ילקוט יוסף חינם האתר להפצת יהדות הלכה

סימן שכב – הלכות חלה – חלת ארץ ישראל וחלת חו"ל

 

א נאמר בתורה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה. ולפיכך מצות עשה להפריש חלה מן העיסה, וליתנה לכהן. [ובזמנינו שורפין את החלה, כאשר יבואר].[אוצר דינים לאשה ולבת עמוד תרכט]

 

ב יש אומרים שמצות חלה אינה מצוה חיובית על האדם, אלא הרי היא מצוה קיומית, שאם רוצה לאכול מעיסתו מצוה עליו להפריש חלה, ולתקן את עיסתו בהפרשת חלה. ויש אומרים שהיא מצוה חיובית על האדם. [אוצר דינים לאשה ולבת עמוד תרכט]

 

ג לא חייבה התורה להפריש חלה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר, והיה באכלכם מלחם הארץ. [ראה להלן סעיף ו']. וגם בארץ ישראל אין החיוב מן התורה אלא בזמן שכל ישראל שם, שנאמר בבואכם בביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה בארץ ישראל [שאין רוב היהודים נמצאים בארץ ישראל], אינה אלא מדרבנן, ובכל ספק בזמן הזה אזלינן לקולא. [אוצר דינים לאשה ולבת עמוד תרל]

 

ד אפילו לאחר ההפרשה וקריאת שם, אין החלה אלא מדרבנן. וגם בזה במקום ספק אמרינן ספק דרבנן לקולא. [אוצר דינים לאשה ולבת עמוד תרלא]

 

ה יש מי שאומר שאשה שנסתפקה אם הפרישה חלה או לא, יש לילך בזה להקל, ככל ספק דרבנן דנקטינן לקולא, ואף שהעיסה בחזקת איסור, וגם חשיבא כדבר שיש לו מתירין, שיכול להתירה על ידי הפרשה [בלי ברכה], אפילו הכי אזלינן בזה להקל. וטוב להחמיר ולהפריש בלא ברכה. [אוצר דינים לאשה ולבת עמוד תרלא]

 

ו מפרישין חלה בחוץ לארץ [בכל הארצות] מדברי סופרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ומברכים על הפרשת חלה כמו שמברכים בארץ ישראל. [אוצר דינים שם עמוד תרלג]

 

ז מה שנאמר בתורה ראשית עריסותיכם, מדין תורה אין לזה שיעור, ואפילו אם הפריש כל שהוא, פטר את העיסה. רק שלא יעשה כל עיסתו חלה, אלא ישייר ממנה מעט. אבל מדברי סופרים מפרישין כמות של חלק אחד מעשרים וארבעה בעיסה. ומאפייה העושה למכור מפרישין חלה בכמות של חלק אחד מארבעים ושמונה בעיסה. ואולם בזמן הזה שהחלה אסורה באכילה לכהנים מפני הטומאה, והחלה בלאו הכי נשרפת, נוטלים חלה כל שהוא, ואין צריך להחמיר ליטול אחד ממ"ח בעיסה. וכן כיום אין מפרישין ב' חלות, אלא די בחלה אחת שאותה שורפין באש. [ונכון להחמיר להפריש פעם אחת בשנה שיעור חלה אחד מכ"ד כדעת האר"י ז"ל. בן איש חי]. ויש מהאשכנזים שנוהגים להפריש שיעור כזית. [אוצר דינים לאשה ולבת מהדורה שניה, שנת תשס"ה עמ' תרלג]

 

ח אחר ההפרשה שורפין את החלה באש, ולכתחלה אין לזרוק את החלה לאשפה ולזלזל בקדושת חלה. [ראה להלן סימן שכח סעיף ז']. ויש אומרים שלא ישרפו את החלה עם היסק התנור, אלא ישרפו החלה בפני עצמה, כדי שלא ליהנות ממנה. ולכן נוהגים להשליך את החלה לתנור קודם שאופים בה. ויש מתירין, ונוהגים להקל בזה. [אוצר דינים שם עמוד תרלו]

 

ט אולם אם אי אפשר לשרוף את החלה שהפרישו, מכל סיבה שהיא, יש לעטוף אותה בנייר היטב, ולזורקה לאשפה. וכן לאחר ששרף את החלה מותר לו לזורקה לאשפה, כיון שכבר נעשתה מצוותה, ואין בזה משום זלזול במצוה. [אוצר דינים לאשה תשס"ה עמוד תרלו]

 

י אשה שהפרישה חלה ולא הספיקה לשורפה, והחלה נאבדה, או שתינוק או עוף אכלה, אינה צריכה להפריש חלה אחרת, שכבר נתקיימה המצוה והעיסה נפטרה בעצם ההפרשה. [אוצר דינים לאשה ולבת מהדורת תשס"ה, עמוד תרלז]

 

יא מותר לשרוף בלילה את החלה הניטלת מן העיסה, שבזמן הזה היא חלה טמאה, ודינה כתרומה טמאה, שמותר לשרוף החלה בלילה, ואין צורך להדר לשורפה ביום דוקא. ואין דינה כדין קדשים שאין שריפתם נוהגת בלילה אלא ביום. [יבי"א ח"י חיו"ד סי' מה עמו' רצד]. 

בדין יישוב ארץ ישראל

 

א אסור לרדת מארץ ישראל לחוץ לארץ אפילו כדי להצטרף להוריו הדרים בחוץ לארץ. אולם מותר לרדת לחוץ לארץ לקבל פני הוריו ולחזור לארץ ישראל, וכן לבקר בקברי הצדיקים הקבורים שם, אבל אין לצאת לחוץ לארץ לשם טיול בלבד, אפילו על מנת לחזור. [יחוה דעת ח"ג סי' סט עמוד רכא. וח"ה סימן נז. ושם אם מצות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה מן התורה או מדרבנן, ובדין לצאת לחו"ל לצורך פרנסה ולימוד תורה].

 

ב מותר לעיתונאים לצאת למצרים לדווח על מגעי השלום עם הערבים, ואין בזה איסור משום יציאה למצרים. [יחוה דעת חלק ג' סימן פא עמוד ערה].

סימן שכא – הלכות פטר חמור

 

א בכור בהמה טמאה נוהג בכל מקום ובכל זמן. ואינו נוהג אלא בחמורים. וזהו מצותו, שכל ישראל שיש לו חמורה שביכרה פודהו בשה מן הכשבים או מן העזים, בין זכר בין נקבה, ובין שלם בין בעל מום, בין גדול בין קטן, ויתננו לכהן. ומאימתי חייב לפדותו, משיולד עד שימות, אלא שמצוה לפדותו מיד, שלא להשהות המצוה. ולאחר שיפדנו הוא חולין גמורים, ומותר בגיזה ועבודה כשאר חולין. והכהן יעשה גם כן בשה כמו בשאר חולין. [שלחן ערוך יורה דעה סימן שכא סעיף א].

 

ב אם אין לו שה לפדותו, פודהו בשווייו. ונותן דמיו לכהן. לא אמרה תורה להחמיר עליו אלא להקל עליו, שאם היה לו פטר חמור ששוה עשרה סלעים, יש לו לפדותו בשה שוה דינר. במה דברים אמורים כשהיו דמי פטר חמור מג' זוזין ומעלה, אבל אם היו דמיו פחות מג' זוזין, אין פודין אותו אלא בשה או בג' זוזין. ועין יפה לא יפחות מסלע. ועין רעה בחצי סלע, ובינונית בג' זוזים. [שם סעיף ה].

 

ג בענין מצות פטר חמור, המקיים מצוה זו לא יברך שהחיינו, אלא ילבש בגד חדש ויברך "שהחיינו" לפוטרו, ויפטור גם את המצוה מברכת שהחיינו. [יבי"א ח"י יו"ד סי' לא עמ' רמו].

---

סימן שכ – הלכות פדיון בהמה בכורה

 

א בהמה שעדיין לא ביכרה, או שלקח אותה מן הגוי, וספק יש בדבר, שמא לא ביכרה, צריך למכור אותה או חלק ממנה לגוי, כדי להפקיע מן הולד אשר תלד קדושת בכורה, שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם "בבני ישראל" באדם ובבהמה, ולא בעכו"ם. והמכירה צריכה להיות על פי הדין, בכסף ובמשיכה לרשות הגוי. וטוב ונכון שיעשה המכירה על פי עצת תלמיד חכם הבקי בהלכה. ואם לא מכר את הבהמה וילדה זכר, הרי הוא קדוש בקדושת בכורה, ואסור לשחוט אותו ולאכול ממנו, שהוא כשוחט קדשים בחוץ, שיש בו איסור כרת, עד שיפול בבכור מום מעצמו. [הליכות עולם חלק ה' עמוד רפז].

סימן שט – בכור בהמה בזמן הזה

 

א בכור בזמן הזה אין בו היתר אלא על ידי מום, ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו, אינם רשאים, אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום.

 

ב בכור שנצרמה אזנו, הרי נעשה בעל מום, שיכולים לשחטו. וכיצד היא צרימת האוזן, שנפגמה בחסרון מן התנוך, ולא העור שבשפת האוזן, בין שנפגמה בידי אדם בין בידי שמים. ולכן אם צרמו את העור בלבד, דהיינו האליה הרכה, אין זה מום. והצרימה שנחשבת למום היא בראש הסחוס שבמשמוש היד מרגישים קושי, בין שנפגמה האוזן בין שנסדקה בלי חסרון. להוציא האליה הרכה של האוזן, שהיא העור שבשפת האוזן. [יביע אומר חלק י' חיו"ד סימן נח אות כ, דף שפ סוף טור ב].

סימן רמ – דין מכה אביו ואמו
[פרק טז]

 

א נאמר בתורה: ומכה אביו ואמו מות יומת, ולכן אסור לבן להכות את הוריו. ואפילו אם הם הכוהו שלא כדין. וכל המכה את אביו או את אמו ועשה בהם חבורה, חייב חנק. אחד האיש ואחד האשה שהכו את אביהם או אמם חייבים מיתה. ודוקא שעשו בהם חבורה, אבל אם לא עשו בהם חבורה אינו אלא באיסור לאו. הכהו על אזנו וחרשו, נהרג, שאי אפשר שיעשה חרש בלא חבורה, שטיפת דם יוצאת מבפנים האוזן ועל ידי כך נחרש. ואמנם אם אביו מכהו ויש חשש סכנה לחייו, מותר לבן להתגונן מפניו אף אם יצטרך להכותו. [ילקו"י שם פרק טז סעיף א מהדורת תשס"א עמוד תקלג. ובמהדו' תשס"ה עמו' תרפו].

 

ב לענין איסור הכאת אביו ואמו אין.מועילה מחילה מראש שיהיה מותר לו להכותם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טז ס"ב מהדורת תשס"א עמוד תקלו, ובמהדורת תשס"ה עמוד תרפח]

 

ג אם היה צורך לקחת דם מאביו לבדיקה, והבן רופא, אין לבן להוציא דם אפילו אם האבא מוחל. וכן אם היה לאביו קוץ בבשרו, או עוקץ של דבורה או צרעה, לא יוציאנו, שמא יבוא לעשות בו חבורה ולהוציא דם. וכן אם האב רוצה לתרום דם, והבן הוא רופא לא יקיז דם לאביו, גם כשאין שם אחר. וכן לא יחתוך לו אבר, אף על פי שמכוין לרפואה. ויש אומרים שאם אין שם אחר מותר לבן לטפל באביו אף אם מוציא דם, וכן דעת הרמ"א. אך לדינא יש להחמיר בזה, ורק כשאין שום אפשרות להשיג רופא אחר, שאז יש לסמוך על המקילין. הא לאו הכי יש לעשות מאמץ והשתדלות מרובה שהקזת הדם וכל כיוצא בזה תיעשה על ידי אחר, גם אם הדבר הוא עת הצורך ושעת הדחק. [ילקו"י שם ס"ג]

 

ד חולה הזקוק לקבל זריקה בכל יום, וקשה עליו לחפש מי שיזריק לו בכל יום, או מפני שזה כרוך בהוצאות ובטירדות, רשאי בנו להזריק לו את הזריקות, אחר שבדרך כלל אין מוציאים דם בעת הזריקה. [הואיל והזריקה נעשית בתוך הבשר]. אך יש לו לבן לבקש סליחת אביו מכאן ולהבא, שאם יגרום לו צער וכדומה, שימחול לו על כך. ואם נזדמן לשם אדם אחר, יש להעדיפו שהוא יזריק. וזריקות הנעשות בתוך הורידים דינן כהקזת דם, כדלעיל. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טז ס"ד מהדורת תשס"ג עמוד תקמה, ובמהדורת תשס"ה עמוד תרצד]

 

ה רופא מומחה הבקי במלאכת הניתוח, והאב רוצה שהבן הוא זה שינתח אותו, לאחר שהוא מומחה בניתוחים מסוג זה, יש מתירים לבן לנתחו לאחר שהאב ימחל לו מראש. ויש אומרים שלגבי הוצאת דם לא מועילה מחילת האב, ולכן לדידן יש להורות שרופא אחר ינתח, והבן יעמוד בסמוך למנתח להדריכו ולהנחותו להצלחת הניתוח. ואם הבן הוא אפוטרופוס על אביו הזקן, וצריך לחתום על הניתוח, פשוט שמותר לו לחתום. [שם ס"ה]

 

ו בזמנינו שהתספורת נעשית במכשירים חשמליים חדישים, והאב מבקש מבנו שיגלח את שערו, מותר לבן לספר את אביו בין בתספורת הראש ובין בתגלחת הזקן, ובפרט כשאין שם אחר שיספר ויגלח את אביו. אך יזהר שלא לעשות חבורה. ובפרט כשמגלח סוף הראש בסכין, דשכיח שנפצעים, דיש לבן ליזהר בזה מאד. [ואם חושש שיוריד דם, לא יעשה בסכין]. וכן מותר לבן לגרד את גבו של אביו כשמבקש ממנו, אחר שאין כאן חשש להוצאת דם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טז ס"ו, מהדורת תשס"א עמוד תקנ]

 

ז מי שראה את אביו מעולף, וצריך לתת לו סטירות כדי שיתעורר מהתעלפותו, ואין שם אחר שיעשה זאת במהרה, מותר לבן לסטור לאביו כדי לעורר אותו מעלפונו, אחר שכוונתו לרפואה. ואין בזה הוצאת דם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טז ס"זמהדו' תשס"א עמ' תקנג]

 

ח איסור מכה אביו אינו שייך במכה אבי אביו, והרי הוא כמכה אחד מישראל. [שם ס"ח]

 

ט היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה, אפילו נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג, אסור לו להכותם ולקללם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טז ס"ט מהדורתתשס"א עמוד תקנד]

 

י בן שהכה את אביו בקטנותו, או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום נכון שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה כשיגדיל, אף שעבר קודם שנעשה בר עונשין. אך בודאי שאין לעשות שום תשובה בדבר שימנע ממנו להתמיד בלימוד תורתינו הקדושה, וכגון אם יצום וימנע מלבוא לשיעור תורה, שאין לך דבר גדול יותר מלימוד תורה. ואדרבה ירבה בתלמוד תורה ככל יכולתו. [שם ס"י]

 

יא מי שנשאו לבו לשוב בתשובה שלימה, ונזכר שגנב כסף מהוריו כשכבר היה בר מצוה, חייב להשיב להם את הממון, או שימחלו לו בפירוש, ולא יסמוך על אומדנא שמחלו לו על כך. וגם כשלא ידעו שגנב מהם צריך מחילה ממש בפועל. ואם ההורים נתנו ממון לבן על מנת שיוציא את הממון לצרכי אכילה, והבן בזבז את הממון לצרכים אחרים, אם לא התנו תנאי מפורש רק גילו דעתם שרצונם שיוציא לצרכי אכילה, אין בזה דין גזלן. ומכל מקום טוב מדין כיבוד אב ואם לבקש מהם מחילה על שעשה שלא כרצונם. וקטן שגנב או שהפסיד ממון לחבירו, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טז סי"א, מהדורת תשס"א עמוד תקסב]

מנהגי הסעודה

 

צז נהגו לעשות סעודה בשעת פדיון הבן. וסעודת פדיון הבן, חשובה סעודת מצוה. ואף אם עושים את הפדיון שלא בזמנו, חשובה הסעודה לסעודת מצוה. ומכל מקום אין חיוב בדוקא לאכול פת. [שובע שמחות מהדורא קמא (עמוד רטו), ובמהדורא בתרא חלק ב' עמוד שמב].

 

צח אם חל פדיון הבן בימי תענית שני וחמישי שבימי השובבי"ם, או בתענית עשרת ימי תשובה, מצוה לאכול בו, וגם מי שנהג במשך שנים להתענות בימים הנ"ל, מותר לו לאכול בסעודת פדיון, דחשיבא סעודת מצוה, גם כשעושים פדיון שלא בזמנו. [שם שמד].

 

צט יש נוהגים לעשות הסעודה קודם הפדיון, ובאמצע הסעודה עושים את הפדיון. אולם המנהג כיום לעשות קודם את הפדיון, ואחר כך עושים את הסעודה. [שם עמוד שמה].

 

ק יש אומרים שהמשתתף בסעודת פדיון הבן הרי זה כאילו התענה פ"ד תעניות. ויש אומרים שאין לזה שום מקור. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שמו].

 

קא תלמיד חכם השוקד על לימודו, יכול להמנע מללכת לסעודת פדיון, על מנת שישב ויעסוק בתורה בהתמדה. ואף לכתחלה רשאי ללמוד ולא ללכת לסעודת מצוה. ומכל שכן בתלמיד חכם המברר הלכה למעשה. ואם רואה שעל ידי הליכתו לשם, יצילם מהוללות וליצנות, ויזכה אותם בדברי תורה, כדאי לבטל מלימודו וללכת לשם. [שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד דף רעו. ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שמו].

 

קב כשעורכים בצהרים סעודה גדולה לכבוד פדיון הבן, יש להתפלל תחלה מנחה גדולה קודם הסעודה, דאף שלכתחלה עדיף להתפלל מנחה קטנה, מכל מקום כשהוצרכו לאכול סעודה גדולה יש להקדים התפלה. ואין מועיל שומר. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שמז].

 

קג לפי מנהגינו שעורכים את הפדיון בלילה, יש להקפיד להתפלל ערבית קודם הסעודה, משום שאסור להתחיל בסעודה חצי שעה קודם זמן קריאת שמע. [שובע שמחות עמוד שמח].

 

קד המנהג פשוט שאין אומרים "שהשמחה במעונו" בזימון של סעודת פדיון הבן. אבל אם בסעודה משתתף חתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו, אף שאין הסעודה נערכת לכבודו אלא לכבוד הפדיון, אומרים בזימון "שהשמחה במעונו". [שובע שמחות שם עמ' שמט].

 

קה יש שאין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה ביום שעושים פדיון בבית הכנסת, דהיינו שאבי הבן מתפלל מנחה בבית הכנסת, ומיד לאחר התפלה מקיימים את פדיון הבן. ויש אומרים שצריך לומר תחנון, אפילו אם עורכים את הפדיון סמוך למנחה ממש. וכן נראה. אך על כל פנים אין לעשות מזה מחלוקת, ואם יש בצבור כאלה שרוצים להמנע מאמירת וידוי ותחנונים בתפלת מנחה הסמוכה לפדיון, ימנעו מלומר וידוי, ומי שירצה להחמיר על עצמו יוכל לומר אחר התפלה וידוי ותחנונים לבדו, ויאמר י"ג מדות בניגון כקורא בתורה. שכבר ביארנו במק"א דהיכא שהצבור לא אמר וידוי, רשאי היחיד להחמיר על עצמו ולומר וידוי לבדו, בלי שהדבר יגרום למחלוקת. [ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שנ].

 

קו אם עורכים את סעודת פדיון הבן בסוכות, חייבים הסועדים פת לאכול בסוכה, שדוקא בסעודת חתן תוך שבעת ימי המשתה הקילו לאכול בבית [כשמקום הסוכה צר מלהכיל את האורחים] אבל בסעודת מילה ופדיון לא הקילו בזה. [ילקו"י שובע שמחות ב' עמו' שנא].

סימן רמ, רמא – דין מקלל אביו ואמו
[פרק טו]

 

א נאמר בתורה (שמות כב, יז): "ומקלל אביו ואמו מות יומת". לפיכך המקלל את אביו או אמו אפילו לאחר מיתתן חייב סקילה, אם הוא בעדים והתראה. אחד האיש ואחד האשה שקללו. במה דברים אמורים שקללום בשם מהשמות המיוחדים, אבל קללם בכינוי, אינו חייב אלא בלאו כמו המקלל אחד מישראל. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טו מהדו' תשס"א כרך ב' עמ' תקכג]

 

ב גם אם אביו או אמו שוטים או חרשים, אסור לקללם. וכן אסור לקלל את הוריו בכתב. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טו ס"ב מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד תקכח, ובמהדורת תשס"ה עמוד תרפג]

 

ג המקלל את אבי אביו או את אבי אמו, אינו בכלל חיוב מקלל אביו ואמו. והרי זה כמקלל אחד משאר ישראל. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טו ס"ג מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד תקכח]

 

ד כל המבזה את אביו או את אמו אפילו בדברים, ואפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר (דברים כז, טז): ארור מקלה אביו ואמו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק טו ס"ד]

 

ה גר אסור לו לקלל את אביו הגוי, ולא להכותו ולא יבזהו, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. [ילקו"י שם פט"ו ס"ה מהדו' תשס"א כרך ב' עמוד תקל, ובמהדו' תשס"ה עמוד תרפד]

 

ו אם האם שומעת שהקטן מבזה את אביו, או שאינו מכבדו, צריכה לגעור בו, וכן האב ששומע את בנו הקטן מבזה את אמו, או שאינו מכבדה, צריך לגעור בו, כדי שיורגל עוד בקטנותו לכבד את הוריו ויאריך ימיו. [ילקו"י שם מהדו' תשס"א כרך ב' עמ' תקלב. ובמהדו' תשס"ה עמ' תרפו] 

פדיון הבן בשבת ויום טוב

 

צג אין פודין את הבן בשבת, משום דדמי למקח וממכר האסור בשבת. [שם עמ' שלז].

 

צד אם חל יום שלשים ואחד ביום טוב, יש לדחות את הפדיון למוצאי יום טוב, שאין פודין ביום טוב. ואפילו לא ביום טוב שני של גלויות. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שמ].

 

צה מה שאסרו לפדות את הבן בשבת, הוא גם אם רוצה לפדותו בחפץ השווה כסף, ואותו חפץ ראוי לטלטלו בשבת, שהדבר נראה כמקח וממכר בשבת. [שובע שמחות עמ' שמא].

 

צו ומכל מקום אם עבר ופדה את הבן בשבת, הבן פדוי ואין צריך לחזור ולפדותו. [שם].   

פדיון הבן במעגל השנה

 

עט אם חל פדיון הבן בערב פסח, הנכון הוא לערוך את הפדיון בליל בדיקת חמץ, או בשעת בוקר מוקדמת, כדי שיוכל לסיים הסעודה עד סוף זמן אכילת חמץ. ואם עושה את הפדיון אחר זמן איסור אכילת חמץ, יכול לעשות הסעודה במצה עשירה, אבל יסיימו הסעודה עד השעה העשירית, שמשעה עשירית ואילך אסור לאכול בערב פסח אפילו מצה עשירה, [כשאוכל יותר מכביצה], כדי שיאכל מצה בליל פסח לתיאבון. וכשאוכל פחות מכביצה מצד הדין מותר, אבל אין להקל אלא במקום צורך גדול. [שובע שמחות ב עמו' של].

 

פ בהיות וסעודת פדיון הבן חשיבא סעודת מצוה, לכן מותר לבכורות להשתתף בסעודה זו, בערב פסח, ולפטור את עצמם מתענית בכורות. ואפילו בסעודת פדיון הבן שלא בזמנה, אפשר להקל לבכורות לאכול שם בערב פסח. [שו"ת יביע אומר חלק א' אורח חיים סימן כה]

 

פא אב בכור שפודה את בנו הגדול בערב פסח, מותר לו לאכול ולשתות בסעודת פדיון הבן שעורך לבנו הגדול, אף על פי שמקיים את מצות הפדיון שלא בזמנו [לאחר ל' יום]. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שלא].

 

פב מותר לעשות סעודת פדיון הבן בחול המועד, ואין בזה משום "אין מערבין שמחה בשמחה". והדין כן אפילו בפדיון הבן שנעשה שלא בזמנו. [שובע שמחות ח"ב עמוד שלב].

 

פג בפדיון הבן הנערך בימי ספירת העומר, מותר להביא לסעודה כלי נגינה ולהשמיע שם שירי קודש בליווי תזמורת, שכל שהיא שמחת מצוה יש להקל בדבר. [שם עמוד שלג].

 

פד אף שנוהגים להחמיר שלא לשמוע כלי שיר בימי בין המיצרים, מכל מקום לכבוד מצות פדיון הבן מותר. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שלג].

 

פה אם חל פדיון הבן בימי בין המיצרים, אבי הבן מברך שהחיינו בשעת הפדיון. [שם].

 

פו אם חל הפדיון בימי בין המיצרים, אבי הבן המברך שהחיינו בעת הפדיון, יכול לכוין בעת ברכת שהחיינו לפטור פרי חדש, אף בימי החול, ואחר הפדיון יברך ברכת הנהנין על הפרי ויאכלנו, אף שבדרך כלל אנו מקדימים ברכת הפרי לשהחיינו. [שובע שמחות ח"ב עמוד שלד].

 

פז אם חל פדיון הבן בימים שבין ראש חודש לתשעה באב, אף שנוהגים בימים אלה שלא לאכול בשר, בסעודת פדיון הבן מותר לכל המוזמנים לסעודה לאכול בשר. אולם אלו שהולכים לשם רק כדי לאכול בשר עבירה היא בידם. [שובע שמחות ח"ב עמוד שלד].

 

פח אף הנוהגים שלא להסתפר בבין המיצרים, אם חל פדיון הבן בבין המיצרים מותר לאבי הבן להסתפר ולהתגלח לכבוד המצוה. אך בשבוע שחל בו תשעה באב אין להקל בזה. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שלה].

 

פט אם חל פדיון הבן בשבוע שחל בו תשעה באב, מותר לאבי הבן ולאמו ללבוש בגדי שבת לכבוד הפדיון. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שלה].

 

צ אם חל מועד פדיון הבן בתשעה באב, יש אומרים שיעשה את הפדיון לפנות ערב, ואת הסעודה יעשה במוצאי הצום. ויש אומרים שידחו גם את הפדיון למוצאי תשעה באב. והעיקר כסברא ראשונה. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שלה].

 

צא כשחל פדיון הבן בתשעה באב, אבי הבן מברך שהחיינו. [שובע שמחות ח"ב עמ' שלו].

 

צב מותר לעשות סעודת פדיון הבן בפורים. [ספר ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמוד שלז].