מחבר: admin

א יש ליזהר ולהחמיר לכתחלה שלא לעשות שום תיקון של הספר תורה על ידי אשה, הן לגרור הדיבוקים באותיות, הן לתפור היריעות ולחברם יחד בגידין, וכדומה. ובדיעבד אם הפרידה הדיבוקים שבין אות לאות על ידי גרידה, או תפירת היריעות, הספר תורה כשר, אך אם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרה האשה ולחזור ולתופרם בכשרות, טוב שיעשו כן. והנכון שהאיש יתפור למטה ולמעלה ובאמצע, וגם בין לבין יתפור האיש, ואז תקרא כל המלאכה על שמו של הסופר או על כל פנים האיש. ויש מקומות בחוץ לארץ שנוהגים שאת היריעות האחרונות תופרים בני המשפחה שתרמו את הספר תורה, וגם הנשים תופרות, אך אצלינו לא נשמע כלל לתת לנשים לתפור יריעות הספר תורה, וכן ראוי להקפיד ולהזהיר הסופרים על זה. [ילקו"י סי' לט הע' א'. עמ' תרפ במהדורא האחרונה].

א מנהג ירושלים להתפלל שחרית בתשעה באב עם הצבור בטלית ותפילין, כמו בכל יום. ומברכים על הטלית והתפילין כשלובשים אותם בתשעה באב. וכן הנוהגים להניח תפילין של רבינו תם יניחו אותן גם בתשעה באב. ובמקום שנהגו כדברי מרן שלא להניח תפילין בשחרית, ימשיכו במנהגם להניח במנחה, ואל ישנו מפני המחלוקת. אבל לא יהיו חלק מהקהל עושים כך וחלק עושים כך. [ומיהו בשעה שאומרים את הקינות יש לחלוץ התפילין]. [שם סי' לח הערה א. שאר"י ח"א עמ' תסא]. ב הנוהגים להניח תפילין בט' באב במנחה, יזהרו להסירן עם השקיעה, דאף על פי שלפי הפשט מותר שישארו עליו גם אחר השקיעה, מכל מקום מאחר שהאר"י ז"ל היה נזהר בזה, ראוי ליזהר בזה לכתחלה. אבל אם הוא באמצע התפלה יכול להשאר עמהם. [שם סי' לח הערה ב'. שאר"י א עמ' תמב]. ג כבר פשט המנהג בא"י שמניחין תפילין בתעניות צבור בשחרית בלבד. ויש שנהגו להניח גם במנחה של תעניות צבור, כדי להשלים מאה ברכות, אך לא ראינו שנהגו כן בארץ ישראל והנח להם לישראל. [ב"י סי' מו ד"ה דתניא. נהר מצרים הלכות תפילין אות ד'. ילקו"י על תפילין סי' לח הערה ג']. ד פורים חייב בתפילין, וכשאומר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ימשמש בתפילין של ראש ושל יד וינשקם. [גמ' מגילה טז: מועד לכל חי סי' לא אות פח. כנה"ג הגה"ט. ילקו"י תפילין סי' לח הערה ה'. שאר"י א עמ' תסא]. ה יש נוהגים בפורים להניח תפילין דרבינו תם קודם מקרא מגילה בביהכ"נ, ובשעת קריאת המגילה הם מעוטרים בתפילין דרבינו תם. אך אם א"א לו להניח תפילין דרבינו תם קודם מקרא מגילה, יניחן לאחר מכן. [ילקו"י תפילין מהדורת תשס"ד, סוף סי' לד].

א נאמר בתורה: ונקדשתי בתוך בני ישראל. ודרשו חז"ל, מכאן שכל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה. ועיקר אמירת קדיש וקדושה אינם אלא מדרבנן, אך הסמיכום חכמים על פסוקים. וצריכים כל העשרה להיות גדולים, מבן י"ג שנה ומעלה. ומכל מקום יש אומרים שבשעת הדחק אפשר לצרף לדברים שבקדושה קטן שיודע למי מברכים, עם תשעה גדולים. אולם דעת רוב גדולי הפוסקים שאין הקטן מצטרף לעשרה כלל, ואפילו בשעת הדחק. ואם רואה אדם שהצבור מתכוננים לצרף קטן לעשרה, עליו לצאת משם מיד כדי שלא תארע תקלה על ידו ויכשלו בהזכרת השם לבטלה בתפלת החזרה וכו'. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר הל' פסד"ז סי' נה הע' א, שאר"י ח"ב עמ' צג]. ב יש להזהר כשרוצים למנות את יחידי הקהל, להיווכח אם יש מנין בבית הכנסת או לא, שלא ימנו אותם במספר לגולגלותם, שהרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה. וגם אם מונים אותם במספר אותיות א' ב' ג' וכו', אסור. אלא רק יביטו בהם וימנו אותם במחשבה בלבד. או שימנו אותם בפסוק שיש בו עשר תיבות, כגון, "הושיעה את עמך וגו"', וכיוצא. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הע' ב, עמוד שנ. שאר"י ח"ב עמ' צג, ובהערה אם מותר למנות את ישראל]. ג נער שמלאו לו י"ג שנה, נעשה בר מצוה, וחייב בכל המצות, ומצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה. ומיד עם מלאת לו י"ג שנה עם צאת הכוכבים של הלילה של אותו היום שנולד בו, נעשה כגדול לכל דבר, ואין צורך להמתין עד לאותה שעה שנולד בה מעת לעת. וגם אין הדבר תלוי בהנחת התפילין, אלא במלאת לו י"ג שנה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הערה ג' עמוד שנג, שאר"י ח"ב עמ' צו]. ד מי שנולד בחודש אדר בשנה פשוטה, והשנה שמלאו לו י"ג שנה היא שנה מעוברת, אינו נעשה בר מצוה להתחייב בכל המצות ולצרפו למנין אלא בחודש אדר שני, כי חודש אדר שני הוא חודש אדר העיקרי, וחודש אדר א' אינו אלא כתוספת בלבד לשנה המעוברת. אבל מי שנולד בשנה מעוברת באדר ראשון, וגם השנה שמלאו לו י"ג שנה היתה מעוברת, נעשה בר מצוה באדר ראשון. ומי שנולד בניסן שנה פשוטה, והשנה שבו ימלאו לו י"ג שנה היא שנה מעוברת, אינו נעשה בן י"ג עד שיבוא חודש ניסן. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הע' ד'. שאר"י ח"ב עמ' צו]. ה לכתחלה אין להסתמך על עדות הנער עצמו שאומר שמלאו לו כבר שלש עשרה שנה, כדי לצרפו למנין לאמירת קדיש וקדושה, אף שרואים שהוא מניח תפילין, [שיש לחוש שהקדימו להניח לו תפילין קודם שיגיע למצות, כדי לחנכו]. ולכן צריכים לשמוע מפי אביו של הנער שאומר שמלאו לבנו י"ג שנה, או שישמעו מפי איש אחר שמעיד ששמע כן מפי אביו, ואף על פי שהוא עד מפי עד נאמן. ומכל מקום אם אי אפשר למצוא איש שיעיד כן, ויש טורח צבור להמתין להשלמת המנין, יכולים לסמוך על עדות הנער להשלימו לעשרה אפילו לומר כל החזרה עם קדושה וברכת כהנים. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הע' ה'. שאר"י ח"ב עמ' צז]. ו במה דברים אמורים לענין צירוף הנער למנין לאמירת דברים שבקדושה, אבל להיות הנער שליח צבור, שירד לפני התיבה ולהתפלל בצבור, אין להקל אפילו באקראי, אלא אם כן שמעו מפורש כן מפי אביו של הנער שמלאו לבנו י"ג שנה, והביא ב' שערות. ואף על פי כן כשאין אף אחד מהצבור שיודע להיות שליח צבור, נראה שיש להתיר בשעת דחק גדולה כזאת להרשות לנער שירד לפני התיבה [באופן עראי] כדי לזכותם בתפלת החזרה באמירת קדושה וברכת כהנים, אף על פי שלא נודע לנו אם הביא ב' שערות. ומה גם שבזמן הזה הכל בקיאים להתפלל ויודעים להוציא את עצמם ידי חובת תפלה, ואין השליח צבור עובר לפני התיבה אלא לומר דברים שבקדושה, שאינם אלא מדברי סופרים. אולם לתפלת ערבית יכול הנער להיות שליח צבור, אף על פי שאין ידוע לנו אם הביא ב' שערות, ואפילו על סמך עדות הנער עצמו שמלאו לו י"ג שנה, כדי שלא יתבטלו הצבור משמיעת קדיש וברכו וקדושה. [ילקו"י שם, סי' נה הערה ו'. שאר"י ח"ב עמ' צח]. ז הלכה רווחת היא שחרש המדבר ואינו שומע, דינו כפקח לכל דבר, ומצטרף לעשרה. שהוא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואמרו חז"ל (סנהדרין לט.) כל בי עשרה שכינתא שריא. וכן הדין באילם שהוא שומע ואינו מדבר, שאף על פי שאינו יכול לענות קדיש וקדושה, מכל מקום מצטרף למנין. ואומרים עמהם גם חזרה וקדושה וברכת כהנים. אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן שאינם מצטרפים למנין. [וכן פסק מרן בש"ע סי' נה סעיף ח']. ואין הבדל בין אם נולד פיקח ונתחרש או שנולד חרש אילם. אולם בזמן הזה שיש בית ספר מיוחד לחרשים אלמים, שמתנהל על ידי מומחים, ומקנים דעת לתלמידיהם, ויוצאים משם כאנשים פיקחים, וגם יכולים לדבר קצת, אלא שאינם מבטאים דיבורם באופן ברור, דעת אחרונים רבים שמותר לצרפם למנין לאמירת קדיש וקדושה וברכו, ולדונם כעין פיקחים. ויש חולקים ואומרים שגם בזמנינו דין החרש-אילם כשוטה, ואינו מצטרף למנין. ונראה שהעיקר להלכה שלענין צירוף למנין שהוא רק מדרבנן, מותר לצרפם למנין, לאמירת קדיש וקדושה וברכו, כיון שמחשבתם ניכרת מתוך מעשיו, שמתנהג כפיקח ובר דעת. אלא שראוי לנהוג שאם אין מנין בלעדיו, שלא לומר חזרה, אלא יאמרו תפלת שמונה עשרה בקול רם פעם אחת עם הצבור, עם הקדושה. ולא יקראו בתורה בברכות. וכן מותר לומר קדיש, אף אם אין מנין בלעדיו. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר הל' פסד"ז, סי' נה הע' ז, שאר"י ח"ב עמ' צט]. ח אם היו עשרה והתחיל השליח צבור לומר את החזרה, ויצאו מקצתן, ימשיך לומר את החזרה כולה אפילו שאין שם מנין. ואפילו אם יצאו מקצתן קודם הקדושה, ימשיך באמירת החזרה והקדושה. אבל קדיש תתקבל אינו אומר. [ולדעת הרמ"א יש להם לומר גם קדיש תתקבל]. והוא שישאר רוב מנין. ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו אבל אם נשארו עשרה מותר לצאת. [מרדכי פ"ב דמגילה, רמ"א]. ואם יצאו מקצת מהעשרה אחר שהתחילו יוצר, לא יאמרו חזרה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הע' ח' עמוד שס]. ט מי שהוא שיכור, אף על פי שאינו רשאי להתפלל, ותפלת שיכור תועבה מכל מקום מצטרף למנין עשרה לאמירת דברים שבקדושה, ואפילו אינו יכול לדבר לפני המלך, ורק אם הוא שיכור כלוט, שעושה ואינו יודע מה עושה, דינו כשוטה, ואינו מצטרף למנין, ופטור מן המצוות. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הע' ט' עמוד שס]. י אין להתיר לומר קדיש וברכו ושאר דברים שבקדושה הנאמרים בעשרה, סמוך לקברות צדיקים, מבלי שיהיה שם מנין של עשרה אנשים. ואין לסמוך בזה על דברי אגדה לומר שצדיקים במיתתם קרויים חיים, (כמבואר בברכות יח:), לצרפם למנין. שמכל מקום אפילו על דוד מלך ישראל אמרו (שבת קנא:) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מכל המצות. וממילא אין לצרף למנין צדיקים שנפטרו. לפיכך יש למחות באלה הנוהגים לומר קדיש ליד קברי הצדיקים והוריהם, בערב ראש חודש ניסן ובערב ראש חודש אלול, אפילו אין שם מנין של עשרה אנשים. ואם עברו ואמרו קדיש, אין לענות אמן אחריהם, שהיא בכלל אמן יתומה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הע' י' עמוד שסא, שאר"י ח"ב עמ' צט]. יא אין לצרף למנין לומר חזרה מי שמחלל שבת בפרהסיא, כגון שעושה מלאכה שאסורה מן התורה בפני עשרה מישראל ביחד. ובכלל זה מי שנוהג במכונית בשבת ברשות הרבים. ויש שמקילים בזה בשעת הדחק, ובפרט בתפלת ערבית שאין בה חזרה. [והמקילים בזה בשעת הדחק יש להם על מה שיסמוכו]. ומכל מקום אם האומרים קדיש הם בחזקת מחללי שבת בפרהסיא, ודאי שצריך השליח צבור או ישראל כשר אחר לומר עמהם הקדיש, כדי שיצאו הרבים ידי חובתם. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הע' יא עמוד שסב. שאר"י ח"ב עמ' ק]. יב הקראים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, אינם מצטרפים לעשרה לקדיש ולקדושה ולתפלה בצבור. כי מאחר שאינם מודים בדברי חז"ל, ודאי שאינם משלימין המנין. וכל שכן אלו הקראים שאינם מודים בדברים שבקדושה, כי אינם משגיחים בדברי חז"ל כלל, רק במה שיראה להם משפט הכתובים. ומי שאינו מודה בדברי רבותינו, איך יתכן לצרפו לדברים שבקדושה. ואם חזרו בתשובה וקבלו עליהם דברי חברות, מצטרפים לכל דבר שבקדושה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, סי' נה הערה יב. שארית יוסף חלק ב' עמ' ק']. יג מי שנולד פג, והניחו אותו במכונת אינקובאטור במשך כמה חודשים, נעשה לבר מצוה ביום שנולד, ולא ביום שיצא מהאינקובאטור. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נה הע' יג].

א יש לכוין בעניית הקדיש ולענות אמן בקול, ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. ומה שעונין יהא שמיה רבא בקול רם הוא כדי לעורר הכוונה. אך אין צריך לתת בעוז קולו יותר מדאי, עד שיהיה ללעג בעיני הבריות, אלא יענה בקול רם ובכל כוונתו. ועל כל פנים לא יגביה קולו יותר מהמברך. ופירוש יהא שמיה רבא היינו שיהיה שמו של הקדוש ברוך הוא שלם, שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יהיו שמו וכסאו שלמים עד שימחה שמו של עמלק. [וכן פירש רבינו האר"י ז"ל]. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה א' עמוד שסז, שאר"י ח"ב עמו' עג, ושם בהערה הטעם שתיקנו אמירת הקדיש בלשון ארמית, ועוד שם בשבח יהא שמיה רבא, ומהו לענות אמן בכל כוחו]. ב השומע קדיש ממנין הסמוך, והוא במקומות שיכול להפסיק לענות אמן, צריך שיפסיק ויענה אמן, ואין זה בגדר רשות. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה ב' עמוד שעה]. ג נכון לפסוע שלש פסיעות בכל קדיש שאומרים בו: "עושה שלום במרומיו", הן בקדיש על ישראל, והן בקדיש יהא שלמא, ולא רק בקדיש תתקבל. ואין חילוק בזה בין שליח צבור לשאר כל אדם שאומר קדיש "יהא שלמא" או "על ישראל". וכן יש לפסוע בקדיש תתקבל של ערבית, וכן בקדיש שלאחר ברכה מעין שבע בליל שבת. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, שם סי' נו הע' ג'. שאר"י ח"ב עמ' קא]. ד השומע קדיש בשידור ישיר מרדיו, עונה אמן אחר האומר. וכן אם שומע דרך הרדיו סליחות וי"ג מדות הנאמרים בצבור, עונה עמהם. אבל השומע מקרא מגילה דרך הרדיו בשידור ישיר, אינו יוצא ידי חובה, אף שעונה אמן אחר הברכות. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה ד' עמ' שעט]. ה לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף, ונשמע כאומר "מן". וכן שלא יחטוף וימהר לענות אמן בטרם סיים השליח צבור את הברכה, או אמירת הקדיש. וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת [ש"ע סי' קכד ס"ח. ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה ה'. שאר"י ח"ב עמ' עח]. ו אסור לענות "אמן יתומה", והיינו שעונה אמן אחר ברכה שהוא חייב בה, ושליח ציבור מברך אותה, והוא אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, כיון שלא שמע הברכה אינו רשאי לענות אמן. ויש מרבותינו הראשונים שסוברים ש"אמן יתומה" היינו אפילו בברכה שאינו חייב בה, אלא שאינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור. ויש לחוש לדבריהם. ולכן אפילו כבר התפלל שמונה עשרה, ואינו צריך לצאת ידי חובה בחזרת השליח ציבור, אם אינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, לא יענה אחריו אמן. והוא הדין בברכות הנהנין וברכות ספר תורה, שאם אינו יודע מה היא הברכה, לא יענה "אמן". אבל אם יודע איזו ברכה מברך, אף על פי שאינו שומעה מתחלתה ועד סופה, רשאי לענות "אמן", בין בחזרת השליח ציבור (כשהתפלל כבר ויצא ידי חובת תפלה בעצמו), ובין בברכות הנהנין וברכות קריאת ספר תורה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה ו' עמוד שפא, [ושם שלא לענות אמן אחר אשה המברכת על לולב וסוכה, ואחר ההדלקה]. וראה עוד בשארית יוסף חלק ב' עמ' עח]. ז וכן לא יענה אמן קצרה, ולא ארוכה מדאי, אלא יאריך קצת עד כדי אמירת אל מלך נאמן. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה ז'. עמוד שפב, שאר"י ח"ב עמ' עח, סעיף ג']. ח הנכנס לבית הכנסת ומצא שהצבור עונים "יהא שמיה רבא", יענה עמהם, ונכון יותר שלא יענה אמן, כיון שלא שמע תחלת הקדיש, אלא יתחיל יהא שמיה רבא, ומכל מקום אם רצה לענות אמן, יש לו על מה שיסמוך. ואם שמע את הסיום "ובזמן קריב ואמרו אמן" יענה גם אמן. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה ח' עמוד שפד]. ט כשם שאסור לעבור לפני המתפלל תפלת שמונה עשרה, כך אסור לעבור לפני האומר קדיש. ויש מי שאומר שהיא חומרא יתירא להשוות דין קדיש לתפלת שמונה עשרה, ואין דבריו מוכרחים. ואם אומר הקדיש הגיע לעל ישראל, או ליהא שלמא, מותר לעבור לפניו. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה ט' עמוד שפד, שאר"י ח"ב עמ' עח]. י בעת אמירת הקדיש נכון להחמיר להשוות הרגלים כמו בתפלה, שיהיה נראה כאילו אינן אלא אחת, כדי להדמות למלאכים שנאמר בהם ורגליהם רגל ישרה (כדאיתא בברכות י:). ואותם המתחילים לומר קדיש כשהם בישיבה או בהילוך, לא טוב הם עושים. [ילקו"י תשס"ד, סי' נו הע' י' עמ' שפה]. יא כשאומר השליח צבור קדיש, אין הקהל חייבים לעמוד, כדי לענות אמן יהא שמיה רבא מעומד, אלא רשאים לענות אמן יהא שמיה רבא כשהם יושבים. וכן המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח, ומנהגינו מיוסד על פי דעת רבינו האר"י ז"ל וגדולי האחרונים. ורק מי שהיה עומד והתחילו לומר קדיש כשהוא עומד, לא ישב עד שיענה אמן יהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא, ואחר כך ישב. וכן אם עמד בקדיש מלא קומתו לכבוד תלמיד חכם או זקן, ישאר עומד עד שיסים לענות אמן יהא שמיה רבא, ואחר כך ישב. וכל זה כשקם מלא קומתו, [כגון שקם מפני שיבה], אבל אם קם בהידור בעלמא, אין צריך לעמוד כדי לענות. והרואה את חבירו שבא לישב באמצע הקדיש, נכון שיזכירנו שצריך לעמוד עד שיסיים עניית יהא שמיה רבא. וכן נוהגים על פי הקבלה לעמוד בשעת אמירת קדיש וברכו שלפני תפלת ערבית של ליל שבת, כדי לקבל שבת בתוספת הרוח. ומנהג האשכנזים כדעת הרמ"א, לעמוד בשעה שעונים קדיש וברכו, וספרדי שמתפלל עם אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא עמהם בעת אמירת קדיש וברכו, כדי שלא יהיה בכלל יושב בין העומדים. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הע' יא עמוד שפז, שאר"י ח"ב עמ' עט]. יב יש להפסיק מעט בין אמן ליהא שמיה רבא, היות והאמן שעונה היא ענייה על מה שאמר השליח צבור, ויהא שמיה רבא הוא התחלת שבח בפני עצמו. ועל השליח צבור [וכן על כל אומר קדיש] להמתין מעט קודם שימשיך לומר יהא שמיה רבא וכו', ויאמר יהא שמיה רבא בנחת, לאט לאט, ולא במרוצה, כדי שהקהל יספיקו לענות עד דאמירן בעלמא [לפי מנהגינו], ואחר כך יענו גם כן אמן אחר שמיה דקודשא בריך הוא. והאומר הקדיש במרוצה עליו נאמר חוטא אחד יאבד טובה הרבה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה יב עמוד שצ, שאר"י ח"ב עמ' פ']. יג מי שהיה עונה יהא שמיה רבא מברך, ובטרם שסיים לומר עד "דאמירן בעלמא", הגיע שליח צבור ל"שמיה דקודשא בריך הוא", לא יענה אמן, כי עניית אמן שלאחר "שמיה דקודשא בריך הוא" אינה חיובית כל כך לפי הדין, ומכיון שעודנו עוסק בעניית אמן יהא שמיה רבא מברך, ולא השלים כ"ח תיבות, דהיינו עד דאמירן בעלמא, אין לו להפסיק לענות אמן זו. [וכן דעת רבינו האר"י בשער הכוונות]. אבל אם החזן או אומר הקדיש ממהר מאד, והגיע לסיום חצי קדיש, ואמר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", והוא עודנו באמצע כ"ח תיבות של יהא שמיה רבא מברך, יפסיק ויענה אמן, שאמן זה שהוא סיום חצי קדיש, הכרחי לענותו, שהכל הולך אחר החתום. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה יג, שאר"י ח"ב עמ' פא]. יד השליח צבור עצמו אומר יהא שמיה רבא, אך אינו אומר "אמן". [ילקו"י מהדורת תשס"ד הל' פסד"ז, סי' נו הערה יד עמוד שצב, שאר"י ח"ב עמ' פא]. טו אף על פי שלדעת מרן השלחן ערוך יש לענות אמן בקדיש אחר יתברך, מכל מקום מנהגינו על פי הקבלה שלא לענות אמן אחר יתברך, אלא אחר בריך הוא, וכן ציוה המגיד למרן הבית יוסף. ובעניית יהא שמיה רבא מנהגינו לענות עד דאמירן בעלמא. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה טו עמוד שצב, שאר"י ח"ב עמ' פב]. טז מה שיש נוהגים שהצבור או חלק ממנו אומרים הקדיש בניגון יחד עם השליח צבור כשהם יושבים במקומם, ראוי לבטל מנהגם, שדבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן, אלא צריך להקשיב לו ולענות אחריו אמן, ויהא שמיה רבא. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה טז עמוד שצג, שאר"י ח"ב עמ' פב]. יז יש לומר בעלמא די ברא כרעותיה, הכ"ף של כרעותיה דגושה. ובאמירת יהא שמיה רבא יש לומר מברך, קמ"ץ תחת הבי"ת ופת"ח מתחת לרי"ש. ולא מבורך בחולם. ואומר תשבחתא התי"ו הראשונה בחיריק ולא בשורוק. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר הל' פסד"ז, סי' נו הע' שצג, שאר"י ח"ב עמ' פב]. יח יש לומר בקדיש "לעלם ולעלמי עלמיא" עם ו', וכן על הצבור לענות ביהא שמיה רבא מבֹרך לעלם וּלעלמי עלמיא, בתוספת ו'. ודלא כמו שנדפס באיזה סידורים, לעלם לעלמי עלמיא, בלי ו', שזה אינו, שהרי אונקלוס תירגם הפסוק"ה' ימלוך לעולם ועד", ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא, עם אות ו'. וכן הנוסח בסידור הגאונים והראשונים, רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, הרמב"ם, הרוקח, הרשב"א, המנהיג, והרד"א. וכן העלה מרן הבית יוסף (סימן נו), שצריך לומר ולעלמי עם אות ו', כנוסח הקדמונים, ואין לשנות. וכן עיקר. וכן אנו אומרים בקדושת ובא לציון. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה יח עמוד שצד. שאר"י ח"ב עמ' פג]. יט יש לומר ולכוין בקדיש תיבת שמֵה חסר י'. ויש שגורסים שמיה ביו"ד. ויש גורסים ועלמי בלי למ"ד, כדי להשוות המנין לכ"ח אותיות. אבל הגירסא הנכונה היא "שמה" בלא יו"ד, ולעלמי בלמ"ד. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה יט, עמוד שצו. שאר"י ח"ב עמ' פג]. כ יש לומר בקדיש "לעילא מן כל ברכתא", ולא מכל ברכתא. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה כ' עמוד שצו]. כא הנוסח הנכון בקדיש תתקבל הוא: "תתקבל צלותנא ובעותנא עם צלותהון וכו"', כדי לכלול עצמנו עם כלל ישראל. ויש מבני תימן הנוהגים לומר תתקבל צלותכון ובעותכון עם צלותהון ובעותהון דכל ישראל. ומנהגינו כנזכר. ויש נוהגים לומר בקדיש "על ישראל" יהא לנא ולכון ולהון וכו', ויש שאומרים יהא לנא ולהון ולכון, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, הל' פסד"ז, סי' נו הערה כא, עמוד שצז, תפלה כרך ב' קונט' הנוסחאות, שאר"י ח"ב עמ' פד]. כב יש לומר בקדיש תתקבל "קדם אבונא דבשמיא ואמרו אמן", ולדלג תיבת וארעא. שהרי בתואר אבונא לא שייך להזכיר בו על הארץ, אלא אבינו שבשמים. וכן גירסת הרמב"ם, והרשב"א (ח"ה סי' נד), והרד"א. וכתב הרב יוסף עליכם, שהאומרים אבונא דבשמיא וארעא, טועים הם. וכן הוא בקמח סולת, ובכף החיים פלאג'י, ועוד. וכן מנהגינו. [ובדברים כגון אלו ראוי לשנות בנוסח התפלה. ובפרט שבשנים קודמות כך היו הכל נוהגים לומר, ורק באחרונה שינו שלא כהוגן להוסיף תיבת וארעא]. ומכל מקום אם אין השליח צבור מסכים לשנות ממנהגו לומר אבונא דבשמיא וארעא, אין לעשות בשביל זה מחלוקת, ורק צריך להסביר בלשון רכה שעדיף לשנות הנוסח ולדלג תיבת וארעא. אך בקדיש "על ישראל" יש לומר מארי שמיא וארעא. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה כב עמוד שצח. ובספר תפלה כרך ב' קונטרס הנוסחאות, ובשארית יוסף ח"ב עמוד פד]. כג בעשרת ימי תשובה יש לסיים בקדיש תתקבל שאחר החזרה "עושה השלום". אבל בקדיש תתקבל שבתפלת ערבית אין צריך לומר השלום. וכן בשאר הקדישים. מלבד בקדיש תתקבל שאחר ברכת מעין שבע בשבת שובה, שהאומר עושה השלום, יש לו על מה שיסמוך. ומי ששכח לומר השלום אין בכך כלום, [כי גם תיבת עושה גימטריה ספריאל], ורחמנא ליבא בעי. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה כג. עמוד שצט. שאר"י ח"ב עמו' פה. כה"ח סי' נז]. כד העונה אמן יהא שמיה רבא, ושמע מצבור אחר שאומרים קדושה, ואם יסיים עד דאמירן בעלמא לא יוכל לענות קדוש קדוש עם הצבור, מוטב שיאמר עד ולעלמי עלמיא יתברך, בלבד, כדי שיוכל לענות קדושה עם הצבור, ושכר קדיש וקדושה בידו. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה כד עמוד ת'. שאר"י ח"ב עמ' פו]. כה המתפלל עם אשכנזים והוא בתוך י"ב חודש לאב או לאם, ואומר קדיש לע"נ אביו או אמו, אין לו לשנות מהנוסח המקובל אצלינו, הן באמירת ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן בחייכון וביומכון וכו', והן באמירת יהא שלמא, ועל ישראל. אולם אם אומר קדיש יהא שלמא בבית כנסת של אשכנזים עם אחרים, רשאי לקצר בנוסח יהא שלמא, כפי מנהג נוסח האשכנזים, כדי שיסיים ואמרו אמן עם כולם. אך אין לו לשנות את מבטאו ולומר כמבטא אשכנזי, אלא כל עדה צריכה להחזיק במנהגה, ובמבטא המקובל אצל בני העדה מדורי דורות, מבטא שהחזיקו בו גדולי תורה וענקי הרוח מדורי דורות. ואף במבטא שם ה' אין לשנות ולומר הדל"ת כמו חול"ם, אלא יש לומר בקמ"ץ שלנו. [ומדברי רבי אליעזר הקליר, הרי"ף, הרמב"ם, ורבינו בחיי מוכח שהיה מבטאם בשם ה' כמבטא הספרדי]. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הע' כה עמ' ת', שאר"י ח"ב עמ' פו]. כו מי שנפטר אביו או אמו, אומר קדיש כל י"ב חודש, אך בשבוע הראשון של חודש השנים עשר פוסק מלומר קדיש במשך שבוע, [וקדיש על ישראל שאחר הלימוד אין צריך להפסיק מלאומרו, ויכול לאומרו גם באותו שבוע, וגם אחר י"ב חודש], וחוזר לומר קדיש עד סיום יום פקודת השנה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה כו. שאר"י ח"ב עמ' פז. וע"ש בשארית יוסף בהערה, דבשנה מעוברת מפסיקים הקדיש בתחלת חודש הי"א, למשך שבוע, ואח"כ אומרים קדיש ג' שבועות, והאזכרה בשנה ראשונה לפי חודשים, וטוב לעשות אזכרה גם בחודש הי"ג, יום הפטירה, ולאחר השנה הראשונה עושים אזכרה גם בשנה מעוברת ביום הפטירה בדיוק. ואין האב חייב לומר קדיש על בנו או בתו, אלא אם ירצה]. כז מנהגינו שכל המחוייבים לומר קדיש יתום, אומרים אותו כולם ביחד, הן בקדיש על ישראל שקודם הודו, והן בקדישים שאחר בית יעקב, וקודם עלינו לשבח. אך יש להקפיד שלא יהיה אחד אומר הקדיש במרוצה, וחבירו לאט מדאי, אלא ישתדלו שכולם יאמרו הקדיש מלה במלה ככל האפשר. וכשיש כמה שאומרים קדיש ביחד, ואחד מהם אומר הקדיש בלחש, לכתחלה אין לעשות כן, דצריך שכל אחד יאמר הקדיש בקול רם. אך אם הוא צרוד, והוא בתוך י"ב חודש, יכול לומר הקדיש בלחש עם אחרים שאומרים הקדיש בקול רם. [ילקו"י שם, תשס"ד, עמ' תז, שאר"י ח"ב עמ' צ']. כח כשאומרים שנים או שלשה יחד קדיש, והאחד מקדים את חבירו, אם כל אחד בא בתוך כדי דיבור של חבירו, יש אומרים שימתין לאחרון ויענה אמן אחד ויעלה לכולם. וכן יכול להקדים ולענות אמן אחר הראשון ויעלה לו גם לשני. ויש שנוהגים לענות "אמן ואמן" על שניהם. ואם יש הפסק ביניהם אחר תוך כדי דיבור, יענה אמן אחר כל אחד ואחד. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סימן נו הערה כח עמוד תט. שאר"י ח"ב עמ' צא]. כט מנהגינו לומר קדיש יתום קודם עלינו לשבח, ולא לאחריו. וכיון שנתקן אין לבטלו, ולכן אם אין שם מי שנמצא בתוך י"ב חודש לאב ואם, יאמר הקדיש אחד המתפללים שאין לו הורים, או שהוריו אינם מקפידים שיאמר קדיש זה בחייהם. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה כט, עמוד תי. שאר"י ח"ב עמ' צב]. ל אב שהורה לבנו שלא לומר עליו קדיש כל י"ב חודש אחר פטירתו, אפילו אם יש לו בנים אחרים, אין לו לשמוע לאביו. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה ל']. לא אין לבת לומר קדיש על אביה או אמה, אפילו אם הוריה כתבו כן בצוואה, ואפילו אם עושים לימוד בבית עם עשרה אנשים מבני משפחתה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, הל' פסד"ז, סי' נו הערה לא]. לב גר צדק רשאי לומר קדיש על אביו או אמו הגויים, לאחר פטירתם, וכן רשאי לומר השכבה בבית הכנסת. אך כדי שהדבר לא ייראה תמוה לרבים, יאמר את ההשכבה בדרך הבלעה ולא באופן מיוחד. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נו הערה לב]. לג בנוסח הקדיש שאומרים אחר סיום מסכת, או אחר הקינות בתשעה באב, הנוסח הנכון הוא: דהוא עתיד לחדתא עלמא, ולאחיא מתיא, ולאחאה מתיא, ולשכללא היכלא, ולמפרק חייא, ולמבנה קרתא דירושלם, ולמעקר פולחנא נוכראה מארעא, ולאתבא פלחנא יקירא דשמיא להדרה וזיוה ויקרה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. בחייכון וכו'. [ילקו"י שם, תשס"ד, סימן נו הערה לג, עמו' תיג]

א מצות עשה מן התורה לקרוא בכל יום קריאת שמע בבוקר ובערב. שנאמר (דברים ו, ז): בשכבך ובקומך, ודרשינן בגמרא (ברכות י:) בשעה שבני אדם שוכבים, זהו לילה, ובשעה שבני אדם עומדים זהו יום. ומצוה מן המובחר לקרוא קריאת שמע שתים או שלש דקות קודם זריחת החמה, כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה. ומי שיוכל לעשות כן, שכרו מרובה מאד. ואם קראה משעלה עמוד השחר, אף על פי שלא היה אנוס יצא בדיעבד. ומי שנשאר ער בלילה והגיע זמן נץ החמה, ודעתו להתפלל בצבור לאחר הנץ, נכון שיקרא קריאת שמע כב' דקות קודם הנץ החמה כותיקין. [ילקו"י על פסוקי דזמרה עמוד תכד, סי' נח הערה א]. ב לא קראה עם הנץ יש לו להשתדל לקראה מוקדם ככל האפשר, וזריזין מקדימין למצוות, ובפרט למצות קריאת שמע שיש בה קבלת עול מלכות שמים. ולא ידחה אמירת קריאת שמע עד הרגעים האחרונים של סוף הזמן. ובתוך זמן קריאת שמע צריך לקרוא את כל הג' פרשיות, ולא רק את הפרק הראשון. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, סימן נח הערה ב עמוד תכח]. ג הלכה רווחת שזמן קריאת שמע שחרית נמשך עד סוף שלש שעות מהיום. וכתבו הפוסקים, ששעות אלו זמניות הן, שאם היום ארוך, השעות יותר ארוכות לפי חשבון אורך היום, ואם היום קצר השעות קצרות, באופן שהשלש שעות מסתיימות בסוף רבע היום. אולם נחלקו הפוסקים מאיזה זמן חושבים את ג' השעות הנ"ל, שיש אומרים שיש לחשוב השעות מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. [זמן המגן אברהם]. ויש חולקים ואומרים שיש לשער מהנץ החמה עד השקיעה. [זמן הגר"א]. ולכתחלה יש להחמיר לגבי סוף זמן קריאת שמע, לחשוב משעת עלות השחר. [ועמוד השחר הוא שבעים ושתים דקות קודם זריחת השמש]. ולענין ברכות קריאת שמע שהם מדרבנן, יש לחשב ד' השעות [שהוא סוף זמן ברכות קריאת שמע] מהזריחה. ומכל מקום בשעת הצורך יש להקל לחשב את השעות משעת הזריחה גם לענין סוף זמן קריאת שמע. ולכן תלמיד חכם הטרוד בלימודו עד לשעות הקטנות של הלילה, רשאי לאחר לתפלת שחרית ולקרוא קריאת שמע לפי זמן הגר"א. [שיש לצרף כאן סברת האומרים שזמן קריאת שמע מה"ת הוא גם לאחר שלש שעות]. וכן צבור שנוהגים להתאחר בתפלה בשבת ויום טוב, ומגיעים לקריאת שמע לאחר שלש שעות זמניות מזמן עלות השחר, אין למחות בידם, ובלבד שיזהרו על כל פנים להגיע לקריאת שמע לפני סוף זמן קריאת שמע משעת הזריחה [כזמן הגר"א]. ונכון שיקדימו גם כן לקרוא קריאת שמע שלימה לפני הודו, או לפני ברוך שאמר, כדי לצאת ידי חובת מצות קריאת שמע לכל הדעות. [ואף באמצע פסוקי דזמרה מותר לו להפסיק לקרוא קריאת שמע אם חושש שיעבור הזמן לפי שיטת המגן אברהם]. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, סימן נח הערה ג' עמוד תכט]. ד אם עברו ג' שעות [מהנץ] ולא קרא קריאת שמע, קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית, שהוא שליש היום. אולם אין לו שכר כמי שמקיים מצות קריאת שמע, וביטל מצות עשה זו. ואם עברה שעה רביעית ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, סימן נח הערה ד' עמוד תמ]. ה המשכים לקרוא קריאת שמע בלי ברכותיה, מפני שחושש שמא יעבור זמן קריאת שמע, או שיודע שיעבור זמן קריאת שמע לסברת האומרים שיש לחשוב היום מעלות השחר, נכון שיעשה תנאי, ויאמר: אם יעבור זמן קריאת שמע כשאגיע לקריאת שמע שלאחר ברכת אהבת עולם, אני מכוין לצאת ידי חובה בקריאת שמע שאני קורא עתה, ואם לא יעבור זמן קריאת שמע עד אז, תהיה קריאתי עתה כקורא בתורה, ואיני רוצה לצאת י"ח אלא בקריאת שמע שאקרא על סדר הברכות. ומותר לקרוא קריאת שמע בלא תפילין, אם חושש שעד שיניח תפילין ויקרא בהם קריאת שמע יעבור זמן קריאת שמע אליבא דהמגן אברהם. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, סימן נח הערה ה' עמוד תמא]. ו זמן ברכות קריאת שמע, שהן ברכת יוצר אור, אהבת עולם, ואמת ויציב, עד סוף ארבע שעות זמניות מהיום, דהיינו שליש היום, ואפילו אם עברו שלש שעות מהיום, שכבר עבר זמן קריאת שמע, קורא אותה עם ברכותיה עד סוף ארבע שעות, אבל אין לו שכר כמו הקורא קריאת שמע בזמנה, אלא כקורא בתורה. וכבר כתבנו שלענין ברכות קריאת שמע אפשר להקל לחשב ד' השעות מהזריחה. והמחמיר להקדים ולהתפלל כדי לברך ברכות קריאת שמע תוך ד' שעות מעמוד השחר, תבוא עליו ברכת טוב. וכן ראוי לנהוג לכתחלה. אבל אם עברו ארבע שעות זמניות מהנץ החמה, בין באונס בין ברצון, אסור לברך ברכות קריאת שמע, שלדעת הרבה פוסקים [מרן השלחן ערוך ובספר בן איש חי] הן ברכות לבטלה הן, ועובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וספק ברכות להקל. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, הלכות פסד"ז, סי' נח הערה ו' עמו' תנא. וילקו"י ח"א מהדורת תשמ"ה עמוד קז]. ז קודם שיקרא קריאת שמע יכוין לקיים מצות עשה של קריאת שמע שנצטוינו לקראה פעמיים ביום. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, הלכות פסד"ז, סי' נח הערה ז' עמו' תנז, שאר"י ח"ב עמ' קכ]. ח לא קרא קריאת שמע ביום, יש אומרים שיש לה תשלומין לקוראה בערבית. ויש חולקים, וכן עיקר. [ילקו"י מהדו' תשס"ד הל' פסד"ז, סי' נח הערה ח' עמו' תנח, שאר"י ח"ב עמו' קכ]. ט ראוי ונכון שגבאי הצדקה ימנעו מלגבות צדקה מהצבור בעת שקוראים קריאת שמע וברכותיה, או בשעת החזרה, או קריאת התורה, כדי שהמתפללים לא יסיחו דעתם מהתפלה. ואמנם בשחרית של שבועות, או הושענא רבה, וכן במנחה של יום הכפורים, מה שנוהגים לחלק לקהל טבק הרחה באמצע החזרה כדי לעוררם לתפלה, אין בכך מניעה, אלא אם כן הדבר גורם לדיבורים בקרב הקהל, ולהפרעה, שאז בודאי יש להמנע מחלוקת הטבק באמצע התפלה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, סי' נח הערה ט' עמו' תנט]

א לכתחלה ראוי ונכון לבוא לבית הכנסת בהשכמה כדי שלא יצטרך לדלג, כמו שהזהיר מלאך המגיד למרן הבית יוסף, להשכים לבוא לבית הכנסת ולא לדלג בתפלה. אולם מי שעבר ונתאחר לבוא לבית הכנסת, ומצא שהצבור נמצאים בסוף הזמירות, ואם יתפלל כסדר, יפסיד תפלה בצבור, ימהר להתעטף בציצית ולהניח תפילין בברכותיהן, ואחר כך יאמר "אלהי נשמה" עד "המחזיר נשמות לפגרים מתים", ויברך ברכות התורה, ויתחיל ברוך שאמר, ומזמור תהלה לדוד, ומזמור הללו את ה' מן השמים, ומזמור הללו אל בקדשו, ויסיים בברכת ישתבח, וימשיך מברכת יוצר אור על הסדר כדי להתפלל עם הצבור, או עם חזרת השליח צבור. ואם גם בזה לא ישיג להתפלל עם הצבור או עם חזרת השליח צבור, ידלג לגמרי הזמירות, ויתחיל מברכת יוצר אור כדי שיספיק להתפלל עם הצבור או עם חזרת השליח צבור. ואחר התפלה יאמר כל שאר ברכות השחר, וכן יאמר פרשת העקידה ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן, והודו לה' קראו בשמו, וכל המזמורים שדילג. אבל ברוך שאמר וישתבח לא יאמר אלא אם כן בלי שם ומלכות. ואף על פי שהמקובלים אומרים שאם מדלג הזמירות ואומרם לאחר התפלה הרי הוא כמהפך צינורות הקדושה, זהו רק לכתחלה, אבל כשעושה כן בדלית ברירה כדי להתפלל עם הצבור, אין בכך כלום. שמעלת התפלה בצבור נשגבה מאד, ודוחה אמירת הזמירות. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, סי' נב הע' א'. עמוד רמה]. ב ואם יש לו שהות לומר כל המזמורים שבין ברוך שאמר וישתבח, ונשאר לו עוד זמן קצת, נכון שיאמר (מלבד ברכות השחר כולם) גם חלק מסדר הקרבנות, ויתחיל "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך" עד פסוק "שמע ישראל", ו"ברוך שם", שאמירתם הם צורך גדול על פי הקבלה. ואחר כך יתחיל פרשת התמיד, ופטום הקטורת עד רבן שמעון בן גמליאל, ולא עד בכלל. ואחר כך יאמר "אנא בכח" עד איזהו מקומן, ולא עד בכלל. ואם רואה שיש לו עוד זמן, יאמר גם "איזהו מקומן". ואחר כך יתחיל "הודו לה' קראו בשמו" עד "ובנביאי אל תרעו", ואחר כך "אל נקמות ה"' עד הפסוק ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו, ואחר כך ה' מלך וכו', ולמנצח בנגינות וכו', וברוך שאמר והלאה. ובסיום התפלה ישלים מה שדילג מתחלה. [ילקו"י תשס"ד, הל' פסד"ז, סימן נב הערה ב]. ג מי שאיחר לבוא לבית הכנסת בשבת, ואין בידו סיפק לומר גם פסוקי דזמרה וגם "נשמת כל חי", שאם יאמר גם פסוקי דזמרה וגם נוסח נשמת כל חי לא יוכל להשיג להתפלל עם הצבור או עם חזרת השליח צבור, מוטב שידלג נשמת כל חי ולא ידלג על פסוקי דזמרה, כי הלכה רווחת היא, שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ועוד, שאמירת נשמת כל חי אינה אלא מנהג הגאונים. ומכל מקום נראה שאם כבר אמר כל המזמורים של פסוקי דזמרה עד "לשם תפארתך" יכול לדלג משם עד אחר שירת הים, וימשיך באמירת נשמת כל חי. [ואם שכח לומר בשחרית של שבת "נשמת כל חי" ובירך ברכת ישתבח, לא יאמר שם נשמת, אלא ימשיך בברכת יוצר. ואם נזכר בברכת ישתבח קודם שאמר ברוך אתה ה' מלך גדול ומהולל בתשבחות, יחזור לנשמת ויגמור כסדר]. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה, סימן נב הערה ג]. ד יש מי שאומר שכל מה שאמרנו לעיל לענין סדר הדילוגים בתפלה, אינו אלא במי שזהיר וזריז ורגיל להשכים לביהכ"נ ובדרך כלל מתפלל עם הצבור, ואירע לו אונס שאיחר מלבא לבית הכנסת, שאז יתפלל כנ"ל, אבל מי שאינו חרד להשכים לתפלה, ואם יתפלל כנ"ל אז על הרוב לא יוכל לומר הזמירות הקבועים לאומרם בהם בתפלה במקומם, ויספיק רק ברכות ברוך שאמר וישתבח, אין לו לשנות הסדר שקבעו חכמים ז"ל בברכות. ואמנם לדינא תפלה בצבור חשובה יותר, ולכן בכל אופן ידלג לצורך תפלה בצבור, אך יש להתאזר ברוב עוז ותעצומות שלא יקרה לו כן לעתים תכופות. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נב הערה ד]. ה אם אין לו שום אפשרות להתפלל עם הצבור או עם חזרת השליח צבור, אלא אם כן יתחיל מברכת יוצר, תפלה בצבור עדיפא, ויתחיל מברכת יוצר. ואחר התפלה ישלים כל המזמורים שהחסיר, וישמיט ברכת ברוך שאמר וישתבח. כי ברכות אלו לא נתקנו לאומרם בשם ומלכות אלא קודם התפלה. ומכל מקום נכון יותר שיאמר ברוך שאמר ומזמור הללויה אחד, וישתבח. וכל שכן שאם הוא רואה שדי לו אם ידלג את המזמורים שנוהגים להוסיף בשבת קודם ברוך שאמר, מבלי שיצטרך לדלג הזמירות שבין ברוך שאמר לישתבח, ונשמת כל חי, בודאי שעדיף לדלג מזמורים אלה, ויאמרם אחר כך בסיום התפלה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נב הע' ה' עמ' רנג]

א שבח ברכת ישתבח הוא עצום, ושלשה עשר השבחים שבברכת ישתבח נאמרים בלי הפסק, וכל שכן שלא יהיה הפסק בין השבחים בדיבור ח"ו, והמפסיק עונשו גדול מאד. ומכל מקום אין צריך שיאמרם בנשימה אחת, שהרי צריך לאומרם בנעימה כמסדר שבחו של מלך, אלא העיקר שלא יפסיק ביניהם בשהייה בעלמא. ואם שמע קדיש או קדושה והוא באמצע הי"ג שבחים, יענה אמן וקדושה, ואחר שסיים לענות יש אומרים שיחזור לתחלת ישתבח. ויש חולקים ואומרים שאין לחזור שוב מישתבח, דהוי כמוסיף, ומכל מקום נראה שאין להקפיד כל כך אם חוזר לומר שוב את הי"ג שבחים. ואחר שהתחיל הברכה ואמר ברוך אתה ה', אין להפסיק לענות אמן דברכות באמצע הברכה, כי ברכה זו תקנוה אנשי כנסת הגדולה. אך אם שמע קדיש, יענה חמשה אמנים ראשונים של הקדיש, דהיינו עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן. ויענה אמן יהא שמיה רבא עד עלמיא יתברך, ולא יענה עד דאמירן בעלמא, וכדין הנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הערה א'. שארית יוסף ח"ב עמוד סב]. ב אין ברכת ישתבח פותחת בברוך, לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, ששתיהן נתקנו על פסוקי דזמרה, זו לפניהם וזו לאחריהם, ואין הזמירות מפסיקות ביניהם. ולכן אין לומר ישתבח אלא מי שאמר ברוך שאמר וקצת מפסוקי דזמרה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, הל' פסד"ז, סי' נד הע' ב, שאר"י ח"ב עמ' סד]. ג אין לענות אמן אחר מלך גדול ומהולל בתשבחות, אלא אחר חי העולמים, ששם הוא סיום הברכה. [כ"כ בתשו' הרא"ש כלל ד' סי' יב, ובש"ע סי' נד ס"א]. והמנהג לומר חי העולמים, חי בניקוד פת"ח. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הערה ג, עמוד שלב, שארית יוסף ח"ב עמ' סה]. ד כל העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה. אבל אם בירך יותר מברכה אחת, מנהגינו לענות אחר הברכה האחרונה, ולכן עונים אמן אחר ברכות ההפטרה, וברכת יהללוך שבהלל, ובסיום ברכת ישתבח, וכדומה. [ברכות מח: ילקו"י מהדורת תשס"ד, הל' פסד"ז, סימן נד הערה ד'. שאר"י ח"ב עמ' סו]. ה נוסח הברכה הוא "מלך גדול ומהולל בתשבחות", ולא "אל מלך גדול ומהולל בתשבחות". וכן צריך לומר "בפה עמו". וצריך לומר בתשבחות התי"ו בחיריק, ולא בשורוק. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הערה ה'. עמוד שלד. שאר"י ח"ב עמ' סז]. ו המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו, כדי שלא יפסיק בין סידור שבחו של מקום, שהם פסוקי דזמרה, לבין התפלה. [ירושלמי, הרי"ף והרא"ש ריש אין עומדין]. ואין לדבר גם בארמית. ומצוה מן המובחר שלא להפסיק ביניהם אפילו בשתיקה, אלא לצורך השלמת מנין וכדומה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הע' ו', עמוד שלד. שאר"י ח"ב עמ' עא]. ז אם הגיעו הצבור לסוף פסוקי דזמרה, ועדיין אין מנין בבית הכנסת, יכולים להמתין בין ישתבח ליוצר עד שיגיעו עוד אנשים להשלמת המנין. אולם אם יש חשש שעל ידי ההמתנה יעבור זמן קריאת שמע, ימשיכו בתפלתם אף ביחידות. וכבר נתבאר לעיל (סימן נא) שכאשר ממתינים להשלמת המנין, מותר ליחידי הקהל לסיים ברכת ישתבח, וללמוד בין ישתבח ליוצר. ומכל מקום נכון להחמיר שלא להוציא בשפתיו אלא לעיין בספר בהרהור בלבד. אבל באמצע פסוקי דזמרה, אין להתיר בזה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הע' ז, שאר"י ח"ב עמו' סז. ושם בהערה אם מותר לומר קדיש על ישראל סמוך לברוך שאמר. וראה בזה בילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מח הערה יב]. ח השומע ברכה מחבירו והוא בין ישתבח ליוצר, עונה אמן וגם ברוך הוא וברוך שמו. [דעניית ברוך הוא וברוך שמו נחשבת כהפסק לדבר מצוה, שמותר בין ישתבח ליוצר]. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הערה ח' עמוד שלח]. ט המפסיק לקדושה בין ישתבח ליוצר רשאי לומר כל הנוסח של הקדושה נקדישך ונעריצך וכו'. שלא גרע מכל דיבור של מצוה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסד"ז, סי' מו הערה ט]. י כשממתינים למנין בין ישתבח ליוצר, יש אומרים שמותר לקרוא חק לישראל בין ישתבח ליוצר. ומכל מקום הרוצה להחמיר יוכל לעיין בספר בהרהור לבד. [ילקו"י שם סי' נד/ט עמוד שלט]. יא בין ישתבח ליוצר, אם חסר מנין ורוצים לקרוא לאחד להשלים מנין, ואינו מבין על ידי רמז, או היכא דאי אפשר על ידי כתיבה, מותר לקרוא לעשירי אחר ישתבח ולדבר עמו שיצטרף למנין. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הערה י' עמוד שלט, שאר"י ח"ב עמ' עא בהערה]. יב על השליח צבור לומר ישתבח מעומד, כשהוא ליד התיבה, כדי שלא יצטרך להפסיק בין ישתבח לקדיש. ולכן אם ממתינים לעשירי כדי לומר הקדיש, על השליח צבור להמתין קודם אמירת ישתבח. אולם היחיד יכול לסיים ברכת ישתבח ולהמתין לפני הקדיש. ומנהגינו בארץ ישראל שהקדיש שלפני יוצר אומר אותו השליח צבור בלבד. ואם השליח צבור סיים ברכת ישתבח ורק אחר כך התברר שאין שם מנין, והצבור המתין עד שהגיע עשירי להשלמת מנין, יכול השליח צבור לומר קדיש, אף שהעשירי לא שמע ברכת ישתבח. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סימן נד הער' יב. שאר"י ח"ב עמוד ע'. וע' בטוש"ע (סי' נג ס"א). ובמג"א ובפתח הדביר סימן נב סק"א]. יג מנהגינו שהיחיד אומר ישתבח מיושב, ואין צריך לעמוד. ורק השליח צבור אומרה מעומד, כדי לומר קדיש מעומד. ומנהג האשכנזים כדעת הרמ"א שגם היחיד עומד בברכת ישתבח. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד, שאר"י ח"ב עמוד ע']. יד מי שלא היו לו ציצית ותפילין והביאו לו בין ישתבח ליוצר, מתעטף בציצית ומניח תפילין בברכה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הע' יד, שאר"י ח"ב עמ' עב]. טו בעשרת ימי תשובה אומרים מזמור שיר המעלות ממעמקים וכו', בין ישתבח ליוצר, ואין בזה שום חשש של הפסק, דנחשב כחלק מסדר התפלה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הע' טו עמוד שמג, שארית יוסף ח"ב עמו' עב]. טז טוב לומר שיר המעלות גם בהושענא רבה, אחר שגם הוא בכלל ימי הדין. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נד הע' טז. עמוד שמד, שאר"י ח"ב עמוד עג].

א השואל מחבירו בגד שיש בו ארבע כנפות ואין בו ציציות, פטור מלהטיל בו ציצית כל שלשים יום. דכתיב, כסותך, ולא של אחרים. ואם עבר והטיל בבגד של חבירו ציציות, לדידן אינו רשאי לברך על הטלית. אבל אחר שלשים יום חייב [מדרבנן] להטיל ציציות בבגד, מפני שנראית כשלו. [ילקו"י הל' ציצית, עמוד רסג. ושאר"י ח"א עמוד רכד]. ב השואל בגד של ד' כנפות מחבירו לשבועיים, והחזירה לו, ואחר כך חזר ושאל הבגד לשבועיים נוספים, אינו חייב להטיל בה ציצית, דל' יום אלו צריכין להיות רצופים. ולכן ימנה הל' יום מזמן השאלה השניה. [ילקו"י הל' ציצית עמוד רסח. ושאר"י ח"א עמוד רכח]. ג שאל טלית מחבירו כשהיא מצוייצת, אם מתעטף בה בתפלה, מברך עליה, דכיון ששאל מדעת בעלים, אמרינן דמסתמא נתן לו במתנה על מנת להחזיר, והרי היא שלו. ואף שיש חולקים בזה, אין חוששין לספק ברכות, אחר שכן המנהג. [ובצירוף דעת הסוברים שאין איסור ללבוש טלית שאולה בברכה, ורק שאם אין בה ציציות פטור מלהטיל בה ציציות]. ומיהו ירא שמים יתרחק לכתחלה מטלית שאולה היכא דאפשר. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד רסט. ובמהדורת תשס"ו עמוד קצ. ושאר"י ח"א עמוד רכח]. ד אם מתעטף בטלית שאולה לצורך כבוד בעלמא, כגון שמתעטף בציצית לצורך נשיאת כפים, או עליה לספר תורה, או כשהוא שליח צבור, וכדומה, אינו מברך על טלית שאולה. וטוב שיתכוין שאינו רוצה לקנותה. [ילקו"י שם עמוד רעא. ושאר"י ח"א עמוד רל]. ה טלית השייכת לבית הכנסת מברכים עליה אפילו אם לובשה לצורך עראי. ולכן אפילו אם לובשה לצורך עליה לתורה, או כשהוא שליח צבור, מברך עליה. וטוב שיבדוק את הציציות אם לא נקרעו באופן המעכב לפי ההלכה. [ילקו"י שם עמו' רעב. ושאר"י ח"א עמו' רלא]. ו מי שנדר טלית במיוחד לצורך השליח צבור שיתעטף בו בעת עלותו לתיבה, אין היחיד רשאי לשאול אותו ולברך עליו, ואפילו בלי ברכה, אחר שדעת הנודר רק לשליח צבור, וכבר אינו שלו שנוכל לומר דניחא ליה לקיומיה מצוה בממוניה. [ילקו"י על הל' ציצית, במהדורת תשס"ד עמוד רעג. ובמהדורת תשס"ו עמוד קצד. ושאר"י ח"א עמוד רלא]. ז מותר לקחת בשאלה טלית מחבירו בלא ידיעתו, כדי לקיים מצות ציצית, ובלבד שעושה כן באקראי, ואין הטלית נמצאת במקום סגור. ואם היתה הטלית מקופלת, יזהר לקפלה אחר התפלה. ויש אומרים שלדידן אין לו לברך על הטלית, ובפרט בזמן הזה שרבים מקפידים שלא יקחו את טליתותיהם בלא רשות. ויש חולקים ואומרים שיכול לברך על טלית זו, דגם בזה יש מנהג לברך, ובמקום מנהג אין חוששין לספק ברכות. ולכן טוב יותר שיכוין שלא לקנות ולא יברך. והעושה כדעת מרן השלחן ערוך ומברך, אין מזניחין אותו. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד רעג. ובמהדו' תשס"ו עמ' קצד. ושאר"י ח"א עמ' רלב]. ח הלוקח טלית מחבירו שלא ברשותו, [לאחר שמצאה מקופלת] ולא קיפלה אחר התפלה, יש לומר דהוי שואל שלא מדעת, והוי גזלן ועליו אמר הכתוב: ובוצע ברך נאץ ה'. [ילקו"י על הלכות ציצית, עמוד רפ. ובמהדורת תשס"ו עמוד קצט. ושארית יוסף ח"א עמוד רלז]. ט קנה טלית ולא שילם עדיין למוכר, אף-על-פי-כן יכול להתעטף בו ולברך עליו. וכל שכן אם שילם למוכר בצ'יק דחוי, שיכול לברך על הטלית אף בטרם הגיע מועד פדיון הצ'יק. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד רפא. ובמהדורת תשס"ו עמוד קצט. ושאר"י ח"א עמוד רלח]. י טלית של שותפין חייבת בציצית, דכתיב, על כנפי בגדיהם. [ילקו"י על ציצית, עמ' רפג].

א מן התורה אין חייבים בציצית אלא בגד פשתים או של צמר כבשים בלבד, אבל שאר מיני בגדים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן. ולכן ראוי ונכון ללבוש טלית העשויה מצמר רחלים, ואף הציציות שיהיו עשויות מצמר רחלים. ואף בימי הקיץ החמים, יש להתאמץ וללבוש טלית קטן של צמר. ואמנם היכא דלא אפשר ללבוש טלית צמר בגלל החום, ויש חשש שיתבטל לגמרי מהמצוה, ילבש טלית קטן העשוי מכותנה או שאר מינים, וייצא ידי חובה מן התורה לכל הפחות לדעת הפוסקים הסוברים דכל המינין חיובן מן התורה. ולדעת מרן השלחן ערוך יקיים על כל פנים מצוה מדרבנן. [ולדעת הרמ"א כל מיני הבגדים חייבים בציצית מה"ת]. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד קמז. ושאר"י ח"א עמוד קסג. ובילקוט יוסף עמ' קנג בדין "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ועוד שם עמ' קנז, כלאים בציצית בזמן הזה]. ב מה שמצוי כיום שנותנים תכלת בציציות, הנה אין הדבר ברור באופן החלטי שזהו התכלת האמיתי. ולכן לא ראינו להרבה מגדולי הדור שנהגו בזה. והנכון הוא שכל אחד ינהג כפי מנהג גדולי הדור ומנהג רבותיו. [ילקו"י הלכ' ציצית, עמוד קנז. ושאר"י ח"א עמוד קעא]. ג יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן, ואף-על-פי שאין הלכה כן, ירא שמים יצא ידי חובת כולם ויעשה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדו' תשס"ד עמוד קסא. ובמהדורת תשס"ו עמוד קטו. ושאר"י ח"א עמוד קעג]. ד בגד טלית העשוי מצמר גפן, טוב להניח בו חוטי ציצית העשויים מן הצמר רחלים. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד קסה. ובמהדורת תשס"ו עמוד קיח]. ה טלית של צמר שאין בה שיעור, והוסיף לה מצמר גפן או של משי עד שנעשה בה כשיעור, יש אומרים דחייבת בציצית מן התורה, דשייך בזה ביטול, ויש אומרים דחייבת בציצית מדרבנן. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדו' תשס"ד עמוד קסז. ובמהדו' תשס"ו עמוד קיט]. ו בגד של ארבע כנפות העשוי מעור, פטור לכולי עלמא מציצית, אפילו אם כנפיו מבגד. אבל טלית של בגד וכנפיה של עור, חייבת בציצית. [ילקו"י שם עמ' קסח. ושאר"י ח"א עמו' קעה]. ז בגד של ארבע כנפות שרובו עשוי מבגד, והמיעוט עשוי מעור, הבגד חייב בציצית, דאזלינן בתר הרוב. [ילקו"י על הל' ציצית עמ' קסח. ובמהדו' תשס"ו עמ' קיט. ושאר"י ח"א עמוד קעו]. ח בגד של ארבע כנפות העשוי מעור אך יש בו תחתית מבגד התפורה בו, יש אומרים שפטורים מלהטיל בו ציציות, ויש חולקים. ולכן לכתחלה ראוי להטיל בו ציציות, אך לא יברך עליו. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד קסט. ובמהדו' תשס"ו עמ' קכ. ושאר"י ח"א עמוד קעו]. ט בגד של ארבע כנפות העשוי מניילון נחלקו בו האחרונים אם חייבים להטיל בו ציציות או לא, ומחמת הספק יש להטיל בו ציצית, ובפרט כשהוא עשוי בדרך של אריגה, ואין ללבוש ארבע כנפות מבגד ניילון מבלי שיטיל בהם ציצית, [וקרוב גם לודאי שאינו גרוע משאר מינים חוץ מצמר ופשתים, ובפרט כשהוא ארוג]. אך לענין ברכה אין לברך עליו, דספק ברכות להקל, ובפרט דברכות אינן מעכבות המצוה, ולכן בימות הקיץ שקשה ללבוש טלית קטן של צמר, יש להעדיף ללבוש טלית משאר מינים, ולא מבגד ניילון. [ילקו"י על הל' ציצית, במהדורת תשס"ד עמוד קע. ובמהדורת תשס"ו עמוד קכא. ושאר"י ח"א עמוד קעז]. י יש אומרים שצריך לעשות הציציות מצבע הטלית, והמדקדקים נוהגים כן. ודעת המקובלים לעשות הטלית מצבע לבן. וכן מנהגינו. ומכל מקום חייל המשרת בצבא בסיירת מיוחדת שעליו ללבוש רק בגדים בצבע ירוק לשם הסוואה, מותר לו לעשות את כל הטלית עם החוטים בצבע ירוק. [ובטלית קטן עדיף שילבש הטלית תחת הבגדים, ואם אין לו אפשרות לעשות כן, יעשה את הטלית מצבע ירוק]. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד קעג]. יא יש המקפידים לעשות גוף הטלית והחוטין של הציציות הכל לבן, בין בטלית גדול בין בטלית קטן, רמז לדבר "והיה העטופים ללבן". וצבע הלבן הוא רחמים, וצבע האדום הוא דין, ולכן טוב להזהר שלא יהיה בגד הציצית צבוע באדום. [ילקו"י שם, עמוד קעד]. יב טליתות שיש בהם צבע משני צידי הבגד לנוי, או שיש צבע תכלת בשפת הטלית, אין בכך כלום, כיון דרוב הבגד הוא בצבע לבן. [ילקו"י ציצית, עמוד קעה, ובתשס"ו עמ' קכד]. יג מי שיש לו צמר שגזז מהבהמה בעת קיום מצות ראשית הגז, טוב שיקח צמר זה לעשות בו חוטי ציצית. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד קעה, ובמהדורת תשס"ו עמוד קכה].

עח היוצא מבית הכסא צריך ליטול ידיו, ומעיקר הדין די בנטילה מהברז פעם אחת, ומכל מקום מנהגינו לכתחלה ליטול ג' פעמים. ואין צריך כלי לנטילה זו. והמחמיר ליטול ידיו בכלי, תבוא עליו ברכה. [וראה לקמן סימן ו' סעיף ב']. [שארית יוסף חלק א' עמו' לב. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמו' תלד]. עט הנכנס לבית כסא ליטול משם חפץ בלבד, צריך ליטול ידיו. [שארית יוסף חלק א' עמוד לג. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר עמוד תלו]. פ היוצא מבית הכסא לאחר שהתפנה, ושמע קדיש או קדושה קודם שנטל ידיו, ישפשף מהר את ידיו בבגדיו לנקותם היטב, ויענה אמן, וקדושה. [שאר"י א' עמ' לג, ילקו"י שם עמ' תלח]. פא היוצא מבית הכסא מותר לו לנגוע באזניו או בעיניו קודם שיטול ידיו. ואפילו בהיותו בבית הכסא מותר, שלא החמירו בזה אלא קודם נטילת ידים שחרית, שאז רוח רעה חמורה ביותר. [ובלאו הכי גם קודם נטילת ידים שחרית אנו מקילין להריח טבק, אף שנוגע בחוטמו קודם הנטילה, וכל שכן ברוח רעה של בית הכסא]. ומכל מקום אם יחמיר על עצמו בדברים אלו, תבא עליו ברכה. [ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תלח]. פב הנוטל ידיו אחר שעושה צרכיו, מותר ליהנות ממים אלה, כגון לשטוף בהם את הרצפה, או להשקות בהם את הגינה, וכדומה, ואין דין מים אלה כמי נטילת ידים שחרית. [ילקו"י השכמת הבוקר עמוד תלט]. פג חדר אמבטיה שאין שם בית כסא, ויש שם ברז קבוע עם קערת רחצה, מותר לכתחלה לעשות שם נטילת ידים, בין נטילה של שחרית, בין נטילה לסעודה, כי אפילו בבית המרחץ של רבים שהוא מזוהם עד שהשוו אותו חז"ל לדין בית הכסא, לענין שאסור לברך שם ולהרהר בו בדברי תורה, אף על פי כן מוכח בתלמוד ובפוסקים, שאין רוח רעה שורה שם, כל שכן אמבטיה של יחיד. וקל וחומר לאמבטיות שלנו שהן נקיות מאד תמיד. ומה גם שאין חדר האמבטיה מיוחד אך ורק לרחיצה, אלא משתמשים בו כמה תשמישים אחרים, ומניחים שם דברים למשמרת כאשר תאוה נפשם, לפיכך אין עליו תורת בית מרחץ, ומותר ליטול ידים בתוכו. וכן הסכימו רוב אחרוני זמנינו. ומכל מקום לא יברך שם ברכת על נטילת ידים, אלא יצא לחוץ ואז יברך. והמחמיר ליטול ידיו תמיד במטבח וכדומה, תבוא עליו ברכה. [יביע אומר חלק ג' סימן ב', וחלק ז' או"ח סי' כז אות ב', ויחוה דעת חלק ג' עמוד ח', ושארית יוסף חלק א' עמוד לא, וילקו"י על השכמת הבוקר עמוד תלט]. פד בית כסא שיש שם ברז לנטילה, אף על פי שקבוע שם סילון מים השוטפים בזרם אדיר ומנקים את האסלה היטב, מכל מקום אין להתיר לכתחלה ליטול שם ידים לסעודה ולנטילת ידים שחרית, אלא אם כן בשעת הדחק שאין לו מקום אחר לנטילת ידים. ואף על פי שיש מהאחרונים שכתבו להקל בזה, אולם למעשה יש להחמיר בדבר, ורק בשעת הדחק כדאים הם האחרונים המקילים בזה לסמוך עליהם להקל כשאין מקום אחר לנטילה. [שארית יוסף ח"א עמוד לב. ילקו"י על השכמת הבוקר עמוד תמא]. פה אם עשה מחיצה של נסרים בגובה שמונים ס"מ, ורוחב ארבעה בין בית הכסא לברז הנתון שם, מותר ליטול שם ידים אף לסעודה, ואפילו לכתחלה. אך לענין אמירת דברים שבקדושה באותו חדר, טוב להחמיר בזה אפילו שעשה שם מחיצה כנז'. ורק לענין נטילה יש להקל. ואם עשה צורת הפתח בין מושב בית הכסא לכיור, לכתחלה אין להקל ליטול שם ידיו, ורק במקום צורך והיכא דאי אפשר על ידי מחיצה, ואין לו היכן ליטול ידיו זולת בבית הכסא, שאז יש לסמוך להקל ליטול ידיו על ידי עשיית צורת הפתח. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר עמוד תמב]. פו בית כסא שברכבת, וכן בית כסא שבמטוס, כיום דינם ככל בית כסא, וכיון שאין אפשרות ליטול ידיו מחוץ לבית הכסא, יכסה את מושב בית הכסא ויטול ידיו, ולאחר שיגיע למחוז חפצו טוב הדבר שיחזור ויטול ידיו שנית. [שם עמוד תמג]. פז מים מגולים שעבר עליהם הלילה כשרים לנטילת ידים. ומים שהיו בתוך כלי ושהו בבית הכסא, והיו מגולים, נכון להחמיר היכא דאפשר שלא לשתות מהם, וגם שלא ליטול ידיו מהם. ואם היו מכוסים, נכון להחמיר בזה לכתחלה בלא צורך. אך אם יש לו צורך במים אלה, יש להקל. [ובפרט בבתי הכסא של זמנינו, שיש להקל בהם יותר]. ומים מגולים שהיו בשכונת המת, יש אומרים שאסור ליטול בהם ידיו נטילת ידים של שחרית. ועל כל פנים אם נטל בהם ידיו נטילת ידים שחרית עלתה לו הנטילה, שאין האיסור אלא משום סכנה, וזהו דוקא בשתיה. [שארית יוסף חלק א' עמוד לא, וילקו"י על השכמת הבוקר, תשס"ד, עמוד תמה. ושם בעמוד תמז, שמותר לשרות בשר קודם המליחה בחדר האמבטיא]. פח גם היוצא מבית כסא המיוחד רק להטלת מי רגלים, צריך ליטול ידיו, וכן היוצא מבית כסא הקבוע במטוס צריך ליטול ידיו, אף שלא עשה שם את צרכיו, מאחר והוא מקום של טינוף, והלכלוך שוהה בו איזה זמן. [שו"ת ולאשר אמר סי' ג'. שאר"י ח"א עמו' נט. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תמט]. פט כבר נתבאר שחדר אמבטיה שאין שם בית כסא, מעיקר הדין מותר ליטול שם ידיו שחרית, או לסעודה. [שארית יוסף חלק א' עמוד לה. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תמט]. צ מותר לכתחלה להכניס אוכלים ומשקים לחדר אמבטיה שאין שם בית כסא, ולהצניעם שם. [שארית יוסף חלק א' עמוד לו. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תמט]. צא מותר לעבור דרך חדר אמבטיה שיש בה גם בית כסא, עם אוכלים, למרפסת שהמקרר שם, מאחר שחדר האמבטיה משמש גם למעבר למרפסת שיש שם מקרר, ואינו מקום מיוחד רק למרחץ ולבית הכסא, ולכן יש להקל לעת הצורך. [ילקו"י שם עמוד תנ]. צב הרוצה לשתות מים לצמאו בבית המרחץ, אינו רשאי להרהר הברכה ולשתות בחדר הפנימי. ואף בחדר האמצעי שמקצת בני אדם לבושים ומקצתם אינם לבושים, שמותר להרהר שם בד"ת, אינו יכול לשתות מים על ידי הרהור הברכה, אלא ימתין עד שילבש בגדיו ויצא לחוץ ויברך וישתה. ויש מקילין שקודם שיכנס למרחץ יברך שהכל על סוכר ויאכל מעט, ויכוין לפטור בברכתו מה שישתה בפנים. והסומך על זה לא הפסיד. [ילקו"י מהדורת תשמ"ה, עמוד יט, שאר"י ח"א עמ' לו. ילקו"י מהדורת תשס"ד עמוד תנא. והובא בהלכה ברורה]. צג הנמצא בחדר הפנימי של בית המרחץ שהרוב עומדים שם ערומים ומתרחצים במים חמים, אסור לו לדבר דברי תורה, ואפילו בהרהור אסור. ואף על פי שאין שם אדם, מפני הזוהמא שמצויה שם. ולכן דין בית המרחץ כדין בית הכסא. אבל דברי חול מותר לומר בבית המרחץ אפילו בלשון הקודש. [ילקו"י השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד, סי' ד' הע' צג, עמו' תנב]. צד הנמצא בתוך החדר הפנימי של בית המרחץ, אינו רשאי לומר "שלום" לחבירו, מפני ששמו של הקב"ה שלום, שנאמר ויקרא לו ה' שלום. ומכל מקום מותר לקרוא לחבירו ששמו שלום, בבית המרחץ, ואין צריך להחמיר לקוראו בכינוי. וכן מותר לקרוא לחבירו ששמו עובדיה, או עזריה, כשנמצא בתוך החדר הפנימי שבבית המרחץ. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמוד תנג. שארית יוסף חלק א' עמוד לו]. צה במקום הצורך מותר להרהר בצרכי מצוה, כגון בעניני צדקה, כשנמצא בתוך החדר הפנימי של בית המרחץ, אף על פי שאסור להרהר שם בדברי תורה. [ילקו"י שם עמוד תנה]. צו הנכנס לחדר מקוה האר"י ז"ל בצפת, שלעולם המים שם צוננים, [שהמים מתחלפים על ידי מי המעיין], מותר לו לקרוא שם תהלים ולברך שם ברכות, אם אין שם באותה שעה בני אדם עירומים, וכן האומר עצמו מלובש בבגדים, שמאחר והמים שבמקוה לעולם הם צוננים, אין דין המקוה כדין בית מרחץ שאסרו לומר שם דברים שבקדושה. וכן הדין בכל מעיין של מים צוננין. [ואם יש שם בני אדם עירומים יהפוך פניו לצד אחר ויברך]. והיוצא ממקוה האר"י ולא טבל שם, אין צריך ליטול ידיו בצאתו. ואם טבל שם, מסתמא נגע בגופו במקומות המכוסים, וכשיצא משם יטול ידיו כדין הנוגע בגופו. אבל בשאר המקוואות של מים חמים אסור לברך או לקרוא שם תהלים, אפילו אם אין שם בני אדם ערומים. [ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תנה]. צז הנכנס להתרחץ באמבטיה או בבית המרחץ, כשיוצא צריך שיטול ידיו, אך אינו צריך ליטול ידיו ג' פעמים, כדין היוצא מבית הכסא, אלא די לו בנטילה פעם אחת. ואפילו מן הברז בלא כלי, שאינו אלא מפני נדנוד רוח רעה. והוא הדין במי שנכנס לטבול במקוה. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר עמוד תנז. שאר"י ח"א עמוד לז]. צח הנכנס לבית המרחץ או למקוה ליטול משם חפץ, או לצורך אחר כל שהוא, ולא התרחץ שם, מן הדין אינו צריך נטילת ידים, והמחמיר תבוא עליו ברכה. אבל הנכנס לאמבטיה [שאין שם בית כסא] ליטול משם חפץ, אין צריך ליטול ידיו אפילו ממדת חסידות. [ילקו"י השכמת הבוקר עמוד תנז. שאר"י ח"א עמוד לז]. צט מי שהכניס ידו אחת לבית הכסא יטול אותה יד, ואין צריך ליטול ב' ידיו. [ילקו"י השכמת הבוקר עמוד תנט. שארית יוסף חלק א' עמוד סו]. ק היוצא מבית המרחץ לאחר שהתרחץ שם, או שנטל צפרניו, ושמע קדיש או קדושה, יענה עם הצבור אפילו קודם הנטילה, מפני שאין רוח רעה שורה כל כך על ידיו, אלא נדנוד רוח רעה, וגם היא מצוה עוברת. וכן יענה אמן אחר ברכת חבירו. וכבר נתבאר לעיל שאפילו קודם נטילת ידים של שחרית, או אחר שהתפנה לצרכיו, אם שמע קדיש או קדושה עונה. וישפשף ידיו בבגדיו לנקותם. [שם עמוד תנט. שארית יוסף חלק א' עמוד לז].