מחבר: admin

א אסור להשמיע קול בכלי שיר בשבת, שמא יתקן כלי שיר. ולאו דוקא בכלי שיר, אלא אפילו ביד, כגון להכות כף אל כף כשהוא במקום שמחה ושיר, אסור. ולא אסרו אלא בקול של שיר. וכל שכן שאסור להשמיע כלי שיר הפועלים ע"י חשמל או מגבר. [ילקו"י שבת ה' עמ' סו]. ב מותר להכות כף אל כף בשבת כדי לעורר את הישנים מתרדמתם, שמאחר ואינו דרך שירה אין בזה איסור משום השמעת קול בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד סז]. ג אף על פי שכל השמעת קול שאינה דרך שירה מותרת בשבת, מכל מקום מי שהופקד לשמור את הפירות, ורוצה להכות כף אל כף כדי להבריח את העופות, אסור לו לעשות כן, אף שאינו דרך שיר, דחיישינן שמא יטול צרור ויזרוק לרשות הרבים כשירצה להבריחם. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד סח]. ד אין להכות על השלחן בשבת בכף או מזלג לפי קצב השירה. אבל מותר להכות בכף על בקבוק או על כוס, כדי להשתיק את קהל המסובים, שהרי אינו עושה כן דרך שירה. ולכן מותר לדפוק במפתח על הדלת, כדי שיפתחו הדלת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד סח]. ה מצוה רבה לבטל מה שיש נוהגים להכות בעת השירה בשבת בכפות ומזלגות על כלי נחושת או בצלחת. ואף בסעודת חתן וכלה אין להקל בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד סט]. ו מה שיש נוהגים למחוא כף בשבת אחר שמיעת נאום וכדומה, אין בזה איסור, שהרי אין כאן כל כוונה לשירה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד סט]. ז מותר להכות כף אל כף כדי להשתיק התינוק, ואם עושה כן דרך שירה יכה על גב היד ולא כדרכו בימי החול. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד סט]. ח המקישים את האגודל באמה, ומשמיעים קול, כדי לשחק עם התינוק, אם עושים כן בדרך שירה, יש למונעם מכך, אבל אם אין עושים כן בדרך שירה, אין בזה איסור. ט אלו שקוראים לחבריהם בשבת ומצפצפים בפיהם בשריקה, אין בזה איסור מצד השמעת קול בשבת, דכיון שעושים כן בפה לא גזרו בזה. והמחמיר תבא עליו ברכה, ובלאו הכי אין דרך בני התורה לשרוק בפיהם גם בימי החול. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד ע]. י אסור לנגן בכלי שיר או בזוג ופעמונים בשבת, אפילו בשמחת חתן וכלה, ואפילו לדעת הרמ"א שכתב "שבזמן הזה שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר, ואפשר שעל פי זה נהגו להקל בכל", היינו דוקא לענין טיפוח וריקוד, אבל לנגן בכלי שיר, חלילה להקל על-ידי ישראל. והרוצה להקל בזה יש למחות בידו. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עב]. יא יש להחמיר שלא לומר לגוי לנגן בכלי שיר בשמחה של מצוה בשבת, אפילו בכלי שיר שאינם פועלים על-ידי חשמל, חוץ משמחת חתן וכלה. ולכן אסור לומר לגוי לנגן בכלי שיר בשמחת תורה. ועל-ידי ישראל אפילו לקשקש בפעמונים אסור. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עג]. יב קיימא לן שבות דשבות במקום מצוה מותר, והיינו אפילו במקום מצוה שיש בה הנאת הגוף, כגון לומר לגוי בשבת שיביא לו פת לסעודת שבת, וכמו שפסק כיוצא בזה מרן בשלחן ערוך (סימן שלח סעיף ב), שמותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר לשמחת חתן וכלה, משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה, אף על פי שיש במצוה זו גם הנאת הגוף. ושלא כדברי הערך השלחן שאוסר שבות דשבות במקום מצוה שיש בה הנאת הגוף, והוא עצמו מודה שדעת מרן השלחן ערוך להתיר. ואנן אתכא דמרן סמכינן. יג יש אומרים שלא הותר שבות דשבות במקום מצוה או במקום חולי, אלא כשהשבות האחד על ידי גוי, אבל שבות דשבות ששניהם על ידי ישראל, אסור אפילו במקום מצוה. ויש חולקים ואומרים שלעולם יש להקל בשבות דשבות במקום מצוה אפילו שני השבותים נעשים על ידי ישראל, ויש לסמוך עליהם להקל כשיש צורך בכך. יד מותר להקיש בשבת על הדלת וכיוצא בזה. וכן מותר להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבועה בה, מאחר שכל זה אינו דרך שיר וגם אינו מתכוין לשיר. וכן הוא דעת מרן השלחן ערוך. אולם לדעת הרמ"א אין להקל בזה, אחר שעושה כן בכלי המיוחד לכך. והדבר פשוט שלכל הדעות אסור להשתמש בשבת בפעמון חשמלי. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עד]. טו דלת אשר עם פתיחתה נשמע קול פעמונים בצידה הפנימי, והפעמונים תלויים בה כדי שבני הבית ידעו על כניסת אדם לבית, מותר לפותחה בשבת, אף שנשמע קול מהפעמון דרך נגינה. ואין בזה איסור משום השמעת קול בשבת. ומכל מקום המחמיר להסיר את הפעמון מהדלת מערב שבת, תבוא עליו ברכה. טז פעמון הפועל על-ידי כח חשמלי, התלוי במשקוף הדלת, ואשר עם פתיחת הדלת הפעמון משמיע קול, צריך להסירו מערב שבת, כדי שלא לגרום חילול שבת עם פתיחת הדלת. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד עה]. יז כבר פשט המנהג בכל המקומות לתת על הספר תורה פעמונים המשמיעים קול, ואין בזה איסור משום משמיע קול בשבת. אבל אין ליטול את הפעמונים של הספר תורה ולקשקש בהם, אפילו בשמחת תורה, מאחר ודמי קצת לכלי שיר. והמקילים בזה צריכים לבטל מנהגם. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עז. ועמוד פז, ועמ' שעח. ושארית יוסף חלק ג' עמוד תלו]. יח פרוכת שתלויים בה פעמונים המשמיעים קול עם הזזת הפרוכת בעת פתיחת ההיכל, אין צורך להסירה מערב שבת, שהרי פעמונים אלה עשויים לצורך מצוה להודיע לעם על פתיחת ההיכל ואינו קול של שיר. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עז]. יט מכשיר הנקרא "קולן", שמשתמשים בו שליחי צבור וחזנים כדי להשוות את קול נגינתם, על ידי שנוקשים בו ומקרבים אותו לאזנם ושומעים קול נגינה דקה, שליח צבור הירא וחרד לדבר ה' לכתחלה לא ישתמש בו בשבת ויום טוב, והשואל מורים לו להחמיר. ומכל מקום המיקל בזה מעצמו אין למחות בו ביד חזקה, שיש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עח]. כ מותר לכוין שעון מעורר מערב שבת כדי שיצלצל בשבת, ואין בזה איסור משום משמיע קול בשבת. ויש אומרים שאם שכח למלאת את פעמון השעון ולהכינו לצלצול מערב שבת [על-ידי מתיחת הקפיץ], אסור למלאותו בשבת, מפני שגורם בשבת להשמעת קול, ויש מתירים, וכן עיקר לדינא. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עט]. כא שעון מעורר הפועל באמצעים מיכניים, מותר להרים את הכפתור בליל שבת כדי שעל-ידי כך השעון יצלצל בשעה הקבועה לפנות בוקר, שהרי אינו אלא מסיר את המונע בלבד. ויש לצדד להקל בזה גם בשעון מעורר עם בטרייה, שרוצה להרים את הכפתור כדי שהשעון יצלצל למחרת, שאינו אלא מסיר מונע וגורם לצלצול שאינו איסור תורה. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד עט]. כב שעון מעורר קפיצי [הפועל באמצעים מיכניים] שהתחיל לצלצל, מותר ללחוץ על הכפתור כדי להפסיק את הצלצול. ושעון אלקטרוני המצלצל בשבת, ומפריע לשינת הילדים וכדומה, יש לכסותו בכרים וכסתות, ונכון להחמיר שלא ללחוץ על הכפתור להפסיק את הצלצול, ובפרט שיש אומרים שדבר זה אסור לעשותו מעיקר הדין. [ילקוט יוסף שבת ה עמ' פא].

א הספרדים ההולכים בעקבות הוראות מרן השלחן ערוך מותר להם לכבד בית מרוצף בשבת במטאטא כדרכם בחול. ואפי' במטאטא העשוי מענפי אילן יבשים שאינם נכפפים, ובודאי נשבר מהם בעת הטיטוי, אפשר להקל. אבל בקרקע שאינה מרוצפת אין להקל אלא על-ידי גוי. ולדעת הרמ"א יש להחמיר שלא לטאטאות את הבית אפילו במרוצף. אבל על ידי גוי יש להקל בכל ענין, בין בבית מרוצף ובין בבית שאינו מרוצף. ויש אומרים שגם לאשכנזים יש להקל לטאטאות את הבית במטאטא מברשת שאינו עשוי מקש, אף על-ידי ישראל, ואין לחוש שמא יבואו לטאטאות בית שאינו מרוצף ואז ישוו גומות, דכיון שבזמן הזה כל הבתים שבעיר הם מרוצפים אין לגזור בית מרוצף אטו בית שאינו מרוצף. וכן עיקר. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד סב]. ב אין שוטפין את הקרקע במים בשבת, אפילו בקרקע מרוצפת. ומכל מקום כשיש לכלוך על הרצפה, מותר לשפוך על מקום הלכלוך מעט מים מכלי, ולנגב המים במגב [מקל-גומי]. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד סה]. ג מים שנשפכו על גבי שיש מטבח, אף שהשיש מחובר לקרקע מותר להדיחו ולנגבו במגב גומי, אך כשמשתמש במטלית מיוחדת לניקוי, שאין מקפיד עליו לסוחטו, מותר לקנח בו השיש או הכלים, אך יעשה כן בנחת, לא בחוזקה באופן שבא לידי סחיטה. [ילקו"י שם. משנ"ב סי' שב ס"ק נט]. ד לול של תרנגולים שיש צורך לשפוך מים על גג הלול כדי לקרר את הלול בימי חום כבדים, להגן על העופות שלא ימותו מן החום, ושפיכת המים נעשית על-ידי ממטרה מעל גג הלול, אין להתיר לפתוח את הממטרה בשבת, אלא אם כן המקום מרוצף במרצפות, והמים לא נשפכים על זרעים או על צמחים. ואם רוצים להפעיל את הממטרות על-ידי שעון שבת, כיון שבני ביתו יודעים שהממטרות פועלים על-ידי שעון שבת, וכל החשש הוא מפני מראית העין של האורחים, כל כהאי גוונא לא חיישינן למראית העין. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד סו].

א מותר לצאת בשבת לרשות הרבים, במקום שיש עירוב כדת, עם עגלת תינוק בדרך עפר או חול, ומותר אף להפנות את העגלה לצדדים. ואין בזה איסור משום עשיית חריץ. ואפילו עגלת תאומים שהיא כבדה יותר, מותר. ובלבד שיהיה שם עירוב כדת. [ואף אם יש שם עירוב רבים מבני עדות המזרח נוהגים שלא לסמוך על העירוב לכתחלה, ולכן גם לגבי העגלה ראוי להחמיר. ורק אם הדבר קשה לאשתו לילך עם העגלה ברחוב, שאז רשאי שלא להחמיר בדבר. ואם אפשר יטלטלו העגלה על ידי שניהם, באופן שהדבר אפשרי מבחינת האשה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד נה]. ב מה שאמרו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, הוא הדין במטה כסא וספסל גדולים, ואף על פי שעל פי רוב יעשה חריץ, מכל מקום כל שאין הדבר ודאי שיעשה חריץ, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד נו]. ג יש להורות למעשה שלא לרכוב על אופניים [המיועדים לאנשים גדולים] בשבת. ואין לפרוץ גזר בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד נו]. ונכון מאד להחמיר שלא לנסוע בשבת על אופניים, אפילו כשרוצה ללכת לדבר מצוה, וכמו שהסכימו כן הרבה אחרונים משום עובדין דחול. ובאיסור שבת החמורה ראוי לחוש לדבריהם להחמיר. [יביע אומר ח"י חאו"ח סימן נד אות יב, ושם בהערות על רב פעלים ח"א בתחלה]. אבל אופניים קטנות תלת אופן [שלש גלגלים] המיועדות למשחק הילדים, מותר להניח לילדים שישחקו בהם בשבת, באופן שאין שם בטריה ולא נדלקת מנורה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד רטז] ד מותר לילדים קטנים ללכת בשבת על גליליות, וכן מותר להנעיל ילדים בשבת במנעלים שיש בהם פעמונים המשמיעים קול עם הליכת הקטנים, ואין לחוש בזה לאיסור משמיע קול בשבת. והמחמיר תבא עליו ברכה. אך מנעלים שיש בהם מנורה קטנה הנדלקת עם הדריכה על הקרקע, הדבר פשוט שיש להוציא מערב שבת את הבטרייה, כדי שיוכלו להנעיל את הילדים במנעלים אלה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד רכב] ה מותר לנקות בגד מן הנוצות שעליו במברשת בגדים העשויה מקסמים, ואין חוששין אם ישתברו קסמיהם. והמחמיר להסירם ביד לחוש להרמ"א, תבא עליו ברכה. [ילקו"י שבת ה' עמ' סא].

א החופר גומא בשדה, חייב משום חורש, ושיעורו בכל שהוא, שראוי לזרוע בחפירה זו גרעין של דלעת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד נ]. ב היתה לו גבשושית בשדה ונטלה, חייב משום חורש. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד נג]. ג המנכש בעיקרי האילנות, והמקרסם עשבים, או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע, הרי זה תולדת חורש, ומשיעשה כל שהוא חייב. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד נג]. ד החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, פטור אבל אסור. ויש אומרים דאיסורו מן התורה, מלאו דלא תעשה כל מלאכה. והעיקר כדברי האומרים שאיסורו מדרבנן. [ילקו"י שבת ה עמ' נג].

א הזורע בשבת כל שהוא חייב. אחד הזורע זרעים ואחד הנוטע אילנות ואחד המבריך ואחד המרכיב, כל אחד מאלו הרי הוא בכלל מלאכת זורע האסורה בשבת. [ילקוט יוסף שבת ה עמ' כט]. ב וכן הזומר את האילן כדי שיצמח, כדרך שבעלי כרמים עושים, הרי זה חייב משום זורע. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד לא]. ג המשקה צמחים ואילנות בשבת הרי הוא בכלל תולדת מלאכת זורע וחייב. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד לג]. ד לפיכך האוכלים בגנות בשבת אסורים ליטול ידיהם על העשבים או על הזרעים, שאף על פי שאינם מתכוונים להשקותם, מכל מקום פסיק רישיה הוא ואסור. וגם בגינה של חבירו אין להתיר בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד לה]. ה גם עציצים אסור להשקות בשבת, אפילו עציץ שאין בו נקב כלל. [ילקוט יוסף שבת ה' עמ' לח]. ו ירקות או פירות תלושים, מותר להשקותם בשבת כדי שלא יכמושו. [ילקו"י שבת ה' עמוד לח]. ז מותר להטיל מי רגלים על עשבים וזרעים, שאין מי רגלים גורמים להצמיח אותם. ואף שיש מחמירים בזה, מכל מקום העיקר לדינא להקל בזה וכדעת השלחן ערוך, ואפי' בקרקע שלו. וכל שכן בקרקע שאינה שלו. ומ"מ טוב ליזהר שלא יטיל מי רגלים על העשבים והזרעים ממש, אלא סמוך להם, ואפי' בתוך שלשה טפחים מהעשבים והזרעים. [ילקו"י שבת ה עמוד לח]. ח יש ליזהר מלהשליך זרעים בשבת במקום ירידת גשמים, שהרי סופן להצמיח. ואם משליך לתרנגולים, לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום, או ליומיים. ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם מותר בכל אופן, שהרי אין סופן לצמוח. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד מ]. ט כיור ששוטפים בו ידים וכלים, והמים עוברים לגינה או לפרדס של אדם אחר, מותר ליטול ידים ולשטוף כלים בכיור זה, אף שבעל כורחו גורם להשקיית הגינה והפרדס. ובפרט אם הישקו את הגינה או את הפרדס מבעוד יום. [ובאופן כזה יש להקל אף בפרדס שלו, מאחר שהוא פסיק רישיה בתרי דרבנן, שהוא גם גרמא, וגם השקאה האסורה מדרבנן, לאחר שהישקו מבעוד יום, ודעת כמה פוסקים להקל בפסיק רישיה בתרי דרבנן]. [ילקוט יוסף שם עמ' מא]. י הנותן גרעין או זרע בקרקע בשבת, וליקטו קודם שנשרש, יש אומרים שנפטר מהחיוב, אחר שנתברר שהגרעין לא נשתרש. ויש חולקים. ועל כל פנים מי שעבר ועשה כן בשבת, יש לייעצו להוציא את הגרעין או את הזרע מהקרקע. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד מב]. יא עצי בשמים וענפי הדסים מותר ליתנם בשבת אף לכתחלה לתוך אגרטל שיש בו מים, וגם מותר ליתן מים לתוך האגרטל, ולתת בתוכו את ההדסים והבשמים. ומכל שכן שמותר להוסיף מים בשבת בתוך האגרטל. אבל פרחים ושושנים שניצניהם סגורים ועלולים להיפתח במים, אין ראוי ליתנם לכתחלה בשבת לאגרטל שיש בו מים, אפילו אם היו בתוך המים מערב שבת, והוציאם בשבת כדי להריח בהם. אבל אם השושנים והפרחים נפתחו, מותר ליתנם בשבת לאגרטל שיש בו מים. והמחמיר בשושנים גם באופן שנפתחו כבר, תע"ב. [ילקו"י שם עמ' מו]. יב מותר לפתוח את התריסים והחלונות של הדירה בשבת, כדי שיכנס בה אויר צח, אף כשנמצאים בדירה עציצים שיש בהם זרעים ושושנים, ופתיחת החלונות גורמת להצמחתם. ומן הדין יש מקום להקל גם באופן שהעציצים מונחים על אדן החלון ממש, ומכל מקום המחמיר בזה תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד מח]. יג אסור לפתוח בשבת את מכסה הזכוכית של החממות שמגדלים בהם זרעים ופרחים, כאשר כל מגמתו וכוונתו לצורך הזרעים והפרחים עצמם כדי להוסיף בצמיחתם. [ילקו"י שם עמוד מט].

א אין עולין באילן בשבת, בין אילן לח בין אילן יבש. ואין נתלים בו, ואין נשענים עליו, ואין משתמשין במחובר לקרקע, שמא יתלוש ויקצור בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד כה]. ב עלה באילן בשבת בשוגג, מותר לירד ממנו. אבל אם עלה באילן במזיד, אסור לירד ממנו בשבת. ואם עלה לאילן מבעוד יום אף אם עלה במזיד מותר לירד משחשכה. ויש אומרים דהני מילי כשהיה בדעתו לירד מבעוד יום, אבל אם לא היה דעתו לירד מבעוד יום, לא ירד משחשיכה, כיון שהיה בדעתו לשהות שם באיסור. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד כו]. ג אף שאין משתמשים באילן בשבת, מכל מקום כשסועדים בליל שבת בחצר הבית, כגון בימי הקיץ החמים, מותר להניח נר שבת או מנורה חשמלית מבעוד יום על גבי אילן שבחצר, ואין לחוש שכאשר יכבה הנר יקחנו משם, ונמצא משתמש במחובר. שהרי בלאו הכי הנר אסור בטלטול בשבת. אבל ביום טוב אין מניחין נר על גבי אילן, ואפילו מבעוד יום, שמאחר ומותר לטלטל את הנר ביום טוב, יש לחוש שמא יקח את הנר מהאילן ביום טוב, ונמצא משתמש באילן ביום טוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד כו]. ד מותר להשאיר כביסה תלויה על החבל בשבת, גם אם החבל קשור משני צדדיו לאילנות. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד כח]. ה מותר לילך על גבי עשבים בשבת, בין אם הם לחים בין אם הם יבשים, למרות שהעשבים נתלשים מכח דריסתו עליהם, שהרי אינו מתכוין לתלוש. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד מא כח]. ו וכן מותר לשבת או לשכב על הדשא בשבת, או לפרוס שמיכה או מחצלת בשבת על הדשא, ולשבת עליה, ובלבד שיזהר שלא יתלוש בידים מן המחובר. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד כח].

א הקוצר כיצד, אחד הקוצר תבואה, או קטניות, או הבוצר ענבים, או הגודר תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים, או הקוצר כל דבר שגידולו מן הארץ, בין שהוא מאכל אדם בין שהוא מאכל בהמה, או סממנין לצבוע בהם, או עצים מאילני סרק להסקה או לבנין וכיוצא בהן, כל אחד מאלו הוא בכלל מלאכת קוצר, וחייב. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד ח]. ב ענף עץ פירות תלוש ועומד, מותר ללקט ממנו את הפירות בשבת, ואין לחוש בזה משום איסור קוצר. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד י]. ג מותר לקטום בשבת בשמים ופרחים מענפים תלושים מערב שבת, אפילו כדי לחלקם לאחרים. ולכן כשיש ברית מילה בשבת, ונוהגים להריח בבשמים אחר המילה, מותר לקטום את עצי הבשמים התלושים כדי לחלקם לקרואים. אולם אין להתיר אלא כשקוטם ביד, אבל לא בסכין. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד יא]. ד אילן יבש לגמרי שיש בו פירות, אף על פי כן התולש ממנו את הפירות או את הענפים, בשבת, חייב. וכל שכן אם האילן לא יבש לגמרי, ורק הפירות שעליו יבשו, שהתולשן בשבת חייב. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד יב]. ה תלישת פירות מן המחובר אפילו בפה, היא תולדת קוצר, ומדברי רש"י (סוכה לז:) משמע שהיא אסורה מן התורה. וכן נראה מדברי הרמב"ם. אבל מדברי התוספתא משמע שתלישה בפה הוי מדרבנן, וכן משמע בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קפח וקצט) וכן כתבו כמה אחרונים. ועל כל פנים לכולי עלמא הדבר אסור לעשותו בשבת. ולכן המטיילים בגנות ופרדסים בשבת, ואוכלים בפיהם פירות מהמחובר, יש לגעור בהם, אף שתלישת הפרי נעשית בשינוי. ואמנם אם צריכים לתלוש מן המחובר לחולה שיש בו סכנה, אין צריך לשנות ולתלוש בפה, אלא תולש כדרכו, כיון שהוא לצורך פקוח נפש. אבל לצורך יולדת כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. ולצורך חולה שאין בו סכנה אין להתיר על ידי תלישה בפה. [ילקוט יוסף שבת ה עמ' יג, ועמ' שעז]. ו הדס המחובר לקרקע מותר להריח בו בשבת. ואף מותר לאחוז בהדס בידו כדי להריח בו, ואין בזה איסור טלטול מוקצה. ובלבד שיזהר שלא יתלוש ממנו. אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר, שמא יקצוץ אותו לאכלו. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד יד]. ז המטייל בשבת בגינה שגדלים בה פירות, והריח ריח טוב מהפירות, רשאי לברך ברכת הנותן ריח טוב בפירות, ואין לחוש שמא יתלוש מהפירות בשבת. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד יד]. ח מעיקר הדין מותר לברך ברכת האילנות בשבת וביום טוב, ואין לגזור שמא ישכח ויתלוש מפרחי האילנות בשבת. [וכבר ביארנו לעיל, שגם אין בזה כל חשש לאיסור בורר]. ומכל מקום מהיות טוב נכון לברך ברכת האילנות בימי החול, אלא אם כן חושש שישכח לברך בימי החול, שאז מותר לברך לכתחלה ברכת האילנות בשבת. וכן אם רוצה לזכות את קהל המתפללים בברכה זו, כאשר חלק מהקהל אינם באים לבית הכנסת להתפלל בימות החול, שאז מותר לכתחלה לברך ברכת האילנות בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד טו]. ט צינור המקלח מים מן הגג, שנסתם על ידי קשים ועשבים, ומחמת כך המים מתפשטים בגג ודולפים לתוך הבית, מותר למועכן ברגלו בצינעא, ואף שמתקן בכך את הצינור, מאחר והתיקון נעשה בשינוי, שהרי אינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא לא גזרו רבנן. ויש להקל בזה אפילו אם העשבים דבוקים ומחוברים לצנור. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד טו]. י אסור לתלוש בשבת אפילו מעציץ שאינו נקוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד טז]. יא אסור ליטול עציץ מעל גבי קרקע בשבת ולהניחו על גבי יתידות, ואפילו בעציץ שאינו נקוב, וכן להיפך, אסור להוריד עציץ מעל גבי יתידות ולהניחו על הארץ, בין עציץ של עץ, בין עציץ של חרס. ואיסור זה אינו מן התורה, אלא מדרבנן. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד יז]. יב גרעין אבוקדו או שעועית שנותנים אותן בצלוחית מים, והיכו שורשים, אסור להוציאם מהמים בשבת, וכן אסור להניחם בשבת בתוך המים כדי שיכו שרשים. [ואם לא היכו שרשים בלאו הכי יש עליהם דין מוקצה]. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד כב]. יג עציץ נקוב שיש בתוכו צמחים, ותלוי בתוך הבית על סלסלה של חוטים, מותר לעבור תחת העציץ בשבת, ואין לאסור מחשש שמפסיק את היניקה מהקרקע. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד כד].

א מי שנתפזרו לו פירות בחצר אחת הנה ואחת הנה, מלקט מעט מעט ואוכל, אבל אסור ללקט לתוך הסל או לתוך הקופה. אבל אם נפלו במקום אחד ולא נתפזרו, מותר ללקטן אפילו לתוך הסל, אלא אם כן נפלו הפירות לתוך צרור אבנים או עפרוריות שבחצר, שאז מלקט אחד אחד ואוכל, ולא יתן לתוך הסל או לתוך הקופה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד א]. ב אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו משום מעמר. ומן התורה אין חיוב מעמר אלא בדבר שהוא מגידולי קרקע. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד ג]. ג תאנים יבשות שעשאן גוש אחד כעיגול, או שנקב תאנים והשחילן בחוט עד שנתקבצו לגוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכן כל כיוצא בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד ו]. ד חרוזי פנינים [שאינם גידולי קרקע] שנפלו משרשרת שנקרעה בשבת, ונתפזרו, אסור מדרבנן להשחילם בתוך חוט בשבת. מפני שנראה כמעמר. ומלבד זה אפשר שיש לאסור בהם גם משום תיקון כלי, ועל פי הרוב עושה קשר בראש החוט משני צדדיו, ויש לחוש גם לאיסור קושר. ומכל מקום אם נפרדו חרוזי הפנינים מהחוט ונתפזרו על גבי קרקע מותר לאוספם לתוך כלי מיוחד, ואין באסיפם משום מעמר כיון שאין זה מקום גידולם, וגם אין בהם משום מוקצה, הואיל ועדיין תורת כלי עליהם. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד ו. הליכות עולם חלק ד' עמוד רצב]. ה מחרוזת של פנינים העשויה למשחק ילדים, להכניס ולהוציא שם חרוזים, מותר לאפשר לילדים קטנים לשחק במחרוזת זו, ולהרכיבם בשבת, ואין בזה שום חשש מעמר, וכנזכר. וכן במשחק הלגו וכל כיוצא בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד ז]. ו מה שנוהגים לזרוק סוכריות בבית הכנסת בשבת בעת עליית החתן לקרוא בתורה, והילדים אוספים את הסוכריות, אין לחוש בזה לאיסור מעמר, ואין צריך למונעם מזה. [ילקו"י שם עמוד ז].

א אם נפלה דליקה בשבת, והדבר ברור שאין שם שום חשש סכנת נפשות, אין לכבותה בשבת בידים, אלא על פי הדרכים שיבוארו להלן סעיפים ד-ו'. וכל שיש חשש לפיקוח נפש, מצוה לכבות את הדליקה בשבת, ולהזעיק בטלפון את מכבי-האש. וכיום הרבה מהדליקות יש בהם סכנה, או לפחות ספק סכנה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שסג]. ב ואולם דליקה שפרצה בבנין בודד העומד בפני עצמו, אם כל האנשים שבבנין יצאו ממנו, ואין בדבר חשש סכנה, שאפילו אם האש תפגע בחוטי החשמל או בבלוני הגז, אין בזה חשש סכנה, לאחר שהאנשים הורחקו מהמקום מרחק סביר, אין לחלל שבת כדי לכבות את הדליקה. אבל אם הרוחות מנשבות ויש חשש סביר שהאש תתפשט לבתים המרוחקים ממקום הדליקה, וכן בבנין העומד סמוך לבתים אחרים, שיש חשש שמקרינת החום, האש תתפשט לבתים אחרים, או שקרינת החום תפגע במיכלי גז, ובדירות הסמוכות יש זקן או חולה או ילדים קטנים שאי אפשר לחלצם משם מבעוד מועד, מצוה לכבות את הדליקה. וכן מותר להזמין את חברת החשמל שתפסיק את הזרם לבנין, כל שיש בדבר חשש סכנה. [ילקוט יוסף שבת ד עמ' שסד]. ג דליקה שפרצה בבנין שיש בו מספר קומות, ויש חשש שהעשן יתפשט ליתר הקומות, ואולי יש שם זקן או חולה או ילד שאי אפשר לחלצם, מצוה לכבות את הדליקה ולהזעיק בטלפון את מכבי-האש. אבל אם כל האנשים יצאו מהבנין, והורחקו מרחק סביר באופן שיותר אין שום חשש לחיי אדם, וגם אין חשש להתפשטות האש למיבנים סמוכים וכדומה, אין לכבות את הדליקה בידים בשבת. ואם יש חשש שהאש תפגע במיכלי גז ויבואו לידי חשש סכנה, מצוה לכבות את הדליקה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שסה]. ד כשפרצה דליקה במפעלים כימיים או מפעלים שיש בהם גזים רעילים וכדומה, ויש חשש שכתוצאה מהשריפה תהיה התפשטות של אידים וגאזים רעילים באויר, העלולים להוות סכנה לדיירי הסביבה, מותר להזעיק את מכבי האש לכבות את הדליקה, אף שהמפעל סגור בשבת ואין שם נפש חיה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שסו]. ה כל הרואה דליקה בשבת העלולה לגרום לסכנת נפשות, ואינו יודע בבירור שכבר הזעיקו את מכבי-האש, לא יחשוש לאיסור שבת, ויזדרז להזעיק את מכבי-האש בטלפון. ואף אם התברר לבסוף שמספר אנשים טילפנו כל אחד בנפרד למכבי האש, ונמצא שכמה מהם חיללו את השבת שלא לצורך פקוח נפש, אעפ"כ יש להם שכר טוב מאת ה' עבור מחשבתם הטובה. ו מותר להזמין מכבי אש, למרות שעל-ידי כך גורם שהללו יזעיקו את המשטרה לחקור בסיבות הדליקה, ונמצא שגורם לחילול שבת של השוטרים שלא לצורך פקוח נפש. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שסו]. ז אם המשטרה מבקשת ממנו פרטים על סיבות הדליקה, ורוצים לרשום את הפרטים בשבת, אסור לו להשיב להם, ואפילו אם יפסיד את כל ממונו אם לא ישיב לאנשי המשטרה, אפילו הכי לא ישיב להם, שכבר נאמר: ובכל מאדך, בכל ממונך. דבכל האהבות אשר יצוייר, תאהב את ה' על כולם. וכתב המלבי"ם, דה' הטוב ימלא את חסרונו בזכות שמירת השבת, ונאמר, לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שסז]. ח נפלה דליקה בבית, אסור להציל חפצים מהבית ולהוציאם לרחוב, אפילו אם יש עירוב בעיר. והטעם לזה, דחששו חכמים שמא מתוך שאדם בהול על ממונו ישכח שהיום שבת, ויבוא לכבות את הדליקה בידים, ולפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת, ובגדים שיכול ללבוש, ונמצא שעל ידי כך מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי בידים. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שסז]. ט יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים, וגם אינם מקורים, דדמו לרשות הרבים, ומשום הכי אין מתירים להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים לו, אבל לבית אחר שעירב עמו, וכן אם מוציא את החפצים לדירה הסמוכה, או לחצרו הפרטית, מותר להציל כל מה שירצה. ויש אומרים שאין חילוק בזה. [שם עמוד שסז]. י הדיירים של הבתים הסמוכים למקום הדליקה, החוששים שהדליקה תגיע גם לדירתם, מותר להם להקדים רפואה למכה ולהציל כל מה שיכולים מהדירה, ובלבד שהוא במקום שיש עירוב. ובזה לא גזרו חכמים שאם נתיר להם להציל את חפציהם יבואו לכבות, שמאחר והדליקה עדיין לא הגיעה לדירתם, אינם בהולים כל כך שנחוש שיבואו לכבות. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שסח]. יא מי שיש לו כתבי יד של חידושי תורה, ופרצה דליקה בשבת בביתו, וירא שמא ישרפו כתבי יד אלו ויבוא לידי צער גדול, מותר לו להציל את כתבי היד מהבית הבוער. ובלבד שיהיה במקום שיש בו עירוב. והאידנא מצילין מן הדליקה כל כתבי הקודש. [ילקוט יוסף שבת ד עמ' שסט]. יב יש אומרים שאם פרצה דליקה בבית מותר להוציא מהבית [במקום שיש עירוב] מעות ושאר חפצים יקרי ערך שהם מוקצה בשבת, שבמקום פסידא לא גזרו חכמים. ויש אוסרים. וכן עיקר לדינא, שאין לעבור על איסור טלטול מוקצה בשביל פסידא. וכן נראה דעת מרן השלחן ערוך. ואמנם יש שהקילו בזה גם לדעת מרן השלחן ערוך, והרוצה להקל מפני הפסד ממון רב, יעשה כן או על ידי נכרי, או על ידי שינוי, וטלטול מן הצד, או כלאחר יד, ולא בטלטול בידו כדרכו. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שסט, ועמוד תכו]. יג מותר להוציא את המעות ממקום הדליקה על ידי ככר או תינוק, ודווקא לרשות היחיד, ובמקום שיש עירוב. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שע]. יד דליקה שנפלה בשבת, ואין שום חשש סכנה, אף על פי שאסור לכבותה בידים, מכל מקום מותר לגרום לכיבויה בשבת, כיצד, ארון שאחזה בו האש מצד אחד, מותר לשפוך מים על הצד שאינו בוער, כדי שכאשר האש תגיע לשם תיכבה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שע]. טו וכן מותר להניח בסמוך לאש שקיות ניילון או בקבוקי זכוכית מלאים מים סמוך לאש, כדי שתתבקענה מחום האש, והמים שבהן יכבו את האש. ומותר לקחת בקבוקים שיש עליהם מדבקה עם כיתוב, ואין לחוש שגורם לשריפת הנייר. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שעב, ותכו]. טז לאחר שהזמינו את המכבי אש, והללו נוכחו לראות שאין סכנה בדליקה זו, והם רוצים לחבר צינור לברז הראשי [חיבור מהיר – שטורץ – הנעשה על-ידי הברגה], והצינור יש בו פתחים סמוכים זה לזה, שעל-ידי זרימת המים תיווצר כעין חומה של מים, אשר תמנע את התפשטות האש, יש להסתפק אם מותר להם לעשות כן, או לא, [גם אם אינם מפעילים את משוכת המים, או שאר דברים הכרוכים באיסורי שבת], ולכן לדינא יש להמנע מכך. יז דליקה שאחזה במפה שעל השלחן, או בשטיח, אם יש חשש שהאש תתפשט במהרה ויבואו לידי חשש סכנה, מותר לכבות את המפה או השטיח בשבת. אבל אם אין שום חשש סכנה, אסור לכבות את הדליקה בשבת, ומכל מקום רשאי לשפוך מים בצידה השני של המפה. ואם המפה מלוכלכת אין לשפוך עליה מים, מפני שנמצא עובר על איסור כיבוס, אלא ישפוך עליה בצידה השני שאר משקין, כמו יין, מיץ טמפו וכדומה. ואם אין הכמות של שאר המשקים מספיקה, אין לשפוך שם מים, מאחר שאין בדבר חשש סכנה, ואין להתיר איסור כיבוס בשביל הפסד ממון. ורק אם המפה נקיה ואין עליה שום לכלוך, מותר לשפוך עליה בצידה השני גם מים. [מפני שבבגד נקי לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו]. [ילקו"י שבת ד עמ' שעד]. וראה לעיל סימן רעז, בדין נר שנפל על המפה אם מותר לנערו לארץ להציל מהפסד ממון. ראה שם. יח דליקה שנפלה בבית, ואין שם שום חשש סכנה, אף שאסור לכבות את הדליקה מכל מקום מותר לומר לגוי "כל המכבה אינו מפסיד" אף שעל-ידי כך הגוי מבין ומכבה את השריפה. ומותר אף לקרוא לגוי ולהביאו למקום הדליקה ולומר לו כל המכבה אינו מפסיד, וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום. אבל לא יעשה כן על-ידי קטן. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שעה]. יט חוטי חשמל שנקרעו ונפלו לרחוב, ויש חשש שיגע בהם אדם ויבא לידי סכנה, יש מי שאומר שמותר להזעיק בטלפון את חברת החשמל כדי שישלחו מומחים לנתק את הזרם, ואין חיוב מעיקר הדין להעמיד שם אדם במשך כל השבת כדי להשגיח שלא יגעו בחוטים ויבואו לידי סכנה. ומכל מקום המחמיר לעמוד שם ולהזהיר את הבריות מפני הסכנה, כדי שלא יצטרכו לחלל את השבת, [באופן שיכולים להזהר בדבר] תבוא עליו ברכה. [ילקו"י שם עמ' שעו]. כ אם אירעה תאונת דרכים בשבת ובמועד, והאנשים נלכדו בתוך הרכב ויש חשש שנפגעו פגיעה פנימית ומצבם מחייב חילוץ וטיפול מיידי, יש להזעיק מיד את המכבי- אש כדי לחלצם, וכן להזעיק אמבולנס וכדומה. [ואפילו שהפצועים חיללו את השבת בנסיעה ברכב, אף על פי כן מצוה להצילם, כמבואר לעיל, סימן שכט סעיף א']. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שעז]. כא אם נשפך דלק או שמן על הכביש, וקיים חשש להחלקת מכוניות, וקיים חשש לסכנת נפשות, מותר לפזר חול על הכביש כדי למנוע את ההחלקה. שיש לחוש שמא יסעו על הכביש לצורך הצלת נפשות, או ילדים קטנים המתלוים להוריהם שהם מחללי שבת בפרהסיא. כב וכן אם השתחרר חומר רעיל ממשאית שהובילה חומרים רעילים, דבר העלול לזהם את האויר בצורה חמורה, ולפגוע באנשים שבסביבה, מצוה להזמין את מכבי האש. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שעח]. כג אדם שנפל לבור בשבת, ויש חשש סכנה לחייו, יש להזעיק את המכבי-אש כדי לחלצו, [כל שאין יודעים את מצב הנופל]. וכן מי שנפל מצוק גבוה בשבת, יש להזעיק את המכבי-אש וכוחות ההצלה, כדי לחלצו. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שעח]. כד על עובדי המכבי אש להיות זהירים ולא להיכשל באיסורי שבת שלא לצורך, ולכן אם הזעיקו אותם לכבות דליקה, ונתברר מעל לכל ספק שאין בדבר שום חשש סכנה, אין להם לכבות את הדליקה בשבת, אפילו אם הדבר יגרור פיטורים מהעבודה, ועל זה נאמר: ובכל מאודך, אפילו הוא נוטל את כל ממונך. ועל עובדי המכבי אש להיוועץ עם רבנים ומורי הוראות, לדעת מתי מותר להם על פי ההלכה לציית לפקודת מפקד התחנה, ומתי צריכים לסרב לפקודה, [כשאין שום חשש פיקוח נפש], וכל הרוצה להמשיך בעבודה מבצעית במכבי-האש, צריך שיהיה בקי היטב בהלכות אלה, שלא יכשל חלילה באיסורי שבת, בכיבוי שלא לצורך פיקוח נפש. ואם אין הדבר מתאפשר מבחינה מעשית, נכון וראוי לכל יראי ה' שלא להיות משובץ בתורנות שבת ומועד, או לחילופין לא לעבוד בעבודה מבצעית. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שעט]. כה מי שעבר על איסור תחומין בשוגג, או שטלטל נר דולק בשוגג, יתענה יום אחד, וגם יתן לצדקה, וביום התענית יתוודה ויקרא פרשת חטאת ויכופר לו. והוא הדין במי שטעה בהלכה וכיבה דליקה בשבת להצלת רכוש, או מי ששכח שהיום שבת ושפשף גפרור להציתו, ויצא ניצוץ בלבד, ותיכף נזכר ששבת היום והשליכו מידו, די לו בתענית יום אחד, וגם יתן לצדקה. ואם הוא תלמיד חכם שהתענית תפריע לו בהתמדתו, יפדה את התענית במתן צדקה, ולא יתענה. ובכל ענין טוב שירבה בלימוד התורה שהיא מכפרת עון, וגם ירבה לעסוק בלימוד ספרי מוסר, שעיקר התשובה שיהיה לבו נשבר בקרבו על שחילל את השבת, ויקיים וחטאתי נגדי תמיד, ושב ורפא לו. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שעט].

א מצות מילה דוחה שבת, שנאמר: וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ודקדקו חז"ל מייתור תיבת "וביום" ללמדנו שאפילו בשבת ימול, אף שהדבר כרוך בחילול שבת. ולכן תינוק שנולד בשבת אפילו זמן קצר קודם השקיעה, [כפי מה שמתפרסם בלוחות], מלין אותו בשבת הבאה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שט]. ב במצות מילה בשבת לא גזרו חכמים לבטל המצוה שמא יעביר הכלים ד' אמות ברשות הרבים, מכמה טעמים. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שטז]. ג כל מה שמילה דוחה שבת זהו דוקא במילה בזמנה, דהיינו אם התינוק נולד בשבת, שאז מלין אותו בשבת שלאחריה, ועושים פריעה ומציצה כדת. אבל מילה שלא בזמנה, דהיינו שלא מלו את התינוק ביום השמיני ללידה, אין לעשות בשבת. [וראה להלן סעיף מ']. ד עד אחד נאמן לומר שתינוק זה נולד בשבת, ומלין על פי עדותו בשבת. וכן ניתן לסמוך על אחות בית החולים [המילדת] האומרת שהתינוק נולד בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמו' שיח]. ה מה שמילה דוחה שבת הוא דוקא לענין המילה עצמה, אבל לא לענין מכשירי המצוה, כלומר, אם יש צורך להעביר את התינוק ברכב אצל המוהל, או שהמוהל אינו יכול לבצע את המצוה אלא אם כן יסיעוהו ברכב בשבת, וכדומה, כל אלה הם רק מכשירי מילה, ואסור לעשותם בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שיח]. ו אסור בהחלט לצלם ולהסריט בשבת את מהלך עשיית הברית, שזהו גרוע יותר ממכשירי מילה, שבודאי גם בלא הצילום המילה יכולה להיעשות במילואה. [וראה עוד בסעיף הבא]. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שיט]. ז מילה בזמנה הנערכת בשבת, ויש שם צלמים שמצלמים את מהלך עשיית הברית, וגם האורחים הם חילוניים המעשנים בשבת בעוה"ר, ומגיעים ברכב למקום המילה, ומחללים שבת בפרהסיא, בכל זאת אין למוהל להימנע מלמול את התינוק בשבת, ולקיים את המצוה במועדה, כל שאין עושים שום חילול שבת בשביל המילה עצמה, שאין מביאים את התינוק ברכב, או מעלים ומורידים אותו במעלית וכדומה. ואמנם בקהלות בחו"ל שחילול השבת הוא דבר מצוי, והרבנים רוצים לגדור גדר ולדחות את קיום המצוה ליום ראשון, יכולים להורות כן כדי למגדר מילתא, דרך הוראת שעה. והכל לפי ראות עיני המורה, שפעמים עליו לגדור גדר ולמנוע פרצות בחומת השבת, ולדחות את המילה ליום א', ופעמים שעליו להורות שימולו אף בשבת. ועל כל פנים אם המילה עצמה כרוכה בחילול שבת בהבאת התינוק, בודאי שעל המוהל להמנע מלמול בשבת, וידחו את הברית ליום ראשון. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד שיט]. ח במקומות שאין בהם עירוב, ראוי לעשות את המילה בבית, כדי שלא יטלטלו חפצים שונים לבית הכנסת. אבל אם אי אפשר למול בבית, יש לשאת את התינוק לבית הכנסת על ידי גוי, שיוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ויאמרו לגוי שלא יעשה שום הנחה ברשות הרבים, אלא יוציא את התינוק מביתו של התינוק, לבית הכנסת, בלי לעצור בדרך. שהדבר נחשב כשבות דשבות במקום מצוה, שהוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים היא מדרבנן, ואמירה לגוי שבות. וגם אם הגוי עצר מעצמו בדרך, הרי העקירה וההנחה לא נעשתה על דעת הורי הנימול. ואם אפשר טוב לעשות כן על ידי אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר. ובמקומותינו שיש עירוב, אלא שהחרדים לדבר ה' מחמירים ואינם סומכים עליו, אם אין אפשרות למול בבית, יש להקל אף לישראל לשאת את התינוק לבית הכנסת בדרך הנ"ל. וטוב שהדבר ייעשה על ידי שנים שישאו את התינוק לבית הכנסת, דהיינו ששני אנשים ישאו את התינוק ויוציאוהו מרשות היחיד לרשות הרבים להוליכו לבית הכנסת או לאולם שבו נערך הברית, וגם לא יעצרו בדרך, שאז הוי תרתי דרבנן. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד שכא]. ט אם שכחו להביא את כלי המילה מערב שבת למקום המילה הנערכת בשבת, ואין במקום עירוב, מותר לומר לגוי שיביאם למקום המילה בשבת מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. ובלבד שלא יעצור כלל בדרך. ומכל מקום אם אפשר טוב לומר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות זאת, שבכך עדיף טפי. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שכג]. י העיקר לדינא לדידן דנקטינן כדעת מרן הש"ע, שמותר למוהל לטלטל בשבת את הסכין בידו אחר הברית, ואין לחוש בזה לאיסור מוקצה. ויקח הסכין ויצניענו במקום שנערך הברית. וגם במקומותינו שיש עירוב, נכון שהמוהל ישאיר את חפציו במקום שמור בבית הכנסת, ולא יסמוך על העירוב לטלטל בשבת. אבל אם אינו יכול להשאיר את חפציו בבית הכנסת בשבת, יתן את הסכין לילד קטן שיטלטלנו לביתו [במקומותינו שיש עירוב]. ואם אין שם ילד קטן, רשאי לטלטל את הסכין ושאר הדברים הנצרכים לו ע"י הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רה"ר, ויזהר שלא יעשה שום הנחה ברשות הרבים. [במקום שיש עירוב]. [ילקו"י שבת ד עמ' שכד]. יא מה שמחללים שבת במצות מילה הוא דוקא בתינוק שנולד בלידה רגילה, אבל תינוק שנולד על-ידי ניתוח קיסרי אין מילתו דוחה שבת, אלא מלין אותו ביום א'. ועל המוהלים לברר בכל ברית שעורכים בשבת, אם הלידה היתה טבעית או ע"י ניתוח. [ילקו"י שבת ד עמ' שכה]. יב תינוק שנולד בשבת על-ידי מלקחיים, מלין אותו בשבת, שחשוב כמו לידה רגילה, שמילתו דוחה שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שכה]. יג תינוק שנולד בשבת על-ידי הפרייה מלאכותית, או על-ידי מבחנה, יש למולו בשבת. יד יש להזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל עצמו הוא שיפרע. והאשכנזים נוהגים להקל בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שכו]. טו מי שלא מל מעולם לא ימול בשבת, וכן מי שלא פרע מעולם לא יפרע בשבת, אפילו אם מוהל מומחה עומד לידו ומשגיח על מעשיו. אבל אם מל כבר פעם אחת מותר למול בשבת, ואפילו הוא אבי הבן. ויש מי שאומר שאם אבי הבן מל פעם אחת, ויש שם מוהל אחר, עדיף שאדם אחר ימול, דמתוך שהוא בהול על בנו יש לחוש שמא יקלקל. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד של]. טז נאמן אדם לומר שכבר מל פעם אחת כדי להתיר לו למול בשבת. [ילקוט יוסף שבת ד' עמו' שלב]. יז מוהל תושב חוץ לארץ המבקר בארץ ישראל, ועושה יום טוב שני של גלויות, [שהרי דעתו לחזור לאחר מכן לחוץ לארץ], ואירעה מילה ביום זה, אין לו למול במילה זו, אלא יש להעדיף מוהל מבני ארץ ישראל. ואם אין שם מי שימול את הבן אלא מוהל זה שהוא תושב חוץ לארץ, מותר לו למול אף ביום טוב שני של גלויות. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שלב]. יח מוהל מתושבי ארץ ישראל השוהה בחוץ לארץ, ודעתו לחזור לארץ ישראל, ואירעה שם מילה ביום טוב שני של גלויות, יש אומרים שיש להעדיף מוהל זה שלגביו יום זה הוא יום חול גמור על מוהלים אחרים תושבי חוץ לארץ, כדי להמנע מחילול יום טוב. ויש אומרים שמכיון שמילה זו שנעשית בזמנה דוחה יום טוב מן הדין, שוב אין למוהל זה שום עדיפות על מוהלים אחרים תושבי חוץ לארץ. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שלג]. יט תינוק שחלה ונדחית מילתו, והבריא ביום טוב שני של גלויות [בחוץ לארץ], אין למולו ביום טוב, ותידחה המילה למחרת. ואם למחרת הוא יום חמישי או שישי, ראה בסעי' מ. כ תינוק שנולד בבין השמשות, וחל יום השמיני ביום טוב שני של גלויות, אין למולו ביום טוב שני. [שובע שמחות חלק ב' עמוד קסב, והדר ביה ממ"ש בילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שלה]. כא תינוק שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, וחל היום השמיני ללידתו בשבת או ביום טוב, אין מטיפין ממנו את הדם בשבת או ביום טוב, אלא ידחו את הטפת הדם ליום א'. אבל אם חל יום השמיני ללידתו ביום טוב שני של גלויות, יש להטיף ממנו דם ברית ביו"ט שני, שאין דוחים ספק מצוה דאורייתא מפני ספק איסור של דבריהם. [ילקוט יוסף שבת ד עמ' שלז]. כב תינוק שנולד עם ב' עורות על הערלה, אף שנימול לשמונה ימים ככל תינוק, מכל מקום אם חל היום השמיני ללידתו בשבת או ביום טוב, אין מלין אותו בשבת. אבל אם יום השמיני ללידתו חל ביום טוב שני של גלויות, מותר למולו. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שלח]. כג תינוק שנולד ביום שישי אחר שקיעת השמש, תוך עשרים דקות מהשקיעה, שהוא זמן "בין השמשות", אין מלין אותו בשבת, אלא דוחים את המילה ליום ראשון. וכן אם יש ספק מתי נולד, אם קודם השקיעה, או בבין השמשות, אין מילתו דוחה את השבת. וכן אם יש ספק אם נולד אחר עשרים דקות מהשקיעה, שהוא זמן צאת הכוכבים, או שנולד בתוך זמן בין השמשות, בכל זה אין מלין אותו בשבת, אלא דוחין את המילה ליום ראשון. שכל שלא נולד בבירור בלילה, יש להחמיר שלא למולו בשבת. ואף על פי שיש ספק ספיקא, שמא בין השמשות לילה הוא, ושמא נולד בצאת הכוכבים, אפילו הכי לא מועיל ספק ספיקא בדין זה, ויש למולו ביום ראשון. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שלח, ועמוד תכג]. כד תינוק שנולד בליל שבת אחר צאת הכוכבים שלנו, [שהוא כעשרים דקות אחר השקיעה], בימי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים, נחשב כנולד בלילה ודאי, ונימול בשבת, שהיא מילה בזמנה ודוחה שבת. ואף שלדעת רבינו תם הוא עדיין יום גמור, ולדעתו צריכים למולו ביום שישי, אף על פי כן אין חוששין לסברתו ומלין אותו בשבת הבאה. אבל אם נולד קודם לכן, יש לדחות את המילה ליום ראשון. אולם לענין תעניות צבור כמו צום גדליה עשרה בטבת שבעה עשר בתמוז ותענית אסתר, זמן צאת הצום הוא כרבע שעה אחר השקיעה. [ילקוט יוסף שבת ד עמוד שמא. יביע אומר חלק ז' סימן מא אות ג. וחלק י' סימן לא עמוד מט. שארית יוסף ח"ג עמ' תלב]. כה תינוק שנולד במוצאי שבת קודם זמן צאת הכוכבים, דהיינו אחר השקיעה, תוך עשרים דקות מהשקיעה, אין מלין אותו בשבת, אלא מלין אותו ביום ראשון שלאחריו. וכן תינוק שנולד בימי החול בזמן בין השמשות, כגון ביום ראשון בערב אחר השקיעה, תוך עשרים דקות מהשקיעה, נימול לשבוע הבא ביום שני. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שמא]. כו תינוק שנולד ביום שישי, ואירע אונס ולא נימול בשמיני [יום שישי בשבוע הבא] עד לאחר שקיעת החמה, אין למולו בבין השמשות, דהיינו בתוך עשרים דקות מהשקיעה. ולכן יש לדחות את המילה ליום ראשון. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שמב]. כז מוהל שנקרא למול מילה בזמנה בערב שבת אחר פלג המנחה, והוא כבר קיבל עליו את השבת, ויש שם עוד מוהלים אחרים שלא קיבלו עליהם שבת, יש להסתפק אם מותר לו למול, או שיש להעדיף מוהלים אחרים שלא קיבלו עליהם שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שמג]. כח מותר למוהלים להשתמש במחט ההפרדה בשבת כדי להפריד את עור הפריעה מבשר הגיד. ואפי' אם לפעמים יוכל לבוא לידי הוצאת דם בשבת, שהרי אינו מתכוין לכך. ומיהו נכון מאד להזהר [אף בימי החול] לעשות את ההפרדה בנחת וביישוב הדעת. [ילקוט יוסף שבת ד עמ' שמד]. כט תינוק שנולד עם שתי ערלות זו על גב זו, אין מילתו דוחה שבת. ואפילו אם כבר מל ופרע, ואחר כך ראה שיש עור נוסף, לא יפרע את השני, אלא יחזור ויפרע לאחר שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שמה]. ל ולד טומטום שנולד בשבת, ונקרע ונמצא זכר, נראה שמלין אותו בשבת. ואם נתברר שהוא זכר על-ידי ניתוח, אפשר שיצטרך למנות מיום הניתוח שבעה ימים מעת לעת, שיתכן וניתוח כזה הרי הוא כחולי שבכל הגוף. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שמו]. לא מותר לחבוש את המילה בשבת גם בתחבושת לבנה, למרות שהדם יצבע את התחבושת, ואין בזה איסור. וכן מותר למוהל לתת חתיכת צמר-גפן בתוך יין בשבת כדי להטעים לתינוק אחר המילה, ואין לחוש בזה לצביעת הצמר. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שמו]. לב אחר המילה נותנים את הערלה בעפר, ואם לא נתן את הערלה בעפר מיד אחר החיתוך, מותר לו לטלטל את הערלה בשבת כדי להניחה בעפר. וצריך שהחול או העפר יהיו מוכנים מערב שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תרסג, ובשבת כרך ד עמוד שמז, ותכג]. לג רוקקים את דם המציצה על העפר, ומותר למוהל לרוק אחר המציצה לתוך צלחת שיש בתוכה עפר, ואין לחוש בזה לאיסור מגבל. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שמז]. לד אסור למול את השומרונים בשבת, אף במילה בזמנה, מאחר שרבותינו דנו אותם כגויים לכל דבר. אבל בימי החול מותר למולם בשכר, שהרי אפילו עכו"ם מותר למולו בשכר. לה תינוק שנולד בשבת לישראל שהמיר את דתו לעבודה זרה, ונשוי לישראלית, יש אומרים שאין למול את הבן בשבת שאחריה, ויש חולקים. וכן עיקר. ואפילו אם גם האשה המירה את דתה, יש למולו בשבת, ואף אבי הבן מברך "ברוך אתה ה' אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שמח]. לו ממזר שנולד בשבת, אף על פי כן יש למולו בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שנ]. לז קראי שנולד לו בן בשבת, אם הוא מתייחס בכבוד ובדרך ארץ לחכמי ישראל האמתיים, יש למול את בנו בשבת. וכן עשו מעשה כמה מגדולי חכמי ישראל. [ילקוט יוסף שבת ד עמוד שנ]. לח מותר למוהל לדרוש שכר אחר השבת עבור המילה שמל בשבת, ואין בזה איסור משום שכר שבת. ומכל מקום אינו רואה בזה סימן ברכה. ובכל אופן ראוי לקיים מצוה יקרה זו מבלי ליטול שכר, הן בחול והן בשבת, ולא יקח אלא שכר ההוצאות בלבד. [ילקוט יוסף שבת ד עמ' שנא]. לט אסור למוהל לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת ולעבור על איסור תחומין כדי לקיים מצות מילה בזמנה, אף אם אין שם מוהל אחר ויצטרכו לדחות את המילה ליום ראשון. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שנב]. מ תינוק שחלה ונדחית המילה לאחר יום השמיני ללידתו, ונתרפא ביום חמישי, או ביום שישי, אסור למולו ביום חמישי או שישי, כדי שלא יחללו עליו את השבת, אם יבוא לידי סכנה בתוך שלושה ימים למילה, ולכן ידחו את המילה ליום ראשון. אבל במקום שיש להם מנהג ברור בעירם למול מילה שלא בזמנה בימים אלה, יש להניחם במנהגם. אך במקום שלא נתברר המנהג, יש להחמיר בזה. וביום רביעי מותר למול מילה שלא בזמנה. אבל תינוק שחלה והבריא תוך ג' ימים ליום טוב [שחל בימי חול], יש למולו מיד כשהבריא, שלא גזרו שלא למול מילה שלא בזמנה סמוך לשבת אלא כדי שלא יבואו לחלל שבת, אבל ביום טוב שהוא קל יותר, לא גזרו בזה. ודין יום הכפורים כדין שבת לענין זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שנד]. מא אסור למול גר בשבת, ואף לא בימי חמישי ושישי, כדי שלא יצטרכו לחלל עליו שבת אם יחלה ביום השלישי למילה. וכל שכן שאין למול – אף בימי החול – גרים שנתגיירו בגיור רפורמי, שכל גיור שאין בו קבלת מצוות אינו גיור על פי ההלכה. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד שנז]. מב וכל זה דוקא במילה שהיא בודאי שלא בזמנה, אבל תינוק שנולד ביום רביעי בבין השמשות, שדינו למולו בשבוע הבא ביום חמישי, אסור לדחות את המילה לאחר השבת, אלא מלין אותו ביום חמישי. ולא עוד אלא אפילו תינוק שנולד ביום שני בבין השמשות, ובשבוע שאחריו חלו ב' ימי ראש השנה בימי שלישי ורביעי, מותר למולו ביום חמישי שאחריו. שהוא זמנו. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שנח]. מג תינוק שנדחית מילתו לאחר שחלה, ולאחר שהבריא המתינו לו כדין שבעה ימים, וכבר עבר יום השמיני ללידתו, גם בזה אין למולו בימים ה' ו', אלא ידחו המילה ליום ראשון. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שנח]. מד תינוק שנדחית מילתו מפני שהיתה לו צהבת גבוהה, והבריא, אין צריך להמתין שבעה ימים מעת שהבריא, אלא ימולו אותו מיד לאחר שהבריא. שמאחר והצהבת היא דבר מצוי אצל תינוקות רבים, אין ממתינים עליה שבעה ימים מעת שהבריא. ואם הבריא ביום חמישי או שישי, וכבר עבר יום השמיני ללידתו, אין למולו בימי חמישי ושישי, אלא ידחו המילה ליום ראשון. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שנט]. מה אם מחלקים לקהל הבאים לברית מילה הנערכת בשבת, הדס יבש להריח בו, יש אומרים שאסור לפרוך את ההדס בידו משום טוחן. ויש אומרים שאם עושים כן כדי להריח מותר אף לכתחלה לפורכו בידו. והמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו, ואין צריך להעיר להם. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שס]. מו מותר לחתוך מההדס [התלוש מבעוד יום] כדי ליתן מקצתו לחבירו שיוכל גם הוא להריח בו, ואין בזה כל חשש של איסור. אך לא יחתוך בכלי. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שס]. מז נהגו רבים כשמביאים את התינוק למילה מניחים עליו את העשב הנקרא "רודא", להגן מעין הרע. ונראה שמותר לומר לגוי בשבת להביא לו דרך רשות הרבים את העשב הנ"ל. וכל שכן אם הגוי מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שאז הוא שבות דשבות. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' מהדורת תשס"ד עמוד תכה, שארית יוסף ח"ג עמוד תלה. יביע אומר ח"ח סימן לז]. מח מילה שחלה בשבת ועורכים קידוש עם כיבוד קל לאחר התפלה, יש להודיע לקהל שכל מי שטעם מהיין של הקידוש, אינו צריך לברך ברכת שהכל על כל המשקאות, כיון שברכת הגפן פוטרת כל המשקין. ורק מי שלא טעם מהיין, אם שותה משקאות קלים מברך עליהם ברכת שהכל. וכל החרד לדבר ה' יחוש לעצמו שלא לטעום שם אלא אם כן שותה בעצמו רביעית יין או אוכל כזית עוגה מחמשת המינים, לאחר שנתכוין לצאת ידי חובת קידוש. ומכל מקום אין למחות באלו שנוהגים להקל בדבר ואינם מקפידים לאכול כזית עוגה או לשתות רביעית יין במקום. אלא שלכל הפחות נכון שיאכלו כזית פירות ויברכו ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף שבת ד עמ' שסא]. מט בעת שמשוררים בסעודת מילה בשבת, טוב להקדים את שירי השבת לשירי המילה. ואמנם מצד הדין אין בזה קפידא כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד שסב].