קטגוריה: הלכות קריאת שמע

א קרא קריאת שמע למפרע, לא יצא. במה דברים אמורים בסדר הפסוקים, ששינה סדר הפסוקים, אבל אם הקדים פרשה לחברתה, אף על פי שאינו רשאי יצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על פסוקי דזמרה עמוד תקסט, סי' סד הערה א']. ב התחיל בפסוק והיו הדברים האלה וגו', ואחר כך אמר הפסוק ואהבת את ה' וגו', חוזר וקורא פסוק והיו הדברים האלה וגו'. ואין צריך לחזור פסוק ואהבת, אף שפסוק זה קראו אחר פסוק והיו הדברים האלה. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, סי' סד הערה ב' עמוד תקע]. ג קרא פרשה וטעה בה, אם יודע היכן טעה, כגון שקרא כולה אלא שדילג פסוק אחד באמצע, חוזר לראש אותו הפסוק וגומר הפרשה. ואם אינו יודע היכן טעה, חוזר לראש הפרשה. [ילקו"י, תשס"ד, סי' סד הערה ג', עמוד תקע]. ד אם טעה כשהגיע לוכתבתם, ואינו יודע איפה נמצא, חוזר לומר וכתבתם הראשון. והני מילי שלא התחיל ב"למען ירבו ימיכם", אבל אם התחיל למען ירבו ימיכם, אין צריך לחזור, [דסירכיה נקט ואתא]. ואם יכול לידע מהצבור היכן הוא אוחז, וכגון שהתחיל קריאת שמע עם הצבור, ומצא הצבור אומר למען ירבו ימיכם וכו', יכול לדעת מתוך זה שגם הוא נמצא בוכתבתם השני. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על פסוד"ז עמוד תקע, סי' סד הערה ד'. שאר"י ח"ב עמוד קפג]. ה אחר פרשת והיה אם שמוע אומרים פרשת ציצית, ונתקן לאומרו מכמה טעמים, וגם מפני שיש בה ציווי זכירת כל המצוות. [ילקו"י, תשס"ד, ספר על פסוד"ז עמוד תקעא, סי' סד הערה ה']. ו חכמים ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני טורח צבור לא קבעוה. [ילקו"י שם עמ' תקעא].

א קרא קריאת שמע והפסיק באמצע מחמת אונס, כגון שתינוק עשה צרכיו בסמוך לו והוכרח לשתוק, אפילו שהה כדי לגמור את כל הקריאת שמע, אינו חוזר לראש, אלא ממשיך אפילו לכתחלה ממקום שפסק. וכן אם קראה לסירוגין, דהיינו שהתחיל לקרוא והפסיק, וחזר אחר זמן וקרא עוד כמה פסוקים והפסיק, בין בשתיקה בין בדיבור, וחזר וגמרה, אפילו שהה זמן שיכל לגמור לקרוא את כל הקריאת שמע, יצא, אפילו הפסיק מחמת אונס. [ילקו"י שם, סה הערה א' עמ' תקעג]. ב קרא קריאת שמע והתפלל, ומצא צבור שקורין קריאת שמע, יניח ידו על עיניו ויקרא עמהם פסוק ראשון ופסוק ברוך שם. כדי שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חבריו. וטוב שיקרא עמהם את כל ג' הפרשיות של הקריאת שמע, ויקבל שכר כקורא בתורה. וכל זה כשהוא נמצא במקום שיכול להפסיק, אבל אם נמצא במקום שאינו יכול להפסיק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק אלא יתן ידו על עיניו, ויאמר התיבות שהוא נמצא בהן בשעה שהצבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם. [ואם הוא קודם ברכות התורה, ראה לעיל סימן מז סעיף יב]. [ילקו"י, תשס"ד, עמו' תקעו. סי' סה הערה ב'. שאר"י ח"ב עמוד קפד]. ג הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקורין קריאת שמע, ואמר עמהם פסוק ראשון ופסוק ברוך שם, ושמע שוב ממנין הסמוך שקורין קריאת שמע, יכול לחזור מיד ולומר עמהם פסוק שמע וברוך שם, ואין לחוש בזה משום האומר שמע שמע משתקין אותו. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על פסד"ז, עמו' תקעו, סי' סה הערה ג'. שאר"י ח"ב עמוד קפד]. ד כל הנ"ל הוא דוקא כשהצבור קורא קריאת שמע לחיוב. אבל צבור האומר פסוק שמע ישראל בקדושה דמוסף, או בהוצאת ספר תורה [למנהג האשכנזים, וכן ביום כפור קטן], אין חיוב לומר פסוק שמע ישראל עם הצבור. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על פסד"ז עמוד תקעז, סי' סה הערה ד'].

א השומע קדיש באמצע קריאת שמע, אפילו בבין הפרקים, יענה חמשה אמנים ראשונים בלבד, עד סוף חצי הקדיש. אבל אמן שאחר "תתקבל" או "על ישראל או "יהא שלמא" אין לענות. וכל הקדישים שוים לענין הפסק בקריאת שמע, ואפילו קדיש יהא שלמא שנוהגים לומר אחר עלינו לשבח, צריך לענות חמשה אמנים ראשונים שלו. ולא יענה כל יהא שמיה רבה, אלא יאמר: "אמן, יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך", ולא יותר. אך בבין הפרקים יענה עד דאמירן בעלמא, והיינו בין ברוך שם לואהבת, בין ובשעריך לוהיה אם שמוע, ובין כימי השמים על הארץ לויאמר. והשומע קדיש או קדושה באמצע קריאת שמע, אף שקודם תפלתו הספיק לשמוע ולענות קדיש וקדושה, אף על פי כן צריך להפסיק לענות קדיש וקדושה. וכן מי שעתיד לשמוע מהמנין שלו או ממנין אחר קדיש וקדושה, אף על פי כן יפסיק ויענה קדיש וקדושה עם הצבור. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על פסוקי דזמרה עמוד תקעז, סימן סו הערה א']. ב השומע קדושה באמצע קריאת שמע, מפסיק ועונה עם הצבור אפילו באמצע פסוק, אבל אינו אומר את הנוסח "נקדישך ונעריצך" וכו', וכן לא יאמר "לעומתם משבחים ואומרים", אלא עונה קדוש קדוש וכו', וברוך כבוד ה' ממקומו, בלבד. וגם פסוק ימלוך לא יענה. ואין לענות אמן דברכות באמצע קריאת שמע. ואפילו "אמן" אחר האל הקדוש, ו"אמן" שאחר שומע תפלה, שאומר השליח צבור, לא יענה. והשומע קול רעמים, והוא נמצא בבין הפרקים של קריאת שמע, יפסיק ויברך בשם ומלכות ברכת "שכחו וגבורתו מלא עולם". והקורא קריאת שמע, לא יפסיק לומר י"ג מדות עם הצבור. וכן לא יאמר עם הצבור פסוק "וזאת התורה", כשמגביהים הספר תורה להראותו לעם, אלא יסתכל בספר תורה, ויהרהר בלבו פסוק "וזאת התורה". [ילקו"י שם עמ' תקעח]. ג שליח צבור שעומד באמצע קריאת שמע, ושמע קדיש או קדושה מצבור אחר, אם הוא מובטח שיכול לחזור לתפלתו, יענה עמהם קדיש וקדושה. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, עמוד תקעט, סי' סו הע' ג']. ד מי שלא היו לו טלית ותפילין, ובאמצע קריאת שמע הביאו לו טלית ותפילין, יתעטף בציצית ויניח תפילין בבין הפרקים ויברך עליהן. ואם התחיל בפרשת ויאמר, ואחר כך הובאו לפניו טלית ותפילין, הואיל ובסוף פרשת ציצית אינו רשאי להפסיק אלא כמו באמצע הפרק, לפיכך לא יפסיק בברכה, אלא לובש הטלית ומניח התפילין בלא ברכה, ולאחר תפלת שמונה עשרה ימשמש בהן ויברך עליהן. [ילקו"י, תשס"ד, פסוקי דזמרה, סימן נט סעיף לא, עמו' תצה, וכן בעמוד תקעט, סי' סו הערה ד]. ה העומד באמצע קריאת שמע ושמע ברכת כהנים, יענה אמן אחריהם, בין לאחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, ובין לאחר פסוקי הברכה. וכן השומע ברכות התורה על קריאה בתורה בצבור, והוא באמצע קריאת שמע, יענה אמן אחר הברכות. וצבור שהוציאו ספר תורה לקרוא בו, ואין להם כהן שיעלה לספר תורה אלא כהן הנמצא באמצע קריאת שמע [שקורא אותה עם ברכותיה] אין לו להפסיק ולעלות לתורה, אפילו אם קראוהו בשמו, אלא יעלה ישראל במקום כהן. והכהן יצא לחוץ. ואם יש מנין מצומצם יאמרו אף על פי שיש כאן כהן יעמוד ישראל במקום כהן. ואם הכהן נמצא בברכות קריאת שמע, יפסיק ויעלה לתורה. ואם אין להם מי שיקרא בתורה אלא כהן הקורא קריאת שמע, אין להטריח את הצבור להמתין עד שיסיים את כל הקריאת שמע, אלא פוסק וקורא להם בספר תורה. וכל שכן שפוסק לקרוא באמצע ברכות קריאת שמע, ובאמצע פסוקי דזמרה. [ילקו"י, תשס"ד, ספר על פסד"ז עמוד תקעט, סימן סו הערה ה', שאר"י ח"ב עמוד קלח]. ו באמצע פסוק "שמע ישראל", ובאמצע "ברוך שם וגו"', אין לענות אפילו קדיש וקדושה וברכו, שדינם כמו באמצע תפלת שמונה עשרה שאסור להפסיק כלל. ואפילו בין פסוק שמע ישראל לברוך שם אין להפסיק. אולם כל זה כשקורא קריאת שמע בזמנה שיוצא בה ידי חובת המצוה, אבל אם מתפלל ערבית אחר פלג המנחה קודם צאת הכוכבים, [שהוא צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע בזמנה אחר צאת הכוכבים], ובעודו קורא פסוק שמע ישראל שמע קדיש או קדושה, יפסיק ויענה אפילו באמצע הפסוק. ואפילו היה זה אחר השקיעה קודם צאת הכוכבים, שהוא ספק יום ספק לילה, מכל מקום כיון שדעתו לחזור ולקרוא קריאת שמע לאחר מכן, לצאת ידי חובה באופן ברור, נחשב כאילו מתכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובה באותה ק"ש שקורא בבין השמשות קודם צאת הכוכבים, ולכן יפסיק ויענה דברים שבקדושה. והוא הדין בשחרית, אם קרא קריאת שמע לפני התפלה, לפני שיעבור זמנה, ואחר כך קורא ק"ש עם ברכותיה, יש לו להפסיק לדברים שבקדושה אפילו באמצע פסוק שמע ישראל. וכן כשקורא ק"ש אחר התפלה עם התפילין של ר"ת, דינו ג"כ כאמור. אבל כשקורא ק"ש קודם התפלה כדי לצאת ידי חובה, לא יענה אמן באמצע פסוק שמע וברוך שם. [שאר"י ח"ב עמוד קכו. ילקו"י על פסד"ז, תשס"ד, סי' סו הערה ו, וכן בעמוד תקפ]. ז הנמצא באמצע פסוקי דזמרה או קריאת שמע וברכת המזון, ואביו נכנס לבית הכנסת, חייב לעמוד לכבודו. וכל שכן באמצע ברכת "מעין שלש", או "בורא נפשות" ושאר ברכות. ויש אומרים דבאמצע פסוק ראשון של שמע ישראל, ופסוק ברוך שם וגו', אין לעמוד מפני אביו ורבו. ויש שלא חילקו בזה. ובלאו הכי בפסוק ראשון מניח ידיו על עיניו ועוצמם, וממילא אינו רואה אם אביו נכנס או לא. [וכל ששומע את צעדי אביו ואינו רואהו, אין צריך לעמוד מפניו]. [ילקו"י שם עמ' תקפא]. ח מי שהיה קורא קריאת שמע, ובאמצע קריאת שמע אמר לו אביו שילך להביא לו איזה חפץ מהעלייה או מהחדר הסמוך, יגביה מעט את קולו בעת שקורא קריאת שמע, כדי שאביו יבין שהוא עסוק במצות קריאת שמע. ואם הוא נמצא בפרשה שניה, יכול לרמוז לאביו שהוא באמצע קריאת שמע, ואחר הקריאת שמע יעשה רצונו. ומכל מקום עדיף יותר שגם בפרשה שניה לא ירמוז, אלא יגביה מעט את קולו כדי שאביו יבין שהוא באמצע קריאת שמע. [ילקו"י שם עמו' תקפד]. ט אם היה הבן קורא קריאת שמע ואביו נכנס לחדר, לא יאמר לו שלום, שבזמן הזה הכל מוחלים שלא להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה לומר שלום לאביו או לרבו. אבל צריך לעמוד מפניו מלוא קומתו אף באמצע קריאת שמע, וכמבואר לעיל. ובן שחזר בתשובה ואביו עדיין חילוני שאינו שומר תורה ומצוות, ונכנס אביו באמצע שהבן קורא קריאת שמע, ואם הבן לא יאמר לו שלום, לא יבין שהוא מפני שעוסק בקריאת שמע, באופן כזה אין הכי נמי יאמר לו שלום אפילו באמצע קריאת שמע. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על פסד"ז עמוד תקפו, סימן סו הערה ט']. י בתפלת שחרית צריך לסמוך גאולה לתפלה, ואין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו בשתיקה, ולא עוד אלא שאסור להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה ולברכו. ואם ממתינים שיהיו עשרה שיתחילו תפלת הלחש ביחד, יש להמתין קודם החתימה, ולא אחר שחתמו גאל ישראל. ועל פי הזוה"ק אין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו באמן אחר גאל ישראל. ולכן השליח צבור יכול לומר בקול רם עד גאל ישראל, כי בלאו הכי אין עונים אחריו אמן. [ראה להלן סי' קיא דעת הרמ"א]. ומכל מקום אם שומע קדיש וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה, יכול לשמוע מפי השליח צבור ויוצא מדין שומע כעונה. [ובלבד שהשליח צבור בקי להוציא י"ח קדושה את השומעים]. [שם עמד' תקפז]. יא יש אומרים שדוקא בחול אסור להפסיק בין גאולה לתפלה, אבל בשבת אין איסור להפסיק בין גאולה לתפלה. ויש אומרים שצריך לסמוך גאולה לתפלה גם בשבת. וכן הלכה. ומיהו יש להתיר לענות קדיש וקדושה וברכו, בין גאולה לתפלה, בשבת. [ילקו"י, מהדו' תשס"ד, סי' קיא, וסי' סו הע' יא]. יב כל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית, ואמת ואמונה בערבית, לא יצא ידי חובת המצוה כתקנה. אבל יצא ידי חובת עיקר מצות קריאת שמע מן התורה, שאין הברכות מעכבות את מצות קריאת שמע. [שלחן ערוך סימן סו סעיף י'. ילקו"י שם עמוד תקפח, סי' סו סעיף יב]. יג מי שהיה אומר ברכת אמת ויציב, וכשהגיע סמוך לשירה חדשה, שמע קדיש וקדושה, והפסיק לענות, וכשסיים לענות שכח לסיים ברכת אמת ויציב, והתחיל בתפלת שמונה עשרה, ונזכר באמצע התפלה, לאחר שיסיים תפלת שמונה עשרה, יאמר כל ברכת אמת ויציב, ויחתום ברוך אתה ה' גאל ישראל. והוא הדין אם שכח בכלל לומר ברכת אמת ויציב, ומיד כשסיים קריאת שמע התחיל להתפלל, יאמר ברכת אמת ויציב לאחר התפלה. [החיד"א, ילקו"י, מהדור' תשס"ד, סי' סו הערה יג].

א אדם שנסתפק אם קרא קריאת שמע, חוזר וקורא, שקריאת שמע דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא. ומברך לפניה ולאחריה. ואף על פי שברכות קריאת שמע מדרבנן, מכל מקום מעיקרא כך היתה התקנה, שכל שהוא חייב לקרוא קריאת שמע צריך לקרותה עם ברכותיה. וצריך לחזור ולקרוא את כל פרשיותיה מספק, אף שהן מדרבנן, שבשעה שתיקנו חכמים קריאת שלש הפרשיות, תיקנו לאומרם יחד, בכל אופן. ואפילו כשהוא קוראה משום ספק שמא יעבור זמנה, שמא לא יעבור, והוא מכח ספיקא דדינא, שאם זמן קריאת שמע מתחיל מעלות השחר יעבור זמן קריאת שמע, ואם הוא מתחיל מהנץ החמה עדיין יש זמן לקוראה עם ברכותיה, גם בזה יקרא את כל ג' הפרשיות של הקריאת שמע מספק, פן יעבור זמנה. [שאר"י ח"ב עמוד קכא, ילקו"י פסד"ז, עמ' תקפט].

א יש מקומות שנוהגים להפסיק בברכות קריאת שמע לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאומרם דהוי הפסק. וכן הנוהגים לומר פיוטים בראש השנה ויום הכפורים קודם ישתבח, אין רוח חכמים נוחה מהם, וראוי לבטל מנהגם על ידי הסברה נאותה, ובדרכי נועם. וכן עשו מעשה כמה מגדולי האחרונים לבטל מנהג זה שנעשה שלא ברצון חכמים. [ילקו"י, תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תקצד, שאר"י ח"ב].

א צבור שהתפללו בבית הכנסת בלי מנין, וכשסיימו תפלת שמונה עשרה הגיעו אנשים נוספים לבית הכנסת ונעשו מנין, רשאים לומר חזרה עם הקדושה וברכת כהנים. והוא הדין שיכולים לומר גם קדיש תתקבל אחר תפלת החזרה, שהרי אפילו יחיד המתפלל בעשרה שכבר התפללו, רשאי לומר קדיש תתקבל. [ילקו"י על פסוד"ז, עמוד תקצה, סימן סט הערה א', שאר"י ח"ב עמוד קצ]. ב מי שלא התפלל ערבית, יכול לעמוד בפני התיבה עם תשעה שכבר התפללו, ויכול לומר חצי קדיש וברכו בקול רם, וגם יכול לומר הקדיש שלפני העמידה, ואף קדיש תתקבל. [אבל אין זה עולה לו כתפלה בצבור]. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר הל' פסד"ז, עמ' תרא, סי' סט הע' ב']. ג מי שלא התפלל, יכול להוציא אחרים [שלא התפללו] ידי חובתם, גם אם הם יודעים להתפלל בעצמם. ומכל מקום בברכות קריאת שמע ובתפלת שמונה עשרה אין לנהוג כן אלא למי שהוא אנוס ואינו יכול להתפלל בעצמו, דמאחר ואלו ברכות ארוכות יש לחוש שלא יכוין בדעתו לכל מלה היוצאת מפי השליח צבור. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרא]. ג סומא אף על פי שלא ראה מאורות מימיו, מברך יוצר המאורות, שהוא נהנה במאורות שרואים אחרים שיורוהו הדרך אשר ילך בה. [אבל ברכת הלבנה אין הסומא מברך]. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרג, שאר"י ח"ב עמוד קצב]. ה יש נוהגים שאחר אמירת שיעור בהלכה או באגדה, אומרים קדיש על ישראל, ואחר כך אומרים ברכו את ה' המבורך וכו'. ומנהג זה אינו נכון לדעת מרן הבית יוסף, שאין לומר ברכו אלא קודם ברכה. ומה שנהגו לומר ברכו קודם עלינו לשבח, היינו על פי האר"י ז"ל, ואמירת עלינו לשבח הויא כברכה. אבל אחר קדיש שאומרים אחר שיעור, שב ואל תעשה עדיף, ואין לומר ברכו. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות ברכה"ש ופסוקי דזמרה, עמוד תרז].

א נשים פטורות ממצות קריאת שמע, מפני שיש זמן קבוע לקריאת שמע, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ומכל מקום ראוי להן להחמיר על עצמן ולקרוא קריאת שמע כדי לקבל עליהן עול מלכות שמים ועול מצוות. ואמנם מברכות קריאת שמע הנשים פטורות, ואינן רשאות לברך ברכות קריאת שמע בשם ומלכות. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, הל' פסוד"ז, עמוד תרח]. ב קטנים שהגיעו לחינוך [מגיל שש לערך] יש אומרים שמצד הדין פטורים מקריאת שמע, מכיון שהאב אינו מצוי אצלם בתוך זמן חיוב הקריאה כדי לחנכם. אבל לדעת רבינו תם יש לחנכם לקרוא קריאת שמע. וראוי לנהוג כן, לחנכם לקרוא קריאת שמע בזמנה עם ברכותיה. ואם נשים חייבות בהזכרת יציאת מצרים, ראה בשו"ת שאגת אריה (סי' יב), ובשו"ת בית יצחק (אורח חיים סי' יב), ובשו"ת בני אהרן (סי' ב'). [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסוקי דזמרה, עמוד תרט]. ג חתן בזמן הזה חייב בקריאת שמע, גם בלילה הראשונה, ואין לפוטרו מטעם שטרוד במצוה. והוא הדין שחייב בתפילין ובתפלה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרי]. ד העוסק בצרכי רבים פטור מקריאת שמע ותפלה, לפיכך אם היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע ותפלה, לא יפסיק, אפילו כשרואה שיעבור זמן קריאת שמע ותפלה, אלא יסיים עסקיו, ואחר כך אם נשאר עוד זמן יקרא קריאת שמע ויתפלל, ואם עבר הזמן יש אומרים שהוא פטור מתפלת תשלומין בתפלה הסמוכה, ויש חולקים. ולכן יתפלל תפלת תשלומין עם התפלה הסמוכה בתנאי של נדבה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסוקי דזמרה עמוד תריא] ה שליחי מוסדות תורה העסוקים בגביית כסף למוסדותיהם, יש אומרים שפטורים מתפלה ומק"ש, ויש אומרים שאין לפוטרם מתפלה וק"ש, דדוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הצבור לשם שמים, היו פטורים מתפלה וק"ש, אבל לא בזמן הזה. ויש שכתבו דאף שפטור מן המצוה, ישתדל שלא לפטור עצמו מחיוב תפלה, שעל ידי כך יצליח יותר בשליחותו הקדושה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תריד].

א מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, ועדיין לא נקבר, נקרא אונן, ופטור מכל המצוות שבתורה, והיינו במי שמת לו אביו או אמו, אחיו או אחותו, בנו או בתו, או אשתו. ודין אונן שייך גם באשה שמת אחד משבעה קרוביה הנז'. ודין זה הוא אפילו אם סיכם עם החברא קדישא על הטיפול בנפטר, ואינו מוטל עוד עליו לקוברו. או שאחיו נפטר ויש לו בנים שחייבים בקבורתו, או שאחותו הנשואה נפטרה שבעלה חייב בקבורתה, או שהמת בעיר אחרת, אפילו הכי האונן פטור מכל המצוות שבתורה. [ילקוט יוסף, שם עמוד תרטו. שאר"י ח"ב עמוד קצג]. ב אין האונן רשאי לברך ברכות השחר וברכות התורה, פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, ואינו קורא קריאת שמע ואינו מתפלל שמונה עשרה, ואף אינו קורא תהלים. ואינו מתעטף בציצית, ולא מניח תפילין, ואינו מברך המוציא וברכת המזון, וכל שאר ברכות הנהנין וברכות השבח. ורשאי לכתחלה לאכול ולשתות מה שירצה, אף שאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרטז. שאר"י ח"ב עמוד קצז] ג אונן השומע ברכה מחבירו, לא יענה אמן, ואם מסר מתו לחברא קדישא, אונן העונה אמן אחר הברכות אין מוחין בידו, שיש לו על מי שיסמוך. ובפרט שאין כאן חשש ברכה לבטלה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תריח. שאר"י ח"ב עמוד רא]. ד אונן שטעה ובירך איזו ברכה, אם מסר מתו לכתפים, או שהוא בעיר אחרת, וכל שכן במדינה אחרת, עונים אחריו אמן, אף על פי דלכתחלה לא היה לו לברך. [ילקוט יוסף, מהדורת תשסד, ספר פסד"ז, עמוד תריט. שאר"י ח"ב עמוד רא] ה יש אומרים שמותר לאונן לשמוע ברכת חבירו ולכוין לצאת בברכה זו ידי חובתו. ויש חולקים ואומרים דגם בזה האונן אסור. שמאחר ויוצא ידי חובה מדין שומע כעונה, האונן נחשב כמברך, והרי אסור לאונן לברך. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תריט. שאר"י ח"ב עמוד רא]. ו אם הדבר אפשרי, נכון שלא יודיעו לקרובים על הפטירה מיד בבוקר, אלא לאחר שיתפללו ויקראו קריאת שמע. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרכ. שאר"י ח"ב עמוד רד]. ז אונן הרוצה להחמיר על עצמו ולקרות קריאת שמע, אינו רשאי להחמיר, וכל שכן שאין לו לברך כל שאר ברכות. ואפילו אם מסר את מתו לחברא קדישא על מנת שיטפלו בקבורתו, אין לו להחמיר ולברך. ומכל מקום המחמיר על עצמו וקורא קריאת שמע כשמסר את מתו לחברא קדישא, אין מוחין בידו. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרכ. שאר"י ח"ב עמוד קצז]. ח בחוץ לארץ, במקומות שאין מאשרים את קבורת הנפטר אלא לאחר ג' ימים מהפטירה, אין לנהוג כל דיני אנינות בכל ג' הימים, אלא עד שיגיע הזמן שיכול לטפל בהלויית וקבורת המת, וחייבים בכל המצוות כולן, ורק לענין תפילין לא יניחן ביום הראשון. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרכה. שאר"י ח"ב עמוד רח] ט אונן שעבר וקרא קריאת שמע בזמן שהיה אונן, ועבר זמן אנינותו טרם שעבר זמן קריאת שמע, יש אומרים שחייב לחזור ולקרוא קריאת שמע, ויש חולקים. ונכון שיחזור ויקרא קריאת שמע שנית. אך לא יחזור לברך ברכות קריאת שמע [אם עבר ובירכם בזמן שהיה אונן]. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרכה. שאר"י ח"ב עמוד רב] י אף על פי שהאונן פטור מן המצוות, וגם אם רוצה להחמיר על עצמו ולברך או לקרוא קריאת שמע, אינו רשאי להחמיר על עצמו, מכל מקום לגבי קדיש בעת ההלוייה, המנהג הוא שהאונן אומר קדיש, כיון שהוא לעילוי נשמת הנפטר. ונהגו שהאונן אומר קדיש עם אחד מהקהל. אך אם אין אחר שיאמר עם האונן את הקדיש, יאמר הקדיש לבדו. [ילקוט יוסף, פסד"ז, עמוד תרכח]. יא אונן שאכל ושבע ונקבר המת קודם העיכול, אין לו לברך ברכת המזון לאחר הקבורה, ד"ספק ברכות להקל". ומכל מקום טוב שיכוין לצאת בברכת המזון של סעודת הבראה. וכן אונן שהוצרך לנקביו בעת שהיה אונן, והמת נקבר תוך שיעור שבעים ושתים דקות, אין לו לברך "אשר יצר". [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרלא. שאר"י ח"ב עמוד רי] יב אונן שעבר וקרא קריאת שמע בברכותיה בזמן אנינותו, ונקבר מתו לפני שעבר זמן קריאת שמע, אף שקרא ובירך בזמן שהיה פטור, מכל מקום שב ואל תעשה עדיף, ולא יחזור לברך ברכות קריאת שמע. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרלג. שאר"י ח"ב עמוד ריב] יג אונן קטן פחות מי"ג שנה, מותר בקריאת שמע ובתפלה, ומותר בבשר ויין. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרלג. שאר"י ח"ב עמוד ריב] יד מי שמת לו מת בשבת או ביום טוב, או שקרובו נפטר ביום שישי וטרם נקבר, אינו נוהג דיני אנינות בשבת, וחייב בכל המצוות כולן, ויתפלל כרגיל. ויכול לומר קדיש בשבת. ומותר באכילת בשר ושתיית יין, ומברך על המאכל תחילה וסוף, ומקדש בליל וביום. [אך אסור בתשמיש המיטה]. ומותר ללכת לבית הכנסת להתפלל, אלא שראוי לו שימנע מלעלות להיות שליח ציבור, או לקרוא בתורה, אלא אם כן אין שם שליח ציבור אחר. [ואם הוא שליח צבור קבוע הקורא בתורה בבית כנסת זה, ואם יתפלל שם ולא יקרא בתורה, יהיה כמי שמראה אבלות בפרהסיא בשבת, יש להקל שיקרא בתורה בשבת]. ובמוצאי שבת יקדים להתפלל ערבית מבעוד יום, מפלג המנחה, ויבדיל על הכוס אחר התפלה, אך כמובן לא יברך על בשמים ונר [שהרי טרם יצאה שבת]. ואם לא הבדיל ויצא השבת, רשאי לאכול ולשתות בלי הבדלה. ואם המת נקבר במוצאי שבת יתפלל ערבית ויבדיל אחר הקבורה. ואם נקבר ביום ראשון, יבדיל אחר הקבורה, אפילו אם טעם קודם. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרלה. ילקו"י על הלכות אבלות, מהדורת תשס"ד, דין אונן בשבת]. טו אונן ששמע הבדלה מאיש אחר במוצאי שבת, ונתכוין לצאת ידי חובה, והמברך גם כיון להוציאו, יצא ידי חובתו, ואחר הקבורה אינו צריך לחזור ולהבדיל. [והוא מפני שכיום יש חברא קדישא המטפלת בקבורת המת]. [ילקוט יוסף, מהדו' תשס"ד, ספר פסד"ז, עמ' תרלו. שאר"י ח"ב עמ' ריב]. טז לאחר קבורה רשאי לברך ברכות השחר במשך כל היום, לרבות ברכות התורה. ואם נזכר בערב לאחר תפילת ערבית, יברך ברכות השחר חוץ מברכות התורה, שכבר יצא ידי חובתו בברכת אהבת עולם שלפני קריאת שמע של ערבית. [ילקו"י, שם, עמוד תרלז. שאר"י ח"ב עמו' רד]. יז מי שמת לו מת, ונודע לו לפני שהספיק להתפלל שחרית ולהניח תפילין, אין לו להתפלל שחרית, ולא להניח תפילין באותו יום, וגם לאחר קבורה לא יניחו תפילין. ולמחרת יניחו תפילין אחר הנץ החמה. ואם נפטר ביום ראשון, ונקבר למחרת יום פטירתו, נכון להחמיר להניח תפילין ביום הקבורה בצינעא, אבל לא יברך עליהם משום דספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, סימן עא הערה יז, עמוד תרמ. שאר"י ח"ב עמוד ריב]. יח מי שהיה עומד בתפלת שמונה עשרה, ומת אביו או אמו או אחד משאר קרוביו שחייב לשבת עליהם שבעה, לכתחלה אין להודיעו על הפטירה באמצע תפלת שמונה עשרה, אך אם עברו והודיעו לו באמצע תפלת שמונה עשרה, לא יפסיק באמצע, אלא יסיים תפלתו. וכן מי שעדיין לא התפלל שחרית, אין למהר להודיעו על פטירת קרובו, אלא אחר שיסיים התפלה. וכל שכן שאין להודיעו באמצע תפלת שמונה עשרה. [ילקוט יוסף, שם, עמוד תרמ. שאר"י ח"ב עמו' רט]. יט מי שהיה מברך ברכת המזון, ובאמצע הברכות נודע לו שאחד משבעה קרובים שלו [שיושב עליהם שבעה] נפטר, ימשיך לברך ברכת המזון, ולא יפסיק באמצע. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרמו. שאר"י ח"ב עמוד ריב]. כ אין האונן מצטרף למנין, ואינו נושא את כפיו. ולכן בלויה אם אין שם עשרה אנשים גדולים מלבד האונן, אין לאונן לומר קדיש. אבל אם המת נמסר לחברא קדישא והם המטפלים בכל עניני הקבורה וההלויה, רשאי האונן לומר קדיש אף שאין מנין בלעדיו. ואף על פי שהחמרנו לענין ברכות ותפלה שאין לאונן להתפלל ולברך גם כשמסר את מתו לחברא קדישא, מכל מקום לענין קדיש שאין בזה חשש ברכה לבטלה, יש להקל לצרף את האונן באופן הנ"ל למנין. ולאחר הקבורה האבל מצטרף למנין לכל הדעות. [ילקוט יוסף, ספר פסד"ז, עמ' תרמו. שאר"י ח"ב עמ' ריב]. כא מי שמת לו מת [משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם] במוצאי שבת, ולא התפלל ערבית, והמת נקבר למחרת אחר חצות, אינו יכול להתפלל שחרית, ויתפלל מנחה. ואין צריך להתפלל מנחה שתים לתשלומי שחרית, מאחר שבזמן תפלת שחרית היה פטור מחיוב תפלה. ואם דעתו מיושבת עליו ויכול לכוין בתפלה, רשאי להתפלל מנחה שתים וקודם התפלה השניה יאמר שהוא מתפלל בתנאי דנדבה. ויש אומרים שאם מת לו מת ביום אחר שהגיע זמן שחרית, ונקבר סמוך למנחה, צריך להשלים תשלומין לתפלת שחרית, מאחר שבשעה שהאיר היום עדיין לא חלה עליו אנינות, ונתחייב כבר בתפלה, וממילא חייב להתפלל תשלומין. וגם בזה הדבר תלוי אם דעתו מיושבת עליו, שאם יכול לכוין בתפלה אין הכי נמי יאמר תנאי של נדבה, ויתפלל תשלומין. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, עמוד תרמז. שאר"י ח"ב עמוד ריב]. כב אם המת נפטר ונקבר בראש חודש, יכול האבל להתפלל מוסף אפילו אחר שבע שעות מהזריחה, שהרי תפלה מוסף כל היום זמנה. [ילקוט יוסף, תשס"ד, ספר פסד"ז, עמ' תרמח. שאר"י ח"ב עמ' ריב]. כג יש מי שאומר שאם האונן הוצרך לנקביו, צריך לברך אשר יצר אחר הקבורה, אפילו אחר כמה שעות, אך אין הלכה כדבריו. ויתרה מזאת כבר נתבאר לעיל, דאפילו אם המת נקבר תוך שיעור מהלך פרסה משעה שהאונן עשה צרכיו, אין לו לברך אשר יצר. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרמח. שאר"י ח"ב עמוד ריב]. כד אונן שגר בסמוך לביהכ"נ ושומע קדיש וקדושה, אינו חייב לעזוב את המקום, אף שאינו עונה עמהם. ואונן מצטרף למנין לצורך אמירת קדיש. ואונן בר"ח יכול לומר הלל אחר הקבורה, במשך כל שעות היום. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר הל' פסד"ז, עמ' תרמח. שאר"י ח"ב עמ' ריב]. כה אונן הנמצא בבית הכנסת, אינו פוטר את הצבור מלומר וידוי, אבל אם מתפללים בבית האונן, אין לומר וידוי כלל. [ילקוט יוסף, ספר פסד"ז, עמוד תרמט. שאר"י ח"ב עמוד ריב]. כו מיד לאחר שסתמו את הגולל דהיינו שהניחו הלבנים על המת, אף קודם שהשליכו עליו עפר, האבלים יוצאים מגדר אונן, וחלים עליהם דיני אבל. ולכן אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע ותפלה, יקראו קריאת שמע ויתפללו, אך אם עברו ד' שעות מהזריחה, יברכו ברכות השחר וברכות התורה, ברוך שאמר וכו' עד סוף ישתבח, ויקראו קריאת שמע ותפלת העמידה, ולא יברכו ברכות ק"ש. ואם עבר חצות היום, אין יכולים להתפלל שחרית. [ילקו"י שם, עמוד תרמט. שאר"י ח"ב עמוד ריב]. כז אין האונן כהן נושא את כפיו, ואפילו אם אין שם כהן אלא הוא, דלא גרע מאבל שאינו נושא את כפיו. ומכל מקום אם עלה אינו יורד. ואונן ביום טוב, אם אינו קובר את מתו אלא לאחר יום טוב, נושא כפיו. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרנ. שאר"י ח"ב עמוד ריב]. כח יש מי שאומר שאונן חייב בקריאת שמע שעל המטה, ויכול גם לברך ברכת המפיל. ולמעשה שב ואל תעשה עדיף דספק ברכות להקל. אולם הרוצה לברך ברכת המפיל [כשישן קודם חצות, והקבורה רק למחרת] אם מסר את מתו לכתפים, אין מוחין בידו. [ילקוט יוסף על הלכות פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד, עמוד תרנ. שארית יוסף חלק ב', תשנ"ו, חלק ב' עמוד ריב]. כט אם נקבר המת אחר ארבע שעות מהזריחה, והאבלים עדיין לא התפללו שחרית, יכולים להתפלל אחר ארבע שעות, עד חצות היום, ויברכו ברכות השחר וברכות התורה, ויאמרו פרשת העקדה ושאר הזמירות עד ישתבח, ויכולים לברך ברוך שאמר וישתבח בשם ומלכות, וידלגו ברכות קריאת שמע, יוצר אור ואהבת עולם, ויקראו קריאת שמע, ידלגו ברכת אמת ויציב, ויתפללו עמידה, ושאר התפלה. [שאר"י ח"ב עמ' רח. ואף שכתבנו שם שלא לברך ברוך שאמר וישתבח, העיקר הוא שיכולים לברך, דדוקא ברכות ק"ש אין לברך אחר ד' שעות. כמו שביארנו בילקו"י ה ל' פסוקי דזמרה מהדורת שנת תשס"ד]. ל האונן בימי החנוכה, לא ידליק נר חנוכה, אלא תדליק אשתו, או אחד מבניו או בנותיו הגדולים. ואם אין לו אשה ובנים, לא ידליק באותו לילה נר חנוכה בברכה, וגם לא יכול למנות שליח להדליק נר חנוכה, אחר שהוא פטור מכל המצוות. [שארית יוסף ח"ב עמו' רי. ומה שכתב בספר חיים וחסד להרב פנחסי, שימנה שליח ויברך, טעות הוא, וזו ברכה לבטלה, אחר שהשליח בא מכח המשלח והמשלח הרי פטור מן המצוה. וראה עוד בזה בילקו"י הלכות אבלות, מהדורת תשס"ד, דיני אונן]. לא אונן שיש לו למול את בנו, צריך שיקבור את מתו קודם המילה, שאם לא כן לא יוכל לברך ברכת להכניסו בבריתו וכו'. שהאונן אינו יכול לברך שום ברכה. [שארית יוסף חלק ב' עמוד ריב].

א אסור לקרוא קריאת שמע או להתפלל או לברך ברכה ולומר כל דבר שבקדושה, או ללמוד בדברי תורה, כשהוא ערום, כל שלבו רואה את הערוה, ולא די במה שמכסה את גופו. וכן כנגד חבירו שהוא ערום. משום שנאמר ולא יראה בך ערות דבר. אולם כל זה באופן שהוא מוציא בשפתיו, אבל אם רק מהרהר בדברי תורה מותר. שדרשו חז"ל (שבת קנ.) ולא יראה בך ערות "דבר", לשון דיבור, דיבור אסור הרהור מותר. לפיכך המתרחץ באמבטיא פרטית, מותר לו להכניס טייפ, לשמוע דברי קדושה, אף על פי שהוא עומד ערום ומתרחץ, ובשעה ששומע דברי קדושה מהרהר בהם, דהרהור לאו כדיבור דמי. במה דברים אמורים כשבחדר האמבטיא אין שם בית כסא (שירותים), אבל אם יש שם בית כסא, אסור, לפי שגם בבתי כסא של זמנינו שבדרך כלל הם נקיים, אסור להרהר בדברי תורה. וכן בית מרחץ שמתרחצים שם רבים, אסור להרהר בדברי תורה בתוך החדר הפנימי שבו מתרחצים, משום דנפישא זוהמיה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרנא. שאר"י ח"ב עמוד ריג]. ב לא יקרא קריאת שמע כנגד ערות קטן, אפילו הוא תינוק בן יומו. ומכל מקום דוקא לענין קריאת שמע יש להחמיר בזה, אבל מותר לברך כנגד ערות קטן, ולכן אין המוהל צריך לכסות ערות התינוק, או להסב פניו, בשעה שמברך על המילה. [ילקו"י, תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרנד]. ג טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, הרי הוא כערוה, ואסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה. ואפילו במקום שרוב הנשים הולכות ברשות הרבים בבגדי פריצות, ללא שרוולים וכדומה, אסור לברך ולקרוא קריאת שמע כנגדן. ואין חילוק בזה בין הזמנים והמקומות. וזהו רק כשצד העליון של הזרוע מגולה, אבל אם שרוולי השמלה מגיעים עד המרפק, [אציל היד], ועד בכלל, אין להחמיר בזה. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות ברכה"ש ופסוקי דזמרה, עמוד תרנד. שאר"י ח"ב עמ' ריד]. ד מותר לקרוא קריאת שמע ולברך נגד פניה וידיה של אשה שרגילות להיות מגולות, אבל אם מסתכל בה בכוונה ליהנות מיופיה אסור, שאפילו בלא קריאת שמע אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, אם הוא מתכוין ליהנות ממנה. ורק כשאינו מסתכל בה דרך הנאה, אלא רק באקראי, בראיה בעלמא, מותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגד פניה וידיה, אף על פי שאינה אשתו. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, עמוד תרנו. שאר"י ח"ב עמוד רטו]. ה אשה נשואה שעל פי הדין חייבת לכסות ראשה, אסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה כשהיא נמצאת בביתה בראש מגולה, ואפילו היא אשתו. ואם היא לובשת פאה נכרית לראשה, אף על פי שאין לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, מכל מקום בבית מותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה. ואשה נשואה שרגילה תמיד ללכת בגילוי הראש ברשות הרבים, אף על פי שהיא עוברת על דת, ועושה איסור מן התורה, ובודאי שעתידה ליתן את הדין, מכל מקום אין איסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה, שלענין זה דינה כדין הבתולות שהן רווקות שרגילות ללכת תמיד בגילוי הראש, שהלכה רווחת היא שמותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדן. שכיון שרגילות הן בכך, אין לחוש להרהור, והוא הדין לאשה נשואה שרגילה לצאת בגילוי ראש ברשות הרבים. [ילקוט יוסף, ספר פסד"ז, עמוד תרנו. שאר"י ח"ב עמוד רטו]. ו טפח מגולה באשה שנראה דרך הטלויזיה, אסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה. שהכתוב הקפיד על ההסתכלות והראיה, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר, מפני שהעין רואה והלב חומד, שעל ידי הראיה בא לידי הרהור [שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות]. ולכן גם ערוה הנראית דרך הטלויזיה היא בכלל ולא יראה בך ערות דבר. וכמו שאמרו (בברכות כה: ובשלחן ערוך סי' עה סעיף ה) ערוה בעששית אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר, והרי נראית היא. וכיוצא בזה פסקו האחרונים שערוה הנראית דרך מראה [ראי] אסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה, ומהטעם האמור. ויש להחמיר בזה גם בתמונה שמצויירת בה אשה בגילוי זרועות וכיוצא. ויש להבהיר שעצם הכנסת טלויזיה בבית, וההסתכלות בה, מלבד שיש בזה איסור משום מושב לצים וביטול תורה, עוד בה שמגרה יצר הרע בעצמו כשמסתכל בסרטים המלאים זמה, ומראות נגעים במשאות שוא ומדוחים, המלאים בפריצות ותועבות אשר שנא ה'. משחית נפשו הוא יעשנה. וגדול עונו מנשוא. ועתיד הוא ליתן את הדין. ובפרט אם יש לו ילדים בבית שעל ידי מכשיר תועבה זה הוא מכשילם ומרעה אל רעה יצאו, ומוציאם ח"ו מדרך הישרה לרשות סטרא אחרא. ועובר משום אל תשכן באהליך עולה. ולכן כל החרד לדבר ה' ימהר לסלק הטלויזיה מביתו. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרנח. שאר"י ח"ב עמוד רטז]. ז בנות קטנות בגיל שמונה או תשע שנים, הבאות לבית הכנסת עם אביהן בלבוש בלתי צנוע, בשמלות קצרות ביותר ובלי שרוולים, מן הדין יש מקום להקל לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדן, שכיון שקטנות הן ורגילות בכך, לא שייך בהן הרהור כל כך. ואין בהן דין טפח באשה ערוה. ומכל מקום נכון להחמיר לעצום עיניו או להפוך פניו לצד אחר. ואכן הדבר ברור מאד שאסור להורים להלביש את בנותיהן בבגדי פריצות כאלה, שהרי צריך לחנכן שיתנהגו בצניעות, ומכל שכן שאין נכון כלל להביאן כך לבית הכנסת שעלול הדבר לבוא לידי מכשול, ואם כבר באו לבית הכנסת בלבוש כזה, טוב לשלוח אותן לעזרת נשים. [ילקוט יוסף, תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרסד. שאר"י ח"ב עמוד ריז]. ח נשים שלובשות בגדי פריצות שמלות קצרות או ללא שרוולים, מותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדן אם הוא עוצם עיניו או קורא מתוך הספר, או שמחזיר פניו לצד אחר. וכן רבנים שמסדרים חופה וקידושין, ומול עיניהם ניצבות סביב החתן והכלה קרובותיהן הבאות בבגדי פריצות, והן חשופי צוואר ובגילוי זרועות, וראשן פרוע, עד שבכל פינות שהם פונים נצבות נשים כאלה נגד עיניהם, יכולים לברך ברכות אירוסין ונישואין בעצימת עינים, כי אפילו לדעת האוסרים לקרוא קריאת שמע נגד ערוה אפילו בעצימת עינים, זהו דוקא בערוה ממש, שהיא אסורה מן התורה, אבל נגד טפח באשה ערוה, וכן שער באשה ערוה, שהם מדרבנן, שפיר דמי להקל בעצימת עינים. וכל שכן לדידן שאנו הולכים תמיד אחר הוראות מרן, והוא פסק בשלחן ערוך להתיר בזה. וכן הסכימו הרבה אחרונים לדעת מרן. וטוב יותר לברך מתוך הסידור. [ילקו"י שם, עמוד תרסה. שאר"י ח"ב עמוד ריז]. ט הנוסע באוטובוס ומול עיניו יושבות או עומדות נשים בבגדי פריצות, יתן עיניו בספר וילמד, או שיהפוך פניו לצד אחר ויעסוק בדברי תורה. [או שיעצום עיניו]. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרסח. שאר"י ח"ב עמוד ריח]. י מעיקר הדין מותר לסומא להתפלל ולומר דברי תורה גם כשיש נגד פניו אשה נשואה בגילוי שער, או בגילוי זרועות וכדומה, והמחמיר בזה היכא דאפשר [היכא שלא יגרום לו ביטול תורה או ביטול תפלה וכדו'], תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרסח]. יא מותר לאשה לקרוא קריאת שמע ולברך נגד טפח מגולה של אשה חבירתה אף על פי שדרכה לכסותו. וכן נגד טפח מגולה בבשרה שלה. שאין דין "טפח באשה ערוה" נוהג בנשים בינן לבין עצמן, כשם שאין איסור לאיש לקרוא קריאת שמע ולברך נגד טפח מגולה של חבירו. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרסט. סי' עה הערה יא. שאר"י ח"ב עמוד ריח] . יב אשה המניקה את בנה, ודדיה מגולות, אסור לבעלה לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה, ואף על פי שיש אומרים שמכיון שדרך האשה לגלות דדיה בשעה שמניקה אין זה נחשב כמקומות המכוסים שבה, אין לסמוך על סברא זו אפילו בשעת הדחק, כיון שאפשר בעצימת עינים או להסב פניו לצד אחר, וכל שכן שיש להחמיר בזה שלא בשעת ההנקה. וכן יש להורות. ובלאו הכי נשים צנועות דרכן לכסות דדיהן במטפחת בעת ההנקה, אלא אם כן אין שם שום אחד מבני הבית. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, הל' פסד"ז, עמוד תרסט, סי' עה הערה יב. שאר"י ח"ב עמוד ריט]. יג מי שעבר וקרא קריאת שמע בברכותיה והתפלל מול ערוה, כיון שעבר על איסור מן התורה, חייב לחזור ולקרוא קריאת שמע בברכותיה ולהתפלל שנית. אבל מי שעבר וקרא והתפלל נגד "טפח באשה ערוה", יש אחרונים שפסקו להקל בזה, כיון שאיסור טפח באשה לגבי קריאת שמע ודברים שבקדושה אינו אלא מדרבנן, ויש חולקים. ולכן יחזור ויקרא קריאת שמע בלי ברכות, ויחזור ויתפלל בתנאי של נדבה: שאם הוא צריך מן הדין לחזור ולהתפלל הרי הוא מתפלל, ואם לאו תהיה תפלתו לנדבה. וטוב שיחדש בה דבר בברכת שומע תפלה. [דהיינו שיבקש בקשה מהשי"ת לפני שאומר כי אל שומע תפלה וכו']. ומכל מקום בדין שער באשה יש להקל בדיעבד. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על פסד"ז, עמוד תרע, סי' עה הערה יג. שאר"י ח"ב עמוד ריט]. יד הרוצה לפתוח חשבון בבנק אשר הפקידות שם לבושות בלבוש שאינו צנוע, ויש לו סניף בנק רחוק מביתו, אשר שם הפקידות לבושות בלבוש צנוע, צריך לטרוח ולפתוח חשבון במקום המרוחק מביתו, כדי שלא להכשל בהסתכלות האסורה ולהביא עצמו לידי נסיון. ואם יש לו חשבון בבנק אשר שם הפקידות לבושות בלבוש לא צנוע, הנכון שיצמצם עד כמה שאפשר את ביקוריו בבנק, וילך לשם רק לדברים הכרחיים. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרעא, סימן עה הערה יד]. טו אם אביו שולח אותו לערוך קניות בשוק במקום שיש שם נשים בבגדי פריצות וכדומה, והבן נכשל בהסתכלות במראות אסורות, ואינו יכול ליזהר בזה, אינו צריך לשמוע לאביו בזה, ויכול להמנע מקיום מצות אביו. וישקול בדעתו אם הוא עצמו היה נצרך ללכת לשוק אם היה נמנע מללכת לשם בשל הפריצות, שאם לא היה נמנע מללכת לשוק, גם לצורך אביו לא ימנע מללכת לשם. ואמנם מותר לו לקנות מירקן במחיר יקר יותר, וישלם ההפרש מכיסו, אם יש לו. ואם אין לו יקח מכספי מעשר בעבור מצות כיבוד אב ואם. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, הל' פסד"ז, עמו' תרעב]. טז אב המבקש מבנו שיבוא לנישואי אחיו, והחתונה מתקיימת בתערובת אנשים ונשים יחדיו, ואף יושבים בבגדי פריצות וכדו', ואין המשפחה מוכנה לעשות מחיצה, אין הבן צריך להשתתף בחתונה, ויסתפק בזה שיגיע לחופה בלבד. והדבר ברור שאם יש שם ריקודי תערובת חייב לעזוב את המקום מיד אחר החופה, ופעמים שעליו להמנע מלהגיע בכלל לחופה, כדי למנוע חילול ה' שיראו יהודי ירא שמים נמצא במקום כזה. ויעשה שאלת חכם שידון בכל מקרה לגופו. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסוקי דזמרה, עמוד תרעג, ילקו"י על כיבוד אב ואם פרק ט']. יז קול זמר של אשה ערוה, לפיכך אסור לשמוע קול זמר של אשה. וכן אסור לשומעה בשעה שקורא קריאת שמע וברכותיה. ואפילו היא אשתו. ומכל מקום אם שומע קול זמר של אשה דרך טייפ או רדיו [ואינו שיר עגבים], אף על פי שמעיקר הדין אין בזה משום "קול באשה ערוה", וממילא אין צריך להזהר מזה כשקורא קריאת שמע כדרכו, או כשהוא מברך ברכות. מכל מקום ראוי להחמיר בכל כיוצא בזה. ויש אומרים שאם יודעה ומכירה אסור אף שאינו רואה אותה באותה שעה, ויש מקילין בזה אף אם יודעה ומכירה, או ראה את צורתה בתמונה בלבד. ואף שמעיקר הדין יש להקל בזה כל שהוא דרך הרדיו או הטייפ. מכל מקום ראוי להחמיר בכל כיוצא בזה. ואין הבדל בכל זה בין אשה פנויה לאשת איש. ועל כל פנים בדיעבד אם קרא קריאת שמע ולא נזהר מקול זמר של אשה, אינו צריך לחזור ולקרוא. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרעג, שאר"י ח"ב עמוד רכ]. יח מעיקר הדין מותר לנשים לשמוע קול שירה וזמרה של איש, וכן המנהג פשוט שהנשים באות לעזרת נשים שבבית הכנסת ושומעות אל הרנה ואל התפלה מפי חזנים ומשוררים בנעימות קול. וכן הלכה. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרעה, שאר"י ח"ב עמוד רכא].

א נאמר בתורה: והיה מחניך קדוש. לפיכך אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא, וכל שכן שאסור לומר שם דברים שבקדושה, ואפילו בלשון לעז. [ובלאו הכי אף בדברים בטלים כבר נתבאר לעיל שיש להמנע מלדבר בבית הכסא]. ולכן בהיותו בבית הכסא טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור בדברי תורה, [או ח"ו בדברי עבירה]. וכן יכול לעיין שם בעיתון דתי, שאין בו דברי תורה כלל. [ואף על פי שהכתב בעתון הוא כתב אשורי, מעיקר הדין מותר להכניסו לבית הכסא כדי למנוע ממנו הרהור בדברי תורה]. ובשבת שיש מצוה שלא להרהר בעסקיו, [אף דאינו איסור מצד הדין], יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע וכדומה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמ' תרעו, סי' עו הערה א'. שאר"י ח"ב עמ' רכב]. ב מעיקר הדין מותר להכניס עיתון [דתי] לבית הכסא, ובלבד שלא יהיו שם דברי תורה. ולכתחלה אין להכנס לבית הכסא כאשר יש בכיס בגדו ספר קודש קטן, ולכן קודם שיכנס לבית הכסא יניח את הספר מחוץ לבית הכסא ויכנס לשם. אולם אם הוא נמצא במקום של גוים ואי אפשר לו להניח את הספר מחוץ לבית הכסא, וכל כיוצא בזה, מותר לו להכנס לבית הכסא כשהספר מונח בכיס בגדו. [ואם אפשר טוב שיעטוף הספר בשקית ניילון]. ומכל מקום מותר להכנס לבית הכסא עם תמונה של רב, שאין בתמונות אלו שום קדושה, אף שאין לנהוג בהם מנהג בזיון. [ילקו"י הל' פסוד"ז עמו' תרעח. סי' עו הע' ב'. ילקו"י על הל' השכמת הבוקר, מהדורת תשס"ד, סי' ג']. ג ואמנם יש ליזהר מאד בקדושת הספרים, ומי שאינו נזהר בקדושתם, כגון שנותן גרף של רעי באותו חדר שהספרים שם, לצורך הילדים הקטנים, וריח רע מגיע בכל החדר שהספרים שם, עליו נאמר שגופו נעשה מחולל על הבריות, ועליו נאמר כי דבר ה' בזה. [ילקו"י, תשס"ד, פסד"ז, עמוד תרעט]. ד העוסק בתורה ונמצא באמצע בירור הלכה, אף על פי כן מותר לו להכנס לבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרעט]. ה אין לקרוא ספרי דקדוק שנתחברו על ידי גדולי תורה, בלשון הקודש, בבית הכסא, אחר שהדרך בהם היא להגיע לידיעה מדוקדקת על ידי פסוקים, ויבוא להרהר במקרא. וכן אסור לכתוב בבית הכסא שירים בחרוזים בלשון תלמוד, שבודאי יבוא להרהר קצת בדברי התלמוד. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות ברכה"ש ופסד"ז, עמוד תרעט, וילקו"י על השכמת הבוקר סי' ג']. ו מעיקר הדין מותר להרהר בצרכי צדקה בבית הכסא [ובבית המרחץ], וכן מותר לחשב שם חשבונות של מצוה, ואף לתת צדקה בבית המרחץ. וכן מותר להרהר שם בצרכי שבת ובצרכי סוכה וכדומה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרפ]. ז אסור לקרוא קריאת שמע ולברך או ללמוד תורה כנגד צואת אדם, משום שנאמר והיה מחניך קדוש. ואפילו הרהור בדברי תורה אסור. ואם עבר וקרא שם קריאת שמע ובירך, לא יצא. וחייב לחזור לקרוא קריאת שמע ולברך. היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, אפילו להרהר בצרכי צדקה בבית הכסא אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח, ומלפניו צריך להרחיק מלוא עיניו, אפילו בלילה שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום. ואם הוא מצדדיו דינו כמלאחריו. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרפ, סי' עו הערה ז]. ח יש אומרים שאסור לעשות מצוה בלא ברכה, במקומות המטונפים, וכגון ליטול לולב או לתקוע בשופר, או לכבד את אביו ואמו ורבו, וכל כיוצא בזה. ויש אומרים שבשעת הדחק, כגון מי שנמצא בבית האסורים, והמקום מטונף, מותר לעשות שם מצוה בלא ברכה, ליטול לולב או לתקוע בשופר וכיוצא. [ילקוט יוסף, ספר על הל' פסד"ז, עמ' תרפא, סי' עו הערה ח'. ילקו"י על הל' כיבוד אב ואם פרק א']. ט אם היתה הצואה מלפניו, צריך להתרחק ממנה כמלוא עיניו, דהיינו שיתרחק ממנה באופן שלא יוכל לראותה. ואם לא עשה כן, צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. ואם היתה מאחוריו, ואין ריח מן הצואה, יתרחק ממנה ארבע אמות, ויקרא קריאת שמע ויתפלל. ואם יש ריח מן הצואה, יתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. ואם היתה הצואה מן הצדדים, אם אינה נראית ממש, והוא רחוק ממנה ארבע אמות, רשאי להקל, ואפילו בצדדים שלפניו. ומכל מקום אם יכול להפנות גבו אל המקום שהצואה נמצאת שם, עדיף שיעשה כן. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, עמוד תרפב]. י גם מי שהוא סומא צריך להרחיק מצואה הנמצאת לפניו. וצריך שיתרחק באופן שאדם שראייתו בינונית אינו יכול לראות הצואה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר הל' פסד"ז, עמוד תרפג]. יא אסור לקרוא קריאת שמע כנגד לול של תרנגולים, מפני שריחו רע, ודינם כדין צואת אדם, והוא הדין בזה לדיר של בהמות [שיש שם צואה של הבהמות], שאף הוא ריחו רע, שאסור לומר או להרהר שם דברי תורה. ואם קרא קריאת שמע והתפלל בדיעבד, ולא היה שם ריח רע אין צריך לחזור לקרוא ולהתפלל. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרפד]. יב במקום שיש צואה, ואינו יודע אם היא צואת אדם או של כלבים, תולין במצוי, שאם מצויים כלבים יותר, תולין בכלבים ומותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה. ומי רגלים שהם בתוך כלי, ואין ידוע אם הם מי רגלים או שאר מים, כיון שאינו יכול לבדוק הרי זה קורא מספק, דהוי ספיקא דרבנן ולא גזרו אלא בודאן ולא בספיקן. ואין חילוק בין אם מצויים שם תינוקות, שיש לתלות בהם יותר, או אם אין שם תינוקות, שבכל אופן ספק מי רגלים הוא, ואזלינן לקולא. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסוד"ז, עמוד תרפד, סימן עו הערה יב]. יג אם היה יודע שהיו כאן בביתו מי רגלים, ונסתפק אם הטיל עליהם רביעית מים או לא, יש אומרים דכיון דאתחזק איסורא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא. ולדינא יש להקל בנ"ד אף דאיתחזק איסורא. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרפו, סימן עו הערה יג]. יד כל שריחו רע מכח טבעו וברייתו ולא מחמת עיפוש כגון נפט וזפת, אף על פי שריחו קשה אין לו דין צואה, ואין צריך להתרחק ממנו בשעת קריאת שמע ותפלה. ומכל מקום ממדת חסידות יש להתרחק גם מזה בשעת התפלה. [ילקוט יוסף, תשס"ד, הלכות פסד"ז, עמ' תרפו. סי' עו הערה יד]. טו אף על פי שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ, מכל מקום מותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ כדי להנצל מאיסור הרהור אשה וכדומה, שהרהור בדברי תורה במקום מטונף הוא מדרבנן, וכדי להינצל מאיסור חמור יותר מותר לעבור על איסור קל יותר. [ילקוט יוסף, תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרפז. סימן עו הערה טו. שאר"י ח"ב עמוד רכב]. טז אם יש כנגד המתפלל צינורות שעוברים בהם מי הביוב, יש אומרים שאם הם נמצאים ברשות אחרת [וכגון שרואה אותם דרך החלון כנגדו], מותר להתפלל ולקרוא קריאת שמע כנגד אותם צינורות. אבל אם הצינורות נמצאים באותה רשות, צריך לצובעם בצבע, או להקיפם בקרטון [או בקיר גבס]. ויש מקילים בזה אף כשהצינור גלוי. ואף שהעיקר להלכה להקל בזה, מכל מקום כשיש צינור של ביוב בבית כנסת, או בסוכה, נכון להקיפו או בקרטון, או בקיר גבס באופן שהצינור לא ייראה. ויש להקל בזה בפרט כשהצינור ברשות אחרת, ונראה דרך החלון. ונכון להחמיר לסגור את החלון בשעת התפלה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, עמוד תרפח. שאר"י ח"ב עמוד רכד]. יז השוכב בבית חולים, ויש בחדר כלי עם מי רגלים ולכלוך, יכסה את הכלי באיזה מכסה מלמעלה, ואז יוכל להתפלל ולקרוא קריאת שמע. והוא שלא יהיה ריח רע נודף מהכלי. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרצב, סימן עו הערה יז]. יח פח אשפה הנמצא ברחובות, בימי הקיץ שיש בו ריח רע, אין לו לברך או ללמוד קרוב אליו. אך בימי החורף, או בזמן שאין נודף ממנו ריח רע, יש מקילים לברך ברכות השחר או ללמוד כנגד הפח. אלא אם כן הפח עשוי ממתכת, ויש חשש שהפסולת אכלה מגופו, וזורקים לשם טיטולים של תינוקות, שאז דינו כגרף של רעי, ואסור לקרות קריאת שמע או שאר דברים שבקדושה כנגדו, אפילו אם אין נודף ממנו ריח רע. אבל אם לא נבלעה הפסולת בפח, כפי שהדבר מצוי כיום ברוב ככל פחי האשפה המצויים כיום, אם אין יוצא ממנו ריח רע, מותר לקרות כנגדו. ויש מחמירים בזה בכל אופן, ולכן טוב שיעקור לצד השני של הדרך, באופן שפח האשפה לא יהיה כנגדו בשעה שמברך או מתפלל בדרך. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרצג. שאר"י ח"ב עמוד רכז]. יט מותר ללמוד תורה או לברך כנגד מי נטילת ידים של שחרית. וממדת חסידות להחמיר בזה. ואם שפך עליהם רביעית מים, אפילו מדת חסידות אין בזה, ואין צריך להחמיר. ומעיקר הדין מותר לברך ברכת המזון בעת שהכלי שנטלו לתוכו מים אחרונים מונח לפניו, אך ממדת חסידות להסיר את הצלחת עם המים האחרונים שבתוכה מהשלחן בעת ברכת המזון. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמוד תרצד. סימן עו הערה יט. שארית יוסף חלק ב' עמוד רכח] כ יזהר כל אדם לקנח עצמו היטב בנייר לאחר עשיית צרכיו, ואחר שקינח עצמו בנייר ירחץ במים, כדי שיהיה כל גופו נקי וטהור בשעה שמזכיר דברים שבקדושה. וכן נאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. וגם הסומא צריך להזהר בזה לקנח עצמו יפה כנזכר [ויקנח בחמשה או ששה ניירות, ואחר כך ירחץ בקצת מים]. ומכל מקום מותר לחנך תינוקות לברך ולומר פסוקים ודברי תורה, אפילו אם ידוע שאינם יודעים לקנח עצמם יפה, שמשום מצות חינוך התירו. [וכמו שכתבו כיוצא בזה בתוספות פסחים פח.]. ומותר גם כן לשבת אצלם ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך, ובלבד שלא יהיה שם ריח רע. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, עמוד תרצד. סי' עו הערה כ'. שאר"י ח"ב עמוד רכט. ילקו"י שבת כרך ב' עמוד רעו, שארית יוסף חלק א' עמוד ל']. כא אסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך במקום שיש ריח רע, כגון שנכנס ריח רע מבית הכסא שבחצר או שבדירה, או שנפתח הביוב שעובר בדרך רשות הרבים הסמוכה לביתו, ונודף ממנו ריח רע, אף על פי שהבית נקי וטהור. וכיצד יעשה שיוכל לקרוא ולהתפלל ולברך, ישרוף חתיכת בגד בלוי, באופן שריח השריפה יגבר על הריח רע, או שיזלף מי ורדים או בשמים או מטהר אויר, באופן שהריח הטוב יגבר על הריח הרע, ואז מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך. שמאחר והמקום נקי וטהור ואין ריח רע מורגש בבית, נחשב שפיר בכלל והיה מחניך קדוש. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, הל' פסד"ז, עמו' תרצה. סי' עו הע' כא. שאר"י ח"ב עמו' רכח, רכט]. כב בית כנסת שרוצים להעביר את חדרי השירותים [בתי השימוש] ולקרבם אל בית הכנסת, כך שהכותל של בית הכנסת ישמש גם לבתי השימוש, כיון שהוא רשות בפני עצמה, אין בזה חשש, ורק יזהרו שלא יעשו שימוש של בזיון בכותל עצמו, שהוא גם הכותל של בית הכנסת, [וכגון משתנה וכדו']. וראוי לבנות את הקיר של בתי השימוש במרחק כל שהוא מבית הכנסת באופן שלא יגיע ריח רע לבית הכנסת. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, עמ' תרצז]. כג תינוק היושב על סיר של תינוק [עביט של מי רגלים], ובגדיו משולשלין למטה ואין נראה שום דבר מן העביט, קרינן ביה והיה מחניך קדוש, כיון שמכוסה. ועביט חדש אין שום איסור לקרות כנגדו דברים שבקדושה. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, עמ' תרצח, סי' עו הער' כג]. כד יש אומרים שתלמיד חכם אין לו לדבר אף דברי חול במקום שאינו נקי, והיינו בדברים בטלים שאין בהם צורך לאדם, אבל דברים הנחוצים אין שום חשש לדבר במקום שיש בו ריח רע. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, ספר פסד"ז, עמוד תרצט סימן עו הערה כד]. כה חולה שנזקק לקטטר, שדרכו נוטפים מי רגליו לתוך שקית או כלי זכוכית, מותר לו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך, וכן ללבוש טלית ותפילין ולהתפלל עמהם, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהיה שם ריח רע כלל. [ילקו"י, תשס"ד, ספר על פסד"ז, עמ' תרצט. שאר"י ח"ב עמוד רכט].