הנוראים
א אחות קטנה, בבית המתחיל נחה בנחת, מסיים, והיא כפורחת עלתה נצה לא הבשילו אשכלותיה. יש שהדפיסו תיבת "לא" בסוגריים, וכתבו נ"א"כי" הבשילו אשכלותיה. אין צריך לדקדק בזה. [חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד סד].

 ב זכרנו לחיים. הטור בשם מהר"ם מרוטנבורג כתב, שיש לומר זכרנו "לחיים" בשבא תחת הלמד, ולא בפתח, שאם כן יהיה נראה כאומר לא חיים, כדאיתא בנדרים (יא.) לחולין, דהוי כמו לא חולין. ואף בשאר ימות השנה אנו אומרים בברכת השכיבנו והעמידנו מלכנו לחיים טובים, בשבא תחת הלמד ולא בפתח. [חזון עובדיה ימים הנוראים עמו' סה].

 ג זכרנו לחיים. כתב הטור (סי' תקפב) בשם מהר"ם, שאין להוסיף כאן לומר לחיים "טובים", ורק לבסוף באמצע מודים, אומר וכתוב לחיים "טובים" כל בני בריתך. כי המבקש אינו מבקש תחלה אלא דבר מועט, ואח"כ מוסיף והולך. [חזו"ע שם עמוד סז].

 ד ובכן, כתב בשער הכוונות (דף צז ע"א), דע כי ד' פעמים נזכרו בלשון "ובכן". ובכן יתקדש שמך ה' אלהינו, ובכן תן פחדך ה' אלהינו, ובכן תן כבוד לעמך, ובכן צדיקים יראו וישמחו. ושלא כדברי הפוחתים ממנין זה, וגורעים כפי העולה על דעתם. ע"כ. אמנם בסידור רב עמרם השלם ח"ב (דף קלה.) חסר שם "ובכן יתקדש שמך ה"א", ויש רק ג' פעמים ובכן. והרב ר' דוד אבודרהם (דף עא:) כתב כדברי הארחות חיים, ששלשה ובכן כנגד מלכיות זכרונות ושופרות, ואף על פי כן הזכיר גם ובכן יתקדש שמך ה"א. [חזו"ע שם]

 ה ויעשו כולם אגודה אֶחַת לעשות רצונך בלבב שלם, הניקוד של אחת, האלף בסגול והחית בקמץ, שכן הוא בשמואל ב' (ב. כה): ויתקבצו בני בנימין ויהיו לאגודה אחת. ויש מי שרצה לומר שצריך לומר האלף בפתח. אך העיקר כמנהגינו לומר האלף בסגול, כלשון הפסוק. [חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד סט].

 ו שידענו ה' אלהינו שהשלטון בידך. ולא כהנוסחא "כמו" שידענו, ואף שכן כתב מרן הב"י (סי' תקפב), מ"מ בשער הכוונות כתב שצריך למחוק תיבת "כמו". שיש כאן מ"ב תיבות, כנגד שם בן מ"ב אותיות. ע"ש. וכ"כ בספר קמח סולת.[חזון עובדיה ימים נוראים עמו' ע].

 ז מנהגינו לומר "שהשִלטוֹן" האות שין בחיריק. והטית בחולם. כי הוא שם דבר, כמו "ואין שלטון ביום המות" (קהלת ח. ח). וכ"כ הפרי חדש ועוד אחרונים. ואנו לא נהגנו לומר שהשלטן, השין בקמץ חטוף, והטית בקמץ, במשקל קרבן, כדברי השיורי כנה"ג. ומכל מקום גם האומר שלטן השין בקמץ חטוף והטית בקמץ, יש לו על מה לסמוך.[חזו"ע שם עמ' ע].

 ח עוז בידך וגבורה "בימינך", יש לומר הנו"ן בסגול, ולא בשוא, כי גם בפסוק הנ"ל: תרום ימינך, הנו"ן בסגול. וכן הוא בשלמי צבור, ובספר קמח סולת. [חזו"ע ימים נוראים עמ' ע].

 ט ותקוה "טובה" לדורשיך, כן צ"ל. וכמ"ש בשער הכוונות (דף צז ע"ב) ולא כמו שכתוב באיזה מחזורים ותקוה לדורשיך, כי צריך האדם לפרש ולבאר תכלית הביאור כוונתו בתפלתו. וכמו שאמרו בזוה"ק (פרשת וישלח דף קסט.). [חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד ע].

 י ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו. הוא ע"פ מה שאמרו בתענית (טו.), צדיקים לאורה וישרים לשמחה, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ופרש"י ישרים עדיפי מצדיקים. וכן כתב המלבי"ם (תהלים קמ. יד), אך צדיקים יודו לשמך, והישרים שהם במדרגה יותר מצדיקים ישבו את פניך וישיגו אותך בעצמך, ולא רק שמך בלבד. ע"כ. ורבינו יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן, בעמוד נד), כתב, שצדיקים היא המעלה העליונה, והמעלה השניה, חסידים, והם בעלי תשובה, והשלישית היא זקני עמך בית ישראל, והיא מעלת הישרים. ואע"פ שבנשמת כל חי, הסדר בפי ישרים תתרומם, ואח"כ ובשפתי צדיקים תתברך וכו', שם רצה המחבר לרמוז ע"פ הסדר ההוא ליצחק ולרבקה, בראשי תיבות, ולכך לא סידרם כסדר מעלתם. ע"ש. [חזון עובדיה ימים הנוראים עמוד ע].

 יא והרשעה, הריש בחיריק, כולה כעשן תכלה. אף על פי שיש נוסחאות בעשן תכלה, באות בית. וכן כתב הרב ר' דוד אבודרהם (דף עא ע"ב). וכן הסכים הפרי חדש, על דרך הכתוב (תהלים לז כ), כלו בעשן כלו. אבל רבינו יהודה בר יקר בפירוש התפלות (עמוד פו) כתב, שצ"ל כעשן. וכ"כ הגר"א במעשה רב (אות קצז), שצ"ל כעשן באות כף. והוא על דרך הפסוק (תהלים סח. ג) כהנדוף עשן תנדוף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים. כשם שהעשן מתנדף וכלה, כן יאבדו רשעים מפני ה'. וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים, היינו דבר והיפוכו, כמו התחנה כאן. [חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד עא].

 יב ותתן לנו ה"א באהבה את יום הזכרון הזה. ואין מזכירים בו ראש חודש, דקי"ל בעירובין (מ:) זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. וכן פסקו הטור וש"ע. וצ"ל"באהבה", ואף שהכנה"ג כתב שהוא מדלג מלת "באהבה" הראשונה, אין אנו נוהגים כן, אלא אומרים ותתן לנו ה"א"באהבה", שכן הנוסחא בסידורי הגאונים. [חזון עובדיה ימים הנוראים עמ' עא].

 יג יום תרועה "באהבה" מקרא קודש, כן הנוסח בדברי הגאון רבינו שמואל בן חפני, הובא באוצר הגאונים (ר"ה, סי' עז, עמוד מט). וכן הוא בראבי"ה (עמוד רלא). וכ"כ הגר"ח פלאג'י שיש לומר מלת באהבה בשניהם, ותתן לנו ה"א באהבה את יום הזכרון הזה, ולבסוף, יום תרועה באהבה מקרא קודש, ומלת באהבה ראשונה על עצם קדושת היום, כי קדוש היום לאדונינו, ולבסוף יום תרועה באהבה מקרא קודש על מצות היום, שהשופר מהפך מדת הדין למדת הרחמים. שנאמר עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר, ה' הוא מדת הרחמים, שנהפכה מדת הדין למדת הרחמים, וכמבואר בזוה"ק. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד עב].

 יד בשבת אומרים זכרון תרועה באהבה מקרא קודש, והוא ע"פ הגמרא (ר"ה כט:) כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם. לא קשיא כאן ביו"ט שחל בשבת, כאן ביו"ט שחל בחול. וכן הוא במסכת סופרים. וכ"כ הראב"ן בשם רבינו שמואל בן חפני, שמנהג שתי ישיבות, שאם חל ר"ה בשבת אומרים זכרון תרועה, לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין. ואם חל בימי החול אומרים יום תרועה. וכן פסקו הטור והש"ע. ואם טעה ואמר בשבת יום תרועה, כתב הפרי חדש, שאינו חוזר, שמכיון שאילו היה בית דין קבוע וסמוך בא"י היו תוקעים אף בשבת, יום תרועה מקרי, הילכך אין מחזירין אותו. א"נ שמכיון שבשאר שנים תוקעים בו, אע"פ שבשנה זו אינו יום תרועה אין בכך כלום, שבשמים ממעל תוקעים בשופר גם בר"ה שחל בשבת, בב"ד העליון במקום שהסנהדרין עומדים. וכמו שהיו תוקעים בב"ד הגדול של הסנהדרין בלשכת הגזית, כן הוא בבית דין של מעלה וכו'. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד עב].

 טו אם חל ר"ה בימי החול וטעה ואמר "זכרון תרועה" פשוט שאין מחזירין אותו, שהרי בתורה נאמר על ר"ה"זכרון תרועה". ובסדר רב עמרם השלם ח"ב (דף קמז) ס"ל שבין כשחל בימי החול בין כשחל ביום השבת אומרים "זכרון תרועה". וכן הוא בארחות חיים. וכתב בשבולי הלקט, יש מן החכמים שאומרים שאם חל ראש השנה בימי החול אומרים יום תרועה, ואם חל בשבת אומרים זכרון תרועה. ויש מהם שאומרים שאין לשנות, אלא בין בחול בין בשבת אומרים זכרון תרועה. ע"כ. ובשו"ת תרומת הדשן (סי' קמה) כתב, ואחד מהגדולים קיבל מרבותיו שלעולם י"ל"זכרון תרועה" מקרא קודש. גם הטור או"ח (סי' תקפב) כתב בשם רבינו האי גאון בסתם הנוסח זכרון תרועה. וכן נראה מדברי הרמב"ם. ולפי זה נראה דלדידן שאומרים יום תרועה כשחל בימי החול, אם אמר זכרון תרועה, בודאי שאין מחזירין אותו. [חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד עג]. טז. "ותמלוך אתה הוא ה"א מהרה על כל מעשיך". בשו"ת הרשב"ץ ח"ג (סי' קפד) כתב לגמגם על הנוסח "אתה הוא", אלא צ"ל ותמלוך אתה ה' לבדך, והובא בב"י. אך בכל המחזורים הנוסחא כאמור. וכבר האריך בשלמי צבור (דף שה ע"ד) ליישב הנוסחא שבידינו, וכתב, שמעולם לא שמענו להוסיף מלת "לבדך". [חזון עובדיה ימים הנוראים עמ' עג].

 יז מלוך על כל העולם כולו. וכן הוא הנוסח בסידור רב סעדיה גאון (עמוד ריט), ובסדר רב עמרם השלם ח"ב (סי' קז דף קמז:) בשם רב יהודאי גאון. וכן הוא בהלכות גדולות (הל' ר"ה דף לח.). ובספר פרדס הגדול (סי' קעו), ושכן אמרו רב פלטוי גאון, ורב כהן צדק. וכתב הלבוש, שהנכון לומר מלוך על כל העולם, ואין צריך לומר תיבת כולו, שהוא כפל לשון. והט"ז (סי' שפ סק"א) כתב, שצ"ל כל העולם כולו, כי פעמים רבות מצינו לשון כל, והיינו רוב, מפני שרובו ככולו, וקמ"ל הכא שהוא כולו ממש. [חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד עג].

 יח ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, הנכון לקרות: יְצור, בשבא תחת היו"ד, ולא כהאומרים יָצור בקמץ. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספר רוח חיים. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' עה].

יט כשחל ראש השנה בשבת נכון לומר אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתינו, קדשנו במצותיך וכו'. והלבוש (בסי' תקפב ס"ח) כתב חילוק בזה בין ראש השנה ליוהכ"פ, שביוהכ"פ שחל בשבת א"צ לומר רצה נא במנוחתינו, כי יום ענות נפשו הוא, ואין לנו כל כך רצון במנוחתינו. [שו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' לח). חזו"ע ימים נוראים עמ' עה].

 כ תן חלקנו בתורתך. כתב הרב אהלי יעקב, שכן היא הנוסחא הנכונה, [ולא "שים" חלקנו], שכן הוא לשון המשנה (אבות פרק ה). וכ"כ הנוסח בסדר רע"ג וברמב"ם וברד"א. וכן הנכון לומר "תן", ולא "שים", ששימה כל דהו משמע, כדאיתא במנחות (נט:) ע"כ. ובדברי תורה הרחב פיך ואמלאהו כתיב (ברכות נ.). ולכן צ"ל תן חלקנו בתורתך. ושכן מצא בשם גדול אחד. ע"כ. והנה הנוסח הרגיל בכל השנה, שים חלקנו בתורתך. וכן אנו אומרים בכל יום, הוא יפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו, וכן הוא בסדר רב עמרם גאון (דף קנו ע"ב), ובמחזור ויטרי (סי' צח עמוד עד). וכ"כ ר' דוד אבודרהם (דף לד ע"ג). וכבר כתבו התוס' גיטין (כ.) שאף לשון נתינה סגי בכל שהוא, דהא כתיב גבי תרומה, ראשית דגנך תתן לו, וקי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי. והא דאמרינן במנחות (נט:) שנתינת לבונה היינו בכזית, היינו משום שהכתוב שינה מלשון שימה דאתחיל בה, דכתיב לא ישים עליה שמן, או משום דהוי דומיא דהקטרת לבונה בחוץ וכו'. ע"ש. ובדין מתנות לאביונים דכתיב בהו נתינה די בשוה פרוטה, כמ"ש הריטב"א (במגילה ז.). ובלשון חז"ל (ברכות טז:), יהי רצון שתשים שלום. וכן בתפלת שמונה עשרה שבכל יום, שים שלום טובה וברכה. ולכן א"צ לשנות, ויכולים לומר שים חלקנו בתורתך. והגאון הנצי"ב כתב, שבכל מקום כתוב לשון שימה לגבי הקטורת, וישימו עליה קטורת וכו', משום דמשמעות שימה היא נתינה בסדר יפה ושימת לב. שיהא מתוקן ומסודר ככל הצורך. ולפ"ז גם אנו מתפללים שתהיה משנתינו סדורה יפה בפינו, לכן אנו אומרים שים חלקנו בתורתך. [חזו"ע ימים נוראים עמו' עה].

 כא ודברך מלכנו אמת וקיים לעד. כתב בסידור רש"י (סי' קעט) דמה שתיקנו חכמים לומר כן, סמכו על מה שאמרו בפסיקתא בפרשת בחודש השביעי באחד לחודש, פתח ר' תנחומא, לעולם ה' דברך נצב בשמים, לדור ודור אמונתך (תהלים קיט פט), מהו לעולם ה' דברך נצב, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם אין אתה בא עלינו אלא במדת הרחמים, אילולא כך לא היינו יכולים לעמוד אפילו שעה אחת, שנאמר, ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, ולכן נאמר לעולם ה' דברך נצב בשמים, אינו אומר כאן אלהים, אלא ה', שהוא מדת הרחמים, שנאמר ה' אל רחום וחנון. ואף לאדם הראשון יציר כפיך, בשעה שדנת אותו, אילולא ששתפת מדת רחמיך, לא היה עומד אפילו שעה אחת, וכן התקנת עמו, שכשם שדנת אותו ברחמים וחיבבת אותו, כך אתה עתיד לדון את בניו לזכותם, זהו שנאמר לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך. וכך אנו אומרים לפני הקב"ה, רבונו של עולם, דבר זה ברור לנו שתתנהג עמנו במדת הרחמים, כדברך שהבטחת לאדם הראשון, שתדין דורות הבאים ברחמים, ודברך מלכנו אמת וקיים לעד, ותביט לרחמינו ולצדקינו במשפט. ע"כ. [חזו"ע ימים נוראים עמוד עו].

 כב הנוסח בסדר רב עמרם "ודברך אמת וקיים לעד". וכ"ה נוסחת הרמב"ם, והר"ן, ושבולי הלקט, וארחות חיים, ובכל בו. וכ"כ כמה אחרונים, אבל בסידור הרוקח, ובספר המנהיג, ובספר חסידים, ובסידור רש"י, ובמחזור ויטרי, ובספר המחכים, הנוסח, ודברך "מלכנו" אמת וקיים לעד. וכן מנהגינו. וכן כתבו הפרי חדש, ומרן החיד"א. ושכן הוא נוסח האר"י. וכ"כ הרב שלמי צבור (דף שח ע"ב). [ראה חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד עו].

 כג ועל המדינות בו יאמר, איזו לַחרב (הלמ"ד בפתח), איזו לְשלום (הלמ"ד בשבא), איזו לָרעב (הלמד בקמץ), איזו לְשובע (הלמד בשבא). כן מנהגינו. וכן הוא בירמיה (טו. ב), לַחרב ולָרעב.

יום הכפורים אסור בתשמיש המטה

 

א יום הכפורים אסור בתשמיש המטה, ואסור לישן עמה במטה אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה. ונוהגים לאסור אפילו נגיעה באשתו, כאילו היא נדה, בין בלילה בין ביום, ובמקום צורך מותר להושיט לה ביום מידו לידה, או נגיעה שאינה של חיבה. [חזו"ע ימים נוראים עמ' שכה].

 

ב נכון לאסור חיבוק ונישוק ביום הכפורים [ע' בטהרת הבית ח"א עמוד סב והלאה]. אבל שאר הרחקות שהובאו בש"ע יו"ד (סי' קצה), כגון שלא לישב על מטה המיוחדת לה, נראה שא"צ להחמיר, ופשיטא שא"צ להחמיר בישיבה עמה על ספסל אחד המתנדנד, שהרי הספרדים נוהגים להקל בזה גם בנדה. [וכמ"ש בב"י (סי' קצה). וראה עוד בטהרת הבית ח"ב עמוד קלז].

 

ג הרואה קרי ביום הכפורים אסור לטבול בשחרית כדי להתפלל, אפילו דרכו תמיד לטבול במקוה טהרה. וכן אסור לו לשפוך על גופו ט' קבין מים, אף על פי שמתכוין להתפלל בטהרה. ואמרו חז"ל הרואה קרי ביום הכפורים ידאג (לחייו) כל השנה. ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שבודאי היו לו זכויות רבות שהגינו עליו. יראה זרע יאריך ימים. ובזמן הזה אפשר לתלות ראיה זו בריבוי האכילה, הואיל ומסתמא הרבה באכילה ושתיה בערב יום הכפורים, וכפי ההלכה, אין לו לדאוג כלל. ומכל מקום ראוי לו להתחזק ביותר בלימוד התורה בהתמדה, וכשהוא עוסק בתורה ובזיכוי הרבים אין לו לחשוש, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ואם אפשר לו יטבול תיכף במוצאי יום הכפורים. [יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' מד. וחלק י' בהערות לרב פעלים ח"ב סי' סא]. 

סימן תריד – דין נעילת הסנדל ביוהכ"פ

 

א אסור לנעול נעלים או סנדלים של עור ביום הכפורים, ואפילו סנדל של עץ המחופה עור אסור. ואפילו אם נועל נעליים על גרבים אסור. אבל נעלי גומי מותרים, וכן נעלי עץ ושל בגד מותרים. שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף. ויכולים אף לצאת בהם לרשות הרבים. ונעלי עץ שיש להם רצועה של עור (קבקאב) יש מתירים ללובשו. וכן עיקר. ובכל זה אין כל הבדל בין איש לאשה. [ילקוט יוסף מועדים].

 

ב מאחר שרבו הנכשלים ללכת בנעלי עור ביום הכפורים, לפיכך צריך לעורר את העם על זה. ומנהגינו להכריז בליל יום הכפורים (לפני "בישיבה של מעלה") שכל מי שבא בנעלי עור לבית הכנסת מבלי ידיעה על חומר האיסור, מתבקש להסיר מיד את נעלי העור מרגליו. ולשון רכה תשבר גרם. [ילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שיג]

 

ג יש אומרים שהנועלים מנעלים ביום הכפורים עוברים גם על איסור הוצאה במקום שאין עירוב. ויש חולקים. וכן עיקר. [ילקו"י שבת ב' מהדורת תשס"ד עמ' תרטו. חזו"ע ימים נוראים עמ' שיז].

 

ד היולדת כל שלשים יום שאחר הלידה מותרת לנעול נעליים של עור. והוא הדין לחולה אף על פי שאין בו סכנה, או מי שיש לו מכה ברגליו. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' שיט].

 

ה אם ירדו גשמים, והרחוב עמוס רפש וטיט, ורוצה לצאת לבית הכנסת, מותר לו לנעול נעליו ולצאת בהם לרשות הרבים, ומיד כשיגיע לבית הכנסת יחלוץ אותם. וכן אם רוצה להכנס לבית הכסא, והרצפה לא נקיה, מותר לנעול נעליו עד שיצא מבית הכסא. [כ"כ בשיורי כנה"ג (הגה"ט ר"ס תריד), וכמ"ש כיו"ב הרמ"א בהגה, שאם ירדו גשמים מותר לנעול מנעליו עד שיגיע למקומו].

 

ו נעלי עור אינם מוקצים ביום הכפורים, ומותר לטלטלם, מפני שראוים לנעול אותם משום סכנת עקרב, אי נמי מפני שראויים לחולה, וכן ראויים הם ללובשם במקום רפש וטינופת, לבל יתלכלכו פעמיו. [כ"כ הגרש"ז אויערבאך והובא בשלמי מועד עמוד עח].

 

ז נעלי גומי שדומים הרבה במראיתם לנעלי עור, אין לאסור לצאת בהם ביוהכ"פ, משום מראית העין, שיחשדו אותו שהוא נועל נעלי עור. מאחר שנעלי גומי אלו נפוצים מאד, ממילא אין לחשוש בהם משום מראית העין. [חזו"ע ימים נוראים עמוד שיז].

 

ח מותר לעמוד ביום הכפורים על כרים וכסתות של עור להגן מפני הצינה וקושי הקרקע. אך בשעת התפלה לא יעמוד על כרים וכסתות ויתפלל, שנראה כמתגאה. [חזון עובדיה שם].

 

ט מחנכים את הקטנים שילכו בנעלי בד וגומי, אף אם הם אוכלים, שאין חוששים כל כך אם לא ינעלו נעליים. ואף שבזמן הזה מותרים הם בנעילת הסנדל, טוב שיקנו להם נעלי גומי שינעלו אותם ביום הכפורים. ואם אין להם נעלי גומי, יש לסמוך להקל להנעילם נעלי עור, בפרט אם מזג האויר קריר, ואם התינוק ילך יחף יש לחוש שיבא לידי הצטננות, וכן אם יש בקרבת מקום שברי זכוכית על הקרקע. [כן משמע מדברי הארחות חיים הל' יוהכ"פ כג]. 

סימן תקפב – סדר תפלות ראש השנה

 

א בחורי ישיבה ספרדים, הלומדים בישיבות קדושות של האשכנזים, מן הראוי להשתדל לעשות מנין מיוחד לספרדים, כדי שעל כל פנים בימים הנוראים יתפללו כמנהג אבותיהם, שאין אדם מתפלל אלא במקום שלבו חפץ. ואין לספרדים לשנות את המבטא שלהם, ובפרט בשם ה', שמזכירים בקמ"ץ הדומה קצת לפת"ח, ולא לחול"ם. [ילקו"י מועדים עמו' כב, חזו"ע עמ' פג]

 

ב בערב התקדש החג לפני תפלת ערבית אומרים פיוט "אחות קטנה", וחותם בסוף כל בית תכלה שנה וקללותיה, כלשון חז"ל במגילה (לא:), ובסיום הפיוט חותם תחל שנה וברכותיה. ואחר כך אומרים המזמור הרנינו לאלהים עוזנו, שהיו אומרים אותו הלוים במוסף של ראש השנה (כדאיתא בר"ה ל:), כי נאמר בו תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו. ודרשו חז"ל (ר"ה ח.) איזהו חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. ופרש"י שאין הלבנה נראית בו לרחוקים, לפי שקטנה היא סמוך לחידושה, והתוס' פירשו בשם ר"ת, מתכסה לשון מזדמן, כמו (משלי ז. כ), ליום הכסא יבא ביתו. ע"ש. גם מ"ש עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים היה זה בראש השנה, כדאיתא בר"ה (י:). וע"ע בסוטה (לו:). וכן נאמר בו: כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וראש השנה הוא יום המשפט. וכמו ששנינו (בר"ה טז.) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ובליל שני של ראש השנה אומרים "חון תחון" שהוא סוף הפיוט המתחיל בת אהובת אל קמה, שהוא מענין ראש השנה שהוא יום הדין. ואומר השליח צבור קדיש בניגון פיוטי ימים נוראים, ומתפללים בכוונה ובשמחה, כי קדוש היום לאדונינו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כג, חזון עובדיה ימים נוראים עמוד סג]

 

ג ראש השנה שחל בשבת מיד אחר תפלת מנחה אומרים קבלת שבת, קודם הפיוט אחות קטנה, ואין אומרים פרק במה מדליקין ביום טוב שחל בשבת, כמו שכתב הרמ"א (סוף סי' ער). ואף על פי שבספר שיורי כנה"ג כתב שבמקומו נהגו לאומרו ביום טוב שחל בשבת, מכל מקום מנהגינו פה עה"ק ירושלים שלא לאומרו. ואחר מזמור שיר וכו' אומרים אחות קטנה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כג, חזון עובדיה ימים נוראים עמוד עז]

 

ד מתפללים ערבית בכוונה ובהכנעה ובתחנונים, וכמו שאמרו בראש השנה [טז:]: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, רשית כתיב, ועד אחרית שנה סופה שיש לה אחרית, ופירש רש"י שרשה בתחלתה, שישראל עושים עצמם רשים בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה, וכמו שכתוב תחנונים ידבר רש. ע"כ. ולכן אומרים בראש השנה פיוט ידי רשים. [אהלי יעקב. ילקוט יוסף על המועדים עמוד כג].

 

ה אין להתוודות ביום ראש השנה, וכל שכן שלא יעורר את עצמו לבכות, שאין לבכות בראש השנה. והתפלות בראש השנה יהיו בשמחה ובטוב לבב, ובנעימה קדושה, ומתוך כוונה שלימה, כי בטוחים אנחנו בישועת הקב"ה שיכתבנו ויחתמנו לחיים טובים. ולא כאותם שמביאים עצמם לידי בכיה בתפלות ראש השנה, שהרי ראש השנה יום שמחה הוא, וכמו שנאמר ושמחת בחגך, ונאמר תקעו בחודש שופר בכסא ליום "חגנו", איזה חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה (ראש השנה ח:). וכן נאמר בספר עזרא, שכאשר היה עזרא הסופר קורא בספר התורה היו כל העם בוכים, ונאמר על זה בספר נחמיה (פרק ח' פסוק ט), ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר לכל העם, היום קדוש לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים (היו) כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כג]. אבל רשאי להתוודות בהרהור הלב, ולחשוב בעזיבת החטא ולשוב בתשובה. ומכל מקום אדם שמתעורר מעצמו בבכיה ומתפלל בדמעות שליש, אין בזה חשש איסור כלל. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כג. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד פז]

 

ו יש נוהגים להתפלל בר"ה וביום הכפורים בכריעה ובכפיפת קומה, וצריכים לזקוף קומתם לקראת סוף הברכות, ואחר שהתחיל מעט מהברכה הסמוכה יחזור לכוף כאגמון ראשו.

 

ז מנהגינו על פי המקובלים שלא להגביה את הקול בתפלות הלחש גם בראש השנה ויום הכפורים, שגם בהם צריך להתפלל את תפלת העמידה בלחש. ומכל מקום צריך להשמיע לאזניו גם בשאר ימות השנה.[ילקו"י חלק א' מהדורא קמא עמוד קנט. ילקוט יוסף מועדים עמוד כג].

 

ח קהלות שנהגו שבליל ראש השנה, או שאר לילי יום טוב, השליח צבור אומר את תפלת הלחש בקול רם, והקהל אומרים אחריו בלחש, יש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום אם הדבר ברור וידוע שכל הקהל יודעים להתפלל מתוך המחזור וביד כולם מחזורים, ומרצונם הטוב חפצים לבטל המנהג הנ"ל, בלי שום מחלוקת, באופן שגם השליח צבור יתפלל בלחש, כמנהג שאר קהלות בישראל, נכון מאד שלא ימשיכו במנהגם, ותבא עליהם ברכת טוב. [ילקוט יוסף מועדים עמ' כד. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' עח]

 

ט צריך לומר בתפלה של ראש השנה "המלך הקדוש" במקום האל הקדוש. ואם טעה וחתם "האל הקדוש", אם נזכר בתוך כדי דיבור, דהינו בתוך כדי אמירת "שלום עליך רבי", ומיד חתם "המלך הקדוש" יצא. ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, או שהתחיל תיבת "אתה" בחרתנו, צריך לחזור לראש התפלה. ואין חילוק בזה בין תפלת ערבית של ראש השנה לשאר תפלות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כד, חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קצ]

 

י אם הוא מסופק בראש השנה אם חתם האל הקדוש או המלך הקדוש, אם ברור לו שאמר באמצע אתה קדוש לדור ודור המליכו לאל, ובכן וכו', אנו אומרים שמסתמא חתם כהוגן "המלך הקדוש", ואם לאו צריך לחזור לראש התפלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כד].

 

יא אם טעה ולא אמר זכרנו לחיים, ומי כמוך, וכתוב, ובספר חיים, אינו חוזר, כל שחתם ברוך אתה ה' שבסוף אותה הברכה. [ילקו"י מועדים עמו' כה, חזון עובדיה על ימים נוראים עמ' רו]

 

יב מי שטעה בתפלת ראש השנה ויום הכפורים, ואמר ברכת אתה קדוש כולה, וחתם המלך הקדוש, אבל שכח לומר הנוסח: ובכן יתקדש שמך וכו', אינו חוזר. ואף אם כשאמר ברוך אתה ה' כדי לחתום המלך הקדוש, נזכר שדילג "ובכן יתקדש" אין לו לסיים למדני חקיך, אלא יחתום המלך הקדוש, וימשיך משם כסדר, ואף לא יאמר ובכן יתקדש וכו', בין ברכה לברכה, אלא אם ירצה אומרם באלקי נצור שבסוף התפלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כה. שו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן מט עמוד ריא].

 

יג כשחל ראש השנה בשבת, צריך להזכיר "את יום השבת הזה", ויאמר: "זכרון תרועה באהבה מקרא קודש", ואם טעה ואמר יום תרועה, יצא. [חזון עובדיה על הימים הנוראים שם].

 

יד בחתימת "זכרונות" החתימה היא: בא"י שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים. וכשחל ראש השנה בשבת, ידלגו תיבת "היום", כיון שאין תקיעת שופר בשבת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כה, חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד עב, עה]

 

טו בתפלות ראש השנה אין לומר מועדים לשמחה וכו', וכן אין אומרים "והשיאנו" שאין לומר כן אלא בשלש רגלים. ואין צריך להזכיר "ראש חודש". ולפני שחותם בתפלה, אומר סמוך לחתימה: ודברך מלכנו אמת וקיים לעד, וחותם: ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש [השבת ו]ישראל ויום הזכרון. ואם חתם מקדש ישראל ויום הזכרון, ורק שכח לומר בחתימתו "מלך על כל הארץ", יצא, ואינו צריך לחזור. [ילקו"י עמוד כה].

 

טז מי שטעה בתפלת ראש השנה, וחתם בא"י מקדש ישראל "והזמנים", במקום "ויום הזכרון", לא יצא. ואפילו אם ידע שהיום ראש השנה, אלא שסבור שהוא בכלל הזמנים, לא יצא. ואם נזכר בתוך תפלתו, חוזר לומר מלוך על כל העולם כולו וכו', או לפחות יאמר קדשנו במצותיך וכו', ויחתום כהוגן ישראל ויום הזכרון. ואם נזכר אחר שסיים תפלתו, חוזר לראש. [ילקו"י מועדים עמ' כו. יביע אומר ח"ד סי' נט אות ט. חזו"ע ימים נוראים עמו' פא].

 

יז גם מי שטעה בקידוש של ליל ראש השנה וחתם מקדש ישראל והזמנים, ולא נזכר אלא אחר כדי דיבור,[או שהתחיל בברכת שהחיינו] חייב לחזור ולקדש. [כ"כ בשו"ת אבני זכרון סי' ד].

 

יח בתפלת שחרית של ראש השנה, [וכן בכל עשרת ימי תשובה], יאמרו ב' פעמים ה' הוא האלקים, קודם ה' מלך. ואחר ישתבח יאמרו מזמור ממעמקים קראתיך ה'. ואחר ברוך שאמר אומרים מזמור שיר ליום השבת, במקום מזמור לתודה. ויש לנהוג כן ביום טוב שחל בחול. [יבי"א ח"ט חאו"ח סי' כב אות ד'. ובח"י בהערות לרב פעלים ח"ג חאו"ח סימן לח. ילקו"י שם]

 

יט בתפלות של ראש השנה [וכן בעשרת ימי תשובה], יאמרו בסוף העמידה עושה "השלום" במרומיו, וכן אחר חזרת השליח צבור בקדיש תתקבל, [רמז לשם המלאך "ספריאל", שהוא בגימטריא "השלום", והמלאך הזה הוא סופר, וכותב את בני האדם בספר החיים, בעשרת ימי תשובה]. אבל בשאר הקדישים אין צריך לומר "השלום". והאומר אחר קדיש תתקבל של ליל שבת, יש לו על מה שיסמוך, אחר שאומרו אחר ברכה מעין שבע. [כ"כ בשעה"כ (דף צ.), ובספר פרי עץ חיים (שער תפלות, עמ' תקפג). חזו"ע ימים נוראים עמ' פב. ילקו"י מועדים עמוד כו].

 

כ יש נוהגים לכפול תיבת "לעילא" בכל הקדישים בעשרת ימי תשובה. אבל הספרדים ובני עדות המזרח אינם נוהגים כן, ואומרים לעילא רק פעם אחת. [ילקו"י מועדים עמ' כו, חזו"ע עמ' פב]

 

כא יש נוהגים בתפלת "תענו ותעתרו" שבימים הנוראים, שכאשר השליח צבור אומר "שערי אורה""שערי ברכה" וכו', עונים אחריו "אמן", אחר כל משפט, ויש להם על מה שיסמוכו. והוא הדין בעניית אמן אחר "היום תאמצנו" וכו', אולם אין עניית אמן זו חיוב. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כו. יחוה דעת חלק ג' סימן ט].

 

כב יש הנוהגים לומר בראש השנה וביום הכפורים בשחרית, פיוט"ה' שמעתי שמעך יראתי", בין תפלת לחש לחזרת הש"ץ. ובמקום שנהגו כן, יש להם על מה שיסמוכו, בין בשחרית ובין במוסף. ואין לבטל מנהגם, שמנהגם מיוסד על אדני פז, והנח להם לישראל. ויש נוהגים לאמרו רק במוסף, ונהרא נהרא ופשטיה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כז].

 

כג כשהשליח צבור חוזר התפלה בקול רם, על הקהל להאזין היטב ולכוין לברכותיו, ולענות אמן אחר הברכות. ומותר לקהל לומר בלחש ובקול דממה דקה את טופס הברכות שבתפלות הימים הנוראים, ובחזרת השליח צבור, יחד עם השליח צבור האומרם בקול רם, ואף מותר להזכיר את שם ה' שבנוסח טופס הברכות, ורק יזהרו להפסיק ולשתוק בחתימת הברכות, ויענו ברוך הוא וברוך שמו, ואמן אחר הברכות. ונכון שלא יגביהו קולם עם השליח צבור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כז. יחוה דעת חלק ה' סימן מג].

 

כד בחזרת השליח צבור כשאומר ואתם הדבקים בה' אלוהיכם, אין לומר היום תכתבנו לחיים טובים, שאין אנו יכולים להחזיק עצמנו כצדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר. אלא יאמר היום תתננו לחן ולחסד ולרחמים, ותכתבנו לחיים טובים ולשלום.

 

כה אחר החזרה אומרים אבינו מלכנו וכו'. ואם חל ראש השנה בשבת, יש נוהגים לאומרו, ומדלגים הזכרת חטא ועון, וכן פשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים. וכן בשבת שובה, וכל שכן ביום הכפורים שחל בשבת, שהוא גם יום הדין. וכן ראוי לנהוג. אבל במקום שמנהגם ברור שלא לומר אבינו מלכנו כשחל ראש השנה בשבת, ישארו במנהגם, ובזה לא ישנה אדם מן המנהג מפני המחלוקת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כז. יחוה דעת חלק א' סימן נד. חזון עובדיה על ימים הנוראים עמוד קד]

 

כו הפיוטים של ראש השנה ושל יום הכפורים, שיסדו המשוררים הראשונים רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול, כגון ידי רשים, שואף כמו עבד, ה' יום לך אערוך תחנה, ודומיהם, נוהגים להניחם ולאומרם אחר החזרה של תפלת שחרית וקדיש תתקבל, כדי שלא להפסיק באמצע נשמת. וכן המנהג בכמה קהלות קדושות. וכן ראוי לנהוג. והנוהגים לומר פיוטים אלו קודם ישתבח, אין רוח חכמים נוחה מהם, וראוי לבטל מנהגם על ידי הסברה נאותה, ובדרכי נועם. ובפרט שעל פי הקבלה הדבר חמור ביותר, שאין להפסיק כלל בין ברוך שאמר לישתבח. [ילקו"י מועדים עמוד כח, יחוה דעת ח"ב סי' ז'. חזו"ע ימים נוראים עמוד ק]

 

כז חדשים מקרוב באו לשלוח יד ולהגיה מעצמם בפיוטים, ובאמת שאינו נכון כלל לשנות מהנוסחא המקובלת מגדולי משוררי ספרד במשך דורות רבים ולעשותם טועים, ולכן מה שהגיהו גם כן בנוסח הקודם "חקור פעליו רק אל תשלח ידיך" ושינו הנוסחא, לא יפה עשו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כח].

 

כח יש לקצר בפיוטים ובסליחות של שחרית, ולשעֵר להספיק להתפלל מוסף קודם זמן תפלת מנחה, שהיא בסוף שש שעות מהיום. וכן יש להזדרז במכירת המצות של פתיחת ההיכל והגבהת ספר תורה, ובריבוי עולים נוספים על חובת היום, מהטעם הנ"ל. ואחר החזרה של תפלת שחרית יום הכפורים, יאמרו אבינו מלכנו, ואפילו חל יום הכפורים להיות בשבת.

 

כט מנהג יפה על פי המקובלים לומר בליל ראש השנה קודם קדיש בתרא לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה(תהלים כד), שהוא סגולה שלא תחסר פרנסתו ומזונותיו במשך כל ימות השנה. ואחר המזמור אומרים התפלה שעל הפרנסה. [פרי עץ חיים (שער תפלות ר"ה עמ' תקפג), חמדת ימים] 

סימן תריד – דין סיכה ביוהכ"פ

 

א אסור לסוך אפילו מקצת גופו. אמרו חכמים, סיכה ביום הכפורים הרי היא כשתיה, שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ואפילו אינו סך אלא להעביר זוהמא, אסור.

 

ב חולה או מי שיש לו חטטים בראשו, מותר לסוך, מפני שאינו עושה לתענוג. והיינו רק במקום שנוהגים לסוך בחול בכיוצא בזה. [ילקו"י מועדים עמוד פט. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' שיג]

 

ג אף שמעיקר הדין התינוקות מותר לרוחצם ולסוכם ביום הכפורים, בזמן הזה כבר נהגו הכל להחמיר בדבר. [כן כתבו האחרונים שבזה"ז שאין נוהגים לרחוץ ולסוך הקטנים בכל יום אין לרוחצם ולסוכם ביוהכ"פ. וכ"כ הלבוש. וש"ע הגר"ז (ס"ג) ובמטה אפרים. והמשנ"ב סק"ג]. ומיהו נראה פשוט שאם נתלכלך התינוק בטיט או בצואה, מותר לרחצו ע"י ישראל גדול ואין בזה סרך חומרא כלל. 

סימן תריג – איסור רחיצה ביום כפור

 

א רחיצה אסורה ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן, אפילו מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. במה דברים אמורים ברחיצה של תענוג, אבל מי שנתלכלך גופו בטיט או בטינוף, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרוחצם. שכיון שאינו מתכוין לרחיצה של תענוג, מותר. ורק יזהר שלא ירחץ אלא במקום המטונף בלבד. ולכן בבוקר כשקם משנתו נוטל ידיו ג' פעמים, ויברך על נטילת ידים, כי אין כוונתו אלא להעביר רוח רעה מעל ידיו, אך יזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו, כי מעיקר הדין אין צריך ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו, ומה שנוהגים בכל יום לרחוץ ידים עד פרק הזרוע, מנהג בעלמא הוא, ויום הכפורים שאסור ברחיצה יש להמנע מזה. [חזו"ע ימים נוראים עמ' שי].

 

ב וכן הנכנס לבית הכסא לעשיית צרכיו, מותר לרחוץ ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, וכל שכן כשהוא רוצה להתפלל, שיש בזה משום "הכון לקראת אלהיך ישראל".

 

ג כהנים העולים לדוכן לנשיאות כפים מותר להם לרחוץ ידיהם נטילה גמורה עד פרק הזרוע, שכן היה קידוש הכהנים במקדש. ובכל פעם שיעלו לדוכן חוזרים ונוטלים ידיהם נטילה גמורה, שמכיון שאינם מתכוונים לשם תענוג מותר. [חזו"ע ימים נוראים עמ' שיב]

 

ד הכלה אחר נישואיה, כל שלשים יום מיום חופתה, רוחצת פניה, מפני שהיא צריכה להתנאות ולהתחבב על בעלה. [כ"פ מרן בש"ע (סי' תריג ס"י). וכתב הפר"ח שכן עיקר דלא כהב"ח שהחמיר]. 

סימן תריב – איסור אכילה ביום הכפורים

 

א האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה, חייב. והוא פחות מכביצה מעט. ומכל מקום אסור אפילו בכל שהוא. ואכילה כוללת כל המאכלים הראויים לאכילה, ושתיה כוללת כל המשקים לרבות מים(אף על פי שאינם מזינים).

 

ב מי ששכח ובירך על איזה מאכל או משקה ביום הכפורים, אין לו לטעום מעט, אלא יאמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אבל בשאר ימי התעניות, אם שכח ובירך על איזה מאכל או משקה, יטעם מעט, כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. [ילקוט יוסף תפלה כרך א' סי' פט הערה מד. וילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג' עמוד תח. ושו"ת יביע אומר ח"י סימן מא].

 

ג מותר לשאוף טבק הרחה ביום הכפורים. ואין הפרש בזה בין אם יש בו ריח טוב או לא. וכן מותר להריח בבשמים ביום הכפורים. ואדרבה מצוה לברך על ריח טוב של מיני בשמים ביום הכפורים, כדי להשלים מאה ברכות, ויכול לברך עליהם כמה פעמים ביום לאחר שיהיה היסח הדעת. וכן המנהג.[חזו"ע ימים נוראים עמו' רפג. וע' להכנה"ג (סי' מו בהגה"ט) שהביא מ"ש בסדר היום, שטוב להשלים מאה ברכות ביוהכ"פ בברכת הריח על מיני בשמים, משעה לשעה אחר היסח הדעת].

 

ד אפשר לברך ביום הכפורים הנותן ריח טוב בפירות, אפילו על פירות הראויים לאכילה כמות שהם, כגון תפוחים וכיו"ב, ולא גזרינן שמא יבא לאכול מהם. [חזו"ע ימים נוראים].

 

ה אין לברך ברכת הריח על מי בושם, שיש ספק אם טעונים ברכה. [עיין בהל' ברכות להריטב"א (פ"ד ס"ז), ובחידושי הריטב"א (ברכות מג.), ובספר המאורות (ברכות מג.), ובכסף משנה הל' ברכות פ"ט].

 

ו מותר לכל אדם לבלוע הרוק שלו שבפיו, ואין בו שום חשש איסור, ואין להחמיר בזה כלל. [חזו"ע ימים נוראים עמוד שי. כ"כ המג"א (ס"ס תקסז), שמותר לבלוע רוקו ביוהכ"פ]. 

סימן תריא – שליל יום הכפורים דינו כיומו

 

א יום הכפורים לילו כיומו לכל דבר, אסור במלאכה ובאכילה ושתיה, ורחיצה וסיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. אך אין חיוב כרת אלא על מלאכה, או על אכילה ושתיה. אבל שאר עינויים לדעת רוב הפוסקים אינם אלא מדרבנן. ולדעת הרמב"ם וסיעתו אסורים הם מן התורה, והעיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים. [ילקו"י מועדים עמ' פז. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רעד. ודעת ר"ת, והאשכול, ורבינו יצחק בר שמואל, והריב"א, והרא"ש, והר"ן, והרשב"א, והריטב"א, והחינוך, וההשלמה, והמאורות, והמאירי, והסמ"ג, והסמ"ק, והמנהיג, ורבינו ירוחם, שכל שאר העינויים מדרבנן].

 

ב כל מלאכה שחייבים עליה בשבת, חייבים עליה ביום הכפורים, וכל שבשבת פטור אבל אסור, גם ביום הכפורים הדין כן. אלא שההבדל ביניהם שהשבת בסקילה, ויום הכפורים בכרת. וכל איסורי שבות הנוהגים בשבת נוהגים ביום הכפורים, וכל מוקצה שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום הכפורים. ואפילו מוקצה שהחמירו בו יותר ביום טוב, אינו נוהג ביום הכפורים, דיום הכפורים חמיר טובא לאינשי ולא אתו לזלזולי ביה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פט. חזון עובדיה ימים נוראים תשס"ה, עמוד רפב. ש"ע סי' תריא ס"ב]. 

סימן תרי – הדלקת נרות בערב יום הכפורים

 

א מצוה להדליק הנרות לכבוד יום הכפורים, וכן המנהג כמעט בכל תפוצות ישראל להדליק נרות בערב יום הכפורים. ומכל מקום בעיר שנהגו שלא להדליק בערב יום הכפורים אין מדליקין. ובמקומותינו שמדליקין מברכים: אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום הכפורים. [ילקו"י מועדים עמוד פו. הליכות עולם ח"ב עמוד רנח].

 

ב יש לברך על ההדלקה קודם ההדלקה, וכן המנהג. ואשה המברכת אחר ההדלקה [בערב שבת או בעיוהכ"פ] נכנסת לחשש ספק ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים ומרן הש"ע. [שהתקנה היתה על "עצם ההדלקה". ומה שחכם אחד טען שכביכול ע"פ הסוד יש לברך אחר ההדלקה, אינו נכון, ודברי הבן איש חי איירי לענין כיסוי העינים אחר ההדלקה, ורק בזה יש טעם על פי הסוד]. אולם מנהג אשכנז שהנשים מדליקות הנרות תחלה, ומיד לאחר מכן מברכות, כמנהגן בשבת.

 

ג גם הנשים מצוות להוסיף מחול על הקודש. והמנהג פשוט כיום שהנשים מפסיקות לאכול מבעוד יום איזה זמן, [כרבע שעה עשרים דקות קודם השקיעה] ומוסיפות מחול על הקודש. ואם יש נשים שאינן יודעות את הדין, מצוה להודיע להן ולהזהירן על כך, כי תהלות לאל אכשור דרא, ושומעות הן לקול מורים. ואם אינן יודעות יש ללמדן שגם עליהן יש מצוה להוסיף מחול על הקודש. ומצות התוספת נוהגת בכל חמשת הענויים, וממלאכה ואיסורי שבות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פז. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רנה]

 

ד אין לברך שהחיינו בשעת הדלקת הנרות בערב יום הכפורים, שאין ברכה זו אלא לכבוד יום הכפורים עצמו [וכמו שאמרו בעירובין מ:]. ואם תברך שהחיינו הרי קיבלה עליה יום הכפורים, ושוב אסור לה להדליק הנרות. ולכן יכוונו לצאת ידי ברכת שהחיינו בעת שמברכים שהחיינו בבית הכנסת עם הוצאת ספר התורה של "כל נדרי". ומכל מקום אם ירצו הנשים לברך שהחיינו בעת ההדלקה, לא יברכו עד גמר ההדלקה, ולא תברכנה שהחיינו כל עוד נעליהן ברגליהן. וכן אסור להן לאכול ולשתות ולעשות מלאכה מיד אחר שבירכו שהחיינו, שהרי קיבלו עליהן תוספת יום הכפורים. [ילקו"י מועדים עמ' פז. הליכו"ע ב עמו' רנט].

 

ה מצוה להדליק נרות לכבוד ליל כיפור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכן להדליק בבתי חולים ובמבואות האפלים, ואין בזה שום מנהג להחמיר כלל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פז. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רנט]

 

ו מצוה ללבוש בגדים נאים ונקיים ביום הכפורים, וכמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה סוף פרשה לד), לקדוש ה' מכובד זהו יום הכפורים. וכן הוא בגמרא (שבת קיט.), לקדוש ה' מכובד, זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. והובא בהרי"ף והרא"ש. [יומא פ"ח סי' ט. ילקו"י מועדים עמוד פז. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רנט]

 

ז פורסים מפה יפה על השלחן כמו בשבת, ונותנים עליה ספרי קודש. [ב"י סי' תרי].

 

ח בעל תשובה שלובש שק בשאר ימות השנה לא ילבשנו ביום הכפורים. [שו"ת מהר"ש הלוי סימן ו'. מועד לכל חי סי' טוב אות יד. שו"ת צפיחת בדבש סימן לו דפ"ט ע"א. ע"ש]. 

הטמנת חמין בערב יום הכפורים

 

א מותר להטמין חמין מערב יום הכפורים למוצאי יום הכפורים, על פלאטה חשמלית וכדומה, כדי שימצא סעודתו מוכנה למוצאי יום הכפורים. ואין זה חשיב כהכנה, שהרי הוא מכין ביום חול. ואף דבעשרת ימי תשובה נהגו להחמיר גם בדברים המותרים מדינא, בזה נהגו להקל. [ילקו"י מועדים (עמ' פו). חזון עובדיה ימים נוראים (עמ' רס). וע' רא"ש פרק יוהכ"פ סי' כו].