ילקוט יוסף חינם האתר להפצת יהדות הלכה

א נאמר בישעיה (נח, יג): אם תשיב משבת רגלך וגו', ממצוא חפצך ודבר דבר, ודרשו חז"ל, חפציך אסורים, והיינו שלא יתעסק אדם בצרכיו בשבת, אפילו בדבר שאין בו שום מלאכה, כגון שעומד בצד שדהו, או בתוך בית החרושת שלו, וניכר הדבר שהוא מעיין בצרכי השדה או בית-החרושת מה שצריך לעשות למחר. ואם לא ניכר שמהרהר בעסקיו, כגון שאינו עומד בצד שדהו, מותר להרהר בהם. ומיהו משום עונג שבת מצוה שלא יהרהר בהם כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קטו]. ב לפיכך אין לאדם להכנס למקום עבודתו בשבת, כדי להתחיל בעבודה עם צאת השבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קיז]. ג אסור לאדם להמתין בתחנת האוטובוסים מבעוד יום על מנת לנסוע מיד בצאת השבת, אלא אם כן בעת שגשם ניתך ארצה, ונכנס למקום התחנה כדי להגן על עצמו מפני הגשמים, או כדי להגן על עצמו מפני החמה, או כשיש בתחנה ספסל, שבכל אלה לא ניכר אם ממתין לנסוע במוצאי שבת, אלא נראה כעומד לפוש, או כעומד שם להנצל מפני הגשמים או מפני החמה. אך לא יעיין בלוח זמני הנסיעות, שבזה ניכר שממתין לנסיעה, וגם יש בזה איסור משום קריאת שטרי הדיוטות בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קיז]. ד ומכל מקום לדבר מצוה מותר להמתין מבעוד יום גם בתחנה שאין בה סככה, ואין בה ספסל, אף שניכר שהוא ממתין לנסוע מיד בצאת השבת, דלדבר מצוה לא גזרו. [שם עמ' קיז]. ה אין ללכת בשבת לדירה שחושב לקנותה או לשוכרה, כדי לראות אם היא ראויה לו, או כדי לבדוק מה לתקן בה למחר. וכל זה כשניכר שרוצה לקנותה או לשוכרה, כגון שהיא חדשה או ריקה מדיירים, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קיח]. ו הבונה בית, אסור לו להכנס לשטח הדירה בשבת במטרה לעמוד על התקדמות הבניה. [שם]. ז מותר לעיין בשבת בדירה שמתגורר בה ולראות מה נחוץ לעשות בה לאחר השבת, שהרי אינו ניכר שמעיין בה לצורך תיקונים ושיפוצים. ומכל מקום ראוי שלא להרהר בזה בשבת. ח ההולך בדרכו בשבת, וראה בחלון הראווה של החנות חפץ כלשהו שרוצה לקנותו מחר, אסור לו לומר למחר אקנה דבר זה. אבל מותר לו להרהר בקניית החפץ, ולהסתכל בסחורה המוצגת בחלון הראווה, מבלי להסתכל במחירים. [אפילו אם אינו קורא את המחירים בפיו]. וכל זה בהולך בדרכו, אבל במקום קיבוץ הסוחרים [שוק] אסור לילך בשבת כדי למצוא סחורה לקנות במוצאי היום. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קיח]. ט מותר ללכת בשבת ברחוב [שאינו מקום השוק] ולהסתכל דרך הליכתו היכן נמצאת חנות מסויימת, גם אם עושה כן כדי להיות מוכן להכנס לחנות בצאת השבת. ובלבד שלא ימתין לצאת השבת ליד פתח החנות. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קיט].

א החולב את הבהמה בשבת חייב משום מפרק, שהוא תולדה של דש. ויש אומרים שאין איסור חליבה בשבת אלא מדברי סופרים. והעיקר כסברא ראשונה. [שם עמוד קי]. ב מותר לומר לגוי לחלוב את בהמתו בשבת, הואיל וריבוי החלב מצער ומסכן את הבהמה, ויש כאן צער בעלי חיים. אך החלב אסור בהנאה בו ביום. ואסור לטלטלו משום מוקצה. ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קי. יביע אומר חלק ט' סימן ל]. ג במקום שאין גוי מצוי, מותר לישראל לחלוב את בהמתו בשבת על גבי קרקע, באופן שהחלב הולך לאיבוד. או בכלי שיש בו נפט או ליזול. שהואיל ואינו נהנה מהחלב, נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום צער בעלי חיים מותר אפילו מדרבנן. וטוב לעשות איזה שינוי ג"כ. ובלבד שלא יחלוב את הבהמה הרבה בבת אחת כדרכו בחול, אלא כשעטיני הדד מלאות חלב יקח מעט מעט למנוע צער מהבהמה. אבל כשגוי חולב אין צריך לדקדק בזה, ומותר לגוי לחלוב ללא כל הגבלה. [ילקו"י שבת ב' עמוד קיא]. ד מותר לחלוב בשבת לתוך כלי מאוס שנתן לתוכו תחלה "ליזול" וכדומה, הואיל והחלב מתקלקל מיד, והוי כחולב לאיבוד. ולאחר החליבה מותר לטלטל הכלי לשופכו, אם הוא בגדר גרף של רעי ונמצא בחדר שיושב בו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קיב]. ה וכל זה במקום שאין עגלים או גדיים לינק מהבהמה, אבל כשיש עגלים או גדיים אין להתיר לחלוב בידי ישראל אפילו לאיבוד. ורק על ידי גוי יש להקל גם בזה. [ילקו"י שם עמו' קיב]. ו יש מתירים לחלוב בשבת על גבי אוכלים באופן שהחלב נבלע ממש באוכל. ויש אוסרים. וכן עיקר להחמיר. ומכל מקום המיקל במקום שאין גוי לחלוב בהמתו בשבת על האוכלים באופן שרוב החלב נבלע באוכל, אין למחות בידו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קיב]. ז החולב בשבת בכלי ריקן, או שחולב בכלי שיש בו מעט אוכל, והוא חולב מלא הכלי באופן שהחלב צף על פני האוכל, הרי הוא בכלל מחלל שבת באיסור סקילה. וגדול עונו מנשוא. וכל החרד לדבר ה' לא יטה אזנו לשמוע מעשה להקל, כי האמת הוא שכל הפוסקים האחרונים שוים לאסור החליבה בשבת פה אחד. והדרך הנכונה לחלוב בשבת היא על ידי גוי. וח"ו להורות בזה שום צד לקולא, שחוקי תורתינו הקדושה בודאי שהם חזקים לאין ערוך מכל מנהגי בדאות [של עבודה עברית] שבדו אנשים מלבם. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד קיג]. ח אין לחלוב בהמה בשבת גם על ידי קטן, ולא מיבעיא בקטן שיש לו אב, אלא גם בקטן יתום, אין להקל בזה. אולם כשחולב לאיבוד שמצד הדין מותר, נכון לעשות על ידי קטן. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד קיג, יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן ל]. ט כיום יש מכונות חליבה חשמליות, שפועלות על ידי שעון שבת, ויש להתקין את המכונה בעטיני הבהמה באופן שהחלב הראשון שיצא ילך לאיבוד, ואחר כך יקרב את הכלי של החלב, ויחלוב לתוכו. ובמקום שחולבים על ידי חשמל, מותר להלביש בשבת את הצנור על דדי הפרה, בעת שהמכונה אינה פועלת, וסוף תנועת החשמל תבוא על ידי שעון אוטומטי, ותנועה זו חולבת את הפרה לתוך כלי, שאין זה אלא גרמא של מלאכה, והתורה אסרה רק מלאכה שיש בה עשייה, ולא גרמא. [שו"ת יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן ל]. י וכן מותר להלביש את הצנור על דדי הפרה בשעת תנועת החשמל, כשהחלב הולך לאיבוד. אבל אסור להלביש את הצנור בשעת תנועת החשמל כשהחלב נחלב בתוך כלי, שלבישת הצינור בזה אינה גרמא אלא מלאכה ממש, כיון שהחליבה נעשית בכח ראשון. [שם]. יא אם הלביש את הצנור על דדי הפרה בעת תנועת החשמל, ובאופן שהחלב הולך לאיבוד, י"א שאסור להעמיד כלי כדי לקבל את החלב אף לאחר מכן. והמיקל יש לו על מה לסמוך.[שם]. יב חולה הגונח מכאב לבו שרפואתו לינק חלב חם מהבהמה, אף על פי שאין בו סכנה, מותר לו לינק חלב מהבהמה בשבת, שאין איסור מן התורה אלא בחולב בידו לתוך הכלי. אבל יונק הרי הוא מפרק כלאחר יד [מפרק על ידי שינוי], ואין איסורו אלא מדברי סופרים, ובמקום צער לא גזרו חכמים. אבל מי שמצטער מחמת רעבון בלבד, אסור לו לינק חלב מהבהמה בשבת. ויש אוסרים בזה גם ביום טוב, שלא התירו שבות כזה אלא במקום צער של חולי. [שם עמ' קטו].

א אין רוכבים על גבי בהמה בשבת, ולא נתלים עליה, אפילו במדבר שאין שם עצים, ואסור ליתן על הבהמה תינוק כדי לשעשעו. ואפילו בצידה אסור להשתמש, אבל בצדי צדדים, כגון שדבר אחר מונח על צדה, והוא משתמש בו מותר. [שבת כרך ב' עמוד קח]. ב מי שטעה ועלה על גבי בהמה בשבת, צריך לירד, משום צער בעלי חיים. אבל אם טעה ועלה על האילן בשבת, אינו יורד משם עד מוצאי שבת. [ילקו"י שבת ב' עמוד קח]. ג מי שיש לו נער גוי ורוכב על בהמתו בשבת כשמוליכה להשקותה, אין צריך למונעו, שהרי החי נושא את עצמו. אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר אחר.

א מותר לאשה לצאת בשבת לרשות הרבים, גם במקומות שאין בהם עירוב, כאשר כובעה או המטפחת שלה תפוסות לראש בסיכת ראש, ואין לחוש שמא תוציא את המטפחת או את הסיכה. ובארצות אפריקא שנוהגות הנשים לצאת לרשות הרבים כשפניהן רעולות, ועוטפות בסודר את כל ראשן חוץ מהעינים, מותר להן לצאת לרשות הרבים עם רעלה זו, שגם זה דרך מלבוש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד צח]. ב כבר נהגו הנשים להקל לצאת בשבת לרשות הרבים בכל מיני תכשיטים שהם לנוי וקישוט, וכגון, טבעת שעל אצבעה, צמיד, שעון, שרשרת, סיכה, עגילים שבאזניה, וכדומה. והוא שתענוד אותם דרך מלבוש, ולא תקחם בידה או בכיס בגדה. והמחמירות על עצמן שלא לצאת לרשות הרבים עם תכשיטין כלל, תבא עליהן ברכה. [שם עמוד צט]. ג אסור לאשה לצאת בשבת לרשות הרבים עם תיק או ארנק בידיה, אף אם עומד לנוי וקישוט בלבד. ואף במקומותינו שיש עירוב, ראוי להחמיר בזה לדידן. [שם] ד מותר לאשה ליתן סיכה בשערותיה כדי להחזיקם, ולצאת בשבת לרשות הרבים. וכן מותר לה לצאת בשבת לרשות הרבים עם סרט [או קשת] שהיא קושרת בו את שערותיה. [שם עמו' ק]. ה הבנות הקטנות שנוקבים באזניהן כדי לתת בהן נזמים כשיגדלו, וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהן קסמים, מותר לצאת בהן בשבת לרשות הרבים, אף כשאין עירוב. ובמקומות שלא נהגו בזה, טוב להחמיר, שמא תוציא הקיסם מפני הבושה מחברותיה. ו כבר נתבאר שמותר לנשים לצאת לרשות הרבים עם עגילים באזניהם, ואין לחוש שיבואו להוציא העגילים ולטלטלם ד' אמות ברשות הרבים. [ילקו"י שבת ב' עמוד ק סעיף ה']. ז מותר לאשה לתת בשבת אבקת פודרא צבעונית על פניה, כיון שאינו דבר המתקיים. אבל יש להחמיר בהעברת סרק על הפנים, שהוא צבע בהיר בדבר המתקיים. ולדעת החזון איש יש להקפיד שהפודרא לא תהיה מעורבת במשחה או קרם. אבל לדעת המג"א כל שכוונתו שמשחה תבלע בגוף האדם, אין בזה איסור ממרח. אך אדם המתחזק והולך כבריא, אסור לו למרוח משחה על הידים, משום איסור רפואה בשבת, כל שניכר שעושה כן לשם רפואה [וכ"כ בערך שי, והמהרש"ם, ובמנחת שבת. וכתב ביבי"א ח"ד עמו' קיח, שדברי המג"א יתד היא שלא תמוט. והיינו דאף מדרבנן אין בזה איסור, וראה ביבי"א שם. וראה בילקו"י שבת ב' עמ' ק, ועמוד קב]. ח אסור לאשה לצבוע את השפתיים בשבת ויום טוב, וגם אם השפתיים היו צבועות מבעוד יום, אסור לחזור ולצובען בשבת ויום טוב. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד קא]. ט מותר לאשה לאכול בשבת תותים ולפת אדום, ושאר פירות הצובעים, אף שעל ידי האכילה היא צובעת את השפתיים. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד קא]. י אסור לאשה לתת לקה על הצפורניים בשבת, ואין הבדל בזה בין לקה צבעונית ללקה שקופה. אך אין לאשה להסיר את הלקה מעל צפורניה בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד קב]. יא מותר לאשה לתת בשבת וביום טוב מי ורדים או מי בושם על פניה וידיה, שאף על פי שעל ידי זה מולידה ריח טוב בבשרה בשבת, מכל מקום בבשר אדם לא שייך איסור זה. ויש להקל בזה גם בבקבוקי בושם שהריח מתפזר בחלל החדר על ידי לחיצה על פקק הבקבוק. ואין לחוש בזה לאיסור זורה, שאין כאן תערובת של פסולת ואוכל. ולכן אם אירע בשבת בשעת התפלה ריח רע, מותר לפזר ריח טוב ממטהר אויר בחלל ביהכ"נ. ונהגו להקל כאשר יש בשבת שמחת חתן או בר מצוה, מזלפים על הידים מי בושם קודם העלייה לתורה. והנזהרים בזה אינם אלא חסידים ואנשי מעשה. ואף בשער הראש או הזקן יש מקום להקל לתת שם מי ורדים או בושם, אך אין לזלף מי בושם על מטפחת או על בגדים, משום איסור מוליד ריח טוב בשבת וביום טוב. [שם שבת ב' עמו' קב]. יב מי שזילפו על פניו מי בושם בשבת, מותר לו לנגב את פניו במגבת, כשכוונתו להעביר את הרטיבות מעל פניו. והמחמיר תבא עליו ברכה. ומותר לנגב את הפנים או את הידים בממחטה שספוגה במי בושם, [שעירבו בה בושם מערב שבת], באופן שאין מי הבושם נסחטים מהממחטה. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד קד]. יג מותר לתת מי ורדים לתוך אוכלים או משקים בשבת, כדי לבשמם ולהטעימם יותר לאכילה. [ע' בשו"ת יביע אומר חלק ו' חאו"ח סימן לו. וחלק ט' סימן קח, וילקו"י שבת כרך ב' עמוד קד]. יד אין לתת בשבת וביום טוב מי ורדים לתוך מים העומדים לרחיצה ולנטילת ידים, משום מוליד ריחא. ובמקום שיש כבוד הבריות יש להקל בזה. ואם נתנם מערב שבת ויום טוב, מותר לרחוץ בהם פניו וידיו בשבת ויום טוב, ואף לנגב את ידיו במגבת מותר. ואם רוצה ליתן מי בושם לתוך טבק הרחה בשבת כדי שיהיה בו ריח טוב, המיקל יש לו על מי שיסמוך, מפני שדומה לנתינת ריח באוכלים ומשקים, והמחמיר תע"ב. [שם עמו' קד]. טז אסור לאשה לקלוע את שערה בשבת, [כדי לעשות צמות], ולא להתיר קליעתה. וכן אסור לקלוע בשבת את השערות בהנחת סיכות מיוחדות הגורמות שהשערות יהיו מגולגלות כמו בקבוקים קטנים, [דהוי כעין גודלת]. אבל מותר לקבץ את השערות המפוזרות ולתקנן ביד, או לקשרן בסרט גומי או בקשת וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קה]. יז סיכות מיוחדות שהנשים נותנות אותם בשערותיהן מערב שבת, ומפרקין אותן בשבת כדי שהשערות יהיו מסולסלות קצותיהן תלתלים, מותר להן להסיר את הסיכות בשבת, ולא חשיב כמתיר קליעתה, מאחר שכבר נתפס הסלסול. [ילקו"י שבת ב' עמוד קה]. יח אין לאיש לסלסל את פאותיו בשבת, ואין להשתמש לצורך זה בגלילים המיוחדים לכך. והמיקל לסלסל פיאות שהם כבר מסולסלות, יש לו על מי שיסמוך. [שם עמוד קו]. יט אסור מדרבנן להסתרק במסרק בשבת. אבל מותר להחליק את השער במברשת בגדים רכה, או ביד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קו]. כ מעיקר הדין מותר להעביר בשבת את האבק מעל הרהיטים במטלית יבשה, אך ראוי שלא לטרוח טירחה מרובה בשבת. [שם קז. ומהרי"ל היה אוסר לשטוף זכוכית בשבת בשבולת שועל להצהירו, וכתב במשנ"ב (סי' שכג ס"ק לח) דצריך טעם למה, ואפשר דדוקא להדיח הכלים שיהיו נקיים שרי, אבל לא להצהירו. ודוחק. או דאיירי שלא לצורך היום. ע"ש. ומסתבר שלא יטרחו בזה טירחה, שאין זה ראוי לטרוח בניקיון האבק בשבת].

א המנער בשבת טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן שנתלה בה, כדרך שהאומנים עושים, חייב משום מכה בפטיש. ואם אינה חדשה, או שחורה, מותר, שאין דרך להקפיד עליה. ואף בטלית שחורה חדשה אם אין מקפיד מללובשה עם הצמר שנתלה בה, מותר להסירו אף לכתחלה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד צא]. ב מותר לכתחלה להסיר הנוצות מן הבגד בשבת, אף על פי שמקפיד שלא ללבוש את הבגד מבלי שיסירם. ומותר לנקות את הבגד מן הנוצות אפילו על ידי מברשת. והמחמיר להסירם ביד תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד צב]. ג אם יש לו זרע פשתן או תבשיל על הבגד מותר לקלפו ולהסירו בשבת, אף בבגד שחור וחדש ומקפיד עליו. [ילקו"י שבת ב' עמ' צג, אלא דמ"ש בהליכות עולם לאסור בזה, והו"ד בילקו"י עמ' תרכה, הנה שם נתכוין רק להעיר על הבן איש חי לטעמיה דתפס כהרמ"א. אבל לדידן הא בלא"ה שרינן, דרק בטל אסור]. ד הלוקט יבלות שעל גבי בגדים, כגון היבלות שבבגדי צמר שנשארו בהם מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש. [וראה להלן סעיף ז']. ואפילו אם יש עוד יבלות בבגד, והוא לא ליקט אלא אחת מהן חייב. והוא הדין אם נתחב קיסם בבגד קודם גמר אריגתו, וכשבא ללובשו בשבת הסירו משם, חייב משום מכה בפטיש. שכל העושה בשבת פעולה שמסיימת וגומרת איזו מלאכה שהיא כמנהג האומנים, אף על פי שאין שם מלאכה על אותה פעולה, חייב משום מכה בפטיש, שכן דרך האומן בגמר מלאכתו מכה בפטיש על הכלי להשוותו מעקמימותו, וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברתה. [שבת ב' עמו' צג ועמו' תרכה]. ה לפיכך המנפח בכלי זכוכית [שהותך, וע"י נפוח נעשה כלי], וכן הצר צורה בכלי, ואפילו מקצת מן הצורה, חייב משום מכה בפטיש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד צד]. ו וכן המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד צד]. ז המלקט יבלות שעל גבי הבגדים אחר האריגה, אינו חייב אלא כשהוא מקפיד עליהם להסירם בכוונה, כדי ליפות את הבגד, ואפילו אם לא היה נמנע מללבוש הבגד עם היבלות, כל שהסירם בכוונה חייב. אבל אם הסירם דרך מתעסק בעלמא, פטור אבל אסור. ח והוא הדין למי שחותך בסכין או במספרים את ראשי החוטים התלויים ביריעה במקום קישורם, כשניתק בה חוט וקשרוהו, וכן קשים או קסמים דקים שנארגו ביריעה בלא מתכוין, ונטלם ממנה לאחר אריגה, גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש. [ש"ע ס"ז]. ט אם נתחב קוץ או קיסם בבגדו לאחר שנגמרה מלאכתו ולבשו, מותר להסירם בשבת בנחת, באופן שלא יקרע מהבגד, ואין בזה מכה בפטיש, שרק אם נתחב הקיסם קודם גמר האריגה, וכשסיים האריגה הוציאו בשבת, חייב משום מכה בפטיש, אך אם נתחב קוץ בבגד אחר גמר עשייתו, אין בזה חיוב, ואפי' לכתחלה מותר להסירו בשבת. [שם עמוד צה]. י וכן מי שנסתבכו בגדיו בקוצים או במסמר שבכותל, מפרישן בנחת, שמושך אותם לאט לאט כדי שלא יקרעו. ואם נזדמן לו בכל זאת שנקרע, לית לן בה, שהרי אינו מתכוין לזה, וגם לא הוי פסיק רישיה, מאחר שמנתקם בנחת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד צו]. יא שלל שעושים החייטים, שמחברים חתיכות הבגד תחלה על ידי תפירות גסות, ואחר שתופרין אותם בתפירות דקות ויפות מסירים אותו השלל, אם שכחו ולא הסירו חוט זה של השלל, אסור להסיר השלל בשבת. וגם אם נטל מקצת מן החוט ונשאר מקצתו, אסור להסירו בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד צו]. יב טלית של מצוה שהטילו בו ציציות לפני השבת, ונסתבכו החוטים בעת קשירתם, אין להפרידם בשבת, משום מכה בפטיש. אבל אם החוטים נסתבכו לאחר מכן, מותר להפרידם בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד צו]. יג מכנסיים רחבות שאי אפשר ללובשם רק על ידי שמכניסים לתוכם חגורה בשפתו למעלה, מותר להשחיל את החגורה לתוך הלולאות שבמכנסים, ואין לחוש בזה למתקן מנא, מאחר והלולאות רחבות, וגם עשוי להכניס ולהוציא. אולם אם מכניסים לתוכו חוט, מאחר שדרך העולם לקושרם אח"כ, חיישינן שמא יקשור קשר של קיימא. [שם צז]. יד מותר ליקח בשבת את הכינים או שאר לכלוכים מתוך בגד של עורות שועלים, או ממלבוש הנעשה מעור בהמה, וכדומה, ואף שהוא עלול לנתק מהצמר או מהשער, מאחר שאינו מתכוין לנתק את הצמר או את השער, יש להקל. [ילקו"י שבת ב' עמוד צז]. טו מותר לכרוך את המצנפת על ראשו דרך לבישה, ואין לחוש בזה לתיקון מנא. אלא שבלאו הכי לא נהגו כיום במצנפת כזאת כלל. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד צח].

א המכבס בגדים בשבת, הרי הוא תולדת מלבן, ואסור מן התורה. ולכן בגד שיש עליו כתם, אסור לנקותו במים, אף שאינו מכבס את כל הבגד. ואסור לנקות בגד בשבת הן על ידי מים, והן על ידי שפשוף או נתינת אבקת טלאק, וכדומה. וכן אין הבדל בזה בין בגד שחור לבגד הצבוע בשאר צבעים, ובין בגד חדש לבגד ישן. וגם אם אינו מקפיד על ניקיון הבגד, אסור לנקותו בשבת. אלא יעביר עליו את ידו, או יקנחו בסמרטוט יבש, אבל לא ישפשף. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד עב]. ב כבר ביארנו שאסור לסחוט בגד ממימיו, שהסחיטה היא מצרכי הכיבוס, כמו שההגסה היא מצרכי הבישול. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד עג]. ג אסור לאדם אחד לטלטל בגד שנשרה במים, אלא על ידי שני בני אדם, וכמבואר לעיל. ואם נפלו על הבגד מים מועטים, מותר לטלטלם. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד עג]. ד בגד שנרטב משאר משקים, אפילו נרטב הרבה, מותר לטלטלו בשבת, שהרי אין דרך לסחוט בגד משאר משקים שבו. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד עד]. ה פעמים שניעור בגד בשבת מן הטל שעליו, חשיב כמו כיבוס, ואסור לעשות כן בשבת. וחייבים עליו משום מלבן. והיינו בבגד חדש, ושחור, וכאשר מקפיד עליו שלא ללובשו בלי הניעור. שבזה אם מנערו מן הטל שעליו חייב חטאת. אבל בגד ישן, או בגד הצבוע בשאר צבעים, או בגד שאינו מקפיד עליו שלא ללובשו בלי הניעור מהטל, מותר לנערו בשבת כדי להסיר את הטל מעל הבגד. ובגד קצת חדש אבל נשתמשו בו כל כך עד שלא נראה כחדש, לא נחשב כחדש, ומותר לנערו. ובגד חדש הצבוע בשאר צבעים, אדום, או לבן מותר לנערו, הואיל ומסתמא אינו מקפיד עליו. [שם עמ' עד, ותרכד]. ו מותר לנער בנחת שלג שירד על בגדו ולא נמס, אפילו הוא חדש ושחור, שהוא כמו נוצות שמותר להסירן. ואם השלג נמס בתוך הבגד, והבגד הוא שחור וחדש ומקפיד עליו, אין לנערו. [ילקו"י שבת ב' עמוד עה. באליה רבה החמיר בזה. אך בביאה"ל ר"ס שב היקל כנזכר כאן]. ז בגד העשוי מניילון או מחומר סינטטי, ואין בו בד כלל, וירד עליו גשם או שלג בשבת, מותר לנערו אפילו בחוזקה. ולכן מעיל גשם העשוי מניילון או פלסטיק (שאינו ארוג), ואין בו בד כלל, שנרטב מן הגשמים, מותר לנערו בכח בשבת מן המים שעליו, שאין המים נספגים בו, ואין כאן חשש סחיטה. [ילקו"י שבת ב עמוד עו. הליכות עולם סוף חלק ג']. ח שלג שירד על כיסוי ניילון שעל הכובע, מותר לנער את השלג מעל הכובע בשבת, אף בחוזקה. והדין כן אפילו בגשם שעל כיסוי ניילון. [ילקו"י שבת שם עמ' עו]. ט מותר ללכת ברשות הרבים כשהשלג על כובעו או על בגדיו, ואין צריך להסיר את השלג מעל כובעו, שאין בזה איסור הוצאה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד עו]. י בגד חדש שירד עליו גשם, בין שהוא שחור בין שהוא משאר צבעים, אסור לנערו בשבת, שמסתמא מקפיד שלא יתקצר במים. ובבגד ישן מותר לנערו בנחת. [שם עמוד עו]. יא בגד או כובע שנתלכלך מעפר או מאבק, מותר לנערו בשבת, אף בבגד חדש ושחור שמקפיד עליו שלא ללובשו עם הלכלוך. ואף שיש אוסרים לנקות הבגד מהאבק שעליו בשבת, מכל מקום דעת השלחן ערוך שדוקא בטל ובגשם אסור לנקותו בשבת, [בבגד חדש, שחור, וכשהוא מקפיד שלא ללובשו בלי הניקוי]. אבל באבק וכדומה, אין להקפיד בזה. וכן יש להורות לדידן. אך האשכנזים [שהם פוסקים כדעת הרמ"א] מחמירים שלא לנער את הבגד בשבת גם מהאבק שעליו, אלא מקנחים את הבגד בנחת בכף היד, או במטלית יבשה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד עו]. יב מותר לנקות האבק מהבגד בשבת גם במברשת בגדים העושיה מקסמין. ואין לחוש לשמא ישתברו קסמיהן, שזהו דבר שאינו מתכוין ומותר. ובכל אופן טוב להחמיר לנקות את הבגד או הכובע מהאבק בשינוי, וכגון בשרוול חולצתו, וכדומה. [שם עמו' עו]. יג ומיהו כל זה בניעור מן העפר, אבל אם מכסכס ומשפשף היטב את הבגד כדי להסיר ממנו כתמים ולייפותו, לכולי עלמא אסור. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד עז בהערה]. יד אם יש חשש שהעפר או האבק שעל הבגד יפול לתוך המאכל שאוכל, אף לאשכנזים המיקל בזה לנקות את העפר בשבת, יש לו על מה שיסמוך, מאחר שכוונתו כדי שלא יפול העפר לתוך המאכל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד עז]. טו מותר לנקות בשבת את האבק המצטבר על הנעלים. אבל אסור למרוח על הנעלים בשבת משחת נעלים, או נוזל המיוחד לצחצוח הנעלים. ואפילו ע"י גוי אסור לצחצח את הנעלים בשבת. ובדיעבד שהגוי עבר וצחצחם לצורך הישראל, מותר לנעול מנעלים אלה בשבת, שהרי יכל לנועלם בלאו הכי. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד עח]. טז יש אומרים שמותר לנקות בשבת את השטיחים ולהסיר מהם האבק על ידי מכונה ידנית, אף אם היא תולשת ומורטת את הצמר מן השטיחים. ויש חולקים. ואף שהעיקר כסברא ראשונה, מכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' עח בהערה]. יז מותר לקפל את הטלית בשבת שלא כסדר הקיפול הראשון, אפילו אם אינו חוזר להתעטף בטלית בו ביום. והנוהגים לקפלו כסדר קיפולו הראשון, אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד עט]. יח מותר לקפל נייר בשבת, וכגון, הלומד בספר ועושה סימן על ידי קיפול זוית הדף, כדי לידע להיכן הגיע, או כדי שיוכל להעתיק במוצאי שבת מהדברים שעיין בהם בספר, ואין בזה איסור קיפול בשבת, או איסור מכין משבת לחול. [ילקוט יוסף שבת ב עמוד פ]. יט מותר לקפל את השמיכות ולסדר את המטות מליל שבת לשבת. אבל אין מציעין את המטות משבת למוצאי שבת, ואף אם יש שהות ביום כדי שיוכל לישן על המטה בשבת, מכל מקום כיון שאין דעתו לישן על המטה עד למוצאי שבת, הרי הוא כמכין משבת לחול ואסור. ואם דעתו להסב על המטה, מותר לסדרה, ואפילו הן עשר מטות. וכן אם המטה עומדת בבית, והוא דבר מגונה וביזיון לשבת שהמטה תעמוד כך, מותר להציע המטות, דזה מיקרי צורך שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פ]. כ מגבעת שנתקמטה, מותר להחזיר בשבת את השקע של המגבעת, ולסדר את הכובע. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פא]. כא מותר מעיקר הדין לנקות בשבת בידיו טיט שתחת הציפורן, לצורך נטילת ידים, וכל שכן אם הניקיון בא למנוע חציצה בטבילת נדה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד פא] כב בגד שנתלכלך בבוץ או בטיט לח, מותר להסיר בשבת את הטיט או הבוץ מהבגד ע"י שישפשף את הבגד מהצד הפנימי. כיצד, לוקח חלקי הבגד מבפנים ומשפשפם זה בזה, אבל לא מבחוץ. ומגרדו בצפורן אפילו מבחוץ. [ועי' בביאור הלכה סימן שב ס"א בסוף ד"ה עליה. ודו"ק]. ואף בטיט יבש יש להקל לשפשף הטיט במקום צורך וכבוד הבריות, וכגון שהטיט נראה על בגדו לעין כל, ואין לו בגד אחר. שאף על פי שהטיט מתפורר, אין לחוש בזה לאיסור טוחן, מאחר שאינו מתכוין לטחון, וגם מאחר והטיט היה טחון לפני שנעשה טיט, אין טוחן אחר טוחן. וגם אין לחוש בזה לאיסור מוקצה בשבת. אך לא ישפשף את הבגד מבחוץ, דדמי למלבן. ומכל מקום אם יש שם גוי, עדיף לעשות על ידי גוי. והמחמיר בטיט יבש, תבא עליו ברכה. והאשכנזים מחמירים שלא להסירו בכל אופן. [ועל ידי גוי מותר בכל גוונא]. [ילקו"י שבת ב עמוד פא]. כג בוץ יבש שנדבק בנעליים, מותר להסירו בשבת על ידי שישפשף את נעלו בחידודי מדרגות או בכותל, וכדומה, ואין לחוש בזה לאיסור ממחק או איסור טוחן. [שבת ב' עמוד פג]. כד אסור לשרות בגד בתוך מים בשבת, דשרייתו של הבגד במים זהו כיבוסו. וכל זה כשיש לכלוך או איזה טינוף על הבגד, אבל אם הבגד נקי, מעיקר הדין מותר לשרותו בשבת במים מועטים, דלא אמרינן בזה "שרייתו זהו כיבוסו". והמחמיר שלא לשרות במים אפילו מועטים, גם בבגד נקי, תבא עליו ברכה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד פד. ויש מי שכתב להחמיר גם בבגד נקי, וראה מה שכתבנו על דבריו במילואים לשבת ב' עמוד תקסו. ומה שהעירו מסימן שלד, כבר כתבו ליישב דהתם הוא משום צירוף החומרא של דעת הראשונים שאין לשפוך מים על דבר עצמו שהאש אחז בו, אבל לגבי שרייתו זהו כיבוסו לבד, מרן סמך על מה שכתב בסוגיא בדוכתא, בסימן שב, שאין איסור אלא בבגד שיש בו לכלוך]. כה יש אומרים שאם בא למזוג איזה משקה לתוך כוס בשבת, לא ימזגנו על המפה שעל השלחן, אלא יתן צלחת מתחת לכוס, שאם ישפך מהמשקה, לא ישפך על גבי המפה, שיש בזה משום כיבוס. ומעיקר הדין אין צריך ליזהר בזה, מאחר שהוא דרך לכלוך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פה]. כו ובכל אופן אין לתת על כל בגד מים מרובים, גם אם הבגד נקי, מחשש שמא יבוא לידי סחיטה. ואם אינו מקפיד לסחוט אותו מן המים שבו, כגון מסננת של בד, וכיוצא, מותר לשרותו במים בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד פו]. כז מפת שלחן העשויה מניילון, או מכנסי תינוק העשויים מגומי או מניילון, שאין בהם בד, וכן סדין העשוי מניילון או חומר סינטטי, מותר לשרותם במים בשבת, או להזרים עליהם מים, אם הוא צריך להשתמש בהם בשבת. אך לא ישפשף חלקיהם זה בזה לא ביד ולא במטלית. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פז]. כח מותר לנקות פיטמת בקבוק של תינוק, [העשויה מפלסטיק], על ידי שרייתו במים, או שפיכת מים, דבגומי או עור לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פז]. כט מים שנשפכו בשבת על השלחן או על הכסא, מותר לנקותם בשבת על ידי ניגוב במגבת או במפית נייר. וינגב בנחת כדי שלא יבא לידי סחיטה. ובלבד שלא יהיו מים מרובים כל כך. ונהגו להקל להניח מפית נייר לבנה על משקין שנשפכו על השלחן, ואין לחוש בזה לצובע, אחר שהוא דרך לכלוך. [רדב"ז]. והמחמיר לחוש בזה לאיסור צובע תבא עליו ברכה. [ש"ע סי' שכח סעיף מח]. [ואם יש לכלוך דבוק על השלחן לא ינקה במטלית רטובה]. [שם עמוד פז]. ל מותר לנגב בשבת את השלחן במגב פלסטיק. וכן מים או שאר משקים שנשפכו לארץ, מותר לנגבם בשבת במגב [מקל גומי]. וטוב ליזהר שהמים לא ירדו לחצר הבית דרך הצנור שבמרפסת. [והיינו כשהמים יורדים לגינה שלו, שלא הישקו אותה מער"ש]. ובמקום צורך, כגון כשעורכים מסיבה משפחתית בשבת בבית, והרצפה נתלכלכה, או בימות החורף כשהרצפה נתלכלכה בבוץ, מותר לשפוך מעט מים מכוס, וינגב במגב גומי. [שם עמוד פח]. לא מותר לנקות משקפיים שמשתמש בהם בשבת, ואף יכול להרטיב את הזכוכית ולנגבן בבד יבש, והוא שעושה כן לצורך השבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פח]. לב מותר להעביר בשבת את האידים מעל החלונות. וטוב יותר שיעשה כן בידו. ומכל מקום מותר לעשות כן גם בבגד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פח]. לג הרוחץ ידיו בשבת, טוב לנגבם בכח זו בזו כדי להסיר מהם את המים כפי יכולתו, קודם שיקנחם במגבת. אך אין זה חיוב מעיקר ההלכה. ולכן רבים נהגו להקל בזה. וכן מי שטבל [במים צוננים], או מי שרחץ כל גופו במים צוננים בשבת, [למנהגינו שאנו מקילין בזה], טוב להמתין איזה רגעים כדי שהמים שעל גופו ינטפו, ורק אחר כך יתנגב במגבת. וגם זה אינו מעיקר הדין, שאף שהמגבת נרטבת בניגוב, כיון שאין זה דרך ליבון, לא שייך לומר בזה "שרייתו זהו כיבוסו". ומ"מ טוב להמתין כנז'. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פט]. לד לכתחלה טוב להזהר שכאשר מנקה ידיו במגבת [אחר הנטילה], שלא לקנח במקום אחד דוקא, אלא יחליף להעביר המפה מצד לצד, באופן שלא יהיו המים במקום אחד ויבוא לידי סחיטה. ומיהו מעיקר הדין מאחר שאינו מקפיד על מימיו, והוא דרך לכלוך, אין בזה איסור סחיטה וליבון. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד פט בהערה]. לה מותר לאדם לרחוץ את זקנו בשבת, אך יזהר שלא יסחט המים שבזקן, שמדרבנן יש סחיטה בשער. וכן השותה מים ושאר משקים, מותר לקנח השפם בשבת. [שם] לו אין לנגב במפה כוס צר שהיה בו מים או יין, שמתוך שהכוס צר יבוא לידי סחיטה. ובסמרטוט המיוחד לכך שאין מקפיד עליו לסוחטו, שמנגבים בה כלים הרבה, מותר, שאם הסמרטוט יתלחלח מצד אחד על ידי הניגוב, ינגב בה מצד אחר. [שבת ב עמוד צ']. לז יש אומרים שמותר לקנח בשבת בנחת תינוק שעשה צרכיו בממחטה לחה. [ובלבד שיפרידנה מערב שבת]. וממחטה לחה העשויה מבד, יש לחוש לאיסור תורה, אחר דניחא ליה בקינוח עם הלחות שבממחטה. ויש הטוענים שכיום לא עושים ממחטה מבד, ויש לברר המציאות בדבר, ואם אכן הממחטה עשויה מבד, יש להחמיר שלא לקנח בה כשהיא לחה, שהרי ניחא ליה בסחיטה זו, ולדעת מרן (סי' שכ סי"ח) יש בזה חשש דאורייתא. [שבת ב' תשס"ד עמ' תרפח]. ומותר להרטיב נייר טואלט ולקנח בו בנחת בשבת, ואין בזה חשש סחיטה. לח בזמן הזה מותר להסתכל בראי המצוי בשבת, ואין לחוש שמא ישיר בו שערות המדולדלות, ובפרט כשהראי קבוע בכותל. [וכיום פשט המנהג שגם האנשים מביטים בראי, כדי לסדר בגדיהם וכדו', ואין בזה איסור לא ילבש]. [ילקוט יוסף שם].

פד בגד שנרטב או נשרה במים, אסור לסוחטו בשבת משום מלבן. ואם נרטב ביין או בשאר משקים, יש אומרים שהאיסור לסוחטו הוא מדרבנן. ויש חולקים. [שם עמוד סג] פה בגד שנפל למים, וכדומה, אסור לטלטלו בשבת, שיש לחוש שמא יסחוט את המים שבו בשבת. אבל מותר לאוחזו על ידי שני בני אדם. ובגד שאינו מקפיד על מימיו, וכן השרוי שרייה מועטת, שאין דרך לסוחטו, מותר לטלטלו בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד סד]. פו בגד שאדם לבוש בו שנרטב בגשם עז, וכדומה, אין צריך להסירו, ומותר לילך עמו בשבת, ואין לחוש שמא יסחוט את המים שבבגד. ומכל מקום אין ללבוש בגד רטוב לכתחלה אם יש לו בגד אחר, ורק אם הוא כבר לבוש בו אין צריך להסירו. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד סד]. פז מי שנפל לשלולית מים בשבת ובגדיו נתרטבו, יכול לילך בהם ואינו חושש שיבא לידי סחיטה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד סד]. פח אסור לשטוח כביסה רטובה על חבל כביסה בשבת, כדי לייבשה, מפני מראית העין, שיחשדוהו שכיבסן בשבת, והתורה אמרה "והייתם נקיים מה' ומישראל". ולא אסרו אלא לשטחן בשבת, אבל אם שטח על חבל כביסה מערב שבת בגדים המכובסים, יכול להשאירם על החבל במשך יום השבת, ואינו חייב להסירם. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד סד]. פט אסור להניח בשבת כביסה רטובה סמוך לתנור או ההסקה מרכזית. משום שעל ידי כך המים מתבשלים, ואף על פי שאינו מתכוין לכך, מכל מקום חשיב פסיק רישיה, והוי איסורא דאורייתא. ומכל מקום אם אין לו בגד אחר, מותר לומר לגוי שינגבם ע"י שיתנם סמוך לאש. כי אף על פי שדין פסיק רישיה הוא איסור מן התורה, אף שאינו מתכוין, מכל מקום כל פסיק רישיה שנעשה על ידי עכו"ם, מותר, בפרט לצורך השבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד סה, ועמוד תרכג]. צ אין לתלות כביסה בשבת גם בצינעא, כגון באמבטיא, אף שאין רואים אותו כשהוא תולה את הכביסה, שכל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין, אסרו גם בחדרי חדרים. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד סה]. צא מותר לשטוח בגדים יבשים שאינם רטובים כלל, על החבל ששוטחים עליו בגדים אחר כביסה, שמאחר שהבגדים יבשים, אין מקום לחשד. ומהיות טוב נכון לשוטחם שלא כדרך ששוטחים בגדים מכובסים. אבל אם הם רטובים מן הזיעה, או מחמת גשמים, אפילו היו הגשמים מועטים אסור לשטחם מפני החשד, שיאמרו שכיבס בגדיו בשבת ולכן שטחם כדי לייבשם. [ילקו"י שבת ב' עמ' תרכב, ע"פ המבואר בהליכות עולם סוף חלק ג'. ואף שכתבנו בילקו"י שבת ב' בלשון איסור אף בבגד יבש, הנה אחר שבהליכות עולם כתב בלשון מהיות טוב, כן עיקר לדינא]. צב גם חיתולים של תינוק שכיבסו אותם מערב שבת, בזמן הזה אסור לשוטחם בשבת כדרך ששוטחים כביסה, וכן לא ישטחם בשבת בגלל מי רגלים שעליהם, שהרי כיום אין דרך לתלות חיתולים אלה כשהם מלוכלכים, ויבואו לחושדו שכיבסם בשבת. ומכל מקום אם אין לו חיתולים אחרים, מותר לתלותם על ידי גוי כנגד הסקה מרכזית או תנור חם. ועדיף שיעשה כן בצינעא ולא בפני רבים. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד סו]. צג גם אם נשפך מים על מקצת מהבגד, אסור לתלות את הבגד לייבוש בשבת סמוך לתנור חם או הסקה מרכזית. וכן בגד שנרטב מחמת הזיעה, אסור לתלותו כנ"ל. [ילקו"י שבת ב' עמוד סז]. צד בגד שנשפך עליו מים או משקה בשבת, וכן בגד שנספג בזיעה, מותר להניחו על גב הכסא, כדי שיתייבש. ובלבד שלא יהיה סמוך לתנור דלוק או הסקה מרכזית. אבל לא יניח כמה כסאות בסמוך זה ליד זה, כדי לתת בשבת בגד שנרטב על גב הכסאות, שהרי ניכר שמתכוין לייבשה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד סז]. צה מעיל חורפי שאין דרך אותו המקום לכבסו כי אם בניקוי יבש, אם נשפך עליו מים בשבת, המיקל לתלותו דרך שטיחה על החבל כדי לייבשו, יש לו על מה שיסמוך, שמאחר שאין דרך לכבסם אלא בניקוי יבש, לא חיישינן בזה למראית העין שיאמרו שכיבסם בשבת. ובלבד שלא יהיה סמוך לתנור או הסקה מרכזית. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד סז]. צו אף בימי הגשמים אין לתלות בגדים שנתרטבו בגשם בשבת כדי לייבשם, שגם בזה יש לחוש שיחשדוהו שכיבס בשבת. אך יכול להניחם במקום שרגיל להניחו שם. ובלבד שלא יניחו סמוך לתנור או הסקה. ובמעיל גשם שהדבר ניכר יותר שנתרטב מהגשם, וגם אין דרך אותו המקום לכבסו כלל, אלא בניקוי יבש, אפשר להקל לתלותו לייבוש, אף על חבל כביסה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד סח]. צז בגדים שכיבסו אותם מערב שבת, ונתלו על החבל מערב שבת, מותר להורידם מהחבל בשבת לצורך לבישתם בשבת, ואף אם בשעת בין השמשות הבגדים היו רטובים קצת, והיה בהם טופח על מנת להטפיח, אע"פ כן מותר להורידם מהחבל בשבת, כדי ללובשם בו ביום, ולא אמרינן מגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. ואין הבדל בזה בין ימות החורף לקיץ, כל שיש לתלות שהבגדים יתייבשו במהלך השבת. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד סט]. צח כביסה הנמצאת על החבל וחושש שירדו גשמים בשבת, מותר להורידה בשבת, ואין לחוש בזה לאיסור מכין משבת לחול. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד סט]. צט וכל שכן אם שטחו על החבל חיתולים ושאר בגדי קטנים שנתכבסו בערב שבת, אפילו היו רטובים קצת בבין השמשות באופן שיש בהם טופח על מנת להטפיח, מותר להוציאם מעל החבל בשבת לאחר שנתייבשו, על מנת להשתמש בהם בשבת. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' ע]. ק מגבות שנתלחלחו הרבה מרוב הניגוב בהם, מותר לתלותם בשבת על חבל כביסה, גם דרך שטיחה, אם ניכר בהם קצת זוהמא. וכן מטפחות שמקנחין בהם את האף, אם ניכר בהן קצת לכלוך של צואת החוטם מותר לשוטחן בשבת על חבל כביסה, וכל שכן שמותר להניחם על גבי גב הכסא, כדי לייבשם. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד ע]. קא מי שעבר ותלה כביסה רטובה בשבת על חבל כביסה, ועבר על האיסור הנ"ל, המיקל להשאירם על החבל בשבת יש לו על מה לסמוך, ומכל מקום טוב להסירן [באופן שאינו בא לידי סחיטה, כגון שתופס ממקום שהבגד נתייבש, או על ידי שני בני אדם]. ואם עבר ושטחם בשבת במזיד ונתייבשו, אסור לו ללובשם בשבת, אבל אחר השבת מותר. ומכל מקום, אם לא ידע שאסור לשטוח בגדים רטובים בשבת, ושטחם בשוגג, ונתייבשו, מותר ללובשם בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד עא, ועמוד תרכא]. קב מותר לרחוץ ידיו בשבת בנהר הנמצא בכרמלית, ובלבד שלא יצא עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד עא].

א כל המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או מטלטלו ד' אמות ברשות הרבים, ועוקר ומניח, חייב משום מוציא. ולכן, אסור לצאת לרשות הרבים כאשר יש בידו או בכיסו איזה חפץ. וכיום בארץ ישראל התקינו ברוב המקומות עירוב בצורת הפתח, ורבים סומכים על עירוב זה להוציא מרשות לרשות, ולטלטל ד' אמות ברשות הרבים. ולדעת הרבה מהאחרונים אף לפי דעת מרן השלחן ערוך אפשר להקל ולסמוך על העירוב. וכן כתבו גאוני ירושלים שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה. אלא שהחרדים לדבר ה' נמנעים לגמרי מלטלטל בשבת ברשות הרבים, ותבא עליהם ברכה. שחוששין לסברת האומרים שיש לנו בזמן הזה רשות הרבים מדאורייתא, ולזה לא יועיל העירוב, ולכן יש המניחים את הטלית והמטפחת מערב שבת בבית הכנסת, כדי שלא יצטרכו לטלטל בשבת. או שהולכים לביהכ"נ בשחרית כשהם מעוטפים בטלית. ומכל מקום גם המחמירים בזה רשאים ליתן את הטלית או המטפחת למי שנוהג לטלטל, אפילו הוא בר מצוה, והנח להם לישראל. [ילקוט יוסף שבת ב' עמו' טו, ועמוד יח בהערה, ובמהדורת תשס"ד עמוד תרד] ב היוצא בערב שבת לרשות הרבים, במקומות שאין בהם עירוב, והיה סבור שיש שהות בידיו, וקידש עליו היום, והיתה חבילתו על כתיפו, או כיסו בידו, והוא חפץ חשוב, אם יש עמו גוי יתננו לגוי. ואם לאו יתננו לקטן. ואם לאו ימשיך לילך וכל פחות מד' אמות יעמוד לנוח, או יניח החפץ, ושוב יטלנו וילך פחות מד' אמות. וכך יעשה עד שיגיע סמוך לביתו, ואז ישמיטנו מידו. וכן יוכל לעשות גם באופן שהחפץ נמצא בכיסו. ואם נמצא עמו חבר, עדיף שכל אחד יטלטל פחות פחות מד' אמות לסירוגין. ואם חושש מפני ליסטים וכדומה, ירוץ עם חבילתו עד ביתו, וזורקה שם כלאחר יד, שלא כדרך זריקה, וכגון מכתפיו ולאחריו. [ילקו"י שבת ב עמ' יח]. ג מי ששכח ויצא לרשות הרבים [במקומות שאין עירוב] עם כיפה בכיסו, אין לו ללבוש מיד את הכיפה, כדי שזה יהיה בדרך לבוש, שהרי על ידי לבישתו את הכיפה חשיב כהניח את החפץ, אלא ינהג כמו שנתבאר בסעיף הקודם. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד יט בהערה]. ד הנוהגים להוציא ספרים או טלית בשבת על ידי קטן מרשות היחיד דרך רשות הרבים, לבית הכנסת, במקום שאין עירוב, אין למחות בידיהם, ובלבד שיהיה הדבר במקום שאין גוי מצוי, ולצורך מצוה בלבד, ועושים כן באקראי, כגון שנפסק העירוב וכיו"ב. [והיינו במקום שאינו רשות הרבים לכל הדעות, וכגון רחוב שאינו מפולש מעבר לעבר, ויש בתים בצדדי הרחוב]. ולכתחלה יש להניח הספרים והטלית בבית הכנסת בערב שבת, באופן שלא יצטרך לטלטל בשבת על ידי קטן. וכל זה כשאין עירוב, אבל אם יש עירוב כדת, רק שהחרדים לדבר ה' מחמירים על עצמם ואינם מוציאים דבר בשבת כלל, אף על פי כן רשאים הם לתת לילדיהם הקטנים סידור וחומש וטלית להביאם לבית הכנסת. [וכן הנוהגים להוציא על ידי גוי דרך רשות הרבים, במקום מצוה, יש להם על מה שיסמוכו]. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד יט, ותריח]. ה כל הוצאה שהיא דרך מלבוש, אין בה איסור הוצאה. ואפילו אם לובש ב' בגדים זה על זה, ויוצא כך לרשות הרבים, במקומות שאין בהם עירוב, אין בזה איסור הוצאה. בין אם הוציא הבגד לצורך עצמו בין אם הוציא לצורך חבירו. ואף בשתי חגורות זו על זו, יש להקל בזה לדידן. והאשכנזים מחמירים שלא לצאת בשתי חגורות זה על זה אלא אם כן יש חגורה אחת על החולצה ואחת על החליפה, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד כ']. ו יש אומרים שמותר לצאת לרשות הרבים כשהוא חגור בגרטי"ל, והיינו בחגורה מיוחדת שיש הקושרים אותה על הבגד העליון לצורך התפלה. ויש חולקים. [ילקוט יוסף שם עמ' כ']. ז הלבוש בשני כובעים זה על זה, כגון כיפה ועליה מגבעת, מותר לו לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, אף במקומות שאין בהם עירוב, מאחר שהוא דרך לבישה. אולם יש ליזהר שלא ללכת חבוש בכיפה בתוך המגבעת, אם אין המגבעת מהודקת יפה לראשו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד כב]. ח מי שהכובע שבראשו גדול ורחב ממדת ראשו, מותר לו לתת בשבת נייר בתוך הכובע מבפנים לצמצם את חלל רחבו, כדי להתאימו למדת ראשו, ואין בזה איסור משום תיקון כלי. ומותר גם כן לצאת בכובע זה לרשות הרבים, אף במקום שאין שם עירוב. [ילקו"י שם עמ' כב]. ט מותר לצאת לרשות הרבים עם שרוולים מקופלים, ואין בזה כל חשש של הוצאה בשבת, גם אם לובש מעיל על החולצה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד כג]. י כל דבר שמשמש לבגד, כגון כפתורים שבשולי הבגד, או בשרוולי המעיל, או ב' כפתורים התפורים במעיל מאחור [פראק], מותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, גם במקומות שאין עירוב, ואין צריך להסירם מערב שבת, מאחר שהם תפורים ומחוברים לבגד והם חשובים אצלו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד כג]. יא כפתור רזרבה התפור ומחובר לבגד, [בצידו הפנימי], שאינו נצרך לבגד אלא עשוי לרזרבה שאם יפלו כפתורים מהבגד יהיו אלו מוכנים להיתפר במקומם, מותר לצאת בבגד זה לרשות הרבים, גם במקומות שאין בהם עירוב, הואיל וכפתורים אלו בטלים לגבי המעיל. וממדת חסידות נכון להחמיר לכתחלה ולהסיר את כפתור הרזרבה מערב שבת. ובמקומותינו שיש עירוב, אין בזה אף ממדת חסידות. [ילקו"י שבת ב' עמ' כג, ותקסד, ובמהדורת תשס"ד עמ' תריח]. יב מי שנקרע בגדו וחיבר את הקרעים בסיכת בטחון, מותר לו לצאת כך לרשות הרבים, ואין בזה איסור הוצאה. ומותר לחבר את הקרעים בסיכת בטחון גם בשבת. [ילקו"י שבת ב עמוד כד] יג אשה שסגרה מפתחי חלוקה במחט של תפירה, אסורה לצאת בו לרשות הרבים בשבת, במקומות שאין שם עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד כה בהערה]. יד מי שנפל לו הכפתור משרוול חולצתו, מותר לו לקחת גומי ולהניח סביב הבית יד של החולצה, כדי שיאחזנה במקומה, ואין בזה איסור הוצאה. וכן מי שרגיל לקפל את זקנו כלפי מעלה, ולהניח במקום הקיפול גומי כדי לתפוס הקיפול, מותר לצאת עם הגומי לרשות הרבים בשבת, גם במקומות שאין בהם עירוב. ובלבד שהגומי יהיה מהודק היטב שלא יפול. [עמ' כה] טו מי שנפל לו הכפתור משרוול חולצתו, מותר לו לקשור בשבת מטפחת מסביב לבית היד, ולצאת עם המטפחת כך לרשות הרבים, גם במקומות שאין בהם עירוב. והמחמיר בזה תבא עליו ברכה. ולדידן מותר לקשור גם בשני קשרים, אך שלא במקום צורך טוב לקשור בקשר אחד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד כו]. טז מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם מעיל שמחובר לו כובע [ברדס], אף שאין הוא רגיל ללבוש את הכובע, ואין צריך להסירו, מאחר שדרך הכובע להיות מחובר למעיל. ויש להקל בזה גם אם הכובע אינו מחובר לבגד בתפירה ממש, אלא על ידי כפתורים או רוכסן. וכן מותר לצאת במעיל שיש בו חגורה, אף אם אינו משתמש בחגורה זו. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד כו]. יז מעיל שתפור בצידיו רוכסן, [ריץ'-רץ'], כדי שיוכלו לחבר למעיל ביטנת-צמר בימי הקור, מותר לצאת עמו בשבת, אף כשהסיר את הביטנה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד כז]. יח מעיל שיש על צוואר הבגד מבפנים רצועת בד קטנה העשוי לתלות בה את הבגד על איזה יתד, מותר לצאת בה לרשות הרבים גם במקומות שאין עירוב. ואם רצועה זו נקרעה, ראוי להחמיר להסירה מערב שבת, או לתקנה. ואם לא הסירה מערב שבת, המיקל לצאת כך לרשות הרבים יש לו על מה לסמוך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד כח]. יט לולאות שבמכנסיים המיועדות בשביל חגורה, אף אם נקרעה אחת מהלולאות, המיקל לצאת במכנסיים אלה בשבת לרשות הרבים גמורה, יש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י שם עמוד כח]. כ בגד שהכיס שבו נקרע, מותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים, אף במקומות שאין עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד כח]. כא מותר לצאת עם תוית שכתוב עליה שם החברה המייצרת את הבגד, מאחר ותוית זו תפורה וקבועה בבגד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד כח]. כב סימן שהכובס נותן בבגד, כדי לידע של מי הוא הבגד, ומחברו עם סיכה לבגד, המיקל לצאת עם סימון זה לרשות הרבים, יש לו על מי שיסמוך. ומיהו לכתחלה ראוי ונכון להסיר פתק זה מהבגד מערב שבת, כדי שיוכל לצאת בבגד זה לרשות הרבים במקומות שאין בהם עירוב. ופתק המחובר לבגד המוכיח שבגד זה נבדק מחשש שעטנז, ואין דעתו להסירו, מותר לצאת עם פתק זה לרשות הרבים בשבת, ואין צריך להחמיר בזה. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד כח]. כג לכתחלה ראוי שלא לצאת לרשות הרבים בשבת עם מעיל [חליפה] המונח על כתפיו, [בלי ללבוש את השרוולים], שהרי אינו דרך לבוש, ואף בימי החום אין ראוי להקל בזה, וגם במקומותינו שיש עירוב נכון שלא לצאת כך לרשות הרבים, אלא ילבש את המעיל כדרכו. ומכל מקום המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד כט]. כד מותר לצאת בשבת עם מעיל ניילון העשוי להגן עליו מפני הגשמים, שכל דבר שהוא דרך לבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא כדי להגן עליו מפני הטינוף, מותר לצאת בו בשבת. [אך אין להקל ליקח מטריה ולנושאה עליו בשבת כדי להגן מפני הגשמים, אף אם המטריה היתה פתוחה מערב שבת]. והיוצא לרשות הרבים במעיל ארוך, מותר לו לתפוס בידיו ולהגביה מעט את שולי המעיל, כדי שלא יטנף בהליכתו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ל]. כה מותר לצאת בשבת לרשות הרבים גמורה עם כיסוי ניילון המיוחד לכך ליתנו על הכובע, כדי להגן עליו מפני הגשמים, ואף במקום שאין שם עירוב יש להקל בזה. ואין להחמיר בזה, כי יש לחוש שמא מחמת זה ימנעו מלבוא לבית הכנסת או לבית המדרש בעת הגשמים, פן יתקלקל הכובע על ידי הגשמים. אבל ראוי להחמיר שלא לצאת עם כובע העטוף בשקית ניילון רגילה, העשוי להגן על הכובע מפני הגשמים, והמקילים גם בזה יש להם על מה שיסמוכו. ובמקומותינו שיש עירוב, יש להקל גם בשקית ניילון רגילה. [ילקו"י שם עמו' ל, ותרטז]. כו מותר לאשה ליתן מטפחת או חתיכת בד וניילון על ראשה, כדי להציל עצמה מפני הגשמים, אבל אסור לה ליתן בגד על צעיפה כדי להגן על בגדיה מפני הגשמים, דאין זה דרך מלבוש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לב]. כז ראוי להחמיר שלא לצאת בשבת ברשות הרבים בכפפות [המתלבשות על כפות ידיו, ועשויות להגן עליו מפני הקור], במקומות שאין שם עירוב, שיש לחוש שמא יסירם מידיו ויבא לידי איסור הוצאה בשבת. ובמקומותינו שיש עירוב, אף המחמירים שלא לטלטל בשבת, יכולים להקל לצאת בימי הקור בכפפות אלה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לב]. כח מותר לצאת בשבת שבימי החורף לרשות הרבים בערדליים [כיסויי גומי המתלבשים על הנעליים], אף במקום שאין עירוב, ואין לחוש שמא ישלפם ברשות הרבים ויבוא לידי הוצאה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לג]. כט מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם סנדלים לרגליו, ואין בזה כל חשש. וכן מותר לצאת עם נעלי עץ [קבקבים], או עם נעלי בית. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לג]. ל מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם מנעלים שנתנו בתוכם ספידה [חתיכת קרטון העשויה כדי להקטין את מדת המנעל], או מדרסים. ואין בזה כל חשש של הוצאה מרשות לרשות. ומותר לתת בביתו את המידרסים הנ"ל לתוך המנעלים גם בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לד]. לא מי שנכנס עפר למנעליו, מותר לו להמשיך לילך במנעלים אלו בשבת, אף במקום שאין עירוב, שאין לחוש בזה לאיסור הוצאה, מאחר שאינו מתכוין להוצאת העפר שבמנעליו. וגם מן הסתם אין שיעור הוצאה בעפר שבמנעליו. וכל שכן אם לא שם לב שנכנס עפר לתוך מנעליו, והלך בהם ברשות הרבים, דחשיב כמתעסק ואינו בכלל מעשה עבירה. [ילקו"י שבת ב' עמ' לה]. והנועלים מנעלים של עור ביום הכפורים, ויוצאים בהם לרשות הרבים, יש אומרים שעוברים גם על איסור הוצאה. [ילקו"י מועדים עמ' צ'. ובילקו"י שבת ב' מהדו' תשס"ד, עמו' תרטו]. אך לדינא אין בזה איסור הוצאה. [יביע אומר ט' סי' נז. חזו"ע ימים נוראים עמ' שיח]. לב מי שיש לו איזה דבר מאכל בפיו, או גומי לעיסה, אסור לו לצאת לרשות הרבים כשהמאכל בפיו, ובמקומות שיש עירוב אפשר להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לה]. לג יש אומרים שנכון לנקר את הבשר שבין השיניים, קודם שיוצא לרשות הרבים, במקומות שאין שם עירוב. ומעיקר הדין אין צריך להחמיר בזה, ובפרט בכרמלית. וכל שכן במקומותינו שיש עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לו]. לד איש הרגיל לצאת עם איזה תכשיט, כגון טבעת, אף שיש נוהגים להקל לצאת כך לרשות הרבים בשבת, אף במקומות שאין בהם עירוב, וסוברים שאין לחוש שמא יוציא את הטבעת מעל ידו להראותה לאחרים, מכל מקום לכתחלה יש להחמיר בזה במקום שאין עירוב. [שם]. לה מותר לצאת בשבת במשקפיים על חוטמו, אף במקום שאין עירוב, כיון שהוא דרך מלבוש, ואין לחוש שמא יפלו ממנו ויוליכם ד' אמות ברשות הרבים. ומותר לצאת בשבת עם גומי הקשור למשקפיים, ואף על פי שאין הדבר כל כך לצורך המשקפיים, מכל מקום מאחר שהחוט או הגומי קשורים למשקפיים, בטלים הם לגביו, והרי הן כרצועות התלויות באבנט. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לח בהערה לג]. לו מי שאין דרכו לילך עם משקפיים, ויש לו משקפי קריאה שבדרך כלל מניחם בכיסו, אסור לו לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, אף אם ילך בהם על חוטמו, שיש לחוש שמא יוציאם ויניחם בכיסו כדרכו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לח]. לז מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם עדשות מגע שבעיניו, ואין לחוש שמא יוציאם ויטלטלם ברשות הרבים, מאחר ואין דרכו להוציאם בדרך. אבל אם עדיין לא התרגל לעדשות ומידי פעם רגיל להוציאם, יש לחוש שיוציאם ויטלטלם ד' אמות ברה"ר. [שם]. לח משקפי שמש אופטיים, שזכוכיותיהם כהות והם משמשים גם כמשקפי שמש בחוץ, דינם כדין משקפיים רגילים שמותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. וגם אין לחוש לזה לאיסור צובע, אף על פי שצבע הזגוגיות שלהם משתנה ונעשה כהה כשיוצא לרשות הרבים בהתאם לקרני השמש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד לט]. לט יש אומרים שאסור לצאת בשבת עם משקפי שמש, שאינם משמשים לראיה, אלא להגן מפני השמש, שיש לחוש שיסירם בעת שיגיע למקום צל. והנוהגים להקל יש להם על מה שיסמוכו. וכל שכן במקומותינו שיש עירוב, שיש להקל בזה. [ילקוט יוסף שם עמוד לט]. מ משקפי שמש המחוברים על ידי ציר למשקפי ראיה, והמרכיב אותם אינו מסירם מן המשקפיים גם במקום צל, אלא רק מגביהם, מותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. והמחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד מ] מא סומא בעין אחת שהניחו לו עין מזכוכית, אין בזה כל איסור לצאת כך בשבת לרשות הרבים, אף במקום שאין עירוב. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד מ] מב מי שהוא כבד שמיעה מותר לו לצאת בשבת לרשות הרבים עם מכשיר שמיעה המונח באזניו, אף במקום שאין עירוב, שכיון שהוא דרך מלבוש, דמי למשקפיים ושרי. ואף אין לחוש שמא יפול ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, דמסתמא מקפידים על מכשיר זה שדמיו יקרים, להרכיב אותו יפה באופן שאינו עלול ליפול. ויהדק את המכשיר היטב בתוך אזנו, ויפעיל את המכשיר מערב שבת, וישאר פועל עד מוצאי שבת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד מא] מג מי שנפצע בידו או ברגלו, והניחו במקום פציעתו תחבושת או גבס, מותר לצאת כך לרשות הרבים, ואין בזה איסור הוצאה. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד מא] מד מותר לצאת עם חגורת בריאות וכדומה, אף במקומות שאין בהם עירוב. וכן מותר לצאת עם חגורת-גב, וכדומה. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד מב] מה מי שנשברה ידו, והניח מטפחת סביב לצוארו כדי לתת את ידו בתוך המטפחת, מותר לו לצאת כך לרשות הרבים בשבת, אף במקומות שאין שם עירוב, כיון שאי אפשר לו להחזיק את ידו בלי המטפחת. ולכתחלה טוב ליזהר לצאת עם המטפחת איזה זמן קודם השבת. וכשאי אפשר להזהר בזה יש להקל. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד מב] מו מי שכאבו לו אזניו, או החושש מן הקור ומניח בתוך אזניו צמר גפן, מותר לו לצאת כך לרשות הרבים בשבת, אף במקום שאין עירוב. אך יתחב את הצמר גפן היטב בתוך האוזן, כדי שלא יבוא לידי איסור הוצאה. וכן הדין בכיסויים שנעשו במיוחד ליתנם באזנים, שאם תחבום היטב באזנים, מותר לצאת בהם לרשות הרבים. [ילקו"י שבת ב' עמ' מב]. מז אסור לצאת בשבת לרשות הרבים במקום שאין עירוב עם שעון כיס המחובר לשרשרת, ואף אם השרשרת עשויה מזהב או מכסף, שאין זה נחשב לתכשיט, שהרי הוא מכוסה בבגדיו. מח אולם שעון יד העשוי מכסף או מזהב, המחובר לשרשרת, מותר לעונדו ולצאת בו לרשות הרבים גם במקומות שאין שם עירוב, אף לכתחלה, מפני שהוא גם דרך מלבוש וגם תכשיט. ואף אם השעון מתכסה לפעמים בשרוולו, אין בכך כלום. ומעיקר הדין יש להקל בזה גם בשעון עם רצועות של עור. ומכל מקום עדיף יותר שהקונה שעון יד במקומות שאין עירוב יקנה שעון עם רצועות כסף או זהב. והמחמיר על עצמו שלא לצאת לרשות הרבים עם שעון יד, אפילו של כסף ושל זהב, תבוא עליו ברכה. וכל זה דוקא במקום שאין עירוב, אבל במקום שיש עירוב, אף הנוהגים להחמיר שלא לטלטל שם בשבת, רשאים להקל לצאת בשעון יד, ואינם צריכים להחמיר. [שם עמוד מג ועמוד תרה]. מט חיילים שנקראו לצבא בעת מלחמה בעצם יום השבת, אם הוא במקום שיש עירוב, אף הנוהגים להחמיר שלא לסמוך על העירוב לטלטל בשבת, מכל מקום מותר להם ליקח עמם את בגדיהם הצריכים להם, וכדומ'. ויש אומרים שאף מותר ליקח את התפילין, כדי שיוכלו להניחן ביום א', [כשאין אפשרות לשולחן אליהם ביום א']. ובמקום שהוא רשות הרבים גמורה, אין להקל להוציא את חפציהם והתפילין ולטלטלם ברשות הרבים בשבת. ובעת מלחמה שבלאו הכי מטלטלין את הנשק, מותר להם ליקח גם את התפילין. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד מה. ע"פ הש"ע סי' שא סע' לג. חלקת יעקב ח"א סי' מו, מחנה ישראל פרק לא]. נ חייל שנקרא למילואים בשבת, אין להקל לו לטלטל את כלי נשקו עליו בשבת ברשות הרבים, משום הוצאה, אלא אם כן יש סיבה בטחונית וחשש לפיקוח נפש. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד מה. על פי הש"ע סי' שא ס"ז. ובערוך השלחן שם סעיף נא, דכלי נשקו של חייל נחשב כאחד ממלבושיו. אך ראה ביחוה דעת ח"ה סי' יח שהחמיר בזה]. נא מפקד צבאי שנתן פקודה לחיילים לטלטל את הנשק ברשות הרבים, וידוע בבירור שאין בזה כל סיבה בטחונית, יש לסרב לפקודה, אף אם יכניסוהו למאסר בשל סירוב לפקודה. וכן בכל כיוצא בזה כשמקבלים פקודה נגד ההלכה, שיש לסרב לפקודה, ובלבד שלא לעבור על ההלכה. ואמנם כשיש בדבר ספק שמא הפקודה ניתנה מכח ספק פיקוח נפש, יש להישמע לפקודות הצבא. ויש לבדוק היטב אם באמת יש ספק פיקו"נ. נב מותר לחיילים לצאת בשבת לרשות הרבים, בעת מילוי תפקידם הבטחוני, עם שרשרת ובה דיסקית זיהוי על צוארם. נג מותר לחיילים לצאת בשבת לרשות הרבים עם תעודת זהות, בזמן מלחמה, באופן שמוציאים את התעודה כלאחר יד, וכגון שנותנה בתוך הכובע. נד מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם סיכת ראש שנועדה להתפיס את הכיפה לראש, ואין לחוש בזה לאיסור הוצאה בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד מה]. נה גומי או סרט שנותנות אותו הבנות לקשור את צמתן, מותר להן לצאת עמו בשבת לרשות הרבים, אף במקומות שאין עירוב. וכן מותר להן לצאת עם גומיות מסביב לגרביהן. נו אסור לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית שעל ראשה, בין בחול בין בשבת, אלא דוקא כשראשה מכוסה במטפחת או בכובע. או שהפאה נכרית מכוסה כדת על ידי מטפחת או כובע. והעוברות על זה צריך להוכיחן עד שיחזרו בהן. [ואמנם מצד הוצאה ברשות הרבים, אין איסור הוצאה בלבישת פאה]. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד מז]. נז במקומות שאין בהם עירוב, ראוי ונכון שגבאי בית הכנסת ידאגו מראש להניח מטפחות נייר בפתח בית הכנסת, כדי למנוע מהבאים לטלטל מטפחת. ובמקומות שהאנשים הולכים שם בגילוי ראש מפחד הגויים, יניחו שם גם כיפה לכיסוי הראש, ויודיעו לבאי בית הכנסת, שלא יביאו בכיסם כיפה ומטפחת אף. וגם במקומותינו שיש עירוב של צורת הפתח, נכון להחמיר בזה לדידן כנז'. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד מז]. נח מותר לצאת בשבת לרה"ר במטפחת התפורה מער"ש לבגד, או המחוברת לבגדיו בלחצניות [תיק-תק]. אך אין להקל לצאת לרה"ר כשהמטפחת על צוארו. ובמקומות שיש בהם עירוב, יחבר את המטפחת לבגדו בסיכת בטחון, או שיכרכנה סביב לצוארו. ואם יש עמו ילד קטן, עדיף יותר ליתן לו את המטפחת שיטלטלנה עבורו. ואם אי אפשר בזה, במקומותינו שיש עירוב המיקל לטלטל המטפחת כדרכו יש לו על מה לסמוך שיש כאן כמה ספיקות. ומכל מקום עדיף שיוציא המטפחת דרך שינוי. [שבת ב' עמו' מז ועמו' תריז]. נט אין לטלטל את מפתח הבית בשבת ברשות הרבים, במקומות שאין עירוב, אף אם מחבר את המפתח לחגורה. וגם אם המפתח משמש כסוגר לחגורה, לדידן אין להקל בזה. וכל שכן במפתח המחובר לחגורה ואינו גורם לסגירתה. וכן אין להוציא את המפתח הקשור לשרשרת לרשות הרבים, גם אם לובש את השרשרת על צוארו. ויש המקילין במפתח הגורם לסגירת החגורה. ואף על גב דלדידן אין להקל בזה, כמבואר, מכל מקום אין למחות ביד המקילין היכא דאי אפשר, ובפרט ברחובות שאין בוקעים בהם ששים ריבוא, ואינן מפולשין. [ילקו"י שבת ב עמוד נ' ועמוד תריא. שארית יוסף ח"ג עמו' תג]. ס קיטע שהרכיבו לרגלו פרוטזה, מותר לו לצאת כך בשבת לרשות הרבים. וכן מי שהרכיבו לו איזה אבר מפלסטיק באחד מאבריו, מותר לו לצאת בו לרשות הרבים בשבת. [שם עמו' נא]. סא מותר לצאת בשבת עם שינים תותבות, ואין בזה חשש שמא יוציאם מפיו. ואם עדיין לא התרגל להניחם בתוך פיו, ובימי החול דרכו להניחם בכיסו, נכון להחמיר שלא להניחם בפיו ולצאת בהם כך לרשות הרבים [במקומות שאין עירוב], שיש לחוש שמא יסירם מפיו, ויבא לידי איסור הוצאה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נב]. סב מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם פלאטה מתכת הנתונה על השינים, שנועדה ליישור השינים, או עם סתימה זמנית, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נב]. סג נכה המרותק לכסא גלגלים, שאינו יכול ללכת אלא באופן שישב על כסא גלגלים, ואחר דוחף את הכסא, ומוליכו אל המקום שירצה, מותר לו לצאת על כסא גלגלים לבית הכנסת בשבת על ידי גוי, גם במקום שאין עירוב. ואין לגזור שמא יטלטלנו שלא לצורך מצוה. וכל שכן שיש להקל כשאומר לגוי להוליכו עם הכסא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בלא לעצור בדרך. ויסמוך על שיטת רוב הפוסקים שהמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אסור רק מדרבנן, ובמקום מצוה יש להקל. אך לא יצפור בפעמון. וכסא גלגלים הפועל על ידי מנוע חשמלי, אסור להפעילו בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד נב, ועמוד תריב. שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' לד]. סד זקן או חולה שאינו יכול ללכת בלי להשען על מקלו, מותר לו לצאת בשבת עם המקל לרשות הרבים, אף במקומות שאין שם עירוב. אבל אם יכול לילך בלעדי המקל, ואינו הולך עם המקל אלא כדי שהמקל יהיה לו לעזר, ופסיעתו יותר בטוחה עם המקל, או לכבוד בעלמא, אסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד נד]. סה נכה ההולך עם קביים, מותר לו לצאת בהם לרה"ר אם צריך להם ואינו יכול ללכת בלעדם. סו במקומות שיש שלג על הארץ, וההליכה עם המקל מקלת עליו שלא יחליק בשלג ויפול, אם יש שם עירוב אפשר להקל ללכת עם המקל בשבת. אבל אם אין עירוב, אין להקל לצאת עם המקל לרשות הרבים, אלא אם כן יש חשש שיחליק ויפול, כגון מקום משופע, או כשהשלג הגליד, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נד]. סז עיור הרגיל לילך עם כלב הנחיה, מותר לו לצאת עם הכלב לרשות הרבים בשבת, ולאחוז ברצועה הקשורה לכלב. אך אסור לו לצאת במקל לרשות הרבים. ובמקומות שיש שם עירוב, יכול לסמוך על העירוב ולצאת עם מקל בידיו. והמחמיר תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נה]. סח אסור לצאת בשבת לרשות הרבים, במקומות שאין עירוב, עם שרשרת חרוזים בידיו או בכיסו, [הרגילים להשתמש בה להתעסקות בידיו]. והוא איסור גמור מן התורה, ויש להזהיר את המון העם הנכשלים בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נה]. סט במקום שאין עירוב אסור לשאת ילד בידים ולהוציאו מרשות לרשות. או להעבירו כך ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נו]. ע ילד חולה שצריך להביאו לרופא, אם הוא יכול ללכת, אלא שההליכה קשה עליו, מותר לשאתו ברשות הרבים, גם במקומות שאין בהם עירוב. [ע' בש"ע סי' שכח סי"ז דכשאין סכנת אבר צריך שינוי, אך במשנ"ב ס"ק קב כתב בשם החיי אדם דכשאי אפשר בשינוי יש להקל לחולה באיסור דרבנן. והכא הוי איסור דרבנן]. ובמקום פיקוח נפש, מותר בכל אופן. אך יש להזהר שבשעה שמרים את הילד, שלא יהיו עליו או בכיסו חפץ כל שהוא. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד נו]. עא ילד בריא הנמצא בעגלה, אף שיודע לילך לבדו, אין לדחוף את העגלה ברשות הרבים, במקומות שאין בהם עירוב. ואין לעשות כן גם אם יוליך את העגלה בעזרת אדם אחר. אך לצורך מצוה יש להקל על ידי גוי, וכגון כשהולכים לסעוד סעודות שבת בבית ההורים, וכדומה, מאחר שזה שבות דשבות. ובמקומותינו שיש עירוב כדת, אף הנוהגים להחמיר שלא לסמוך על העירוב, אפשר להקל להרים ילד היכול ללכת על ידיו ברשות הרבים, או לקחתו בעגלה. ומכל מקום טוב להחמיר ולא לסמוך על העירוב גם בכהאי גוונא היכא דאפשר. ואם אפשר טוב ששנים ידחפו את העגלה. ומותר להוליך את העגלה גם בדרך עפר וחול, ואף בעגלה כבדה כגון עגלת תאומים, ומותר אף להפנות את העגלה לצדדים. [ילקוט יוסף שם עמו' נו]. עב מותר להתעטף בטלית גם מתחת למעיל, ולצאת כך לרשות הרבים גם במקומות שאין בהם עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נז]. עג מותר לצאת גם בליל שבת בטלית מצוייצת כהלכתה, כדרך לבושו, אף לרשות הרבים גמורה. שאף שלילה לאו זמן ציצית הוא, מכל מקום הוי דרך לבוש. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד נז]. עד מותר לצאת לרשות הרבים בשבת בטלית קטן שאין בה כשיעור, או בבגדים שאינם חייבים בציצית אלא רק מדרבנן, כגון טלית משי וכדומה. ואין בזה איסור הוצאה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נז]. עה היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב, מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו, ודעתו עליהם עד שישלים ויעשה ציצית. ואם היא מצוייצת כהלכתה, אף שאין בה תכלת, מותר לצאת בה בשבת. [שלחן ערוך סימן שא]. עו מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם צעיף מסביב לצוואר. [ילקו"י שבת כרך ב' עמ' נח]. עז אסור לצאת בשבת עם מעות התפורים בבגדו, דחשיבי ולא בטלי. [ילקו"י שבת ב' עמוד נח]. עח הרואה את חבירו בשבת לבוש ציצית פסולה ומהלך ברשות הרבים במקום שאין שם עירוב, חייב להודיעו שצריך להסיר מעליו את הציצית, שיש בזה משום איסור הוצאה. אבל בכרמלית או במקום שיש עירוב אין צריך להודיעו. [ילקוט יוסף שבת ב עמוד נח] עט אסור לצאת לרשות הרבים בשבת בכובע שאינו מהודק היטב בראשו של האדם, שמא יעוף ברוח ויבוא להוליכו ד' אמות ברשות הרבים בעודו בידו. ואם אינו חובש כיפה תחת הכובע, מותר לצאת עם הכובע אף שאינו מהודק, שאף אם הכובע יעוף ברוח, ליכא למיחש שילך בגילוי ראש והכובע בידו. ואדם חשוב שאין דרכו ללכת ברחוב בלי כובע, מותר לו לצאת לרשות הרבים בכובע אפילו אם חובש כיפה תחת הכובע. ובמקומותינו שיש עירוב, אפשר להקל בזה לכל אדם. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד נט] פ כובע שיש בו שרוך או גומי, ומותחים את הגומי מהראש עד לסנטר, הוי כקשור בו, ולא חיישינן שמא יעוף ברוח ויבוא לטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים, ואם אינו משתמש בגומי או בשרוך, אפילו הכי אין זה חשיב כטלטול הגומי או השרוך, מאחר והוא מחובר לכובע. פא כובע שיש בשוליו רוחב טפח אם הוא נכפף למטה מותר ללובשו בשבת. ואם הוא קשה ואינו נכפף, אסור ללובשו בשבת. וכיום מותר לצאת עם מגבעת, ואין בזה כל חשש. וגם אין לחוש לאיסור אוהל בלבישת כובע, אף שיש בשוליים יותר מטפח, שאין איסור משום אוהל אלא כשהדבר נועד כדי להציל מפני הגשמים או השמש, אבל כיום השוליים נעשות לשם כבוד ויופי, ולכסות בו את הראש, ולכן אין בזה איסור אוהל בשבת. ועוד כיון שאינו קשה כל כך ונכפף למטה, אין בו חשש איסור. [משנה ברורה סי' סא ס"ק קנב. ובא"ר כתב טעם אחר להקל. ילקוט יוסף שבת ב' עמוד מו]. פב המוציא חפץ לרשות הרבים אסור להוסיף עליו חפץ נוסף, שריבוי בשיעורין באיסור הוצאה יש בו איסור תורה. ולכן במקום שאין עירוב כדת, והרחובות שם רחבים ט"ז אמה, אסור לגבאי בית הכנסת לחלק לצבור בשבת עלונים ובהם דברי תורה, אפילו אם חלק מהצבור הם אנשים הרחוקים משמירת ההלכה, ובלאו הכי מטלטלים מטפחת וכדומה. והעושים כן עוברים על לפני עיור לא תתן מכשול, שבכך מכשילים את הרבים לטלטל עלונים אלה לביתם בשבת, ונכשלים באיסור הוצאה. ולכן יש לחלק דפים אלה ביום ה-ו' או במוצאי שבת. ובמקומות שיש עירוב, ראוי לטלטל עלונים אלה על ידי קטן, או שיניחם בבית הכנסת עד מוצאי שבת. [ילקו"י שבת ב' עמוד ס, ועמ' תרכ]. פג קמיע שכתבו מומחה, או שהקמיע התמחה להגן מפני סכנת נפשות, מותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים, בין קמיע של כתב, בין קמיע של עשבים, ויש להקל בזה גם לחולה שאין בו סכנה. ואפילו אם עדיין לא אחזו החולי אלא שתולהו עליו מפני שמתיירא פן יחלה, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תריח]

א נאמר בישעיה (נח, יג): אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד, "וכבדתו מעשות דרכך", ממצוא חפצך ודבר דבר. ומכאן למדו חז"ל (שבת קיג.) שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך בחול, ולכן אין לרוץ בשבת, הן ריצה רגילה, והן פסיעה גסה, מכל מקום מצוה לרוץ אפילו בשבת לבית הכנסת או לבית המדרש, ואפילו אין זמנו בהול, דכתיב, אחרי ה' ילכו כאריה ישאג. והריצה לדבר מצוה מורה על חיבת ואהבת המצוה. והרץ לדבר מצוה, אפילו בשבת, שכרו גדול מאת ה'. [וגם עיוור אין לו לרוץ בשבת, אף שאין ריצתו גורמת לאיבוד מאור עיניו]. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ו]. ב מותר לרוץ לבית הכנסת בשבת כבר מעת שיוצא מביתו, ולא רק כשהוא מתקרב לבית הכנסת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ג']. ג ההולך בדרך וחושש שמא ירדו גשמים, מותר לו לרוץ, כדי שלא ירד עליו הגשם. וכן מותר ללכת מהר מפני כלב הרץ אחריו, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד ד']. ד ההולך בדרך במקום שהולכות שם נשים בבגדי פריצות, מותר לו לרוץ או לפסוע פסיעה גסה אף בשבת. [כשאין לו דרך אחרת]. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד ד']. ה מותר לטייל בשבת אף אם כוונתו לשם בריאות. ולכן מותר לטייל גם אחר האכילה. אך צריך ליזהר שלא יצא מחוץ לעיר אלפיים אמה מהבית האחרון של העיר, או מגבול העירוב. וכן יזהר שלא לטלטל בעת הטיול איזה חפץ ברשות הרבים, במקומות שאין עירוב. ואף במקומות שיש עירוב ראוי להחמיר בזה. ועל כל פנים לא ירבה בטיול בשבת, כי לא ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל אלא כדי שיעסקו בתורה. [ילקו"י שבת ב' עמ' ד']. ו בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר להם לרוץ בשבת. [ילקו"י שבת ב' עמוד ה']. ז מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה, מחבואים ותופסת, ולקפוץ בחבל. אך אסור לאפשר להם לשחק במשחקי חול כשעושים גומא, או עוברים על איסורים, אף אם הם איסורי דרבנן. ומותר לתת חבל לתינוקות לקפוץ על ידו, על גבי רצפת קרקע, או כביש סלול, ושלא במקום קרקע רכה, שמא ישוה גומות. וכן מותר לקטנים לשחק בגולות, בקרקע מרוצפת, וכמו שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן שלז סעיף ב') לענין כיבוד הבית, ואפילו להרמ"א בהג"ה שאסר לכבד הבית אפילו במרוצף, משום דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף, מכל מקום בזמנינו שרוב ככל הבתים מרוצפים, לא גזרינן. אבל בקרקע שאינה מרוצפת יש לאסור. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד ו', ושבת כרך ה' עמוד שעח. ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד קצב] ח אסור לעשות בשבת תרגילי התעמלות, הן במכשירים המיוחדים לכך, והן בלעדיהם, כל שמגיע על ידי כך לידי הזעה, ומתכוין להזיע. ובאופן כזה נכון להחמיר גם שלא לסגור ולפתוח במהירות את כפות ידיו, כיון שהדבר ניכר שעושה כן להתעמלות. אבל כל שאינו מתכוין להזיע מעיקר הדין אין בזה איסור, ומכל מקום המחמיר על עצמו שלא להתעמל בשבת כלל, גם אם אינו מתכוין להזיע, תבוא עליו ברכה. שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי שישראל יעסקו בהם בתורה. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד ו'. ובמהדורת תשס"ד עמוד תרג, ושבת כרך ד' סימן שכז. שארית יוסף חלק ג' עמוד תב]. ט אין שטין [או שוחין] על פני המים בשבת, שמא יעשה חבית של שייטין לשוט על פני המים. [ובבריכה העומדת ברשות הרבים אסור גם משום חשש שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות]. ובבריכה שבחצר אסור לשוט בה בשבת, מפני שכאשר המים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר. ואם יש לבריכה שפה סביב מותר. דכיון שאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם, הוה ליה ככלי וליכא למיגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין. ובאופן כזה אין לאסור השחייה משום התעמלות בשבת, אף אם בא לידי הזעה. ואמנם למעשה יש להורות להמנע מלרחוץ בכל בריכה בשבת, ובפרט בבגד ים, מכמה חששות. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ז']. י שחיה בים, או באגם ונהר, אסורה מעיקר ההלכה. אבל רחיצה בים או בנהר בלא שחיה, מותרת בשבת, וגם בזה ראוי ונכון להמנע מרחצה בים בשבת, אף שאינו שוחה. [עמוד יד]. יא היה הולך והגיע לשלולית מים, יכול לדלגה ולקפוץ עליה, אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור השניה. ומוטב שידלג ממה שיקיפנה, מפני שמרבה בהילוך. ואסור לעבור בה שלא יבוא לידי סחיטה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד טו].

א לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת, כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית. וראוי מאד להזהר ולקיים מצות סעודה רביעית בכל מוצאי שבת. ואמרו חז"ל, אבר אחד יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה משום אכילה רק ממה שאוכל במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה. ונכון לסדר את השלחן במפה דרך כבוד. ודעת כמה ראשונים שאין חיוב גמור לעשותה בפת. ומכל מקום כיון שדעת הגר"א שיש חיוב לעשותה בפת, מצוה להדר לעשותה בפת. ומי שאין לו תיאבון לעשותה בפת, מפני שעושה סעודה שלישית בשבת סמוך לשקיעה, יכול לקיים מצות סעודה רביעית בעוגה או לכל הפחות בפירות. ויכוין ללוות את השבת ולהשאיר ברכה לסעודות החול, ויאיר להם מקדושת השבת. [ילקו"י שבת כרך א' סימן ש', ובמהדורת תשס"ד עמוד תרכט, ובשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סימן לג]. ב לכתחלה יש לקיים את מצות סעודה רביעית עד ארבע שעות מהלילה, או לפני חצות לילה. אך אם נאנס ולא עשאה תוך ארבע שעות, או קודם חצות הלילה, כל עוד לא האיר השחר, יש לקיים סעודה רביעית. [ילקו"י שבת כרך א' עמ' תרל]. ג גם הנשים חייבות בסעודה רביעית במוצאי שבת, ודינה כדין האיש לכל עניני שבת. וסגולה לנשים שלא תתקשנה בעת לידתן, שתאכלנה במוצאי שבת סעודת מלוה מלכה. [שם]. ד בסעודה רביעית של מוצאי שבת יאמרו בסוף ברכת המזון "מגדיל" ישועות מלכו. ורק בשבת או יום טוב וחול המועד או ראש חודש יאמרו "מגדול", רמז לדבר "חודש ושבת קרוא מקרא". [הליכות עולם ח"ג, ואמנם מי שינהג כמבואר בילקו"י לומר מגדול בסעודה רביעית, יש לו על מה לסמוך, בפרט שאין זה שינוי בנוסח ברכות, אלא בהרחמן שהוא מנהג]. ה נכון שלא להסיר את בגדי השבת עד אחר סעודה רביעית, וההולך לישון קודם חצות לילה, לא יאמר וידוי עד שיעבור חצות לילה, שעדיין יש קדושת שבת. [ילקו"י שבת א' עמוד תצא]. ו אף על פי שמותר לעשות מלאכה קודם שיאכל סעודה רביעית, מכל מקום כתבו גורי האר"י ז"ל, שהנפש היתירה אינה הולכת לגמרי עד סעודת מוצאי שבת, ולכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש, או בתורה, עד אחר שיסעוד סעודת מוצאי שבת. ומיהו אם הדבר יגרום לו ביטול תורה, בודאי שאין לו להתבטל מלימודו עד שיאכל סעודה רביעית. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תצא]