א ארבעה צריכים להודות, יורדי הים כשעלו ממנה, הולכי מדברות כשיגיעו לישוב, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. ח'בוש, י'סורים, י'ם, מ'דבר. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקסט]. ב ומה מברך? ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. והשומעים אומרים: מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה. [ילקוט יוסף, ברכות עמוד תקסט. ירחון קול תורה תשרי תשס"ד עמוד פב-פג]. ג המנהג הפשוט שאין הקטן פחות מי"ג שנה מברך ברכת הגומל, אך הרוצים להנהיג שגם קטן יברך הגומל, יכולים להנהיג כן, והאב אינו יכול לברך הגומל במקום בנו. [שם] ד יש להזהיר את הקהל שיענו אמן אחר ברכת הגומל קודם שיענו "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". והמברך עונה אחר הקהל "אמן כן יהי רצון". [ילקוט יוסף דיני ברכות עמ' תקעא]. ה מי שהיה בבית האסורים ויצא משם, ונתחייב בברכת הגומל, וגם נסע מעיר לעיר שיעור מהלך פרסה, אף שנתחייב בברכת הגומל ב' פעמים, אינו מברך אלא ברכה אחת, ועולה לו לזה ולזה. וכן מי שהיה חולה וגם נסע לחו"ל, ברכה אחת פוטרתו. [ילקו"י, דיני ברכות עמו' תקעב. ודמי למחלוקת הפוסקים במי שנתחייב לברך ב' פעמים אשר יצר. וראה בילקוט יוסף השכמת הבוקר סי' ו'. ובירחון קול תורה סיון תשס"ד עמוד מו]. ו חטופי מטוס ששוחררו יש להם לברך ברכת הגומל. אבל קרוביהם וידידיהם אין להם לברך הגומל. ואשכנזי רשאי לברך על הצלת חבירו ורפואתו. [ילקוט יוסף ברכות עמוד תקעב]. ז נשים חייבות לברך ברכת "הגומל" לאחר שנתרפאו ממחלה, או לאחר לידת בן או בת. וכיו"ב. ולכן אם האשה נתחייבה בברכת הגומל, תלך לבית הכנסת ותברך בעזרת הנשים, כשיש עשרה אנשים בבית הכנסת, בעת קריאת התורה בין גברא לגברא. [כשיש חלון בעזרת הנשים הפתוח עד הגג], או תברך כשעושים מסיבה בבית להולדת הבת, או בעת לימוד "ברית יצחק" שנוהגים לערוך בליל הברית, או בעת סעודת המילה, כשיש שם עשרה אנשים גדולים. ותברכנה בפתח החדר, בקול רם, כדי שישמעו את הברכה. ואין לאשה למנוע עצמה מלברך הגומל בזמן שאינה טהורה. ואין לבעל לברך הגומל במקום אשתו, אלא אם כן גם הוא נתחייב בברכה זו, כגון שנסע מעיר לעיר שיעור פרסה וכדומה, שאז יברך בבית הכנסת בעת קריאת התורה, ואשתו תשמע את ברכתו בעזרת הנשים, ותכוין לצאת ידי חובת הברכה, וגם הוא יתכוין להוציאה בברכתו. ואף שהאיש מברך הגומל על נסיעה מעיר לעיר, והיא צריכה לברך הגומל אחר לידה או מחלה, יכול להוציאה מדין שומע כעונה גם בכהאי גוונא, דסוף סוף מטבע אחד הוא. ואם עברה ובירכה ברכת הגומל בלא עשרה, יצאה ידי חובה ולא תחזור לברך הגומל בעשרה. [ילקו"י, שם, עמ' תקעג, ועמוד תשנט. ירחון קול תורה חשון תשס"ד עמוד סח]. ח יש מי שכתב שיכולות הנשים שנתחייבו בברכת הגומל לברך ברכה זו בפני תשע נשים ואיש אחד, ואין לסמוך על דבריו נגד דעת מרן שקבלנו הוראותיו. ט אפשר לברך ברכת הגומל בלילה [בעשרה], ומכל מקום יש המקפידים שלא לברך ברכה זו אלא ביום. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקעד]. י צריך לברך ברכה זו בפני עשרה, וטוב ששנים מהם יהיו תלמידי חכמים, דכתיב, וירוממוהו בקהל עם, ובמושב זקנים יהללוהו. ואם אין תלמידי חכמים מצויים בעיר, יברך אפילו שלא בפני תלמידי חכמים. ונהגו לברך ברכת הגומל אחר קריאת התורה, לפי שיש שם עשרה. ואין להקל לברך שלא בפני עשרה אפילו לגבי אשה. ומכל מקום בדיעבד מי שעבר ובירך הגומל שלא בפני עשרה, לא יחזור לברך שנית ברכת הגומל, אלא יאמר ברכה זו בלי שם ומלכות בפני עשרה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקעד]. יא יש אומרים שאין המברך עצמו מצטרף לעשרה, דבעינן שיהיה שם מנין לבד מהמברך. ומכל מקום המברך באופן כזה שאין שם עשרה אלא בצירוף המברך, יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקעה]. יב מי שנתחייב בברכת הגומל, כגון שהיה חולה [עלה למטה] ונתרפא, ועלה לעליית מפטיר, יש לו לברך ברכת הגומל אחר סיום ברכות ההפטרה, ולא בין קריאת התורה להפטרה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקעו]. יג מי שנתחייב בברכת הגומל, כגון שנסע מעיר לעיר שיעור פרסה וכדומה, ואינו עולה לקריאת התורה, וחבירו שגם כן נתחייב בברכת הגומל עולה לקרות בתורה, יכול לומר לו שיכוין עליו להוציאו בברכת הגומל, וגם הוא יתכוין לצאת, ויוצא ידי חובת הברכה בשמיעתו, שגם בברכת הגומל מהני שפיר דין "שומע כעונה". [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמ' תקעו]. יד מי שהתחייב בברכת הגומל, לכתחלה ישתדל לברך ברכה זו בתוך ג' ימים, ואפילו שלא בפני ספר תורה ובשעת קס"ת, ושלא בפני ב' חכמים, ודי שיהיו שם עשרה. שאין להמתין ולאחר בשביל זה ברכה זו. ואם איחר מלברך ברכת הגומל יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה, אלא שנכון שלא לאחר יותר מג' ימים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקעז]. טו אם נתחייב לברך הגומל בערב יום טוב, טוב להשתדל לברך ביום טוב, או על כל פנים קודם שיעבור הרגל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקעח]. טז הנוסע מעיר לעיר בכל רחבי הארץ, אם יש בנסיעתו כשיעור פרסה, שהוא שעה וחומש, [שבעים ושתים דקות] בין ברכבת ובין באוטובוס וברכב פרטי, צריך לברך אחר כך "הגומל", לפי מנהג הספרדים ועדות המזרח. ואף אם יש בדרך נקודות ישוב ומושבים, גם בזה מנהגינו לברך הגומל, שכל הדרכים בחזקת סכנה. ואם נוסע מעיר לעיר פחות משיעור זה, לא יברך בשם ומלכות. ואם יש בהליכה וחזרה בו ביום שיעור פרסה, מברך בשם ומלכות, אף אם נסע מחצית שיעור פרסה בבוקר, ומחציתה בלילה. [ילקו"י ברכות עמ' תקעט. ילקו"י תפלה כרך ב' תשס"ד, עמוד ג']. יז והוא הדין בכל זה לענין תפלת הדרך, שהנוסע מעיר לעיר שיעור פרסה, מברך תפלת הדרך עם צאתו מהעיר. [ואין צריך שיחזיק בדרך איזה זמן]. ואין צריך לעצור את הרכב כדי לברך תפלת הדרך, אלא יכול לברך כשהוא נוהג ברכב. ומכל מקום אם יכול לעצור באופן שלא יכנס לסכנה, וכשאינו ממהר, נכון לכתחלה לעצור ולברך ברכת תפלת הדרך בכוונה. ואין צריך לברך אלא פעם אחת ביום, אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום. אבל אם היה דעתו ללון בעיר, ואחר כך נמלך ויצא מהעיר כדי לשוב לביתו וכדומה, צריך לחזור ולברך תפלת הדרך פעם נוספת. ואין לאומרה כשעדיין הוא בתוך העיר, אלא לאחר שיצא מהעיר ויתחיל בנסיעתו בכביש בין עירוני. ואם שכח לאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע בתוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה. ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפ. ילקוט יוסף תפלה כרך ב', מהדורת תשס"ד סימן קי]. יח הנוסעים בכבישים שמצוי בהם סכנה, כגון בכבישים שמצוי בהם יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על ידי המחבלים, מברך הגומל אף אם נסע פחות משיעור פרסה. ואם נוסע בכבישים אלה כל יום, יברך הגומל בשבת, [בין גברא לגברא], לפטור נסיעותיו במשך השבוע. [שם עמוד תקפא]. יט הנוסעים מעיר לעיר שיעור פרסה, יש שאין מברכים הגומל אלא בחזרתם למקומם, אם דעתם לחזור בתוך ל' יום. וכן הנוסעים להשתטח על קברי הצדיקים, ושוהים שם יומיים או שלשה, [ונסעו שיעור פרסה או יותר], יש שאין מברכים הגומל עד שישובו למקום מגוריהם. אולם המנהג הוא לברך הגומל כשנוסע לחו"ל אם מתעכב שם כמה ימים, ועולים לתורה בשבת, או בשני וחמישי, ומברכים הגומל בהיותם בחו"ל, ואחר כך כשחוזרים לארץ, חוזרים ומברכים הגומל על דרך החזרה. [ילקו"י הלכות ברכות עמוד תקפא-תקפב. על פי מעשה רב של מרן אאמו"ר שליט"א]. כ הטס במטוס שיעור שעה ושתים עשרה דקות, כשמגיע למחוז חפצו לשלום יברך ברכת הגומל, אף על פי ששדה התעופה קרוב למקום מגוריו, שגם זה בכלל הולכי מדברות ודרכים. ואם טס באוירון פחות מזמן זה, אינו מברך, וכדין הנוסע במכונית מהירה, שאם שהה בדרך פחות משיעור שעה וחומש, אינו מברך הגומל, אף אם באוטובוס שיעור הנסיעה הוא שעה וחומש. והטס באוירון הליכה וחזרה בו ביום, ובצירוף ההליכה והחזרה יש שיעור שעה וחומש ששהה בטיסה, מברך הגומל, בשם ומלכות. והדין כן גם באשה. [ילקו"י שם עמוד תקפב]. כא יש לברך הגומל גם אם טס במטוס שיעור הנז' מעל מקום יישוב, [הנה אע"פ שבסידור יחוה דעת כתבו שלא לברך, אין נראה כן לדינא, וכן הסכים עמנו מרן אאמו"ר שליט"א, שכל ששהה שיעור פרסה בנסיעה במטוס, מברך הגומל ותפלת הדרך, אף אם טס מעל מקום יישוב. וראה בילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד, עמוד יב, ובירחון קול תורה אלול תשס"ג עמוד לא]. כב חיילים הצונחים ממסוק וכדו', ורוצים לברך אחר כך ברכת הגומל, כדין הנוסע במקומות ששכיח בהם ההיזק, שמברך אפילו פחות משיעור פרסה, יש להם על מה שיסמוכו. [שם עמו' תקפג]. כג בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה, ולא מכה פנימית, כל שעלה למטה וירד, צריך לברך. ואין צריך שיהיה רתוק למטתו שלשה ימים, אלא כל שהיה רתוק למטתו חייב לברך הגומל כשיתרפא. ולכן פצועי תאונת דרכים שנפלו למשכב, צריכים לברך הגומל לאחר שיבריאו. וכל שכן מי שהיה חולה בכל גופו שכיוצא בו מחללין עליו את השבת על ידי גוי, שצריך לברך הגומל. אולם מי שחש בראשו, או במעיו, או בשיניו, ולא נפל למשכב, אין זה בכלל חולה, ולכשחלפו הכאבים אינו מברך הגומל. אלא אם כן היה לו חום. [ילקו"י על הלכות ברכות עמ' תקפג, ובמהדורת תשס"ד, עמוד תשנח. שארית יוסף חלק ג' עמוד שנח]. כד חולה עינים שיש בעיניו ציר או דמעות, או מוגלה, וסובל מכך, לאחר שנתרפא מברך הגומל בשם ומלכות. ואפילו אם לא עלה למטה. ומי שעבר ניתוח בעיניו, אף שלא הוצרך לאישפוז, צריך לברך הגומל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפד]. כה מי שעבר ניתוח שבר, או טחורים, וכדומה, וכן כל ניתוח מן החלל ולפנים, לאחר שנתרפא צריך לברך הגומל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפה]. כו מי שנתקף בחולי מידי פעם, מזמן לזמן, כל פעם שמחלים ונעשה בריא מברך הגומל, אף שהרופא אומר שחולי זה יחזור אליו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפה]. כז מי שהתעלף והתעורר, אינו מברך הגומל, אלא אם כן נסע מעיר לעיר שיעור פרסה, שאז יברך הגומל ויכוין לפטור גם את מה שהתעלף. אולם מי שחלה בשפעת ונפל למשכב באופן שהוא גרם לעצמו החולי על ידי חוסר זהירותו, לכשיתרפא מחוליו צריך לברך הגומל בשם ומלכות, ככל חולה שנתרפא. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפה]. כח מי שניסה לאבד עצמו לדעת על ידי שתיית רעל מסוכן וכדומה, ועל ידי טיפול נמרץ שב לאיתנו והבריא, אינו מברך הגומל, שאין זה מברך אלא מנאץ. [ילקו"י הל' ברכות עמו' תקפו]. כט מי שניצול מתאונת דרכים, לדידן אין לברך הגומל, אף אם היו עמו ברכב כאלה שנפצעו קשה, או ח"ו נהרגו באותה תאונה. וכן אין לברך בשם ומלכות שעשה לי נס במקום הזה, שאין מברכים אלא על נס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול, אינו מברך. וטוב לברך בלא שום ומלכות. ואם שהו בנסיעתם מהלך שעה ורבע, יברכו הגומל על הנסיעה, ויפטרו את נס התאונה. [שם עמ' תקפז]. ל וכן מי שנכנס לשחות בים, והיה בסכנת טביעה וניצול, כיון שלא נפל למשכב אינו מברך הגומל. וכן מי שיצא למלחמה ונלחם, אף שהיה בסכנת נפשות, אינו מברך הגומל בחזרתו מהמלחמה בשלום, אלא אם כן נסע מעיר לעיר שיעור מהלך פרסה, שאז יברך הגומל על הנסיעה ויועיל לו גם עבור הצלתו מהמלחמה. ואם רוצה לכתחלה לנסוע מעיר לעיר כדי לברך אחר כך הגומל, רשאי לעשות כן, ואין זה בכלל האיסור להכניס עצמו לידי סכנה, כיון שכן הוא דרך העולם לנסוע ממקום למקום. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד תקפז]. לא והוא הדין בזה למי שפרצו שודדים לתוך ביתו, ושדדו את כספו, והיה בסכנת נפשות, שאינו מברך הגומל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפז]. לב מי שנפצע בתאונת דרכים, והוצרך לאישפוז בבית החולים ואחר שהחלים מחוליו לא חזר לקדמותו לגמרי, אלא הפך לבעל מום קבוע, כגון קטוע רגל ל"ע, וכדומה, כל שנתרפא והוא בכח ובריאות, יברך ברכת הגומל בשם ומלכות. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפח]. לג מי שחש כאבים באיזה אבר מסויים מחמת נפילה וכדומה, או מחמת תאונת דרכים, ולא נפל למשכב ולא חלה, אינו מברך הגומל. וכן מי שחש כאב ברגליו והוצרך לשכב איזה ימים כדי שיוכל ללכת בלי כאבים, אינו מברך הגומל, אלא אם כן חלה בשביל זה. ואפילו מי ששבר את ידו והוצרכו להניח על ידו גבס, או תחבושת, אינו מברך הגומל. [ילקוט יוסף, שם, עמ' תקפח]. לד חולה שיש בו סכנה, כגון מי שהיתה לו מכה פנימית וכדומה, או מי שקיבל התקף לב ל"ע והיה בסכנה, וכדומה, אף שלא עלה למטה, או שירד מהמטה בו ביום, לכשיתרפא צריך לברך הגומל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפח]. לה מי שהיה חולה ונתרפא, ובטרם הספיק לברך הגומל חלה שנית, לא יברך הגומל עד שיתרפא שנית, ולכשיתרפא יברך ברכה אחת ויפטור בה את כל חיוביו. וכן מי שנסע מעיר לעיר מהלך פרסה, ובטרם שהספיק לברך הגומל נפל למשכב, אינו מברך הגומל על הנסיעה אלא לאחר שיבריא ממחלתו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפט]. לו מי שחלה ונתרפא, או שנפצע בתאונת דרכים, וכדו' והבריא, ולא הספיק לברך הגומל ומת לו אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, רשאי לברך "הגומל" בתוך שבעה ימי אבלות. ואם יש ספר תורה בבית האבל, יברך בין גברא לגברא. אך לא יעלה לספר תורה. ואם אין שם ספר תורה, או שיברך בפני עשרה, או שיברך בשבת של השבעה, בבית הכנסת, בין גברא לגברא. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקפט]. לז מה שיש נוהגים להסמיך את תפלת הדרך לברכה על איזה דבר מאכל, אין זה מעיקר ההלכה, אלא ממדת חסידות וזהירות בעלמא. [תוס' פסחים קד: ילקוט יוסף, דיני ברכות עמוד תקפט]. לח מי שרגיל לנסוע מעיר לעיר מידי יום למקום עבודתו, או שהוא נהג ציבורי המסיע אנשים מעיר לעיר מידי יום ביומו, ושוהה בנסיעתו שעה וחומש, נכון שיברך הגומל אחת לשבוע, ביום שבת, ויפטור את כל הנסיעות שנסע במשך השבוע. אבל תפלת הדרך יש לו לומר בכל יום בתחלת הנסיעה מעיר לעיר, כשיצא מהעיר והחזיק כמה רגעים בדרך. [ילקו"י שם עמ' תקצ].
א יש להזהיר את הנוהגים לומר הלל ביום ה' באייר, שחלילה מלברך על ההלל ביום זה, והמברך הרי הוא נושא שם שמים לבטלה, ועוונו חמור ביותר, ואסור לענות אחריו "אמן". וכן הורו כל גדולי הדור זיע"א. ומכל שכן שאסור לברך על ההלל בליל יום ה' באייר, והמברכים על ההלל ביום העצמאות, או שהחיינו הרי זו ברכה לבטלה, שאין להם על מה לסמוך, ואין לענות אמן אחר ברכתם, ובפרט שבעוה"ר בעת קום המדינה העבירו רבבות על דתם, ונעשו מחללי שבת וכו', וכמליון ילדים אינם יודעים שמע ישראל. [ילקו"י על הלכות ברכות עמוד תקסו]. ב אסור לברך ברכת שהחיינו בליל ה' באייר, או ביום ה' באייר, וכל המברך הרי הוא נושא שם שמים לבטלה, ואסור לענות אחריו אמן. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקסז]. ג קהל שנעשה להם נס, ואפילו עיר שלימה שנעשה להם נס, אינם רשאים לברך על ההלל. ורשאים לומר פסוקי ההלל בלי ברכה, כמי שקורא תהלים, ואין בזה איסור משום "כל האומר הלל בכל יום וכו"'. שאין איסור זה אלא כשמברך על ההלל. [ילקוט יוסף, דיני ברכות עמוד תקסז]. ד מי שניצול מסכנה, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנת נפשות, וכן אם ניצול בתאונת דרכים, או שנדקר בסכין וכיו"ב, כשמגיע שוב למקום ההוא יאמר בלי שם ומלכות: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ורק בנס היוצא מגדר הטבע, כגון שנברא לו מעיין וכדומה, רק בזה מברכים בשם ומלכות שעשה לי נס במקום הזה. [וראה להלן לענין ברכת הגומל]. [ילקו"י שם עמו' תקסח].
א הנכנס לחנות של בושם שיש בו מיני בשמים, ונהנה מהריח, מברך "בורא מיני בשמים". אבל אם אין בחנות בשמים ממש, אלא מי בושם וכדומה, אינו מברך. ואפילו ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא פעם אחת, נכנס ויצא נכנס ויצא, אם היה דעתו לחזור אינו חוזר לברך, אבל אם לא היה דעתו לחזור לחנות, חוזר ומברך שוב על הריח. [שם, עמוד תקסג, ותשנז]. ב אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מהמטה, שאינם אלא להעביר סרחונו של מת. וכן אין מברכים על בשמים של בית הכסא, ועל שמן העשוי להעביר את הזוהמא. ועל "ספריי" אין לברך ברכת הריח, שבלאו הכי אין בריח ממש. [ילקוט יוסף, ברכות עמוד תקסד]. ג אפשר לברך ברכת הריח על מי בושם, או על טבק העשוי מבושם עם מי ורדים, וכן פשט המנהג אף שאין לו עיקר, ורובו מים. אבל אין לברך על צלוחית ריקנית שהיה בה ריח טוב, ועדיין נודף ממנה ריח טוב. וכן כלי שדכו בו בשמים, ויש בכלי ריח, אין לברך על זה ברכת הריח. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקסד]. ד אסור להריח ולברך על בשמים התלויים בצוארה של אשה, [ונכון להזהר מלהריח בכוונה מריח בושם שסכה אשתו נדה]. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקסו]. ה בשמים של עבודת כוכבים אין מברכים עליהם, לפי שאסור להריח בהם. [ילקו"י שם עמ' תקסו].
א חז"ל הצריכו לברך על הנאת הריח, ואסרו ליהנות מריח טוב עד שיברך. אבל לאחריו אין צריך לברך כלום. וסמכו זה על הפסוק "כל הנשמה תהלל יה" איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, זה הריח [ברכות מג:]. וכשהוא מברך יטול הבשמים ביד ימינו. ויש נוהגים לומר אחר שהתחיל להריח: ריח ניחוח לה'. ויזהר שלא לומר פסוק זה בין הברכה להרחה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמט]. ב אם יש לו ספק בדבר אם יש ריח טוב באותו צמח, יריח ממנו תחלה, ורק אחר שידע בבירור שיש בו ריח טוב, יברך ויחזור ויריח ממנו. וכן אם הוא מצונן, ומחמת כן הוא מסופק אם יכול להרגיש בחוש הריח שלו, יריח תחלה מן הבשמים, ואם נוכח לדעת שיכול להריח ריח טוב, יברך ויחזור ויריח. ואין בזה כל חשש. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקנ]. ג אם הבשמים שמריח בהם הם מין עץ, מברך בורא עצי בשמים, ואם הם מין עשב מברך בורא עשבי בשמים. ואם אינו לא מין עשב ולא מין עץ, מברך בורא מיני בשמים. ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. הילכך על כל דבר שמסופק בו ואינו יכול לברר הדבר, מברך בורא מיני בשמים. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד תקנא]. ד המברך בורא עשבי בשמים על מין עץ, לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד, שאין העץ במקום העשב, שעשה הארץ לחוד ועץ השדה לחוד. ובעץ רך מאד כעשב המתקיים שנים רבות, אם בירך עשבי יצא. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקנא. הליכות עולם חלק ב' עמוד קסט]. ה על ההדסים, פרח ההדרים, ורד, יסמין, שיבה, צפורן, וקנמון, מברכים בורא עצי בשמים. ועל רודה, ונרקיס, מברכים בורא עשבי בשמים. [ילקו"י שם. וכן המנהג לברך על צפורן בורא עצי בשמים]. ו עשב הנקרא "ריחאן" התימני, מברכים עליו בורא עצי בשמים, מפני שמין עץ הוא. וכן העידו כל תלמידי החכמים של עדת תימן, שכן המנהג פשוט אצלם. [הליכות עולם ח"ב עמוד קסז, ואף שבילקוט יוסף דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקנב נתבאר לא כך, מ"מ אחר שנדפס הליכו"ע כן עיקר לדינא]. ז על ריח עלי מנטה [הנקראים בלשון ערבית נענע] מברך בורא עשבי בשמים. ואפילו אם ראוי הוא לאכילה, ובפרט שהובא על מנת להריח בו. ואין לחוש להמנע מלהריח בו כדי שלא יתחייב לברך עליו ברכת הריח, שמכיון שיש בו ריח טוב ונהנים ממנו, אין כאן חשש איסור ברכה לבטלה כלל, וכן המנהג. [הליכות עולם ח"ב עמוד קסח]. ח טוב לברך על הריח בשבת ויום טוב, כדי להשלים מאה ברכות. והמטייל בגינתו בשבת ויום טוב, ומתכוין להריח מהשושנים והפרחים שבגינה, מברך ברכת הריח, ולא חיישינן שמא יתלשם בשבת ויום טוב. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקנד]. ט אם היה פרי ראוי לאכילה ונטלו להריח בו, מברך הנותן ריח טוב בפירות. אפילו אם אחר כך אוכל את הפרי. ואף על פי שיש נוסחאות אחרות בברכה זו, אשר נתן ריח טוב, אין להימנע משום כך מלהריח בפירות שיש בהם ריח טוב, ואדרבה, ראוי לו לאדם שיריח מהם ויברך עליהם. אבל אם נוטל הפרי לשם אכילה בלבד, אינו מברך על הריח. [ירחון קול תורה תשרי תשס"ד עמוד פא]. י אם טעה ובירך על ריח טוב של הפרי בורא מיני בשמים, יצא. [ילקוט יוסף על הל' ברכות עמ' תקנה]. יא מנהגינו לברך על לימון חמוץ ברכת "הנותן ריח טוב בפירות" אף אם הוא חמוץ הרבה ואינו ראוי לאכילה בפני עצמו, דסוף סוף שם פרי עליו. ואפילו אם קנו את הלימון לשם אכילה ולא לשם ריח, מברכים עליו ברכת הריח. [ילקו"י על הל' ברכות עמוד תקנח. ירחון קול תורה אלול תשס"ג עמוד נ'. ושם הערנו על מ"ש בברכת ה' שאם קונה לשם אכילה לא יברך, שאין ההלכה כן, וגם ראינו מעשה רב אצל מרן אאמו"ר שליט"א שמברך בכל שבת על לימון ברכת הריח, אף שקונים הלימון לאכילה]. יב מי שטעה ובירך "שהכל נהיה בדברו" על הרחת בשמים, יצא ידי חובה, שאף לענין הריח, אם בירך שהכל יצא, ולא רק לענין מאכל ומשקה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקנט]. יג אבל המבדיל לבני ביתו במוצאי שבת, רשאי לברך על הבשמים בורא עצי בשמים או בורא עשבי בשמים. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקנט]. יד בשמים של ערלה, יש בהם דין ערלה ואסור להריח בהם. וכל שכן שאסור לברך עליהם ברכת הריח. ואם אין ידוע אם הם של ערלה או לא, אין לחוש מלברך עליהם, שהולכים אחר הרוב, ורוב הבשמים אינם של ערלה. אולם בהדס אין נוהג דין ערלה, ומותר להריח ולברך על הדס אפילו בתוך ג' שנים. [ואף על פי שיש שכתבו להמנע מלהריח ולברך על הדס של ערלה, וכן הבינו החכמת אדם, הרב נתיבי עם, והרב שבט הלוי, ודייקו מלשון מרן בשלחן ערוך (יורה דעה סי' קח סעיף ז'), בשמים של ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהם, וכתב הש"ך שם בשם הרשב"א והארחות חיים, ומובא גם בב"י שם, דהיינו כגון ורד והדס. ומשמע שיש דין ערלה בהדס, מכל מקום לדינא אין דין ערלה אלא באילן של מאכל, ולכן מותר להריח בהדסים של ערלה]. וגם בענבי הדס אין נוהג דין ערלה, אף בארץ ישראל. ועלי הורד של ערלה, יש אומרים שנוהג בו דין ערלה בארץ ישראל, ואסור להריחו ולברך עליו ברכת הריח, וכל שכן שאסור באכילה. ויש חולקים ואומרים שאין נוהג בו דין ערלה, ומותר להריח בו ולברך עליו ברכת הריח. ולדינא, יש להחמיר בו בארץ ישראל לענין אכילה, אך מותר להריח בו, ואף לברך עליו ברכת הריח. [ילקו"י על הלכות ערלה, פ"ה ס"ל, מהדורא אחרונה עמו' רכג-רמב. וילקו"י הלכות ברכות תשס"ד עמ' תשנז]. טו המריח באתרוג של מצוה, בימי החג, אף שנוטלו רק כדי להריח בו, נחלקו הפוסקים אם מברך עליו ברכת הריח או לא, ולכן נכון שלא להריח בו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברכות עמוד תקסא]. טז אין מברכים לא ברכת הריח ולא ברכת הנהנין על עישון סיגריות. ואמנם כבר נתבאר לעיל, שראוי ונכון מאד להמנע שלא לעשן כלל. ולא תיקנו חכמים ברכה על שמיעת קול נעים, ורחיצה, שהרי אינם נכנסים לגוף. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקסב]. יז מי שבירך על בשמים באמצע סעודתו, [והריח בהם] ונשארו הבשמים לפניו, ורוצה לחזור ולהריח בהם אחר ברכת המזון, אינו חוזר לברך ברכת הריח, כיון שהיו לפניו, ואין ברכת המזון חשובה הפסק אלא בעניני אכילה ושתיה. [ילקוט יוסף, ברהמ"ז וברכות עמוד תקסג].
א אין עונים אמן אחר ברכות עצמו, אלא כשמברך ב' ברכות או יותר, שהם סוף הברכות, כמו בברכת יהללוך, ובברכת ישתבח, ובברכת שומר את עמו ישראל לעד, ובברכת הפורס סוכת שלום וכו', ובברכת המברך את עמו ישראל בשלום, ובברכת בונה ירושלים, ובסיום ברכות ההפטרה. [ילקוט יוסף על הלכות ברהמ"ז וברכות עמוד תקמא]. ב השומע אחד מישראל שמברך אחת מכל הברכות, אף על פי שלא שמע את כל הברכה מתחלתה ועד סופה, וגם אינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אחריו אמן. אבל אם היה המברך אפיקורוס או כותי, אין עונים אחריו אמן. אפילו אם שמע את הברכה מתחלה ועד סופה אינו עונה אחריו אמן. במה דברים אמורים בנוצרי, אבל אם שמע ברכה ממוסלמי עונה אחריו אמן. וכן השומע ברכה ממחללי שבת בזמנינו, עונה אחריו אמן. אבל השומע ברכה מפי רב רפורמי, כגון בטכס נישואין, אין לענות אחריו אמן. [ילקו"י, ברכות עמוד תקמב]. ג מי שבירך על איזה דבר, ושינה ממטבע הברכה, או שדילג הזכרת שם שמים, אין עונים אחריו אמן. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמב]. ד השומע ברכה מחבירו דרך הטלפון, או ברדיו בשידור ישיר, עונה אחריו אמן, אף שאינו יוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה" באופן כזה. ואפילו אם גלי הקול מעבירים את קול המברך אחר כמה שניות, עונים לקדיש ולקדושה ולברכות כשהוא בשידור ישיר. וכל שכן אם שמע ברכה דרך הרם-קול, שעונה אמן אחר המברך, אף אם לא היה שומע הברכה לולי הרם-קול. והשומע ברכה או קדיש מהקלטה, או שידור חוזר, אינו עונה אמן. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמג]. ה הרואה את חבירו ממלמל איזו ברכה, ואינו שומע איזו ברכה מברך, אינו עונה אחריו אמן, אלא אם כן ראה את מה שאוחז בידו, ומתוך כך מבין שהוא מברך ברכה מסויימת, שאז כשרואה אותו מסיים למלמל הברכה, עונה אחריו אמן, שהרי יודע מה בירך. ועדיף יותר שיטה אוזן וישמע חלק מהברכה, להיות בטוח איזו ברכה הוא מברך. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמג]. ו מנהג יפה הוא לענות בברכה אחר הזכרת שם ה"'ברוך הוא וברוך שמו". ואם המברך ממהר ויש חשש שעל ידי עניית ברוך הוא וברוך שמו לא יספיק לענות אמן, יש להעדיף עניית אמן על פני עניית ברוך הוא וברוך שמו. וכבר כתבנו לעיל שיש נוהגים לענות אמן כששומעים הרחמן שבברכת המזון, אחר כל משפט. וכן בברכת השנים וב "יעלה ויבא", וכדומה. ומנהגינו לענות אמן אחר אמירת "מי שברך" שעושים בבית הכנסת בעת פתיחת ההיכל או אחר קריאת התורה. ובכל זה אין עניית אמן חיוב אלא מנהג טוב, ולכן העוסק בלימודו, אין צריך להפסיק לעניית אמן לנ"ל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמד]. ז קטן המברך ברכה, בין ברכת הנהנין ובין ברכת המצוות, אם מברך בשעת אכילה או בשעת קיום מצוה, עונים אחריו אמן. אבל אם מברך בשעה שמתלמד הברכות בבית הספר, אין עונים אחריו אמן. במה דברים אמורים בקטן שמלאו לו שש שנים ויודע למי מברכים. והוא הדין כשיש ספק בדבר אם מלאו לו שש שנים, עונים אחריו אמן. וקטן שידוע שלא מלאו לו שש שנים, והוא מבן חמש שנים ומעלה ויודע למי מברכים, העונה אחריו אמן יש לו על מה שיסמוך. אבל פחות מגיל זה, או שאינו יודע למי מברכים, אין עונים אמן אחר ברכותיו כלל, אפילו כשמברך קודם אכילתו, או קודם קיום מצוה. [ויכול לומר בלחש ברוך ה' לעולם אמן ואמן, ויגביה קולו באמן]. ואין חילוק בכל זה בין קטן לקטנה. וכל האמור הוא בקטן שיודע לנקות עצמו שיהא גופו נקי כהוגן. אבל אם אין גופו נקי, יש מחלוקת בדבר אם עונים אמן אחר ברכותיו, ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו"י ברכות עמוד תקמה, ועמוד תשסב. שו"ת יביע אומר ח"ח סי' כה שאלה ד'. וח"ט סי' קח אות קג. והליכות עולם ח"ב עמוד קלב]. ח מי שמוכרח לישב בגילוי הראש, כגון בבית משפט של גוים, ושמע ברכה מחבירו, מותר לו לענות אמן בגילוי הראש. [ילקוט יוסף, על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס"ד, סימן ג']. ט כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן. ולדידן איסור ברכה לבטלה הוי מן התורה, ולפיכך החמירו בספק ברכות ואמרו דשב ואל תעשה עדיף. [שלחן ערוך סימן קטו ס"ג. ולדידן ברכה לבטלה הוי איסור תורה, וכ"ד הגאונים, והרמב"ם בתשובה. ואין לומר דמה שכתב מלקין אותו היינו מכת מרדות, וכמ"ש בפתח הדביר, שהרי לאו זה חשיב כלאו שיש בו מעשה, דדמי לנשבע. וראה בילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד תקמז. ובילקו"י תפלה כרך א' סי' פט הערה מד, עמוד קלה. ובקול תורה סיון תשס"ג עמ' קד]. י הלומד בש"ס ובמדרשי חז"ל, ופוגע בפסוקים שיש בהם אזכרות שם שמים, יש לו לקראם כקריאתן בתנ"ך בהזכרת שם שמים, ואין להחמיר בזה ולכנות ולבטאת "אלוקים" בקו"ף ולא בה"א, או לומר "אדושם", או "המוני", שהואיל ומדינא שרי, המחמיר יוצא שכרו בהפסדו, דהוי כמכנה שם כלפי מעלה. אולם אזכרות שבמטבע ברכות המובאים בש"ס ובמדרשי חז"ל ובפוסקים, אין לקראם כי אם בכינוי "השם". וכמו כן יכנה לומר אלוקים, או אלוקינו בקו"ף. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמח]. יא והוא הדין בזה למי שדורש ברבים, ומזכיר בדרשתו איזה פסוק, שרשאי לומר שם ה' כקריאתו, ולא יכנה לומר "השם" וכיו"ב. ואפילו אם אינו אומר פסוק שלם, אלא חלקו בלבד, רשאי להזכיר שם ה' או אלוקים בה"א. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמח]. יב מותר לברך ולהזכיר שם ה' לשם לימוד לקטן, עד שיהיה רגיל בברכות. וצריך לחנך את הקטנים לברך ברכות המצות וברכות הנהנין, הן ברכה ראשונה והן ברכה אחרונה. וקטן שעדיין לא יודע לברך, מותר לחנכו לברך כמה פעמים על כל פרי ופרי, אף שדעתו היה לאכול יותר מפרי אחד. וכשהאב מחנך את בנו או בתו לברך, מותר לו להזכיר שם ה' בברכה, ואין בזה חשש משום ברכה לבטלה. אבל כשהבן יודע כבר לברך, ורק צריך לעזור לו בברכה, יש להמנע מלומר שם ה'. ומותר לחנך את הקטן לברך אף שאינו יודע לקנח עצמו יפה. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמט. ילקו"י דיני חינוך מהדורת תשס"ג, עמוד קנא]. יג על האב לשים לבו לבניו הקטנים שלא ירגילו להזכיר שם שמים לבטלה, שלא לשם חינוך. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן, מהדורת תשס"ג עמוד קנב] יד אין כל איסור להשמיע פסוקי תפלה ותנ"ך מעל תקליטי הגרמפון, אף על פי שמוקלט בהם אזכרות שם ה'. ואין לחוש בזה להזכרת שם שמים לבטלה. ובלבד שהדבר יהיה בשמחת מצוה, והאזנת השומעים בכובד ראש, ובמקום גילה שם תהא רעדה. אבל אם שומעים זאת בדרך היתול שחוק וקלות ראש, ומדברים דברי ליצנות, יש להמנע מלישב שם, ועל זה אמרו: ובמושב ליצים לא ישב. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמט]. טו כל הנהנה מן העולם בלא ברכה הרי זה כאילו מעל בקדשי שמים, ולכן יש להקפיד שלא ליהנות אפילו כל שהוא בלי ברכה. ואמנם מי שאין עליו חיוב לברך, כמו אונן, אפילו שמסר מתו לחברא קדישא, או אונן ביום טוב כשאין בדעתו לקבור על ידי נכרים, או מי שמסופק אם בירך או לא, שבכל אלה פטור מלברך, מותר לו לאכול ואין בזה משום כל הנהנה מן העולם הזה וכו'. ומותר אף לכתחלה בקום ועשה לאכול בכל האופנים הנ"ל, ודלא כמי שהחמיר בזה. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת שנת תשס"ד, דיני אונן עמוד קיז]. טז כל הדין הנזכר לעיל הוא רק לגבי ברכה ראשונה, אבל לגבי ברכה אחרונה לא אמרינן כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. [ירחון קול תורה תמוז תשס"ג עמוד נח]. יז במקום שיש ספק אם רשאי לברך או לא, שאנו אומרים ספק ברכות להקל, ואינו מברך, רשאי על כל פנים להרהר הברכה בלבו, שאין איסור ברכה לבטלה אלא כשמוציא בשפתיו. אולם אין לברך בלשון תרגום, דהיינו שאומר במקום ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו'. וכן לא יברך בשאר לשונות, מפני שדעת רבים מן הפוסקים שאף בלשון תרגום או בלשון לעז שמברך בכיו"ב יש חשש איסור ברכה לבטלה.[הליכו"ע ח"ב עמ' לא].
א כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, ואם דילג שם או מלכות יחזור ויברך. ויש אומרים שאפילו לא דילג אלא תיבת העולם לבד, צריך לחזור ולברך, דמלך לבד אינה מלכות. ויש חולקים, ולענין הלכה ספק ברכות להקל, ואינו חוזר לברך. וכן אם אמר שם אדנות, ודילג תיבת אלהינו, או שאמר תיבת אלהינו ודילג שם אדנות, יצא בדיעבד, ואינו חוזר ומברך. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלט]. ב אסור לברך או להוציא מפיו הזכרת השם בגילוי הראש. ומכל שכן שאסור להתפלל תפלת שמונה עשרה בגילוי הראש. ואף שלא בשעת התפלה אין ללכת ד' אמות בגילוי ראש, ואף אם אינו הולך אסור לשהות שיעור מהלך ד' אמות בגילוי ראש. ויש אומרים שהוא איסור מעיקר הדין, ויש אומרים שאינו אלא ממדת חסידות. ואף על פי שכן הוא העיקר, מכל מקום בזמן הזה יש להחמיר בזה יותר, כי כיסוי הראש מעיד על שייכותו למחנה שומרי תורה ומצוות, ולא להיפך ח"ו. ולכן כל מי שהוא ירא שמים צריך להזהר לכסות את ראשו כשהולך ברשות הרבים, שיהיה היכר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ויש בזה יותר ממדת חסידות, והכיפה שעל ראשו של אדם ירא שמים היא לסמל ולמופת, שהוא שייך למחנה הדתי, ומורא שמים עליו. ומי שהולך בגילוי ראש אדרבה יש בו משום מראית העין, שיחשדוהו שהוא אדם חפשי הפורק עול מלכות שמים מעליו. [ילקוט יוסף, על הלכות השכמת הבוקר סימן ג']. ג אם אין לו כיסוי ראש, לא מועיל ליתן את כף ידו על ראשו במקום כיסוי ראש, אלא ימשוך השרוול ויניח היד עם השרוול על ראשו ויברך. ויש מי שכתב שאין צריך למשוך השרוול, וגם אם מניח זרוע ידו על ראשו מועיל כדי לברך. ואין הוראה זו נכונה לדעת מרן הבית יוסף. [הנה יש מי שכתב לחדש, דא"צ להניח השרוול על הראש, ודי להניח זרוע ידו על הראש. והוכיח מדין הנמצא במים בלא בגדים, שמשלב ידיו כנגד לבו ומברך. אולם אין זו ראיה כלל, דהתם מדין הפסק קאתינן עלה. אבל אכתי לא חשיב כיסוי. ואף שדעת הל"ח להקל בזה, מדברי הב"י לא משמע כן. וזה דלא כמ"ש בברכת ה'].
א אין המברך מוציא אחרים בברכת הנהנין אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו, אפילו לא יענו אמן. וכאשר מברך להוציא אחרים ידי חובתם צריכים לשבת. ולכן יש להזהיר את הצבור לשבת בעת שמיעת ברכות ההבדלה, כשהשליח צבור מבדיל ומכוין להוציא את הצבור ידי חובתם. ובברכה אחרונה על פירות, כגון ברכת נפשות או על העץ וכדומה, שאין בהם זימון, לכתחלה כל אחד יברך לעצמו, ולא יצאו ידי חובה על ידי שומע כעונה. ואם השומע אינו בקי לברך ברכה זו בעל פה, יאמר עמו מלה במלה. [ילקוט יוסף דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלו. ש"ע סימן ריג]. ב אין יוצאים ידי חובה בשמיעת הברכה מאחר, אלא אם כן שמעו את הברכה מתחלתה ועד סופה, ונתכוונו לצאת בה ידי חובה, והמברך נתכוין גם כן להוציאם ידי חובתם. [שם עמ' תקלז]. ג השומע ברכה מחבירו ונתכוין המברך להוציאו ידי חובה בברכתו, וגם הוא נתכוין לצאת, וענה אמן אחר ברכת חבירו, ושוב נמלך בדעתו שלא לאכול או לשתות כלל, אינו רשאי להמלך, אלא חייב לטעום כל שהוא כדי שתחול הברכה עליו, ולא תהיה כברכה לבטלה לגביו. וכן אינו רשאי לחזור לברך בעצמו, שמאחר וקיימא לן שומע כעונה וגם ענה אמן הרי הוא כמוציא הברכה מפיו, ואם יברך אחר זה הוי כברכה לבטלה. אבל אם לא ענה אמן אחר המברך, רשאי להמלך שלא לאכול או לחזור ולברך. [שו"ת יביע אומר חלק ח' סימן כד, שארית יוסף חלק ג' עמוד שמד. ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלז, ותשמח]. ד מי שמסופק באיזו ברכה אם חייב לברך או לא, רשאי לשמוע הברכה מפי חבירו שהוא חייב בודאי באותה ברכה, באופן ששניהם מכוונים לצאת בברכה ההיא, ואין בזה שום חשש איסור לברכה לבטלה, שהרי הוא כאילו התנה מעיקרא, שאם הוא חייב באותה ברכה הרי הוא יוצא ידי חובה בברכת חבירו, ואם לאו, אינו מכוין לצאת ידי חובה כלל, מאחר שאינו צריך לכך. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות, מהדורת תשס"ד, עמוד תשמח]. ה אין אומרים "אף על פי שיצא מוציא" אלא בברכת המצוות, אבל בברכות השבח, כגון תפלה וברכות קריאת שמע, או ברכת אשר יצר את האדם בחכמה, או אשר יצר אתכם בדין, או עושה מעשה בראשית, הגומל, וכל כיו"ב, מי שכבר בירך ויצא ידי חובתו, אינו רשאי לחזור ולברך להוציא את חבירו ידי חובה. [ילקו"י הלכות השכמת הבוקר תשס"ד, סי' ו הערה יא. עמו' תקט, על פי דברי המאירי ר"ה כט. ויש מי שכתב לחלוק בדין זה, ופירש דהמאירי איירי רק בברכות תפלה וכדו', אך לא משמע כן מדברי המאירי, ומאן יימר לן בודאי הגמור דהכי הוא, וא"כ הדרינן לכללא דסב"ל].
א כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה. ולכן אין מברכים על הגבינה או הריבה שבתוך העוגה, אף אם אוכלן בפני עצמן, ואפילו אם אוכל מהעוגה, וטועם מהגבינה המונחת לפניו בצלחת בפני עצמה, וכוונתו כדי ללפת את העוגה, או מטבל העוגה בריבה, כיון שהיא טפילה לעוגה, ובאה ללפת את העוגה, אין מברכין על הגבינה או על הריבה. [ילקוט יוסף הלכות ברכות עמו' תקכט, ותרעד]. ב האוכל מעט פת רק כדי להעביר את מליחות הדגים, או חריפות המלפפון, והעיקר אצלו הדג, אם אכל מן הפת שיעור כזית, ומן הדג לא אכל אלא פחות מכשיעור, צריך לברך ברכת המזון על הפת שאכל, ופוטר את הדג מברכה אחרונה. וכל שכן אם אכל מן הפת כדי שיעור שביעה, שחייב לברך ברכת המזון מן התורה. [ילקוט יוסף, ח"ג על הלכות ברהמ"ז וברכות עמוד תקכט, ובמהדורת תשס"ד, גם בעמוד תשנה. ושלא כמי שאומר שיברך בורא נפשות רבות]. ג האוכלים פירות אחר גבינה, בתוך הסעודה בלא פת, כדי למתק את הפה מן הגבינה, נכון יותר לאכול מהם בתחלה בלא פת, כדי לברך עליהם, וטוב יותר שיכווין בברכת המוציא שאינו רוצה להוציא בברכתו את הפירות, שבכל מקום שיש מחלוקת טוב שיכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלא]. ד האוכל "קרמבו", טוב שיאכל את הביסקויט יחד עם הקרם, ואז יברך שהכל בלבד. וכן האוכל גלידה בגביע, אינו מברך על הגביע, שנפטר בברכת שהכל על הגלידה שהיא העיקר. ואף אם אוכל את הביסקויט או את הגביע אחר שגמר את הקרמבו או הגלידה, אינו מברך מזונות. [ילקוט יוסף הלכות ברכות עמו' תקלא, ותשנז. שארית יוסף ח"ג עמו' שנד. יבי"א ז' סי' לג עמו' צב]. ה יש אומרים שהעיקר פוטר את הטפלה בין שאוכל את הטפלה לפני העיקר ובין שאוכל את הטפלה אחר העיקר. ויש אומרים שאם אוכל את הטפל קודם העיקר מברך על הטפל שהכל. ויש אומרים שמברך על הטפל כברכתו. וכן נראה עיקר. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד תקל, ובמהדורת תשס"ד עמוד תשנה]. ו גלידה שבין שני ביסקויטים שנקראת קסטה, אם רוצה לאכול רק את המילוי, ואוכל הרקיקים רק מפני שהם שם, ובשבילו הביסקויטים הם רק כדי לתפוס את הגלידה שבאמצע, והעיקר אצלו זה הגלידה, יברך שהכל על הגלידה ופוטר הרקיקין, וכמו שנתבאר בילקוט יוסף חלק ג'. אבל אם רצונו ומטרתו לאכול גם את הביסקויטים, [וכגון שהוא רעב קצת], יש לברך בורא מיני מזונות על הביסקויטים, ולפטור את הגלידה. וכן אם רוצה לאכול את הביסקויט בפני עצמו, רשאי לברך בורא מיני מזונות תחילה, ואחר כך יברך שהכל על הגלידה. ואם הגביע עשוי מקמח תירס או מקמח תפוחי אדמה, בודאי שברכת שהכל פוטרת הכל בכל ענין, ולכן יש לברר קודם הברכה ממה נעשה הגביע, כדי לדעת ברכתו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלב, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תשנו. שארית יוסף חלק ג' עמוד שנג. יביע אומר חלק ז' סימן לג]. ז האוכל [שלא בתוך הסעודה] תבשיל או אורז, ומונח לפניו בצלחת חתיכת עוף, או שניצל, או בשר, אם הבשר מעורב עם האורז, הוא טפל לגבי האורז, ומברך על האורז בלבד. ובפרט אם נתבשלו בקדרה אחת. אבל אם הבשר מונח בנפרד בצד הצלחת, ואוכלו לבסוף בפני עצמו בלי האורז, מברך גם על הבשר. ובפרט אם הבשר נתבשל בקדרה אחרת. והאוכל אורז ואפונה מעורבים זה בזה, או אורז וגזר וצימוקים מעורבים, מברך בורא מיני מזונות בלבד. וכן אם אוכל אורז עם מלפפון חמוץ, או זיתים כבושים, ואוכל המלפפון יחד עם האורז, אינו מברך, דחשיב כטפל, אבל אם אוכל המלפפון לבסוף לבדו, ולא אכל ממנו עם האורז, לא חשיב כטפל ומברך עליו בורא פרי האדמה, ועל הזיתים בורא פרי העץ. כל שאין אכילת המלפפון באה להעביר טעם האורז, שאז אין זה נחשב כטפל. [ילקו"י שם עמו' תקלג]. ח כבר נתבאר לעיל [עמוד שעב] שהאוכל עוגה ושותה עמה תה או קפה, מברך על העוגה בורא מיני מזונות, ועל המשקה שהכל נהיה בדברו, שאין זה נחשב כעיקר וטפל. ויקדים לברך בורא מיני מזונות על העוגה, ואחר שטעם מהעוגה יברך שהכל על התה. [שם עמ' תקלה]. ט אף על פי שהלכה רווחת בידינו שהעיקר פוטר את הטפל בברכה ראשונה, אם הטפל חביב בעיניו כמו העיקר, יש אומרים שיכול להקדים לברך על הטפל, ואחר כך לברך על העיקר. ויש שחששו בזה לברכה שאינה צריכה, ואינו יכול לברך על הטפל לבדו. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד תקלו. ועיין היטב בשו"ת יביע אומר ח"ז סי' לב עמוד פט סוף ההערה]. י האוכל מיני פירות עם פת הבאה בכיסנין, ואין לו ליפתן אחר, ומלפת בפירות אלה את העוגה, אף שאוכל מהפירות באמצע בלי העוגה, אינו מברך על הפירות, דכיון שאין כוונתו באכילת הפירות אלא ללפת בהם את העוגה, הוו הפירות כטפל לגבי העוגה, ואין לברך עליהם, דספק ברכות להקל. אולם האוכל פירות לבד בתוך אכילת פת הבאה בכיסנין, ואינו מלפת ביחד, בודאי שאין האחד נפטר בברכת האחר, ורק כשמלפתם בהם אינו מברך. וכן בבשר ודגים או גבינה. אלא אם כן אוכל פת אחר הדגים כדי להעביר מליחות הדג, שאינו מברך על הפת, כמבואר. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקלו]. יא האוכל כוסכוס עם ירקות שעליו, מברך מזונות על הכוסכוס, ואינו מברך על הירקות. ויש שמקדימים לברך על הירקות, ואוכלים כמה מהם לבדם, ואחר כך מברכים על הכוסכוס ומברכים עליו מזונות. ויש שחששו בזה לברכה שאינה צריכה, אחר שהירקות טפלים לכוסכוס, ולכל מנהג יש על מה לסמוך. [יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' לב עמוד פט. ע"ש היטב].
א היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות, ויש ביניהם ממין שבעה, מקדים מין שבעה. ופירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם שבעה מינים ככתוב (דברים ח, ח): ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ופירוש דבש היינו תמרים. ופירות שבעת המינים קודמים לברכה לכל שאר מיני פירות העץ. ואפילו חביב עליו מין פרי אחר שאינו משבעת המינים, יש להקדים לברך על פירות שבעת המינים. [ילקוט יוסף ברכות עמוד תקכד]. ב כל דין קדימה שאמרו אינו אלא כששניהם מונחים לפניו וברצונו לאכול משניהם, אבל אין צריך להמתין עד שיביאו לפניו המין שמוקדם לברכה. [ואין דין קדימה אלא לענין הברכה, אבל אחר שבירך על הזיתים ואכל מהם, רשאי לאכול מכל פרי העץ שלפניו]. [ילקו"י על הל' ברכות עמו' תקכה]. ג כל הקודם בפסוק בשבעת המינים עצמם, קודם לחבירו לברכה. ותמרים קודמים לענבים, כי התמרים "שני" לארץ אחרון שבמקרא, והגפן "שלישי" לארץ הראשון. ויש אומרים שהיין קודם לתמרים, הואיל והיין דבר חשוב הוא עד שקובע ברכה לעצמו בברכת "בורא פרי הגפן", וגם הוא סועד ומשמח. ויש חולקים ואומרים שאין קדימה ליין על התמרים. ולדינא, יש להקדים התמרים ליין, וכדעת הבית יוסף. [ואמנם הטור הביא בשם רבינו פרץ שהיין קודם, אך בב"י כתב שדעת כל המפרשים היפך רבינו פרץ, וגם מנהג העולם לא כדבריו. אלא שכתב ליישב דברי הטור. וראה בירחון קול תורה תמוז תשס"ג עמ' נד]. ולכל הדעות מעשה קדרה, דהיינו תבשיל מחמשת מיני דגן קודמים ליין. נמצא משפט הקדימה בברכות כדלהלן: ברכת המוציא קודמת לכל דבר. [ומפני כך מכסים את הפת קודם הקידוש על היין בשבת ויו"ט, להראות כאילו אין כאן פת לפנינו בכדי להקדימו]. ולאחר מכן ברכת "בורא מיני מזונות". ופת חטים קודמת לפת שעורים. ואחריהם זית, ואחריו תמרים, ואחר כך ענבים, ואחר כך תאנים, ואחר כך רימונים, ואחריהם שאר מיני פירות העץ. [ומה שיש נוהגים בליל ט"ו בשבט לשתות בירה משעורים כדי לטעום מכל שבעת המינים, פשוט שאין להקדים הבירה לשאר מינים, כיון שהרוב מים, וברכתו שהכל]. [ילקוט יוסף דיני ברכות עמוד תקכה]. ד ברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני העץ שלפניו, ואם טעה והקדים פרי עץ המאוחר בפסוק, כגון שבירך תחלה על רמון, או אפילו מין פרי אחר שאינו משבעת המינים, וקדם ובירך עליו בורא פרי העץ, וכיוון לפטור את הפירות האחרים, יצא. שאין משפט הקדימה של שבעת המינים כסדרן אלא לענין לכתחלה, ולא לעכב בדיעבד. [שם עמוד תקכו]. ה הביאו לפניו מיני פירות שונים, מפרי העץ ומפרי האדמה, מן הדין אפשר להקדים לברך על פרי האדמה, אפילו אם אינו חביב, ואפילו אם פרי העץ הוא אחד משבעת המינים. שאין דין קדימה לשבעת המינים אלא בפירות שברכותיהן שוות. ומכל מקום נכון להקדים פרי העץ לפרי האדמה, אלא אם כן פרי האדמה חביב עליו יותר, שאז יקדים החביב תחלה. [ילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקכז]. ו ברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה קודמת לברכת שהכל נהיה בדברו, מפני שהם ברכות מבוררות יותר מברכת שהכל, שהיא ברכה כוללת. ומכל מקום אם בירך שהכל תחלה לא פטר שאר מינים שלפניו מברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, שאף על פי שאמרו חז"ל: "על הכל אם אמר שהכל יצא" אין זה אלא באופן שנתכוין בברכת שהכל לפטור את פרי העץ, או את פרי האדמה, מה שאין כן בזה. וכן אם הקדים ובירך "בורא פרי האדמה" על פרי האדמה, ולפניו גם פרי העץ, לא נפטר פרי העץ בברכת בורא פרי האדמה, הואיל ולא נתכוין בפירוש לפוטרו. אבל אם נתכוין לפוטרו יצא. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברכות עמו' תקכח].
קטגוריות
דין המטעמת
ז הטועם את התבשיל, לראות אם יש בו יתר מלח או חסר מלח, וכיוצא בזה, אפילו אם הוא בולע, עד שיעור כזית [ובמשקים עד שיעור רביעית], אין צריך לברך כלל, כיון שדעתו לטעימה, ואפילו אם הוא בולע. ואם דעתו לאכילה, מברך אפי' על כל שהוא. [שם עמ' תקכב]. ח הטועם את התבשיל וכוונתו גם לטעימה וגם ליהנות, יש להסתפק אם צריך לברך, ונראה יותר שצריך לברך, ומכל מקום נכון יותר לכוין בפירוש לשם הנאת אכילה, שאז יוכל לברך לכולי עלמא. [ילקוט יוסף הלכות עמ' תקכג]. ט מי שבירך על מאכל, ונתנו לתוך פיו לשם אכילה, ופלט, לא הוי ברכתו ברכה לבטלה, דסוף סוף החיך נהנה ממנו קימעא, אמנם אם המאכל עדיין לפניו, לכתחלה טוב שיקח מעט מהאוכל ויבלע ממנו מעט. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקכג].