קטגוריה: הלכות אבלות דיני אבלות

סימן נו – דין המאבד עצמו לדעת

 

א המאבד עצמו לדעת אף אם עשה כן מתוך צרות רבות ורעות מאד, אין מתאבלים עליו, ולא קורעים עליו, מפני שאין לו חלק לעולם הבא. [יביע אומר חלק י' דף שסה טור ב]. ויש אומרים שכל זה דוקא לאחר התראה שהודיעוהו חומר האיסור, ובכל זאת טרף נפשו בכפו. אבל אם לא התרו בו ולא הודיעוהו חומר האיסור, מתאבלים וקורעים עליו. ועל כל פנים אם לאחר ששלח יד בנפשו עשה תשובה, והתודה מתוך דעה צלולה, והתחרט על צעדו הנמהר, ומה גם אם ביקש להצילו מרדת שחת, אין למנוע ממנו שום דבר, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. ומכל מקום לא יברכו ברכת דיין האמת בשם ומלכות, כי כאן טרף נפשו בכפו נגד רצונו, ורצון יראיו, ולא שייך לומר דיין האמת. ומכל מקום הרוצה לברך יש לו על מה שיסמוך, שאין הברכה על הקריעה והאבלות. ואפילו אם איבד עצמו לדעת באופן שאין מתאבלים עליו. ואם המאבד עצמו לדעת הוא חפשי לגמרי וכופר בדעותיו, יש להתנהג עמו בכל חומר הדין שלא להתאבל עליו, ואם הם כהנים אסור להם להטמא למת זה מקרוביהם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד שא, ובמהדורת תשס"ד סי' נו סעיף א, עמוד תשעג. יבי"א ח"ב סימן כד, וח"ו יו"ד סי' לו, וח"ז סי' מג אות ב'. וח"י חיו"ד דף שסה טור א]

 

ב מי שאיבד עצמו לדעת מצוה על בניו לומר אחריו קדיש, ולעשות הלימודים בליל השבעה והשלשים, וביום פקודת השנה, לעילוי נשמתו, כמו שנוהגים לעשות לשאר נפטרים. ואדרבה יש תועלת מרובה באמירת הקדיש והצדקות שעושים לעילוי נשמת המאבד עצמו לדעת, שטרף נפשו בכפו, שיוכל ליהנות ביתר שאת מאוצרות הצדקה הגנוזים לאותן שלא זכו. וכן יש תועלת באמירת ההפטרה בציבור, ובאמירת ההשכבה ותפילה לעילוי נשמתו, והוא רחום יכפר עון. והוא הדין בכל זה למי שהיה אביו רשע, שיש לו להתאמץ ולהתפלל עליו אחר מותו, וברא מזכה אבא. [ילקו"י אבלות סימן נו סעיף ב]

 

ג הדבר ברור שאין בעל תשובה רשאי לאבד עצמו לדעת, כדי לכפר על עונותיו הרבים, שהוא איסור חמור מאד, ומכל מקום אם עבר ועשה כן, ונתכוין במה שהתאבד לכפר על עוונותיו הרבים, אף שבודאי עשה שלא כהוגן, מתאבלים עליו, כיון שסוף סוף לבו היה לשמים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' נו ס"ג עמ' תשעז. יבי"א ח"ב דף קצג. וח"ו יו"ד סי' לו סק"ג]

 

ד מים שבשכונת המת של המאבד עצמו לדעת, אין צריך לשופכם, ומותר לשתותם. שאין איסור מים שבשכונת המת אלא במת מיתה טבעית ולא בהריגה. [שם סי' נו ס"ד]. 

סימן יב – דברים העשויים לכבוד המת ושאין בהם משום חוקות העכו"ם

 

א הנוהגים להניח זרי פרחים ושושנים על מטת המת, או לשאתם לפניו, יש להם על מה שיסמוכו במנהגם זה, ואין בזה איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו". ובכל זאת כדאי להעיר למוסר אזנם לבל יחדשו מנהג זה בארצינו הקדושה, ובפרט משום דחיישינן משום יקרא דקמאי, ובודאי שאם אומרים להם זאת בדברי חן ונועם והסברה, יקבלו את דברינו ברצון, ומכל שכן בזמנינו, ולפעמים מחמת מרירות לב האבלים יתריסו נגד המוחים בידם בעוז ובתוקף, בחשבם שמניעת דבר זה פוגע בכבוד המת, בהיות שהסכן הסכינו במנהגם זה בחוצה לארץ, ועל כל פנים אם הוכיחום ולא קבלו, הנח להם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פז. ובמהדורת תשס"ד סי' יב ס"א עמוד רעד]

 

ב מותר מעיקר הדין לקחת המתים לבית הקברות, בעגלות הרתומים לסוסים ולא חיישינן בזה משום חוקות העובדי כוכבים. [שם מהדורת תשמ"ט עמוד פט, ובמהדו' תשס"ד עמוד רעה].

 

ג אין נכון לנטוע אילנות או שושנים ופרחים בבית הקברות, ולא יעשה כן בישראל, ולא טוב עשו אלו העושים כן בקברות צבאיים, נטעו נוטעים וחיללו את קדושת המקום, וה' הטוב יכפר בעדם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פח, ובמהדו' תשס"ד סי' יב סעיף ג עמ' רעו]

 

ד מה שנהגו בכמה בתי קברות לזרוע דשא ועשבים על גבי הקברות, הוא מנהג עכו"ם, ואין להנהיג כן. ובפרט שבזריעת דשא ועשבים אין בזה משום כבוד למתים, ומה גם שעלולים לפגוע על ידי כך בכבוד המתים לדרוך ולרמוס על גבי הקברים, ולכן אין לשנות מהמנהג, ויש בזה משום לא תסיג גבול ראשונים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יב עמו' רעו]

 

ה הנוהגים לענוד סרט שחור על מלבושיהם לאות אבל, יש להם ע"מ לסמוך, וראה לעיל עמוד תרח סעיף ג. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פח, ובמהדורת תשס"ד סי' יב ס"ה עמוד רעז]

 

ו יש שנוהגים שאם קרה חלילה אסון, ונפטרו ב' אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה אחת, שוחטים תרנגול בלי ברכה, וקוברים אותו בבית הקברות למרגלותיו של הנפטר השני, לפי הדין אין בזה איסור משום דרכי האמורי, אך טוב שלא לחוש לדברים אלה, שלא הוזכרו בש"ס. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמ' צ'. ובמהדו' תשס"ד עמ' רעז. וראה לעיל עמ' תרי סעיף יב] 

סימן כז – שלא להקשות על המת יותר מדאי
[שייך לשלחן ערוך סימן שצד]

 

א אין מתקשין על המת יותר מדאי, וכל המתקשה יותר מדאי ח"ו יבכה על מת אחר. אלא שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת ולגיהוץ. [ילקו"י אבלות עמוד תלז]

 

ב במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתם. ואין בוכים עליהם יותר מל' יום, ואין מספידין עליהם יותר מי"ב חודש. וכן חכם שבאה שמועתו לאחר י"ב חודש, אין מספידין אותו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז סעיף ב עמוד תלח]

 

ג כל שלשה ימים יראה האבל כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלשה ועד שבעה כאילו זקוף כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאילו עוברת לפניו בשוק, וכל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה. ואם נולד בן למשפחה, נתרפאה כל המשפחה. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז סע' ג]

 

ד יש הנמנעים מלנסוע נסיעות שמצוי בהם סכנה, כמו נסיעות לחו"ל, במשך כל הי"ב חודש על אב ואם. ואף על פי שמעיקר הדין מותר לנסוע לחו"ל במשך השנה, מכל מקום הנמנע מלהכנס למקומות שמצוי בהם סכנה, הרי זה משובח. [ילקו"י אבלות סי' כז עמ' תלח].

 

ה מי שמת לו בן ולא בכה ולא הוריד עליו אפילו דמעה אחת, מדה רעה היא, ומורה על קושי הלב. אולם חולה הסובל מכאבי עינים פטור מלבכות אפילו ג' ימים הראשונים של האבלות. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז סעיף ה עמוד תלח].

 

ו אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל בני החבורה כולה. [ילקו"י אבלות שם סי' כז ס"ו עמ' תלט].

 

ז כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז סעיף ז עמוד תמ].

 

ח אדם שנפטר לו בנו או בתו, אל ינשק אותם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז עמוד תמ].

 

ט השורט שריטות בגופו, מרוב צערו על מת, עובר משום שנאמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. ונאמר, לא תתגודדו וכו"'למת". ואפי' מכה על בשרו עד שדמו שותת אסור. ואין לתלוש שערות ראשו על המת. ויצדיק דין שמים על עצמו בשתיקה ודומיה. אבל השורט בבשרו על צער אחר שיש לו כגון הפסד ממונו וכיוצא, אין בו איסור אפילו מדרבנן. ומכל מקום הנכון לקבל דינו של השי"ת באהבה, שמברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה, לקבולינהו בשמחה. מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. ואסור לקלל את עצמו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' כז סעיף ט עמוד תמא. הליכות עולם ח"ז עמוד שב]. 

סימן מג – הנהגות האבל במעגל השנה

 

א מותר להתענות ביום פטירת אביו או אמו, בימים שבין יום הכפורים לסוכות, לדעת השלחן ערוך.[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מג סעיף א עמוד תרפז]

 

ב יש אומרים שמותר לאבל בערב יום הכיפורים לשבת בסעודה המפסקת על כסא או ספסל, ויש חולקים. והמיקל בזה לא הפסיד. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' מג ס"ב עמ' תרפז]

 

ג מותר להתענות בימי ניסן תענית של יום הפקודה (יאר-צייט) של אביו או אמו, אף על פי שאין תענית זה חיוב רק מנהג טוב. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מג סעיף ג עמו' תרפז]

 

ד אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו, או תוך שלשים על שאר קרובים, שהוא בכור, מותר ללכת לסיום מסכתא בערב פסח להפקיע עצמו מתענית בכורות. אבל אם הוא בתוך שבעה ימי אבלות, אין להקל, ויפדה התענית בצדקה, אם הוא חלש וקשה לו התענית, ויבוא להתבטל מהסדר של ליל פסח. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מג סעיף ד עמוד תרפח]

 

ה כבר נתבאר שביום השנה נוהגים לעלות לקבר אב או אם, לומר שם פרקי תהלים וכו'. ואם חל יום פטירת אביו או אמו בחול המועד סוכות, או חול המועד פסח, אין ראוי לעלות לקבר ביום הפטירה בחול המועד, מפני שמגיעים לידי צער ובכי. אלא יקדים את ההליכה לקבר לפני החג. ואם אי אפשר לו לילך לשם קודם החג, יבקר אחר החג. ומכל שכן שאין להתענות ביום פקודת השנה בימי חול המועד. אבל מותר ללכת לקברי צדיקים בחוה"מ. [ילקו"י אבלות סי' מג עמ' תרפח. ושם שלא ללכת לקברות צדיקים כשהוא על חשבון לימוד תורה]

 

ו אם יום הפטירה [יום השנה] חל בראש חודש מותר לילך לבית הקברות. וביום השביעי לאבלות, אם האבלים מכירים בעצמם שלא יגיעו לידי בכי בעלותם לקבר קרובם, מותר להם לעלות לקבר, אבל אם יגיעו לידי בכי, ידחו את העליה לקבר לאחר ראש חודש. ואין להקדים את העליה לקבר באמצע שבעה ימי אבלות. ואמנם אבל שיוצא לחוץ לארץ מיד בבוקר של יום השביעי לאבלות, מיד עם צאתו מהאבלות, ואין לו אפשרות לבקר בקבר ביום השביעי, יש להקל לו לצאת מביתו ולעלות לקבר ביום השישי לאבלות. [שם עמו' תרפט] 

סימן נז – דין אזהרת טומאת כהן
[שייך לשלחן ערוך סימן שסט]

 

א אסור לכהן להכנס לבית הקברות, וכאשר הכהן משתתף בהלוייה של אחד מידידיו יזהר שלא יתקרב קרוב לד' אמות של הנפטר. וגם לא יהיה תחת אילן או תקרה, וכדו', שמאהילים עליו ועל הנפטר. ואמנם מצוה על הכהן להיטמאות לשבעה קרוביו שנפטרו, שהם אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואשתו. ולכן מותר לו להשתתף בהלוייה ולשאת את המטה. ודעת מרן השלחן ערוך שאין לכהן להטמאות לקרוביו אם נטמא גם למתים אחרים, וכגון שעובר דרך קברות אחרים, שטומאה דחויה אצל כהנים, ולא הותרה לגמרי. ויש חולקים, וכתב בארץ חיים, שמנהג ירושלים שהכהן נכנס לבית הקברות, ולבית ההלויות, למרות שיש שם מתים אחרים, וגם עובר דרך קברות אחרים. [ואמנם לא ראינו שנהגו כן בירושלים, ותמיד מזהירים לכהנים שלא להכנס לבית הקברות]. וכל זה בשעת ההלוייה, אבל אין לכהן להכנס לבית הקברות ביום השבעה ושלשים וכו'. [שם סי' נז ס"א].

 

ב כהנים שנקברו בתוך בית הקברות, ולא עשו להם קברים בפני עצמם, אין בכך כלום, והיינו שאין צריך להעבירם לקבר סמוך לגדר. [ולענין להיטמאות להם ראה בסעיף הקודם]. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד רפ, ובמהדורת תשס"ד סימן נז סעיף ב עמוד תשפא]

 

ג אין לכהנים להטמאות לקרוביהם אלא אם נפטרו כשהם שלמים, אבל אם בעת הפטירה נחסר להם אבר, וכגון שנחתך הרגל בתאונה וכדומה, אין להם להטמאות לקרוביהם. ואמנם אשה שלפני שנים מפטירתה עשתה ניתוח והוציאו ממנה את הרחם, מותר לבניה הכהנים להטמאות לאמם.[ילקו"י אבלות תשס"ד סי' נז ס"ג עמו' תשפא. יבי"א ח"ג סי' כג אות כו]

 

ד רכבת נוסעים הנוסעת מעיר לעיר, ובדרך נסיעתה עוברת על בית קברות, יש להקל לכהן לנסוע ברכבת לצורך פרנסתו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נז סעיף ד, עמוד תשפא. יביע אומר חלק י' חלק יורה דעה סימן נב עמוד דש. ושם בא בארוכה בדין "אהל זרוק אי שמיה אהל"].

 

ה אף על פי שיש להזהיר את הכהנים שלא יטמאו לקרובם שאיבד עצמו לדעת, מכל מקום אין לגזור בזה שגם לא יתאבלו עליו מחשש שילכו להטמא לו. ולכן באופן שמתאבלים על המאבד עצמו לדעת, גם הכהנים יתאבלו עליו. [ילקו"י שם סי' נז סעיף ה]

 

ו אסור לכהנים לבקר אצל קברות צדיקים, במערת המכפלה או בקבר רחל, ומצוה להוכיח לכהנים החרדים לדבר ה' באמירה נעימה לבל יכניסו עצמם בספק איסור טומאה דאורייתא, ולחלל קדושת כהונתם, ואין לכהנים ליטמא לתלמידי חכמים גדולים בזמן הזה אף בקבורתם. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד סי' נז ס"ו עמוד תשפז. שו"ת יביע אומר חלק א' חלק יורה דעה ריש סימן י', וחלק ד' חיו"ד סי' לה סק"ז. ויחוה דעת חלק ד' סימן נח עמוד רפט]

 

ז מותר לכהן ליטמא באהל של מת גוי, אבל לא במגע ובמשא, ומכל מקום נכון להזהר גם באהל מת גוי. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' נז ס"ז, עמוד תשפח. יביע אומר ח"א יו"ד ר"ס י']

 

ח כהן הרוצה ללמוד בבית ספר רפואי, והדבר כרוך בטומאת מת על ידי ניתוחים וכל כיוצא בזה, אסור לו ללמוד באותו בית ספר רפואי, בהיות וכהן אסור לו להטמא למת, ואסור לו אף להכנס בחדר שיש שם מת, וגם אם המת גוי אסור לו לנגוע בו. [שם סי' נז ס"ח]

 

ט כהן העובד בבית חולים כאח, שאסור לו להטמא למתים, אם עושה כן על פי ציווי הרופאים, אסור לו לישא כפיו, ולכתחלה לא יעלה לספר תורה לעליית כהן, אם לא יחזור בתשובה לקבל עליו לבל ישוב לכסלה. אלא שבס"ת אין חשש ברכה לבטלה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נז סעיף ט, עמוד תשפח. יחוה דעת ח"ד סי' נח]

 

י אשת כהן מעוברת וקרבו ימיה ללדת, מותרת להכנס לכתחלה באהל המת. [שם ס"ס נז] 

סימן יג – דיני סעודת הבראה לאבלים וברכת המזון בבית האבל

 

א האבלים אחר ששבו מבית הקברות אסור להם לאכול משל עצמם סעודה ראשונה, אלא מצוה על שכניו או ידידיו שיאכילוהו משלהם. וכיום נהגו בהרבה מקומות שהחברא קדישא דואגת לסעודת הבראה לאבלים. ואם שכניו לא שלחו לו, או שהוא יחידי בעיר, אינו חייב לצער את עצמו, אלא מותר לו לאכול משלו. וכל זה בסעודה ראשונה, אבל סעודה שניה והלאה, מותר לאבל לאכול משל עצמו.[ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קא, ובמהדורת תשס"ד סימן יג סעיף א עמוד רעח]

 

ב אשה אבלה מברין אותה נשים ולא אנשים, ומכל מקום אם יושבים בחדר האנשים והנשים ביחד, אין להקפיד בכל זה. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קא, ובמהדורת תשס"ד סי' יג סעיף ב עמוד רעח]

 

ג יש אומרים שאשה מותר לה להכין סעודת הבראה לאיש אבל, ואף להגיש לפניו סעודה זו, [גשר החיים]. ויש חולקים ואוסרים לאשה להגיש סעודת הבראה לאיש. [שלחן גבוה. ציץ אליעזר]. ואשה אבלה אין לבעלה להברותה משלו, אלא יביאו לה השכנים וכדו'. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קא, ובמהדורת תשס"ד סימן יג סעיף ג עמוד רעט]

 

ד עיקר סעודת ההבראה לכתחלה היא בלחם, והאבלים צריכים להשתדל במאד ליטול ידיהם ולאכול פת בסעודה זו. ואם אין לחם יעשו סעודת הבראה לכל הפחות בפת הבאה בכיסנין. [ולגבי חול המועד ראה להלן]. ואם אין לו פת הבאה בכיסנין יעשו הסעודה בתבשיל לבד. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמוד רעט]

 

ה המנהג שאין מברין אלא בפת וביצים שלוקות [או עדשים]. ונכון להוליך לאבל ביצים קלופות, כדי שלא יקלוף האבל בעצמו, ויראה כרעבתן. וכיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודה, כדי לשרות האכילה שבמעיו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד עמ' רפ]

 

ו טוב שבנוסף לאבלים יטול ידים גם מי שאינו אבל, ויבצע על הלחם ויברך המוציא, ואת הפרוסה יתן בידם, על שם פרשה ציון בידיה ויש נוהגים שכל בני המשפחה, גם מי שאינם אבלים, משתתפים בסעודה זו. אבל אין זה אלא מנהג ולא חיוב. [וראה להלן לגבי זימון]. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יג סעיף ו עמוד רפ]

 

ז צריך לעשות סעודת הבראה גם בראש חודש, בחנוכה ופורים, על כל השבעה קרובים שחייב עליהם אבילות, ואין חילוק בזה בין אב ואם לשאר קרוביו. וגם בימים הנז' עורכים את הסעודה בתבשיל ביצים ועדשים כנהוג. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קב, ובמהדורת תשס"ד סימן יג סעיף ז עמוד רפ]

 

ח מותר לשתות כוס קפה או תה משלו קודם סעודת ההבראה, ואינו חייב להביא כוס קפה ותה משל אחרים. אבל תבשיל או ביצה משלו, אסור לו לאכול אפילו בלא פת, קודם סעודת הבראה משל אחרים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קב, ובהמהדורת תשס"ד סימן יג סעיף ח עמוד רפ. יביע אומר ח"ד חיו"ד סימן כו אות ו']

 

ט מי שמת לו מת בערב שבת, ונקבר בערב שבת סמוך לערב, ולא הספיקו להברותו בערב שבת, כי ינטו צללי ערב, אין צריך להברותו במוצאי שבת, הואיל וימי השבעה כבר התחילו בערב שבת, ואמרינן הואיל ונדחה ידחה, אבל ביו"ט שמתחיל האבילות במוצאי החג, מברין אותו במוצאי החג.[ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קג, ובמהדורת תשס"ד סימן יג סעיף ט עמוד רפא. יביע אומר חלק ד' דף שא. חיו"ד סימן כו אות ז']

 

י מנהג עיה"ק ירושלים ת"ו שאין מברין על מת בחול המועד, זולת על אב ואם, ואז גם לשאר קרובים הנמצאים יש להברות במועד. אבל על מת שהוא משאר קרובים אין להברות במועד. ונכון להברותם במוצאי הרגל עם התחלת השבעה. ואם אינם רוצים לעשות הבראה כלל יש להם על מה שיסמוכו. ובכל יתר ערי הארץ יש להורות לעשות הבראה על כל הקרובים בחול המועד. וכל זה שנקבר בחול המועד, אבל אם היתה הקבורה ביום טוב, על ידי גויים, אין לעשות הבראה במועד, אלא לאחר המועד. וכשעושים הבראה בחול המועד על מת שנקבר בחול המועד, יש לעשותה בעוגות וקפה, ולא בביצים ועדשים כנהוג תמיד, מפני כבוד הרגל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד עמ' רפב]

 

יא מותר לאבל שלא לאכול ביום הקבורה עד צאת הכוכבים, ואז בלילה כאשר אוכל סעודה ראשונה מותר לו לאכול משלו. דמצות סעודת הבראה היא רק ביום הראשון בלבד. וגם יש אומרים שאין חיוב גמור לאכול סעודת הבראה, ורק אם אוכל חייב לאכול משל אחרים ולא משלו. אך ישתדל מאד לאכול לחם, שיש אומרים שזה דאורייתא. ולכן אם קברו את המת בסמוך לשקיעה, דין סעודת הבראה [שצריך לאכול משל אחרים] היא רק קודם הלילה, שבלילה הוא כבר יום אחר, ואין בו איסור שלא לאכול משלו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יג עמו' רפג]

 

יב אם המת נקבר תוך זמן בין השמשות, עד י"ח דקות אחר השקיעה, בין שנהג אבלות בפועל עד צאת הכוכבים, בין שלא נהג בפועל באבלות, הרי הערב נחשב יום שני לאבלות, וממילא פטורים מסעודת הבראה, ורשאים האבלים לאכול סעודה ראשונה משלהם. אולם אם המת נקבר אחר בין השמשות, אף שהוא קודם זמן רבינו תם, אפילו הכי נחשב כנקבר בלילה, ואם רוצים לאכול בו ביום צריכים לאכול משל אחרים, שאין אנו מצרפים את סברת רבינו תם כדי להקל לאכול משל עצמו.[ילקו"י אבלות תשס"ד סי' יג עמ' רפג]

 

יג מי שמתו נקבר ברגל, או ששמע שמועה קרובה ברגל או בשבת, יש לערוך את סעודת ההבראה במוצאי הרגל, או במוצאי שבת, בזמן תחלת האבלות בפרהסיא. ואין לערוך סעודת הבראה ביום טוב או בשבת. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יג סעיף יג עמוד רפד]

 

יד מי ששמע שמועה רחוקה [כלומר ששמע על הפטירה רק לאחר שלשים יום מיום המיתה], אין עושים לו סעודת הבראה כלל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יג סעיף יד עמוד רפה]

 

טו אם יושבים שני אבלים בסעודת הבראה, נכון שעוד אחד אחר יאכל עמהם, כדי לעשות זימון, והאבלים עצמם מצטרפים לזימון, הן לזימון של שלשה והן לזימון של עשרה. והמזמן אומר "נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו" והאוכלים עונים "ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו הגדול חיינו". (ולא כפי שנדפס באיזה סידורים). ואם היו עשרה ויותר, יוסיפו "אלהינו" מנחם אבלים וכו', וכן יענו המסובים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קד. ובמהדורת תשס"ד סימן יג סעיף טו עמוד רפה]

 

טז כשמברכים ברכת המזון בבית האבל, כל האוכלים שם מוסיפים בברכה שלישית נחם ה' אלוקינו וכו'. ובנוסח נחם שבברכת המזון לאבלים יש לומר: שופט בצדק לוקח נפשות במשפט וכו'. ונהגו שלא לומר "הרחמן" בבית האבל, הן האבלים, והן האוכלים עמהם. ובשבת כשסועד עם אחרים אף שמברך ברכת המזון בלחש, לא יחתום כדרך שחותם בחול, שאין להראות אבילות בפרהסיא בשבת.[ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמו' קב, ובמהדורת תשס"ד סימן יג סעיף טז עמוד רפו. יביע אומר חלק ו' דף רסה: חיו"ד סימן לח אות ב]

 

יז הנוסח הנכון בחתימת הברכה השלישית של ברכת המזון בבית האבל, הוא: ברוך אתה ה"'מנחם ציון בבנין ירושלים", וכדעת מרן השלחן ערוך, בין בברכת המזון שבבית האבל, בין בתפלת נחם בתשעה באב. ומכל מקום החותם בבית האבל "מנחם אבלים בבנין ירושלים" כפי נוסח הסידורים, אין למחות בידו, אבל לא יאמר מנחם אבלים ובונה ירושלים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמו' קג, ובמהדורת תשס"ד סי' יג עמ' רפו. יבי"א ח"ו דף רסד: חיו"ד סי' לח.]

 

יח בברכה רביעית של ברכת המזון שמברכים בבית האבל אומרים "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם לעד האל אבינו וכו' מלך החי הטוב והמטיב אל אמת שופט בצדק וכו"'. ויאמר זאת בכוונה ראויה, כדי להצדיק עליו את הדין, ולקדש שם שמים. [ילקו"י אבלות סי' יג סעיף יח]. ואומרים ברכת אבלים בברכת המזון, בסעודות בבית האבל, גם אם היה המת רשע. [ילקוט יוסף אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד קד. ובמהדורת תשס"ד עמוד רפז, יביע אומר ח"ו דף רסג. חיו"ד ס"ס לו].

 

יט מותר לאבלים לזמן בעצמם, בין אם יש שם שלשה אבלים, בין אם יש שם אחרים המצטרפים עמהם, ואין צריך דוקא לכבד אחרים שיזמנו. ומהדין מותר לאבל לזמן גם על כוס יין, אלא שבלאו הכי המנהג כיום ברוב המקומות שאין מברכים ברכת המזון על כוס יין, [גם שלא בבית האבל], אפילו כשאכלו שם שלשה ועושים זימון. [והנוהגים לחוש למצריכים כוס גם בשלשה, תבא עליהם ברכה]. וכבר כתבנו לעיל דאחר הקבורה מותר לאבלים לאכול בשר, ולשתות מעט יין כדי לשרות המאכל. אבל לא ישתה כמות מרובה של יין. וגם מי שרוצה להמנע מלאכול בשר ולשתות יין בשבעה ימי אבלות, לא יחמיר בזה בסעודות שבת, שאין להראות אבלות בפרהסיא בשבת. [ילקו"י אבלות תשס"ד סימן יג סעיף יט עמוד רפז]

 

כ כשמברכים ברכת המזון בבית האבל בשבת שבתוך השבעה, אם האבל מברך לעצמו או בשלשה אבלים, מוסיפים בברכה שלשית ורביעית ההוספות השייכות לאבלים כמו ביום חול. [וגם צריך להזכיר שבת או ראש חודש בברכת המזון]. אבל אם האבל סועד עם אחרים, אף על פי שמברכים ברכת המזון בלחש, לא יחתום כדרך שחותם בחול, שאין להראות אבילות בפרהסיא בשבת. וכל זה דוקא אם זימן עם אותם אחרים שאכלו עמו, אבל אם האבלים אכלו לבדם, והאחרים נמצאים שם בלא קשר לסעודה ולזימון, האבלים יברכו ברכת המזון השייכת לאבלים ואין זה נחשב כפרהסיא. [ופשוט שבחול המועד, וכל שכן ביום טוב, אין אומרים ברכת אבלים בברכת המזון]. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יג סעיף כ עמוד רפח] 

סימן כח – הנהגות בבית האבל בימי השבעה

 

א אין ראוי לומר את נוסח ההשכבה "מנוחה נכונה" וכו' גם בשבעת ימי האבילות, ועדיף יותר לעשות ההשכבה בנוסח המקוצר, וראוי ונכון למספידים שלא להרבות בשבח הנפטר, כדי שלא לעורר את מדת הדין בשמים על הנפטר, שכשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כח סעיף א עמוד תמא]

 

ב נוהגים להדליק נר שמן בבית הנפטר כל שבעה, כי נר ה' נשמת אדם. ומנהגינו להדליק נר נשמה לכבוד הצדיקים ועילוי נשמתם. ומכל מקום כל הדלקת הנרות אין היא חובה מצד הדין, אלא מנהג שיסודתו בהררי קודש. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כח עמוד תמב]

 

ג מנהגינו להדליק נר נשמה בבית האבל, אף על פי שהמת נפטר בבית חולים, או בבית אחר, שכשם שהתפילה בבית האבל מועילה לנחת רוח לנשמת המת, אף על פי שאינו בית שנפטר שם המת, כן הדלקת הנר מועילה לעשות נחת רוח לנשמת המת. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד סי' כח סעיף ג' עמוד תמב. יחוה דעת חלק ה' סימן ס' עמוד רעו]

 

ד אפשר לצאת ידי המנהג של הדלקת נר נשמה בנר חשמלי. ומה טוב להתנדב עבור הדלקת מנורות החשמל של בתי המדרש שעוסקים בתורה לאור החשמל, שבזה יגרום לעילוי נשמתם של הנפטרים, ויהיו מליצי יושר עליו, כי נר מצוה ותורה אור. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמ' תמג. יחוה דעת חלק ה' סימן ס' עמוד רעו]

 

ה יש נוהגים שאחר שמת להם מת, מעמידים בית קערה מלאה מים על קרקע עולם, עד תום שבעת ימי האבילות, ואצלו נר דלוק במשך כל שבעת ימי האבילות, ואין למחות בנוהגים כן, כיון שמצינו איזה טעם לזה, וכבר כתבו כמה פוסקים דכל כהאי גוונא ליכא בהכי משום דרכי האמורי. [ילקו"י אבלות תשס"ד סי' כח עמ' תמג. יבי"א ח"ד חיו"ד סי' לה אות ב]

 

ו נוהגים לכסות המראות שבבית האבל כל שבעה, ואם אין מתפללים בבית האבל אין צורך לכסות המראות. [ילקו"י אבלות שם סימן כח עמוד תמד. יבי"א ח"ד דף שכז: יו"ד סי' לה אות ג']

 

ז יש נוהגים שלא ליקח שום דבר מבית האבל תוך שבעה ימים, ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, שיש אומרים שאין למנהג זה שום עיקר ושום מקור. [ילקו"י הל' אבלות מהדורת תשמ"ט עמ' קכב, ובמהדו' תשס"ד, סי' כח עמ' תמד, יביע אומר ח"ד דף שכז: חיו"ד סי' לה אות ד] 

דין אבלות בחנוכה

 

א מי שנפטר לו מת בימי החנוכה, נוהגים בהם כל דיני אבלות לדברי הכל, וקורעים על הקרובים, וכן מבקרים ומנחמים את האבל בחנוכה. ויש מקומות שנהגו שהאבלים על אב ואם, אינם אומרים קדיש בחנוכה, אך הוא מנהג גרוע, ואם אפשר לבטלו בהסברה נעימה, הנה מה טוב, ואם לאו לא יבטלוהו ביד חזקה, מפני המחלוקת. [ילקו"י אבלות סי' מג עמ' תרצ] 

סימן נח – שמועה קרובה ושמועה רחוקה
[שייך לשלחן ערוך סימן תב]

 

א מי ששמע שמועה רחוקה על אב ואם, דהיינו ששמע על פטירתם אחר שעברו שלשים יום, אסור בתספורת כל שלשים יום. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמ' שה, ובמהדורת תשס"ד סימן נח סעיף א, עמוד תשפט. יביע אומר ח"א חיו"ד סי' כה אות יד, ובדף רס. חיו"ד סי' כו אות ה]

 

ב השומע שמועה רחוקה לאחר שלשים יום, צריך לשבת באבלות שעה אחת, אולם הדבר פשוט דלאו דוקא שעה אחת, אלא די בזמן מועט, כגון רבע שעה, או אפי' כמה רגעים לנהוג במעשה אבילות.[ילקו"י על הלכות אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד שה, ובמהדורת תשס"ד סי' נח ס"ב עמו' תשצ. יבי"א ח"ב יו"ד סי' כח]

 

ג השומע שמועה רחוקה, דהיינו אחר שלשים יום, על אביו או אמו, ופגע בו הרגל בתוך שלשים יום לאבלו, מותר לו להסתפר בערב יום טוב לכבוד החג, ואף אם פגע הרגל מיד לאחר שמועה רחוקה, ונהג שעה אחת, הרי הוא כאילו פגע בו הרגל תוך שלשים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמ' שה, ובמהדורת תשס"ד סי' נח ס"ג, עמוד תשצא. יביע אומר ח"א חיו"ד סי' כו]

 

ד מי ששמע שמועה ביום שלשים לקבורה, שהוא יום ל"א למיתה, נחשב כשמועה רחוקה, ולא כשמועה קרובה, שלענין שמועה רחוקה אנו מונין מיום המיתה ולא מיום הקבורה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' נח ס"ד עמוד תשצא. יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' מג אות ט]

 

ה השומע שמועה קרובה בזמן בין השמשות, חשיב כיום הראשון לימי האבל, ואף על פי שעדיין לא ישב שבעה, ולא חלץ את מנעליו, אפילו הכי נחשב לו אותו יום כיום אחד משבעת ימי אבלות. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' נח ס"ה. עמ' תשצב. יבי"א ח"ח חיו"ד סי' לד]

 

ו השומע שמועה שמת לו מת מאותם שצריך להתאבל עליהם, והיא שמועה קרובה, ועדיין יום, מונה מיום מחר, ואותו יום אינו עולה לו. [שלחן ערוך סימן תב סעיף י"א. וראה בכיו"ב ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' נח ס"ו, עמוד תשצג. יביע אומר ח"ה דף רצ: אהע"ז סי' ז' סק"ד]

 

ז מי שבאה לו שמועה שמת קרובו, והדבר בספק אם היא שמועה רחוקה או קרובה, אין צריך להתאבל שבעה ושלשים, אלא די לו לשבת שעה אחת באבל, כדין שמועה רחוקה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נח סעיף ז עמוד תשצד. יביע אומר ח"ז חלק יורה דעה סימן מג אות ח]

 

ח השומע שמועה, וספק אם היא שמועה קרובה או שמועה רחוקה, דהיינו לאחר שלשים יום, יש להקל שלא לקרוע, שהעיקר הוא שהקריעה היא מדרבנן. (ובספיקא אזלינן לקולא). אבל באביו ואמו קורע לעולם. [ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד עמ' תשצד. יביע אומר ח"א סי' כו הער' א']

 

ט מי שבאה לו שמועה ספק רחוקה ספק קרובה וישב שעה אחת, [שהרי בספק שמועה קרובה הולכים לקולא כאילו היתה שמועה רחוקה], ואחר כמה ימים נודע לו שאז היתה שמועה קרובה בתוך שלושים, וכעת עברו שלושים יום, אין צריך לחזור ולהתאבל יותר. [שם סי' נח סעיף ט]

 

י מי שמת לו מת בארצות הברית ובאה לו השמועה כאן בארץ ישראל בלילה שאחר שלשים, אבל בארצות הברית הוא עדיין יום ל', הכל לפי מקומו ושעתו, ומכיון שכאן עברו ל' יום הוה ליה שמועה רחוקה. ואם הנפטר מת כאן בארץ ישראל, וקרובו שמע על כך בארצות הברית, ושם עדיין הוא יום שלשים, וכאן ליל ל"א, נחשב כשמועה קרובה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד שט, ובמהדורת תשס"ד סימן נח סעיף י' עמוד תשצה]

 

יא מי שהודיעו לו שמת קרובו שחייב לישב עליו שבעה, והאסון אירע כמה ימים לפני כן, אינו מונה שבעה ושלשים אלא מיום שנודע לו, שיום שמועה קרובה כיום קבורה, ומכל מקום הלימוד שנוהגים לעשותו בליל השלשים, אם ידוע יום המיתה יעשו ביום המיתה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נח סעיף יא, עמוד תשצה, ועמוד תרעו]

 

יב מי ששמע שמועה קרובה, דהיינו ששמע על פטירת קרובו בתוך ל' יום לפטירתו, שדינו כיום קבורה, אין לו להניח תפילין ביום שמועה קרובה, ולמחרת לא יניח תפילין רק לאחר הנץ החמה. [שם מהדורת תשס"ד סי' נח סי"ב, עמוד תשצה. יבי"א ח"ב דף רא: יו"ד ר"ס כז]

 

יג מי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני ובאה שמועה לקרוביו, יש ללכת אחר יום המיתה והיא בכלל שמועה רחוקה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נח סעיף יג, עמוד תשצה]

 

יד מי שבא לביתו אחר כמה ימים שנעדר מהבית, ומצא את בני ביתו יושבים שבעה, והם כבר ביום האחרון של האבלות, קיימא לן שהוא מונה עמהם, ויוצא מגזרת שבעה עמהם. ומיד לאחר שעמדו מנחמים, מניח תפילין בברכה, אף שהוא יום ראשון אצלו. ולא דמי לשמועה קרובה בתוך ל' שאינו מניח תפילין ביום ששמע השמועה, דהכא כיון שקם עם בני ביתו מהשבעה, דינו כמי שיצא לגמרי מגזרת שבעה, ויכול להניח תפילין. ויש חולקים ואומרים שבכל זאת יניחן בלא ברכה, דהוי כשומע שמועה קרובה בתוך שלשים שאינו מניח תפילין. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נח סעיף יד, עמוד תשצו]

 

טו כל שנהג מקצת מעניני אבלות בשמועה קרובה, בבכיה וצעקה, אף על פי שלא עשה קריעה, נחשב לו האבל מיום השמועה. ואם פגע בו הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה. [יביע אומר חלק י' חיו"ד דף שסד טור א' ד"ה שם]. 

סימן יד – חובת האבלות – על מי צריך להתאבל, ומי הם החייבים באבלות

הודעה חשובה: זכות גדולה לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת הנפטר – אני בעל האתר – שמעון כהן סופר סתם מוסמך עם תעודה הכותב ספרי תורה – כנס לקישור

א אין נוהגים אבילות אלא על שבעה קרובים, ואלו הם: אביו, אמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו ואשתו. שכל אלו נחשבים כקרובים שהכהן רשאי ליטמא להם. והוסיפו עליהם גם אחיו או אחותו מאמו, בין בתולה בין נשואה. וכן אחותו הנשואה מאביו. [אף שבאלו אין הכהן מיטמא להם, עם כל זה נוהגים עליהם אבלות]. [ילקו"י שם עמ' רצ. ובמהדורת תשמ"ט עמ' צד].

ב כתב הרמב"ם: מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'. ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה אינן דין תורה. אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות, ושבעת ימי המשתה. ע"כ. והיינו אבלות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה דהוי מן התורה. וכל זה בשבעה הקרובים הנ"ל, אבל אותם שהוסיפו עליהם, כגון אחיו מאמו, ואחותו מאמו, ואחותו הנשואה מאביו, אף שמתאבלים עליהם, אין האבלות אלא מדרבנן, אפילו ביום הראשון. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד סעיף ב עמוד רצ]

ג מנהגינו כיום שאין אדם מתאבל על חמיו וחמותו, שעכשיו נהגו כולם למחול, ולא נהגו לא בקריעה ולא בשום אבלות, ואין להחמיר בזה כלל. ומכל מקום מנהג ידוע הוא אצל הספרדים ועדות המזרח שהחתן משתתף בתפילות לימודים ואזכרות, הנערכים לעילוי נשמת חמיו למשך ימי השבעה בבית האבל, ומנהג ישראל תורה הוא. ואם אין לחמיו ולחמותו בן נכון שיאמר עליהם קדיש, אם הוריו אינם מקפידים. ובזמנינו נוהגים שאין האשה מתאבלת עם בעלה על חמיה ועל חמותה, וכן אין הנכדים מתאבלים עם אביהם על הסבא. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד צד. ובמהדורת תשס"ד סי' יד ס"ג עמוד רצא]

ד ראובן שנפטר בלי בנים, ואשתו המתינה לייבום או לחליצה, ובתוך זמן זה נפטרה גם היא, אין היבם חייב להתאבל עליה, ובפרט בארץ ישראל שפשט המנהג להקל בזה. [ואין מתאבלים על ארוסה]. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד צה, ובמהדורת תשס"ד סימן יד עמו' רצב]

ה תינוק שמת לאחר ל' יום שלימים מעת לעת, צריך לישב עליו שבעה, אך אם לא עברו עליו ל' יום מעת לעת, וכגון שמת בליל ל"א ללידתו בטרם שלמו לו שלשים יום מעת לעת, [והיינו שנולד ביופ חמישי בשבוע אחר הצהרים, ומת בחצות ליל שבת], אין מתאבלין עליו. וכל שכן אם עברו על התינוק רק כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, שאין מתאבלים עליו, שלא יצא מחזקת נפל, ולא חל עליהם אבלות כלל. [שכן דעת השואל ומשיב, והלכה כדברי המיקל באבל. וסיוע לדבריו שכ"כ גם העונג יום טוב להצריך מעת לעת, ואע"פ שרבים חולקים, קי"ל הלכה כדברי המיקל באבל, ואפילו לגבי מחלוקת הפוסקים. ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד צו, ובמהדורת תשס"ד סי' יד ס"ה עמו' רצג. יביע אומר ח"ח סי' לג. ובח"י בהערות לרב פעלים ח"א חי"ד סי' מט דף של ע"א]

ו תאומים שאחד מהם מת תוך שלשים יום, והשני לאחר שלשים, על הראשון אין מתאבלים כלל, ועל השני חייבים להתאבל, שהרי חי יותר משלשים יום ויצא מכלל נפל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד סעיף ו עמוד רצד]

ז תינוק שנולד בזמנו [לתשעה חודשים], וחי יותר משלשים יום מעת לעת, אך רוב ככל זמן חיותו היה מחובר למכשירי הנשמה, ובלעדיהם ספק גדול אם היה חי, אפילו הכי צריכים לנהוג עליו שבעה ימי אבלות, אחר שיצא מכלל נפל. וכן אם נולד עם מום בלב שעל פי רוב תינוק כזה אינו חי לאורך ימים, אם נולד בחודש התשיעי יש להתאבל עליו כדין. אבל אם כל זמן חיותו היה מחובר למכשירי הנשמה, ובלעדיהם לא היה חי, אפילו מת לאחר שלשים יום, ואפילו נולד בחודש התשיעי, אין להתאבל עליו, מאחר שלא חי בכוחות עצמו כלל, אלא בסיוע מכונת הנשמה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד סעיף ז עמוד רצד]

ח תינוק שנולד בחודש השישי להריון, ושהה למעלה מחודשיים באינקובטור, ומת, אין מתאבלין עליו, אף שחי אחר הלידה יותר מחודש. דלענין אבילות נקטינן לקולא בנידון זה. וכן תינוק שנתנוהו באינקובטור ומת בתוך שלשים יום להוצאתו מן האינקובטור, אין להתאבל עליו, שלא יצא מדין ספק נפל, וספיקו לקולא. וכן אין לקיים בו מצות פדיון הבן אלא לאחר שלשים יום מעת שהוציאוהו מהאינקובטור על פי רופאים. [ילקו"י מהדורת תשמ"ט עמוד צז, ובמהדורת תשס"ד סי' יד סעיף ח עמוד רצה. יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' לז עמוד שלז]

ט אין לחנך את הקטן לנהוג דיני אבילות בימי השבעה, ואפילו בקטן שהגיע לחינוך, וכל שכן שאין לבטלו מתלמוד תורה. ואפילו על אבלות של אב ואם אין צריך לחנכו, דאף שמחנכים את הקטנים לכיבוד אב ואם, מכל מקום לענין אבלות אין צריך לחנכם לכך. ואדרבה יש בזה קולא שעל ידי זה יבטלו אותו מללמוד תורה. אך לענין קריעה, קורעים לקטן את בגדיו מפני עגמת נפש, שהקרובים יראו ויבכו על המת. ואפילו במקום שאין משום עגמת נפש [שאין שם קרובים אלא הקטן], נכון לחנכו במצות קריעה, אם הקטן הגיע לחינוך. והמיקל גם בזה [שלא לקרוע] לא הפסיד, שיש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד צו, ובמהדורת תשס"ד סימן יד סעיף ט עמוד רצז]

י ומכל מקום לענין אמירת קדיש, טוב ונכון להרגיל את הקטן לומר קדיש על אב ואם, אחר שהדבר מועיל לזכות ההורים. אך בקדישים של התפלה נכון שאחד מהקהל יאמר הקדיש עם הקטן. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד צו, ובמהדורת תשס"ד סימן יד סעיף י עמוד רצט]

יא קטן [עד י"ג שנים] או קטנה [עד י"ב שנה] לא חלה עליהם שום אנינות, ויכולים ללכת לבית המדרש להתפלל ולברך ולקרוא קריאת שמע, תיכף אחר הפטירה. אך קטן שהגדיל בתוך זמן אנינותו, חייב באנינות משעה שהגדיל ונעשה חייב במצוות. [ילקו"י סימן יד עמוד ש']

יב קטן שמת אביו או אמו, והגדיל ונעשה לבר מצוה באמצע ימי השבעה, בטל ממנו כל דיני אבלות, ואינו חייב בהם. ומכל מקום אבלות י"ב חודש שאינו אלא משום כבוד אביו ואמו, יש לומר דעל כל פנים חייב בזה. ולכן אומר קדיש במשך השנה, כנהוג. [שם עמ' שא].

יג מי שהיה נשוי לגויה ונפטר בלי שיחזור בו, אין לאחים לשבת עליו שבעה, אלא ישבו עליו שעה אחת בלבד. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד סעיף יג עמוד שב]

יד מי שציוה קודם מותו למסור את גופו למדע אחר פטירתו, יש אומרים שאין להתאבל עליו כלל,[ורק יאמרו אחריו קדיש]. ויש אומרים שמתאבלים עליו, דאף שעשה מעשה חמור מאד, אינו בכלל מאבד עצמו לדעת שאין מתאבלים עליו. וכן עיקר. וכיום שיש אפיקורסים שאינם מאמינים בתחיית המתים, ומצווים למסור את גופותיהם לאחר מיתתם למחקר רפואי, אין צריך להשתדל להביאם לקבר ישראל. וכשנמסרים לקבורה לידי החברא קדישא, יקברום ליד הגדר רחוק מקברי ישראל. ומיהו אם היה טועה וחושב שעושה חסד להציל נפשות מישראל, ובחייו לא היה פורש מדרכי הצבור, מצוה להתאמץ להביאו לקבר ישראל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד סעיף יד עמוד שב]

טו מי שציוה את בניו לפני מותו שינתחו אותו אחר פטירתו, אף על פי שציוה על דבר איסור, ואסור להם לשמוע לציווי זה, משום איסור הנאה מן המת, ומשום ניוולו, עם כל זה יושבים עליו שבעה, כל שלא עשה כן מתוך אפיקורסות. [ילקו"י אבלות תשס"ד סי' יד עמוד שגו]

טז מי שנתן את הסכמתו שאם יהיה חולה מסוכן ינתחוהו ויוציאו ממנו את הלב, יושבים עליו שבעה, כל שלא עשה כן מתוך אפיקורסות וכפירה בתחיית המתים והשארת הנפש. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' יד סעיף טז עמו' דש. ועיין באגרות משה יו"ד ח"ד סי' נד שהתיר השתלת לב עם מיתת המח, אף שהלב פועם. והדר ביה ממ"ש באג"מ יו"ד ב', והו"ד בילקו"י עמ' פא. וצ"ע]

יז בזמן הזה מתאבלים כרגיל גם על מי שהיה רשע ומחלל שבת בימי חייו ועבר עבירות רבות, שדין רוב החילוניים בזמנינו כדין תינוקות שנשבו לבין הגויים. וכן אומרים קדיש והשכבה גם על מי שאביו היה רשע. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד סעיף יז עמוד דש]

יח אחים שהיתה מריבה ביניהם, והאחד חירף וגידף, ובדבריו אמר שמי שימות קודם לא ישב עליו שבעה, והשני הסכים לכך, נראה שעם כל זה אינו פטור מלישב שבעה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד ק'. ובמהדורת תשס"ד סימן יד סעיף יח עמוד שז]

יט מי שגידל יתום בתוך ביתו במשך שנים, אין אותו יתום צריך לנהוג אבילות אחר פטירת הוריו מאמציו, ואינו יושב עליהם שבעה אפילו אם גידלו אותו מקטנותו. אך יראה עצמו שהוא בצער על פטירתם, ואם אפשר לא יגלח כל שבעה או כל שלשים. [ראה להלן סימן ל' סעיף כד]. ויש אומרים שמותר לו לנהוג עליהם אבלות, ולקבל תנחומין כל שבעה, משום הכרת הטוב למי שגדלוהו והיו לו כאב ואם, וגם לדבריהם הרי הוא חייב בתלמוד תורה בשעה שאין מנחמים. ורק כשבאים מנחמים פטור מתלמוד תורה. וכן לענין תפילין חייב להניחן. ואם אין להם בנים שיאמרו עליהם קדיש, ראוי שיאמר עליהם קדיש כל י"ב חודש (חוץ מהשבוע הראשון של חודש ה- י"ב), ולומר השכבה לעילוי נשמתם. [ילקו"י אבלות מהדור' תשמ"ט עמוד ק'. ובמהדו' תשס"ד סי' יד עמוד שח]

כ אשה שנישאה ומת בעלה, ונתייאשו מלקוברו, ונישאה שוב, ואחר כך הראשון ניתן לקבורה, או ביום ליקוט עצמות על בעלה הראשון, אינה מתאבלת עליו. [שם סי' יד עמ' שח]

כא אשה שמתה והיתה בקטטה עם בעלה והיה בדעתו לגרשה, יש אומרים דאינו צריך להתאבל עליה, דמאחר ואינו יורשה גם אינו מתאבל עליה. וכל שכן אם בית דין פסקו עליהם להתגרש, ואחד מהם סירב לקיים הפסק, שאין להתאבל. אך יש חולקים ואומרים שצריך להתאבל עליה, שמאחר ועדיין לא נתן לה הגט, אכתי אשתו היא וחייב להתאבל עליה. וכן עיקר לדינא כסברא שניה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד סעיף כא עמוד שט, ודלא כמ"ש בזה בחיים וחסד דא"צ לישב שבעה אחר אשתו, וזה אינו]

כב הורים שנתגרשו אין ספק שהבנים יושבים עליהם שבעה, וכן בן או בת שנולדו לאחר הגירושין, ומעולם לא היה להם קשר עם האב, ואף האב ויתר בפני בית דין על כל זכויותיו וקשריו עם הבן, אף על פי כן אם האב מת חייבים בכל דיני אבלות, בשבעה ושלושים, ושמירת י"ב חודש באמירת קדיש וכדו'. והדין כן אף במי שהוריו מסרוהו לאימוץ בקטנותו, ולא טרחו בגידולו כלל, ואף אם האבא לא ראה את בנו מעולם.[שם עמ' שי]

כג אשה שבעלה הראשון נפטר ונישאת לאחר, אין לה לעשות אזכרה לבעלה הראשון ביום השנה ביום המיתה. אולם אם אין מי שיערוך לו אזכרה, וגם אין הבעל השני מקפיד כלל, יכולה לעשות אזכרה לבעלה הראשון. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד עמוד שיא]

כד מת מצוה קונה את מקומו ונקבר במקומו. ואולם בזמן הזה לא נוהג דין מת מצוה שקונה את מקומו, ותמיד צריך לפנותו לבית הקברות. וכן חיילים שנהרגו בשעת המלחמה, וקברום במקומם, מותר לפנותם אחר כך לקוברם בבית הקברות. [שם סעיף כד]

כה אם נפטר אדם שהוא ערירי, מצוה רבה להשתדל ולסייע בקבורתו, ולערוך עבורו אזכרה. ונכון שישכירו אברך שיאמר קדיש לעילוי נשמתו במשך השנה, שזהו חסד של אמת. וכן מי שהשאיר אחריו בנים חילוניים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואינם מקפידים לומר קדיש וכו', ראוי ונכון להשכיר אברך שיאמר אחריו קדיש, ולערוך אזכרה לעילוי נשמתו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יד סעיף כה עמוד שיא]