קטגוריה: הלכות שבת

צה כלי שמלאכתו לאיסור הוא דבר שהרגילות להשתמש בו למלאכות האסורות בשבת. ומותר לטלטלו רק לצורך גופו או מקומו, כדלהלן. ואף אם עדיין לא השתמשו בכלי מעולם למלאכת האיסור שבו, דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, כל שידוע וניכר שעיקר עשייתו למלאכת איסור. אבל אם הוא כלי הראוי גם לשימוש של היתר, וגם לשימוש של איסור, כגון, ארנק של נשים שהן רגילות ליתן בו גם ממחטות וכיו"ב, ופעמים שנותנים בו גם מעות ודברים האסורים בטלטול, וכל כיוצא בזה, אין לזה דין מוקצה. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד תא]. צו כלי שרוב פעמים משתמשים בו לאיסור, ומיעוט פעמים משתמשים בכלי זה להיתר, כגון קדרה ריקנית והכיסוי שלה שרוב פעמים משתמשים בה לבישול, ופעמים מניחים בתוכה התבשיל ונותנים אותה במקרר, יש אומרים שאינו נחשב כמוקצה מחמת שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלו בשבת אפילו מן החמה לצל. והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, אחר שכן הוא מעיקר הדין. [ילקו"י שבת ב' מהדו' תשס"ד עמו' תרסה. ואף שבמהדו"ק כתבנו (בעמוד תב) שהולכים אחר הרוב, ואם רוב תשמישו לאיסור יש להחמיר, הנה בהליכות עולם ח"ג עמוד קצד, וקצט, כתב שהמיקל יש לו ע"מ לסמוך. אבל קדרה גדולה של ישיבות ובתי מלון וכדו' שאין משאירים בתוכה אוכל למשמרת במקרר, מסתבר דהויא מוקצה] צז ואלו הן מקצת דברים הנחשבים כמוקצה מחמת שמלאכתן לאיסור: כיריים של גז, מברשת צביעה, מחבת ריקנית, מחדד, מחט, מחק, מטריה, מנורת חשמל או נפט, מסמר, מספריים, משור, נייר זכוכית, נייר קופי, נשק, סיכות, סרגל, עט, פטיש, צבת, קערה שייחד אותה להדליק בה נר שמן, אף שלא הדליקו בה את הנר בשבת זו, שופר, שפוד, תנור אפיה [אם אין רגילים לאחסן בו דברי מאכל], תפילין, וכיוצא בהם. [ילקו"י שבת ב' עמוד תג]. צח מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או לצורך מקומו אף בידים. וכגון, אם צריך לפטיש לפצח בו אגוזים, או שצריך לגפרור כדי לחצוץ בו את שיניו, [ויזהר שלא יקטמנו ויעשה ממנו כלי בשבת, וגם יזהר שלא יוציא דם], וכדומה. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד תיא]. צט וכן קורנס של נפחים מותר לטלטלו לפצוע בו אגוזים. וכן קרדום לחתוך בו דבילה, או לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, "ומותר לו ליטלו משם ולהניחו באיזה מקום שירצה". אבל מחמה לצל, דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שהוא ירא שמא יתקלקל בשמש, או שירא שמא ישבר או יגנב, אסור לטלטלו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמו' תט, ובמהדורת תשס"ד עמוד תרסב]. ק גפרור שכבר הדליקו בו [שרוף], אין לטלטלו אף לצורך זה, דחשיב כמוקצה מחמת גופו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תט]. קא גפרורים שעדיין לא נשתמשו בהם, יש אומרים דחשיבי ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם, שהרי הם עומדים להדלקה. ולכן מותר לטלטל גפרורים אלה כדי לחצוץ בהם שינים בזהירות, דחשיב כטלטול לצורך גופו. ויש אומרים דגפרורים אלה נחשבים כמוקצה מחמת גופו, שדינם כדין עצים המיועדים להסקה, וממילא אסור לחצוץ בהם את השיניים. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד תג בהערה]. קב יש אומרים שספר טלפונים הוא מוקצה בשבת, מאחר ועיקר תשמישו לפעולת איסור שהיא הטלפון. ויש חולקים ומתירים לעיין בספר לראות כתובת של אדם מסויים. קג יש אומרים שכל דבר שאין לו שימוש אלא למלאכת איסור, כגון נר שעוה, חשיב כמוקצה מחמת גופו, ולא כמוקצה מחמת שמלאכתו לאיסור. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תו] קד יש אומרים שדבר שאינו אסור בשבת מעיקר הדין אלא מצד חומרא, מותר לטלטלו בשבת, ואינו נחשב כמוקצה מחמת שמלאכתו לאיסור. ולדבריהם מותר לטלטל אופניים בשבת, שהרי יש אומרים שאין האיסור לנסוע באופניים בשבת אלא מצד חומרא. ויש מחמירים בזה. אולם מטריה אינה בכלל זה, שהאיסור לפתוח מטריה בשבת אינו מצד חומרא, אלא מהדין. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' שם]. קה קדרה ריקנית המיועדת אך ורק לבישול, ולא היה בה תבשיל מערב שבת, וכן מחבת ריקה, דינם כמוקצה מחמת שמלאכתו לאיסור, ואם רוצה לטלטלם כדי להניח בהם תבשיל, נחשב כטלטול לצורך גופו. וקדרה שרגילים לבשל בה, ולפעמים מניחים בה פירות ושאר תשמיש של היתר, יש אומרים שגם כן נקראת כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלה כי אם לצורך גופה או מקומה, ולא מחמה לצל, שיש ללכת תמיד אחר רוב תשמישו של הכלי. ויש חולקים ומתירים לטלטלה אפילו מחמה לצל, שנקראת מלאכתה לאיסור ולהיתר. והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. ובספר גדולות אלישע (סי' שח ס"ק יט] העיד, שבעיר בגדאד נוהגים היתר לטלטל הקדרות בשבת אפילו מחמה לצל, וכתב שיש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרסה]. קו קדרה המיועדת אך ורק לבישול, והיה בה מאכל בבין השמשות, והוריקו ממנה את התבשיל, יש מתירים לטלטלה בשבת אף שלא לצורך גופה או מקומה. ויש חולקים, וכן עיקר. [ילקו"י שבת ב' עמוד תז בהערה]. קז קדרה שיש בתוכה ככר לחם וכדומה, וכן מדוכה שיש בתוכה דברי מאכל, מותר לטלטלם בשבת אף מן החמה לצל. והוא הדין בשאר כלים שמלאכתם לאיסור, שמותר לטלטלן אפילו מחמה לצל, על ידי שיתן לתוכו איזה דבר המותר בטלטול. וכל שכן אם הוא דבר המיוחד לכלי, כגון תבשיל המונח בקדרה וכיו"ב, שאז מותר לטלטל הכלי שמלאכתו לאיסור על ידו לכל הדעות. ואין הבדל בזה אם הכלי מיוחד לזה או אם אינו מיוחד לזה. וכל שכן אם האוכל היה מונח בכלי מערב שבת. אבל במוקצה מחמת גופו אין לטלטלו על ידי ככר או תינוק. [ילקו"י שבת ב עמוד תו, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תרסה. הליכות עולם ח"ג עמוד ר'] קח אסור לטלטל נר שהיה דולק בבין השמשות של ערב שבת על ידי ככר או תינוק, אפילו הונח מערב שבת, שלא התירו בזה אלא במת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד תז] קט יש ח' אופנים שבהם מותר לטלטל מוקצה מחמת שמלאכתו לאיסור, אף מן החמה לצל, או כדי להצילו מגניבה, ואלו הם: כשנטל כבר את הכלי שמלאכתו לאיסור, שמותר להוליכו לאיזה מקום שירצה. ב. טלטול על ידי הערמה, לחשוב להשתמש בכלי או במקומו. ג. טלטול בגופו וכלאחר יד. ד. טלטול מן הצד. ה. טלטול על ידי ניפוח בפיו. ו. נתינת דבר היתר עליו ולטלטלו אגב ההיתר, דבזה שרינן מלבד במוקצה מחמת גופו. ז. טלטול על ידי גוי מהחמה לצל. ח. אם נצרך לכלי להשתמש בגופו בו ביום, וחושש שיפסד בחמה או בגשם, שמותר לטלטלו מחמה לצל כדי שלא ייפסד או ייגנב, דגם זה מיקרי לצורך גופו, אחר שרוצה להשתמש בו אחר כך בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תיא בהערה]. קי במקום הפסד גדול, או כשצריך לדבר הרבה, מותר לומר לגוי לטלטל כל מוקצה. ויש מקילים לומר לגוי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור גם כשאינו צריך לדבר הרבה, כל שהישראל יכול לטלטלו לצורך גופו, או כשיכול לטלטלו על ידי טלטול מן הצד וכדומה. והמחמיר תבוא עליו ברכה. [ולגבי שריפה ראה בילקוט יוסף סוף שבת כרך ד' במהדורת תשס"ד]. קיא מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור על ידי הערמה, וכגון, שיפצח בפטיש אגוז, או שישב במקומו, אף שבעצם עיקר כוונתו לצורך הכלי להעבירו מן החמה לצל, או שלא ייגנב. וכן במקום צורך מותר לטלטלו ברגלו. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תיב]. קיב מה שהתירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו הוא דוקא כשאין לו כלי היתר להשתמש בו, אבל אם יש לו כלי היתר להשתמש בו, אסור. ויש חולקים. והעיקר כסברא אחרונה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תיג] קיג אם צריך לישב במקום שהפטיש נמצא, אפילו אם יש לו מקום אחר לשבת בו, מותר לטלטל את המוקצה בשבת, דסוף סוף מטלטל את המוקצה לצורך מקומו. קיד כלי שמלאכתו לאיסור המונח על שלחן, וצריך לפרוס שם מפה, ויש לו אפשרות לפרוס את המפה בשלחן אחר בלי שיצטרך לטלטל את המוקצה, אף על פי כן מותר לו לטלטל את המוקצה, דסוף סוף מטלטל לצורך מקומו. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תטז] קטו אולם אם רוצה לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור רק מפני שצריך לסדר את הבית לפני האורחים, ואינו צריך לאותו מקום שהמוקצה שם, אסור לו לטלטל בשל כך את המוקצה, אלא יטלטלנו שלא כדרכו, במרפקו. ובמקום צורך אפשר להקל גם ברגלו. והמיקל לטלטלו כדרכו יש לו על-מה שיסמוך. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תטו] קטז מי ששכח שהיום שבת, או שכח שחפץ זה מוקצה, ועבר ונטל המוקצה לידיו, בין מוקצה מחמת חסרון כיס, בין מוקצה מחמת גופו, ובין מוקצה בכלי שמלאכתו לאיסור, כל זמן שהמוקצה בידו מותר לו להמשיך ולהחזיק במוקצה ולהניחו בכל מקום שירצה, ואינו צריך לסלקו מיד תיכף עם גמר השימוש בו, או מיד אחר שפינהו ממקומו. ויש אומרים שדין זה לא נאמר אלא בכלי שמלאכתו לאיסור. וטוב להחמיר כסברתם, אך המיקל בכל סוגי המוקצה יש לו על מי שיסמוך. [ילקו"י שבת ב עמוד תטז. שו"ת יביע אומר ח"י סימן לא]. קיז מוקצה ששכח ונטלו בידו בשבת, מעיקר הדין רשאי אף להעבירו מיד ליד, אך נכון להחמיר בזה שלא להעבירו מיד ליד. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תכא. יביע אומר ח"ט סי' לא סק"ב]. קיח מחט או סיכה שמלאכתה לאיסור שעומדת לתפור בה אף שנתבאר שדינה ככלי שמלאכתו לאיסור, ואין לטלטלה שלא לצורך גופו ומקומו, מכל מקום מותר לטלטל המחט בשבת כדי לחבר את קרעי הבגד, או כדי ליטול בה את הקוץ שנכנס בבשרו. ומותר להוציא בה את הקוץ אפילו אם יצא דם, שכיון שאינו צריך לדם הוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה, ומשום צער לא גזרו עליו חכמים. ומכל מקום לכתחלה יזהר שלא יוציא דם, ואם נזהר ולא עלתה בידו אין בכך כלום, שאין זו מלאכת מחשבת. ואף על פי שהוא פסיק רישיה, מכל מקום פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן מותר. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד תכב]. קיט אולר שיש בו חלקים שונים, וביניהם מספרים, פצירה לצפורניים, וסכין, מותר להשתמש בסכין שבו בשבת, ובלבד שלא יפתח את החלקים האסורים בשימוש בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמ' תכב]. קכ מאוורר המחובר לחשמל, ומופעל מערב שבת, מותר להזיזו ולהפנותו מצד אחד לצד אחר, כדין כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. [ויש אומרים דחשיב ככלי שמלאכתו להיתר]. ואף על פי שהמאוורר פועל על ידי חשמל, מכל מקום אין בו משום איסור מוקצה. ובלבד שיהיה חוט ארוך ומחובר לחשמל היטב, כדי שהחוט לא יתנתק מהשקע. ונכון להניח פתק מערב שבת במקום הכפתורים, ולכתוב עליו "שבת", כדי שלא ישכח ויבא להגביה או להנמיך את זרם המאוורר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תכג]. קכא אין לטלטל מנורת חשמל, או תנור חימום, בעודם דולקים, אף לצורך גופו או מקומו, [וכגון, לצורך קריאה לאור החשמל], דחשיב כבסיס לדבר האסור. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תכד]. קכב מותר לטלטל מכשיר שמיעה בשבת, המכוון מערב שבת. וכן מכשיר שמיעה המורכב על-ידיות המשקפיים, מותר לכבד שמיעה להרכיב המשקפיים בשבת כדי לשמוע, ובלבד שיפעיל את המכשיר מערב שבת. ואסור להחליף את הסוללה בשבת. ומותר לטלטל בשבת מכונת שמיעה, להסירה בעת שהולך לישון, ולחזור ולהשתמש בה אחרי קומו משנתו, כשהיא פתוחה מערב שבת ופועלת כהוגן. [ילקו"י שם עמ' תרנה. הליכות עולם ח"ג פרשת מקץ]. קכג ראוי להחמיר ברדייאטור [הסקה ניידת] שלא להזיזה בשבת בידיו ממקום למקום. אלא יעשה כן ברגליו, באופן אין לחוש שחוט החשמל יינתק. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תכו]. קכד דוד חשמלי [מיחם] המופעל מערב-שבת ומשתמשים בו לשתיית מים חמים, יש אומרים שאין להזיזו ממקומו אף לצורך גופו או מקומו. ויש מתירים. ואף שראוי להחמיר גם בזה, מכל מקום המיקל במקום צורך יש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תכז]. קכה מיחם שיש בצדו מנורה קטנה המוכיחה על פעילות תקינה של המיחם, יש אומרים שיש לחוש בזה לדין בסיס לדבר האסור. ויש חולקים. וראוי להחמיר. אך המיקל במקום צורך לטלטל גם מיחם כזה, יש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תכח] קכו יש אומרים שאסור לטלטל מכשיר אידים חמים בשבת בשעה שהוא פועל, כי על ידי טלטול המכשיר יעלו המים גבוה על המקום הגורם לבישול המים, ונמצא מבשל בשבת. ויש אומרים שמותר לטלטלו לצורך החולה, שאף אם יגרום לבישול המים אין זה ברור שהוא איסור מהתורה, מאחר ואין המים מתבשלים על ידי גוף חימום. ובמקום צורך, וכגון כשרוצים לכוין את המכשיר אידים כנגד פניו של החולה, יש לסמוך על סברת המקילים. ובפרט שבדרך כלל הנזקקים למכשיר אידים יש לחוש בהם שיבואו לכלל סכנה. וכל שכן במכשיר אידים של מים קרים שמותר לטלטלו ממקום למקום בהתאם לצורך החולה. [שם]. קכז יש אומרים שמותר להוסיף בשבת מים חמים מהדוד של שבת, לתוך מכשיר אידים חם, לצורך חולה שאין בו סכנה. וכל זה במכשיר אידים שיש לו פיה כמו שיש במכשיר אידים קרים, ובערב שבת מילאו את המכשיר במים חמים ומבושלים, שעדיין לא נצטננו לגמרי, יכול להוסיף בשבת מים חמים ומבושלים מכלי ראשון כל זמן שהמכשיר פועל. ולכן גם המכשיר אינו מוקצה בזה האופן, ומותר לטלטלו. והעיקר לדינא, שהמיקל בזה לצורך חולה יש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד תכט בהערה]. קכח מותר להוסיף בשבת מים למכשיר אידים קר, לצורך חולה אף שאין בו סכנה. ולפיכך אין בו דין מוקצה כלל. וכן מותר להוסיף מים למצנן אויר בשבת, או למאוורר שמפזר מים, דחשיב בכלל כלי שמלאכתו להיתר, ואין בזה גם איסור זורה, שאין איסור זורה אלא באוכל ופסולת מעורבים זה בזה, מה שאין כן בדבר אחד המתפזר אין בו איסור זורה. [ילקו"י שבת ב' עמוד תכט בהע', ועמ' תרסא. ומה שכתבנו לגבי זורה, כ"ה דעת רעק"א דהתלמוד דידן פליג על הירושלמי בזה]. קכט מים הנוזלים ממזגן בשבת, יש לדון בזה שמא הם אסורים משום מוקצה, דנולד שלא היה מתחלה בעולם, הוי מוקצה. אך יתכן שגם מים היוצאים מן המזגן דינם כעננים, ואין בו דין נולד. [וכן נראה מדברי האור שמח]. ונכון להחמיר בזה. ולפי זה, נכון להחמיר שלא להניח בשבת כלי ריקן כדי לקבל את המים היוצאים מן המזגן, שיש בזה משום מבטל כלי מהיכנו, שהרי מים אלה אינן ראויים לשתיה אחר דהוו נולד. ולכן יתן בכלי מעט מים, ואחר כך המים שנוטפים מהמזגן בטלים קימעא קימעא. [ילקוט יוסף יורה דעה על הלכות שעטנז מהדו"ק עמוד קע, ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס"ד במילואים שבעמוד תרנו]. קל תנור אפייה חשמלי שיש בתחתיתו גלגלים, אם צריך למקומו מותר להזיזו ממקומו בשעה שאינו פועל. וכן אם נפל תחתיו חפץ כלשהו, מותר להזיזו כדי ליטול את החפץ. ואמנם בתנור המשמש לפעמים גם לאיחסון דברי מאכל, דינו ככלי שמלאכתו להיתר, אף שברוב פעמים עשוי למלאכת איסור. אבל בשעה שהתנור פועל אין להזיזו אפילו לצורך גופו ומקומו, דכיון שיש שם גופי חימום גלויים, חשיב כבסיס לדבר האסור. [ילקו"י שם עמ' תל]. קלא יש אומרים שתפילין דינם ככלי שמלאכתו לאיסור, מאחר שאסור להניחן בשבת. ולכן אסור לטלטלם בשבת כי אם לצורך גופו או מקומו. והיינו, אם רוצה לטלטלם על מנת ללמוד מהם צורת הקשר, וכדומה. וכן אם התפילין מונחות על הספסל ורוצה להשתמש במקומם, מותר להעבירם למקום אחר. [וכן אם התפילין נפלו לארץ, מותר להרימם בשבת]. ונרתיק התפילין וכן הכיסויים, גם הם מוקצים. ויש אומרים שאין לתפילין דין מוקצה בשבת, ובפרט שיכול להניחן אם מתכוין שלא לצאת בהם ידי חובה, אלא כדי להתלמד וכדומה. ולדבריהם מותר לטלטלם אף מן החמה לצל, ככל כלי שמלאכתו להיתר. ולדינא נראה שראוי להחמיר בזה שלא לטלטל התפילין אלא לצורך גופן או מקומן, דהיינו שצריך לישב במקום שהתפילין מונחות, שאז מותר לטלטלן ולהניחן בארון, וכן מותר לטלטל התפילין כדי למנוע שלא יבואו לידי ביזיון. [ילקו"י שבת כרך ב' עמ' תל]. קלב בית של תפילין קודם שהניחו בו את הפרשיות, יש אומרים שיש לו דין מוקצה, ויש חולקים. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד תלד בהערה]. קלג פרשיות שהוציאום מבתי התפילין, מותרים בטלטול בשבת, כדין מזוזה. [שם עמ' תלד]. קלד סולם שבבית העשוי לטלטלו מזוית לזוית לצורך כלשהו, אינו מוקצה, ודינו ככלי שמלאכתו להיתר. ולכן מותר לטלטלו בשבת בפרט כדי להוציא על ידו איזה דבר מן הארון, או להניח ספרים באיצטבא גבוהה, וכדומה. וכן מותר להעבירו מהחמה לצל, או להכניסו לבית כדי שלא יאבד, וכדומה. וסולם של סיידים או של בנאים, שרוב מלאכתו לאיסור, יש אומרים שדינו ככלי שמלאכתו לאיסור. אולם כיון שהסולם משמש גם להיתר, מצד מוקצה אין כאן, אבל יש לחוש שיחשדוהו שהולך למלאכת איסור להטיח הגג. [ילקו"י שבת ב עמוד תלד]. קלה מנורת חשמל שכבתה בשבת על ידי שעון-שבת אוטומאט של שבת שמכבה ומדליק בשעות קבועות, אם רוצה להוריד את הכפתור כדי שהמנורה לא תידלק עם התחדשות זרם החשמל על ידי השעון, יכול לעשות כן על ידי שיתנה מערב-שבת תנאי מפורש שיוכל להוריד את הכפתור לאחר שיכבה ע"י השעון. ואף שתנאי אחד מועיל לכל השנה, טוב להתנות בכל ערב-שבת. ועדיף שיתנה בפיו בפירוש. ואם שכח ולא התנה כלל, מותר לומר לגוי להוריד את הכפתור. ואם אין שם גוי, יסמוך על התנאי אחת לשנה. [ילקו"י שם עמוד תלה]. קלו תרופות, יש להם דין מוקצה בשבת לאדם בריא. אולם מותר לטלטלן לצורך חולה, אפילו כשחלה בשבת, ולא אמרינן בזה מגו דאיתקצאי בבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תמח]. קלז כדורי ויטמינים הרגילים ליקח אותם גם אנשים בריאים, מותר לטלטלן בשבת ככלי שמלאכתו להיתר. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תמח]. קלח יש אומרים שאסור לטלטל בשבת משקולות, מפני שאסור להרימם בשבת משום איסור התעמלות בשבת כשמתכוין להזיע, ויש אומרים שמאחר וכל האיסור הוא רק כשמתכוין להזיע, אבל אם מרים את המשקולות רק כדי לחזק שרירי הגוף, וזה גם דרך הבריאים, ממילא אין לחוש בזה משום גזרת שחיקת סממנים, וכלי המשקולות נחשב ככלי שמלאכתו להיתר. ולדעת רש"י אין לטלטל את כלי המשקולות, כיון שלדעתו אסור לעשות תרגילי התעמלות בשבת, משום עובדין דחול. ולדעת הרמב"ם ומרן הש"ע אין האיסור אלא כשמתכוין להזיע. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד תנ. וילקוט יוסף שבת ב' סימן שא, ושבת כרך ד' בדין התעמלות בשבת]. קלט מפתח שמפעיל את מנוע המכונית דינו ככלי שמלאכתו לאיסור. אך מפתח של דלת המכונית אינו מוקצה, כיון שיש אפשרות להכנס לרכב בשבת אם אין המנורה נדלקת. והוא הדין במפתח המשמש גם לפתיחת הדלת וגם להתנעת המכונית. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תנ]. קמ כלי או אבן שמשחיזים בהם את הסכין, דינם ככלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלם בשבת אלא אם-כן לצורך גופו או מקומו. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תנא]. קמא הדבר פשוט שאסור לתת קופסת סיגריות בכיס הבגד קודם צאת השבת, כדי לעשן מיד אחר צאת השבת, שהרי הסיגריות דינם כמוקצה ואין לטלטלם בשבת. והוא הדין במי שיוצא מביתו בשבת אחר הצהרים למקום רחוק, שאסור לו לקחת עמו את כרטיס הנסיעה של האוטובוס או הרכבת, כדי שיוכל לחזור לביתו במוצ"ש, שכרטיס זה יש לו דין מוקצה. [שם].

מ מוקצה מחמת גופו הוא כל דבר שאינו כלי ואינו ראוי למאכל אדם או בהמה, ולא ייחדוהו מערב שבת לשום תשמיש, כגון: אבנים, אבקות אפייה שאינן ראויות למאכל כמות-שהן, בעלי חיים, כפתורים שלא היו מחוברים בבגד בער"ש, מעות, עפר, עצים, צבע, קורות, וקנים. מא מוקצה מחמת גופו אסור בטלטול אפילו לצורך גופו או מקומו, וכל-שכן מן החמה לצל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שנב]. מב מת הוי בכלל מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלו כשאין עליו בגדים. והמנהג כיום כשיש מת בשבת ל"ע, מורידים אותו על הארץ אגב הבגדים שהוא לבוש בהם. ואם אין לו בגדים, או שהוא לבוש בבגדים שיקבר בהם, [וכגון הרוג] נותנין עליו ככר או סכין וכל חפץ המיטלטל, ומורידים אותו לארץ אגב אותו חפץ. ופורסין עליו סדין. [ילקו"י שבת ב' עמוד שנא בהערה]. מג אין להקל לטלטל מוקצה מחמת גופו אם מניח על המוקצה ככר או תינוק, וכדומה, שלא התירו על ידי ככר או תינוק אלא במת בלבד. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שנב]. מד עיתונים חילוניים יש אומרים דהוו בכלל מוקצה בשבת, ויש אומרים דכיון שראויים לניקוי החלונות, אין בהם משום מוקצה. ומ"מ יזדרז לסלקם מביתו שלא יכשל לקרוא בהם. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד שנב בהערה. ואף שכתבנו שם להחמיר, להמבואר כאן פעמים שיש להקל]. מה המפצח גרעיני חמניות ושקדים בשבת, שאין קליפותיהם ראויות למאכל בהמה, מותר לו להוציא מפיו את הקליפות בידו, ואינו צריך לזורקן מפיו. וכן האוכל מישמיש מותר לו להוציא בידו את הגרעין, ולהניחו במקומו, אף אם לא נשאר על הגרעין מעט מהמישמיש או הזית. אבל אחר שהניחן מידו, אסור לטלטלן, שקליפות ועצמות שאינן ראויות לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, הרי הן מוקצים מחמת גופן, ואסור לטלטלן בשבת. ואם נשאר על הגרעין מעט מהפרי, אפילו אם אין בדעתו לאכול את הנשאר עליהם, מותר לטלטלם. וכשהגרעין עומד לאכילה, אינו מוקצה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שנג, ובמהדורת תשס"ד עמוד תרמא. ובשארית יוסף ח"ג עמ' תיז, ובירחון קול תורה תמוז תשס"ג עמוד לט. ושם תשובה לדברי החולקים בזה] מו קליפות של אגוזים או של ביצים, אסור לטלטלן בשבת, וכן כל עצמות קשים ויבשים שאינן ראויות למאכל בהמה. וקליפות של אגוזים ושל ביצים המונחות על המפה שעל השלחן, מותר לטלטלן אגב פירורי לחם וקליפות רכות הראויות למאכל בהמה, אף אם אין בפירורי הלחם שיעור כזית. וכן מותר להסירן על ידי סכין או מגב. וכל זה כשהוא לצורך השימוש באותו מקום. ואם הקליפות מפריעות לו לישב שם ודמי בעיניו כגרף של רעי, מותר לטלטלם אפילו בידו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שנה]. מז עצמות רכות שאינן ראויות למאכל אדם, אבל ראויות לכלבים או לחתולים, מותר לטלטלן בשבת אף בידים. בין אם העצמות נתפרקו מערב שבת, בין אם נתפרקו בשבת. ואף במקומות שאין רגילות ליתן עצמות לכלבים, מותר לטלטלן, שהרי מצויים במקומותינו כלבים וחתולים. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שנח]. ואף אם הכלבים מצויים בקצה העיר שאין דרך ללכת לשם ברגל, מותר לטלטלן בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרסב]. מח אבל עצמות קשים שאינם ראויים לכלבים אסור לטלטלם. ואם נתרבו עצמות אלו על השלחן, ראה לעיל סעיף יט. מט מותר לקלוף הביצה בידים בשבת, אלא שצריך לתת תחלה לתוך הצלחת של הקליפות פרוסת לחם או פרי, כדי שתהיה בסיס גם לדבר המותר, ויוכל לטלטלה, שאם לא יעשה כן, נמצא שהוא מבטל כלי מהיכנו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרעג]. נ קליפות הראויות למאכל בהמה המצויה באותה עיר, כגון קליפות של תפוז, קליפות של גרעיני דלעת [שאינן קלויין], מותרים בטלטול, אף אם השליכם לרחוב בשבת. נא בשר חי בין תפל בין מליח, בין בשר בהמה בין בשר עוף או יונה, מותר לטלטלו בשבת, מפני שהוא ראוי לאכילת אדם, שיש בני אדם שכוססים בשר חי טחון [עם מעט מלח]. ואפילו בשר קפוא שהיה מונח בתא ההקפאה, מותר לטלטלו, מפני שראוי להפשירו ולאכול ממנו. ואף שיש אומרים שבזמן הזה יש לאסור בשר חי בטלטול, כי אין מצויים בינינו בני אדם שכוססים בשר חי, מכל מקום העיקר להקל בזה, אחר דסוף סוף ראוי הוא לאכילה. וגם האשכנזים יכולים להקל בזה במקום דחק. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שנט]. נב מי שמלח את הבשר בערב שבת ושכח להדיחו מהמלח שעליו, מותר להניחו בכיור ולהדיחו ממלחו. וטוב שיעשה כן על ידי הערמה, דהיינו שיניח הבשר בכיור, ויטול עליו את ידיו. כדי שלא יהיה מכין משבת לחול. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שנט]. נג לפיכך מי ששכח להכניס את הבשר לתוך הפריזר מערב-שבת, ויש חשש שהבשר יתקלקל, מותר לטלטלו ולהכניסו לפריזר בשבת. ואף בבשר קפוא הדין כן. [ובלבד שנותרו לפחות כמה רגעים עד צאת השבת שיהיה ראוי להפשיר את חלקו במים פושרים]. [שם עמ' שסא]. נד אם המקפיא או המקרר הפסיקו לעבוד באמצע השבת, ויש שם בשר שלא נתבשל, וחושש שהבשר יפשיר ויתקלקל, מותר לטלטלו משם ולהעבירו למקרר אחר או של השכנים. וגם אין בזה איסור הכנה בשבת. אך דגים שאינם מבושלים אין להעבירם למקרר אחר. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' שסב, ותרנח. שוב יצא לאור יביע אומר ח"ז, ושם סי' לט אות ב' העלה כדברינו]. נה הרוצה ליקח דבר-מה מהמקפיא, והבשר הקפוא מעכב בעדו, מותר לו לטלטל את הבשר כדי להוציא מהמקפיא את מה שנחוץ לו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שסב]. נו חול הרי הוא מוקצה, ואסור לטלטלו בידים בשבת. וחול שייעדו אותו למשחק, כגון חול-ים הנמצא בארגז-משחקים, מותר לקטנים לטלטלו. [ילקו"י שבת ב' עמוד שסג]. נז קטן המשחק בשבת בעפר הנמצא בתוך ארגז חול, והוא עפר תיחוח כל כך שכאשר נוטל מהעפר חוזר העפר מאליו ומכסה את הגומא, מותר ליתן לו לשחק שם. וכל שכן אם נוטל מהעפר בשוה ואינו עושה גומא. אבל אם הוא חופר גומא, או בונה בעפר צורות שונות, אם הוא קטן שאינו בר הבנה כלל, אין צריך להפרישו. אבל אם הוא קטן בר הבנה, צריך האב להפרישו. ויש אומרים שכל החיוב להפרישו הוא על האב, אבל אין האם חייבת להפריש את בנה העובר על איסורים, אלא אם כן האב נפטר. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד שסג]. נח כלי שנשבר בשבת, אם אין שברי הכלי ראויים לשום שימוש, אסור לטלטלם בשבת. וכן נעל שנפל ממנה העקב או הסוליה, ואין אפשרות להשתמש בנעל אף באופן עראי, הרי היא מוקצה, ואסור לטלטלה בשבת. וכן כסא שנשמטה ממנו רגל, אסור לטלטלו בשבת. אך מותר לסלק את שברי הכלים לצדדין על ידי מטאטא, וכדומה. [ואם השברים מזיקין ראה בסעיף הבא]. ואם השבר ראוי להשתמש בו לאיזה תשמיש, מעיקר הדין מותר לטלטלו בשבת, שאף שלא ייחד את השברים מערב שבת, לא פקע מיניה שם כלי שהיה עליו מבעוד יום. ויש מי שאומר שבזמן הזה שאין דרך להשתמש בשברי כלים, אין לטלטל את השבר בידים בשבת, ונכון לחוש לדבריו. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שסז]. נט כלי זכוכית שנפל ונשבר, מותר לסלק בשבת בידים את השברים לצדדים או ליקחם לפח-האשפה, כדי שלא יוזקו מהם. אבל כלי שמלאכתו להיתר שנשבר ואינו ראוי לכלום, ואינו מזיק, אסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו, אלא יוכל לסלקו לצדדין על ידי מטאטא. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שע]. ס ידית דלת שיצאה ממקומה, אסור להחזירה בשבת מחשש לאיסור בונה. ולכן אסור לטלטל ידית זו משום מוקצה. אך ידית העומדת להכניסה ולהוציאה בדלת בכדי לפתוח ולסגור את הדלת, דינה כדין מפתח, ומותר להשתמש בה בשבת ולטלטלה. [ילקו"י שם עמ' שע] סא כיסוי של צינור ניקוז שבקרקע הבית, [העוברים בתוכו מי השטיפה]. וכן כיסוי של בורות שבחצרות הבתים, אם יש לכיסוי ידית [בית אחיזה] מותר להסירה ולפתוח את הבור בשבת, ואין לחוש בזה לא לאיסור מוקצה, ולא לאיסור סותר. ואף בבורות שאין רגילות לפותחן בכל ימות השנה, אם יש להם ידית מותר לפותחן בשבת ולטלטל את הכיסוי. וכן אם חקוק במכסה צורה מיוחדת כדי לאוחזה בה, דמי לבית אחיזה ושרי. ואם אין בכיסוי בית אחיזה אסור לטלטל את הכיסוי בשבת, שיש לו דין מוקצה. [דכשאין לו בית אחיזה ופותחו בשבת יש בו איסור בונה וסותר] והוא הדין ביום טוב. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שע] סב בור הפתוח ברשות הרבים ויש חשש סכנה שיפלו לתוכו, מותר לכסותו גם אם אין למכסה בית אחיזה, ואם אפשר יכסה רק את חלקו ויניח שם סימנים כדי שהאנשים לא יפלו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שעב]. סג יש אומרים שמותר לטלטל בשבת גט, מפני שאפשר ללמוד ממנו הלכות הגט וסדר כתיבתו, ויש חולקים. והעיקר לדידן כסברא אחרונה, ובפרט קודם נתינת הגט לאשה. [אלא אם כן בשכיב מרע]. ולדעת הרמ"א יש להקל בזה בכל אופן. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שעג, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תרלט. ושאר"י ח"ג סי' שח עמוד תיד, ודלא כמ"ש בזה בחמדת אברהם] סד מותר לטלטל מזוזה בשבת, שהרי יכול ללמוד ממנה כמה דברים. [ילקו"י שבת ב' עמ' שעד]. סה מי ששכח מעות או צ'יקים בכיסי בגדיו, ורוצה ללבוש את הבגד בשבת, צריך לנער את המעות מהכיסים קודם שילבשנו. ואף-על-פי שיש כיסים שבהם מותר לצאת עם מעות וכדומה, [במקום שיש בהם עירוב], מכל מקום מאחר שדרכו של אדם להכניס ידיו לכיסי בגדיו, נכון שבכל סוגי הכיסים יסיר את המעות על ידי ניעור הבגד קודם לבישת הבגד. שהרי אין להכניס ידיו לכיס בגדו כשיש בו מעות. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שעה]. סו מפתח דלת של בית, אינו מוקצה. ודינו ככלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו אף מן החמה לצל. אבל אין לטלטלו שלא לצורך כלל, ככל כלי שמלאכתו להיתר. [ילקו"י שם שעז]. סז צרור מפתחות או שרשרת שתלו שם מטבע לנוי, [על ידי שנקבו במטבע], מותר לטלטלן בשבת. אבל אסימון הנמצא בתוך טבעת שיש בה מפתחות וכדו', לכתחלה טוב להסירו מערב-שבת מהצרור. אך בדיעבד ששכח להסירה מערב-שבת, רשאי לטלטל את צרור המפתחות גם כשיש בו אסימון. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שעז]. סח מטבע שייחדו אותו לקמיע, אף אם לא נבדק אם הועיל או לא, מותר לטלטלו בשבת, ואין בו איסור מוקצה. ולענין לצאת עם הקמיע לרשות הרבים דרך מלבוש, כל שהוא קמיע מן המומחה, בין איתמחי גברא, בין איתמחי קמיעא, בין קמיע של כתב, בין קמיע של עשבים, מותר אף לחולה שאין בו סכנה. ואפילו אם עדיין לא אחזו החולי אלא שתולהו עליו מפני שמתיירא פן יחלה, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שעח בהערה]. סט כל בעלי חיים הרי הם מוקצים בשבת, ואסור לטלטלם. ואף כלוב שיש בו עופות המצפצפים [כצפור או תוכי] העשוי לנוי, אסור בטלטול. ואפילו עוף קטן הראוי ליתנו לידי תינוק בוכה לשחק בו, אסור לטלטלו. ומכל-מקום אם החמה זורחת עליהם ויש בזה צער בעלי חיים, מותר לטלטלם למקום מוצל. וכל זה דוקא בבעלי חיים העומדים לנוי. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד שעח. שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סימן כו]. ע אם עלו אפרוחים על הסל שבבית ושהו שם כל משך זמן בין השמשות, או אפילו בסוף זמן בין השמשות, וירדו ממנו אחר כך, אסור לטלטל את הסל, שנעשה בסיס לדבר האסור, ונחשב כמוקצה לכל היום כולו. ואפילו אם לא היו האפרוחים על הסל בזמן בין השמשות, ועלו עליו בשבת, אסור לטלטל את הסל בעודם עליו, והוא הדין לכל בעלי חיים. [הליכות עולם חלק ג' עמוד ריג]. עא מותר ליתן אוכל לפני בעלי חיים שלו, ואם יש צורך מותר אף להאכילם בידיו, גם אם נוגע בהם, ובלבד שלא יטלטלם. ולכן מותר לפתוח את פי הבהמה, אם אינה יכולה לאכול לבדה מחמת חולי, דטלטול מקצת מוקצה דומה לטלטול מן הצד דשרינן לצורך השבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שעח. ובעצם הדבר אם מותר לגדל ציפורי נוי טמאים, ראה בילקוט יוסף שם הערה עמוד שפ]. עב צנצנת זכוכית [אקווריום] שיש בה דגי נוי, יש להחמיר שלא לטלטלה בשבת משום מוקצה, ולא אמרינן שכיון שנועדה לנוי ולשעשוע יהא מותר לטלטלה. [ובפרט שיש לחוש פן יוציאם מהמים ויתחייב משום נטילת נשמה]. ואף ביום-טוב יש להחמיר בטלטולה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שפ]. עג אם דג מת בתוך האקווריום, מותר להוציאו משם בשבת בכפית, כדי שלא לגרום שגם הדגים האחרים ימותו, באופן שאין לחוש לאיסור בורר. [ילקו"י שבת ב' עמוד שפא בהערה]. עד אסור להוסיף בשבת מים לתוך האקווריום, משום שהוא מבטל את המים משימושם לכל הצרכים. אבל במקום צער בעלי חיים, כשיש חשש שהדגים ימותו אם לא יוסיפו שם מים, מותר להוסיף מים לאקווריום בשבת וביום טוב. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שפב]. עה פרעוש שעל בשרו ועוקצו, מותר לסלקו מעל בשרו, דמשום צער העקיצה לא גזרו חכמים. [אבל יעשה כן בזהירות שלא להורגו בידים]. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שפג]. עו כלבים קטנים אף שהם מיוחדים להשתעשע בהם, אין לטלטלם בשבת וביום-טוב. ואף אפרוח חי חשיב מוקצה, אף שהקטנים משחקים בו. אולם מותר לגעת בנגיעה בעלמא בבעלי חיים בשבת, בלי לטלטלם, כמו שמותר לגעת בכל מוקצה. [ילקו"י שבת ב עמוד שפג]. עז עיור הרגיל ללכת עם כלב הנחיה, מותר לו לצאת בשבת עם הכלב, ולאחוז בשרשרת התלויה בצוארו, כיון שאינו מגביהו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שפד]. עח במקום שהבעל חי שבבית מקפץ על הכלים, וחושש שהכלים ישברו, ואולי ינפצם ויגרמו לפציעת הבעל חי, יש להפריחם מעל הכלים, ולא לטלטלם בידו. [ילקו"י שבת ב עמ' שפה בהערה]. עט אם נזדמן חתול עומד על הכסא בחצר במקום שצריך לישב שם, ואינו הולך על ידי גערה, אסור לטלטלו ולהשליכו בידים, כדין מוקצה מחמת גופו שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו. אבל לדחוף את החתול ברגליו או בזרועו, לפי הנראה יש להקל בזה, דהוי טלטול כלאחר יד שמותר אפילו במוקצה מחמת גופו. וכן אם תרנגולת או שאר חיה ועוף טהורים עומדים על השלחן, או במקום שצריך לישב, ואינם הולכים על ידי גערה, מותר לטלטלם כלאחר יד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שפה]. פ אם נמצאו נמלים או זבובים על השלחן או על הכסא, אסור לגרשם ביד ממש, דהם בכלל בעלי חיים שאסורים בטלטול, ולא התירו אלא בפרעוש שעל בשרו ועוקצו. ולכן יוכל לגרשם על ידי ניפוח בפיו או הפרחתם ביד. ופעמים שיהיה דינם כגרף של רעי. [ילקו"י שבת ב עמוד שפו]. פא אם נמלים או יתושים נפלו לתוך התבשיל, מותר להוציאם מהתבשיל עם מעט משקה, שכל כי האי גוונא שהוא לצורך אכילה לא גזרו חכמים דין מוקצה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שפו] פב המגדל כלב בביתו [על פי היתר מחכם, כגון יישוב ספר], וצריך לצאת עמו לטיול יומי ברחוב, מותר לאחוז בחבל הקשור לצוואר הכלב, ולא חשיב טלטול מוקצה, אך לא יגביהו בידים ממש. וברשות הרבים במקום שאין עירוב יזהר שלא תצא הרצועה מתחת ידו טפח כמבואר בשלחן ערוך (סימן שב סט"ז). [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שפה בהערה]. פג נכה המרותק לכסא גלגלים וקנה קוף מאומן העושה בשבילו את כל צרכיו, וברח בשבת או ביום-טוב, ויש בזה צער גדול לנכה, ואף ספק פיקוח נפש, [מלבד ההפסד הגדול שבדבר], מותר לתת בפני הקוף סלק מתוק, או שאר דברים החביבים עליו, כדי שיקרב אליהם, ואז יוכלו להחזירו לבעליו. ואף-על-פי שאסור לגעת בבעלי חיים מפני שהן מוקצים בשבת, מכל מקום בכהאי גוונא יש להקל. [ילקו"י שבת ב' עמוד שפו בהערה]. פד לספרדים ההולכים כדעת מרן הש"ע אסור לגדולים לשחק בכדור בשבת וביום-טוב, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו. והדין כן אף בכדור שעשאוהו מתחלה לשם משחק. ומכל מקום מותר להרשות לקטן [אפילו שהגיע לחינוך] לשחק במשחקים ובכדור בשבת, כי שמא מרן לא דיבר על הכדור בזמן הזה שיש לנו בתי חרושת למשחקים. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד קצה. ילקו"י שבת ב' עמוד שפז. ואף שנותן את המשחק בידים, ולכאורה עובר על איסור מוקצה לדעת מרן, מ"מ חזי לאיצטרופי סברת הרמ"א, וגם סברת האומרים שבזה"ז שיש בתי חרושת מיוחדים למשחקים, גם לדעת מרן אין דינם כמוקצה, ולכן יש להקל בנידון דידן. ומה שכתבנו שם לצרף שיטת הרשב"א והר"ן הוא לרווחא דמילתא. ובזה אתי שפיר מה שלוקח המשחק בידו ליתנו לקטן. ודו"ק. וראה בסעיף הבא]. פה שאר משחקים, כגון אבני פלא ולגו, או בובה ומכוניות קטנות, גם כן אסורים בטלטול לגדול, לדידן שקיבלנו הוראות מרן, ומכל מקום מותר להרשות לבניו הקטנים שלא הגיעו למצוות לשחק בשבת באבני פלא ובלגו שמחברים אותן זו בזו ועושים צורת בנין או מגדל, וחוזרים ומפרקים אותן בשבת. וכן מותר לגדול לתת לקטן לשחק בצעצועים המיוחדים לקטנים ואין בהם משום מוקצה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד קצה, ובילקו"י שבת ב' עמוד שצא, ועמוד תרלו. ועיין בשארית יוסף ח"ג עמ' תיא, ובהליכות עולם ח"ד עמ' רמ]. וכלי משחק של קטנים שמשמיעים קול בהליכתם, אבל אינו קול שיר, אפשר להניח לקטן לשחק בו, מבלי שגדול יסייע לו במשחקו. ומותר גם למתוח הקפיץ של משחק ילדים, כגון רכבת ואוטו. ואין לדמותו לשעון שאסור לעורכו, שהשעון שפסק מהילוכו בטל מלהיות כלי, והעורכו מתקנו, מה שאין כן כלי משחק של תינוקות, שהילדים משחקים בו גם כשאינו ערוך. ואמנם משחק הפועל על ידי בטרייה, אין לגדול לטלטלו בשבת. [הליכות עולם חלק ד' עמוד רמ]. פו צעצועים שנתפזרו בחדר, מותר לגדולים לאוספם במטאטא לארגז הצעצועים, ואין בזה לא משום מוקצה, ולא משום מעמר. והמיקל לאוספם ביד יש לו על מה לסמוך, שיש אומרים שבצעצועים שבזמנינו הנעשים בבתי חרושת אין בהם דין מוקצה. [ילקו"י שם עמ' שצא]. פז כפתור חדש שלא היה בבגד הרי הוא מוקצה. וכפתור שנפל מהבגד, בין נפל בשבת בין נפל קודם השבת, אין לו דין מוקצה, ומותר לטלטלו כדי להצניעו, [שכיון שהיה מחובר במעיל חל עליו תורת כלי, ותו לא פקע מעליו תורת כלי גם אחר שנפל ממנו]. והמחמיר תבא עליו ברכה. וכן שרשרת חרוזים שנקרעה בשבת והחרוזים נתפזרו בפינות הבית, מותר ללקטן. אך לא יכניס לתוך חוט, וראה להלן בדין מעמר, בסימן שלה. [שם שצד]. פח מותר לטלטל פח-אשפה בשבת, כדי לשפוך את האשפה לחוץ. ומותר אף להחזיר את הפח לבית אחר שהוריק ממנו את האשפה, ואף אם אינו צריך לו ועושה כן מחשש שהפח יגנב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שצז]. פט כלי שהתינוקות עושים בו את צרכיהם, אם יש בו לכלוך מותר לטלטלו למקום אחר, אף אם הכלי עשוי מחרס. ואם אין בו לכלוך, אם אינו עשוי מחרס, אינו מוקצה. [ילקו"י שם עמו' שצח]. צ מותר לשפוך את האשפה שהצטברה בתוך המשולש שבתוך הכיור, ואין בזה לא משום מוקצה ולא משום בורר. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שצח]. צא אם יש לכלוך על המסננת שבכיור, ומפני כך אין המים זורמים דרך נקב הכיור, מותר לנקותה ביד בשבת, אף שמטלטל בידו את הלכלוך [שהוא מוקצה] בשבת. וגם אין לחוש בזה משום מתקן מנא. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שצח בהערה, ובעמוד תקכד]. צב מותר ליתן בשבת קליפות של אגוזים לתוך המשולש שבכיור, אף כשהוא ריקן, ואין צריך ליתן לתוכו קליפות הראויות למאכל בהמה. שמאחר וכלי זה מיועד לפסולת, לא שייך לאסור בו משום מבטל כלי מהיכנו. [ילקו"י שבת ב עמ' תפ. ובמילואים בסוף שבת ב עמ' תרב] צג אסור להניח אבן בסמוך לדלת כדי שלא תזוז אנה ואנה ותשמיע רעש, אלא-אם כן מייחדה מערב- שבת לצורך זה. ודי ליחדה לשבת אחת, באופן שהדרך להשתמש באבן זו למטרה זו. ואף אם לא יחדה לכך, מותר להזיזה ברגלו. והוא הדין אם רוצה לפצוע באבן אגוזים בשבת, דסגי ביחוד לשבת אחת. אבל דבר שאין דרכו בכך, כגון שרוצה לפתוח הברז באבן, או להניחה על גבי דפים שלא יתפזרו ברוח, צריך שייחדו לכך לעולם. ואם השתמש פעם אחת [בימי חול] באבן לצורך פציעת האגוזים וכדומה, שוב אין צריך ליחד אבן זו לצורך פציעת אגוזים. [שם עמ' שצח]. צד אם לא ייחד את האבן מערב שבת לצורך הנ"ל, לא מועיל לייחדה בשבת עצמה. ויש אומרים שכל שלא דחאו בידים מועיל יחוד גם בשבת עצמה. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד ת בהערה]

כא מוקצה מחמת חסרון כיס הוא כל דבר שמקפידים שלא להשתמש בו כל שימוש אחר מחשש שמא יתקלקל או יתלכלך וכדומה. [וראה דוגמאות בסעיף הבא]. וכל דין מוקצה מחמת חסרון כיס הוא רק בכלים שמלאכתם לאיסור. אבל בכלים שמלאכתם להיתר, כגון כלים יקרים העומדים לנוי ולקישוט הבית, ואינם עומדים לסחורה או למצוה, אין בהם דין מוקצה, ומותר לטלטלם בשבת אף מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר, אף על פי שהם יקרים ואהובים עליו וחס עליהם. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שכח]. כב ואלו מקצת דברים שיש בהם דין מוקצה מחמת חסרון כיס: אגרת אויר, בולי דואר לא מוחתמים, גלויות דואר ריקות, דרכון, מצלמה, ניירות ערך, סכין של מילה או של שחיטה, סכין של סופרים שמתקנים בו את הקולמוס, שמקפידים עליהם שלא לעשות בהם תשמיש אחר, צ'יקים, קלף של סופר, תקליטים, כל אלה נקראים מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או לצורך מקומם. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שלב]. כג יש אומרים שפמוטות יקרי ערך שלא הדליקו בהם באותה שבת, נחשבים כמוקצה מחמת חסרון כיס. שמאחר והשימוש בהם הוא לשימוש האסור בשבת, חשיב ככלי שמלאכתו לאיסור ושייך בו דין מוקצה מחמת חסרון כיס. ויש אומרים, דכיון שאין עושים בפמוט עצמו שום איסור, רק מדליקים עליו, לא חשיב ככלי שמלאכתו לאיסור, וממילא אין בו דין מוקצה מחמת חסרון כיס. והמיקל כדבריהם יש לו על מי שיסמוך. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שלד בהערה] כד תכשיטים שבבית, כגון, טבעת יהלום, שרשרות זהב וכדומה, אף שמקפידים עליהם שלא להשתמש בהם אלא לקישוט הלובשם בלבד, אין להם דין מוקצה מחמת חסרון כיס. שהואיל ועומדים להשתמש בהם בשבת לקישוט ולא למלאכת איסור, אין עליהם שם מוקצה. אך תכשיטים העומדים לסחורה ומקפיד שלא להשתמש בהם כלל, דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שלח]. כה דין מוקצה מחמת חסרון כיס תלוי בקפידתם של הבעלים, ולכן אם אין הבעלים מקפידים להשתמש בהם לדברים אחרים, לא הוו מוקצה לדידיה, אף שאחרים מקפידים שלא להשתמש בחפץ זה לדברים אחרים. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שלה]. כו מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלו בשבת אפילו אם צריך למקום שהחפץ עליו, או שצריך לגופו של החפץ. וכל-שכן שאסור לטלטלו ולהעבירו מחמה לצל. [ילקו"י שם עמ' שלה]. כז כלי זכוכית שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס [כגון כלי זכוכית יקר העומד לסחורה, או שהכלי עומד למלאכת איסור], העומד ליפול לארץ, מותר לקולטו באויר כדי למנוע את שבירתו, מאחר שבלאו הכי יצטרך אחר כך לטלטל את הרסיסים, במקום שבני הבית מצויים, ויש חשש שינזקו מהשברים. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שלו, ועמוד תרמ]. כח כלים העומדים לסחורה, הרי הם בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס, אף שראויים למלאכת היתר, כל שחס עליהם ונמנע מלהשתמש בהם. אבל אם אינו נמנע מלהשתמש בהם, מותר לטלטלם בשבת, אף שלא חשב עליהם להשתמש בהם בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שלז]. כט אולם אוכלים העומדים לסחורה, אינם חשובים מוקצה כלל, ומותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל. ואוכלים שאינם ראויים לאכילה, כמו שקדים מרים, ושעועית שאינה מבושלת, הרי הם מוקצים מחמת גופם. אבל קמח מצה כיון שראוי לאוכלו עם תערובת סוכר, מותר לטלטלו בשבת. וקמח רגיל, וכן תפוחי אדמה חיים שאינן ראויים לאוכלם כמות שהם, נכון להחמיר שלא לטלטלן בשבת. [ולענין יום טוב ראה להלן דין מוקצה ביום טוב סעיף ב']. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שלט]. ל אתרוגי מצוה העומדים לסחורה, הם מוקצה מחמת חסרון כיס. אולם אם אינו מקפיד מלהריח באתרוגים אלה, אין להם דין מוקצה בשבת אף הסמוכה לחג. [ילקו"י שבת ב' עמו' שמב]. לא לולב, אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך גופו או מקומו, שהרי אין עליו תורת כלי. [שם]. לב בערב פסח שחל בשבת, דין המצות שהם מיוחדות לליל פסח בלבד, כמוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלם בשבת. אבל מצות רגילות מותרות בטלטול בשבת. ומי שיש לו כמות גדולה של מצות שמורות, ואינו מקפיד עליהם שלא ליתנם לילדים או לעופות וכדומה, מותר לטלטלם בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שמב] לג סכין [איזמל] של מילה, אף על פי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו, מכל מקום אם היתה מילה בשבת, מותר לטלטלו לאחר המילה, ולהובילו לאיזה מקום שירצה, אפילו אין לו עוד תינוק למולו בשבת, [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שמג. ויש אומרים שהטעם לזה הוא משום דמאחר שהסכין לא הוקצה בבין השמשות של כניסת השבת, הואיל ואשתרי אשתרי. ויש שדחו טעם זה דבבין השמשות אי אפשר למול, וכתבו הטעם דשמא יבוא לפניו מצות מילה נוספת. וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן לא]. לד סכין של שחיטה או של מילה, אם הוא תחוב בנדן שלו עם עוד סכינים, והוא יקר יותר מכל הסכינים שבנדן, אין לטלטל הנדן בשבת. ואם כל הסכינים ביחד יקרים יותר, נעשה הנדן בסיס לדבר המותר והאסור, ומותר לטלטלו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרעב]. לה יש לפקפק במנהג מקצת גבאים שנותנים לאורחים ולתיירים מעטפה מבויילת שמודפס עליה מען בית הכנסת כתזכורת שישלחו את תרומותיהם, אלא יש לייעץ להם לכל הפחות ליתן מערב-שבת לתוך המעטפה נייר שמודפס עליו הלכות או ביאורים בפרשת השבוע, או צורת המנורה עם מזמור למנצח בנגינות, ואגב דברי הקדושה הללו יהיה מותר לטלטל גם את המעטפה. וכל זה במקומות שיש עירוב והמתפללים סומכים עליו לטלטל. [ילקו"י שם עמ' שמו]. לו תמונות אף התלויות על קירות הבית לנוי, וכן גובלנים, אינן מוקצה ומותר לטלטלן. ואף מותר להוציא תמונה התלויה על הקיר כדי להראותה לאורח, וכדומה, ואחר כך לחזור ולתלותה בשבת על המסמר שבקיר, שאינם נחשבים מוקצים מחמת חסרון כיס, מאחר שמלאכתם להיתר. ואף תמונות שיש כתב תחתיהן, אינן אסורות בטלטול, אף על פי שאסור לקרוא הכתב שתחתיהן בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שמו, ובמהדורת תשס"ד עמוד תרסב, ועמוד תרסה. שארית יוסף חלק ג' עמוד תיד]. לז אחר המילה הנעשית בשבת, נותנים את הערלה בעפר, ואם לא נתן מיד לאחר החיתוך, מותר לו לטלטל את הערלה בשבת כדי להניחה בעפר בשבת. ויכין את העפר מערב שבת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד תרסג. ושבת כרך ד' סימן שלא סעיף לב. שארית יוסף חלק ג' עמוד תלג]. לח שעון קיר המחובר לחשמל טוב להחמיר שלא לטלטלו בשבת. [ילקו"י שבת ב עמוד שמז]. לט תפלות המודפסות וקבועות במסגרת על קיר בית הכנסת, כמו "מודים דרבנן""בריך שמיה", צורת המנורה, וכדומה, אינם מוקצה ומותר לטלטלן בשבת. וכן מותר להחליף בשבת את השלט הקבוע בטבלא שכתוב בה "משיב הרוח ומוריד הגשם", או "יעלה ויבא", או "ספירת העומר", וכדומה. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שמט]

א אסרו חכמים לטלטל בשבת חפצים מסויימים, וכמה טעמים נאמרו בזה, ועיקר הטעם הוא משום גדר הוצאה, שאם נתיר לטלטל כל דבר, יבוא ע"י זה גם להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. והרמב"ם הוסיף עוד טעמים לאיסור מוקצה בשבת, וז"ל: אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה? אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר: ודבר דבר, קל-וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיו"ב, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח וכו'. ועוד, כשיטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלים כל ימיהם, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת וכו'. ע"כ. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שד] ב כמה סוגי מוקצה הם: א. מוקצה מחמת חסרון כיס. ב. מוקצה מחמת גופו. ג. כלי שמלאכתו לאיסור. ד. בסיס לדבר האסור. ה. מוקצה מחמת מצוה, כגון עצי סוכה ונויה. ו.מוקצה מחמת שהיה מחובר או מחוסר צידה בבין-השמשות. ז. מוקצה דדחייה בידים, כגון שנתן מערב שבת צימוקים על הגג כדי לייבשם. ח. מוקצה מחמת איסור שבגופן, שאינן כלי רק עומדין למלאכה שיעשה בעצמן, כגון מוכין של צמר שעומדים לטוייה, ועצים שעומדים להסקה, עורות של אומן וכדומה. ט. מוקצה מחמת איסור מלאכה, שיש עליהם תורת כלי, כגון כלי כתיבה, כיס של מעות, וכדומה. י. מוקצה מחמת מיאוס, כגון עכבר מת, רעי, וכדומה. יא. כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שיא] ג לא אסרו חכמים לטלטל מוקצה אלא בטלטול שהוא כדרכו בחול, אבל מותר לטלטל מוקצה בגופו, כגון אם יש קש על המטה ומנענע את הקש בגופו. וטלטול בגופו אפילו אם עושה כן לצורך דבר האסור, מותר. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שיב]. ד יש אומרים שכשם שמותר לטלטל מוקצה בגופו, כך מותר לטלטל מוקצה ברגלו או במרפקו, ולכן מותר לדחוף מוקצה ברגלו. ויש אומרים שדוקא בגופו התירו, מפני שאין על זה שם טלטול, אבל אין להקל בדחיפת מוקצה ברגלו. והעיקר כסברא ראשונה להקל. ודין זה אמור לגבי כל סוגי המוקצה הנ"ל. ואפילו אם עושה כן לצורך המוקצה, כגון שדוחף ברגלו מעות מחשש שיגנבום. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שיג]. ה דבר שהדרך לטלטלו בגופו, כמו שעון יד שאינו של זהב שעמד מלכת, יש אומרים דחשיב כטלטול בגופו דשרי. ויש חולקים, שהרי הדרך לטלטלו בגופו. [ילקו"י שבת ב' עמוד שיד בהערה] ו מותר לטלטל דבר מוקצה על ידי ניפוח בפיו, שמאחר ומותר לטלטל מוקצה בשינוי וכלאחר- יד, אין לך כלאחר-יד גדול מזה. והדין כן גם לגבי מוקצה מחמת חסרון כיס. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שטו]. ז כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל בנגיעה בעלמא מותר ובלבד שלא ינענע את החפץ ממקומו, ואפילו מקצתו. [וכגון להרים קרש מוקצה מהארץ כשראשו האחר נשאר על הארץ]. וכן מותר לגעת בהדס המחובר לקרקע כדי להריח בו, ואפילו לאוחזו בידו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שיז, ותרלט]. ח מותר לגעת בשבת במנורת חשמל קבועה שבבית-הכנסת כשאינו מזיזה, כל שאין חשש להבערה וכיבוי. [אבל בנר של שמן התלוי בתקרה אסור ליגע בו מחשש שמא יטה השמן]. [שם]. ט מותר לשבת על אבן ושאר מוקצה בלי להזיזם ממקומם. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמו' שיז]. י דבר מוקצה עגול, כגון ביצה שנולדה בשבת וביום-טוב, אסור אף בנגיעה, שהרי בנגיעה קטנה הביצה זזה ונעקרת ממקומה, ונחשב טלטול מוקצה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שיז]. יא מותר להשען על מכונית בשבת, אך יזהר שלא יפעיל את מערכת האזעקה. [שם עמו' שכב]. יב רכב קטן שבעת שנשענים עליו הוא מתנענע על ידי קפיצי הרכב, לא חשיב כטלטול מוקצה, דסוף סוף הגלגלים נשארים עומדים על מכונם. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שכב בהערה]. יג מותר לפתוח דלת של מכונית [אם לא נדלקת מנורה עם פתיחת הדלת] כדי להוציא מהמכונית חפץ מסויים, [במקומות שיש עירוב], ואף מותר לשבת במכונית בשבת. שאין המכונית כולה נעשית בסיס לדבר האסור, שהוא המנוע. ועוד, שמותר לשבת על גבי מוקצה, כל שאינו מטלטלו. ומכל מקום ראוי ונכון להימנע מלעשות כן מאחר שבעיני הבריות הדבר נראה כזילותא דשבת, ויש כאן מראית העין של העוברים ושבים שיחשבו שכניסתו למכונית היא כדי לנסוע בה, והתורה אמרה "והייתם נקיים מה' ומישראל". אך במקום צורך גדול, כגון שאין לו היכן לישון וכדומה, יש להקל. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שכד]. יד דלת מכונית שנשארה פתוחה לרווחה, אם רוצה לסוגרה בשבת [באופן שאין הסגירה גורמת לכיבוי מנורה], אם יש ברכב רק חפצים האסורים בטלטול [כמו טייפ, מסמכים] הדבר נחשב כטלטול לצורך דבר האסור, שהוא אסור. אבל אם יש ברכב דברים המותרים בטלטול, נחשבת הסגירה לצורך דברים המותרים, ומותר לסגור הדלת בשבת. ואם אין שם חפצים המותרים בטלטול, מותר להערים ולהניח שם חפצים המותרים בטלטול, ואז יוכל לסגור הדלת, או שיסגרנו בגופו וכלאחר יד. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שכד בהערה]. טו מותר לטלטל מוקצה בטלטול מן הצד, אם עושה כן לצורך דבר המותר, והיינו שמטלטלו על ידי חפץ אחר ואינו נוגע במוקצה במישרין. ולכן צנון שטמנו אותו בעפר מערב-שבת, ומקצת עליו מגולים, ולא השריש, וגם לא נתכוין לזריעה, מותר להוציאו משם בשבת כדי לאוכלו, אף-על-פי שעל ידי כך מזיז את העפר שהוא מוקצה. [שם עמ' שכד]. טז יש אומרים שבמוקצה מחמת חסרון כיס אין היתר לטלטלו בטלטול מן הצד. ויש מקילים בטלטול מן הצד גם במוקצה מחמת חסרון כיס. וכן עיקר. [ילקו"י שבת ב עמוד שיג] יז מותר לנקות השלחן ע"י סכין או מגב, אף-על-פי שמצויות עליו קליפות שהן מוקצה, וכגון קליפות גרעינים ואגוזים שאינם ראויים למאכל בהמה. [ילקו"י שבת ב עמ' שכו]. יח אם יש קליפות על הטבלא, מנער את הטבלא, ואם יש שם גם פת, מותר להגביה את הטבלא. ואפשר שאפילו לכתחלה מותר ליתן פת אם קשה לו הניעור. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד שכז בהערה. שלחן ערוך שם סעיף כז, ובמשנה ברורה שם]. יט אם נתקבצו הרבה קליפות על השלחן, והם מאוסים עליו להניחן כך על השלחן, מותר להסירן מעל השלחן אפילו ביד, דהוי כגרף של רעי שמותר לסלקו מפניו אף בידים, מפני שהוא נמאס עליו. ואינו חייב לעקור ממושבו ולישב במקום אחר. ומכל מקום אם יכול לטלטל הקליפות בסכין ולא בידיו ממש, נכון לעשות כן. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' שכו]. כ קליפות שיש עליהם מלח, המיקל לטלטלם ביד יש לו על מה שיסמוך, אם הצפורים או היענים אוכלים אותם. ובפרט אם נעשה הדבר כגרף של רעי, שמותר לטלטל הקליפות ולסלקם מלפניו בלי שום פקפוק. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד שכו].

פח ישראל שאמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, אסור לו ליהנות מאותה המלאכה בשבת. אך מותר ליהנות מאותה מלאכה במוצאי-שבת אחר שיעבור זמן שיספיק לעשות אותה מלאכה אחר צאת השבת. וגם אם האינו יהודי עשה מלאכה מעצמו לצורך הישראל, אסור לישראל ליהנות מאותה מלאכה בשבת, אף שלא ציוהו לכך. וגם בזה צריך להמתין בערב בכדי שיעשו. ואם הגוי הדליק נר לצורך עצמו, מותר לישראל ליהנות מאור זה בשבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רצג]. פט ולפיכך גוי שהדליק את האור בחדר בשביל ישראל, אפילו שלא על-פי ציווי הישראל, אסור לקרוא לאור מנורה זו, אלא אם כן כבר היה אור בחדר, והגוי גרם רק לתוספת אורה. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רצו]. צ נכרי שהדליק את האור בחדר המדרגות לצורך הישראל, מותר לישראל לעלות במדרגות, ואין צריך להמתין עד שיכבה האור. שבלאו הכי יכול לעלות. ואף אם הודלק על ידי ישראל מחלל שבת מותר לעלות במדרגות, אך לא ימהר בהליכתו. [ילקו"י שבת א עמ' שלו. ושבת ב' עמ' רצו] צא מותר להשתמש בשבת באור חשמל הבא מחברת חשמל שהעובדים בה הם אינם יהודים, אף בעיר שרוב תושביה יהודים. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רצו, בהערה]. צב מסעדה ציבורית או בית מלון שהמלצרים שם הם נכרים, ואירע שנפסק החשמל בשבת, והנכרי תיקן החשמל, אם גם המלצרים אוכלים שם בעצמם, והם גם נהנים מהדלקת החשמל, מותר ליהנות מהחשמל שהודלק. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רצה]. צג נכרי שהדליק אור בשבת לצורך חולה יהודי שאין בו סכנה, מותר לבריא לקרוא לאור זה. [ואפילו אם הוא מכירו, אין לחוש שמא ירבה בשבילו, דנר לאחד נר למאה]. ואין חילוק בזה אם הגוי הדליק הנר בבית הישראל או בביתו. [שם. וילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רצז]. צד נכרי שהדליק תנור חימום בשבת לצורך עצמו, מותר לישראל ליכנס ולשהות בחדר, [דחימום לאחד חימום למאה]. וכן אם הדליק את התנור לצורך חולה שאין בו סכנה, מותר גם לבריא ליהנות מהחום שבחדר, ואפילו הוא מכירו. [שם]. צה נכרי שהפעיל את ההסקה המרכזית שבבית משותף, אין צריך לסגור את ברז ההסקה כדי שלא ליהנות מחום ההסקה. ובלבד שעשה כן לצורך עצמו, או לצורך רוב הדיירים שהם נכרים. אבל אם עשה כן לצורך הישראל, אם אין הקור גדול ראוי להחמיר לסגור את ברז ההסקה, או לפתוח חלון בחדר, כדי שלא יהנה ממעשה הנכרי שעשה עבורו. ואם הקור גדול, מותר אף לומר לגוי להדיא שידליק את ההסקה. וכן בארצות הקרות מאד, מותר לומר לגוי שידליק את ההסקה לצורך קטנים וחולים, או לעשות מדורה, ואז מותר גם לגדולים ליהנות מהחום. ואם הקור גדול, אפילו בשביל הגדולים מותר, שהכל חולים אצל הקור. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד רצז, ועמוד תרלג]. צו בימים בזמן שהשרב כבד וחום היום לוהט והוא מצטער מהחום, מותר לומר לנכרי להדליק בשבת את המזגן, או את המאוורר, לצורך מי שסובל מהחום, וכל שכן לצורך חולים או קטנים. ובזה מותר אף לבריאים ליהנות מהקירור של המזגן. ואף אם אין החום גדול כל כך יש להתיר כשיש שם תינוקות קטנים. ומכל שכן כשאינו אומר לגוי בפירוש אלא על ידי רמז, דשפיר דמי. ואף שיש שם מנורת בקרה, מותר לומר לגוי להדליק את המזגן, שהדלקת המנורה היא בגדר פסיק רישיה, שאין כוונתו למנורה, ופסיק רישיה על ידי גוי מותר. [ילקו"י שבת א עמוד שלה. ושבת ב' עמוד רצח. ושבת ה' עמוד תו. ואף שבהדלקת המאוורר נדלק ניצוץ שאינו נראה לנו, מכל מקום ניצוצות אין בהם ממש, ומבואר בשו"ת בשמים ראש סימן קצד דהיינו גם לענין הדלקה. ובזה אתי שפיר מה שהזדרז להעיר בקול אליהו תוופיק בדין זה מצד הדלקת הניצוץ, לחלק בין דין ביטול כלי מהיכנו להבערת הניצוץ, הנה העלים עיניו מדברי הרב בשמים ראש במקורם [והוא מיוחס לראשונים], שדימה דין ביטול כלי מהיכנו להבערת ניצוץ. וחבל שלא עיין קודם שהדפיס השגתו. וע' בירחון קול תורה סיון תשס"ג]. צז אם אחר כמה שעות נשתנה מזג האויר והמיזוג יכול לגרום חולי ליושבים בבית, מותר לומר לנכרי להפסיקו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ש']. צח נכרי שהרתיח מים בשבת לצורך הישראל, והכין לו תה או קפה, אסור לישראל לשתות תה זה בשבת, ואסור לכל ישראל, אפילו למי שלא הכין בשבילו, ומי שאין הגוי מכירו. וכל שכן אם ציוה את הגוי להדליק האש ולחמם לו מים לכוס תה, שאסור לשתות את התה עד למוצאי שבת בכדי שיעשו. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד ש']. צט נכרי שבישל לצורך הישראל בשבת, [בדבר שאין בו משום בישולי גויים], אפילו אם עשה כן מעצמו, אסור לישראל לאכול מתבשיל זה עד מוצאי-שבת בכדי שיעשו. ואף אם התבשיל היה מבושל כל צרכו מערב-שבת, אם אמר לגוי להדליק אש ולחמם את התבשיל, או להחזיר על אש גלויה, או להטמין באיסור, אסור לאכול מהתבשיל בשבת עד לערב בכדי שיעשו. אבל מותר לומר לגוי לחמם תבשיל שנתבשל כל צרכו על גבי פלאטה חשמלית הדלוקה מבעוד יום, אף בתבשיל שרובו לח, שמאחר שיש מתירים כן אף בישראל, על ידי עכו"ם שרי אף לכתחלה, וכמבואר. [ילקו"י שבת ב' עמ' שא]. ק נכרי שצחצח את המנעלים לצורך הישראל בשבת, מותר לנועלן בשבת, שהרי בלאו הכי היה יכול לנועלן גם בלי הצחצוח. אבל אסור לומר לגוי לצחצח את מנעליו בשבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד שב]. קא אם מסר את נעליו לתיקון אצל סנדלר נכרי מערב-שבת, וקצץ עמו דמים, והנכרי תיקנם בביתו [של האינו יהודי], והביאם לו בשבת, מותר לנועלם, דהנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד. [אך להרמ"א לכתחלה יש להחמיר שלא לנועלן עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, אם לא שצריך להם]. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד שג]. קב מותר לקרוע ולפתוח אגרת סגורה בשבת על ידי גוי. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תרלד].

עט מותר לומר לאינו יהודי לעשות בשבת כל מלאכה, אפילו מלאכות דאורייתא, אם יש בזה צורך לחולה אף אם אין בו סכנה. ובלבד שיהיה חולה שנפל למשכב, ולא מי שסובל ממיחוש בעלמא. וכן מותר לומר לו לבשל ולאפות לצורך חולה שאין בו סכנה. [ילקוט יוסף שם, עמ' רפט]. פ מי שנחתכו אצבעותיו בחתך עמוק, מותר להניח במקום החתך רטייה עם משחה בשבת, אף על ידי ישראל. אך נכון לעשות כן על ידי גוי, אם נמצא שם. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד רצ]. פא חולה במחלת הסוכר, שלפי פקודת הרופאים צריך להזריק לו לפני כל סעודה זריקת אינסולין, אין צריך להחמיר לחפש נכרי שיזריק לו, וגם רופא ישראל יכול להזריק לו לכתחלה. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רצא בהערה]. פב מותר לומר לנכרי להרוג יתושים המפריעים את מנוחת החולה. אבל לצורך בריא אין להקל בזה, אלא אם כן הם מצערים אותו ביותר שאז מותר להורגם בשבת על ידי נכרי. [ילקוט יוסף שבת כרך ב', עמוד רצא]. פג בימי הקור שיש צורך להפעיל תנור חימום לצורך חולה שאין בו סכנה, או בימות החמה שיש צורך להדליק מזגן לצורך החולה, מותר לעשות זאת על ידי נכרי. [ילקו"י שם עמוד רצא]. פד יולדת משבעה ימים עד ל' יום דינה כחולה שאין בו סכנה, ואם אמרה צריכה אני מותר לעשות עבורה את כל צרכיה בשבת על ידי גוי. [אף במלאכות האסורות מן התורה]. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב עמוד רצא]. פה מותר לומר לנכרי לנסוע במכונית כדי לקנות תרופות בשביל חולה שאין בו סכנה. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רצב]. פו אמנם חולה שאינו צריך לרפואה בשבת, אסור לומר לנכרי שיסע להביא לו את התרופה, אלא אם כן יצטרך לתרופה מיד עם צאת השבת. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד רצ, ורצב]. פז יש אומרים שאם חולה מסוכן מבקש שיקראו לקרוביו בשבת, מותר להם לנסוע עם נהג נכרי, כדי שלא תיטרף עליו דעתו. ויש חולקים. והמיקל יש לו על מי שיסמוך. [שם]

סד מלאכה שאיסורה מן התורה, אין להקל לומר לעכו"ם לעשותה אף במקום מצוה. אבל מלאכה שאינה אסורה אלא מדרבנן, יש להקל לומר לעכו"ם שיעשנה במקום מצוה, [או במקום שיש מקצת חולי]. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רעט]. סה אם כבה החשמל בבית הכנסת באמצע התפלה בליל שבת או בליל יום הכפורים, ואין כל הצבור יודע להתפלל בעל פה, מותר לומר לגוי שידליק את החשמל לצורך הרבים. ואף על פי שהעיקר לדינא לדידן כדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך שאין להקל באמירה לגוי אלא באיסור דרבנן במקום מצוה, אבל בהדלקת חשמל האסורה מן התורה אין להקל אף במקום מצוה, מכל מקום מרן השלחן ערוך לא דיבר אלא במקום מצוה דיחיד, אבל במקום מצוה דרבים כדאים המה הראשונים המקילין בזה, לסמוך עליהם במקום צורך גדול כזה, על ידי אמירה לגוי. [שכן דעת העיטור, הרשב"ש בשם המנהיג, ספר המכתם, רבינו ישעיה הראשון, המאירי בשם חכמי פרובינצא, תוס' ר"ה כד: ועוד]. והיכא דאפשר טוב לעשות כן על ידי אמירה לנכרי שיאמר לנכרי חבירו. שיש אומרים שבכהאי גוונא חשיב שבות דשבות. והוא הדין בזה בישיבה שנפסק החשמל מחמת איזה קלקול, ואי אפשר ללמוד, שיש להקל בזה כאמור. אבל לצורך מצוה של יחיד, אין להקל לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מן התורה. וכל זה כשיש בדבר הכרח גדול, אבל אם אירע כן בתבשילים, ואין הכרח כל כך שיאכלו התבשיל כשהוא חם, אף שהוא במקום מצות עונג שבת אין להקל אף לצורך רבים, במלאכה דאורייתא, ולכן מסעדה שהוזמנו אליה אורחים רבים לסעודת שבת שחרית, והנה אירע שנכבה הגז בבוקר השכם, ונתקרר החמין, אין להתיר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר להדליק את הגז, כדי לחמם את התבשיל, ואם עשו כן אין היתר לאכול מן החמין בשבת, מפני שנעשית בו מלאכה דאורייתא בהדלקת הגז לחימומו. [שם עמ' רפב]. סו מותר לומר לגוי בבין השמשות לעשות מלאכה אף שהיא אסורה מן התורה, אם יש בה צורך מצוה. [אף במצוה של יחיד]. או בדבר שהוא טרוד ונחפז עליו. והוא הדין בבין השמשות של מוצאי שבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רפב]. סז מי שנתקע במעלית סמוך לשבת, ונכנסה השבת, או מי שהשתמש במעלית אוטומטית בשבת והמעלית נתקעה, אם יש חשש סכנה לנמצא בתוכה, כגון ילד קטן או זקן וחולה, מותר לחלצו ולעשות בשבילו אף מלאכות גמורות, וכגון לטלפן בשבת לחברה כדי שיבואו לחלצו, וכדו'. וכן אם ילד קטן נתקע במעלית, מותר לחלל בשבילו את השבת אף על ידי ישראל, שיש לחוש שמא מתוך הפחד יבוא לכלל הסכנה. ונכון שיעשו כן דרך קלקול. ואם אין שם חשש סכנה, מותר לחלצו בשבת על ידי גוי כדי שיוכל לקיים מצות עונג שבת. ויאמרו לו שיעשה כן דרך קלקול, ומלאכות דרבנן. ואם אין שם גוי מותר לחלצו על ידי סיבוב הגלגל אף על ידי ישראל, שהרי אין כאן אלא טלטול מוקצה וחשיב טלטול לצורך גופו. וברור שאם הדבר גורם להדלקת מנורה עם פתיחת הדלת אין לחלצו על ידי ישראל אלא במקום חשש סכנה. [ילקו"י שם עמוד רפג]. סח ישראל גדול שנסגר בחדר והמנעול נשבר, מותר לפרוץ הדלת ע"י נכרי, בדרך קלקול כדי שיוכל לקיים מצות עונג שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רפד]. סט אם אבד מפתח הדירה, ואי אפשר להכנס לתוכה, אין להקל לפרוץ את דלת הדירה על ידי אמירה לגוי, אלא ילך להתארח אצל שכנים או קרובים. ואם אין לו מקום אחר להיות שם בשבת או שיש לו צער מזה וגם יתבטל מעונג שבת באכילה ושתיה, מותר לומר לגוי שיפרוץ את הדלת דרך קלקול. וטוב שיאמר לגוי שיאמר לגוי חבירו שיעשה כן. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רפד]. ע ארון-קודש שיש בו ספרי-תורה והוא נעול, והמפתח אבד, יש מקילים לומר לגוי לפרוץ את דלת הארון, כדי להוציא את ספרי-התורה ולקרוא בו פרשת השבוע. ואם אין שם בית כנסת אחר, או שיש בדבר טורח צבור, יש להקל בדבר. וטוב שיאמר לגוי שיאמר כן לגוי חבירו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רפה]. עא וכן בית-כנסת הסגור במנעול, והמפתח אבד, יש אומרים שמותר לקרוא לגוי ולומר לו שיפרוץ את דלת בית-הכנסת [דרך קלקול]. ויש חולקים. ונראה שאם יש שם בית-כנסת אחר ילכו להתפלל ולשמוע קריאת התורה בבית-הכנסת אחר. אך אם אין שם בית כנסת אחר, או שהוא טורח צבור גדול ללכת לבית כנסת אחר, מותר לפרוץ את דלת בית הכנסת על ידי אמירה לגוי. וטוב שיאמרו לגוי שיאמר לגוי אחר שיפרוץ הדלת.[ילקו"י עמ' רפה]. עב ספר תורה שנקשר בב' קשרים, אין ראוי ליתן לגוי לפתוח הקשרים, אלא יעשו כן על ידי ישראל, וכמבואר להלן [סימן שיז]. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רפה]. עג יש שנהגו בכמה בתי כנסיות בחוץ-לארץ, לומר לגוי מערב-שבת לבוא בשבת אל חדר הסמוך לבית-הכנסת לכתוב את הנדרים והנדבות של העולים לספר תורה, וכן נדבות הזוכים במצות פתיחת ההיכל והקמת ספר תורה. והנוהגים כן יש להם על-מה שיסמוכו. ואין הדבר כדאי להכנס בריב ומחלוקת עם גבאי בית-הכנסת הנוהגים היתר בדבר מכבר. ובלבד שהגוי שכותב עושה זאת בצינעא ולא לעיני הקהל חס ושלום, שיש בזה זלזול בכבוד השבת. וכל זה דוקא בבתי-כנסת שנהגו מנהג זה שנים רבות, אבל הרוצים לעשות כעת חדשה בארץ, לנהוג כן בשאר בתי כנסיות לכתחלה, יש למחות בידם, ואורויי מורינן להו להחמיר בזה, דבאתרא דלא נהוג לא נהוג. ואפילו בבתי-כנסת בחוץ-לארץ הנוהגים להקל בזה מה טוב ומה נעים להוכיח את הגבאים בלשון רכה ואמירה נעימה שיחדלו ממנהג זה, ויעשו סימנים בפתקאות וכיוצא בזה, כנהוג. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רפו]. עד יש אומרים שמותר לומר לגוי בשבת שילך מחוץ לתחום להביא לו שופר כדי שיוכל לתקוע בו למחרת, ביום-טוב שני של ראש השנה, דשבות דשבות במקום מצוה מותר אף בדבר שאין בו צורך בו ביום. ויש חולקים והמיקל יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף, עמ' רפז]. עה אסור לומר לגוי להביא לו מגדנות ומאכלים מחוץ לתחום בשבת וביום-טוב. ואפילו אם האוכלים הם לצורך שמחת יום-טוב, אין להקל בזה. דיש לחוש שמא יאמר לו שיביא לו פירות מן המחובר, או שמא יאמר לו שיביא מחוץ לתחום י"ב מיל. [ובשאר שבות דשבות שהתירו במקום מצוה הוא גם במצוה שיש בה גם הנאת הגוף]. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד רפז]. עו אם נקרע חוט העירוב בשבת, מותר לומר לגוי לקשור את החוט בשבת, דהוה ליה שבות דשבות במקום מצוה. ויאמר לו שיקשור את החוט על דעת להתירו במוצאי-שבת או למחר. אלא שכבר נתבאר לעיל סימן שא שבלאו הכי לדידן ראוי להחמיר שלא לסמוך על העירוב. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רפח]. עז מותר לומר לגוי בשבת במקום מצוה, להוציא חפץ מביתו שהוא רשות היחיד, ולהוליכו לבית חבירו שהוא גם כן רשות היחיד, ואפילו כשהגוי צריך להעבירו דרך רשות הרבים ארבע אמות או יותר, לפי שלא נעשית הנחה ברשות הרבים, והוה ליה שבות דשבות במקום מצוה. וכן כל שבות במקום מצוה, מותר לומר לגוי לעשותו בשבת, דהוי שבות דשבות במקום מצוה. [הליכות עולם חלק ג']. עח יש אומרים שאסור לשלוח בשבת דברי מאכל על ידי גוי דרך רשות הרבים ליהודי התפוס בבית הסוהר, כדי שלא ישאר בתענית בשבת, שאמירה לגוי שבות, ואין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך בעונג שבת, ועוד שבשעת האמירה לגוי אין מצות עונג שבת מתקיימת, וכדקיימא לן בעלמא דהא דעשה דוחה לא תעשה היינו דוקא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. ולדינא נראה שאם מעביר את המאכל דרך רשות הרבים, ועוקר ומניח ברשות היחיד, יש להקל על ידי גוי. וכל שכן שרבו הפוסקים הסוברים שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רפט, ועמוד תרלה. שו"ת יביע אומר חלק ט' אורח חיים סימן פו].

נז המהלך בדרך בשבת במקומות שיש בהם עירוב, והמטר ניתך ארצה, ויש לו צער מזה, מותר לומר לגוי שיפתח את המטריה וישאנה מעליו בשבת. והמחמיר תבא עליו ברכת טוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ערב]. נח זגוגיות של משקפיים [עדשות] שנפלו מהמסגרת שלהם, ראוי להחמיר שישראל לא יחזרינה למקומה אפילו ברפיון באופן זמני מבלי להדק את הבורג, אלא אם כן יש בדבר צורך גדול, שאז מותר להחזירה למקומה ברפיון באופן זמני, מבלי להדק את הבורג. ואם יש שם נכרי, יש להתיר לומר לו להחזיר את הזכוכית למסגרת המשקפיים, ובפרט לצורך מצות תלמוד תורה. והיכא דאפשר טוב לעשות כן על ידי אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם חבירו לעשות כן. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רעב]. נט מערכת אזעקה של חנות או של רכב שנתקלקלה והתחילה לפעול בליל שבת, מותר לומר לגוי שיפסיק את פעילות האזעקה. ומותר להראות לגוי את המתג הסודי לכיבוי מערכת האזעקה. [ואף אם על ידי פתיחת דלת המכונית תידלק המנורה שברכב, יש להקל, דלגבי הבערה חשיב כפסיק רישיה דשרינן על ידי גוי. וכיבוי מערכת האזעקה היא מלאכה דרבנן, דשרינן על ידי גוי לצורך הרבה]. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רעג]. ס אם שכחו לחתוך נייר טואלט לקינוח מערב שבת, מותר לומר לגוי שיקרע הנייר בשבת. ואם אין שם גוי יכול אף הישראל לחתוך את הנייר בשינוי דרך מרפקו, ולא יקפיד לחותכו בנקבי הנייר. ואם הנייר נחתך בנקבים, אין בכך כלום. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' רעד]. סא יש אומרים שאם עכבר מסתובב בבית, והדבר מבהיל את בני הבית, ואי אפשר לסלקו על ידי מקל, מותר לומר לגוי שיצוד אותו, ויסלקנו מהבית, שמאחר שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, מותר לומר לגוי לעשותה. ויש חולקים. והעיקר לדינא להקל בזה, בפרט אם הדבר מונע מבני הבית לאכול סעודות שבת, או כשאירע כן בבית הכנסת והדבר מפריע למהלך התפלה או השיעור. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רעז]. סב מנורה פלורוסנטית [ניאון] שנתקלקלה והיא מהבהבת [נדלקת ונכבית], והדבר מפריע הרבה ליושבים בחדר הרוצים לישון או ללמוד [לאור מנורה נוספת שבחדר], מותר לומר לגוי שיכבה מנורה זו, כיון שמלאכת הכיבוי היא מדרבנן. [ולא יאמר לו להוציא את המנורה, מחשש סותר]. אך אם הגוי טעה וכיבה את כל המנורות שבחדר, אסור לומר לו שיחזור להדליק את המנורה הטובה, שהרי מלאכת ההדלקה היא מלאכה האסורה מן התורה. [שם עמ' רעח]. סג נעל שאי אפשר לנועלה מחמת מסמר שבולט בה, ואין לו נעל אחרת, אם אפשר להניח שם ספידה ועל ידי כך יוכל לילך במנעלים אלו, הנה מה טוב, ואם אי אפשר, מותר לומר לגוי שידפוק את המסמר בשבת באבן, כדי שיוכל לנועלה. [שם, עמוד רעט].

לט מי שיש לו סחורה בחצרו, וחושש שתיפסד מפני הגשמים או מפני החמה, מותר לקרוא לאינו יהודי, אף על-פי שיודע שהאינו יהודי יציל הממון, ויכניס את הסחורה מרשות הרבים לרשות היחיד. ובלבד שלא יאמר לו בפירוש. [ילקוט יוסף, שבת ב' עמוד רס]. מ וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד, כמו שהתירו לומר כן בדליקה. אבל אסור לומר לגוי בלשון נוכח "אם תציל לא תפסיד", דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב עמוד רסא]. מא קבלן שהשאיר שקי מלט ברשות הרבים, ובשבת התחילו לרדת גשמים ויש חשש ששקי המלט יפסדו, מותר לקרוא לאינו יהודי, אף על-פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל השקים ויכניסם לרשות היחיד. ואם רוצה להכניסם מכרמלית לרשות היחיד, והוא הפסד גדול, מותר אף לצוותו שיכניסם למקום מסתור. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רסא]. מב כיריים של גז הדולקות מערב-שבת, ואחר שהסירו משם את הקדירות וסיימו את האכילה, אין בהם כל צורך, אסור לומר לנכרי שיכבה את הגז, אף שיש בזה הפסד הגז. אבל מותר לומר לו בדרך רמז "חבל על הגז שמתבזבז", מאחר שאינו אומר לו בפירוש לכבות את הגז, וגם אינו רומז בלשון ציווי. ולמי שהדבר אצלו הפסד גדול, יש להקל אף באמירה. ויש מתירים לומר לנכרי להנמיך את הגז, כשיש חשש שהתבשיל הנמצא על הגז ישרף ויתבטלו מעונג שבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רסב]. מג אם הגז נכבה מהרוח, בשבת, מותר אף ליהודי לסגור את ברז הגז, כדי לעצור את דליפת הגז. ואין צריך לעשות כן בשינוי או על ידי קטן. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רסג]. מד כירים של גז הדולקות מערב-שבת, ויש עליהם תבשיל וכדומה, וחושש שבמהלך השבת יגמר בלון הגז והגז יכבה, מותר לומר לנכרי בשבת [בעת שהאש עדיין דולקת] שיפתח גם את מיכל הגז הרזרבי, כיון שיש בזה צורך עונג שבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד קסג]. מה מי ששכח לכבות את הדוד-החשמלי [בוילר] מערב-שבת, ואין שם טרמוסטאט המפסיק את פעולת החשמל באופן אוטומטי, ויש חשש שהדוד או הצנורות יתפוצצו, ויגרום נזק, אם יש שם גוי מותר לומר לו לפתוח את ברז המים החמים בקילוח דק, כדי שעל ידי זרימת המים החמים תימנע התפוצצות הדוד או הצינורות. [שהרי אין כאן אלא פסיק רישיה של מלאכת בישול, וכל פסיק רישיה כשאין כוונה למלאכה, מותר על ידי גוי]. ויכול לומר לגוי אף שיכבה את הבוילר. ואם אין שם גוי, מותר לומר לקטן שיפתח את ברז המים החמים בקילוח דק, שיש אומרים דחשיב גרמא, והוי איסור דרבנן, והוא פסיק רישיה בדרבנן דלא איכפת ליה. [שם עמוד רסד]. מו מי שהשאיר את מנורות מכוניתו דולקות, אין להקל לומר לגוי לכבות את המנורות, כיון שאין בזה הפסד גדול. [אלא שהכל לפי מה שהוא אדם]. ואם השאיר את המנוע של המכונית דולק, כל שיש בזה הפסד גדול, יש להקל לומר לגוי שיכבה את המנוע, מאחר שכיבוי המנוע איסורו מדרבנן. ואף אם הגוי פותח הדלת וגורם להדלקת הנורה, שהיא מלאכה דאורייתא, אף על פי כן יש להקל בזה, כיון שאינו מתכוין להדלקת הנורה, אלא הוא פסיק רישיה, ועל ידי גוי פסיק רישיה מותר. [שם עמ' רסד] מז אם ההסקה נתקלקלה והפסיקה לחמם את הדירה, אסור להזמין נכרי לתקן את ההסקה בשבת, דאף שהכל חולים אצל צינה, לא התירו מלאכה במחובר בבית ישראל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רסד הערה מ]. מח ישראל שפתח בשוגג את דלת המקרר בשבת, והמנורה נדלקה, אין לו לסגור בידים את דלת המקרר, שעל ידי כך מכבה את המנורה, אף שאינו מתכוין. אלא יכול לסגור הדלת כלאחר יד, אבל לא בידים, וכמו שנתבאר לעיל סעיף כט. ולסגור על ידי קטן יש להתיר, שכיבוי מתכת אינה אסורה אלא מדרבנן, ובפסיק רישיה בדרבנן רבו המתירים, ועל ידי קטן יש להתיר. [ואם צריך לאוכלים שבמקרר לשבת, יש להקל לומר לגוי שיכבה את המנורה שבמקרר]. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד רסה. שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן כח עמוד מד]. מט מקרר-חשמלי ששכחו להסיר ממנו את המנורה מערב שבת, כבר נתבאר לעיל [סעיף כט] שאין להקל לפתוח את המקרר על ידי קטן אף שלא הגיע לחינוך, אחר שידוע שהמנורה שבמקרר תידלק עם פתיחת הדלת, והקטן שביתתו עלינו, וכשהוא אומר לו לפתוח את דלת המקרר נחשב כספי ליה איסור בידים, שגם איסור הבא על ידי פסיק רישיה נחשב כאיסור גמור. ואם המקרר סגור, ואי אפשר ליקח משם את המאכלים שהוכנו לצורך שבת, אם אין שם גוי, יוכל לצוות לקטן להוציא את התקע המחובר לשקע שבדירה בעת שהמנוע פסק. אבל אין להקל לעשות כן על ידי גדול, גם אם יעשה כן בשינוי. [שם שבת ה' עמוד רג, ועמוד תה]. נ ישראל מחלל שבת שעבר ופתח את המקרר למרות שידע שעם פתיחתה תידלק נורה, מותר להוציא מהמקרר מאכלים ומשקים וליהנות מהן בשבת, ולא חשיב כנהנה ממעשה שבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רסה]. נא ילד שעבר והדליק בשבת את הרדיו בקול רם, והקולות מפריעים לבני הבית לקדושת השבת, יכסה את הרדיו בשמיכות ובזה הקולות יחדלון. ואם לא הועיל, מותר לומר לגוי שהקולות מפריעים ולנו אסור להנמיך, ואז יבין לבדו להנמיך את הרדיו. ומדינא מותר אף לומר לו בהדיא להנמיך הרדיו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רסז בהערה]. נב שטרי כסף שהתעופפו מהבית לחצר שאינה מעורבת, מותר לומר לגוי שיאספם ויביאם לביתו, כיון שיש בזה הפסד גדול. ואם התעופפו לרשות הרבים, והוא בהול על ממונו, נכון שיקצוב לו איזה סכום, כדי שיהיה טורח בשביל עצמו, וכיון שאינו עושה המלאכה בבית ישראל, יש להקל. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד רסז. ועיין ש"ע סי' רסו ס"א. ובמשנ"ב סק"ב וסק"ד]. נג מה שיש נוהגים שהגוי בא לבית-הכנסת אחר תפלת ערבית של ליל שבת, ומכבה את כל מנורות החשמל שבבית-הכנסת, אף-על-פי שלכתחלה אין ראוי לנהוג כן, מכל מקום הנוהגים כן יש להם על-מה שיסמוכו. ובפרט בזמן הזה לענין כיבוי החשמל שהיא גחלת של מתכת, שכיבויה אסורה מדרבנן. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רסח]. נד מותר לומר לאינו יהודי לטלטל מוקצה אם צריך לדבר צורך הרבה, או לצורך מצוה. וכן מותר לומר לנכרי לטלטל בשבת פנס חשמלי דולק [מבעוד יום], אם הישראל צריך צורך הרבה להשתמש בפנס זה במקום אחר, או לצורך מצוה. ואם אינו צריך לדבר הרבה, או שאינו לדבר מצוה, בכל מוקצה שישנה אפשרות לטלטל את המוקצה בטלטול מן הצד, או בטלטול על ידי גופו, מותר לומר לגוי לטלטל בשבילו את המוקצה, דכיון שאינו אומר לו בפירוש שיטלטל את המוקצה בידיו, והגוי יכול לטלטל הדבר בגופו או בטלטול מן הצד, לא הוי בכלל אמירה לגוי. ומכל מקום ראוי שלא להתיר דבר זה אלא לבני תורה ובצינעא. [שם עמו' רסט]. נה המוצא מציאה בשבת, וכגון מעות, אם הוא סך גדול מותר לומר לאינו יהודי שיקח את המעות בשבילו, ויקחם ממנו במוצאי שבת. ובלבד שלא יטלטלם מרשות לרשות, אלא מכרמלית לרשות היחיד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רעא]. נו פמוטים המוקצים בשבת וביום טוב הנמצאים בסוכה, ויש חשש שיגנבום, אם יש בזה הפסד גדול מותר לומר לגוי שיוציאם ויקחם לבית, אף שהוא מוציא מכרמלית לרשות היחיד ומטלטל מוקצה. אבל אין להקל לומר לגוי להוציאם מרשות הרבים לרשות היחיד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רעב].

לא נכרי הבא לעשות מעצמו מלאכה האסורה בשבת לצורך הישראל, בביתו של הישראל, צריכים למונעו מלעשות המלאכה בשבת. אבל נכרי הבא לעשות מלאכה בביתו של הישראל לצורך עצמו, אפילו אם עושה כן בכלים של הישראל, אין חייבים למחות בידו, שהרי ניכר שמלאכת עצמו עושה. אך אסור לומר לו שיקח כלים אלה לעשות בהם את מלאכתו. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רנז]. לב מה שמצוי כיום בכמה בתי חולים, שמי שנולד לו בן או בת, הנהלת בית החולים נותנת רשות לעובד קבוע שהוא נכרי לצלם את התינוק, ואחר כך מביאים את התמונה להורים, מי שמיקל לקבל את התמונה אחר השבת, יש לו על מי שיסמוך. אך ברור שלכתחלה יש למנוע מהגוי לצלם, דהוי כגוי העושה מלאכה לצורך ישראל בשבת. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' רנז בהערה]. לג נכרי או עוזרת בית נכריה, הבאים להדליק את האור בבית הישראל לצורך הישראל, צריך למחות בידם שלא יעשו כן. אבל אם באו להדליק את האור לצורך עצמם, אין צריך למחות בידם. ואם רוצה למחות בידם, רשאי. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב עמוד רנח]. לד עוזרת בית נכרית התופרת כפתור בחולצתו או במעילו של הישראל, צריך למחות בידה, ולמנוע זאת ממנה. אבל מותר לשפחה נכרית לתקן את בגדיה בשבת בבית בעל הבית היהודי, אם ניכר שמלאכת עצמה היא עושה. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רנח]. לה שפחה השוטפת כלים בשבת במכונת מדיח כלים חשמלית, אין צריך למחות בידה, מאחר שעושה כן על דעת עצמה, והרי יכולה לשטוף כלים בכיור. ולגבי סעודה שלישית ראה לעיל סעיף כו. [ילקוט יוסף שם, עמוד רנח]. לו המתארח בבית מלון בשבת, ומבקש בקבוק שתיה וכדומה, ויודע שבקשתו זו תירשם בשבת על ידי השומר הנכרי לחובתו, אף על-פי כן הדבר מותר, מאחר והנכרי רושם על דעת עצמו ולטובתו, כדי שיוכל לזכור מי הם החייבים בתשלום. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד רנח]. לז נכרי שראה את בני הבית נוטלים את הקדרה מעל האש, ואינם מחזירים אותה לשם, והולך מעצמו לכבות את הגז, אין צריך לומר לו שאסור לכבות את הגז, מאחר שעושה כן שלא על-פי ציווי הישראל. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב עמוד רנט]. לח והוא-הדין נכרי הרואה שבני הבית נכנסים למיטותיהם לישון, והולך מעצמו ומכבה את החשמל, אין צריך למונעו מלכבות, מאחר שעושה כן שלא על-פי ציווי הישראל. [שם]