קטגוריה: הלכות שבת

טז הביאו לפניו בשבת שני מיני אוכלים מעורבים, כגון אורז ואפונה המעורבים, או גרעינים ובוטנים מעורבים, והוא חפץ באחד מהם, אותו מאכל שחפץ בו עתה, נחשב לאוכל, והמאכל השני שאינו חפץ בו עתה נחשב לפסולת, ולכן יש לו לברור האוכל שרוצה בו עתה על דעת לאוכלו לאלתר. ולא יברור המין שאינו חפץ בו, שיש אומרים שאם יעשה כן יהיה חייב מן התורה משום בורר. ואף שיש אומרים שבשני מיני אוכלים מותר לברור אף את המין שאינו חפץ בו עתה ולאכול את מה שנשאר בקערה שלפניו, מכל מקום מאחר והוא ספק איסור תורה אין להקל בזה. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רעו]. יז שני מיני אוכלים המעורבים זה עם זה, ורוצה לאכול משניהם לאחר זמן, ובורר כל מין לבדו, יש אומרים שאין בזה דין בורר, דהי אוכל והי פסולת. ויש אומרים שחייב חטאת. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רעז. וראה בתוספתא פי"ז משבת ה"ו, "נתערבו לו פירות בפירות וכו' בדק אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן וכו' חייב". ומשמע שגם בגוונא שאין צריך לאף אחד מהמינים, הוי בורר. ובפמ"ג הסתפק בזה. אך בביאור הלכה ר"ס שיט כתב דחייב, והתוספתא הנז' מסייעת לדבריו]. יח הביאו לפניו בשבת שני מיני אוכלים מעורבים, ועבר ובירר את האוכל שחפץ בו כדי להניח, יש אומרים דאינו חייב אלא אם כן בירר בשחרית כדי לאכול בבין הערבים. ויש אומרים דאף שלא עשה כן משחרית לבין הערבים, כל שלא בירר לצורך לאלתר חייב. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' סימן שיט עמוד רעח]. יט ולפיכך אם מעורב בצלחת עצמות אף שיש בהם מוח, ורגיל למצוץ המוח שבהם, אם אינו חפץ בהם עתה, אסור להסירן מהצלחת. ואם הוא בשעת האכילה וכדי לאכול את הבשר צריך לסלק את העצמות כדי שלא יכנסו לפיו, יש להקל כמו שיתבאר להלן גבי עצמות דגים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רפ]. כ וכן סלט ירקות שמעורב בו בצל, ואינו חפץ לאכול את הבצל, לא יסיר את הבצל מהסלט, אפילו סמוך לסעודה, דמאחר שאינו רוצה בבצל נחשב אצלו כפסולת, ונמצא שבורר פסולת מתוך אוכל, ולכן יקח את הירקות וישאיר את הבצל בצלחת. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רפ] כא ומכל מקום אם מסובים עמו אחרים הרוצים לאכול מאותו מין שאינו חפץ בו עתה, מותר לברור מין זה כדי ליתן להם שיאכלוהו לאלתר, שמאחר שבשבילם מין זה נקרא אוכל חשיב כבורר אוכל לאלתר. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רפא] כב אף-על-פי שהבורר אוכל מתוך אוכל בשבת צריך לברור את האוכל שחפץ בו עתה, ולא להיפך, מכל מקום אם הכל מין אחד אלא שיש בו גדולים וקטנים, מותר לברור כרצונו מה שנוח וקל לו לברור, בין מה שרוצה לאכול עתה בין מה שרוצה להניח לאחר זמן ואין בזה דין בורר כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רפב]. כג אולם שני מיני דגים נחשבים כשני מיני אוכלים, אף-על-פי שהן חתיכות גדולות וכל אחת ניכרת בפני עצמה. ולכן אסור לברור מין אחד מחבירו אלא יקח אותו מין שרוצה לאכול ויאכלנו לאלתר. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רפד]. כד וכן אם יש בהם חתיכות בשר שנקדחו בטיגון, או נצלו באש, וישנם כאלה שנתבשלו, אפילו במין אחד שייך ברירה, ויברור מה שנחוץ לו לאכול לאלתר בלבד. [ילקו"י שבת ג' עמו' רפד]. כה פרי שאסור באכילה ומותר בהנאה [שאינו מוקצה] שנתערב בפירות אחרים המותרים באכילה, יש אומרים שמותר לברור בשבת את הפרי האסור באכילה מתוך שאר הפירות, ודינו כבורר במין אחד שמותר. ויש אומרים שאין לברור בשבת את הפרי מתוך שאר הפירות, דאף על פי שאין בורר במין אחד, מכל מקום ברירת דבר האסור באכילה מתוך פירות אחרים, חשיבא כבורר בב' מינים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רפד]. כו וכן פירות החלוקים בטעמם, כגון שזיפים שיש בהם חמוצים, ויש בהם מתוקים, וכל כיו"ב, יש לברור מה שרוצה לאכול תיכף בלבד. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רפד]

א היו לפניו אוכל ופסולת מעורבים, אסור לו לברור בשבת את הפסולת מתוך האוכל, אפילו אם עושה כן בידו אחת, ואפילו אם עושה כן על דעת לאכול לאלתר. ואם בירר פסולת מתוך אוכל חייב. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד רנא]. ב הבורר פסולת מתוך אוכל בשבת, אפילו אם לא בירר את כל הפסולת מהאוכל אלא רק חלק מהפסולת, חייב. וכן הבורר אוכל מתוך פסולת שלא על מנת לאכול לאלתר, חייב. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רנד. והטעם שאין אנו אומרים הואיל ואי בעי היה בורר לאלתר, ראה בשו"ת יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים חלק א' סימן יב]. ג גם אם האוכל מרובה על הפסולת שיותר קל לברור את הפסולת מן האוכל, אף-על- פי-כן אסור לברור את הפסולת מן האוכל. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד רנה]. ד וכן הבורר בשבת בנפה או בכברה, אפילו אוכל מתוך פסולת, ואפילו על דעת לאכול לאלתר חייב. וכן הבורר בידו אוכל מתוך פסולת על דעת להניח חייב. ונמצינו למדים שאין היתר לברור בשבת אלא בהצטרף שלשה תנאים יחד, שהם: א. שיברור אוכל מתוך פסולת, ולא להיפך. ב. שיברור על דעת לאכול לאלתר. ג. שיברור ביד ולא בכלי. [כגון נפה וכברה או קנון ותמחוי], שבתנאים אלה הדבר נחשב כדרך אכילה, ואין זו דרך ברירה. [ילקו"י שבת ג' עמוד רנו]. ה גם אם היתה כמות הפסולת מרובה על האוכל, ויש טירחא בברירת האוכל מן הפסולת, אפילו הכי חייב לברור בשבת את האוכל מן הפסולת בידו על דעת לאכול לאלתר, ולא לברור את הפסולת מהאוכל. וכל שכן שמותר לטלטל תערובת זו, ואין תערובת זו מוקצה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רנו]. ו גם אם הפסולת היא גסה והאוכל דק, ואם יברור האוכל מתוך הפסולת לאלתר יהיה לו טורח יותר, אפילו הכי צריך לברור בשבת את האוכל מתוך הפסולת לאלתר, ולא להיפך. ומיהו על-ידי גוי מותר לברור פסולת מתוך אוכל לאלתר בכל אופן. [שמאחר ויש מי שמתיר לברור פסולת מתוך אוכל לאלתר אף על-ידי ישראל, על-ידי גוי מותר, אף שההלכה נפסקה שעל- ידי ישראל יש בזה חיוב חטאת]. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רס]. ז הבורר בשבת אוכל מתוך פסולת אפילו לאלתר בקנון או בתמחוי פטור מחטאת כיון שהוא דרך שינוי, אבל אסור מדברי סופרים. וקנון הוא כלי שעשוי כעין משפך, רחב מלאחריו וצר מלפניו, והבורר בו קטנית, נותן את הקטנית במקום הרחב ומנענעו, והקטנית שהוא עגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הצר, והפסולת נשארת בכלי. [ילקו"י שבת ג עמוד רסא]. ח מותר לאכול בשבת במזלג או בכף, ולקחת אוכל מתוך פסולת, על דעת לאכול לאלתר, שאף על פי שהבורר אוכל מתוך פסולת על ידי נפה וכברה חייב, וכן הבורר על ידי קנון ותמחוי אסור, מכל מקום כף ומזלג אינם כלים העומדים לברירה, אלא דרך בני אדם לאכול על ידי כף או מזלג, נחשב כיד אריכתא שלו, ולאו דרך ברירה הוא, אלא דרך אכילה. הילכך מותר לברור בהם אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד רסא]. ט איזהו בורר "לאלתר" שמותר? אם היה יושב בתוך הסעודה, מותר לברור לצורך אותה סעודה, אפילו נמשכת סעודתו שלש שעות או יותר. אבל לא יברור קודם ברכת המזון כדי לאוכלו אחר ברכת המזון, כיון שברכת המזון נחשבת סילוק ועקירת שלחן. ואם הוא בורר סמוך לסעודה, מותר לברור לצורך כל אותה הסעודה קודם הסעודה, כיון שמיסב לסעוד סמוך ממש לברירתו. ויש אומרים שהוא שיעור כשעה קודם הסעודה, ויש אומרים שהוא כשיעור חצי שעה קודם הסעודה, והנכון לדינא שיברור סמוך לסעודה ממש. ולכן אין לאנשי הבית לעשות מעשה לברור אלא לאחר צאתם של בעל הבית והנלוים אליו מבית הכנסת. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד רסה, ועמוד תפו. הליכות עולם חלק ד' עמוד עה]. י מי שאינו יושב בסעודה, וכגון שאוכל פירות דרך עראי, אין לו לברור [אוכל מתוך פסולת] אלא על דעת לאכול לאלתר. והוא כדי שיאכל את מה שבורר תוך שעה מעת ברירתו. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רסח]. יא הבורר בשבת אוכל מתוך פסולת על מנת להניח לאחר זמן דקיימא לן דחייב, יש אומרים שאם יאכל את מה שבירר לאלתר, יתקן בכך את האיסור, דנתברר עתה דמה שבירר היה לאלתר. ויש חולקים ואומרים שאינו נפטר מחיובו אף אם לבסוף יאכל מיד את האוכל שבירר עתה, דאחר שבירר על דעת לאכול לאחר זמן, וכבר נעשתה המלאכה ונתחייב, לא יתקן מאומה במה שיאכל עתה את מה שבירר. ולדינא טוב ונכון לאכול לאלתר את מה שבירר, דשמא יתקן את האיסור במה שיאכל לאלתר. [ואין בזה איסור הנאה ממעשה שבת, ואף למ"ש בהליכות עולם דטוב להחמיר שלא ליהנות ממלאכת בורר בשבת, כאן יודה שיאכל מהתבשיל, דשמא מתקן איסור תורה]. [ילקו"י שם עמ' רסט]. יב וכן אם בירר בידו אוכל מתוך פסולת על דעת לאכול לאלתר, ונמלך ולא אכלו לאלתר, יש אומרים שאינו עובר על איסור בורר, שהרי בעת הברירה היתה מחשבתו להיתר, והולכים אחר מחשבתו בעת עשיית המלאכה. ויש חולקים, ולכן יש ליזהר שלא לבוא לידי זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רעב]. יג אבל אם ברר אוכל מתוך פסולת בידו על מנת לאכול לאלתר, [הוא או אחרים], ואכל ונשאר ממנו לסעודה אחרת, אין בכך כלום, הואיל ומחשבתו היתה להיתר, ומלאכת מחשבת אסרה תורה. ובלבד שלא יערים לברור יותר ממה שצריך לו. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רעב]. יד מי שהיו לפניו תערובת של בוטנים עם קליפותיהם, וכדומה, ומשך ידו בשבת כדי ליקח מהאוכל, ובטעות עלתה בידו הפסולת, לא חשיב כבורר פסולת מתוך האוכל, שהרי לא נתכוין לברור הפסולת מהאוכל. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רעד]. טו הבורר בשבת באיסור, וכגון שעבר ובירר אוכל מתוך פסולת על מנת להניח, ולאוכלו שלא לאלתר, או שבירר פסולת מתוך אוכל [אפילו לאלתר], יש אומרים שדינו כדין המבשל בשבת, שאם עשה כן בשוגג אסור לאכול את מה שבירר בו ביום, ולערב מותר לאוכלו מיד עם צאת השבת. ואם עשה כן במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי שבת מיד. ויש שכתבו לחלק בין איסור בורר לאיסור בישול, דבורר מאחר שלא נעשה שינוי בגוף הדבר, אינו דומה למבשל בשבת שגוף הדבר נשתנה מכמות-שהיה. ועוד, שזו הנאה מועטת, ועוד, שהרי היה יכול לברור בדרך של היתר על פי המבואר לעיל, מה שאין כן בבישול דלא שייך בישול בהיתר. [אלא אם כן בישול בחמה שאינו דרך בישול]. לכן לדעתם אין לאסור בדיעבד לאכול את מה שבירר מדין הנאה ממעשה שבת. ולדינא, אם עבר ובירר בשבת פסולת מאוכל כדי לאכול לאלתר, בדיעבד מותר לו לאכול ממה שברר, כיון שיש מתירים אף לכתחלה. ואם בירר אוכל מתוך פסולת שלא על דעת לאוכלו לאלתר, מעיקר הדין מותר לאכול ממאכל זה בשבת, מאחר שיכל לברור בדרך היתר. [ואיכא ספק ספיקא כמו שנתבאר בילקו"י שבת כרך ג' עמוד קב]. אך בזה היכא דאפשר נכון להחמיר, דסברא זו אינה אלא לר"ת, ולא קיימא לן הכי כמבואר בש"ע (סי' שכה ס"י). ואם כשנודע לו האיסור חזר ועירב הפסולת, מותר לו לאכול ממה שבירר אפילו בשבת עצמה. שהרי לא נהנה כלום ממלאכת השבת במעשה הברירה, ולא אהנו מעשיו. [הנה בלוית חן סי' נא צידד להקל בבורר בכל אופן. ובילקו"י שבת ג' עמו' יג, ועמוד רעד, ועמוד תפז, כתבנו להקל משום ס"ס, דמה שאסר מרן בסי' שכה אינו בגוונא דידן, ובצירוף סברת הפמ"ג הוי ספק ספיקא להקל במילתא דרבנן. אלא שבשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח (סי' נה אות יג דף קב טור ב'). ובהליכות עולם ח"ד עמוד עח, משמע דנכון להחמיר בזה. ונראה שהוא דרך חומרא ולא מעיקר הדין, וכמו שביארנו].

עט הלוקח קומקום מים מעל הפלאטה, ונטפו איזה טיפות על הפלאטה, או שהרים את מכסה התבשיל ונטפו טיפות על הפלאטה, אין זה נחשב כמעשה עבירה, שהרי אינו מתכוין לבשל את אותן טיפות, וגם חשיב כמתעסק בעלמא. ויש לצרף כאן את סברת האומרים שאין בישול אחר בישול גם בדבר לח, וכן את סברת האומרים שאין איסור בישול בשבת בחצי שיעור. ומכל מקום מאחר שיש אומרים דמתעסק חשיב מעשה עבירה, לכן מהיות טוב נכון ליתן פדיון תענית לצדקה, [שיעור שיווי ארוחות היום], ויקבע יותר עיתים לתורה. [ילקוט יוסף שם עמ' רמד]. פ מותר ליתן סוכר בתוך הכוס ולערות עליו מים חמים מכלי ראשון, אף על פי שהיד סולדת בו, מפני שהסוכר הוא מבושל מקודם, ואין בישול אחר בישול. וכן פשט המנהג להתיר, ויש להם על מה שיסמוכו. ואפילו לפי דברי הרב זרע אמת שאין מבשלים את הסוכר, אלא הוא כעין אפיה, העיקר להלכה כדעת מרן שאין בישול אחר אפיה. ויש חוששים לומר דכיון שהסוכר נהפך מיד לדבר לח, יש בו משום בישול אחר בישול, ולכן יש נוהגים להחמיר ליתן את הסוכר לתוך הכוס לאחר שעירה לתוכו מים רותחים, דהוה ליה ככלי שני שאינו מבשל לכולי עלמא, אף שהדבר נהפך להיות דבר לח. ואף שהעיקר להקל בזה, דאנו הולכים אחר תחלה, והסוכר דינו כדבר יבש, מכל מקום מאחר ואין בדבר כל פסידא ושום טורח, לכן המחמיר על עצמו לתת את הסוכר לתוך מים בכלי שני, תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רמד]. ומותר לרסק הסוכר בשבת על ידי כפית, ואין בזה חשש, ואף לכתחלה מותר לעשות כן. [יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן כג עמוד לה]. פא מותר לכסות בשבת קדרה שיש בה עצמות אף אם העצמות לא נתבשלו לגמרי. אבל אם מתכוין בעת הכיסוי לגמור את בישול המוח שבתוך העצמות, או שדרכו לאכול את העצמות, אין להקל. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד רמו]. פב קדרה שיש בה תבשיל חם ועומדת על האש או על הפלאטה, והוציא את המכסה כדי לראות אם התבשיל נתבשל או לא, ונתברר שהתבשיל עדיין לא נתבשל כל צרכו, אסור לחזור ולכסות את הקדרה בשבת, מפני שממהר את בישולו. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד רמז]. פג אם עבר והחזיר את המכסה, אם התבשיל היה מבושל כמאכל בן דרוסאי [שראוי לאכול מהתבשיל על-ידי הדחק], אין לאסור לאכול מהתבשיל בשבת. אבל אם התבשיל עדיין לא הגיע למאכל בן דרוסאי, נראה להחמיר שלא לאכול מתבשיל זה, שמאחר ומעשה הכיסוי מיהר את בישולו, חשיב כמבשל בשבת שאסור ליהנות מאותו תבשיל על פי המבואר בשלחן ערוך ריש סימן שיח. אבל תבשיל שנתבשל כל צרכו, אם הסיר ממנו את המכסה, מותר לחזור ולכסותו אף אם גורם שהתבשיל יצטמק, וצימוקו יהיה יפה לו. שהרי מצינו שהתירו להחזיר תבשיל על האש, ובתבשיל לח וכשקיימים תנאי החזרה, אף שמן הסתם התבשיל יצטמק ויפה לו. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רמז]. פד תבשיל שלא נתבשל כל צורכו הנמצא על גבי פח או אזבסט שעל האש, אסור לקרבו למקום חם יותר שימהר את בישולו, אף אם התבשיל רותח, או שהוא יבש. ואם עבר וקירב את התבשיל לאמצע אל מקום חם יותר, דינו כמבואר בסעיף הנ"ל. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמ' רמח]. פה כלי ראשון שהיו בתוכו מים חמים, והסירוהו מעל האש והוציאו ממנו את כל המים החמים, מותר ליתן לתוך הכלי הריקן מים צוננים כדי להפשירן. אבל אם נותן מים מועטים כל כך לתוך המיחם הריקן, ומים אלה יכולים להגיע לחום שהיד סולדת בו, יש לאסור. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רמט]. פו תבשיל לח רותח שהיה מונח על גבי אש מכוסה בפח או באזבסט, והאש כבתה בשבת, יש אומרים שאסור להעביר את התבשיל לכירה אחרת, אף אם התבשיל מבושל כל צורכו, דחשיב כנתינה על גבי כירה לכתחלה. ויש מתירים להעביר מכירה לכירה, אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה. והעיקר כסברא זו, ובפרט להעביר מפלאטה לפלאטה אחרת. ואם התבשיל נעשה פושר, אין להעבירו לפלאטה אחרת, שיש בישול אחר בישול בלח. ומותר לסגור את ברז הגז אחר שהלהבה כבתה, ואם אפשר יעשה כן בשינוי. [ילקו"י שבת ג' עמוד רמט] פז אף על פי שעירוי מכלי ראשון דינו ככלי ראשון, מכל מקום המצקת שהיא הכף ששואבים בה מרק מכלי ראשון ונותנים לתוך הקערה, דינה ככלי שני. אבל אם שהתה המצקת בתוך הסיר עד שעלו הרתיחות בתוכה, יש לה דין כלי ראשון. ואסור ליתן לתוכה דבר שיש בו משום בישול, והמחמיר במצקת בכל גוונא תבא עליו ברכה. [ילקו"י שבת ג' עמוד רמט, ועמוד תפב]. פח אסור לכבוש כבשים בשבת, שהכובש הרי הוא כמבשל. ולפיכך אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' חתיכות ביחד, מפני שנראה ככובש בשבת. אבל מטבל כל אחת לבדה ואוכלה. אולם מותר להחזיר ירקות שנכבשו במי מלח, כגון מלפפונים, לתוך מי מלח או חומץ בשבת, דאין כבישה אחר כבישה. ואם הירקות עדיין לא נגמרה כבישתן כראוי, נכון להחמיר שלא להחזירם למקומם בצנצנת שיש בה מי מלח או חומץ, כיון שלא נכבשו כל צורכם. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רנ]. פט מותר ליתן צימוקים ואפרסקים בשבת בתוך המים שבכלי, כדי לעשות משקה, ולשתותו באותו יום. ואין איסור בזה משום כובש כבשים, וגם אין איסור בזה משום סחיטה. [הליכות עולם ח"ד עמוד קד]. ומכל מקום יש להזהר שכאשר יריק את מי הצימוקים לכלי אחר יערה אותם בנחת, וכאשר מתחילים לירד ניצוצות קטנים יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן הניצוצות מוכיחים שהוא בורר. [יביע אומר חלק י' דף קד טור ב']. צ פרי משמש שנתייבש מאד ואי אפשר לאוכלו כלל בלי שריה במים, יש אוסרים לשרותו אפילו במים צוננים משום דהוי כתולדת מכה בפטיש, דמשוי ליה אוכלא. ויש חולקים ואומרים, שאין דין מכה בפטיש באוכלים. ומכל מקום אם עושה על מנת לאכול לאלתר, שפיר דמי לשרותו אפילו לכתחלה. וכן עיקר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמ' תצד, הליכות עולם ח"ד פר' יתרו]. צא מותר לתת בערב שבת שקית מלאה אורז ובשר בתוך קדרת החמין, ואין לחוש בזה לאיסור הטמנה בדבר המוסיף הבל, ובפרט שאין השקית נעשית להטמנה, אלא כדי שלא יתערב מה שבתוכה עם החמין. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תפד, הליכות עולם חלק ד' עמוד נג].

עח כבר פשט המנהג להקל לערות בשבת מים רותחים [מהברז של המיחם הנמצא על הפלאטה או על האש, או מיחם חשמלי] על קפה או נס-קפה שבתוך הכוס. שמאחר ואבקת הקפה קלויה [ובקפה נמס הקפה מבושל], אין בישול אחר קלייה, דסוף סוף אבקת הקפה ראויה לאכילה בתערובת סוכר, וכבר הוכשרה לאכילה, ולכן אין בה יותר משום בישול. ויש מחמירים לערות את המים לתוך כיס ריקן, ואחר-כך ליתן לתוכו את אבקת הקפה, דכלי שני אינו מבשל, ותבא עליהם ברכת טוב. [ובקפה-נמס ובסוכר, יש להקל גם לאשכנזים]. [ילקו"י שבת ג' עמו' רלט, ועמו' תעא]

סד כשם שאין בישול אחר בישול בתבשיל שרובו יבש, כך אין אפייה אחר אפייה, או בישול אחר אפייה, או בישול אחר קלייה, או בישול אחר טיגון, שכל שהדבר נעשה ראוי לאכילה לגמרי באיזה דרך, או באפייה או בקלייה וטיגון, שוב אין בזה בישול אם רובו יבש. והיינו שלא איכפת לו ממיעוט הרוטב ואין כוונתו לרוטב, והרוטב משמש את היבש. ומותר להניח בשבת פרוסות לחם או מצה על פלאטה חשמלית, כדי לחממן, ואין לחוש בזה לאיסור אפייה בשבת, ולא למכה בפטיש, שאין מכה בפטיש באוכלים. [שם עמ' רכג. שו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סימן לה.]. סה יש אומרים שאסור להניח פרוסות לחם על גבי פלאטה חשמלית או גז מכוסה בפח או אזבסט כדי להקשות את הלחם ולעשותו לצנימים יבשים, משום דין מכה בפטיש. ויש מתירין וסוברים שאין דין מכה בפטיש באוכלין. וכן עיקר לדינא. וגם משום בישול אין לחוש בזה, שהרי אין אפייה אחר אפייה. ומכל מקום המחמיר על עצמו וחושש לסברת האומרים שיש בזה חיוב חטאת, תבא עליו ברכה. [ואם היה מחמם את המצה ביו"ט ואחזה בה האש, מותר לכבותה, שהוא כיבוי לצורך אוכל נפש ממש, ודמי לבישרא אגומרי]. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד רכד, ובמהדורת תשס"ד גם בעמוד תעג. ושם נתבאר בשם כמה פוסקים דאין איסור מכה בפטיש באוכלים. וראה עוד בזה בירחון קול תורה חשון תשס"ד עמוד ג', תשובה על דברי מי שחלק בדין זה. ועיין עוד בלוית חן עמוד ס'. ובשו"ת יביע אומר ח"ט סי' קח אות קסז. וח"י דף קו טור א'. בהערות לרב פעלים ח"א סי' טז]. סו וכן מותר ליתן פת במרק חם שהיד סולדת בו, ואפילו בכלי ראשון שאינו על האש, וכן מותר לטבל צנימים יבשים במרק כדי שיתרככו ויוכל לאכלם. ולכן מותר לערות מרק מכלי ראשון על פת יבשה, ומותר גם כן לערות מרק חם מכלי ראשון על שקדי מרק, וכן מותר לערות מים רותחים על קפה. ואמנם הרמ"א מחמיר וסבירא ליה שאין להתיר אלא עירוי מכלי שני, אבל המנהג של בני ספרד להקל כדעת מרן, שכן הוא דעת רוב הפוסקים. ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות העירוי מכלי שני. [ילקוט יוסף שבת ג' עמ' רכו. ובמהדורת תשס"ד עמוד תעד]. סז מותר ליתן שקדי-מרק לתוך מרק רותח, אף לתוך כלי ראשון [שאינו על האש], דכשם שאין בישול אחר בישול ביבש, כך אין בישול אחר טיגון. ולכן מותר לערות מרק מכלי ראשון על פת יבשה, ומותר גם כן לערות מרק חם מכלי ראשון על שקדי מרק, וכן מותר לערות מים רותחים על קפה. והרמ"א מחמיר וסבירא ליה שאין להתיר אלא עירוי מכלי שני, אבל המנהג של בני ספרד להקל כדעת מרן, שכן הוא דעת רוב הפוסקים. ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות העירוי מכלי שני. ויש להתיר לערות בשבת מים רותחים על איטריות מטוגנות הנמכרות והיו ראויות לאכילה, שמאחר והאיטריות מטוגנות יפה בשמן וראויות לאכילה, אין בהם דין בישול. והוא הדין שמותר ליתנן בתוך מרק רותח של כלי ראשון לאחר שהעבירוהו מעל האש, שאין בישול אחר בישול, ולא אחר טיגון, שדין הטיגון כדין הבישול. [ילקו"י שבת ג' מהדורת תשס"ד עמ' תסא. שארית יוסף ח"ג עמ' תכז. ועיין ברמ"א סי' שיח ס"ד בשם הגהות מרדכי, שכל דבר שאין ראוי לאוכלו כלל בלא שרייה ברותחין, אסור לשרותו במים חמים דהוי גמר מלאכה. וכתב המג"א שם, שכן הדין בדבר מלוח שא"א לאוכלו בלא הדחה ברותחין, שאסור להדיחו בשבת שיש בו חיוב חטאת. וכתב במשנ"ב דהיינו דבר שראוי לאוכלו חי בלא בישול, רק שהוא יבש וקשה עד שאינו ראוי לאוכלו מחמת זה, וע"י הדחה ברותחין נעשה ראוי לאוכלו, דבזה אסור להדיחו בשבת. והיוצא מזה דלדידן דלא חיישינן לגמר מלאכה באוכלין, מותר לשפוך רותחין על האיטריות בשבת, ובפרט שהיה שלב שהיו ראויות לאכילה]. סח מותר ליתן מלח אף אם אינו מבושל, ואפילו לתוך כלי ראשון. והמחמיר במלח שאינו מבושל תבא עליו ברכה. וכל זה במלח שאינו מבושל, אבל במלח מבושל מותר ליתנו בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מעל האש, אף שהיד סולדת בו, ואין בזה משום בישול [דאין בישול אחר בישול, ובתר מעיקר אזלינן ולכן יש לחושבו כדבר יבש]. וכל זה בכלי ראשון שאינו על האש, אבל כלי ראשון הנמצא על האש, אסור ליתן לתוכו מלח. ואם עבר ונתן מלח לתוך התבשיל, אפילו בכלי ראשון הנמצא על האש, התבשיל מותר באכילה, דהמלח בטל לגבי המאכל. [ותבשיל הנמצא על הפלאטה אין בו משום מיחזי כמבשל]. ומלח שבזמנינו שעובר תהליך זיקוק, נחשב כמלח מבושל, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש, ולכן אם בעת האכילה רואה שחסר מלח בתבשיל, מותר להוסיף עליו מלח, הן בתבשיל לח והן בתבשיל יבש וגוש, אף שהתבשיל חם בחום שהיד סולדת בו. [ילקו"י שבת ג' עמוד רכו. ומ"ש בהליכות עולם ח"ד עמ' נח להקל במלח מבושל, המעיין במקורות שם יראה דבמלח שאינו מבושל שייך לומר בו והמחמיר תע"ב, אבל במלח מבושל קיל טפי]. סט אסור ליתן פלפל טחון או כרכום ושאר מיני תבלין לכלי ראשון בשבת, אפילו לאחר שהסירו את הקדרה מעל האש. וכן אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון. אבל אם עירה תחלה מכלי ראשון לתוך כלי ריקן, מותר ליתן את התבלין לתוך הכלי שני, מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל התבלין, ואפילו אם היד סולדת בו. [ילקוט יוסף שבת ג' עמ' רכח]. ע הנוהגים להכין קומקום של מים חמים מערב-שבת, ובשבת כשרואים שהחמין הצטמק יותר מהראוי, מערין לתוכו מים חמים, יש למחות בידם ולהודיעם שאסור לעשות כן, כי המים החמים היוצאים מהכלי מתקררים מעט באויר, וחוזרים ומתחממים בתוך הקדרה שהיא כלי ראשון. ואף שרוטב מבושל כשחוזרים לחממו הוא מצטמק ורע לו, מכל מקום כאן הרי רצונו שהמים ימנעו מהיבש מלהצטמק, וניחא ליה בחימום המים, ולא איכפת לו במה שאחר כך יתאדו. וגם יש שכתבו לחלק בין מים לרוטב, ועוד דהכא טעמא אחרינא, דפעמים שהאחד מהם אינו חם כל כך שהיד סולדת בו, וכשמערה המים החמים לתבשיל נמצא מבשל בשבת. ולכן אם רואה שהתבשיל מצטמק ומתייבש, יסירנו מעל האש, ויתן קדרה ריקנית על גבי האש, ויניח התבשיל על-גבי הקדרה. ויזהר שלא יניח הקדרה על גבי קרקע. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רכט. יחוה דעת חלק ב' עמוד קכז בהערה]. עא אף העדות שנהגו בחוץ לארץ להקל בהוספת מים רותחים לתוך תבשיל שנצטמק בשבת, בארץ ישראל צריכים לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך ולהחמיר בזה. ורק אם עירו את התבשיל לכלי שני, מותר להוסיף עליו מים. ואחינו האשכנזים נוהגים להקל לערות בשבת מים חמים שלא נצטננו לגמרי, לתוך תבשיל שנצטמק אף אם הוא נמצא על הפלאטה. אבל תבשיל הנמצא על האש, בלא הפסק טס של מתכת או אזבסט, גם לאשכנזים אסור ליצוק לתוכו מים רותחים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רלא]. עב בן ישיבה ספרדי הלומד בישיבה של יוצאי אשכנז, שנודע לו שהוסיפו מים רותחים לתוך תבשיל שנצטמק בשבת, מותר לו לאכול מתבשיל זה בשבת, וכמבואר לעיל [דין הנאה ממעשה שבת סעיף נט]. אבל אם הספרדי רואה שהתבשיל נצטמק, אסור לו לומר לאשכנזי להוסיף לתוך התבשיל מים רותחים, דמאחר ודין זה אסור לספרדי לעשותו, אין לצוות לאחר לעשות כן בשבילו. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רלא. ושם נתבאר לגבי תושב חו"ל שבא לארץ על מנת לחזור לחוץ לארץ, אם רשאי לומר לתושב ארץ ישראל ביום טוב שני של גלויות לעשות לו מלאכה, וראה במהדורת תשס"ד עמוד תסב, דשם נתבאר להקל בדבר, שלא גזרו אמירה באופן כזה שאומר לישראל אחר שהוא היתר גמור בשבילו, אחר שאצלו הוא חול גמור]. עג אסור ליתן בשבת עצמה תבשיל שאינו מבושל על גבי פלאטה שאינה פועלת, ואשר תפעל אחר איזה זמן על-ידי שעון שבת [שהוכן מערב שבת]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רלא]. עד אסור ליתן קדירה שיש בתוכה תבשיל שלא נתבשל על גבי מקום האש, כדי שאחר כך יבוא הגוי וידליק את האש מתחת לקדירה, ואף אם אינו אומר לו בפירוש להדליק את הגז יש לאסור בזה. וכל שכן שאסור לומר לגוי להדליק אש ולחמם את התבשיל, אף במבושל כל צורכו, ואם עשה כן אסור לאכול מתבשיל זה בשבת אפילו צונן, עד הערב בכדי שיעשו. [אולם מותר לומר לגוי לתת תבשיל לח צונן על גבי פלאטה חשמלית דלוקה, וכדומה, דרק לומר לו לעשות מלאכה האסורה לכולי עלמא, אסור בשבת, וכגון לומר לו להדליק האש לחימום התבשיל, אבל לא באופן שהפוסקים נחלקו אם מותר לעשות דבר זה בשבת או לא]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רלד]. עה יש אומרים שאסור ליתן בערב שבת תבשיל שלא נתבשל על גבי פלאטה חשמלית שאינה פועלת, ואשר תפעל מאליה בשבת על ידי שעון שבת, דאף שנותן התבשיל מערב שבת, יש לחוש שמא יבחוש בתבשיל בשבת בעת הפעלת הפלאטה על ידי השעון. ויש מתירין בזה, דסוף סוף נתינת התבשיל נעשית מערב שבת. ואף שהעיקר כסברא אחרונה להקל בזה כשנותן התבשיל בערב שבת, מכל מקום המחמיר תע"ב. ותבשיל שרובו רוטב שנתבשל מערב שבת והצטנן, מותר ליתנו גם בעצם יום השבת על פלאטה של שבת כשהיא כבויה, ואחר שעה נדלקת מעצמה על ידי שעון שבת אוטומטי לחמם התבשיל בחום שהיד סולדת בו, שאין זה אלא גרמא, וחזי לצרף סברת הרמב"ם שאין בישול אחר בישול אף בדבר לח. ואין הבדל בין איסור הבערה לשאר מלאכות, שבכולם הדין כמו שאמרו בשבת (קכ:) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. ולדעת רבים מהפוסקים גרמא מותרת אפילו שלא במקום הפסד. וכן דעת כמה אחרונים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' סימן רנג, ובשבת ג' עמוד רלה, ובמהדורת תשס"ד עמ' תסה. שוב יצא לאור שו"ת יביע אומר חלק י', ושם (סי' כו עמ' לט) כתב כדברינו כאן]. עו ביצה שעירו עליה מערב-שבת מים רותחים מכלי ראשון שהיה על האש, ונעשתה ביצה רכה, מותר לחזור ולערות עליה בשבת מים חמים מכלי ראשון שעל האש, כדי לחממה. מפני שאין בישול אחר בישול. ואף אם תתקשה יותר על ידי זה, מותר. אך הדבר ברור שיש להזהר שלא ליתן ביצה חיה [שלא עירו עליה רותחים מערב שבת] לתוך מים חמים שבכלי שני, אם המים חמים חום שהיד סולדת בו. וכל שכן בכלי ראשון אף שאינו על האש, שיש בזה חשש איסור סקילה. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רלח. יחוה דעת חלק ג' סי' כב. הליכות עולם ח"ד עמוד מח]. עז ואם הביצה נתבשלה מערב-שבת, מותר לשרותה אפילו בכלי ראשון שאינו על האש, אף אם תתקשה יותר. ואין לחוש בזה משום בישול הביצה, שהרי כבר נתבשלה מערב שבת, וגם אין לחוש בזה לאיסור מכה בפטיש, שאין דין מכה בפטיש באוכלין. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רלט].

נז אין איסור בישול בדבר שכבר נתבשל כל צורכו. במה דברים אמורים בתבשיל יבש, אבל תבשיל לח אין לחזור ולחממו בשבת, אלא אם כן קיימים תנאי החזרה המבוארים לעיל בסימן רנג, דבתבשיל לח יש בישול אחר בישול. ולפיכך מותר לחמם בשבת תבשיל יבש כנגד האש, אפילו מול אש גלויה, דכיון שאינו נותן את התבשיל על גבי האש ממש, יש לו היכר ולא יבוא לחתות בגחלים או להגביה את האש. וכן מותר להניח תבשיל יבש על גבי קדרה המונחת [מערב שבת] על אש גלויה. או להניח הקדרה על פלאטה חשמלית, או על אש מכוסה בפח מנוקב או באזבסט, אף שהתבשיל יכול להגיע לחום שהיד סולדת בו. ואפילו אם התבשיל היה מונח במקרר. ומותר לצוות לגוי להניח תבשיל לח מבושל כל צורכו על גבי פלאטה חשמלית בשבת, דכיון שיש אומרים שאין בישול אחר בישול גם בדבר לח, לענין אמירה לגוי סמכינן על סברתם להקל בזה, דספק דרבנן לקולא. [וכמו שכתבו בכיוצא בזה מרן הבית יוסף, ומרן החיד"א, תפארת ישראל, זרע אמת, ועוד]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רז]. נח יש אומרים דכל שרוב התבשיל הוא יבש, אף שיש בו רוטב, ומבושל כל צרכו, חשיב כתבשיל יבש שאין בו בישול אחר בישול. ויש חולקים ואומרים שדוקא אם התבשיל כולו יבש [כגון: ביצים קשות, או חתיכות דגים, או שניצל, אורז, וכדומה], התירו לחממו בשבת על גבי פלאטה או אש מכוסה, אבל אם יש בו רוטב אפילו מעט נחשב כתבשיל לח שאסור לחממו בשבת. ומעיקר הדין העיקר כסברא ראשונה, וכל שרובו יבש נחשב כתבשיל יבש, אפילו אם יש בו מעט רוטב, ומותר לחממו על הפלאטה בשבת, ואפילו כדי שיהיה היד סולדת בו. שהרי אי אפשר לצמצם ובכל חתיכת בשר יש מעט רוטב, [ורק בביצה קשה אין רוטב כלל. ואי אפשר לומר דמה שהקילו בתבשיל יבש היינו רק ביצה קשה]. ועוד שהרי מיעוט הרוטב מתאדה ונחשב כמצטמק ורע לו. ולדעת רבינו ירוחם אין בישול במצטמק ורע לו. [וכ"ד המג"א, כנה"ג, החיד"א, זרע אמת, נהר שלום, פתח הדביר, שם חדש, ארץ חיים]. ולכן כל שהרוטב מתמעט מהכמות בעת הרתיחה, ונעשה מצטמק ורע לו, ואין לו טיבותא בהצטמקות זו, מותר להחזירו על הפלאטה בשבת, שדינו כדבר יבש לגמרי. ובפרט כאשר אינו מתכוין לרוטב כלל. אבל אם יש בתבשיל הרבה רוטב, אסור, שיש בישול אחר בישול בלח. ומכל מקום המחמיר על עצמו בתבשיל שיש בו מעט רוטב שלא לחממו בשבת, תבא עליו ברכת טוב. והאשכנזים נוהגים להקל גם בתבשיל לח כל זמן שהתבשיל לא נצטנן לגמרי. [וכבר ביארנו לעיל שתבשיל שנתבשל בערב שבת על ידי מיקרו-גל, יש להסתפק אם מותר לחממו על הפלאטה בשבת]. [ילקו"י שבת ג' עמ' רי, ובמהדורת תשס"ד גם בעמ' תנט. שארית יוסף ח"ג עמ' תכו. שו"ת יביע אומר ח"ז סי' מז אות ו'. ואמנם בשר שור אסור להניחו בשבת בכלי ראשון, מפני שמבשל את הלחלוחית שבו, ולכאורה חזינן שאין הולכים אחר הרוב. אך יש לחלק בין בישול ראשוני, לבישול אחר בישול כשמצטמק ורע לו. תדע, דאל"כ היאך כתב מרן בסעיף טז באינפנדא דשרי להניחו כנגד האש וכו' וע"כ דאזלי' בתר הרוב היבש. וי"ל. וכן כתב במנחת כהן, ומבואר שם, דזה אינו מפני הגירסא בדברי רבינו ירוחם, אלא מרן הב"י פירש כן מדעתו בדעת רבינו ירוחם. וכ"פ בפמ"ג, זרע אמת, ארץ חיים, שם חדש, ובדעת תורה]. נט בן ישיבה ספרדי הלומד בישיבה של יוצאי אשכנז ההולכים אחר פסקי הרמ"א, ורואה שמחזירים בשבת תבשיל לח על גבי פלאטה חשמלית אחר שהתבשיל אינו חם בחום שהיד סולדת בו, אך עדיין לא נצטנן לגמרי, [כשקיימים יתר תנאי החזרה], אף אם עושים כן לצורך הבחורים הספרדים הלומדים בישיבה, אין צריך למחות בידם, דאף שלדעת מרן השלחן ערוך אם התבשיל אינו חם בחום שהיד סולדת בו אסור להחזירו על גבי הפלאטה, מכל מקום מאחר שלדעת הרמ"א כל שהתבשיל לא נצטנן לגמרי מותר להחזירו [כשקיימים יתר תנאי החזרה], אין צריך למחות ביד אשכנזי העושה כן. אבל אין לספרדי לצוות לאשכנזי להחזיר בשבת תבשיל שרובו לח על גבי פלאטה חשמלית, אחר שחום התבשיל ירד מחום שהיד סולדת בו. דמאחר שהספרדי צריך לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך, אין להקל לו לצוות לאחר לעשות לו דבר שבשבילו הוא איסור גמור. אלא אם כן האשכנזי עושה כן מעצמו, אף אם עושה כן לצורך בעל הבית הספרדי, שאין צריך למחות בידו. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רטז]. ס מותר לספרדים ובני עדות המזרח לערות מרק רותח מכלי ראשון על פת שבקערה, וכל שכן שמותר לשרות פת בתוך מרק רותח שבכלי שני. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רכו, ועמ' תעד]. סא מרק שהוקפא בפריזר ונעשה קרח, אין להניחו על גבי פלאטה לחממו בשבת, שדינו כדבר לח. ואף על פי שדעת רבינו ירוחם דתבשיל לח שנתבשל, אם הוא מצטמק ורע לו מותר לחזור ולחממו, מכל מקום לא כל דבר לח נחשב למצטמק ורע לו, וגם יש המחלקים בין תבשיל למים, וגם פוסקים רבים חולקים על זה. לכן יש להחמיר בדבר. [ש"ע סי' שיח סעיף טז. ילקו"י שבת כרך ג' עמוד רכ. ואע"פ שדעת המנחת כהן כדברי רבינו ירוחם, וכן משמע מדברי המג"א, נהר שלום, פתח הדביר, זרע אמת, ברכ"י, שם חדש, ועוד, וגם איכא ס"ס, שמא כד' הרמב"ם דאין בישול אחר בישול גם בדבר לח. ואין להקשות מדברי מרן בסימן רנג ס"ד דמשמע להחמיר, שכבר חילק באגלי טל בין הדברים, ע' ביחוה דעת ח"ד עמו' קכז. ומיהו לכתחלה ראוי להחמיר כפשט דברי מרן בסי' רנג ס"ד, ושיח ס"ד, ומשום דסד"א לחומרא, ובפרט שאין אנו בקיאים איזה תבשיל לח הוי מצטמק ורע לו, ומה יפה לו]. סב מותר ליתן פשטידא [פת ממולא בחתיכות שומן או בשר, ואפוי ומבושל מערב שבת] כנגד האש, אפילו במקום שהיד סולדת בו, או על גבי פלאטה חשמלית, או גז מכוסה בפח, אף-על-פי שהשומן שבה שנקרש, חוזר ונימוח. ואין בזה איסור לא משום בישול ולא משום נולד. שדינו כתבשיל שרובו יבש שאין בו בישול אחר בישול. וגם להסוברים דלא מהני לילך אחר הרוב בבישול, כאן הולכים אחר תחלת הדבר, וכיון שתחלתו יבש, נחשב לדבר יבש שאין בו בישול אחר בישול. וכל-שכן שמותר ליתן קדרה שיש בה רוטב ושומן שנקרש על גבי קדרה שעל האש, שכאשר השומן נימוח אינו בעין ולא חשיב כנולד. ובלבד שיהיה רוב הקדרה ירקות עם בשר או דגים, ומיעוט המרק משמש את היבש, ולא ההיפך, שמכיון שהרוב דבר יבש מותר לחממם כנז'. והאשכנזים נהגו להחמיר בזה וחוששים לאיסור נולד, ואפילו בקדרה שהשומן מעורב עם המרק. ולדבריהם אסור אפילו להניחו בחמה שיהיה נמחה מאליו. ואם אין בפשטידא כל כך שומן, או שמעמידו כל כך בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ, אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד, או אם השליך לחוץ השומן שעליו, מותר לחמם את הפשטידא לכולי עלמא. וכן מותר לכולי עלמא לחמם בשבת חתיכת בשר שמן, אף- על-פי שמקצתו זב, כיון שהוא דבר מועט. [ילקוט יוסף שבת ג' מהדורת תשס"ד עמוד תעו]. סג קדרה שיש בה תבשיל שהונחה על גבי קדרה הנמצאת על גבי אש מכוסה, והוציא את הקדרה התחתונה מעל האש, ורוצה להניח במקומה על האש את הקדרה העליונה, יש אומרים דחשיב כמניח על גבי האש לכתחלה, ואסור. ויש חולקים וסוברים שאם קיימים תנאי החזרה מותר ליתן את הקדרה התחתונה על גבי האש המכוסה. וכן עיקר. אולם אם התבשיל העליון לא נתבשל לגמרי, אסור להקל בזה. ותבשיל רותח מבושל כל צורכו המונח על מכסה הפח שעל הגז שלא מתחת לאש, מותר להעבירו למקום שהאש בוערת. [ילקוט יוסף שבת ג' עמו' רכב].

מט כלי שני אינו מבשל אפילו אם היד סולדת בו, או נכוית בו. [וכלי שני הוא הכלי שלתוכו עירו את התבשיל או את המים מכלי שהיה על האש]. ולכן אחר ששפך ועירה לתוכו מכלי ראשון, מותר ליתן בתוכו איזה מאכל שלא נתבשל כדי לחממו. [זולת בקלי הבישול כאשר יבואר]. וכן מותר לשפוך מים צוננים אפילו מעט לתוך מים חמים מרובים שבכלי שני, אף אם היד סולדת בהן. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד קצג]. נ יש אומרים שאין ליתן דברים רכים וקלי הבישול, כגון ביצה חיה, בתוך מים חמים הנמצאים בכלי שני, כל זמן שהמים חמים בחום שהיד סולדת בהם, מאחר שדברים אלו נוחים להתבשל אפילו בכלי שני שהיד סולדת בהן. ואם עבר ונתן ביצה חיה בכלי שני, יש אומרים שחייב חטאת, ויש אומרים דפטור אבל אסור. ויש אומרים שדוקא ביצה חשיבא קלי הבישול, שאסור להניחה בתוך כלי שיש בו מים חמים, אף שהוא כלי שני, כיון שאנו רואים שהיא מתבשלת גם בכלי שני. אבל שאר דברים אינם בכלל קלי הבישול. וכבר נתבאר לעיל שלמעשה יש להחמיר שלא ליתן עלי תה לתוך כוס מים חמים שהיד סולדת בהם, אפילו שהוא כלי שני, שיש אומרים שעלי התה חשיבי כקלי הבישול. [ילקו"י שבת כרך ג עמ' קצד, ועמ' תפא. ירחון קול תורה אלול תשס"ג עמ' ה]. נא אולם מותר לערות מים חמים מכלי שני על כוס שמונחים בתוכו עלי-תה. וכל-שכן אם נותן את עלי-התה בכוס שלישי, שכוס שלישי אינו מבשל כלל, וכמבואר. [ילקו"י שם עמ' קצו]. נב רבים נוהגים ליתן עלי נענע [או עלי מינטא ולואיזה] לתוך כוס תה חם בשבת, אף שהתה חם בחום שהיד סולדת בו, ויש להם על מה שיסמוכו, דכלי שני אינו מבשל, ואין זה בכלל קלי הבישול המתבשלים אפילו בכלי שני. והמחמיר תבא עליו ברכה. וצריך ליזהר שהנענע יהיה נקי מחשש תולעים, ורשאי לסנן בשבת את עלי התה במסננת בד, ואין בזה משום בורר, והיינו שאחר שנתן את הנענע לתוך הכוס-תה, יניח מפה או מטפחת על פי הכוס, וישתה דרך המפה או המטפחת. וכן יוכל ליתן את עלי הנענע לתוך מטפחת, ויטבל את המטפחת עם עלי הנענע בתוך התה, שבזה הוא מונע את התולעים מלירד למים, ואין בזה לא משום בורר ולא משום מלבן. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד קצח]. נג יש אומרים שאף-על-פי שכלי שני אינו מבשל, אסור ליתן פלח לימון לתוך כוס תה חם "שהיד סולדת בו", שהלימון חשוב דבר חריף שמתבשל אף בכלי שני. ויש חולקים ומתירים. ומדינא אפשר להקל. ומכל מקום טוב להחמיר. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד ר'] נד יש אומרים שאף-על-פי שכלי שני אינו מבשל, היינו דוקא בדבר לח, שדפנות הכלי מצננות את מה שבתוכו. אבל דבר יבש וגוש, שאין בו רוטב, וכגון אורז וחתיכות בשר או דגים וכדומה, דינם ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בהם. [מהרש"ל]. ויש חולקים וסוברים שאין לחלק בזה בין דבר לח לדבר גוש ועב, שלעולם כלי שני אינו מבשל. וכן עיקר לדינא. ולכן מותר לערות מרק צונן לתוך אורז חם שהיד סולדת בו שבצלחת, או לתוך חתיכת בשר רותח שבכלי שני. [וראוי לצרף בזה את סברת הרמב"ם והרשב"א שאפילו בדבר לח אין בישול אחר בישול]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רא]. נה בדבר לח אין דין קלי הבישול, ולכן מותר למזוג תה או קפה חמים שבכוס, בשבת בחלב קר, דמשקים אינם בכלל קלי הבישול שמתבשלים בכלי שני. וכן מותר לשפוך תה חם שבטרמוס לכוס שיש בו חלב קר, ואפילו החלב מועט, מפני שקנקן הטרמוס נידון ככלי שני, ואין עירוי מכלי שני מבשל כלל. ומכל שכן אם החלב מבושל והורתח כבר. [ילקו"י שם עמ' רג]. נו דבר שלא נתבשל מערב-שבת, אסור לשרותו בשבת במים חמים שהיד סולדת בהם. אבל מותר להדיח אותו בחמין בשבת. ויש מפרשים שאסור לשרותו גם בכלי שני, שאף- על-פי שכלי שני אינו מבשל, מכל מקום מדרבנן אסור מפני שנראה כמבשל. ויש מפרשים שדוקא בכלי ראשון אסור לשרותו, אבל בכלי שני מותר. ומכיון שהוא איסור מדרבנן, נקטינן לקולא, ומותר לשרות דבר שאינו מבושל במים חמים שבכלי שני. [מלבד בקלי הבישול]. והמחמיר על עצמו תבא עליו ברכה. [ועל כל פנים לענין עירוי, אסור לערות עליו מים חמים מכלי ראשון, שעירוי מבשל כדי קליפה]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רו].

מז מותר ליצוק מים חמים אפילו מכלי ראשון שעל האש [כגון דרך הברז שבצד המיחם] לתוך מים צוננים שבכוס אפילו שאינם מבושלים כלל, אף על פי שהמים מתחממים בכדי שהיד סולדת בהם, מפני שהכלל הוא תמיד: שהתחתון גובר על העליון, (כדקי"ל בפסחים עו. וביורה דעה סי' צא ס"ד, וסי' קה ס"ג). והואיל וכאן המים הצוננים הם למטה, הרי הם גוברים על המים החמים הבאים עליהם ומצננים אותן ואין בהם כדי לבשל. ובלבד שלא יהיו הצוננים שבכוס מועטים שיש חשש שיתבשלו על ידי המים החמים המרובים. [כן מבואר בתוס' שבת מב. ד"ה נותן. וכן דעת ה"ה ורבינו ירוחם. עי' בית יוסף ודרכי משה סי' שיח]. ויש חולקים ומתירים אפילו הצוננים מועטים. [הרשב"א והר"ן. וע"ע תוס' פסחים מ: ובאור זרוע סי' מ]. ונכון להחמיר. [בית מאיר וביאור הלכה סי' שיח סי"ב. וראה בילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד קעו, ועמוד תעז]. מח אסור ליצוק מים צוננים לתוך מים חמים שבכלי ראשון, אפילו העבירוהו מעל האש, כל זמן שהיד סולדת בהם, שהואיל ותתאה גבר הרי המים החמים שבקדרה גוברים על הצוננים ומבשלים. אבל אם המים הצוננים מרובים כל כך עד שאי אפשר שיתבשלו רק שיהיו חמים קצת שאין היד סולדת בהם, מותר לערותם אל תוך המים החמים שבכלי ראשון. [סי' שיח סי"ב]. ויש אומרים דהיינו דוקא כששופך המים הצוננים בשפיכה אחת, אבל ליצוק מעט מעט אסור, מפני שהקילוח הראשון מתבשל מים, ומה תועלת יש במה שמצטננים אחר כך. [חיי אדם כלל כ' סי' ג. משנ"ב סי' שיח ס"ק פג]. ויש חולקים וסוברים להתיר בכל אופן אפילו שופך הצוננים המרובים קימעא קימעא. [פני יהושע שבת מ. ומשום שהואיל ויש כאן גילוי דעת שאין לו חפץ בבישולם לא הוי מלאכת מחשבת, וחשיב כדבר שאינו מתכוין. וכן דעת המשכנות יעקב מקרלין (חאו"ח סי' צה), ומטעם שאין הצוננים מספיקים להתבשל בזמן מועט. וכן העיר קצת בשער הציון ס"ק קיא. וע' בשו"ת לחם שלמה סי' נט אות ב והלאה, ובשו"ת ערוגת הבושם סי' פ. מלאכת האופה אות ד. ובשו"ת חינוך בית יצחק חאו"ח סי' ל. ועוד]. וטוב להחמיר היכא דאפשר לשפוך את המים הצוננים אל תוך הרותחים בבת אחת. [ילקו"י שבת ג' עמ' קעט, ותעט].

מו תבשיל שנתבשל כל צורכו ונמצא על גבי אש מערב-שבת, מותר להוציא אוכל מתוך הקדירה, אף בעוד שהקדירה עומדת על האש. שאף-על-פי שהאוכל מתהפך מה שלמעלה למטה ומתקרב אל האש, אין בכך כלום, הואיל והתבשיל מבושל כל צורכו. ובפרט אם עושה כן [להשאיר את הקדרה על האש] לצורך סעודה שלישית, או לצורך אורח הצריך להגיע אליו מאוחר יותר. וכל שכן שמותר ליטול ממנה במצקת, כשאינו מהפך בתבשיל מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה. אבל אין להגיס ממש בתבשיל הנמצא על האש, משום שעל-ידי הגסתו נראה כמבשל. אך בקדרה הנמצאת על פלאטה חשמלית, מותר להגיס, ורק אם התבשיל אינו מבושל כל צורכו אסור להגיס, ואפילו להוציא מהקדירה בכף. ואפילו אם הוריד הקדרה מעל האש או מעל הפלאטה. אלא אם כן התבשיל נצטנן ואינו חם בחום שהיד סולדת בו. [ילקו"י שבת ג עמ' קפז].

מה דבר יבש שלא נתבשל אלא נשרה קודם השבת בכלי ראשון, טוב להחמיר שלא לשרותו בשבת בכלי ראשון אף אם אינו על האש. ובמקום צורך יש להקל. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד קפו].