ילקוט יוסף חינם האתר להפצת יהדות הלכה

סימן תרע – דברים האסורים והמותרים בחנוכה
א  בתקופת הבית השני גזרו מלכי יון גזרות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחץ גדול, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, והיה צר לישראל מפניהם מאד, עד שריחם עליהם ה' אלקי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונמשכה יותר ממאתים שנה עד חורבן הבית השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, היה זה ביום כ"ה בכסליו, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן, שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא, שיהיו שמונה ימים אלו, החל מיום כ"ה בכסלו והלאה, ימי שמחה והלל. ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות לפרסם הנס ולגלותו. וימים אלו נקראים "חנוכה". [ילקו"י מועדים עמוד קצ. וכ"ז הוא לשון הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ב), דס"ל שנס הנצחון הסתיים ביום כ"ה כסליו. וכתב הפר"ח, שנקרא חנוכה, על שם שחנו בכ"ה בכסלו. והטעם שתיקנו שמונת ימי חנוכה, ולא "תשעה" משום ספקא דיומא, לפי שחנוכה מדבריהם לא החמירו כ"כ. ועוד, שרצו לרמוז על מילה שניתנה בשמיני].

ב  נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה, כגון תפירה וסריגה, בעוד שנרות החנוכה שבבית דולקות, במשך חצי שעה מהדלקתם, והטעם הוא משום היכר להודיע שאסור להשתמש לאור נרות החנוכה. ואין להקל להן בחצי שעה הראשונה של הדלקת הנרות. אבל בבישול ואפיה וצרכי אוכל נפש מותרות. [ילקו"י מועדים עמוד קצ. וכ"ה בא"ר, דרך החיים, מ"ב אות ד'. ובמור וקציעה הביא סמך למנהג חומרת הנשים, כדי שלא יבאו להשתמש לאור נרות החנוכה, הילכך מנהג ותיקין הוא. וכתב האליה רבה (ס"ק יב), דהיינו עד חצי שעה. ע"ש. וזה דוקא במלאכה גמורה כגון תפירה, אבל לא בבישול וטיגון ושאר צרכי הבית. ויש אומרים שלא נהגו אלא במלאכות האסורות בחוה"מ ור"ח].

ג  יש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה בכלל בחנוכה, ויש לבטל מנהגן, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. ומכל מקום יש אומרים שטוב לנשים להמנע ממלאכות כבדות, כגון טויה וכביסה, שיש בהן טירחא, על כל פנים ביום ראשון ושמיני של חנוכה. [לפמ"ש ארחות חיים. וכ"כ בכנה"ג הגה"ט סק"ד]. אבל האנשים אינם נמנעים משום מלאכה. [כ"כ במטה משה, ב"ח ט"ז ופר"ח. וכתב בפר"ח (סי' תיז), שאם האנשים החמירו על עצמם שלא לעשות מלאכה בר"ח, הוי מנהג בורות, וא"צ התרה לבטלו. אמנם בספר חסידים (סי' קכא) מוכח שגם לאנשים יש להמנע ממלאכה. וכ"ה בב"ח בשם מהרי"ל. ונראה דאין הכי נמי אם נהגו האנשים להחמיר ישארו במנהגם. אבל מסתמא לא נהגו האנשים להחמיר בזה. וכ"ש כיום שיש אור חשמל, ואין חשש פן יבואו להשתמש לאור החנוכה].

ד  נכון ללמוד הלכות חנוכה בחנוכה, כדי לדעת פרטי ההלכות. [ילקו"י שם. שלמת חיים].

ה  כיון שחז"ל קבעו את שמונת ימי החנוכה לשמחה והלל, לכן אין להספיד בהם על מת, אלא לחכם בפניו. [דאיתא במגילה (ג:) ובמו"ק (כו:) אין מועד בפני ת"ח, וכ"ש חנוכה ופורים. וכ"פ מרן בש"ע (סי' תרע ס"ג). וכתב עוד בש"ע יו"ד (סי' תא ס"ה), שיום שמועה אפי' רחוקה כבפניו דמי]. וגם בזמן הזה יש דין תלמיד חכם לפי ערך הדור. [ילקו"י מועדים עמ' קצב. ומ"ש בחיי אדם (כלל קיח סי' ז), שבזה"ז אין להספיד לת"ח בר"ח, מפני שאין לנו דין ת"ח בזה"ז, הנה הרב עצמו בחכמת אדם (כלל קסט סי' ה) כתב להתיר הספד על ת"ח בין בר"ח בין בחנוכה ופורים. וכתב בברכ"י (חו"מ סי' טו סק"ג): ולדידן דנקטינן כפסקי מרן, הנה מרן לא חש כלל למ"ש מהרי"ו שאין דין ת"ח בזה"ז, שהרי כתב את כל הדינים שנאמרו בגמ' לענין ת"ח כמות שהן, והמהרימ"ט (חו"מ סי' מז) דחה ד' מהרי"ו מההלכה. וכ"כ באורח משפט (סי' ד אות יז) בשם מהרש"ל (פ"ב דב"ק), שאף בזה"ז יש דין ת"ח שיפתח בדורו כשמואל בדורו. וכ"כ בספר נזירות שמשון, ובערוה"ש, ובשער שלמה זוראפה (סי' קלה) דמ"ש המג"א (ס"ס תקמז) בדיני חוה"מ, שאין בזמנינו דין ת"ח, סברא יחידאה היא, שהרי כל הפוסקים והטוש"ע פסקו להתיר להספיד לחכם בפניו, ואין דרכם להביא הלכתא למשיחא. וע"ע ביביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' מו). ובחזו"ע חנוכה].

ו  מלמד תינוקות של בית רבן וקובע עתים לתורה, דינו כתלמיד חכם שמותר להספידו בפניו, דהיינו בעת ההלוייה. [כמ"ש בשו"ת שער שלמה זוראפה (סי' קלה). ע"ש].

ז  אסור להתענות בחנוכה, ולכן אם חל יום פטירת אביו או אמו בחנוכה, לא יתענה בימי חנוכה, אלא יקדים להתענות קודם חנוכה, שבימים שלפני חנוכה או לאחריהם אין איסור תענית. [ילקו"י מועדים עמוד קצב].

ח  מי שהתענה תענית חלום בחנוכה, צריך להתענות יום אחר לאחר ימי החנוכה, לכפר על מה שהתענה בחנוכה, כמו שכתב מרן בשלחן ערוך. (סי' תקסח ס"ה).

ט  מה שנוהגים במלאת שבעת ימי האבל לעלות לבית הקברות, וכן ביום השלשים, וכמו שכתב בשלחן ערוך (יו"ד ס"ס שדמ), אין לעשות כן בימי חנוכה, וכל שכן בראש חודש, שהרי מתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר, כשרואים קברו של הנפטר ביום השביעי או השלשים. ולכן ידחו הביקור לבית הקברות לאחר ימי החנוכה. [כ"כ מרן הב"י ביו"ד (ס"ס שדמ) בשם הכל בו, שאם חל יום השביעי לאבלו בר"ח אין ללכת לביה"ק. וכ"ה בארחות חיים ח"ב (עמ' תקפא). וה"ה לחנוכה. ילקו"י מועדים עמוד קצב. ילקו"י אבלות עמוד תרלב].

י  יש אומרים שמותר לבקר אצל קברי הצדיקים, התנאים והאמוראים, בימי החנוכה וחול המועד. [בן איש חי]. ויש חולקים. [מועד לכל חי]. והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, שהרי אין רגילות לבכות שם כמו שבוכים ליד קבר ביום השבעה או השלשים. [גשר החיים. ילקוט יוסף מועדים עמוד קצב. וילקו"י על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמוד תרלב].

יא  יש שנהגו שהאבלים על אב ואם, אינם אומרים קדיש בחנוכה, והוא מנהג גרוע, ואם אפשר לבטלו בהסברה נעימה, הנה מה טוב, ואם לאו לא יבטלוהו ביד חזקה מפני המחלוקת. [ילקו"י מועדים עמוד קצג. וע' ברכ"י סי' עתר סק"ח. ושיו"ב יו"ד סי' שעו סק"י].

יב  מי שנפטר לו מת בימי החנוכה, נוהג בימים אלה כל דיני אבלות, וקורעים על הקרובים, וכן מבקרים ומנחמים את האבל בחנוכה. וראה להלן דין האונן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קצב].

יג  אם חל יום השלשים בחנוכה, מותר לעשות סעודה ולימוד, כשאומרים שם דברי תורה ומוסר לעילוי נשמת המנוח, אבל לא יאמרו דברי הספד המעוררים לבכי.

יד  יש נוהגים להרבות במאכלי גבינה בימי חנוכה, זכר לנס שנעשה על ידי "יהודית". ומנהג ישראל תורה הוא. [ילקו"י מועדים עמ' קצא. כתב הר"ן (פ"ב דשבת), נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס, שהיוונים גזרו על כל בתולות ישראל הנישאות שיבעלו להגמון תחלה, וע"י אשה נעשה נס, שבתו של יוחנן כהן גדול שהיתה יפת מראה הובאה להגמון, [ובחמדת הימים (הל' חנוכה פ"ב) כתב, שראש האויבים היה אליפורנו מלך יון. וייחס הנס ל"יהודית". וכמ"ש התוס' (פסחים קח:) ובתוס' מגילה ד.], והאכילה אותו מאכלי גבינה כדי שיצמא מאד, והשקתה אותו יין עד שנשתכר, וירדם, ואז בעזה"י חתכה את ראשו בסייף. כראות אנשי צבאו כי מת מלכם, נסו על נפשם, ולכן נהגו לאכול מאכלי גבינה בימי חנוכה. והביא כ"ז מרן הב"י בדפוס ישן, ס"ס תרעה].

טו  נוהגים לאכול בחנוכה סופגניות מטוגנות בשמן, זכר לנס השמן של המנורה, וטעמם כצפיחית בדבש. וכל מעשיך יהיו לשם שמים. [כ"כ בקובץ שריד ופליט בשם רבינו מיימון אביו של הרמב"ם, שאין להקל בשום מנהג ממנהגי ישראל, ויתחייב לעשות משתה ושמחה בחנוכה לפרסומי ניסא, ופשט המנהג לעשות סופגניות הנקראים בלשון ערבי אלספינג, ומנהג קדמונים הוא].

טז  יש אומרים שריבוי הסעודות שמרבים בהם בימי חנוכה, אינם אלא סעודות הרשות, שלא קבעום חכמים למשתה ולשמחה, [מהר"ם מרוטנבורג בתשובה (סי' תרה). טור וש"ע (סי' תרע). ומה שלא קבעום למשתה ולשמחה כבפורים, לפי שבפורים עיקר הגזרה היתה על אבדן הגופות, לכן תיקנו שיהיו ימי משתה ושמחה, אבל בחנוכה הגזירה היתה על שמירת המצות, וזהו אבדן הנפש, לכן קבעוה בנרות, כמ"ש נר ה' נשמת אדם. ואף שאמרו דגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. היינו כשמחטיאו ברצון, אבל באונס לא]. ויש חולקים ואומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות הללו. [כן משמע מלשון הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ג), שקבעום לימי שמחה והלל. וכ"ה בתוס' תענית (יח:). וכ"כ רבינו יונה, הרי"צ בן גיאת, והכל בו, ועוד. וכ"כ המהרש"ל ב"ק (פ"ז סי' ל)]. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות לה' יתברך בסעודות הללו, ואז נחשבות לסעודות מצוה. [כמבואר בתשובת מהר"ם ובמרדכי. וכ"פ הרמ"א בהגה (סי' עתר ס"ב). ומהרש"ל]. ומה טוב ומה נעים לנצל מסיבות אלו לדרשות בדברי תורה ויראת ה' טהורה, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ואז בודאי שסעודות הללו נחשבות לסעודות מצוה. [ים של שלמה (ספ"ז דב"ק). וחות יאיר (סי' ע). ודגול מרבבה (סי' שצא ס"ב). וכנה"ג]. ויהי רצון שהשי"ת יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ונזכה לביאת משי"ח צדקנו (ראשי תיבות: מדליקים שמונת ימי חנוכה), ונדליק המנורה בבית קדשנו ותפארתינו, מלך ביפיו תחזינה עינינו. במהרה בימינו אמן. [ילקו"י מועדים עמ' קצג. ועיין במגיד מישרים "שחנוכה ופורים אינם בטלים לעולם". וכ"ה ברמב"ם, והיינו כמ"ש במדרש תנחומא (ר"פ בהעלותך), לך אינה בטלה לעולם, דהיינו נר חנוכה].

סימן תרכד – סדר מוצאי יום הכפורים

 

א מתפללים תפלת ערבית אחר הנעילה, במתינות ובנחת, ולא בפזיזות ובמהירות, כתינוק הבורח מבית הספר. ולא יעשו תפלתם קבע שתיראה עליהם כמשא, ולא לתת פתחון פה לשטן. (מועד לכל חי סי' יט אות קו). ומכל מקום אין השליח צבור רשאי להאריך בתפלתו יותר מדי, שלא לגרום צער לאנשים החלשים והמעונים בצום יום הכפורים. ואמצעי שלם, שזהו שביל הזהב. ואין תפלת הנעילה פוטרת תפלת ערבית. ומנהגינו לפתוח בשלשת הפסוקים ה' צבאות עמנו, ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו, ואחריהם חצי קדיש, והוא רחום, וברכו. וצריך להבדיל בתפלה, לומר אתה חוננתנו בחונן הדעת. [ילקו"י מועדים עמ' קטו. חזון עובדיה ימים נוראים עמו' שעו].

 

ב מי שטעה בתפלת ערבית של מוצאי יום הכפורים, ואמר המלך הקדוש או המלך המשפט, לדעת רוב האחרונים, יצא ידי חובת תפלה, והנכון שיחזור ויתפלל בתנאי של נדבה [ילקוט יוסף מועדים עמוד קטו סעיף לד. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שעז].

 

ג צריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, שנאמר מערב עד בוקר תשבתו שבתיכם (יומא פא:). ואין לתוספת זו שיעור, ודי אף בזמן מועט. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד שעח].

 

ד מבדילים על הכוס, ואין מברכים על בשמים אפילו אם חל יום הכפורים בשבת, לפי שבמוצאי שבת הבשמים באים להשיב הנפש היתרה הדואבת להליכת השבת, ובשבת יוהכ"פ אין נפש יתרה, מפני התענית. ומכל מקום טוב שאחר הטעימה מהכוס כדת, יביאו לפניו בשמים ויברך עליהם. [יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ג או"ח סי' לח].

 

ה בהבדלת מוצאי יום הכפורים על הכוס, אין מברכים "בורא מאורי האש" אלא רק על אור ששבת, והיינו נר שהיה דלוק מערב יום הכפורים, ולא נר שהדליקוהו עתה על ידי גפרור וכיוצא בזה. ואפילו אם כבה הנר שהיה דולק מערב יום הכפורים, ואין לו אלא נר שהודלק במוצאי יום הכפורים, אין מברכים עליו "בורא מאורי האש". וכן אין לברך על נר החשמל אפילו היה דולק מערב יוהכ"פ. שאין זה נחשב לנר ששבת. ונר הדולק בבית הכנסת מערב יוהכ"פ, יש להדליק נר ממנו ויברך על שניהם כאחד. [ילקו"י מועדים עמ' קטז. חזו"ע ימים נוראים עמוד שעח].

 

ו ומכל מקום במוצאי יום הכפורים שחל בשבת אם אין לו נר ששבת, יש להורות לברך על נר שהודלק במוצאי יום הכפורים, ורק אם יש לפניו נר ששבת, או שיכול להשיג בנקל נר ששבת, מהיות טוב אל תקרי רע, ויברך על נר ששבת ויצא ידי חובה לכל הדעות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קטז. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שעח]

 

ז נר שהודלק ביום הכפורים בהיתר, כגון לצורך חולה שיש בו סכנה או יולדת, יכולים לברך עליו במוצאי יום הכפורים. (ברכות נג. שלחן ערוך סימן תרכד סעיף ה').

 

ח אין לאכול בלי הבדלה, אבל מותר למי שצמא לשתות מים במוצאי יום הכפורים אפילו לא התפלל תפלת ערבית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קטז. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד שפז]

 

ט לדעת רבינו תם (בתוס' שבת לה. ופסחים צד.) וסיעתו, צאת הכוכבים הוא אחר שיעור מהלך ד' מילין, דהיינו שבעים ושתים דקות [בשעות זמניות] אחר שקיעת החמה הנראית לנו, ולדעתם אסור לאכול ולשתות במוצאי יום הכפורים, אלא אחר שבעים ושתים דקות אחר השקיעה שלנו, ועוד דקה אחת לתוספת יום הכפורים. ולכן ראוי ונכון לכל אחד לחוש לדעת הגדולים הנ"ל ולא לאכול ולשתות, ולא לעשות מלאכה עד שיגיע זמן צאת הכוכבים אליבא דרבינו תם. ובפרט שמצינו למעלה משלושים ראשונים, ולמרן השלחן ערוך (סי' רסא) שסוברים כן. ומצוה לפרסם הדברים ולמוכיחים ינעם. ואמנם מעוברות ומניקות או חולים אפילו אין בהם סכנה, יש להם על מה לסמוך, להקל לאכול בזמן צאת הכוכבים לפי הגאונים [כעשרים דקות אחר השקיעה שלנו], אחר שפשט המנהג בארץ ישראל כדבריהם, ולאחר הבדלה על הכוס. [חזו"ע ימים נוראים עמ' שפח]

 

י אשה שבעלה מאחר לבוא מבית הכנסת, יכולה להבדיל בעצמה ולטעום מן היין, ולאכול מיד. וכן מי שלא השיג נר ששבת, יבדיל ההבדלה שעל הכוס בלא ברכת מאורי האש, ויטעם, ואחר הסעודה יברך על האור. ואם הוא רק צמא למים, מותר לו לשתות בלי הבדלה. [כן העלה בשואל ומשיב תליתאה (ח"א סי' קכט), להתיר שתיית מים אחר צאה"כ].

 

יא יש נוהגים לברך ברכת הלבנה של חודש תשרי במוצאי יום הכפורים, ולא קודם לכן, מפני שאנו תלויים ועומדים בדין, וברכת הלבנה צריכה להיות בשמחה. ויש אומרים שאדרבה ראוי להקדימה לפני יום הכפורים כדי שתבוא מצוה זו ותכריע את הכף של הזכויות, ונחלקו האחרונים מה הוא מנהג ירושלים, ולכן דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד. [ילקו"י מועדים עמ' קטז. חזו"ע ימים נוראים עמ' שצג].

 

יב אוכלים ושותים ושמחים במוצאי יום הכפורים מפני שהוא נחשב לקצת יום טוב, ואיתא במדרש: שיוצאת בת קול במוצאי יוהכ"פ ואומרת: לך אכול בשמחה לחמך.

 

יג ימים שבין יום הכפורים לסוכות אין אומרים בהם וידוי ונפילת אפים, אבל מותר להתענות בהם תענית יחיד, [לדעת מרן], כגון ביום פטירת אב ואם וכדומה. [ילקו"י מועדים עמוד קיח. חזו"ע סוכות עמוד תפז]. והמנהג פה עה"ק ירושלים שאחר יום הכפורים עד סוף החודש אין אומרים לא וידוי ולא נפילת אפים, עד יום ב' חשון. [חזו"ע ימים נוראים עמו' שצד]. 

 

סימן תרכב – סדר תפלת מנחה של יום הכפורים

 

א במנחה של יום הכפורים מנהגינו להתחיל בפרשת העקדה. ומתעטפים בטלית בברכה, אלא אם כן מתחילים מנחה תוך חצי שעה מסיום המוסף והסליחות, שאז אינו מברך. [שאין לברך משום דסב"ל. אבל אם פשט טליתו ע"מ שיחזור ויתעטף בו לאחר יותר מחצי שעה, (ע' בשו"ת יביע אומר ח"ח סי' ב אות ו), צריך לחזור ולברך עליו. וכ"ש אם קיפל טליתו ונתנו בכיס הטלית, שמעשיו מראים שאין דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, והוי היסח הדעת, לפיכך חוזר לברך. וכן המנהג לברך על הטלית לפני המנחה].

 

ב נוהגים לומר פרשת העקידה, ורבונו של עולם שלאחריה, עד אזכור והארץ אזכור.

 

ג אחר פרשת העקידה מתחילים למנצח על הגיתית לבני קורח מזמור וכו'. ואומרים אשרי ובא לציון. [טור ושלחן ערוך סי' תרכב].

 

ד מוציאים ספר תורה וקוראים בו שלשה בפרשת העריות (ויקרא יח. א) עד סוף הפרשה.

 

ה השלישי העולה לתורה הוא המפטיר, ולא יאמר קדיש בין קריאת ספר תורה להפטרה, אלא יאמרנו אחר ברכות ההפטרה. [ילקו"י מועדים עמ' קיא. חזו"ע ימים נוראים עמ' שנח.].

 

ו השלישי מפטיר ביונה, ומסיים בפסוקי מי אל כמוך (מיכה ז יח-כ), ומברך לפני ההפטרה ולאחריה כדרך שמברך בשחרית. [ילקוט יוסף מועדים עמו' קי. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' שנד]

 

ז אין אומרים ואני תפלתי אפילו אם חל יום הכפורים בשבת. ולכן יש לדלג "ואני תפלתי" שבסוף יהי רצון שבמחזורים שאומרים בעת פתיחת ההיכל. [ילקוט יוסף מועדים עמו' קי. חזון עובדיה, עמוד שנה. והוא ע"פ המדרש, על פסוק (תהילים סט יג) ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר].

 

ח מפטירים ביונה, ואחר כך יחזירו הספר תורה למקומו, ויאמרו פסוקי יהללו, [ואם חל בשבת מזמור שיר ליום שבת], כדי שיוכלו לומר חצי קדיש קודם העמידה. [ההפטרה ביונה, היא כדי לעורר הלבבות לתשובה, שהרי אנשי נינוה נגזרה עליהם גזרה, ובזכות התשובה נתבטלה הגזרה].

 

ט כהן שזכה בקניית עליית מפטיר של מנחת יום הכפורים, כי נכספה וגם כלתה נפשו לקרוא בהפטרת יונה, יש לו על מה שיסמוך שיעלה לעליית מפטיר, אחר שקראו כהן ולוי. ובלבד שיאמר השליח צבור, "ואף על פי שהוא כהן יעמוד למפטיר". [ילקו"י מועדים עמו' קיא].

 

י אחר ההפטרה מנהגינו לברך כל הברכות שנתקנו לאחר ההפטרה, ובכלל זה על התורה ועל העבודה וכו'. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קיא. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שנה, שס].

 

יא אין הכהנים נושאים כפיהם לברך ברכת כהנים במנחה. וכהן שעבר ועלה לדוכן לנשיאות כפים, כיון שעלה לא ירד, ושאר אחיו הכהנים, יצאו מבית הכנסת החוצה, ולא יעלו עמו. ואחר החזרה אומרים אבינו מלכנו (אפילו כשחל בשבת). [חזו"ע עמ' שס, שסא]

 

יב כשחל יום הכפורים בשבת אומרים אחר אבינו מלכנו "צדקתך צדק", כיון שהוא יום דין. והאשכנזים אין אומרים לא צדקתך ולא אבינו מלכנו. [ילקו"י מועדים. חזו"ע עמ' שסא]. 

סימן תרכא ס"ד – סדר תפלת מוסף

 

א במוסף של יום הכפורים שחל באמצע השבוע צריך לומר את "מוסף" יום הכפורים, ולא "מוספי". וכן מנהגינו בארץ ישראל, וכל המשנה, ידו על התחתונה, וגוערים בו. וחובה קדושה לתקן את הסדורים על פי האמור, כי אסור לשנות בנוסחאות התפלה, ובפרט בירושלים ת"ו שיש על זה חרם. ואפילו בשאר מקומות יש בזה חשש סכנה למי שמשנה ממנהג ונוסח הקדמונים. ואם חל בשבת אומרים את "מוספי". [ילקו"י מועדים עמ' קט. הליכות עולם ח"ב עמ' רסד. ואין לומר מוספי בלשון רבים אלא כשחלו שתי קדושות שונות ביום אחד].

 

ב בתפלת החזרה של מוסף יום הכפורים אומר השליח צבור "סדר עבודת יום הכפורים", וכשמגיע לפיסקא של הכהנים והעם, ואומר: "שהיו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים", כל הקהל כורעים ומשתחוים. ואסור לעשות כן על רצפת בית הכנסת, אלא אם כן יש שם שטיחים או מחצלאות שמפסיקים בין המתפללים לבין הרצפה, משום שנאמר, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, ולכן יש להציע על רצפת בית הכנסת שטיחים או מחצלאות, בכדי שיוכלו הקהל לכרוע ולהשתחות בסדר העבודה כנהוג. ואם אין שם דבר המפסיק בינו לבין הרצפה, יפרוס כנפי טליתו על הרצפה, כשהוא משתחוה, או ישתחוה על הספסל של בית הכנסת. [מטה אפרים סי' תרכא סט"ו].

 

ג יש שמכים על לבם בעת שהש"צ אומר בוידוי הכהן הגדול "חטאתי, עויתי, פשעתי" ויש שערערו על מנהגם, ומכל מקום פוק חזי מאי עמא דבר, שעושים כן לזכר בעלמא. [ילקו"י מועדים עמוד קט. עפ"ד הט"ז סי' קיד סק"ד דכשאומרים חטאו עוו ופשעו בית ישראל, מכים על לבם].

 

ד נוהגים ליפול על פניהם גם ביום הכפורים שחל בשבת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קי. חזון עובדיה ימים נוראים תשס"ה, עמוד שנג. ושלא כמ"ש באשל אברהם מבוטשאטש, לתת טעם על מה שנוהגים אצלם שאין נופלים על פניהם ביוהכ"פ שחל בשבת. ע"ש. ואין דבריו מחוורים. ודו"ק].

 

ה בשעה שכל הקהל משתחוים, אין לשליח צבור לעקור ממקומו. אלא ישתחוה על התיבה, וקודם שיתחיל בחזרה יתרחק קצת מן התיבה, כדי שיוכל להשתחוות בריוח. [ילקוט יוסף מועדים שם. חזו"ע שם עמוד שנג]

 

ו אין לשליח צבור לשבת בעת הפיוטים שאומרים קודם סדר העבודה, אלא צריך להשאר עומד על עומדו בכל זמן שאומרים פיוטים. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שנד]

 

ז זקן ונשוא פנים שהוא שליח צבור ותיק במשך עשרות שנים, וכיום חלש לבו וקשה לו לעמוד בכל משך התפלות של יום הכפורים, וברצונו לישב בשעת אמירת הפיוטים המשובצים בתפלה, רשאי לשבת, שמסתמא הצבור מוחלים לו. ולרווחא דמילתא יבקש סליחה מהצבור על כך. [שו"ת יבי"א ח"י חאו"ח סי' מה. חזו"ע ימים נוראים עמו' שמד].

 

ח כבר נתבאר לעיל עמוד רנד, שמה שנהגו לומר פיוטים וכן וידוי הארוך של רבינו נסים, אין לחשוש בזה משום הפסק באמצע החזרה, ואין רשאים לדלגם, והמבטל אמירתם אין רוח חכמים נוחה הימנו. [רדב"ז בתשובה]. והרי וידוי זה הוא חוצב להבות אש, ולב מי לא יכנע על ידי אמירת וידוי זה, דתבר גזיזי מפחד ה' והדר גאונו ביום הדין הגדול, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, ושערי דמעה לא ננעלו, ואם לא עכשיו אימתי. [שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן מה, עמוד עח].

 

ט הפיוטים המשובצים בתפלת החזרה, יאמרם הסומך (סגן הש"צ), והשליח צבור שותק. ואף אם השליח צבור מהרהר בהם אין בכך כלום. והכהנים נוטלים ידיהם עד סוף כף היד, ונושאים כפיהם. ואחר תפלת מוסף מתחילים בסליחות שנתקנו אחר תפלת המוספין ואומרים שבע פעמים י"ג מדות, דהיינו ויעבור. ובכל פעם אומרים אחר י"ג מדות, ופסוק כי ביום הזה יכפר עליכם, פסוק אחד מאנא בכח גדולת ימינך. [חזו"ע ימים נוראים עמוד שנד]

 

י אחר הסליחות אומרים "אין כאלהינו". מזמור ותפלה על הפרנסה, ועלינו לשבח. [כ"כ רבינו נתן בר יהודה (שהיה בדורו של הרשב"א בגירונדא) בספר המחכים (עמוד מג). וכ"כ היעב"ץ בסידורו (עמ' שפא]].

 

יא אם יש מילה ביוהכ"פ חייב המוהל לעשות המציצה כדת. רק שלא ימצוץ על ידי יין, או שאר משקים. שמא ירד מן היין לתוך גרונו, וחצי שיעור אסור מן התורה. אלא מציצה בפה בלבד. ומברכים ברכת אשר קידש ידיד מבטן ומטעימים מהכוס לקטן הקרוב לחינוך כבן שמונה שנים, שמבין ויודע למי מברכים, ואין שום איסור בזה אפילו אם אינו צריך לשתות באותה שעה. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' שמא]. ויש מי שכתב שמברכים הגפן על הכוס אף שאין שם תינוק שישתה מן הכוס, אך אין דבריו נכונים. [חזו"ע ימים נוראים].

 

יב כשיש מילה ביוהכ"פ, והיולדת תוך שבעה מעת לעת, ואמרה צריכה אני, מותר לברך על הכוס ולהטעימו ליולדת. [הריטב"א (עירובין מ:) כתב, שאם המילה ביוהכ"פ נעשית בבית, והיולדת אינה מתענה, מברכים על הכוס ומטעימים את היולדת. ע"כ. ומ"מ עדיף ליתנו לתינוק שהגיע לחינוך]. 

סימן תרכא – סדר קריאת התורה ביום הכפורים

 

א מוציאים שני ספרי תורה, ובראשון קוראים ששה בפרשת אחרי מות, ואם חל בשבת, קוראים בו שבעה. והמפטיר קורא בספר השני בפרשת פינחס, ובעשור לחודש השביעי הזה. ומפטיר בישעיה (נז)סולו סולו פנו דרך. וחותם בסוף ברכות ההפטרה, בא"י מלך מוחל וסולח לעונות עמו ישראל וכו' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים.

 

ב אם אחד מהעולים הוא מחלל שבת בפרהסיא, ומפני חשש איבה העלוהו לתורה, (בפרט במקומות שמוכרים את העליות), יוסיפו אחד כנגדו. ונכון לחזור על אותם פסוקים שעלה בהם המחלל שבת. אבל העוברים על שאר איסורי תורה לתיאבון כשרים להעלותם לספר תורה.

 

ג חולה שיש בו סכנה, שאכל ביום הכפורים על פי הוראת הרופאים, פחות פחות מכשיעור, כדת, יכול לעלות לספר תורה ביום הכפורים, מפני שקריאת התורה ביום הכפורים אינה אלא בגלל קדושת היום, כמו בכל שבת ויום טוב. ולכן גם מי שאינו מתענה יוכל לעלות לס"ת. ועוד שמכיון שלא אכל אלא פחות פחות מכשיעור, שם תענית עליו, ורשאי לעלות לספר תורה אף במנחת יום הכפורים.[ילקו"י מועדים עמוד קח. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' שמט. ומה שפסק מרן בש"ע (סי' תקסו ס"ו), דמי שאינו מתענה לא יעלה לס"ת, זהו בשאר תעניות].

 

ד שליח צבור ותיק במשך עשרות בשנים, אשר לעת זקנתו חלש לבו, ועל פי הוראת הרופאים הוצרך לשתות ביום הכפורים כמה גלולות מרפא עם מים, פחות פחות מכשיעור, רשאי להמשיך להיות שליח צבור ביום הכפורים, כיון שלא שתה אלא פחות פחות מכשיעור. (שו"ת דברי שלום קרויז ח"ד סי' כה).

 

ה יש אומרים שאין ראוי לכתחלה להוסיף על העולים ביום הכפורים אפילו כשחל בשבת, ומכל מקום מנהגינו להוסיף על העולים ביום הכפורים אפילו כשחל בחול. ואין לפקפק על המנהג. אבל לא ירבו בעולים נוספים, כדי להתפלל מוסף בזמן. וקוראים ביום הכפורים בפרשת אחרי מות שני בני אהרן. [ילקו"י מועדים עמוד קט. חזו"ע ימים נוראים עמוד שמח].

 

ו בברכות ההפטרה של יום הכפורים שחל בשבת, יש לומר "לקדושה ולמנוחה", ואפילו אם חל בחול אם אמרו אין צריך לחזור. וכן בברכת מעין שבע צריך לומר "אלהינו ואלהי אבותינו" כשחל בשבת. ויש לחתום בברכת ההפטרה מלך מוחל וסולח וכו'. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קח. יביע אומר ח"א ס"ס לח. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שמח] 

סימן תרכ – לקצר בתפלת שחרית

 

א ישכימו להתפלל תפלת שחרית ולא יאריכו יותר מדאי בפיוטים ובסליחות, כדי שיספיקו להתפלל מוסף לפני שיגיע זמן מנחה. וכן לא יאריכו במכירת המצות של פתיחת ההיכל והקמת ספר תורה וריבוי עולים נוספים לספר תורה. [ילקו"י מועדים עמ' קד].

 

ב בברכות השחר יש שאין מברכים ברכת "שעשה לי כל צרכי" שנתקנה על לבישת נעלים, ויום הכפורים הרי אסור בנעילת הסנדל. אולם יש אומרים שצריך לברך ברכה זו גם בימים אלה, שעל מנהגו של עולם הוא מברך. ועוד שרגילים לנעול נעלים שאינם של עור, שמותרים גם בימים אלה, וגם יש שנועלים נעלים של עור במוצאי יום הכפורים עם צאת הכוכבים, לפיכך אפשר לברך ברכה זו גם ביום הכפורים. וכן המנהג. [ילקו"י על הלכות פסוקי דזמרה מהדורת תשס"ד, סי' מו עמ' טז, ואאמו"ר הדר ביה ממ"ש בילקו"י מהדורת תשמ"ה]

 

ג בתפילת שחרית של יום הכפורים, המנהג בספרד להוסיף בזמירות שלפני ברוך שאמר, עשרה מזמורים, מהם בקשות ותחנונים הצריכים ליוהכ"פ. ומהם מענינו של יום, כגון המזמור (תהילים קג): לדוד ברכי נפשי את ה', וכל קרבי את שם קדשו, שנאמר בו "הסולח לכל עונכי, הרופא לכל תחלואיכי". [דהיינו רפואה דסליחה. מגילה יז:). וכ"כ הרמ"ע מפאנו סי' כה].

 

ד אין אומרים מזמור לתודה אחר ברוך שאמר. וגם כשחל בחול אומרים מזמור שיר ליום השבת. והפיוטים יש לאומרם אחר קדיש תתקבל. [יבי"א י' בהערות לרב פעלים ג' או"ח סי' לח].

 

ה מנהג ספרד לומר סדר קדושות שתיקנו משוררי ספרד רבי יוסף בן אביתור (שהיה בדורו של רבינו האי גאון), ור' יהודה הלוי וחבריו, שמתחילות "ובכן נקדישך מלך", "ובכן ולך תעלה קדושה כי אתה אלהינו". ונוהגים שהשליח ציבור שותק, והסומך שעל ידו אומרם, ובמקום שאין עוזר וסומך רשאי השליח ציבור לאומרם, שכולם מענינא דיומא, ואינו נכון לבטל מנהג אמירתם. והוא הדין לענין אמירת "הוידוי הגדול" של רבינו נסים, שאומרים אותו בחזרת השליח צבור בשחרית, ואין בזה שום חשש הפסק כלל. והמונע מלאומרו לא יפה עושה. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שמג].

 

ו מה שנדפס במחזורים בוידוי הארוך של יום הכפורים "לא ענינו ברוך הוא וברוך שמו" יש לדלג זאת. ונכון יותר לומר בנוסח "אבל אני בער ולא יודע וכו' כרשע ולא צדיק" והנוהגים לומר "רשע ולא צדיק" יש להם על מה שיסמוכו. [ילקו"י מועדים עמוד קה].

 

ז אין לכפול הוידוי, אלא יש לאומרו פעם אחת. ובסוף אשמנו מכל עם, יסיים "ועדיין לא שבנו מתעייתנו" ותו לא. וירבה בבכיה ובדמע כשאומר הוידוי. [חזו"ע ימים נוראים עמ' רעג]

 

ח אחרי החזרה אומרים אבינו מלכנו אפילו כשחל יום הכפורים בשבת. [חזו"ע שם עמ' שמו]

 

ט הכהנים העולים לדוכן לישא כפיהם ביום הכפורים, עליהם לחלוץ את נעלי הבד או נעלי הגומי אשר ברגליהם. ויש כהנים שנהגו עוד מחוץ לארץ לעלות לדוכן בנעליהם כשהם עומדים על גבי קרקע, והואיל ויש להם על מה שיסמוכו, אין מזניחין אותם, שיש לחוש שאם ימחו בידם יתבטלו לגמרי ממצוה זו. [כ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' כח), וראה בילקו"י מועדים עמוד קו. וביחוה דעת ח"ב סי' יג. ובילקו"י א' עמ' חצר. ובחזו"ע ימים נוראים עמוד שמה].

 

י בשעת נשיאת כפים על הצבור לעמוד, ורק חולה וזקן רשאים לישב, ואין לומר שום פסוק, ויענו בלחש ברוך הוא וכו' אחר הזכרת ה' ואמן אחר כל פסוק. [חזו"ע ימים נוראים שם]

 

יא יש נוהגים ליתן מי ורדים בתוך מי הרחצה שרוצים ליטול מהם הכהנים את ידיהם, ומותר לכהנים ליטול ידיהם במים אלו, דאין דין מוליד ריחא בבשר האדם, דזיעה מעבירתו. ויש להזהר שלא יתנו את מי הורדים במים ביום הכפורים, דהוי מוליד ריחא במים, אלא יתנו את מי הורדים מערב יום הכפורים. [ילקו"י מועדים עמוד קיג. שבת כרך ב']

 

יב הפיוט שנאנים שאננים שאנחנו אומרים אותו אחר תפלת שחרית, הוא פיוט רם ונשא מאד, חיברו ר' שלמה אבן גבירול, ויסודתו בהררי קודש, ע"פ פרקי ר' אליעזר פרק ד, אשר בו מבואר כמ"ש הפייטן מחנה מלאכים בראשותו של מיכאל לימין הקב"ה, ומחנה של מלאכים בראשותו של גבריאל לשמאל הקב"ה, מחנה שלישית של אוריאל לפניו, ומחנה הרביעית של רפאל מלאחריו, ושכינתו של הקב"ה באמצע, והוא יושב על כסא רם ונשא. [וראה בסידור הנחמד אהלי יעקב שפירש הכל בטוב טעם ודעת]. 

סימן תריט – סדר ליל יום הכפורים

 

א המנהג להתעטף בטלית בתפלת ערבית של ליל יום הכפורים, כדי לעמוד באימה ויראה ולהתפלל בכוונה. (הרדב"ז ח"ד סי' רמד), וכשמתעטף בטלית מבעוד יום קודם שקיעת החמה יש לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להתעטף בציצית. וכן המנהג פשוט. [ילקו"י מועדים עמ' צט. ילקו"י על הלכות ציצית מהדורת תשס"ד סי' יח הערה ג'. שו"ת יביע אומר ח"י או"ח סי' נד אות א']

 

ב אם הגיע זמן צאת הכוכבים [13 דקות וחצי אחר השקיעה בשעות זמניות] אין לו לברך על הטלית. אבל אם התעכב מלהתעטף בציצית עד שהגיע זמן בית השמשות, שהוא תוך י"ג דקות וחצי, המברך יש לו על מה שיסמוך, כי שמא הלכה כדעת הרא"ש שהטלית שעיקרו הוא כסות של יום יש לברך עליו אפילו בלילה, ושמא בין השמשות יום הוא.

 

ג יש אומרים שהנוהגים לבדוק ולהפריד את חוטי הציצית לפני הברכה בכל יום, יבדקו את הציציות בערב שבת, או ערב יום הכיפורים, לפני הכנסת הטלית לנרתיקה, כדי שלא יהיה צורך לבדוק למחרת. ואמנם מעיקר הדין מותר לבדוק הציציות ולהפרידם זה מזה גם בשבת. ואם יש לו טלית מיוחדת לשבת, טוב שיבדקנה כשמקפלה במוצאי שבת. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית מהדורת תשס"ד, סימן ח' הערה מ].

 

ד לאחר שנתעטף בטלית וכיסה בו ראשו, ואחר כך הורידו על גופו, רשאי להישאר כך במשך כל התפלה, ורק ממדת חסידות יכסה ראשו בטלית עד סוף התפלה.[ילקו"י מועדים עמ' צט].

 

ה אם נפלה טליתו לגמרי וחוזר ומתעטף בה, אינו צריך לברך. וכן אם פשט טליתו על דעת לחזור ולהתעטף בו תוך זמן קצר, אינו צריך לברך. אלא אם כן שהה כחצי שעה, שאז חוזר לברך כשחוזר להתעטף בו. ואם החליף בטלית אחרת צריך לברך. ולכן ביום הכפורים כשעושים הפסקה שעה או יותר אחר מוסף, כשחוזרים להתעטף בטלית קודם מנחה, מברכים להתעטף בציצית. [ילקו"י על הלכות ציצית מהדורת תשס"ד סימן ח הערה נ].

 

ו יום הכפורים שחל להיות בשבת, אין אומרים קבלת שבת, אלא רק מזמור שיר ליום השבת, ויאמרו המזמור, קודם הפיוט לך אלי תשוקתי. [חזון עובדיה ימים נוראים הלכות יוהכ"פ].

 

ז פותחים בפיוט "לך אלי תשוקתי", המיוחס לרבי יהודה הלוי. [חזון עובדיה הלכות יוהכ"פ]

 

ח אומרים את הפיוט הנזכר עם הוידוי שבו בהכנעה, ומנהג העולם לאומרו מיושב, הגם שיש בו וידוי, ויש להם על מה שיסמוכו, שכן הוא לדעת מרן. ואם הקהל נוהגים לישב ואחד מחמיר על עצמו לאומרו מעומד יש חוששים בזה ליוהרא. ואחר כך אומרים פיוט שמע קולי וכו', ולפי המקובל בידינו חיברו רבינו האי גאון. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רסב]

 

ט מוציאים ספרי תורה שבהיכל, ועומדים שני אנשים יראי שמים, אחד מימין השליח צבור, ואחד משמאלו, והשליח צבור אומר בקול רם: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירים להתפלל את העבריינים". והוא על פי מה שאמרו חז"ל(בכריתות ו:) אמר רבי שמעון חסידא, כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. ויש נוסחא "עם העבריינים". [חזו"ע ימים נוראים עמ' רסג. וראה בטוש"ע סי' תריט ס"א].

 

י ואחר כך אומרים כל נדרי, וכמו ששנינו בנדרים (כג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל ימות השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: "כל נדרים שאני עתיד לידור בשנה הזאת יהיו בטלים. ולכן צריך לומר כולהון אתחרטנא בהון, כלומר, שאם אשכח ואדור, מעתה אזי אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלים". [הרא"ש (פ"ג דנדרים סי' ה). וע"ע בתוס' נדרים כג:].

 

יא יש אומרים שצריך להקדים את תפלת "כל נדרי" לאומרה מבעוד יום, אבל מנהגינו לאומרה בלילה ממש, לאחר מכירת המצוות של פתיחת ההיכל והקמת ספרי התורה בליל יום הכפורים. והנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו. [ראה לעיל סעיף ז].

 

יב נהגו לכפול "כל נדרי" ג' פעמים לחיזוק. [ילקו"י על הלכות ערלה פרק יא הערה יב].

 

יג נוהגים לומר "כל נדרי" בלשון עבר וגם בלשון עתיד, די נדרנא ודי ננדר, די אשתבענא ודי נשתבע וכו', ודי אסרנא על נפשתנא מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה שבא עלינו לשלום. ודי נאסר על נפשתנא מיום הכפורים הזה עד יוהכ"פ שיבוא עלינו לשלום.

 

יד נכון מאד על פי הקבלה להוציא הספר תורה ולאוחזו בחיקו בעת אמירת כל נדרי. ומכל מקום אם אין להם ספר תורה יאמרו כל נדרי בלי ספר תורה. ואם מנהג המקום לומר כל נדרי בלי ספר תורה [הגם שיש להם ספרי תורה], אין למחות בידם. [חזו"ע ימים נוראים עמ' רסה. וע' בשער הכוונות (דף ק.), המנהג שנהגו להוציא ס"ת אחד, או יותר, בליל יוהכ"פ, ואומרים עליו "כל נדרי"].

 

טו מצוה רבה על פי הקבלה לקנות ספר תורה של "כל נדרי" בכל מחיר אשר יושת עליו, אם ידו משגת לכך. וביחוד כאשר המעות הולכות לטובת תלמידי חכמים וישיבות קדושות, לאחר ניכוי הוצאות בית הכנסת, שעל זה יש לומר מצוה גוררת מצוה. [חזו"ע עמ' רסה]

 

טז השליח צבור, או רב הקהלה, מברך בקול רם "שהחיינו" על עצם קדושת היום. ויכוין להוציא את הקהל ידי חובתם, וגם הם יתכוונו לצאת ידי חובתם. ולכן אל יענו אחריו ברוך הוא וברוך שמו אלא "אמן" בלבד. וכעת שאין כל שליחי צבור יודעים לכוין להוציא ידי חובה, נהגו שכל אחד מהקהל מברך בלחש "שהחיינו" אחר השליח צבור. ולכן אין עונים אמן אחר ברכת השליח צבור, אלא אם כן סיימו הברכה קודם השליח צבור. [חזון עובדיה ימים נוראים הלכות יום הכפורים עמוד רסו].

 

יז במקום שנהגו למכור המצוות של פתיחת ההיכל והקמת ספרי התורה, בליל יום הכפורים, ונזדמן שהאיש הזוכה בספר תורה של "כל נדרי" הוא נועל נעלי עור, בניגוד להלכה שאסור לנעול נעלי עור ביום הכפורים, צריך לפייסו בדברים שיאמר לש"צ או לרב בית הכנסת לברך שהחיינו ולהוציא את הקהל ידי חובתם. ואם יסרב לכך, ויש חשש למחלוקת ואיבה, יורה הרב או הגבאי של בית הכנסת לקהל שעליהם לברך בלחש ברכת שהחיינו כל אחד ואחד לעצמו, בעת שהאוחז בספר כל נדרי מברך שהחיינו בקול רם, אך לא יפרט טעם הדבר. [או שיאמר הטעם שאין קולו של המברך נשמע לכל הצבור].

 

יח יש נוהגים לומר אזכרה למתים, וקרוביהם נודרים לצדקה לעילוי נשמתם, כי אף המתים צריכים כפרה, וכמו שאמרו בספרי, כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מלמד שאף המתים צריכים כפרה. ונכון שלא להרבות בשבח המתים באמירת מנוחה נכונה וכו', ורק בקצרה: המרחם על כל בריותיו וכו'. [חזו"ע ימים נוראים עמ' רסח].

 

יט יום הכפורים שחל להיות בשבת, טוב שיכריז הש"צ קודם תפלת ערבית, שכל הקהל יכוונו לצאת ידי חובת קידוש בתפלה, שחותמים בה מקדש "השבת" וישראל ויום הכפורים. ויוצאים בזה ידי חובת קידוש מן התורה, שנאמר זכור את יום השבת, זכרהו בכניסתו (פסחים קו.). [כן כתבו בשו"ת זכרון יהודה ח"ב (ס"ס רכג), ובשו"ת הר צבי ח"א חאו"ח סי' קנה].

 

כ ואחר כך מחזירים את ספרי התורה להיכל, ועם החזרתם אומרים מזמור הבו לה' בני אלים וכו'. ועל ידי זה יוכלו לומר גם כן חצי קדיש לפני תפלת ערבית, והוא רחום, וברכו. [בשד"ח (מע' יוהכ"פ סי' א אות ד) האריך בזה, ושכן נוהגים בק"ק בית אל שבירושלים. והועתק בארחות חיים כאן].

 

כא מנהגינו בארץ ישראל להתחיל תפלת ערבית של יום הכפורים אפילו כשחל בשבת, בפסוק "והוא רחום יכפר עון", והוא מנהג ותיקים. ומכל מקום בבתי הכנסת של הבבלים הנוהגים שלא לאמרו, ימשיכו במנהגם שלא לאמרו. [ילקו"י מועדים. הליכו"ע ח"ב עמ' רסג].

 

כב יש להתפלל בבכיה ודמעות ובהכנעה יתירה. ואם אינו יכול לבכות יתפלל בקול בכי, וכמו שכתוב: כי שמע ה' קול בכיי. [ילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רעד]

 

כג בתפלה יאמר ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום הכפורים הזה, אפילו אם חל יום הכפורים בימי חול, ומסיים: באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים. תרי "באהבה". [כ"ה בסדר רב עמרם גאון (דף קסד.). ובמחזור ויטרי (עמ' שפט). ובשבולי הלקט (סי' שיז). והרד"א].

 

כד אם חל בשבת ראוי להשמיט בנוסח התפלה את "אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתינו" לפני "קדשנו במצותיך" שבתפלת שמונה עשרה. ובסיום התפלה אומר היחיד וידוי ועל חטא. [ילקו"י מועדים עמ' קג. יביע אומר ח"א סי' לח. הליכות עולם ח"א רנח].

 

כה בליל יום הכפורים ויומו אומרים "ברוך, שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם.

 

כו צריך להפסיק בין תיבת "ברוך" לתיבות שם כבוד מלכותו. והסומך לומר ברוך שם, ביחד לאו שפיר עביד, וגוערים בו. [שו"ת יכין ובועז ח"ב (סי' מב). ושכ"ד הרשב"ץ, והרשב"ש].

 

כז גם נשים אומרות פסוק זה בקול רם. וכבר פשט המנהג לומר סליחות וי"ג מדות בתפלת ערבית בליל יום הכפורים, ואין בזה כל חשש. [חזו"ע ימים נוראים עמ' רסט].

 

כח אם חל יום הכפורים בשבת, אחר תפלת העמידה של ערבית, אומרים ויכולו השמים והארץ, והשליח צבור אומר ברכה מעין שבע, וחותם מקדש השבת, בלבד. ואומר בברכה זו "המלך הקדוש שאין כמוהו". ואם טעה ואמר האל הקדוש, כל זמן שלא סיים כל הברכה, יחזור לומר המלך הקדוש שאין כמוהו, וימשיך הברכה משם והלאה עד סוף הברכה, אבל אם לא נזכר עד אחר שאמר בא"י, יחתום מקדש השבת, ואינו חוזר.

 

כט מנהגינו לומר בסליחות של ליל יום הכפורים הוידוי הגדול של רבינו נסים (שנדפס בחזרת תפלת שחרית של יום הכפורים). ולמחרת בשחרית יכולים לדלגו, כדי להספיק להתפלל מוסף בזמן. ואם רוצים יכולים לומר וידוי זה גם בשחרית, כשזמן מוסף אינו מתאחר.

 

ל בעת אמירת הסליחות והוידוי הארוך עומדים שנים ליד הש"צ, אחד מימינו ואחד משמאלו. והעיקר לומר את הוידוי בשברון לב ובדמע, כי שערי דמעה לא ננעלו. והשי"ת ימחה עונותינו בדמעותינו ויקבל תשובתינו ברצון. [חזון עובדיה ימים נוראים, עמוד רעא].

 

לא מי שאינו יכול לבכות, יתפלל ויתודה בקול בכי, כמו שנאמר (תהלים פרק ו' פסוק ט), כי שמע ה' קול בכיי. וכן מי שהיה נוהג לבכות ביום הכפורים, וכעת בא בימים, ומשום שהיה ירא לבכות, מפני ראות עיניו, נמנע מלבכות, יפה עשה כי כוונתו רצויה, ורחמנא לבא בעי. אך טוב שיעשה בתפלתו קול בכיי.[ע' בברכי יוסף בשיו"ב יו"ד סי' שצד אות ג]

 

לב בליל יום הכפורים ויומו אומרים בסך הכל כ"ו פעמים "ויעבור", כמנין שם הוי"ה ברוך הוא. חמש פעמים בסליחות של הלילה, וחמש פעמים בסליחות של שחרית, ושבע פעמים בסליחות של מוסף, ושש פעמים בסליחות של מנחה, ושלש פעמים בסליחות של נעילה. וכן מנהג ק"ק בית אל. ואומרים עשר פעמים וידוי, שנים בערבית היחיד והשליח צבור בסליחות, ושנים בשחרית, ושנים במוסף, ושנים במנחה, ושנים בנעילה, כנגד עשר פעמים שהיה כהן גדול מזכיר ה' בוידוי. [כ"כ העיטור (דף קח:), ובחיבור התשובה להמאירי עמ' תקכג].

 

לג בסיום תפלת ערבית של ליל יום הכפורים, המנהג לקרוא את ארבעת המזמורים הראשונים של תהלים, והוא על פי הקבלה, כמבואר בשער הכוונות (דף ק ע"א), ומבואר שם, שסגולתם שלא יראה קרי בליל יום כפור. [כ"כ בכף החיים (סי' תריט אות מט). ע"ש]. 

סימן תריח – דין חולה ביום הכפורים

 

א חולה שרופא אומר שאם לא יאכל ביום הכפורים אפשר שיכבד עליו חליו ויסתכן, מאכילים אותו. ואפילו אם החולה אומר שאינו צריך לאכול, אין לו להתענות, אלא יאכל וישתה פחות פחות מכשיעור. ומאכילים אותו למרות רצונו, שהרי נאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם "וחי בהם". ולא שימות בהם. (יומא פה:). ונאמר (בראשית ט, ה), אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ואין בכך מדת חסידות כלל. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (הרמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ג). ואף אם יש ספק פקוח נפש דוחה מצות עינוי נפש ביום הכפורים, ואין בזה שום מדת חסידות להחמיר על עצמו ולהתענות, שאינו אלא שופך דמים. ומצוה להסביר הדברים לחולה בטוב טעם ודעת, על ידי רבנים בעלי השפעה, שאם יחמיר להתענות ענוש יענש בידי שמים. [חזו"ע ימים נוראים עמ' רפז].

 

ב חולה שאכל ביום הכפורים על פי הוראת רופא אינו צריך כפרה כלל לאחר מכן. [ילקו"י מועדים עמ' צד. וכ"כ בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' כה) שהרי כל אונס רחמנא פטריה, וכ"ש שנאמר ונשמרתם מאד וגו'].

 

ג חולה שאמר צריך אני לאכול ויודע שהוא יום הכפורים, אפילו הרופאים אומרים שאינו צריך, מאכילים אותו, כי לב יודע מרת נפשו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד צד].

 

ד החולה שיש בו סכנה, או היולדת תוך ג' ימים שאסור להם לצום, אוכלים פחות פחות מכשיעור, ששיעור האוכלים לחיוב כרת הוא ככותבת הגסה (תמרה גדולה), שהשיעור הוא כשני שלישי ביצה בינונית, שהיא שיעור שמונה עשר דרהם. ולמעשה נוהגים לתת לחולה או ליולדת לאכול כשיעור שלשים גרם לחמניה עם ליפתן (ששוקלים ומכינים אותם מערב יוהכ"פ). והשתיה צריך לשער שיעור מלא לוגמיו, כדי שיסלקנו לצד אחד מפיו, ויראה כמלא לוגמיו. ומשערים הכל לפי מה שהוא אדם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. והוא פחות מרביעית, ובאדם בינוני השיעור הוא כארבעים גרם. ויפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור כדי אכילת פרס, לבל יצטרפו יחדיו. ובין שתיה לשתיה, מן הדין די בשהייה כדי שיעור שתיית רביעית לאדם בינוני, כסתם מרן הש"ע (סי' תריב סעיף י), אבל אם אפשר טוב לשהות בין שתיה לשתיה כדי אכילת פרס, דהיינו כתשע דקות, כמ"ש מרן בש"ע (סי' תריח ס"ח). ונוהגים, שאם מתחיל החולה או היולדת לאכול בבוקר בשעה שמונה, ולקח הפרוסה, ששוקלת שלשים גרם ואכל אותה, יש לו להמתין עד שעה שמונה ועשר דקות, כדי שיתחיל לאכול הפרוסה השניה, ובשעה שמונה ועשרים דקות יאכל הפרוסה השלישית, ובכך אין מצטרפות. ואם אמרו הרופאים שצריך החולה לאכול ולשתות כהרגלו, ולא די בפחות פחות מכשיעור, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו. [מרן בשלחן ערוך סימן תריח ס"ח. וראה בשו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לט].

 

ה אם שכחו לשקול את הפרוסות מערב יום הכפורים, מותר לשקול אותם ביום הכפורים שאין זה משקל לצורך מקח וממכר אלא לצורך מצוה, כדי שלא יבא לאכול כשיעור איסור כרת. [ע"פ ספר החינוך סי' רעח. וכ"כ הגר"י טייב בערך השלחן סי' תריח סק"ד].

 

ו אין חילוק בכל הנ"ל בין חולה שיש בו סכנה גמורה, לבין חולה שכעת אינו מסוכן, אלא תש כוחו מחמת זיקנה, ואין כאן רופא שיאמר שאם יתענה יכבד חליו ויסתכן, שמאכילים אותו על פיו. ועל כל פנים בפחות משיעור יש להקל יותר. ואף אם היולדת לא אמרה שצריכה לאכול פחות מכשיעור, מכל מקום אין מאכילים אותה כשיעור, אלא אם כן אמרה מפורש שצריכה לאכול שיעור בבת אחת. ואם יודע החולה בבירור שאחר שאכל שתים או שלש פרוסות חלפה הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לאכול יותר ביום הכפורים. וזקן שתש כוחו מרוב התענית, ויש חשש סכנה, מאכילים אותו.[חזון עובדיה על ימים נוראים עמו' רצז]

 

ז אם הרופא אומר שהחולה צריך לאכול ולשתות כל צרכו בפעם אחת, ללא כל המתנה בינתים, וכן אם החולה אומר כן, או שאנו מסופקים בדבר שמא הוא צריך לאכול ולשתות כל צרכו בפעם אחת, יתנו לו לאכול ולשתות כל צרכו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רצט]

 

ח חולה שהותר לו לאכול ביום הכפורים, משום פקוח נפש, אף אם אפשר לו להתענות על ידי טיפול באינפוזיה, מכל מקום מנהג בעלי הוראה שלא לייעץ כן, אלא מאכילים אותו פחות פחות מכשיעור. לכן אין לחולה להתחכם על ההלכה לחפש לו דרכים להתענות, והיא לא תצלח. ובפרט שהאינפוזיה נעשית על ידי חבלה, ואסור לחבול בעצמו שלא לצורך על פי הדין. [הטעם לזה, שבאכילה רגילה יש גם יתובי דעתא של החולה, אפי' אוכל פחות פחות מכשיעור, אבל אינפוזיה אף שיש בה תחליף לסיעוד הגוף, אבל אין בה יתובי דעתא לחולה כראוי. וחז"ל (שבת קכח:) הקפידו על יתובי דעתא של החולה. וכ"פ בש"ע (סי' של). ועוד, שאם נחייב להשתמש במקום פקוח נפש בדרכים בלתי רגילות דרך הטבע, כגון אינפוזיה, יש לחוש שיטעו העולם לחשוב שחייבים דוקא לחזור אחר הדבר הזה, ולפעמים אין הדבר מצוי ויבא לידי סכנה].

 

ט חולה שאין בו סכנה אין ספק שאין להתיר לו לאכול אפילו חצי שיעור ביום הכפורים. אבל חצי שיעור בדברים שאינם ראויים לאכילה, יש מקום להקל לחולה שאין בו סכנה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד צז].

 

י אם קיים חשש של טירוף הדעת דינו כחולה שיש בו סכנה, ומותר לו לשתות תרופה ביום הכפורים, לפי הוראת רופא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד צח].

 

יא חולה או יולדת שאוכלים ביום הכפורים, אינם צריכים לקדש תחלה, אף ביום הכפורים שחל בשבת, כי מעולם לא חייבו חז"ל מצות קידוש ביום הכפורים שהוא יום תענית לכל ישראל. [כ"כ מג"א (סי' תריח) שאפי' אם ירצה החולה לקדש ביוהכ"פ, אין לעשות כן].

 

יב חולה או יולדת שאוכלים ביום הכפורים, צריכים להזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון. ואומרים: "ביום הכפורים הזה, ביום סליחת העון הזה." ואם חל בשבת מוסיפים גם "רצה והחליצנו". ואם שכחו אינם חוזרים. וכל זה כשאכלו פרוסות של פת שמשקל כל אחד מהן כ-27 גרם. [חזון עובדיה על ימים נוראים, עמוד שז, שח]

 

יג החולה שצריך לאכול פת מפני פיקוח נפש, נוטל ידיו כל פרק היד עד הזרוע, וכיון שאוכל פחות פחות מכשיעור, אינו מברך על נטילת ידים. ואם אוכל פחות מכזית פת, אין לו להחמיר וליטול ידיו בלי ברכה. [חזון עובדיה על הימים הנוראים שם. וע' בכס"מ פ"ז מהל' תפלה ה"ח].

 

יד חולה שצריך לשתות ביום הכפורים מחשש סכנה, די שיברך ברכה אחת בתחלת השתיה. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רצז. ואף שבריטב"א פ"ה דברכות הי"ג מבואר שאין לחולה לברך על מאכל בצומות, מ"מ המנהג פשט כדעת החולקים, רב כהן צדק, ר"ח, מהר"ם, הרא"ש, ב"י, ועוד].

 

טו וכן חולה האוכל ביום הכפורים מפני חשש סכנה, מברך פעם אחת על האכילה הראשונה, ואינו חוזר לברך על כל אכילה ואכילה כשאוכל לסירוגין כנ"ל. ואם אכל כשיעור כזית, מברך ברכת המזון.[חזון עובדיה ימים נוראים הלכות יום הכפורים]. 

סימן תריז – דין מעוברות ומניקות

 

א הכל חייבים להתענות ביום הכפורים, ואף נשים מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות. (פסחים נד:).[ילקו"י מועדים. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רפז]. וגם בזמנינו, אשה שהיא בחודש התשיעי, אם הריונה תקין, וגם לא הפילה בפעמים קודמות, אין סיבה שהצום יהיה עלול לגרום נזק לה או לעוברה, אלא רק לפעמים רחוקות מאד. אולם אשה שנתעברה בעזרת טיפולים, שעל פי דעת הרופאים, יש חשש סכנת הפלה "בשבועות הראשונים" של ההריון, יותר מבשאר מעוברות, צריכה לשתות פחות פחות מכשיעור, ותשמור מאד על מנוחה, ולא תלך לבית הכנסת, ותתפלל בשכיבה. [שלמי מועד עמוד עא, הליכות שלמה עמוד פ. ולגבי ט' באב יש שהקילו במעוברת כשחום היום גדול, וזו קולא יתירה].

 

ב יולדת תוך שלשה ימים משעת לידתה לא תתענה כלל, ואפילו אמרה שהיא מרגישה טוב ויכולה לצום, ואפילו גם הרופא מאשר זאת, אסור לה להתענות, שאין לנו אלא דברי חז"ל. ואינה רשאית להחמיר על עצמה. ומאכילין אותה פחות פחות מכשיעור. [שו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סי' נג]. ומשלשה ימים ועד שבעה, אם אמרה בפירוש שאינה צריכה לאכול, מותר לה להתענות, ואם לא אמרה, מאכילים אותה ביום הכפורים, מכאן ואילך הרי היא ככל אדם. וכל הימים הנזכרים הם מעת לעת, ושלשה ימים הראשונים, היינו שבעים ושתים שעות, וכן משלשה ועד שבעה, הן מעת לעת כאמור, כגון שאם ילדה בשבעה בתשרי בשעה ארבע אחר הצהרים, שלשת הימים מסתיימים ביום הכפורים בשעה ארבע אחר הצהרים, וקודם שעה זו הרי היא כדין יולדת תוך שלשה ימים שאינה מתענה כלל, וצריכה לאכול. ואין אומרים בזה מקצת היום ככולו, ולומר שאחר שבעה ושמונה ותשעה בתשרי כבר עברו שלשה ימים מיום לידתה. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רצ]

 

ג המנין לשלשה ימים, ושבעה ימים הנ"ל, נמנים משעת הלידה ממש, ולא משעה שהיתה שותתת דם, או משעה שהיתה יושבת על המשבר. [כדמוכח מדברי הרמב"ם פ"ב מהלכו' שבת הי"ג. וכ"כ בלחם משנה שם. ואע"פ שבביאור הלכה סי' של ס"ד כתב שאם משעה שישבה על המשבר והדם שותת לא ילדה עד שעבר יום או יומיים, יש למנות לה שלשה ימים משעה שישבה על המשבר והדם שותת, ולמעשה צ"ע. ע"ש. אולם נראה שהעיקר שיש למנות שלשה ימים אלו משעת הלידה. וכ"פ בערוה"ש סי' של סק"ז. ובשמירת שבת כהלכתה, וכ"ה בילקוט יוסף שבת כרך ד' סימן של].

 

ד המפלת אחר מ' יום להריונה דינה כיולדת, שבתוך ג' ימים מעת לעת צריכה לאכול, אפילו אומרת שאינה צריכה לאכול. ומשלשה ועד שבעה אם אמרה צריכה אני, ואפילו בשותקת, מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור. ואם אמרה איני צריכה רשאית להתענות. [מטה אשר דף קכב בשם הרב גור אריה. וכ"פ בפחד יצחק מע' יולדת ודיניה ביוהכ"פ. והובאו בשדי חמד מע' יוהכ"פ ר"ס ג. וכן כתב בביאור הלכה סי' תריז ד"ה יולדת. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רצה]

 

ה אשה מניקה שהתינוק שלה חולה, ואם תתענה ביוהכ"פ, יכולה לגרום לו חשש סכנה, לא תתענה, ותשתה פחות פחות מכשיעור. [שו"ת דבר שמואל אבוהב סימן קז, חתם סופר ח"ו סי' כג]. ואפילו אם יש לה אפשרות להשתמש בתחליפי חלב לתינוק, אין לה להתחשב בכך, לפי שמזונו של התינוק הוא חלב האם. [הליכות שלמה מועדים עמ' פב. ועיין עוד בחזון איש סי' נט אות ג', ובשו"ת הר צבי חאו"ח סי' רא]. ומיהו אם התינוק בריא, המניקה מתענה ומשלימה, אף אם יחסר מעט חלב לתינוק בגלל הצום. ומכל מקום כל מניקה תעשה בחכמה לשתות הרבה חלב בערב יום הכפורים, כדי שלא יחסר מזון התינוק. [חזו"ע ימים נוראים עמ' רפז בהערה]

 

ו אשה שאחר תענית הפילה את עוברה, ואירע לה כן פעמיים, וכעת היא בהריון, והרופאים אומרים שהפלתה נגרמה על ידי התענית, ומזהירים אותה שלא תצום בעת הריונה, מותרת לאכול ביום הכפורים פחות פחות מכשיעור. [חזון עובדיה ימים נוראים]

 

ז אין להזדרז לסמוך על רופא גוי האומר שהחולה חייב לאכול ביום הכפורים, שלכל חולי קל אומרים תמיד שאם יתענה יסתכן. וגם רוב רופאי ישראל בעונותינו הרבים הם כופרים ובזדון לבם מייעצים להדיח בענין אכילת איסורין, ובימי תענית, יותר מעכו"ם. ולכן אם יש רופא ישראל כשר לפנינו, ירא ה', בודאי דלכתחלה יש להתייעץ עמו בדבר. אבל כשאין רופא כזה, בהכרח יש לסמוך על רופאי זמנינו, כי על כל פנים דבריהם עושים לנו ספק סכנה. וספק סכנה דוחה יוהכ"פ. ובפרט אם ידוע לנו כי אפילו רופא לא דתי, והוא עצמו אינו מתענה ביוהכ"פ, מ"מ לא ירצה להכשיל אחרים על ידו, דנים אותו כתינוק שנשבה, וסומכים עליו להאכיל את החולה ביוהכ"פ. והכל לפי ראות עיני המורה. [כ"כ בתפארת ישראל למשניות (פ"ח דיומא מ"ה אות כו) ומ"מ כשאין רופא כשר, בהכרח לסמוך על רופאי זמנינו וכמ"ש בשו"ת דברי יואל (חאו"ח סי' לב). ע"ש. וע"ע בשדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' ג אות ה].

 

ח יולדת שיושבת על המשבר עם חבלי לידה, יכולים לתת לה לאכול ולשתות פחות פחות מכשיעור, כדי שתתחזק ותוכל לסבול חבלי לידה, שזה נכלל במה שאמרו יולדת תוך שלשה ימים מחללים עליה את השבת. והמעוברת ברגע שיש לה צירי לידה, צריכה להתחיל לשתות, שלא תיכנס ללידה במצב של חוסר נוזלים, ויתכן שתשתה בלי הגבלה כדי שתספיק לשתות לפני הלידה. ועדיף לתת לה משקה כזה שמזין את הגוף, כגון חלב או מיץ ענבים, ולא רק מים. וכן אם מרגישה שהיא צריכה לאכול אוכל, ולא די לה בשתיה בלבד, אפילו הרופא אומר שאינו צריך לאכול, תאכל, ותבא עליה ברכה. [חזו"ע שם].

 

ט מעוברת שהריחה מאכל ונשתנו פניה, אף על פי שלא אמרה צריכה אני לאכול, לוחשים לה באזנה שיום הכפורים הוא, אם נתקררה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילים אותה עד שתתיישב דעתה. ויש אומרים שאם נשתנו פניה אין צריך ללחוש באוזנה, אלא נותנים לה מיד. (מאמר מרדכי ר"ס תריז). [מרן בש"ע סי' תריז ס"ב. וע' בילקו"י מועדים, וחזו"ע שם].

 

י וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו הרי הוא מסוכן אם לא יאכל ממנו, ומאכילים אותו ביום הכפורים. [כ"כ הרא"ש (פרק יוהכ"פ סי' יג), וכ"פ מרן בש"ע].

 

יא מעוברת שהריחה מאכל אסור, יש אומרים שאפילו ביום הכפורים אין לוחשין לה כיון שאין לו היתר. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רצו] 

דין קטן ביום הכפורים

 

א קטן פחות מגיל תשע שנים אינו מתענה כלל ביום הכפורים, ואפילו תענית שעות. ואף אם הוא רוצה להתענות מוחים בידו ומאכילים אותו. ולכן יש להזדרז לתת לקטנים אלו לאכול ולשתות לפני שילכו לבית הכנסת. וקטן בן תשע שנים שלמות מחנכים אותו לשעות, ומתענה, שאם היה רגיל לאכול בשעה שמונה בבוקר, מאכילים אותו בשעה תשע או עשר. היה רגיל לאכול בשעה תשע בבוקר, מאכילים אותו בשעה עשר או אחת עשרה. הכל לפי כח הבן, ולפי מזגו וטבעו. ולכן על ההורים לשים עיניהם עליו בערב יום הכפורים שיאכל וישתה כהוגן, ולהרבות לו בשתיה, כדי שלא יצמא ויצטרך לשתות בליל יום הכפורים. ואם התעורר בלילה ומבקש לשתות, יש להקל להשקותו. [חזו"ע ימים נוראים של].

 

ב קטן שהשלים י"א שנה ויום אחד, בין זכר בין נקבה, אם ידוע להוריו שהוא בריא ויכול להתענות כל היום, יתענה כל היום. ואם לאו אל יתענה אלא עד חצות היום. ובזמנינו שאין הקטנים בריאים כל כך, ולא מסוגלים להתענות יום שלם כראוי, נער שהשלים י"ב שנה, ונערה שהשלימה י"א שנה, יתענו עד חצות היום, ולא יותר. ונערה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ונער בן שלש עשרה שנה ויום אחד, מתענים ומשלימים, ורק אם הם חלשים ביותר, יש להתייעץ עם רופא, וכתורה יעשה. ואין להחמיר בזה חומרות מיותרות, שכבר נאמר אל תהי צדיק הרבה, ואפילו אם יש ספק ספיקא להחמיר, כל שיש חשש של סכנה כל שהוא, אסור להחמיר. [ילקו"י מועדים. שו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' עב). חזו"ע ימים נוראים עמ' שמ]

 

ג אסור לגדול ליגע באוכלים ביום הכפורים, אלא לצורך להאכיל לקטן. ומותר להאכילו בידים, ולכן החכם עיניו בראשו לקחת עמו לבית הכנסת עוגות או פירות, לתת לבנו הקטן בסיום העמידה של שחרית. ובשעות שהוא צם מדין חינוך, אין להשקותו או להאכילו, כדי שלא לבטל מעליו מצות חינוך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד צג].