א בזמן הזה מותר לרפאות חולים גויים, ומותר אף לחלל שבת על חולה גוי, באופן שאם לא יטפל בגוי הדבר יתפרסם ויגרום שגם הגויים לא יטפלו בחולים ישראל שיש בהם סכנה. ולכתחלה יעשה ע"י שנים. וראה לעיל בהלכות שבת עוד בענין חילול שבת לצורך גויים.
ב החילוניים שבזמן הזה יש לרובם ככולם דין של "תינוק שנשבה לבין הגויים", אפילו שהם מחללים שבת בפרהסיא. ואין אומרים כיום "מורידין ולא מעלין". ולכן מצוה להצילם ואסור לעמוד על דמיהם, וכל שכן שאין לגרום למותם אף בגרמא בעלמא.
סימן קנז – על איזה עבירות יהרג ואל יעבור
א כל העבירות שבתורה חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג אינו רשאי, אלא אם כן הגוי מכוין להעבירו על דתו, שבזה רשאי להחמיר על עצמו וליהרג. וכן אם הוא בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא לעבור, אם הגוי מתכוין להעבירו על הדת. אבל אם אינו מתכוין להעבירו על הדת אלא עושה כן להנאתו, יעבור ואל יהרג. ובשעת הסכנה אפילו על מנהג קל יהרג ואל יעבור.
ב אם מכריחים אותו לעבור על עבודה זרה ועל גילוי עריות ושפיכות דמים, אפילו אם הוא בצינעא, ואין העכו"ם מכוין אלא להנאתו, יהרג ואל יעבור. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד רפ]
ג יש אומרים שגם ילד קטן רשאי למסור עצמו להריגה על פי המבואר בסעיף הנ"ל. ויש חולקים, שאיך אפשר לחנכו ליהרג, כאשר לא יגדל להיות מחוייב.
ד אמרו חז"ל (כתובות סז: ברכות מג:) נוח לו לאדם להפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, ויש אומרים שהוא כפשוטו, דצריך ליהרג ולא לעבור להלבין פני חבירו. ודעת המאירי שהוא דרך צחות לשון, ולאו דוקא. ולכן אין צריך למסור עצמו להריגה בשביל שלא יעליב את חבירו. [ילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם פרק ו' הערה ח'].
ה חולה שהרופא מצוה עליו לאכול דבר איסור, או לעשות כל דבר איסור מחשש לפיקוח נפש, אינו רשאי להחמיר על עצמו.
ו הנוסע במטוס או באניה בין גוים ואויבים, מותר לו ללבוש בגד של ערבי כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי. וכל זה כשאינו מצהיר בפירוש שהוא גוי, רק שהם טועים בו על ידי מלבושיו, אבל להתכחש לדתו ולעמו אסור בהחלט.
ז אסור להיות ספרן בספרייה כללית-חילונית, שיש בה ספרי כפירה ואפיקורסות, שהרי יהיה נאלץ לתת לכל דורש מהספרים האלה, ויש בהם משום כל הקורא בספרים חיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא, ועובר על לפני עיוור לא תתן מכשול.
סימן קנ-קנג – דיני ייחוד ואכילה עם עכו"ם
א לא יתייחד ישראל עם עובדי כוכבים החשודים על שפיכות דמים. ולא תתייחד ישראלית עם עובד כוכבים אפילו הם רבים ונשותיהם עמהם.
ב גוי שעשה משתה לחופת בנו או בתו, והזמין ישראלים להשתתף בשמחתו אפילו הוא עושה להם מאכלים מיוחדים כשרים בהשגחת ישראל, ובחדר מיוחד ליהודים בלבד, אסור לישראל לאכול שם, ואפילו הוא אוכל משלו והשמש שלו עומד ומשמש אותו. ואין הבדל בזה בין הגוי ישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה, או משאר אומות, ואין להתיר מטעם איבה. אבל ערבי שהוא מחסידי אומות העולם ואוהב ישראל והרבה להיטיב ליהודים, שהשיא את בנו, ומבקש מידידיו היהודים לבא להשתתף בסעודה כשרה ומשתה שיערוך להם בחדר מיוחד, ויתאספו בביתו של ישראל אחד מידידיו לאכול ולשתות לרגל שמחתו, ותחת השגחה מיוחדת למהדרין, ויש חשש איבה אם יסרבו לו, וגם הגוי יהיה נוכח שם לשמוח עמהם, מותר. וכל שכן שאם הגוי שעושה משתה לחופת בנו שולח דברים כשרים מן הסעודה לישראל בביתו, כגון דגים לא מבושלים, או עוף חי, וכיוצא בזה, מותר. והוא הדין אם שלח לו ביד איש נאמן בשר שחוט כדת אל ביתו, שמותר. [הליכות עולם חלק ז' עמוד רפט. יביע אומר חלק י חיו"ד סימן יג עמוד רכא].
ג בזמן הזה מותר להתרפאות אצל רופא גוי אף בחולי שאין בו סכנה.
ד תינוקות חלשים שהרופאים דורשים לתת להם שמן דגים לשתות. יש להתיר בזה, מכיון שהם שותים רק חצי שיעור. ואם אפשר יעשו כן על ידי כריכה בקאפסולות. [ילקו"י חינוך קטן עמוד רסו. ועיין בהליכות עולם חלק ו' עמוד רלט דדוקא לבריא צריך קפסולות, אבל אם נפל למשכב אין צריך להחמיר בזה].
ה מותר להסתפר אצל ספר גוי במספרה הנמצאת בתוך היישוב, או אצל ספר גוי המדמה שאותו ישראל המסתפר אצלו הוא אדם חשוב.
ו אף שאסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש, אם מסתפר אצל גוי בינו לבינו וכדי להראות אדם חשוב, מותר להסתכל במראה. ובלאו הכי בזמן הזה נהגו להסתכל במראה.
סימן קמח-קנ – דיני חגי האלילים
א בזמן הזה מותר לשאת ולתת עם הגויים בימי חגיהם, ולהלוותם כמו בכל ימות השנה.
ב אין מוכרים בתים ושדות בארץ ישראל לעכו"ם, אבל משכירים להם בתים ולא שדות. ובחו"ל מוכרים אלו ואלו.
ג מי שיש לו נושים רבים, אסור לו לברוח מפניהם לבית עבודה זרה, אף בזמן הזה, דמשום דררא דממונא, או איבה, אין להתיר את הכניסה לבית עבודה זרה, שרק מפני פיקוח נפש שרי.
ד אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו. אבל אם מכירו שיקבל ממנו טובת הנאה, אין איסור ליתן לו מתנת חנם. ויש אומרים שכל האיסור דוקא בנוצרי, אבל בישמעאלים אין איסור ליתן להם מתנת חנם. ויש חולקים. ויש אומרים עוד, שאין איסור זה נוהג אם הוא נעשה לתועלת הישראל שלא יהיה לו הפסד מרובה, או במכירה לזמן. ויש חולקים גם בזה. [ע"פ המבואר ברמב"ם ספר המצוות מצוה נא. ואף להגירסא שהביאו בהוצאת פרנקל, שהוא דוקא בגר תושב, כבר כתב בכס"מ פ"י ממאכלות אסורות ה"ז, דהיינו שהוא מבני דת דלא פלחי לע"ז. ע"ש. ו זו כוונת הרמב"ם בספר המצוות. וע"ש בהגר"א סי' קכד סק"ד דלרבותא נקט גר תושב דאפ"ה אוסר בשתיה].
ה בזמן הזה נהגו להקל למכור לגוי הן בהמה דקה והן בהמה גסה.
ו מותר לפרנס עניי הגויים ולבקר חוליהם, ולקבור מתיהם, ולהספידן, ולנחם אבליהם, מפני דרכי שלום.
סימן קמג – שלא לבנות ביתו סמוך לבית עבודה זרה
א נכון להזהר לכתחלה שלא לעשות בית כנסת תחת דירת גוי, שבודאי אין הגוי נמנע מלהשתמש בעליית בית הכנסת תשמיש של גנאי, או שיש לו שם עבודה זרה וכדומה. ובדיעבד שכבר עשו בית כנסת תחת דירת גוי, יש להתיר לקיים את בית הכנסת, בפרט אם הוא לזמן עראי, שכל התפלות מופנות לבית המקדש, ומשם עולות השמימה.
ב יחיד הדר בבנין קומות, ומעליו דרים גוים, אם נאנס ומתפלל ביחידות בביתו, מותר לו להתפלל גם תחת דירה של גוי.
ג בית כנסת קבוע שמתפללים בו מספר שנים והגויים רכשו בסמוך אליו בנין, ועשאוהו לבית עבודה זרה שלהם, מעיקר הדין אין צריך לפנות את בית הכנסת ולרכוש מקום אחר לתפלה, רק שיעשו ככל האפשר לאטום את החלונות היטב כדי שלא ישמעו את כלי השיר והנגינות מהבנין הסמוך.
ד יש להחמיר בכל תוקף שלא להכנס לכנסיה של נוצרים, ואין להקל בזה אפילו משום דרכי שלום ומניעת איבה. [יבי"א חלק ב' חלק יורה דעה סימן יא. יחוה דעת חלק ד' סימן מה עמוד רלה]
ה ולפיכך שגריר יהודי בחו"ל שהוזמן מטעם השלטונות שם לטקס השכבה בכנסיה או במסגד, במות אחד השרים שלהם, אסור לו ללכת אל הכנסיה, אלא ימציא אמתלא על העדרו, אבל במסגד מותר, שאינו בית עבודה זרה, כיון שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכמ"ש הרמב"ם, ולכן סתם יינם של ישמעאלים אינו אסור בהנאה, אלא רק בשתיה משום גזרת בנותיהם. ומותר להתפלל במסגד של ישמעאלים, כיון שאינו דומה לכנסיה של נוצרים שהיא בית עבודה זרה. [יביע אומר חלק ז' חלק יורה דעה סימן יב].
ו חצר שיש בה עבודה זרה, אסור להכנס לתוכה אלא אם כן רוצה לעבור דרכה בכדי לקצר את דרכו, ואדרבה עדיף שיעשה כן מאשר לילך בדרך ארוכה, מאחר ונראה כמכבד את העבודה זרה שלא עושה אותה קפנדריא. ומכל מקום אם יש עוד דרך קצרה כמוה, ראוי להחמיר שלא לעבור דרך חצר זו. ולכנסיה אסור בשום אופן.
ז אף בעלי אומניות אסור להם להכנס לתקן ולסייד בכנסיה של נוצרים, או ריהוט וכיור של כלים קבועים וכדומה. ויש להזהירם על כך.
ח הסכמת האחרונים שאין להפוך כנסיה של נוצרים שעבדו שם עבודה זרה בקבע, לבית כנסת קבוע.
ט מותר להתפלל בתוך מערת המכפלה ולהקים שם בית כנסת, אף על פי שעל גבי המערה יש גם מסגד של הערבים. [ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמו' תיב. ילקו"י הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד שצ. ילקו"י, תשס"ד, סי' צ, הערה יב, תפלה כרך א', עמוד קסח. שאר"י ח"ב עמ' שב].
סימן קמ-קמא – דין הצלמים וצורות עבודה זרה
א אסור לעשות צורת אדם בולטת, ואסור להשהותה בביתו. ודוקא כשהיא צורה שלימה בכל איבריה, אבל פרצוף אדם וצוארו עד החזה בלי גוף, אפילו הוא בולט, אין בו שום איסור, בין בעשייתו, בין בשהייתו. והמנהג להקל לקנות לילדים הקטנים לשם שחוק ושעשוע, בובות העשויות תבנית אדם, שנעשו לשם משחק, ומכל מקום טוב להחמיר היכא דאפשר שלא לקנות בובות תבנית אדם שלם בכל חלקי גופו ואבריו, רק חצי הגוף העליון, או כאותם הנראות מצד אחד, דהיינו עין אחת וחצי חוטם ויד ורגל. ומותר לסחור בהם למכור ולקנות, גם בתבנית אדם שלם בכל איבריו. ואותם בתי חרושת העושים זאת לכתחלה מאן לימא לן שברצון חכמים עושים. והשואל על זה לעשות מעשה לכתחלה מורים לו להחמיר. ומכל מקום אין למחות בידי המקילים לעשות כן. [יביע אומר ח"ג סימן ח. וחלק י' חיו"ד דף שעב טור א ד"ה והנה. יחוה דעת חלק ג' סימן סד עמוד רג. הליכות עולם ח"ז עמ' רפב]
ב נשים הלובשות פאה נכרית, ויש להן בבית פסל צורת אדם בולט כדי להניח עליו את הפאה בשעה שאינן לובשות אותה, יש לקרוא עליהן: עבירה גוררת עבירה, שעצם לבישת פאה נכרית ולצאת בה לרשות הרבים, אסורה היא לרוב הפוסקים, והגאון ההפלאה ובית דינו החרימו את היוצאות לרשות הרבים בפאה נכרית, ומרעה אל רעה יצאו להניח בביתם צורת אדם בולטת, שהיא אסורה לדעת כל הפוסקים, ויש למחות בידן ולהחזירן בתשובה. ומכל מקום אם אין צורת אדם שלימה, אלא רק חצי העליון של האדם, אין למחות ביד העושות כן, שהרי מרן בשלחן ערוך (סימן קמא סעיף ז) כתב להתיר בזה.[רב פעלים חלק ד' סימן י' ד"ה אמנם. הליכות עולם חלק ז' עמוד רפה].
ג פרוכת שרקום עליה צורת אריות מצדי לוחות שכתוב בהם עשרת הדברות, יש לאסור לתלות פרוכת זו על ההיכל של ארון הקודש מבחוץ. וכן יש לאסור להקים צורת אריות מברונזא או שיש, וכיוצא, מעל לארון הקודש. ורבני ישראל נקראים לדרוש ברבים על כך, ולדבר על לב הגבאים במתק שפתים, להסיר צורות אלו מבתי הכנסת, ולפרסם ברבים שלא יוסיפו להקדיש פרוכות כאלה לבית הכנסת. ויש לעשות הכל בחכמה ובתבונה בשלום ובמישור, ולא לגרום ח"ו למחלוקת, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. [יחוה דעת חלק ג' סימן סב. ירחון קול תורה].
ד צלב (שתי וערב) שתולין אותו הנוצרים בצוארם, אין לו דין עבודה זרה, שלא נעשה אלא לזכרון בעלמא, ומותר בהנאה, כיון שאין דרך להשתחוות לו, והוא הדין לצלב הניתן לאיש נכבד מאת המלכות לאות הוקרה וכבוד, (מדליה), שאין בו כל חשש שהשתחוו לו, שמותר לאיש ישראל לעונדו על חזהו ולהתכבד בו, כיון שאין בו סרך של עבודה זרה, רק לכבוד בעלמא, אלא שטוב שלא לעונדו תמיד, אלא רק בשעה שמבקר אצל אנשי השלטון, ובהופעות רשמיות, וכיוצא בזה. [שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' סה. הליכות עולם ח"ז עמוד רעז].
ה יהודי שהזדמן לו בגד מרוקם ברקמי זהב בצלבים רבים, שנועד לראש הכומרים, שלובש אותו בבקוריו לפני המלכים, או בכנסיה שלהם ביום אידם, וזה קנאו על מנת למוכרו למי שירבה במחיר, בדיעבד יש להקל לו למוכרו לנוצרי. [יביע אומר חלק י' חיו"ד סימן יד עמוד רכב. בהסכמת מו"ר ראש הישיבה הגאון רבנו עזרא עטייה זצ"ל].
ו מותר להצטלם בתמונה פוטוגרפית. ואין לחוש בזה משום הנאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ואף לדעת המחמירים בצילום, יש להקל בצילום חצי גוף העליון בלבד. והוא הדין שיש להקל בצילום פרופיל, שרואים בתמונה רק צד אחד של הפנים, עין אחת ואוזן אחת. וכל זה ממשנת חסידות לשרידים אשר ה' קורא, אבל מעיקר ההלכה כבר פשט המנהג להקל בזה בכל אופן בצילום. בפרט כשיש צורך לחיבוב התורה. וכן נפוץ המנהג גם אצל החרדים לדבר ה'.
ז תמונת אדם בולטת שנראה שם חצי גופו (פרופיל), כאדם השוכב על צדו, שאין נראה ממנו אלא עין אחת ואזן אחת ויד אחת ורגל אחת, וצד אחד של החוטם, מותרת, כיון שאין שם תמונת אדם בשלימותו. [הליכות עולם חלק ז' עמוד רפה].
ח נוהגים לקשט הסוכה בחג סוכות בתמונות של צדיקים וגדולי הדור, וכן יש לתלות בביתם תמונות של גדולי תורה לקיים: והיו עיניך רואות את מוריך. והדין כן גם בציור של תמונת אדם, שאין איסור בציור זה, כל שאינה צורה בולטת. וכל שכן שמותר להשהות התמונה באלבום, או לתלות התמונה בחדרי משכיותיו. [יחוה דעת חלק ג' סימן סג. הליכות עולם חלק ז' עמוד רפב].
ט מותר לתלות תמונות של חיות ועופות, על כותלי הבית, בין ציור בין תמונות מצילום, שכל שלא נעשו לשם עבודה זרה, ונעשו לשם נוי וכיוצא, יש להקל. ומותר להסתכל בתמונות אלה וליהנות מיופיין.
י מה שנהגו להדפיס על שטרות כסף צילום דיוקנאות של בני אדם, אין לפקפק בזה, שכבר נתבאר שפשט המנהג להתיר צילום אדם ע"י פוטו-גרפי. [יבי"א ח"ד חיו"ד סי' כב אות ג].
יא מותר לצייר צורות בהמות חיות ועופות ודגים וצורות אילנות ודשאים אפילו בציור בולט, מכל מקום בבית הכנסת אין ראוי לצייר כן על הכתלים, כדי שהדבר לא יבלבל את כוונת המתפללים. [ילקוט יוסף חלק ב' על הלכות קריאת התורה ובית כנסת].
יב צורת חמה ולבנה וכוכבים אסור לעשות, בין שוקעות בין בולטות. ומצינו לרבים שנהגו להקל בדבר, בפרט לילדים קטנים, וסמכו על כמה חילוקים שכתבו הפוסקים, שיש אומרים שאם צורת החמה או הלבנה אינה שלימה, וחסר בה משהו, אין איסור בדבר. [רב פעלים. דרכי תשובה]. ויש מי שכתב שאם מציירים את החמה והלבנה בצבעים בלבד, דלית ביה מששא, מותר. [מהר"ם מרוטנבורג שמברדכי. וכ"כ בדעת כהן]. ודעת הרשב"א והריטב"א והרא"ש שאין איסור אלא בציור בולט. אבל בציור שוקע מותר. אולם לדינא מרן סתם בשלחן ערוך שצורת חמה ולבנה וכוכבים אסור לעשות בין שוקעות בין בולטות. ודעת המהר"ם אלשיך, שגם בציור חסר כגון צורת לבנה חסרה כמו שנראית בתחלת החודש במרום, יש לאסור. וכן דעת המהרימ"ט. [הליכות עולם חלק ז' עמוד רפז].
יג אסור לבנות בית דוגמת ההיכל, השוה לארכו ורחבו וגובה קומתו. וכן אסור לעשות שלחן דוגמת שלחן של לחם הפנים שבמקדש, בארכו ורוחבו וקומתו. אולם דגם של משכן מוקטן, העשוי להסביר על ידו לתלמידים ביאורי הפסוקים של עשיית המשכן, מותר. ואין בו איסור כלל, בין בעשייתו בין בשהייתו. וכל שכן אם עושה הדגם של המשכן מניילון הקשה (בקליט) או ממתכת שיש להתיר. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד רעט. הליכות עולם חלק ז' עמוד רפח]
יד אסור לעשות מנורה של שבעה קנים ממתכת, בין של זהב בין של שאר מתכות. אולם אותם המנורות החשמליות הקבועות בבתי הכנסת, בנות שבעה קנים, שעל קני המנורה יש נורות סגורות, המאירות על ידי חשמל, ואין שם למעלה בית קיבול לתת שם שמן ופתילה, מותר לעשותה ולקיימה. ואין להחמיר להוריד ממנה קן אחד כדי שלא יהיה שוה למנורות בית המקדש, כי החומרא בזה מביאה לידי קולא, שהרי אסור לסתור או לנתוץ דבר מבית הכנסת. ומכל מקום לכתחלה טוב שלא לעשות עוד מנורות כיוצא באלה, ואפילו בבית הכנסת, אף על פי שאינם לצורך הדיוט. אך המיקל אף לכתחלה יש לו על מה שיסמוך. [שו"ת יביע אומר חלק א' חיו"ד סי' יב. יחוה דעת חלק ג' סימן סא עמוד קצד]
טו מותר לעשות טפטים מבד ולהדביקם על קירות הבית, אף אם ידוע שיש בהם שעטנז. וכן מותר לקבוע בגדי רקמה בכתלים, כשהם מחוברים למעלה ולמטה ומן הצדדים במסמרות, אף שהם כלאים, ומותר לישב סמוך להם. וכן תמונת גובלן העשויה מפשתן, ורקמו עליהם בחוטי צמר, והם שעטנז, מותר לתלותם בקיר, ואין בזה איסור שעטנז. ולענין "וילון" ראה בהלכות שעטנז. [ילקוט יוסף דיני שעטנז סימן שא].
סימן קכב – דין נותן טעם לפגם בכלים
א המבשל במזיד בקדרה שאינה בת יומא, יש להחמיר ולאסור עליו התבשיל, אף על פי שקיבל טעם לפגם, משום קנס. [שו"ת יביע אומר חלק ח' חלק יורה דעה סי' יד. שכן מבואר בדברי הרשב"א והרא"ה והמאירי והריטב"א. ושלא כדברי הרב שם אריה שפסק להתיר, ולא זכר שר מהראשונים הנ"ל, גם שלא כדברי הרה"ג רבי יוסף ידיד בשו"ת שארית יוסף שפסק להקל, וגם ממנו נעלמו דברי הראשונים הנ"ל].
א הלוקח כלים ישנים מן העכו"ם כדרך שנשתמש בהם העכו"ם כך הוא היכשרן, וכבולעו כך פולטו. ותנור שאופים בו לחם עם שומן מן החי, שהוא אסור מן התורה, ורוצים לאפות בו פת של ישראל, ואי אפשר לפרק את התנור וללבן אותו, הדרך היא להמתין עשרים וארבע שעות בלא להשתמש בתנור זה כלל, ואחר שינקו אותו היטב שלא ישאר בו שום חשש דבר בעין, וישפשפו היטב במי אמה או אקנומיקה מהדברים הפוגמים בודאי, כדי לוודא שאם נשאר משהו מהפת האסורה או מהשומן ייפגם על ידי חומרי הניקוי. ויעשו ליבון קל, ודי בזה במקום צורך. [יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן מה אות ב].
ב כלים יקרים העשויים פורצליין (פרפורי), כגון צלחות וכוסות, שנשתמשו בהם באיסור, ועברו יותר משנים עשר חודש שלא נשתמשו בהם כלל, ויש הפסד מרובה לזורקם, מותר להשתמש בהם אחר מעת לעת, דחשיב כדיעבד. ומכל מקום לרווחא דמילתא יש לעשות להם הגעלה ג' פעמים, ולהשתמש בהם בהיתר. [יביע אומר חלק ז' חלק יורה דעה סימן י', ושם דן בבעל תשובה אשר בהיותו רחוק מתורת ה' השתמשו בביתו במערכת כלים אחת לבשר וגם לחלב, ואת הבשר לא הכשירוהו כדת, באופן שהכלים נאסרו, וכשזכה לחזור בתשובה, קנה כלים חדשים להשתמש בהם כדת, ונשארו אצלו כלים רבים יקרים העשויים פורצליין (פרפורי), ובעיקר צלחות וכוסות, שנשתמשו בהם באיסור, ועברו יותר משנים עשר חודש שלא נשתמשו בהם כלל, ושם האריך בדברי החכם צבי וסיעתו דס"ל שאחר ששהו הכלים י"ב חודש, כלה הטעם הבלוע בהם, והוי כעפרא בעלמא, ומותר להשתמש בהם, והאחרונים השיגו עליו מתשובת הרשב"א דס"ל דלא מהני ישון י"ב חודש אלא בקנקנים שהיו בהם יין נסך, שאחר י"ב חודש כלה הלחלוחית שבהם, משא"כ בשאר איסורים. אולם מדברי הרמב"ן והרא"ה מוכח דפליגי, וס"ל להקל בזה גם בשאר איסורים, ומכיון דהוי פלוגתא דרבוותא בדרבנן, ספקא דרבנן לקולא, ובצירוף שהצלחות והכוסות אינם אלא כלי שני, וגם בצירוף דעת האומרים שכל שיש הפסד מרובה בדבר, כגון כלי חרס שנשתמשו בהם באיסור, מותר להשתמש בהם אחר מעת לעת, דהוי כדיעבד].
ג מחבת שטיגנו בו בשמן דבר איסור, אין מועיל לו הגעלה, וצריכה ליבון, דלא חשיב ככלי שהשתמשו בו בדבר לח, ואמנם לגבי פסח יש להקל בהגעלה, שהרי רבים מהפוסקים סוברים דחמץ נחשב היתרא בלע ואין בו דין ליבון, ואף שמרן הש"ע החמיר (בסימן תנא ס"ד) להצריך ליבון בכלים שבלעו חמץ בלא אמצעות רוטב, מכל מקום בכהאי גוונא יש לסמוך עליהם להקל בהגעלה. [יביע אומר חלק י' דף שכ טור א' אות יח].
ד קצב שמכר בשר החתום בחותם חלק, ואחר כך נתברר שבאותה חנות היתה גם בהמה אחת טריפה, והוא מכר אותה בטעות, והקונים בישלו את הבשר בכלים, ונתנו הבשר בצלחות העשויים מכלי פורצליין, או אמאייל [מתכת מצופה בסממנים] וקיים הפסד מרובה לאסור הכלים, יש להורות להכשיר את הכלי על ידי הגעלה, וגם את כלי החרס יש להתירם על ידי הגעלה ג' פעמים, מאחר שאין השואלים בטוחים שנכשלו באכילת בשר טריפה, כי אצל אותו קצב היה גם בשר של בהמה כשרה.[יביע אומר ח"י חיו"ד סימן ה' עמוד קצו].
א הקונה כלי סעודה חדשים מגוי, אסור להשתמש בהם עד שיטבילם במקוה או במעיין קודם שישתמש בהם, שכך נאמר בשלל של כלי מדין, "אך במי נדה יתחטא", ופירשו חז"ל (עבודה זרה עה:), מים שהנדה טובלת בהם. ונחלקו הפוסקים אם טבילה זו חיוב מן התורה, או אינה אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ומדברי מרן נראה דסבירא ליה דהוי מדאורייתא. ומיהו טבילת כלי זכוכית לכולי עלמא הויא רק מדרבנן. ובספיקם יש להקל. [יחוה דעת חלק ד' סימן סד עמוד רלב. הליכות עולם חלק ז' עמוד רנ].
ב צריך להטביל הן כלים העשויים מכל מיני מתכות והן כלים העשויים מזכוכית, וכן כלי פיירקס ודורלקס המיובאים מחו"ל. אבל כלים העשויים מחרס, או כלים המצופים חרס, אין צריך להטביל, וכן כלים העשויים מפלסטיק או מניילון, וכן כל כלי פורצליין [בלשון ערבי פרפורי] פטורים מטבילה. [שו"ת יביע אומר חלק ד' סימן ח. יחוה דעת חלק ג' סימן ס' עמוד קצב]. ואין למורה הוראה ששואלים אותו להצריך להחמיר להטביל כלי פורצלן, מצד חומרא, שאין אחר המנהג כלום. וכיום בהרבה מקומות בעולם רוב כלי הפורצליין מצופים זכוכית, ולכן צריכים טבילה, וראה להלן סעיף ג'. [הליכות עולם חלק ז' עמוד רנז].
ג כלי חרס המצופים מבפנים ומבחוץ באבר או בזכוכית, צריכים טבילה בברכה. ואם אינם מצופים אלא רק מבפנים, יטבילם בלא ברכה. [הליכות עולם ח"ז עמוד רנז].
ד כלי חרס המצופים באבר או בזכוכית רק מבפנים, שיש בהם מחלוקת אם צריכים טבילה, והדין הוא שיש להטביל אותם בלא ברכה, וכנ"ל, אם הם חביות גדולות של חרס המצופים, אין צריך להטבילם כלל, מפני שיש טירחא רבה בהטבלתם. וטוב שיתנם במתנה לגוי ויחזור וישאילם ממנו בדרך שאלה. [הליכות עולם ח"ז עמוד רסא].
ה בעת שמטביל את הכלים צריך שהכלי יהיה רפוי בידו. וצריך להטביל כל הכלי כאחד, ואפילו הוא כלי גדול וארוך, משום שאין טבילה לחצאין. [הליכות עולם ח"ז עמוד רנג].
ו צריך להזהר שלא תהיה חציצה בין הכלי לבין המים שבמקוה, ולכן אם יש חלודה על הכלי אפילו הוא חדש שלא נשתמש בו הגוי, צריך לנקותו יפה, ולהעביר החלודה מעליו. ולכן אולר שהלהב של הסכין מקופל בתוכו, צריך שיפתח אותו בעת טבילתו, כדי שיחדרו המים בכל סביבתו של הסכין, שאם ישאר הסכין בפנים ויטבילנו כשהוא מקופל בתוכו, יש לחוש לחציצה. וכן כל כיוצא בזה. והתוית הדבוקה לכלי צריך להסירה לפני הטבילה. [הליכות עולם ח"ז עמוד רעד].
ז אם מטביל כלי אחד, מברך עליו, אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי. ואם הם שני כלים או יותר מברך אקב"ו על טבילת כלים. ובדיעבד, בין שבירך על כלי אחד, על טבילת כלים, בין שבירך על טבילת כלים רבים על טבילת כלי, יצא. [יחוה דעת חלק ב' סימן יט עמוד עז. הליכו"ע ח"ז עמוד רנד].
ח יברך קודם טבילת הכלי, שיהיה עובר לעשייתן, ואם מטביל את הכלים בתוך המקוה המיועד לטבילה לרבים, יצא מחוץ לחדר ויברך, ויזדרז להטביל מיד. ואם מטביל בבור המיוחד לטבילת כלים, אם המים שם עכורים יתרחק ד' אמות יברך ויזדרז להטביל מיד. [הליכו"ע ח"ז עמוד רנד].
ט כלי שיש בו ספק אם חייב בטבילה או לא, יטביל עמו כלי אחר שחייב בטבילה בודאי, ויברך על טבילת כלים. ואם אין תחת ידו כלי הצריך טבילה ודאי, יטביל הכלי הספק בלי ברכה. [הליכות עולם ח"ז עמוד רנה].
ט כלי סעודה המיוצרים בארץ ישראל, ונמכרו לבעל חנות-כלים שהוא קראי, או מחלל שבת בפרהסיא, הקונה מהם כלים אלה, מן הדין אין צריך להטבילם, אם הכלים הם תוצרת בית חרושת של ישראל. ואם רוצה להחמיר להטבילם אסור לו לברך עליהם. ובכלי זכוכית הנקנים ממחלל שבת אפילו ממדת חסידות אין צריך להטבילם כלל. [יביע אומר חלק ב' חלק יורה דעה סימן ט'].
י אבל הקונה כלים מן הגוי, אף על פי שהכלים הם תוצרת בית חרושת של ישראל, והפועלים ישראלים, מכל מקום כיון שעברו לרשותו של הגוי וקנינו, צריכים טבילה, שיצאו מרשות הגוי ונכנסו לרשות ישראל. [שם].
יא ישראל מומר לחלל שבת, ואפילו המיר לדת אחרת, וחזר בתשובה, אינו צריך להטביל את הכלים שברשותו. ורק את הכלים שנקנו מגוי או היו קודם ברשות הגוי, צריך להטביל. [ומכל מקום צריך להכשיר את הכלים שאכלו בהם דבר איסור ויעשה כן על פי שאלת חכם]. [הליכות עולם ח"ז עמוד רסט].
יב בעל ואשה נכרים שהתגיירו כדת, אינם צריכים להטביל את כלי הסעודה שלהם שנקנו קודם הגירות. ודי שיכשירו אותם כדת ממה שבלעו איסור. [יביע אומר ח"ז סימן ח'. ושם ביאר שאין זה דומה למעשה שהיה בכלי מדין, ועוד, שכאשר נתגיירו חלה עליהם קדושת ישראל, ואותה קדושה חלה גם על כליהם, וכמ"ש האחרונים. הליכות עולם ח"ז עמוד רסט].
יג סוחר יהודי המוכר כלי סעודה חדשים הקנויים מגוים, והטביל כמה כלים מפני שרצה להשתמש בהם לצרכי סעודתו, ואחר כך נמכרו לישראל אחר, יש אומרים שהקונה חייב להטבילם שוב, מפני שבשעת טבילתם הראשונה היו פטורים, כי ברשות הסוחר לא היו עומדים אלא לסחורה, ויש חולקים, ולכן למעשה הקונה יטבילם בלא ברכה. [יביע אומר חלק ז' חלק יורה דעה סימן ט'].
יד כלי סעודה של בתי מלון, יש להטבילם בלא ברכה. [יביע אומר חלק ז' חיו"ד סימן ט' אות ג].
טו מותר לאכול ולשתות בקיוסק או במסעדה ובבית הארחה כשרים, אפילו כשיודעים בבירור שכלי הסעודה לא הוטבלו, וכן הדין בכלים שבמטוס, כי רבים מהאחרונים פוטרים אותם מדין טבילת כלי סעודה הנקנים מעכו"ם, מפני שעיקר קנייתם למסעדה ולקיוסק הוא לצורך מסחר, לארח בהם תיירים ועוברים ושבים, בכדי להרויח לפרנסתם, ולא להשתמש לצרכי בעל המסעדה ובני ביתו. ואמנם המנהג שמטבילים את הכלים של בתי המלון ומסעדות בלא ברכה. [יבי"א ח"ב סי' ט. יחו"ד ח"ד סי' סב עמו' רכה. הליכו"ע ח"ז עמוד רנא וערה]
טז ואמנם המתארח אצל חבירו שלא הטביל את הכלים, אין לאורח להשתמש בכלים שלא הוטבלו, ואפילו אם בעל הבית עבר והשתמש בכלים אלה במשך זמן רב. ועל כל פנים אין המאכל או המשקה שבכלי [שלא הוטבל] נאסרים. [יחו"ד שם. יבי"א שם. הליכו"ע שם].
טז במקומות שרוב בתי החרושת לכלים הם יהודים, וקנה כלים ואינו יודע אם הם של בתי חרושת של גויים או לא, אין צריך להטביל. [יביע אומר חלק ד' סימן ח סק"ה. וח"ו סימן יב סק"ה. יחוה דעת חלק ג' סימן ס' עמוד קצ]
יז ישראל שקנה כלים חדשים מן הגוי, על מנת להסתחר בהם, לא ישתמש בהם לעצמו אפילו עראי בלי טבילה, ואם הטבילם, יודיע לקונה אותם שכבר נטבלו, כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה. [הליכות עולם ח"ז עמוד רסח].
יח קומקום חשמלי שאם יתנוהו במים של המקוה להטבילו, יתקלקל, וכן כלי חשמל גדולים שאי אפשר להטבילם, יתנהו במתנה לגוי, ויחזור וישאלנו ממנו, כי השואל או השוכר כלים חדשים מן הגוי פטור מלהטבילם, כיון שלא קנאם להיות שלו. ואין זה דומה למעשה שהיה בכלי מדין, שהכלים היו לגמרי של ישראל. [הליכות עולם ח"ז עמוד רסה].
יט חצובה ששופתים עליה הקדרה, אפילו אם לפעמים נותנים עליה לחם לחממו, הולכים אחר רוב תשמישה, ופטורה מן הטבילה. וסכין של שחיטה אינו צריך טבילה, מפני שעדיין הבשר צריך בישול או צלייה, ואין עליו עדיין תורת אוכל ממש. [שם עמו' רסו].
כ ריחיים או מדוכה ששוחקים בהם קפה בלבד, אין צריכים טבילה, כיון שהקפה צריך בישול, ואין אוכלים אותו בעינו. וכל שכן אם מכונת הרחיים היא חשמלית, שיש חשש שתתקלקל אם יכניסה למים של המקוה, שאינה צריכה טבילה. [הליכות עולם ח"ז עמוד רסז].
כא מפצח אגוזים, מן הדין אין צריך טבילה, וטוב להטבילו בלא ברכה. [הליכו"ע ח"ז עמוד רסז].
כב שיניים תותבות אינם צריכים טבילה, אפילו נעשו על ידי גוי. [הליכות עולם ח"ז עמוד רסח].
כג ישראל שנתן חתיכות כסף לאומן גוי לעשות לו כלי, אין הכלי הזה צריך טבילה, הואיל ועיקר הכסף הוא משל ישראל, וכן ראוי להורות. [הליכות עולם ח"ז עמוד רסח].
כד כלים של חמץ שנכללו בשטר המכירה של מכירת החמץ, ראוי להחמיר הטבילם בלי ברכה. [יביע אומר חלק ו' חיו"ד סימן יא. יחוה דעת חלק ג' סימן כד, חזון עובדיה על פסח מהדו"ק עמוד רצ].
כה קטן אפילו הגיע לחינוך, אינו נאמן לומר על כלי סעודה של מתכות שהטבילם, אבל כשר הוא להטביל הכלים בפנינו, ויברך על טבילת הכלים, וכן נאמן הוא לומר על כלי זכוכית שהטבילם, כיון שעיקר חיוב טבילת כלי זכוכית אינו אלא מדברי סופרים. [שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן ט אות ח'. ובילקוט יוסף חלק א' מהדורת תשמ"ה, עמוד קצ. הליכות עולם ח"ז עמוד רסב].
כו אין לשלוח קטן להטביל כלי מתכות, שמאחר וטבילת כלי מתכות מדאורייתא, לא מאמינים לקטן על זה. ומכל מקום להטבילם בפני ישראל גדול מותר. [ילקו"י דיני חינוך עמ' רעד]
כז אף על פי שמבואר בשלחן ערוך (סי' קכ ס"ד) שאין הקטן נאמן על טבילת כלים, מכל מקום בר מצוה שהגיע לכלל שנים נאמן על טבילת כלים, אף שלא נבדק אם הביא שתי שערות, דסמכינן על החזקה דרבא להקל בזה. [יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' ט' אות ד. הליכו"ע ח"ז עמו' רסב].
כח אם הטביל כלים על ידי גוי בדיעבד עלתה להם טבילה. אבל לכתחלה לא יעשה כן, בשביל הברכה, שאם לא יטבילם בעצמו אינו רשאי לברך, שאין שליחות לגוי. [הליכות עולם ח"ז עמוד רסג].
כט צלוחיות גדולות של זכוכית שמכניסים בהם יין לקיום, אבל אין משתמשים בהם לשתות מהן, ראוי לטובלן בלא ברכה. ויש פוטרים אותן לגמרי מן הטבילה. והמיקל יש לו על מה שיסמוך. [הליכות עולם ח"ז עמוד רנו].
לא כלים שהוטבלו כדת, ונתערב בהם כלי שעדיין לא הוטבל, יש אומרים שדינו ככל תערובת יבש ביבש, חד בתרי בטיל, ויש מחמירים לחזור ולהטביל את כולם, דהוי כמו דבר שיש לו מתירים, אך יטבילם בלא ברכה. ואם הם כלי זכוכית יש להקל שלא להצריכם טבילה כלל. [הליכות עולם ח"ז עמוד רעו].