קטגוריות
הלכות פורים

סימן תרצג – פורים שחל במוצאי שבת

סימן תרצג – פורים שחל במוצאי שבת

 

א אין להביא המגילה לבית הכנסת בעיצומו של יום השבת לצורך קריאתה בלילה, שהרי הוא כמכין משבת לחול. [מור וקציעה (סי' תרצג). ובעיקר הטלטול של המגילה ביום שבת (אפילו בביתו) הפרי חדש (סי' תרפח ס"ו) אוסר לטלטל המגילה בשבת. אך המטה יהודה (דנ"ג ע"ד) כתב דהיינו דוקא בפורים שחל בשבת, שגזרו שלא יקרא המגילה שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר (מגילה ד:). אבל בשבת שאינו פורים מותר לטלטלה. ושכ"פ השכנה"ג להתיר טלטול המגילה בשבת. וכ"כ בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' קצה) בדעת הפר"ח. וכן העלה בשו"ת עדות ביהוסף בן סאמון (סי' א) ודחה ד' הפר"ח (לפי מה שהבין בכוונתו שאוסר בכל שבתות דעלמא). ע"ש. וכ"פ בקיצור ש"ע (סי' קמא סי"ז) להתיר כאמור, ורק אסר להביאה בשבת לצורך הלילה, משום מכין משבת לחול]. ובמקום הצורך מותר להביאה (במקום שיש עירוב) אחר שקיעת החמה של יום שבת. ואם אפשר יעשה זאת על ידי קטן. [יפה ללב ח"ב (ר"ס תרצג). וע' פמ"ג (מש"ז ר"ס תקג) שמשמע שגם בבה"ש יש להחמיר משום הכנה. אך מ"מ במקום צורך מצוה כה"ג יש מקום להקל. וע' בהגה (ס"ס תרסז) ובאחרונים. וע' בשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ב סי' י). ובשו"ת ירך יעקב (סי' ח). ובילקו"י שבת (כרך ב' סי' שו). ילקו"י מועדים (עמ' שטו). חזו"ע פורים (עמ' קז). הליכות עולם ח"ג (עמ' קצה).]

 

ב אם חל פורים במוצאי שבת, גם הנשים חייבות בברכת מאורי האש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שב. על פי המבואר בשו"ת יביע אומר חלק ד' חלק אורח חיים סימן כד סק"ז]

 

ג כשחל פורים (של ערי פרזות) במוצאי שבת, יאמרו אחר העמידה חצי קדיש, שובה ה' עד מתי, ויהי נועם וכו', יושב בסתר וכו', עד ואתה קדוש. [כן כתבו הארחות חיים (בסדר תפלת פורים אות לא), והכל בו (סי' מה), ועוד]. ואחר כך יקראו המגילה. ונכון לברך לפני מקרא מגילה בורא מאורי האש, כדי שלא יהנו מהנר במוצאי שבת קודם שיברכו עליו. וכן פשט המנהג להקדים קריאת המגילה לפני ההבדלה. ובהבדלה שבסוף התפלה ישמיטו בורא מאורי האש. [כ"כ הכל בו (ס"ס מא) וז"ל: פורים שחל במוצ"ש, שקוראים המגילה לאור הנר, מברך בורא מאורי האש מקודם, ויש חולקים וכו'. והובא בשתיקה בב"י. וכ"ד הר"א אב"ד, והרד"א, ומהריק"ש, דאסור לקרוא בספר קודם ברכת בורא מאורי האש. וטעמא דמסתבר הוא שלא יהנה מהאור בלא ברכה. ולדעת מרן עכ"פ אין שום איסור אם יקדים לברך בורא מאורי האש קודם המגילה, לכן כן ראוי להורות. ילקו"י מועדים עמו' שיד. יחוה דעת ח"א סי' עה. יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' כד, וח"ט חאו"ח סי' עט אות כד. חזו"ע פורים עמו' סז]. וכשחוזר האיש להבדיל בביתו להוציא את הנשים ידי חובת ההבדלה, נכון שהנשים יברכו בעצמן ברכת מאורי האש. ואם אינן יודעות רשאי האיש לחזור ולברך ברכת בורא מאורי האש כדי להוציאן ידי חובה. [שם].

 

ד אם לא בירכו "בורא מאורי האש" קודם המגילה, ונזכרו באמצע, יפסיק השליח צבור בין הפרקים או בין פרשה לפרשה ויברך בורא מאורי האש, ואחר כך ימשיך קריאת המגילה. [מועד לכל חי (סי' לא אות עח). וע' בכה"ח (סי' תרצג ס"ק יב). ואף שבשו"ת בית יהודה (ח"א דף קז) כתב, שאין לש"צ להפסיק לברכה זו באמצע קריאת המגילה, אלא אחד מן הקהל יעמוד ויברך. עמש"כ לדחותו בשו"ת חזון עובדיה (ח"א סי' טז בהערה עמוד רלז]. ואם לא עשה כן יברך בורא מאורי האש בהבדלה כמו בכל מוצאי שבת. [שו"ת רב פעלים ח"ב חאו"ח ס"ס יד. ילקו"י מועדים עמ' שטו. שו"ת חזון עובדיה ח"א עמ' עז]. ויש מי שכתב שאם חל פורים במוצ"ש יאמרו ההבדלה על הכוס כולה קודם קריאת המגילה, [נוה שלום חזן בדיני פורים ס"ב]. אולם המנהג לומר ההבדלה על הכוס אחר קריאת המגילה. [כמ"ש הכל בו (ס"ס מה). משום דכל לאפוקי יומא מאחרינן, וכדעת מרן והרמ"א, שיש לקרוא המגילה תחלה, ואח"כ להבדיל על הכוס. אלא שמברכים על הנר קודם המגילה, כמ"ש הארחות חיים בשם הר"י מפריש. יבי"א ח"ט סי' פח אות כ]. 

קטגוריות
הלכות ערלה

פרק י' – דין ספק ערלה – [קניית פירות כשיש חשש ערלה]

פרק י' – דין ספק ערלה – [קניית פירות כשיש חשש ערלה]

 

א ספק ערלה בארץ ישראל אסורה, ובחוץ לארץ מותרת. [וכשיש רוב להיתר הולכים להקל גם בארץ ישראל]. ויש אומרים דספק ערלה בחוץ לארץ שמותר היינו דוקא בספק במציאות, אבל בספק בדין אין להקל בספק ערלה בחוץ לארץ. ולדינא גם בספיקא דדינא ספק ערלה בחוץ לארץ מותר אף לדידן דהוי מהלכה למשה מסיני. [ולענין פירות הנמכרים בשוק ואין ידוע אם הם של ערלה, ראה להלן סעיף ג']. [ילקו"י ערלה פרק י' ס"א]

 

ב מקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, יש לצדד שאין ערלה נוהגת בהם אלא מהלכה למשה מסיני [שמותר מספק], וכל שיש ספק אם הם פירות ערלה או לא, הולכים לקולא. ולכן פירות שגדלו במקומות אלה אם יש ספק אם הם של ערלה או לא, יש לצדד להקל [בפרט כשיש סניף נוסף]. אבל פירות שגדלו בשטח שכבשום עולי בבל, נוהג בהם דין ערלה מן התורה, ולכן בספק יש להחמיר ככל ספק דאורייתא לחומרא. [ילקו"י ערלה פרק י' ס"ב]

 

ג ענבים הנמכרים בשוק, [או שאר פירות שמצוי בהם ערלה] הנמכרים בשוק, ויש בהם חשש שמא הם פירות ערלה, מעיקר הדין מותר לקנותם ולאוכלם בלא בירור כשרותם לפי תעודה מרב מוסמך. כל שרוב הפירות בשוק אינם מערלה, דכל דפריש מרובא פריש. והמחמיר שלא לקנות אלא ענבים המובאים בהשגחת הרבנות המקומית ישא ברכה מאת ה'. [שגם במקום שיש ספק ספיקא שייך מדת חסידות לפרוש מהספק]. [ילקו"י ערלה פ' י' ס"ג]

 

ד המבקש אישור מהרבנות שכרמיו אינם פירות ערלה, אך אין ברצונו להכשיר את פרדסי התפוחים והאפרסקים שלו מאיסור ערלה, בטענה שזה יגרום לו הפסד, יש להיזדקק ליתן לו אישור לכרמיו, כשמסכים להשמיד את פירות הערלה של הענבים, ואין לכרוך את כרמיו עם סירובו לפקח על התפוחים והאפרסקים. שכל מה שאנו יכולים למעט באיסור אנו עושים. [וכל שכן אם הבעלים טוענים שימכרו את פרדסי התפוחים לגוי, שבזה קיל טפי להיזדקק להם ליתן הכשר]. [ילקו"י ערלה פרק י' ס"ד]

 

ה פירות ערלה ודאי שנתערבו בפירות המותרים באכילה, צריך שיהיה מאתים כנגד פירות הערלה כדי לבטל התערובת. וכל זה במין במינו, אבל סוג פירות בסוג פירות אחר, ניכר האיסור, בטל בששים כשאר איסורין. [ילקו"י ערלה פרק י' ס"ה]

 

ו עד אחד נאמן באיסורין להתיר ולא להחמיר, ולפיכך עד אחד שאמר שאלו פירות ערלה, אינו נאמן לאוסרם. והיינו היכא שהפירות הוחזקו בהיתר, ובא עד אחד ומעיד שהם ערלה, אינו נאמן להחמיר. אולם האומר לחבירו נתנסך יינך, אם הוא בידו נאמן לאסור, ואפילו אם אינו עתה בידו, שכבר הוחזר לבעלים, אם בפעם ראשונה שמצאו אמר לו נתנסך יינך, נאמן אפילו אם הבעל מכחישו. אבל אם הוא בידו ולא אמר כן לבעל בפעם הראשונה שראהו, ואמר לו אחר כך, אינו נאמן אם הבעלים מכחיש, או אומר איני דע, אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא. [ילקו"י ערלה פרק י' ס"ו]

 

ז המעיד על פירות שהם של ערלה, ויש לו חלק בפירות אלה, ודאי דנאמן על שלו לאסור את הפירות משום ערלה, ומתוך שנאמן על שלו נאמן לאסור גם את הכל. [ילקו"י ערלה פ' ס"ז]

 

ח בעל כרמים שיש לו גם כרם של ערלה, והעמיס פירות על המשאית לשולחם לשוק, ומעיד שהפירות שהעמיס הם מהכרם שכבר עברו עליו שנות ערלה, והרב נותן ההכשר מאשר את דבריו. אך קם עליו עורר שראה שהפועלים קטפו מהפירות של כרם ערלה, ומסתמא עירבו אותם עם שאר הענבים. ובעל הכרם טוען שהשמיד את כל הפירות של הערלה, אחר שהפועלים קטפום בלא ידיעתו, יש להתיר את הענבים שבמשאית, ואין לחוש בהם לערלה. [ילקו"י ערלה פרק י' ס"ח]

 

ט גוי שהיה מוכר פירות ואמר של ערלה הן, או של נטע רבעי הן, אינו נאמן, ואפילו אמר מאיש פלוני לקחתים. [ומיהו אם לפי תומו אומר כן, יש לחוש ולהחמיר]. [ערלה פרק י' סעיף ט]   

קטגוריות
(הלכות תרומות (ושמיטה

פרק ו' – חציבת הקרקע ופיתוחה בשביעית

פרק ו' – חציבת הקרקע ופיתוחה בשביעית

 

א לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית, שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוין שיסיר ממנה הסלע. [ילקו"י הל' שביעית פרק ו' ס"א עמוד רנח]

 

ב כל האיסור הנ"ל בחציבת קרקע הוא באופן שמתכוין לעשות שדה והתחיל בשביעית, אבל בזמן שאין מתכוין לעשות שדה מותר. וכן אם התחיל מקודם השביעית, נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום, וגודר עד הארץ. וחציבה בקרקע של חבירו מותרת, שאין זה נראה כמתקן שדהו. [ילקו"י הל' שביעית פרק ו' ס"ב עמוד רנח]

 

ג לפי שאסור לשמר פירות שביעית, אסור להעמיד גדר או לתקן בה פירצה בין שדהו לשדה חבירו, או בין שדהו לרשות הרבים. והאיסור הוא גם כשהוא מתכוין להשאיר פתח פתוח כדי לאפשר לכל אדם להכנס ולקחת את הפירות, ואינו בונה את הגדר אלא כדי למנוע מעבר חופשי של עוברים ושבים. ואף במקומות שרשאי לשמור על הפירות, כדי למנוע כניסת גויים, בהמות, או בני אדם המזיקים את הפירות, אסור לו להעמיד גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו. שהרי לצורך בניית גדר יש לחפור תחלה יסודות להחזקתה, וקיים חשש שאחר חפירת היסודות יימלך להשתמש בחפירה לזריעה או לנטיעה ולא לבניית גדר. אבל לעשות גדר על ידי חפירה בין השדה לרשות הרבים, [באופנים שמותר לשמור את שדהו], מותר לחפור בשדה בשביעית לצורך בניית גדר, וכן מותר לחפור בורות לצורך תקיעת עמודים כדי להניח שם גדר או רשת, שאין דרך לזרוע סמוך לרשות הרבים. [ילקו"י הל' שביעית פרק ו' ס"ג עמוד רס]

 

ד מותר לבנות בשביעית גדר להפריד בין שדהו לביתו, או לחצרו, או לבית של חבירו, או לחצרו, ואפילו שעקב הבנייה מעמיק בקרקע. וכן מותר לבנות גדר בין שדהו לשדה גוי, ורק בין שדהו לשדה חבירו ישראל אין עושים גדר, וכמו שנתבאר. [ילקו"י עמוד רסא פרק ו' ס"ד] 

קטגוריות
הלכות פורים

סימן תרצד – דיני מתנות לאביונים

סימן תרצד – דיני מתנות לאביונים

 

א מצוה לתת מתנות לאביונים ביום הפורים, דהינו מתנה אחת לכל אביון, שבסך הכל חייב לכל הפחות שתי מתנות לשני אביונים. [מגילה (ז.), שתי מתנות לשני בני אדם. וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה). וכ"כ הטוש"ע (סי' תרצד ס"א). וע' במועדי ה' דקל"ב:]. ויוצאים ידי חובה בין בנתינת מעות, בין בתבשיל, או דבר-מאכל אחר.[רמב"ם (שם הט"ז). וע"ע בשמחת יהודה נג'אר (די"א ע"ג). ובכסא רחמים פכ"א ממסכת סופרים ה"ד]. אבל לא בכלים ובבגדים וסדינים. [ואף שהלק"ט ח"ב (סי' קסג) כתב דשפיר דמי, מ"מ לא קי"ל כד' הלק"ט. וכ"פ האור שמח (פ"ב הט"ז). וע' בחזו"ע פורים עמ' רסו]. ומן הדין די בנתינת פרוטה אחת לכל אביון. [כ"ה בהריטב"א (מגילה ז:). וע"ע בשו"ת רש"י (סי' רצג), וכן בשבולי הלקט (סי' רב) בשם רש"י, שכתב, שאין קצבה במעות פורים, שכל מה שירצה האיש ליתן יתן. מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד נותן לפי עינו הטובה. וסיים השה"ל, "ומנהג פשוט אצלינו לחלק לעניים בפורים מעות ומיני מאכל ומשתה". וכ"כ בספר מאורי אור (דקכ"ט.), דסגי בנתינת פרוטה אחת. וכ"כ בית עובד, שערי תשובה, אשל אברהם מבוטשאטש, בתי כנסיות, פקודת אלעזר, ומשנ"ב. ואמנם המהרש"א בח"א (מגילה ז:) כתב, דנתינה מעלייתא בעינן. וכ"פ בשו"ת זרע יעקב (סי' יא) דבעינן כשיעור ג' ביצים מפת. והמתחסד עם קונו יעשה כד' הזרע יעקב וסיעתו, לכל הפחות, עם ב' עניים. ולשאר יתן כמתנת ידו]. ובזמן הזה אגורה אחת חשובה כמו פרוטה, שהיא המטבע הפחות ביותר שיוצא בהוצאה. וכיום פרוטה היא מטבע של חמש אגורות. וירא שמים יחמיר ויתן בעין יפה ובסבר פנים יפות, כשיעור שווי סעודה אחת של לחם ולפתן. ויהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו. [ילקו"י מועדים, עמ' שלח. חזון עובדיה פורים עמוד קסז]

 

ב הנותן לעני פת בפורים, מקיים מצות מתנות לאביונים, גם להסוברים דפת אינה בכלל מנה לענין משלוח מנות. [ע' במסכת סופרים (פרק כא ה"ד): "וצריך לספק מים ומזון לעניים, משום ומתנות לאביונים, ויש שמספקים להם לחם ויין, ויש שמספקים להם לחם ודגים, ולא יפחות משתי מתנות אפילו חטים ופולים". ע"כ. וצ"ע שהרי לגבי מתנות לאביונים אמרינן במגילה (ז.) כי די מתנה אחת לכל אביון, אלא שצריך לתת לשני עניים].

 

ג הנותן שתי מתנות לאיש ואשתו אביונים יצא ידי חובתו. [כן מוכח במהרש"א בח"א (מגילה ז.). ובשו"ת בית אב, ובשו"ת בנין עולם, ובספר ניר לדוד, ובשו"ת חמדת משה. ודלא כערוה"ש. וע' בילקו"י וחזו"ע שם]. והוא הדין אם נתן לאב ולבנו הסמוך על שלחנו שהם אביונים, יצא. [כ"מ במהרש"א שם]. ואם באו לפניו שני עניים, ונתן לעני אחד מטבע גדול כשיעור שתי מתנות, שמחציתו יהיה בשבילו, ומחציתו לעני חבירו. יצא. [ואע"פ שבתורה לשמה (סי' קצ) כתב, דלא אריך למעבד הכי, לקיים שתי המצות בבת אחת במטבע אחד, שאין עושים מצות חבילות חבילות. ע"כ. מ"מ אין זה מחוור, שהכל מצוה אחת היא לתת מתנות לאביונים. וכמו שאמרו כיו"ב בפסחים (קב:) קידושא ואבדלתא חדא היא, ואין בהם משום מצות חבילות חבילות, כשאומרם על כוס אחד. ע"ש. ויש לדחות. ועוד שכיון שנותן הכל בבת אחת ובפעולה אחת, לא שייך בזה מצות חבילות חבילות]. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד לא יצא ידי חובה. אפילו בזה אחר זה. וצריך לתת לעוד אביון. [לאפוקי משו"ת הלק"ט ח"ב (סימן לט). שכתב, שכשם שבמתנות כהונה אפי' נתן לכמה כהנים יצא, אף לגבי מתנות לאביונים אם נותן שיעור שתי מתנות לאביון אחד יצא. אלא דלכתחלה לא יהיה כההיא (דעירובין סה.) לשגר כל מתנותיו לכהן אחד. ע"ש. ואין דמיונו עולה יפה, דהכא קפיד קרא שיתן לשני אביונים, ולא די לאביון אחד. וכ"ש לפי מה שפסק מרן ביו"ד (סי' סא ס"ט): שלא יחלק מתנות הכהונה לכהנים הרבה, שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי שיעור נתינה וכו'].

 

ד מתנה על מנת להחזיר לא מהני לצאת בזה ידי חובת מתנות לאביונים. [כ"כ הפמ"ג (מש"ז סי' תרצד סק"א). וכן כתבו: מרן החיד"א ביוסף אומץ (סי' פב אות ה). ובעל חות יאיר במקור חיים, ובעקרי הד"ט, ובשערי תשובה, ובילקוט הגרשוני, ואף שבשו"ת שאילת יעקב (סי' נט) הניח דברי הפמ"ג בצע"ג, דהא בקידושין (ו:) אמרינן דבכלהו מתנה על מנת להחזיר הוי מתנה חוץ מקידושין. ולא קאמר חוץ ממשלוח מנות ג"כ. לק"מ. וע' בחזו"ע פורים עמ' קלג].

 

ה יוצאים ידי חובה בנתינה לקטן אביון. [ע' באגורה באהלך (ד"כ ע"ג) שכתב, דלא מהני מצות מתנות לאביונים לקטן, משום שאביון הוא התאב לכל דבר, וקטן שאין לו דעת להיות תאב, לא מהני. ע"ש. ולפע"ד אינו מחוור, שעיקר המטרה לשמח לב העניים, ובכלל זה היתומים, שהם בדרך כלל קטנים. הילכך מהני לתת מתנות לקטן, ויוצאים בזה י"ח. ורק במשלוח מנות לקטן לא מהני משום איש לרעהו, איש למעט קטן, ורעהו נמי גדול כמוהו משמע, ולא לקטן. ע"ש].

 

ו אין מדקדקים במעות פורים אלא כל אדם מישראל הפושט ידו ליטול נותנים לו. [סי' תרצד ס"ג. שעה"כ (דק"ט ע"ד). נגיד ומצוה (דכ"ז.). ועוד. והנה הטור סיים על זה, "אחד ישראל ואחד גוי", ומרן הב"י כתב, שכ"כ הנימוקי יוסף פרק האומנין, בשם הרמב"ן, והוסיף, אך בהגמ"י (הל' מגילה סוף פ"ב) כתב בשם תלמידו של רש"י, ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים גם לעבדים ולשפחות גוים הנמצאים בבתי ישראל, והוקשה הדבר מאד בעיני רבינו (רש"י), שנמצא זה גוזל לעניים. וטוב מזה לזרקם בים, מפני שמראה שמצות מתנות היום היא אף לגוים, ובעיר שלא הורגלו לכך, אסור להרגילם. וסיים מרן, שאפשר שגם רבינו הטור במקום שנהגו קאמר. ע"כ. ובמחזור ויטרי (עמ' ריא) הוסיף בדברי רש"י: שעל אלו נאמר (הושע ב י), וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל. משל לאדם שהיה מקבל אורחים מישראל בשמחה, ובאו אורחים מאומות העולם, וגם כן קיבלם בשמחה, איבד את הראשונות, שזה שוטה שדרכו בכך, אף זה הנותן מתנות גם לגוים, איבד זכות המתנות שנתן לישראל העניים, שנראה שאינו עושה לשם שמים. והפורש מעשות זאת יזכה בנועם ה' לחזות. עכת"ד]. ומוטב לאדם להרבות כמיטב יכלתו במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא במשמח לב עניים ויתומים ואלמנות. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיה נז טו), להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. [ילקו"י מועדים עמוד שלח. חזו"ע פורים עמוד קסז]

 

ז אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים. [ב"ח, שיורי כנה"ג, וט"ז. והפר"ח חולק על זה, וכתב, שאין לזה טעם, אלא מסתברא ודאי שפטור. אך בספר מטה יהודה, דחה דבריו, והעלה, שדין מתנות לאביונים כשאר מצות צדקה, דקי"ל שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה]. ועני שנתן פרוטה לחבירו לקיים מצות מתנות לאביונים, וחזר חבירו העני ונתן לו פרוטה, שניהם קיימו מצות מתנות לאביונים. [כ"כ הפמ"ג (סי' תרצד מש"ז סק"א). ומטה יהודה שם. ילקו"י וחזו"ע שם].

 

ח עני שקיבל מתנות לאביונים, יכול לעשות בכסף כל מה שרוצה, ואף לקנות בזה ספרי לימוד וכדומה. ואינו חייב דוקא להשתמש בכסף שקיבל מגבאי הצדקה לצורך סעודת פורים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שלט. חזון עובדיה על פורים עמוד קעב]

 

ט אין הגבאים יכולים לשנות מעות פורים לצדקה אחרת. [ב"מ עח.].

 

י במקום שאין עניים מצויים, יכול לעכב את המעות פורים שלו אצלו, ונותנם במקום שירצה. [מרדכי פ"ק דמגילה, שלחן ערוך סימן תרצד סעיף ד'].

 

יא מצות מתנות לאביונים ביום ולא בלילה. (כה"ח סי' תרצה אות נ מהאחרונים). ויעשנה אחר קריאת המגילה. (וכמו שאמרו במגילה ד: שעיניהם נשואות למקרא מגילה. וכ"כ בשער הכוונות דף קט).

 

יב מתנות לאביונים אין ליטול אותם ממעות מעשר שאדם מפריש בכל חודש, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (מנחות פב.)[כ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' נו). והאליה רבה בשם השל"ה, ובספר עושה שלום, וכיו"ב כתב הרמ"א בהגה ביו"ד (סי' רמט ס"א), שאין לאדם לעשות ממעשר שלו מצוה שהוא חייב בה, אלא יתננו לעניים]. ורק אם אמר בפירוש בעת שהתחיל להפריש מעות מעשר "בלי נדר", והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר למתנות לאביונים. ומכל מקום מי שקיים מצות מתנות לאביונים כדת לשני עניים, וברצונו להוסיף לתת בפורים לעניים אחרים, רשאי לתת להם מכסף מעשר. וכן אם רוצה להוסיף על השיעור שהוא חייב לתת לאביונים, ולתת להם מתנה חשובה לשני העניים, רשאי לתת ההוספה מכסף מעשר. [ע' יחוה דעת ח"א סי' פז, וח"ג סי' עו].

 

יג מי שנדר לתת לעניים שתי פרוטות בכל יום, ובפורים דחוקה לו השעה לתת בכפלים, ורוצה לפטור עצמו באותן שתי פרוטות ממתנות לאביונים, פטור ממתנות לאביונים בשתי פרוטות שנותן בעבור נדרו. ובודאי דלא סתרי אהדדי. [בספר אהלי יצחק בונאן (דף קעד.) הביא משם מהר"י עייאש, שאין לפוטרו, אך הוא דן לפוטרו ממ"ש מרן (סי' תקסח סעיף יא), הנודר לצום כמה ימים רצופים ואירע בהם תעניות חובה, עולים לו. (תשו' מהרי"ל). ע"ש. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קע].

 

יד מי שמחל את חובו לאביון, אינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, כיון שעתה לא קיבל מידו כלום. וכדין המקדש במלוה שאינה מקודשת. ואפילו היתה עליו מלוה בשטר, ומחל המלוה את חובו לעני, והחזיר לו השטר, אף על פי כן אינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. [לכאורה היה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, שלדעת התוס' קידושין (יט.) המחילה לא הויא הקנאה, אלא כסילוק שעבוד. וכ"כ הרשב"א, מחילת חוב לא מהני במקום מצות מתנות לאביונים. אבל לדעת הריטב"א (קידושין טז.) דמחילה הויא הקנאה, י"ל שאף כאן הוי כהקנה לו את חובו, ויוצא י"ח מתנות לאביונים. אולם יש לדחות שאפילו למ"ד דמחילה הוי הקנאה, כיון שסוף סוף לא קיבל העני לידו כלום לשמחת הפורים, אינו יוצא בזה י"ח מתנות לאביונים]. ואפילו אמר לעני, בהנאת מחילת חובו יהי לו במקום מתנות לאביונים, שבקידושין מועיל, [ע' באה"ע סי' כח ס"י], מכל מקום כיון שעיקר מצות מתנות לאביונים היא כדי שיהיה לו במה שישמח בפורים, לא מהני הנאת מחילת מלוה. [כ"כ בשו"ת תשורת שי שם]. ואם הגיע זמן פרעון חובו, ונגש העני אצל המלוה, ומעותיו בידו, לפרוע חובו, ואמר לו המלוה חובי מחול לך, אפוכי מטרתא למה לי, הרי הם כאילו ניתנו למלוה, וחזר ונתנם ללוה העני, ושפיר יוצא בזה ידי חובת מתנות לאביונים. [ככיו"ב כתב בספר בתי כנסיות (סי' תרצה), וע' בחזו"ע פורים עמו' קעא]

 

טו הנותן המחאה (צ'יק) לאביון יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ולא מבעיא אם הבנק פתוח ויכול להוציאו מיד, אלא אפילו הבנק סגור בו ביום, כיון שהצ'יק נמצא ברשותו, ואפשר לקנות בו מצרכים אצל מכירו, נקרא נתינת מעות ויוצא בו ידי חובה. [ע' בשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' קכב. ובחזו"ע פורים סוף עמוד קעא].

 

טז הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ואף על פי שאין העני יודע ממי באו לו המעות האלה, מכל מקום הנותן יצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים. [הנה הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס (שבת י:) כתב, שכיון שכתוב בלשון "מתנות" צריך להודיעו, ואם לא יודע ממי קיבל לא מהני. ע"ש. אך אינו מוכרח. וכן העלה בשו"ת קנין תורה ח"ג (סי' קב אות ד) שאדרבה כיון שמעלה גדולה במתן בסתר יוצא גם בלי ידיעה. וכן העלה בשו"ת בית אבי ח"ד (סי' מ). וע"ע בחזו"ע קעב].

 

יז מתנות לאביונים שניתנו לעני בפורים, ורוצה העני לקנות בהם מלבושים ונעלים לו ולבני ביתו, או שאר צרכי ביתו, רשאי לעשות כן, אף על פי שניתנו לו לצורך סעודת פורים, מכל מקום רשאי לשנותם לכל מה שירצה. [הנה הטור (סי' תרצד) כתב, מעות מתנות לאביונים שנגבו לחלקם לעניים בפורים, אין העני רשאי להוציאן לדבר אחר, אלא לסעודת פורים. ומרן הב"י תמה על הטור, שהרי הרי"ף ב"מ (מח:) והרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ט) כתבו דליתא להך ברייתא, אלא הלכה כרשב"ג שמיקל. וכ"ד הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הט"ז). ופסק בש"ע (סי' תרצד ס"ב), אין הגבאים רשאים לשנות מעות פורים לצדקה אחרת, אבל העני יכול לעשות בהן כל מה שירצה. וכתב בשיורי כנה"ג (הגב"י סק"ג) שכן המנהג להקל. וע' בילקו"י מועדים, ובחזו"ע עמוד קעב]

קטגוריות
הלכות יום הכיפורים

סימן תרכב – סדר תפלת מנחה של יום הכפורים

סימן תרכב – סדר תפלת מנחה של יום הכפורים

 

א במנחה של יום הכפורים מנהגינו להתחיל בפרשת העקדה. ומתעטפים בטלית בברכה, אלא אם כן מתחילים מנחה תוך חצי שעה מסיום המוסף והסליחות, שאז אינו מברך. [שאין לברך משום דסב"ל. אבל אם פשט טליתו ע"מ שיחזור ויתעטף בו לאחר יותר מחצי שעה, (ע' בשו"ת יביע אומר ח"ח סי' ב אות ו), צריך לחזור ולברך עליו. וכ"ש אם קיפל טליתו ונתנו בכיס הטלית, שמעשיו מראים שאין דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, והוי היסח הדעת, לפיכך חוזר לברך. וכן המנהג לברך על הטלית לפני המנחה].

 

ב נוהגים לומר פרשת העקידה, ורבונו של עולם שלאחריה, עד אזכור והארץ אזכור.

 

ג אחר פרשת העקידה מתחילים למנצח על הגיתית לבני קורח מזמור וכו'. ואומרים אשרי ובא לציון. [טור ושלחן ערוך סי' תרכב].

 

ד מוציאים ספר תורה וקוראים בו שלשה בפרשת העריות (ויקרא יח. א) עד סוף הפרשה.

 

ה השלישי העולה לתורה הוא המפטיר, ולא יאמר קדיש בין קריאת ספר תורה להפטרה, אלא יאמרנו אחר ברכות ההפטרה. [ילקו"י מועדים עמ' קיא. חזו"ע ימים נוראים עמ' שנח.].

 

ו השלישי מפטיר ביונה, ומסיים בפסוקי מי אל כמוך (מיכה ז יח-כ), ומברך לפני ההפטרה ולאחריה כדרך שמברך בשחרית. [ילקוט יוסף מועדים עמו' קי. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' שנד]

 

ז אין אומרים ואני תפלתי אפילו אם חל יום הכפורים בשבת. ולכן יש לדלג "ואני תפלתי" שבסוף יהי רצון שבמחזורים שאומרים בעת פתיחת ההיכל. [ילקוט יוסף מועדים עמו' קי. חזון עובדיה, עמוד שנה. והוא ע"פ המדרש, על פסוק (תהילים סט יג) ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר].

 

ח מפטירים ביונה, ואחר כך יחזירו הספר תורה למקומו, ויאמרו פסוקי יהללו, [ואם חל בשבת מזמור שיר ליום שבת], כדי שיוכלו לומר חצי קדיש קודם העמידה. [ההפטרה ביונה, היא כדי לעורר הלבבות לתשובה, שהרי אנשי נינוה נגזרה עליהם גזרה, ובזכות התשובה נתבטלה הגזרה].

 

ט כהן שזכה בקניית עליית מפטיר של מנחת יום הכפורים, כי נכספה וגם כלתה נפשו לקרוא בהפטרת יונה, יש לו על מה שיסמוך שיעלה לעליית מפטיר, אחר שקראו כהן ולוי. ובלבד שיאמר השליח צבור, "ואף על פי שהוא כהן יעמוד למפטיר". [ילקו"י מועדים עמו' קיא].

 

י אחר ההפטרה מנהגינו לברך כל הברכות שנתקנו לאחר ההפטרה, ובכלל זה על התורה ועל העבודה וכו'. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קיא. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שנה, שס].

 

יא אין הכהנים נושאים כפיהם לברך ברכת כהנים במנחה. וכהן שעבר ועלה לדוכן לנשיאות כפים, כיון שעלה לא ירד, ושאר אחיו הכהנים, יצאו מבית הכנסת החוצה, ולא יעלו עמו. ואחר החזרה אומרים אבינו מלכנו (אפילו כשחל בשבת)[חזו"ע עמ' שס, שסא]

 

יב כשחל יום הכפורים בשבת אומרים אחר אבינו מלכנו "צדקתך צדק", כיון שהוא יום דין. והאשכנזים אין אומרים לא צדקתך ולא אבינו מלכנו. [ילקו"י מועדים. חזו"ע עמ' שסא]

קטגוריות
הלכות פורים

סימן תרצה – דיני סעודת פורים

סימן תרצה – דיני סעודת פורים

 

א נכון ללמוד תורה שעה אחת קודם הסעודה, או בתוך הסעודה. ומה טוב ללמוד ההלכות הראשונות של פסח עם סעודת הפורים, לסמוך גאולה לגאולה. [נאמר באסתר (ח טז), ליהודים היתה אורה ושמחה, ואמרו במגילה (טז:), אורה זו תורה. וכן אמרו (שבת פח.), הדור קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר. והואיל והכל טרודים בסעודת פורים ובשאר המצות של היום, יש ללמוד תורה שהיא קיום העולם, שאם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (נדרים לב.). וכ"כ הרמ"א בהגה (סי' תרצה ס"ב). והנה התוס' בכורות (נז:) ד"ה בפרוס הפסח, כתבו, ומיום הפורים מתחילים לדרוש בהל' הפסח, כדמוכח בפ"ק דר"ה (ז.). ע"ש. וכ"כ בתוס' הרא"ש (מגילה לב.). וכ"כ החק יעקב, והגר"א, ובברכי יוסף, ודלא כהפר"ח. והביא ג"כ מ"ש מהר"א אזולאי בספר חסד לאברהם (מעין ב עין הקורא נהר נז), שאחר צאת ישראל ממצרים ויצאו ממ"ט שערי טומאה, חשב הקב"ה מחשבות לבל ידח ממנו נדח, וציוה לישראל שבכל שנה יעשו ימי הפסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה וכו'. ובכל שנה ושנה ל' יום קודם פסח, הקב"ה ברוב חסדיו, מתחיל להוציא נפשות פושעי ישראל מהיכלי הטומאה מעט מעט שיעור אחד משלשים, בכל לילה, באופן שבליל י"ד כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון, ובליל פסח כולם טהורים ובני חורין. ע"כ. נמצא ששלשים יום נמנים החל מיום הפורים עצמו, כדמוכח בתוס' בכורות (נז:). ע"כ. ועכ"פ בירושלים שיום הפורים בט"ו באדר, בודאי שיום ט"ו הוא מכלל ל' יום אלה. וראה בילקו"י מועדים עמוד שמא. ובחזו"ע פורים עמוד קפא]

 

ב נכון להרבות בשירות ותשבחות להשי"ת. טוב להודות לה' ולזמר לשמו כי נעים, על כל הטוב אשר גמלנו (שבולי הלקט סי' רא). ומצוה לשמח הקטנים במיני מתיקה ומעדנים.

 

ג כשיערוך השלחן לסעודת פורים אין צריך להשאיר מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן בהמ"ק. [כ"כ במור וקציעה (ס"ס תרצה), שאע"פ שהעורך שלחן לסעודה מחסר ממנו מעט, לזכור חורבן ירושלים, וכמ"ש בש"ע (סי' תקס ס"א), מ"מ בפורים א"צ להזהר לעשות זכר לאבילות ירושלים, כיון דקי"ל חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברך מרדכי. וכ"כ ביוסף לקח, הובא בענף יוסף על העין יעקב (סי' כו) וכן משמע במאירי מגילה ז:].

 

ד מצוה להרבות בסעודת פורים. ויוצאים ידי חובה בסעודה אחת. ומן הדין אין סעודת פורים צריכה פת, אולם נכון לחוש לכתחלה לדעת הפוסקים הסוברים שצריכה פת. [ע' ברכי יוסף (ר"ס תרצה), בשם קדוש אחד בתשובה, שאם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא. וכ"ה במג"א (סק"ט), ובא"ר. אבל במור וקציעה כתב דצריך פת, שכיון שנאמר ימי משתה ושמחה, בעינן סעודה קבועה, ולא סגי בלא פת. וכל משתה לא נקרא אלא על שם הלחם, וכל מקום שאמרו סעודה אינה אלא בפת. ואין קביעות סעודה אלא בפת גמור. וכן מבואר במאירי (ביצה טו:), שיום פורים צריך קביעות סעודה משום שמחה יתרה שבו. וכן מוכח בראבי"ה. אך מדברי כמה ראשונים מבואר דמה שצריך פת לסעודת שבת ויו"ט אינו משום שמחה, אלא משום עונג, וממילא בפורים שאין בו עונג א"צ פת. ומ"מ נכון לחוש לכתחלה להסוברים שצריכה פת, ותע"ב. וראה בילקו"י עמוד שמ. וביחוה דעת ח"א סי' פט, ובחזו"ע פורים עמ' ק']

 

ה וכיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תשיג ידו. ויש להדר אחר בשר בהמה חלק (גלאט), שיש אומרים שאין יוצאים ידי חובה בבשר עוף ודגים שאין שמחה אלא בבשר בהמה. ואם קשה לו בבשר בהמה, יאכל בשר עוף. [ע' חגיגה (ח.), שאין שמחה אלא בבשר בהמה. וכ"כ היעב"ץ, והחתם סופר, ומהר"י נג'אר, וכן מוכח בספר לקט יושר, וכ"כ בשו"ת דבר משה אמריליו, ובשו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' לג) בהערה. ע"ש. ובילקו"י מועדים עמ' שמ].

 

ו מזכירין "ועל הנסים" בברכת המזון, הן בסעודה שאוכלים בליל פורים, והן בסעודות היום. ומכל מקום אם טעה ולא אמר "ועל הנסים" בברכת המזון, ולא נזכר עד שאמר "ברוך אתה ה"' (כדי לחתום על הארץ ועל המזון), כיון שאמר "השם" אין מחזירים אותו, ואפילו לא עשה אלא סעודה אחת במשך כל יום הפורים. [אליה רבה (סי' תרצה סק"ז). ודלא כתשובת הרש"ל (סי' מח), וסיעתו, שהצריכוהו לחזור ע"ז. ובאמת שמבואר להדיא בהרמב"ם (פ"ב מהל' ברכות) ובטור (סי' קפז) והרמ"א שם (ס"ד), שאינו חוזר. וכן העיר לנכון בכסא אליהו שם. ובשלחנו של אברהם]. ובאמצע הרחמן יאמר: הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מרדכי ואסתר וכו', עד ועשית עמהם נסים ונפלאות ונודה לשמך הגדול סלה. [כן כתב מרן הב"י (ס"ס קפז) בשם כל בו. וכ"ה בפרישה שם. וכתב הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' מ) שכן המנהג פשוט לאומרו בהרחמן. ע"ש. ודלא כמ"ש בשו"ת התעוררות תשובה ח"א (ס"ס סו) דבפורים אין לכלול על הנסים בהרחמן כששכח לאומרו. ילקו"י מועדים עמוד שמ. חזון עובדיה פורים עמ' קפב].

 

ז בעל הנסים שבתפלה ובברכת המזון, צריך לסיים: ועשית עמהם "נסים ונפלאות" בלשון רבים, ולא "נס ופלא". [מועד לכל חי (סי' לא אות קז). יפה ללב ח"ב (סי' תרפב סק"ג). שכשם שבחנוכה היו נס ההצלה ונס של פך השמן, כך בפורים שתים זו שמענו, נס ההצלה, ונס הרמת קרן ישראל וגדולת מרדכי. (ע' ט"ז סי' תרצה סק"א, וכה"ח סי' תרפב סק"א בד"ה ועשית). וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ח (חאו"ח סי' יא אות כא). ע"ש].

 

ח אף הנשים חייבות בסעודת פורים, אך ישתו רק מעט יין. [שו"ת היכלי שן תליתאה סי' ז-ח].

 

ט אשה שחל ליל טבילתה במוצאי פורים, מותר לה לאכול בשר בפורים, ותנקר היטב בין שיניה קודם טבילתה. [בשו"ת דבר משה (סי' מז) כתב, שלא תאכל בשר אלא מרק בשר, [וגם בשומן בשר המנהג להקל. מקור חיים סי' קצח], שעיקר שמחת האשה בבגדי צבעונין ובתכשיטין, ושכן הורה בית דוד. ע"ש. וכן כתבו עוד אחרונים. אולם בשו"ת יד הלוי (חיו"ד סי' צ) כתב, דלכאורה לפמ"ש הט"ז (סי' קצח ס"ק כה), שבשבת ויו"ט המנהג שאוכלות בשר, רק שתזהר לנקר בין שיניה היטב, יש להתיר גם בפורים, שהרי מה שנהגו שלא לאכול בשר ביום הטבילה, הוא רק מנהג בעלמא להחמיר, והרי סעודת פורים היא מדינא, שמשתה ושמחה קבלו עלייהו. וכן הדפסתי בספרי אמירה לבית יעקב, להקל. אך שוב ראיתי בעקרי הד"ט (חאו"ח סי' לו), שכתב בשם שו"ת סמא דחיי, [טעותא היא, וצ"ל דבר משה סי' מז], שאסורה לאכול בשר בפורים. ומסופקני אם צריך אני לפרסם שאני חוזר בי מן ההיתר שכתבתי. ומהר"ר ליב רובין הסכים עמי להתיר לאכול בשר בפורים ביום טבילה. ושלא לחזור מן הפסק שכתבתי בספר אמירה לבית יעקב. עכת"ד. וכן עיקר להקל בפורים אף לכתחלה. וקודם הטבילה תזהר לנקר היטב בין השיניים, וראה בהליכות עולם ח"ה עמ' קפא].

 

י הנשבע להתענות בפורים אין כח במצות פורים לדחות שבועה בשם שמים, וצריך להתענות, אם לא מצא היתר לשבועתו. ולרווחא דמילתא יעשה הסעודה בלילה. [כ"כ הב"י (סי' תרצה) בשם הארחות חיים בשם רבינו האי. וכבר כתב מרן בש"ע יו"ד (סי' רלט ס"ו), הנשבע על מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נרות חנוכה, או שלא לקרוא המגילה, השבועה חלה עליו, וה"ה לדבר שהוא מדרש חכמים ואינו מפורש בתורה. וכ"ה בש"ע א"ח (סי' תקע ס"ג), שהנשבע להתענות בחנוכה ופורים חלה שבועה עליו. וראה בחזון עובדיה פורים עמ' קעד].

 

יא טוב לעשות סעודת הפורים יחד עם חבריו ובני ביתו בשחרית. [כ"ה בסידור הרש"ש, שיש לעשותה בשחרית. והביאו בכה"ח (סי' תרצה ס"ק כג), ושכ"כ השל"ה. וכ"כ הפמ"ג. וכ"כ במעשה רב (סי' רלח), שיכוין לצאת י"ח בסעודת שחרית. וע"ע בשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סי' רח). ובספר נתיבי עם. וכתב בסדר היום, שיאסוף את כל בני ביתו לאכול עמו סעודת פורים בשמחה, שאדם יחידי לא יוכל לשמוח כראוי, והביאו האליה רבה (סק"ד). וכ"כ הפמ"ג שם. וע"ע בשבולי הלקט (סי' רא) שכתב, חייב אדם לשמוח בפורים וכו', ומזמר על השלחן בבית חבריו. ע"ש].

 

יב אף האבל על אב ואם בתוך י"ב חודש יכול להשתתף במסיבת סעודת פורים אשר נערכת מחוץ לביתו. ואם יש שם כלי נגינה, ימנע האבל מלהיות שם. [הנה הכנה"ג א"ח (סי' תרסט הגב"י) כתב, שבסעודת חתן תורה בשמחת תורה, יכול גם האבל על אב ואם בתוך י"ב חודש להשתתף עמהם. וכן בסיום מסכת, שהיא סעודת מצוה. ע"ש. שכיון שהסעודה היא לגומרה של תורה, אין לך סעודת מצוה גדולה מזו. ועדיפא מסעודת סיום מסכתא שהתירו האחרונים לאבל להשתתף בה. ומה גם ששמחת חתן תורה שהיא לסיום התורה, היא שמחת כל ישראל, דהאי יומא קא גרים, ואף בפורים דקי"ל לדינא שאין אבלות נוהגת בו, יכול להשתתף בסעודת פורים, ואע"פ שיש מקום לחלק דשאני יום שמחת תורה שהוא יו"ט. מ"מ יש להקל, כיון שיום פורים הוא יום משתה ושמחה. ואע"פ שהסעודה היא חוץ לביתו, מותר, דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל. ומ"מ אם יש שם כלי נגינה, האבל ימנע מלהיות שם].

 

יג סעודת פורים שעשאה בליל פורים לא יצא ידי חובתו, דכתיב "ימי" משתה ושמחה. ומכל מקום גם בליל פורים ירבה בסעודתו. [בגמ' מגילה ז: סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא. והנה בארחות חיים (הל' סעודת פורים אות לה) כתב, יש מפרשים בלילה כעין לילה, בשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה. והובא בב"י. וכתב הפר"ח, שאין לפרש שאם אכלה בלילה כשאבוקה נגדו כעין יממא יצא, דהא אמרינן במגילה (ז:), "ימי משתה ושמחה כתיב". ובקרא אין לפרש דהיינו כעין יממא, אלא הכוונה שגם ביום פורים לא יאכלנה בבית אפל, בלא אבוקה כנגדו, ואם עשה כן לא יצא. והכי נקטינן. ע"כ. וע' במרדכי (מגילה סי' תשפז), שהביא בשם ראבי"ה, שצריך לנהוג בפורים כלילי שבת ויומו. דומיא דקריאת המגילה, דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, ואין היקש למחצה. והמרדכי בשם רבו הקשה ע"ז מהגמ' מגילה (ז:). וע' בספר האגודה (מגילה שם), שהביא בשם גאונים שכתבו, שיש לנהוג בפורים סעודה, כליל שבת ויומו. וכיו"ב כתב הרמ"א בדרכי משה (סי' תרצה אות ב) בשם תשובת מהר"י מברונא, שאף בליל פורים חייבים לשמוח. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שמ. ובחזון עובדיה פורים עמוד קעח]

 

יד חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וישתה יין כדי שיהיה שמח ומבושם, וישתכר מעט וירדם בשכרותו. [כ"כ הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה הט"ו), וכתב הרב המגיד, שזהו ע"פ הגמרא (מגילה ז:), חייב איניש לבסומי "בפוריא" עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ובמקום אחר אמרו (פסחים קט.), אין שמחה אלא בבשר. ע"כ. וז"ל המאירי (מגילה ז:), חייב אדם להרבות בשמחה בפורים, ובאכילה ובשתיה, עד שלא יחסר דבר מעל שלחנו, ומ"מ אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר, ולהפחית כבודנו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השי"ת ולהודות לו ולברך בשמו על הנסים שעשה לנו. ע"כ. וכ"כ בחיי אדם (כלל קנה סי' ל), שכיון שכל הנס נעשה ע"י משתה שעשתה אסתר המלכה, ציוו רבותינו לשתות יין יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול שעשה לנו השי"ת, אולם היודע בעצמו שבשתייתו יזלזל במצוה מן המצות, כגון בברהמ"ז, או שלא יתפלל מנחה, או ערבית, או שינהוג בשחוק וקלות ראש, מוטב שלא ישתה כ"כ, וכל מעשהו יהיו לשם שמים. ע"כ]. והא דאמרינן חייב איניש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, ואיך לך עבירה גדולה מזו, שגורמת לגילוי עריות ולשפיכות דמים, ושאר עבירות זולתן, אלא רק שישתה מעט יותר מלימודו. דהיינו התחלת שכרות. וכל שכן מי שיודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזה מצוה, או ימנע מברכת המזון, וכדומה, או שהוא תלמיד חכם ואם ישתכר יגרום לבזיון כבוד התורה, לא ישתה אלא שיעור מועט שלא יבוא לידי שיכרות. [ילקוט יוסף מועדים, מהדורת תשס"ד עמוד תרפ. וילקוט יוסף תפלה א' עמוד שפח סימן צט הערה ב'. חזון עובדיה פורים עמ' קעה].

 

טו האוכל פת כסנין (עוגות) ושאר פירות משבעת המינים, שיעור כזית ומעלה, לא יזכיר בברכת מעין שלש מעין המאורע, כגון "ונודה לך על הנסים שעשית לאבותינו" וכו'. שלא תיקנו לומר מעין המאורע כזה בברכה מעין שלש, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סי' רח סעיף יב)[מקור הדברים בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' ע), שכתב, שאין להזכיר מעין המאורע של חנוכה ופורים בברכה מעין שלש, והיינו טעמא משום שאפי' בברהמ"ז שהיא מה"ת לכל הדעות, ויש בה ברכת הודאה, יש אומרים (בשבת כד.), שאינו מזכיר. ומה שמזכירים בברהמ"ז הוא רק מתורת מנהג. אבל במעין ג' לא יעלה על לב איש להזכיר, כיון דליכא הודאה, בתוך ברכת מעין ג'. ע"כ. וכ"כ הגר"א (סי' רח ס"ק מא). גם בתוס' ברכות (מד.) כתבו, שאף שהרמב"ם (סוף פ"ג מהל' ברכות) כתב להזכיר מעין המאורע בשבת ויו"ט בברכת מעין ג' וכן משמע בירושלמי (פ"ו דברכות ה"א). מיהו לא נהגו העולם כן, משום דמה שהיו מזכירים מעין המאורע, היינו דוקא בימיהם, שהיו קובעים עצמם על יין ומיני פירות של ז' המינים, אבל בזמן הזה אין רגילים לקבוע עליהם. ע"ש. ודיינו להזכיר מעין המאורע במעין שלש בשבת ויו"ט שיש בהם קדושה מן התורה, משא"כ בחנוכה ופורים דרבנן. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' לה). וראה בילקוט יוסף מועדים עמ' שמ].

 

טז אם האריך בסעודת פורים עד ליל ט"ו [או לתושבי ירושלים עד ליל ט"ז בו], אף על פי כן יש לו לומר ועל הנסים בברכת המזון, כשם שמזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון בסעודה שלישית הנמשכת עד הלילה. ואף לאחר כמה שעות. וכל זה כשלא התפלל ערבית של ליל ט"ז, אבל אם התפלל ערבית לא יאמר ועל הנסים בברכת המזון. [בארחות חיים (הלכות פורים סי' לה) כתב בזה"ל: כתב רבינו יצחק מקורביל, שאם התחיל לאכול בפורים, א"צ להפסיק סעודתו כדי שיאמר על הנסים בברהמ"ז ביום, אלא גומר והולך עד הלילה ואומר על הנסים בברהמ"ז, אף שחשכה. ע"כ. וכ"כ בהגמ"י (בפ"ב מהל' מגילה הי"ד, אות א) בשם המהר"ם מרוטנבורג. וכ"ד המרדכי. אולם הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ו) כתב, מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית בשבת סמוך לחשכה, וחשכה לו, נראה שאין לו להזכיר מעין המאורע של שבת בברהמ"ז במוצ"ש, אע"פ שעיקר הסעודה היתה בשבת, כיון שמברך בחול לא יזכיר של שבת. ע"כ. וכ"כ הטור (סי' תרצה) בדין סעודת פורים, שאם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, כתב א"א הרא"ש שלא יאמר על הנסים בברהמ"ז. ע"כ. ונראה שדעת מהר"ם כמ"ש בשו"ת מהרי"ל (סי' נו), שאע"פ שמי שלא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ"ש שתי תפלות של חול, היינו משום שעבר זמן תפלת מנחה לגמרי, ואינו מתפלל במוצ"ש אלא בתורת תשלומין, וצריך להבדיל בתפלה הראשונה, והיאך יתפלל לאחריה תפלה של שבת, אבל ברהמ"ז באה על הסעודה שסעד בשבת, וכיון שעדיין לא התפלל ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברהמ"ז. וכן המנהג בקהלות אוסטריה, להזכיר על הנסים בברהמ"ז במוצאי פורים, וכן במוצ"ש, כשנמשכה הסעודה עד הלילה. ע"כ. וכ"כ בעל תרומת הדשן בלקט יושר (עמ' קנט). ע"ש. ומרן הב"י (בס"ס קפח) הביא דברי הפוסקים הנ"ל, ופסק בש"ע (שם ס"י): היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברהמ"ז, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה"ה לראש חודש פורים וחנוכה. וזו לשון מרן בש"ע (סי' תרצה ס"ג): אומר על הנסים בברהמ"ז בברכת הארץ, ואם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, אומר על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן, ויש מי שאומר שאין לאומרו. הגה, ונוהגים כסברא ראשונה. ע"כ. והלכה רווחת סתם ויש הלכה כסתם. וראה בילקו"י מועדים עמוד שמ. וביחוה דעת ח"ג סי' נה].

 

יז מה שיש נוהגים באיזה ישיבות לאחרונה, לבחור להם "רב" פורים, אשר משמיע במרום קולו בדברי ליצנות והיתול על ראש הישיבה ורמ"י הישיבה, בדברי ביקורת בבדיחות הדעת, לא תהא כזאת בישראל, כי אין שום היתר בדבר, והמבדח הזה על חשבון חכמי ישראל גדול עונו מנשוא. עליו נאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והוא בכלל מבזה תלמידי חכמים שאין לו חלק לעולם הבא(כמבואר בסנהדרין צט: והרמב"ם פ"ג מהל' תשובה הי"ד), ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כו יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, ואמר הלא משחק אני. וכל היושב שם ואינו מוחה על כבוד התורה נלכד גם הוא בשחיתותם. ומאד יפלא על בני תורה אשר ירהיבו עוז לעשות כן, האם שכחו מה ששנו חכמים: והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה. וכל מי שיש בידו יכולת לבטל המנהג הרע הזה, עליו לשנס מתניו, לבער הרע מקרבנו, ולא ישמע ולא יפקד ולא יזכר עוד כדבר הרע הזה. ומצוה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה. ואסור אף להשתתף במושב ליצים זה, ושומע לנו ישכון בטח. ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שמג. יחוה דעת חלק ה' סימן נ].

 

יח מי ששתה יין בפורים ונתבסם, והתחיל לרקד ולשורר, ובתוך כדי כך הזיק לחבירו, או טינף את בגדיו, חייב לשלם כל מה שהזיק לחבירו. ואין הבדל בזה בין פורים לשאר ימות השנה. [התוס' (סוכה מה.) כתבו, שהגדולים אוכלים את אתרוגי התינוקות, ואין בדבר גזל, שכך נהגו מחמת שמחת החג. ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים על סוסים לקראת חתן וכלה, ופעמים שנלחמים זה עם זה, וקורע האחד בגד חבירו, או שמקלקל לו את סוסו, שהם פטורים, כי כך נהגו מחמת שמחת חתן וכלה. ע"ש. וע' ברש"י (סוכה מו:) שהביא סיוע לפירושו, מן המדרש (ויקרא רבה פר' לז), מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת והקניטתו אשתו וברח ממנה, ולא היה לו ממה להתפרנס, ושביעי של ערבה היה, הולך ושמט אתרוגים מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות שומטים את לולביהן ואוכלים את אתרוגיהן. והיה החסיד עובר דרך כרך אחד, והוצרכו בבית המלך לאתרוגים של מצוה, ומכרם ביוקר ונתעשר וחזר לביתו. ע"ש. ובפסקי תוס' שם כתבו כן להלכה לפטור הבחורים הנ"ל. אבל הרא"ש (סוכה פ"ד סי' ד, ובתשו' כלל קא סי' ה) שרק בגמר המצוה היו הגדולים חוטפים מהתינוקות. ולכן כתב בתשו' שאם הזיק בשמחת חתן חייב לשלם. והתרוה"ד (סי' קי) בשם ריב"א, כתב, שכל דברי מאכל שחוטפים הבחורים זה מזה בפורים שלא ברשות, משום שמחת פורים, מעת קריאת המגילה בליל פורים עד הערב בסעודת פורים, אין בזה משום גזל, ואין להזמינם לבי"ד, ואין חוששים ע"ז. וכ"פ הרמ"א בהגה חו"מ (ס"ס שעח). וז"ל הרמ"א כאן (בסי' תרצו ס"ח): בני אדם החוטפים זה מזה בפורים דרך שמחה, אין בזה משום גזל הואיל ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר, (מהר"י מינץ סי' יז). ע"כ. אבל השל"ה כתב, ואני אומר לא משנת חסידים היא, ושומר נפשו ירחק מזה, לחטוף מחבירו שלא ברשותו, כי זוהי שמחת הוללות, ולא נצטוינו אלא על שמחת מצוה. ובשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' תצד) הביא מ"ש הב"י, דהיינו דוקא לדידהו דנהגו הכי, אבל לדידן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה. ע"ש. וע"ע ביש"ש (פרק המניח סי' ג) שכתב, ואפי' השיכור שהגיע לשכרותו של לוט, מ"מ אם הזיק לחבירו מקבל דינו, על שלא עצר ברוחו, ושיכר עצמו להשתגע, ואין לפוטרו מדין המזיק, שאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו'. ע"ש. ובערוה"ש (סי' תרצה ס"י, וסי' תרצו סי"ב), כתב, ועתה בעונותינו ערבה כל שמחה, ואין שמחתינו גדולה כל כך עד שיבאו לידי היזק חברים. ולכן עכשיו אם הזיק חייב לשלם. ע"כ. ואנו אין לנו אלא דברי מרן הב"י שאין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה, והמזיק צריך לשלם. והמוחזק אינו יכול לטעון קים לי נגד מרן כידוע, שגם נגד המבואר בב"י אין לטעון קים לי. כמ"ש בשו"ת פני יצחק, וכ"ה בשו"ת יביע אומר ח"ט חחו"מ סי' א אות ב].

 

יט יש נוהגים לאכול מאכל זרעונים בפורים, (ובכלל זה תבשיל אורז) בליל פורים, זכר לזרעונים שאכלו דניאל וחבריו בבבל, וכן אסתר היתה אוכלת ממיני זרעונים. [בארחות חיים (הל' סעודת פורים אות לה) כתב, נהגו לאכול בליל פורים, אחר תענית אסתר זרעונים, זכר לזרעונים שהיו דניאל וחבריו אוכלים בבית המלך, דכתיב (דניאל א טז), ויהי המלצר נושא את פת בגם ויין משתיהם, ונותן להם זרעונים. (פירש הר"א בן עזרא, זרעונים אלו הם האורז, שהוא נכבד מאד, ועושים ממנו תבשיל, והוא בריא וערב יותר מן החטה, ועושה דם טהור לאדם. והמעט ממנו משביע). וכ"כ הרמ"א בהגה. ובמגילה (יג.), וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים, אמר ר' יוחנן שהאכילה זרעונים, שנאמר ויהי המלצר וכו'. ומה שהזכיר הארחות חיים ממה שנעשה עם דניאל וחבריו, ולא מענין אסתר, שהוא מענינא דיומא, מפני שלגבי דניאל וחבריו הכל מפורש במקרא. ואפשר ג"כ שאסתר למדה מקודמיה הם דניאל וחבריו. ועכ"פ באכילת זרעונים יש זכר לדניאל וחבריו וזכר לאסתר. הליכות עולם ח"א עמוד רלח].

 

כ סעודת חתן בפורים הנערכת בבית החתן, ויש שם עשרה גדולים, צריך שיהיו שני אנשים שהם פנים חדשות כדי לברך שבע ברכות, ואין יום הפורים נחשב כפנים חדשות. [הנה מהר"ש אלגאזי בגופי הלכות (דף קיז:) כתב שכיון שמרבים בסעודה לכבוד הפורים, נחשב שפיר כפנים חדשות, שריבוי הסעודה גורם. וכן כתבו כמה אחרונים. ומכללם בספר ויאמר יצחק בן ואליד (דף לא:). ובספר מועד לכל חי (סי' לא אות טל). ובכף החיים סופר (סי' תרצו ס"ק נד). אולם בספר חינא וחסדא ח"א (דף קיא ע"ג) כתב, שהכנה"ג שקיל וטרי עם המהר"ש אלגאזי בזה, והחזיק בדעתו לומר דפורים לא הוי כפנים חדשות, ושכן העלה בתשובה. ע"ש. וכ"כ בטהרת המים (שיורי טהרה מע' ח אות מג, ומע' פ אות כה) ובזכרונות אליהו אה"ע (מע' ב אות כב) הביא מחלוקת הכנה"ג עם מהר"ש אלגאזי בזה, וסיים, שבודאי קי"ל סב"ל. וע"ע באוצר הפוסקים (סי' סב ס"ח סוף אות מג). ובחזו"ע פורים עמ' קפה].

 

כא מצוה לשמח גם הקטנים בפורים, במיני מתיקה ומעדנים. [שו"ת היכלי שן תליתאה סימן יו"ד].

 

כב מי שסיים מסכת בפורים, ועושה סעודה לסיום מסכת, וכולל עמה סעודת פורים, שפיר דמי, ואין בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות. שבמעשה אחד לא שייך מצות חבילות חבילות. [וכיוצא בזה כתב בשו"ת לחם שלמה (חאו"ח סי' קד), לענין סיום מסכת ביום טוב. וכן הוא בשו"ת מהרש"ם ח"ו (ס"ס ז) וז"ל: ומה ששאל אם יוכלו לצאת בסעודת יום טוב גם לסעודת סיום מסכת, או יש לחוש בזה משום שאין עושים מצות חבילות חבילות, נראה שאין שום חשש בזה, שכיון שעושה מעשה אחד, ורק מתכוין לשתי מצות, אין בזה משום מצות חבילות חבילות. וע"ע בשדי חמד (מע' א כלל לט). ובחזון עובדיה פורים עמוד קפה].

 

כג אף על פי שהאונן (קודם שיקבור את מתו) אסור באכילת בשר ושתיית יין, (ברכות יז:), מכל מקום בפורים מותר האונן בבשר ויין, שאין עשה דאבלות של יחיד, דוחה עשה דרבים דאורייתא, שמצות שמחה בפורים מדברי קבלה היא, ודברי קבלה כדברי תורה, (ר"ה יט.)[חזון עובדיה פורים עמוד קפו]

קטגוריות
הלכות ערלה

סימן רצד – פרק יא – דין נטע רבעי – [סעיף ו']

סימן רצד – פרק יא – דין נטע רבעי – [סעיף ו']

 

א נאמר בתורה (ויקרא יט, כג): "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה"'. ולמדו חז"ל (קידושין נד.): קדש קדש ממעשר שני, כשם שמעשר שני קדש ונאכל לבעלים בירושלים וצריך פדיון, כך פירות של השנה הרביעית, הנקראים פירות נטע רבעי, הרי הם קדש ונאכלים לבעלים בירושלים, ומיום שחרב בית המקדש אסור לאכלם בירושלים, אלא צריך לפדות פירות אלו. והיינו, כל הפירות שחנטו בשנה הרביעית לנטיעת האילן, יהיה מותר לאוכלם רק לאחר שיחללו את קדושתם על מטבע השוה פרוטה [רבע עשירית גרם של כסף טהור], לאחר שיגמרו ויתלשו את הפירות. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"א]

 

ב בזמנינו החילול הוא על מטבע שכשלעצמה אינה כסף כלל, אלא מתכת. וניתן לחלל עליה הגם שכתוב "וצרת הכסף", לפי שהיא נסחרת כחוק וחשובה ככסף. לפיכך נוהגים שלא לחלל על שטרות כסף כי אם על מטבעות. [וראה לקמן סעיף ט']. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"ב]

 

ג לכתחלה יש לפדות את הפירות רק אחר שתלשן מהעץ, ולא כשהפירות מחוברים לעץ, אפילו אם כבר הפרי נגמר לגמרי וראוי לאכילה. ואמנם כשיש צורך יכול לפדות הפירות במחובר על פרוטה, בתנאי שלא יחול הפדיון עד שהפירות יתלשו. ויצניע את הפרוטה עד גמר תלישתן. ואחר כך ישליך את הפרוטה לים הגדול, או ישחקנה וישברנה ויאבדנה מן העולם. וכן יעשה מי שיש לו פועלים יהודים האוכלים מהפירות של רבעי בעת הבצירה, וכדי שלא להכשילם באכילת רבעי קודם החילול, רשאי לחלל את הפירות אף כשהם עדיין מחוברים, וכפי התנאי הנזכר. [אך כשמחלל במחובר לא יברך]. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"ג]

 

ד מי שיש לו מטע של פירות נטע רבעי, וחושש שהפועלים היהודים יאכלו מפירות אלה בעת הבצירה, עדיף שיכין ארגזי פרי מחולל בצד המטע, ויבקש מהעובדים לאכול רק משם. ואם יש חשש שלא כולם ישמעו להוראה זו, יחלל נטע רבעי גם במחובר. ולפני תחלת העבודה יאמרו הבעלים, אם ההלכה כשיטת האומרים שאפשר לחלל נטע רבעי במחובר, אזי יחול החילול בפרי שילקט רגע לפני הלקיטה, שאז הפרי עדיין ברשות בעליו, ואם ההלכה היא שאין חילול במחובר, אזי יחול החילול אחר הלקיטה. ולא יברך על החילול באופן כזה. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"ד]

 

ה אף על פי שמן התורה הכל יכולים לפדות את פירות רבעי, תקנו חכמים שאותם הגרים במרחק מהלך יום אחד מירושלים, לא יפדו את פירותיהם, אלא יעלום לירושלים, כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות. ולא נאמרה תקנה זו אלא בענבים, אבל בשאר פירות ניתן לפדותם אף במקומות הסמוכים לחומה. ומשחרב בית המקדש אף הענבים נפדים סמוך לחומה. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"ה]

 

ו יש מי שאומר שפירות הגדלין בירושלים בזמן הזה, יכולים לאוכלם בשנה הרביעית אף בלא פדיון. ולדינא אין להקל בזה, ואף פירות הגדלין בירושלים צריכים פדייה בשנה הרביעית. [וכל שכן בירושלים החדשה שמחוץ לחומות]. ופירות רבעי שגדלו בירושלים עצמה אין לפדותן אלא לאחר שיתלשו ויוכשרו לקבל טומאה. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"ו]

 

ז פירות נטע רבעי שאסורים בשנה הרביעית קודם שנפדו, אין האיסור חל אלא על הפרי, אבל כל מה שאינו פרי, אף אם נאסר בערלה, אין בו איסור נטע רבעי, וכגון הגרעינים והקליפות של הפרי, וכן תמרים שאינן מתבשלים, וענבים שלקו ואין נגמרים בבישולן, כל אלה פטורים מדין רבעי, אף שיש בהם חיוב ערלה. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"ז]

 

ח יש אומרים שפירות רבעי אסורות גם בהנאה קודם שנפדו, ויש חולקים ואומרים שאין פירות אלו אסורין אלא באכילה, אבל לא בהנאה. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"ח]

 

ט מעיקר הדין כשם שניתן לחלל פירות נטע רבעי בפרוטה, כך ניתן לחללם על פירות השוים פרוטה. ויאמר הרי כל הפירות האלו וחומשם מחוללין על חיטים אלו, או על שעורים אלו וכיוצא בהם. וישרפם כדי שלא יאכלום אחרים, ויאכל את הפירות שנתחללו. ויש חולקים ואומרים שאין לחלל נטע רבעי אלא על מטבע כסף. והעיקר לדינא כסברא ראשונה, ומכל מקום ראוי ונכון לחוש שלא לפדות אלא בכסף. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"ט]

 

י כיצד פודין פירות של נטע רבעי? לאחר שלוקט הפירות מן האילן לוקח מטבע השוה פרוטה, ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון רבעי". ואחר שבירך אומר: כל קדושת הפירות הללו, הם וחומשם מחוללים על שוה פרוטה זו. [ודוקא כשהפירות שלו בעי להוסיף חומש, הא לאו הכי לא צריך להוסיף וחומשו]. ואחר שהפירות נפדו הם מותרים באכילה, ואינם חייבים בתרומות ומעשרות. ופטורים מלקט שכחה ופאה, פרט ועוללות. [וראה עוד להלן סעיף טו]. ואת הפרוטה ישליך לים הגדול, או ישחקנה וישברנה ויאבדנה מן העולם. וכן אם פודה בפירות כגון חטים או שעורים ישרפם ויאבדם מן העולם. [ראה בסעיף הנ"ל]. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"י]

 

יא בזמנינו ניתן לפדות נטע רבעי אף על מטבע של דולר [של ארה"ב, או מטבע של שאר מדינות], לפי שמטבע זה נסחר בכל המדינות והכל מתחשבים בו כמטבע. [שם ערלה פי"א סי"א]

 

יב יש שנהגו לומר נוסח פדיון נטע רבעי שלש פעמים, לחיזוק הדבר, אך אין זה לעיכובא כלל. ולכן אם אמר פעם אחת את הנוסח הנ"ל, די בזה. [ילקו"י ערלה פרק יא סעיף יב]

 

יג אין לברך שהחיינו בשעה שפודה את הנטע רבעי. [ילקו"י ערלה פרק יא סעיף יג]

 

יד אחר שפדה את הפירות, הפירות מותרים באכילה מיד, ואין צריך להמתין לשנה חמישית. [ילקו"י ערלה פרק יא סעיף יד]

 

טו יש לברר את יום הנטיעה ויום החנטה של הפירות בדיוק, כדי לדעת אם אין הפירות שייכים לשנה חמישית, שאם נטע לפני ט"ז באב, מיד בסוף אלול של השנה הראשונה עלתה לו שנה, וכעבור שנתיים מט"ו בשבט כל הפירות שיחנטו מאז והלאה נקראים נטע רבעי. ואחר הפדיון פטורים מתרומות ומעשרות. והפירות שיחנטו בשנה שאחריה [אחרי ט"ו בשבט] שייכים לשנה חמישית ואינם צריכים פדיון, וחייבים בתרומות ומעשרות. ולכן כל הפירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט תשס"ד [באופן שנטע אותם כמבואר בסעיפים הקודמים בהלכות ערלה], הרי הם חולין גמורים, ולאחר שיפריש מהם תרומות ומעשרות כהלכה מותרים באכילה. [ילקו"י ערלה פרק יא סט"ו]

 

טז יש נוהגים לומר לאחר שפדה את הפירות: "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך, בזמן שבית המקדש היה קיים היו הפירות רבעי להקדש, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, יהי רצון מלפניך שתהא פרוטה זו להקדש [ממון גבוה], ויצאו פירות אלו לחולין". ואנו אין מנהגינו לומר זאת, וגם הנוהגים לומר כן יאמרו זאת רק אחר הברכה והחילול, ולא יפסיקו בין הברכה לחילול. [ילקו"י ערלה פרק יא סט"ז]

 

יז דין נטע רבעי נוהג בארץ ישראל בכל האילנות, ולא רק בכרם ענבים. ובחוץ לארץ, יש אומרים שאין דין רבעי נוהג שם אלא בכרם של גפנים, ולא בשאר אילנות, אולם מרן השלחן ערוך מחמיר, וסובר שדין רבעי נוהג בכל האילנות. ואנו שקבלנו עלינו הוראות מרן עלינו לנהוג כדבריו, ולכן רבעי של שאר האילנות בחו"ל נפדה אפילו במחובר בפרוטה "בלי ברכה", שספק ברכות להקל. והאשכנזים יכולים להקל בדבר. [יביע אומר ח"י חיו"ד סי' לה עמ' רנד. ואמנם בילקו"י על הלכות ערלה, מהדורא ראשונה, פרק יא סעיף יז, כתבנו כדעת המהריק"ש ונהר מצרים, שביארו בדעת מרן שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל. אך ביביע אומר שם העיר על המהריק"ש ונקט בדעת מרן להחמיר. וכתבנו כאן (וכן בילקו"י ערלה מהדורא שניה) כמו שנתבאר ביביע אומר, משום דבטלה דעתינו מפני דעתו הרחבה].

 

יח כבר נתבאר שהפדיון שיעשה בכרם רבעי הוא כך: אחר שיתלוש הענבים מן הכרם כל מה שהוא צריך, יניחם לפניו כשהם תלושים, ויקח בידו פרוטה אחת ויאמר: קדושת הענבים האלה שהם כרם רבעי תחול על פרוטה זו, ותהיה הפרוטה קודש, ופירות הענבים האלה יצאו לחולין. [ילקו"י ערלה פרק יא סי"ח]

 

יט פירות נטע רבעי שטעמם נעשה טעם פגום, כשם שאין בהם קדושת מעשר, כך אין בהם קדושת נטע רבעי, ואין צריך לפדותם כלל. [ילקו"י ערלה פרק יא סי"ט]

 

כ כבר ביארנו שכרם רבעי אין מפרישין ממנו תרומות ומעשרות, כשם שאין מפרישין ממעשר שני. כלומר, שכמו שמעשר שני נאכל בירושלים כולו לבעלים בלי להפריש ממנו אחד מעשרה ללויים ולכהנים, הוא הדין כרם רבעי שהוקש למעשר שני, דינו כמעשר שני ממש שנאכל בירושלים בלי להפריש ממנו תרומות ומעשרות, וצריך ליזהר שלא יתערבו הפירות של רבעי בפירות אחרים, כדי שלא יבואו לידי תקלה להפריש מן הפטור על החיוב. וכן אין דין לקט שכחה ופאה ועוללות בנטע רבעי. [ילקו"י ערלה פרק יא ס"כ]

 

כא אם שכח את יום הנטיעה ונסתפק אם הפירות הם משנה רביעית או שנה חמישית, יש לפדותם על שוה פרוטה בלא ברכה, ולהפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה. [שם פי"א סכ"א]

 

כב מי שיש לו אילנות מאכל של השנה הרביעית, והוצרך לקוצצם לצורך הרחבת דירתו וכדומה, יש שנסתפקו אם מותר לו לקוצצם אחר שיש קדושה בפירות רבעי. ואם קוצץ את האילן בשנה הרביעית עוד בטרם שהיו בו פירות, בזה ודאי שמותר, אחר שאינו מאבד את הפירות בידים, אלא בגרמא. [ויש לצדד להקל גם כשיש פירות באילן, דקציצת האילן אינה אלא גרמא להפסד הפירות]. [ילקו"י ערלה פרק יא סעיף כב]

 

כג מי שיש לו פירות של השנה הרביעית המחוברים עדיין לאילן, ואינו רוצה ללקטן ולפדותן, יש להסתפק אם רשאי להשאירם על העץ אף שנרקבים שם, או שיש לאסור בזה אחר שגורם לביטול מצות פדיון נטע רבעי. [ילקו"י ערלה פרק יא סעיף כג]

 

כד נטע רבעי נוהג גם בשנת השמיטה, ולכן מי שיש לו פרדס ומפקיר אותו בשנת השמיטה כדין, יש לו לציין בשלט במקום שנראה לעין, כי פירות אלו הם פירות רבעי, וכל הבא לאוכלן יחללם כדין. [ומי שברשותו פירות רבעי בשנת השמיטה, עליו להפקירן כדין שאר כל המטעים שברשותו]. [ילקו"י ערלה פרק יא סעיף כד]

 

כה גם הבעלים או הממונים על אוצר בית דין רשאים לחלל את פירות נטע רבעי בשביעית, דאף שאין הפירות ברשותו אלא הפקר לכל, מכל מקום מותר להם לחלל את הפירות. וכשמחלל, אין המעות נתפסים בקדושת שביעית, כיון שאינו מתכוין לחלל אלא את קדושת הרבעי ולא השביעית. [ילקו"י ערלה פרק יא סעיף כה. ושם בהערה אם צריך להוסיף חומש]

 

כו מי שחושש שמא הבאים ללקוט פירות משדהו בשנה השביעית, לא יבחינו בציון השלט שפירות אלה הם של רבעי, יכול טרם הקטיף להכין כמות מטבעות וללקוט מעט כפי המותר לו, ולחלל את שלו בברכה ובתוספת חומש [אם זה ודאי רבעי], ויוסיף ויאמר כל הרבעי שבמטע זה לכשיתלש בכל יום ויום, יהיה מחולל על פרוטה מתוך המטבעות שייחדתים לכך. אך לכתחלה אין לחלל את הפירות במחובר, שאין חילול במחובר. ואמנם כשיש צורך יכול לפדות הפירות במחובר על פרוטה, בתנאי שלא יחול הפדיון עד שהפירות יתלשו. ויצניע את הפרוטה עד גמר תלישתן, וכמבואר לעיל. [ילקו"י ערלה פי"א סעיף כו]


קטגוריות
(הלכות תרומות (ושמיטה

פרק ז' – איסור זמירה בשביעית‏ ‏

פרק ז' – איסור זמירה בשביעית‏ ‏

 

א ‏נאמר בתורה: וכרמך לא תזמור, לפיכך כל הקוצץ ענף או יחור מהאילן באופן שהוא מועיל לאילן, שעל ידי כך הוא מתגדל או מתעבה, עובר בלא תעשה. בין שהוא מהכרם [גפן], בין שהוא משאר אילנות. ויש אומרים שבשאר אילנות [שלא בגפן] אין האיסור אלא מדרבנן. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' ס"א עמוד רסב]

 

ב הגדרת מלאכת זמירה היא לקצוץ את הענפים הגדולים, ולקוץ ראשן כדי שיוסיפו. והחותך מהאילן את העלים והבדים היבשים, הרי זה בכלל זמירה מדרבנן. וכל זמירה שהיא כדי להוסיף הצמחה באילן מיקרי זומר ואסור. ואמנם כל זימור צריך דקדוק וחכמה, וכל זימור שאינו על צד הדקדוק עושה גרעון בפירות. ואם הכוונה היא לעצים שרי. ואם מתכוין לזימור אסור. ואם יש צורך בגיזום או פירוק עלים וכדומה בשאר אילנות שאינם גפן, לצורך חיותו של האילן, יש להתיר במקום הפסד גדול שאי אפשר להסתפק בגיזום שלפני השביעית. וטוב שיעשו בשינוי. ויש מתירים גם בגפן, כשהוא לאוקמי אילנא. וראה בסעיף ו'. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' ס"ב עמוד רסד]

 

ג יש אומרים שאין איסור זומר מהתורה בענף לח, ויש חולקים. [ילקו"י הל' שביעית עמ' רסח]

 

ד ‏איסור זמירה מן התורה הוא כשכוונתו להצמיח, אבל הא לאו הכי אין בו איסור תורה. ויש שאיסורו מדרבנן, וכגון כשקוצץ ענפים שלא יכבידו על האילן, וכן כשקוצץ ענף אחד מבין שנים שלא יהיו תכופים זה לזה, או שקוצץ ענף מקולקל, או ענף יבש, כשאין כוונתו להצמיח. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' ס"ד עמוד רסט]

 

ה ואמנם מותר לגזום ענף שהותקף במזיקין ויש חשש שהמזיקין יזיקו לשאר העץ נזק כזה המתיר עשיית מלאכה, וגם אם פעולה זו תביא להגברת הצימוח, מותר. אך יגזום רק החלק הנחוץ, ולא יעשה אגב כך גיזום לשם השבחת האילן. [ילקו"י הל' שביעית פ"ז עמו' רע]

 

ו לדעת הרמב"ם אין להתיר מלאכות דאורייתא גם אם מטרתן רק כדי להציל את האילן שלא ימות. ואולם מלאכות שחכמים גזרו עליהם בשביעית ואסרום, לא אסרום אלא אם כן נעשים כדי להשביח את האילן. אבל אם נעשים כדי להגן על האילן שלא ימות הרי זה מותר. ודעת רש"י מלאכה הנעשית לצורך קיום האילן אינה מלאכה כלל, ולכן גם מלאכות דאורייתא מותר לעשותן לצורך הצלת האילן. [פרט למלאכת חרישה, שיש אומרים שכיון שרגילים לעשותה תמיד, הרי היא בכלל מלאכת שדה וכרם, ואסור לעשותה בשביעית גם לצורך קיום האילנות]. וכיון דשביעית בזמן הזה מדרבנן, ניתן להקל לצורך, ויש להורות לחקלאים שמלאכות דאורייתא הדרושות לצורך האילן טוב שיעשו על ידי גוי. ואם אין גוי, או שדרוש מומחה יהודי וכדומה, טוב שיעשה את המלאכה בשינוי, דכל שנעשית בשינוי הרי היא כדרבנן, ובדרבנן גם לדעת הרמב"ם יש להקל. [ילקו"י שביעית עמוד רע]

 

ז גם מלאכות שאינם ממש כדי להציל את האילן ממיתה, אלא להצילו מנזק חלקי והפסד שאינו גדול, יש להתיר, כיון דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וטוב לעשותם בשינוי.[שם עמ' רעב].

 

ח כשהתירו מלאכות כדי למנוע נזק, הותר הדבר גם כאשר הנזק אינו ודאי, דספק דרבנן לקולא. ואמנם על כל חקלאי להכין את מטעיו היטב בערב שמיטה, ולבצע בהם כל פעולה שתצמצם את ההתערבות בשנת השמיטה, גם אם היא עקרונית מותרת, בעקבות היתר של לאוקמי. ומה שאנו מתירים לעשות מלאכות לצורך אוקמי אילן, אינו רק לצורך קיום האילן, אלא גם אם המלאכות הם לצורך קיום הפירות הגדלים באילן, גם זה בכלל ההיתר. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' ס"ח עמוד רעב]

 

ט מותר להסיר עלים מהעץ כל שהסרת העלים באה כדי להציל את הפרי מרקבון. שהרי גם לצורך קיום הפרי חשיב לאוקמי אילנא. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' ס"ט עמוד רעג]

 

י מותר לקצוץ ענפים מהאילן על מנת לסכך בהם את סוכתו, שכל גיזום שאין בו כוונה לצימוח העץ, ונעשה כדרך מעשה הדיוט ולא מעשה אומן, אין בו איסור זמירה בשביעית. ומעשה הדיוט היינו שניכר שאינו עושה כן לשם גיזום האילן, כגון שגוזם מצד אחד. [שם]

 

יא גם גנן הכורת עצים לפני חג הסוכות, אם אין הוא מכוין לזמירה, ועושה מעשה הדיוט, וכגון שקוצץ מצד אחד, מותר לבקש ממנו שיקצוץ לו עצים עבור סכך לסוכה, וכדומה. אבל גנן הכורת עצים לפני חג הסוכות, ומכוין לזמירה, אין לבקש ממנו לכרות עבורו עצים לסכך, שהרי הוא כשלוחו ונמצא מכשילו בדבר איסור. אלא אם כן האילנות נמכרו לגוי, וכאשר יתבאר. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' סעיף יא עמוד רעד]

 

יב ‏עצים הגדלים בצידי החצר או צידי רשות הרבים, ומפריעים לעוברים ושבים בהליכתם, מותר לקצוץ הענפים מהם, שאין איסור זמירה אלא כשהיא באה לתועלת האילן או להשביח פירותיו, אבל כאן שאינו עושה כן לצורך השבחת האילן, אין בזה איסור. וכן אם הוא צריך את העצים להסיק בהם וכיוצא בזה, מותר לקוצצם באופן שאין הוא לצורך השבחת האילן, ואינו מדקדק במעשיו שיהיה על ידם תועלת לאילן. [ילקו"י שם].

 

יג ענפים המפריעים לחוטי חשמל, ויש חשש שבחורף יתנתק חוט החשמל, והדבר ניכר שהענפים גורמים להפרעה, מותר לגזמם בשנה השביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' עמ' רעו]

 

יד יש אומרים שמלאכות הנעשות בגוף האילן, כמו הסרת קוצים מהעץ, אף אם הדבר בא לאוקמי האילן, אסור בשביעית. ויש אומרים שכל שהדבר בא לאוקמי אילן, שרינן אף במלאכות הנעשות בגוף האילן. וכיון דשביעית בזמן הזה מדרבנן לפיכך יש להקל בזה. ואם הקוצים אינם גורמים לקלקול גוף הפרי, אלא מונע מהפרי שלימות גידולו, אין להסירן בשביעית. ואם הסרת הקוצים באה להקל על הקטיף, מותר בכל אופן. ולכן באתרוגים ובתמרים מותר להסיר הקוצים כשמתכוונים להקל על הקטיף. [ילקו"י שם עמ' רעז]

 

טו מותר לעקור בשביעית אילן פירות כשצריך למקום האילן. ואפשר להקל להעביר את האילן עם מעט מעפרו לעציץ שאינו נקוב העומד בבית, או לעשות אוהל במקום הנטיעה החדשה, ואחר כך יעבירו את האילן. וטוב שיחמירו להעבירו עם מעט מהעפר שסביב שרשיו. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' סעיף טו עמוד רעח]

 

טז ‏אסור לקצוץ אילנות שעושים פירות לעצים בשביעית, כל שהתחילו לעשות פרי, [ובעץ גפן משיגרעו, ובעץ זית משיניצו, ובשאר כל האילנות משיוציאו בוסר] שהרי הוא מפסידן, ונאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ודרשו חז"ל, לאכלה ולא להפסד. אמנם קודם שיהיו פירות בעצים מותר לקצוץ את האילן לצורך עצים להסקה. וכן מותר לקצוץ בשביל לאכול, שהרי נאמר בתורה, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ומה שאמרה התורה בחריש ובקציר תשבות, היינו לומר שלא נקצור את פירות הארץ כדרך שקוצרים כל השנה, כגון קצירת כמות גדולה בבת אחת וכדומה ועל פי זה דילול הנעשה לתועלת הפירות, יש להתיר עד שלב הבוסר, כמה ימים אחר נפילת הפרח. [ילקו"י שביעית פ"ז סט"ז עמ' רעט]

 

יז וכן ענף עץ פרי שיש עליו פירות קטנים בתחלת גידולם, שהם בוסר, אסור לקצוץ את הענף, או את הפירות, משום הפסד פירות שביעית עד שהפירות יגיעו לתחלת הבשלתם. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' סעיף יז עמוד רפב]

 

יח כל האיסור לקטוף פירות שלא התבשלו הוא דוקא לקוטפן מן האילן, אבל אם הפירות נשרו, או שכבר נתלשו בדיעבד, מותר לאוכלן אף שאין דרכו בכך, ואין זה הפסד. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה, מצוות התלויות בארץ כרך א' עמוד רפג]

 

יט מותר ללקוט ולכבוש בשביעית פירות שלא התבשלו כל צרכם, אם דרך לכבוש פירות אלו, כגון עגבניות ירוקות. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' סעיף יט עמוד רפד]

 

כ אם חותך עלה מאשכול ענבים כדי שהאשכול לא יתקלקל, אין בזה איסור זמירה בשביעית. לכתחלה יעשה בשינוי, כפי שנתבאר לעיל סעיף ו'. [ילקו"י הל' שביעית פ"ז עמ' רפה]

 

כא מותר לקצוץ ענפי אילן בשביעית, כשהקציצה אינה מועילה לאילן, ולכן מותר לקצוץ ענפי אילן כדי לסכך בהם את סוכתו. אולם אם התחיל להוציא פרי אין לקצוץ הענפים שיש בהם פירות, משום הפסד הפירות, וכמבואר. [ילקו"י שביעית פ"ז סכ"א עמ' רפה]

 

כב אין לחתוך את היבלות שבאילנות. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' סעיף כב עמוד רפו]

 

כג ‏מותר לקטוף בשביעית ענפי פרחים כדי להשתמש בהם לנוי הבית. ובאותם פרחים שעל ידי קטיפתם גורם לגל נוסף של פריחה [שאסורים משום זומר], אלא שאין כוונתו לצימוח הפרחים הנותרים, יקטפם בשינוי, ולא בדרך הרגילה, דהיינו שלא יחתוך באמצע הענף, אלא בשליש העליון שלא יהיה מעודד את הצימוח מחדש. וטוב שלא ישתמש בכלי גיזום לקטיפת הפרחים. ואמנם אדם פרטי שיש לו פרחים בגינה, וקוטפם כדי לקשט את הבית, ואין לו שום כוונה לגידול פרחים נוספים, או לשם מכירה, אין איסור לקוצצם בשביעית. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה פ"ז סעיף כג עמוד רפז].

 

כד מי שעבר וזימר את שדהו בתוך השביעית, אף שעבר על איסור מן התורה, מכל מקום אין קונסין אותו שלא יזרע את שדהו במוצאי שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פ"ז סעיף כד עמ' רפח]

 

כה מה שנהגו בגידול הערבות, שגוזמים את האילן בט"ו באב ולא משאירים עלים כלל, ומשקין פעמיים בשבוע כדי שבסוכות יהיו בעץ הרבה ערבות נאות, וכן בהדסים יש ששורפים את העץ כדי שייצאו הדסים משולשים, אף שאין לעשות כן בשנת השמיטה, שהרי זו עבודת האילן, מכל מקום בדיעבד אם עשה כן, מותר להשתמש בהדסים וערבות אלה. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' סעיף כה עמוד רפח]

 

כו שיח ה"גאת" שהובא לארץ מתימן, ויש המשתמשים בעלים שלו ללעיסה, וגוזזים את העלים בצורה מסויימת, ועל ידי זה הם חוזרים וגדלים לאחר שבועיים, יש אומרים שאסור בשנת השמיטה לגזוז את העלים בדרך שעתיד להיגדל שנית. והעיקר לדינא להקל בזה. ולכתחלה ראוי שישנה מדרך קטיפתו הרגילה. שאם רגיל לקטוף בשליש העליון, יחתוך מהאמצע, וכדומה. וגם לענין קדושת שביעית, יש להורות להקל שאין בזה קדושת שביעית, אחר שאינה שוה לכל נפש. [ילקו"י הל' שביעית פרק ז' סעיף כו עמוד רפט] 

קטגוריות
הלכות כבוד אב ואם

סימן רמ – עד היכן מורא אב ואם

סימן רמ – עד היכן מורא אב ואם

 

צ עד היכן מוראם, היה הבן לבוש בגדים נאים ביותר, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו או אמו וקרעו בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו, לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך. וגם אסור לו לדבר כנגדם, ואם מדבר נגדם עובר על מצות מורא אב ואם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' ס"צ מהדורת תשס"א כרך א' עמוד תפב]

 

צא אם האב קרע את בגדיו של הבן, אף על פי שחייב לשתוק ולא להכלימו, מכל מקום אם האב מסרב לשלם לו עבור מה שקרע לו, מעיקר הדין מותר לו לתובעו לבית הדין, כדי שישלם לו. וכן אם אביו הבטיח לו ממון אם ישא אשה פלונית, ואחר שנשאה חזר בו, מעיקר הדין יכול לתובעו לדין שיתן לו הממון כפי שהתחייב. אולם מצד חסידות נכון והגון שהבן לא יתבע את אביו לדין תורה. [אלא יקנה את תביעתו לאחרים]. ובכל מקרה נכון שיעשו שאלת חכם אם לתבוע את אביו לדין תורה או לא. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ה עמ' תפד]

 

צב אם האב רוצה לקרוע לבן את בגדיו, והבן יכול למנוע זאת ממנו קודם שיעשה כן על ידי שיכלימנו, אפילו הכי לא יכלימו, אלא יבקש ממנו בדרך כבוד ותחנונים שלא יעשה כן. ומכל מקום רשאי הבן לסרב ליתן לאביו את הבגד אם רואה שרוצה לקורעו. אך לא יכלים אותו. וטוב שיעשה כן על ידי אחרים וכגון שיצוה להם שלא יניחוהו ליכנס למקום שיושב שם. [והיינו שמונע אותו שלא בדרך בזיון]. ומדת חסידות שלא למנוע מאביו לעשות כחפצו, ואחר כך יתבענו לשלם עבור הנזק. ואם יהיה לאב צער גדול יותר בכך שיתבענו לדין, אין להחמיר, אלא ימנע מאביו לקרוע את בגדיו.[כיבוד או"א מהדורת תשס"א כרך א' עמ' תפה]

 

צג בן שיש לו דין עם אביו, שהאב תובעו בפני בית דין, הבן צריך ללכת אחר מקום אביו, אף דקיימא לן דהולכים אחר מקום הנתבע, הכא שאני. אבל האב צריך לשלם לו את הוצאות הדרך. וכמובן שעל הבן להרצות טענותיו בכבוד ובדרך ארץ ובמורא אב. [ילקו"י שם פ"ה סעיף צג. ושם בהערה כשיש תביעה בין בני זוג בעניני אישות, אם הולכים אחר מקום הבעל או האשה].

 

צד מי שנתחייב שבועה לבנו בבית דין, אינו משביעו בשבועה שיש בה אלה, [דהיינו כמו שרגילים להחרים בנידוי ושמתא וכיוצא בזה], שהרי זה בא לקלל את אביו, אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. ואפילו אם הבית דין הם המשביעים את האב, גם כן אין להשביעו בשבועה שיש בה אלה, כיון דסוף סוף הבן תובע את השבועה והוי כאילו הוא משביעו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף צד מהדורת תשס"א כרך א' עמוד תפט]

 

צה הנכנס לבקר בבית הוריו, אשר הם חפצים ביקרו, ומגישים לפניו כיבוד, כוס קפה עם עוגיות ומגדנות, רשאי לקבל מידם, אחר בקשת המחילה מכבודם על שטרחו בשבילו. ואם היה האב תלמיד חכם בערך הדור (ולא סתם בעל בית הקובע עתים לתורה) לא יסכים שישרת אותו, אלא אם כן היה האב מקפיד מאד על כך, ורוצה דוקא לשרת את הבן, יסרב לקחת מידו, אלא לאחר שיפציר בו לקבל, כדי להראות שהדבר קשה בעיניו על שטורח בשבילו, ורק אחר ההפצרה יקבל מידו עם בקשת מחילה ודברי פיוס. ואם גם אביו וגם אמו הגישו לו כל אחד מהם כוס אחד, והוא אינו זקוק אלא לכוס אחד, ואביו בן תורה, יש להעדיף לקבל מאמו, ולא יקבל מאביו, משום שאם יקבל מאביו כיון שבן תורה הוא חלשא דעתיה כשיראה שכיבוד האם חמור בעיניו יותר. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף צה]

 

צו ואמנם אין לבן לבקש מאביו לשרתו, אפילו על ידי שיבקש ממנו מחילה. וכן יש ליזהר שלא יבקש מהוריו שיגישו לו מאכל בשעת הסעודה, וכגון שמבקש מאביו שיגיש לו הצלחת. ואפילו אם אין אביו בן תורה לא יבקש ממנו לשרתו. אולם אם הוא נצרך לזה וקשה לו בלא שיבקש מהם, ויודע שהם שמחים בזה, מותר גם בזה. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ה סצ"ו]

 

צז אם הביאו פרי לפני האב, והאב הגישו לבנו, יסרב פעם אחת ויאמר שרוצה שהאב יאכל הפרי, אך כשאביו לא חזר בו לא יסרב יותר. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף צז]

 

צח אין ראוי לבן לעשות את אביו שליח, כגון שיקנה לו קרקע או דבר אחר, או שיקבל עבורו איזה חפץ, ואפילו לדבר מצוה, כגון לקדש עבורו אשה פלונית, או שיבדוק את חמצו בליל י"ד בניסן, או להפריש לו חלה ותרומות ומעשרות, שזו דרך חציפות לעשות את אביו שליח. אולם אם האב שמח בזה ורוצה לעשות זאת עבור בנו, אין בזה איסור. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ה סעיף צח מהדורת תשס"א כרך א' עמוד תצו]

 

צט בן המבקש מאביו או מאמו שיכינו לו ארוחת בוקר, או שיעשו לו קפה, או שיתפרו לו כפתור על דש בגדו, וכדומה, לא יאמר להם זאת בצורת ציווי, אלא יאמר להם נקרע בגדי, או האם אפשר לאכול, וכדומה. וכן בן הרוצה שאמו תשמור לו על ילדיו, יאמר לה בלשון, אנו הולכים למקום פלוני הבאנו לך את הילדים. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף צט]

 

ק יזהרו הילדים שלא לעשות רעשים בעת שההורים ישנים, כדי שלא להעירם משינתם. ואסור להקיץ את אביו ואמו משינתם אפילו אם יש לבן הפסד בכך. [ילקו"י כאו"א פ"ה סע' ק]

 

קא אף שאין לבן לעורר את אביו משינתו, אולם אם הבן יודע שאביו יצטער על זה שנמנע מלהקיצו, ואדרבה ישמח מאד כשיקיצנו בשביל אותו ריוח, או בשביל איזה דבר מצוה, או ללכת לבית הכנסת, או לקריאת שמע, שפיר דמי להקיצו, אם אי אפשר על ידי אחר. ומה שמותר להקיצו לצורך תפלה הוא דוקא באופן שאם ימשיך לישון יעבור זמן תפלה, אבל בלא זה אין להקיצו אף לצורך תפלה. ואם נזדמן ריוח לבן ואביו ישן, ומפתח החנות או האוצר נמצא מתחת למראשותיו, אין לו להקיץ את אביו בשביל ריוח שלו. אלא אם כן אביו ציוה אותו בפירוש שיעיר אותו לצורך איזה ריוח. [כיבוד או"א פ"ה סעיף קא]

 

קב אם האב רגיל להקפיד לקרוא קריאת שמע בזמן קריאת שמע ותפלה לשיטת המגן אברהם, והבן רואה שאביו ישן ויאחר זמן זה, צריך להקיצו. ואם לפי שיקול דעתו של הבן אביו לא יצטער כשיספיק על כל פנים לזמן הגר"א, שפעמים והוא סומך על שיטה זו, אין לו להקיצו אלא אם כן ציוהו לכך בפירוש שיעירו כדי שיספיק לקרוא קריאת שמע כשיטת המגן אברהם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף קב מהדורת תשס"א כרך א' עמוד תקא]

 

קג אם מבקשים את אביו או אמו בטלפון, והם ישנים, אין לבן להקיצם, אלא אם כן הוא בטוח שיצטערו בזה שלא הקיצם. וכן אם המטלפן הוא אדם חשוב ותלמיד חכם, שאביו ישמח לשוחח עמו, רשאי להקיץ את אביו לצורך זה. ואפשר לסמוך על המטלפן הטוען שהוריו יצטערו אם לא יקיצם. אולם בכל זה אם אפשר עדיף שיקיצם על ידי אחרים. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף קג מהדורת תשס"א כרך א' עמוד תקב]

 

קד אם הקהל היו צריכים לאביו להשלים מנין, ואביו ישן וכבר התפלל, אך הבן יודע שאביו שמח בזה להשלים למנין עשרה, מותר לבן לעורר את אביו. ואם יש בבית אחרים עדיף יותר שהם יעוררו אותו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף קד מהדו' תשס"א כרך א' עמ' תקב]

 

קה אם הגיעו אנשים לבית אביו ומבקשים לשוחח עמו, ואביו ישן, אין לבן להקיצו, אלא אם כן הוא בטוח שיצטער בזה שלא הקיצו. וכן אם זה שהגיע הוא אדם חשוב ותלמיד חכם, שאביו ישמח לשוחח עמו, שאז רשאי להקיץ את אביו לצורך זה. ובכל זה אם אפשר עדיף שיקיצם על ידי אחרים.[ילקו"י שם פ"ה סע' קה מהדורת תשס"א כרך א' עמוד תקג]

 

קו אם אביו ישן ובא עני לבקש צדקה, או שבאו גבאי צדקה לבקש כסף מאביו לדבר מצוה והוא ישן, אם הבן יודע שהאב ישמח בזה שיקיצוהו, כי רצונו ליתן צדקה לאותו עני, אחר שהוא מחבבו וכדומה, מותר לבן להקיצו. אבל אם יש ספק אם אביו ישמח בזה או לא, לא יקיצנו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף קו מהדורת תשס"א כרך א' עמוד תקג]

 

קז על הבן להזהר שלא לספר להוריו דברים המצערים ומעציבים אותם, כשאין להם צורך שידעו מכך. וכן אב שלקה במחלה הידועה רחמנא ליצלן, אין לבן להודיעו, אחר שהדבר יגרום לו צער רב.[ולא דמי לציווי אביו להעירו שכתבנו לעיל שיקיים מצותו, שכאן הידיעה על מצבו הרפואי תגרום לו צער גדול]. וכן אב שביקש מבנו לדעת את מצבו הרפואי, ומצב האב הוא קשה ומסוכן, אין לבן לגלות לאביו את מצבו הקשה, ובמקרים מיוחדים יעשה כן על ידי אחרים. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ה' סעיף קז מהדורת תשס"א כרך א' עמוד תקד]

קטגוריות
הלכות פורים

סימן תרצה סעיף ד' – דיני משלוח מנות

סימן תרצה סעיף ד' – דיני משלוח מנות

 

א חייב אדם לשלוח לחבירו ביום פורים שתי מנות של שני מיני אוכלים, או שני מיני תבשיל, או שתי מנות בשר. וכמו שנאמר במגילת אסתר (ט. כב): לעשות אותם ימי משתה ושמחה, "ומשלוח מנות איש לרעהו", ומתנות לאביונים. והטעם לכך, כי על ידי שאדם שולח לחבירו תשורה ומנחה, מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו אליו, ועל ידי זה נוטע בלבו גם כן אהבה ואחוה שלום וריעות, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. שכל משפטי תורתינו הקדושה להרבות שלום בין אדם לחבירו, כמו שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ועוד כי ישנם אנשים מחוסרי כל, צנועים בהליכותיהם, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים מצות "סעודת פורים" במאכל ומשתה כדת, מה שאין כן כששולח להם דרך כבוד "משלוח מנות איש לרעהו", לא יבושו ולא יכלמו, וככה אנו משתפים אותם בשמחת הפורים. על דרך שנאמר (נחמיה ח): "ושלחו מנות לאין נכון לו". ועיקר המצוה שיהיו שתי מנות לאיש אחד. [מגילה (ז.). הרמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ו). טוש"ע (סי' תרצה ס"ד). והטעם הראשון מבואר בספר מנות הלוי להגאון ר' שלמה אלקבץ (דף רח.) שתיקנו משלוח מנות היפך דברי איש צר ואויב שאמר על בני ישראל, ישנו עם אחד מפוזר "ומפורד", שיש ביניהם פירוד לבבות. והטעם השני מבואר בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא) כדי שיהיה לכל אחד ואחד סיפק לקיים סעודת הפורים כהלכה. ופלפלו בהם האחרונים, ומהם, בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' קצו). ובשו"ת כתב סופר חאו"ח (סי' קמא אות ב). ובשו"ת שבט סופר (חאו"ח ס"ס כג). ובשו"ת בנין ציון (סי' מד). ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' כה). ובשו"ת בית שערים (סי' שפה). ועוד. ילקו"י מועדים, עמ' שיח. חזו"ע פורים עמ' קיז]

 

ב מצות משלוח מנות נוהגת ביום ולא בלילה. [הרמ"א (ס"ס תרצה). וע' בשו"ת ארץ צבי פרומר ס"ס קכא].

 

ג יש מי שכתב שהשולח לחבירו משלוח מנות, אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בכך, כיון שעל ידי שניהם נתקיימה המצוה. אולם אין לסמוך על זה לדינא, אלא גם המקבל מחוייב במשלוח מנות.[הנה דעת הרש"ש בקו"א לטורי אבן (מגילה ז:) שאם אחד שולח לחבירו משלוח מנות אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בזה. אולם אין לסמוך ע"ז לדינא, וכמ"ש הרש"ש שם שהוא דבר חדש, ונגד משמעות גדולי האחרונים. וכן העלה בשו"ת באר חיים מרדכי ח"ג (סימן ג). ע"ש. חזון עובדיה פורים עמוד קכ].

 

ד יש אומרים שצריך לשלוח המנות כשהן מבושלות וראויות ומזומנות לאכילה. [מהרי"ל. מג"א, א"ר, הגר"א, חיי אדם, הרש"ש, ערוך השלחן, מעם לועז אסתר]. ויש חולקים ואומרים שיוצאים ידי חובה גם במנות בשר חי, ורק אם שולח עוף חי שלא נשחט עדיין וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובה. וכן עיקר. [פר"ח. חסדי דוד חסאן. בית עובד, הנצי"ב, שו"ת שאלת יעקב, משחא דרבותא, נהר שלום, ובערך שי, גפן פוריה, ועוד. וכן משמע מפשט לשון הרמב"ם: "שתי מנות בשר או ב' מיני תבשיל". ע"כ. והכי נקטינן. ובפרט שבבשר חי יוכל לעשות בו תבשיל כרצונו, צלי או מבושל. ולא החשיבו "מקרבא הנאתיה" אלא בעניים. (כתובות סז: ותענית כג:). ועכ"פ בדרבנן סמכינן לקולא. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שיח. חזון עובדיה פורים עמוד קיח]

 

ה יוצאים ידי חובת משלוח מנות גם בבשר שימורים שבקופסאות, או בסרדינים, וכיוצא בזה. [לאפוקי ממ"ש בספר מועדים וזמנים ח"ב (ס"ס נד) להסתפק בזה, כיון שעומדים לזמן רב ולא לאוכלן תיכף, וכדמוכח מדברי רש"י בביצה (יד:)"מנות" היינו דבר המוכן שאינו עשוי להניחו למחר וכו'. ע"ש. וליתא. וזה ברור. ילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה על פורים עמוד קיח].

 

ו השולח לחבירו דורון של בגדים וסדינים וכיוצא בזה אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [שו"ת תרומת הדשן (סי' קיא), שנראה שהטעם של משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד סיפק לקיים סעודת פורים כדין, וכדמוכח במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו ונפקי בהכי ידי משלוח מנות. הילכך מידי דמיכל בעינן. ותו דלא אשכחן דמקרי מנות אלא מידי דמיכל או דמשתי. וכ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל. ע"כ. וכ"כ בנהר שלום, ובשו"ת מי יהודה, ובשו"ת שם משמעון, ובשו"ת דובב מישרים. ולאפוקי ממ"ש הלק"ט ח"ב (סי' קסג) שהשולח כסות וכלים למנות, אם יוכל המקבל למכרם מיד ולקנות בדמיהם צרכי סעודה מהני. ע"ש. וכ"כ בערך השלחן, והסכים לדברי התרומת הדשן הנ"ל. וכן פסקו הט"ז (סי' תרצה סק"ד). והכנסת הגדולה. והאליה רבה (סק"ט). וכ"מ מהמהרי"ל. ילקו"י מועדים. חזו"ע עמ' קכ].

 

ז אפילו השולח מעות לחבירו באופן שיוכל לקנות בהם מנות מאכל אינו יוצא ידי חובה, שצריך לשלוח בדוקא מנות של מאכל ומשתה. [כן דייק בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא), ממ"ש הרמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ז) בדין מתנות לאביונים, שנותן לכל עני מתנה אחת "או מעות" או מיני תבשיל או מיני אוכלין. ואילו במשלוח מנות לא הזכיר "מעות" רק מיני אוכלים, אלמא דלא מהני מעות לגבי משלוח מנות. [שצריך להיות דרך חבה וריעות, לכן בעינן דבר הראוי לאכילה ולא מעות]. ואמנם בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קסג) כתב שיוצאים י"ח ג"כ במעות שראוי לקנות בהם צרכי סעודה. וכ"כ מעם לועז אסתר (עמ' רמט סעיף רג) וכ"ד שיורי כנה"ג. אולם דעת רוב האחרונים דלא מהני מעות, וכ"ד: חסדי דוד חסאן, שו"ת פתחי שערים, טורי אבן, ערך השלחן, שאלת יעקב, ועוד. וע' בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' מה). ובחזון עובדיה פורים (עמ' קכא הערה ו'). ובילקו"י מועדים, עמוד שכא]

 

ח וכן השולח לחבירו קופסת סיגריות או טבק הרחה לא נחשב ל"מנה", לצאת בזה ידי משלוח מנות, אפילו כשיודע שהמקבל מעשן ומריח טבק. [שו"ת תירוש ויצהר (סי' קעא). ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט (סי' לג/ג). וע"ע בשו"ת דברי ישראל וועלץ (סי' רכג). ובשו"ת רבבות אפרים ח"ג (סי' תעג אות ב). [ולכאורה אף שלפי טעם להראות חיבה שפיר דמי גם בזה, אבל לטעם שיש לשלוח מנות לאין נכון לו להרווחת סעודה לבעלי שמחה, בזה שאין יי"ח סעודה לא מהני, ואנן חיישינן לשני הטעמים]. וראה בחזו"ע פורים עמ' קכג, ובילקו"י מועדים, עמוד שכג]

 

ט וכן השולח לחבירו שהוא תלמיד חכם חידושי תורה ופרפראות לחכמה, או ספרי קודש, ביום פורים, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. ואחר שקיים מצות משלוח "מנות" לרעהו כדת, יכול לחזור ולשלוח חידושי תורה לרע אחר. [לאפוקי ממ"ש בירחון המאסף (שנה י"ט כרך א' סי' עו), שיוצאים י"ח משלוח מנות בחי' תורה, דלא מבעיא לטעם חיבה וריעות שאין לך התחברות יותר מתורה, שע"י התורה נעשים אחד. אלא אף לטעם שיהיה לו המשלוח מנות לסעודת פורים, הרי עיקר הסעודה לשמחה, ודברי תורה פקודי ה' ישרים משמחי לב. ע"ש. אולם כל דבריו אינם אלא דרשות, ואינם הלכה. שעכ"פ משלוח "מנות" בעינן וליכא. ובסעודת פורים לא סגי בלא אכילה ממש, ורשב"י שהיה מקיים סעודה שלישית בער"פ שחל בשבת בסודות התורה, (זוהר פר' אמור דף צה.), אין ללמוד ממנו לדידן, וגם אין למדין אפשר משאי אפשר. וראה בחזו"ע פורים (עמ' קכג), ובילקו"י מועדים (עמ' שכג). ומ"ש בספר סנסנן ליאיר (עמ' רח) בשם אחד מתלמידיו, דהרב מנות הלוי שלח לארוסתו את ספרו, הנה מאן יימר לן ששלח לה הספר כדי לצאת י"ח המצוה. וגם מה שתלה שם הדבר בטעמי מצות משלוח מנות, המעיין יראה שאין זה תלוי כלל בטעמים, דבעינן מנות, ותלמיד טועה כתב זאת].

 

י אשה השולחת לחברתה משלוח מנות בגדי צבעונין וכדומה, אינה יוצאת ידי חובת משלוח מנות, שאף על פי שאמרו בפסחים (קט.) בדין שמחת החג, אנשים בראוי להם, בבשר ויין, ונשים בראוי להם, בבגדי צבעונין, ובבגדי פשתן מגוהצים. מכל מקום לגבי מצות משלוח "מנות", צריכים להיות מנות של אכילה ושתיה, לקיום מצות סעודת פורים, שגם הנשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס. [כ"כ בשו"ת היכלי שן תליתאי (סי' ח). ולא מבעיא לדעת תרומת הדשן שטעם משלוח מנות הוא להרווחת סעודת פורים, שבודאי שאין האשה יוצאת במשלוח בגדי צבעונים, אלא אפי' להרב מנות הלוי שהטעם הוא להראות חיבה, מ"מ"מנות" בעינן וליכא. וכמ"ש כיו"ב הטורי אבן (אבני שוהם מגילה ז:), שהשולח מעות לחבירו, אינו יוצא י"ח משלוח מנות, דמנות הוי דוקא מידי דמיכל ומשתי, ולא כסף, כמו שכתוב: "ושלחו מנות לאין נכון לו", ואע"פ שבשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' שפ), העלה שאשה ששולחת מנות לחבירתה, בזה"ז בגדים צבעונים ותכשיטים עדיפי. ע"ש. מ"מ להלכה נראה שאינה יוצאת בזה י"ח משלוח "מנות". וכ"כ בתורה תמימה אסתר ט].

 

יא השולח לחבירו בשר ובקבוק יין וכיוצא בזה יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות, שגם המשקה נחשב ל"מנה" אחת. [וכמו שאמרו במגילה (ז.) ר' יהודה נשיאה שלח ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תילתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו. והיינו דקמ"ל ששתיה בכלל אכילה. וכן מבואר מדברי הריטב"א, וכ"פ בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא). וכן דעת השל"ה, המג"א, והט"ז, והא"ר, והפר"ח, ובשו"ת יהודה יעלה אסאד, ובשו"ת שבט סופר, ובשו"ת חבלים בנעימים, ובשו"ת ציץ אליעזר, ובחזו"ע פורים עמ' קכד]. ואפילו שלח שני מיני משקים בלבד יוצא ידי חובת משלוח מנות. [כן מבואר בספר צרור החיים לרבינו חיים בן שמואל תלמיד הרשב"א (עמ' קיח), וכ"כ מהר"י נג'אר בשמחת יהודה, ובשו"ת שם משמעון, וכ"פ בערוה"ש, ובמשנ"ב]. וטוב להדר ולשלוח שני מיני "אוכלים". [לפי שכן מוכח מגירסת ר"ח במגילה (ז:) דגרס, ר"י נשיאה שלח לר"א ירך של עגל וקנקן של יין, שלח ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים, וכתב, כלומר נתינת אביונים נתת לי "מנה אחת" והיא הירך, חזר ושלח לו עגל וג' קנקני יין וכו'. ע"ש. אלמא שאין המשקה בכלל מנות. ונכון לחוש לזה].

 

יב יש לשלוח המנות של אוכלים שני מינים שונים. אבל במין מאכל אחד, אפילו חילקו בשתי צלחות או קערות, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. אבל השולח חתיכות בשר מאיברים שונים אפילו מבהמה אחת, יוצא בהם ידי משלוח מנות, הואיל והם חלוקים בטעמם וטבעם. וכל שכן אם היה בשר חי שאפשר לעשות ממנו כמה מיני תבשילים, או צלי מבושל. [באשל אברהם מבוטשאטש (ס"ס תרצה) כתב שדעתו נוטה שאינו יוצא י"ח במנות שוות. דבעובדות שבדברי חז"ל היו ב' מנות חלוקות. וכ"כ בערוה"ש, שכן מוכח מהרמב"ם שחייב לשלוח ב' מנות בשר או ב' מיני אוכלין או ב' מיני תבשיל. הרי שכתב ב' מינים. ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח ס"ס עד). ילקו"י מועדים עמו' שכה. חזו"ע פורים עמ' קכג, ד].

 

יג כבר פשט המנהג כיום לשלוח מיני מתיקה במשלוח מנות. [שיורי כנסת הגדולה (סי' תרצה הגה"ט אות י). מועד לכל חי (סי' לא אות פב). ע"ש. וע"ע בשו"ת שדה הארץ ח"ג (סי' מד).].

 

יד השולח לחבירו דג מטוגן עם הביצה שעליו, יוסיף עמו מנה אחרת, שלדעת כמה אחרונים הדג וביצה שעליו נחשבים כמנה אחת לענין זה. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד שכו]

 

טו וכן מי ששולח לחבירו מולייתא [פסטיל] הממולא בשר, או עיסה מטוגנת שממולאת בתוכה בזרעונים וקטניות (סמבוסק), שיש להוסיף עם המנה הזאת מנה נוספת ממין אחר, כדי שיהיו שתי מנות. [הנה בשו"ת מים שאל (סי' יח), הביא מ"ש בפסחים (קיד:) דמהני דג וביצה שעליו לחשבם ב' תבשילין, ועפ"ז דן שהשולח לחבירו פאסטיל העשוי מעיסה ובשר בתוכה חשיבי שתי מנות, ויוצא בזה י"ח משלוח מנות. וכ"כ בספר מעם לועז. ובספר עדות ביעקב נסתפק בדבר. אולם בשו"ת היכלי שן תליתאה סבר דנחשב כתבשיל אחד. וכ"ד הרב שערי עזרה. וראה בחזון עובדיה על פורים עמוד קכו, ובילקוט יוסף מועדים].

 

טז השולח פת ותבשיל חשוב כשתי מנות ויוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. [כן מתבאר בכף החיים (סי' תרצה ס"ק מב), שגם פת נחשב למנה. וכ"ה בשו"ת עדות ביעקב. בפרט לפמ"ש בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא) שטעם משלוח מנות כדי שיהיה לחבירו הרווחה לסעודת פורים, וכמ"ש כיו"ב ושלחו מנות לאין נכון לו, ולדעת כמה פוסקים אין יוצאים י"ח סעודת פורים בלי פת. וזה שלא כמ"ש בשו"ת היכלי שן תליתאה (סי' יג) בפשיטות שאין הלחם נחשב למנה. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמוד שכז. ובחזון עובדיה פורים עמוד קכח].

 

יז ראוי להזהר במצות משלוח מנות, שיהיו המנות יקרות וחשובות, לפי ערך הנותן, כדי להראות חיבה וריעות למקבל. ואם המקבל עשיר ביותר, טוב שיהיו גם לפי ערך המקבל. וטוב שיהיה בהם כדי שיעור סעודה. [כ"כ בשו"ת זרע יעקב, ובערוה"ש (סי' תרצה סט"ו), שאין יוצאים בכזית או ברביעית, אלא בעינן מנה יפה, שזהו לשון מנות, וכענין חתיכה הראויה להתכבד שהוא דבר חשוב. והשולחים חתיכות קטנות לא יצאו י"ח. והגאון מבוטשאטש באשל אברהם (שם) כתב להסתפק בשיעור משלוח מנות אם הוא בכזית או ברביעית, או במה שראוי להתכבד לפני האורחים, או בשוה פרוטה, ונוטה לומר דגבי מתנות לאביונים השיעור בפרוטה. ולגבי משלוח מנות השיעור בראוי להתכבד או בכזית. ע"כ. ובספר מאורי אור (דקכ"ט.) כתב, דמשלוח מנות די בכזית בכל מנה. [ובדין מתנות לאביונים כתב הריטב"א שמספיק לתת פרוטה אחת לכל אביון]. ואכן ראוי להחמיר במשלוח מנות. (וע' בברכי יוסף (סק"ד) בשם שדה יהושע, שעיקר המצוה שיהיו המנות יקרות הערך ועריבות. ומיהו בלקט יושר (עמוד קנח) כתב, שיוצאים אפילו בתאנה אחת ותמרה אחת אע"פ שאין בשניהם שוה פרוטה וכו'. וע' בילקוט יוסף מועדים, עמוד שכח]

 

יח לכתחלה טוב לשלוח את שתי המנות בבת אחת, ולא בזה אחר זה כי בזה חשיבותם ניכרת יותר.[הנה מהר"י אלגאזי בקונט' חוג הארץ (סי' טו) נסתפק אם צריך לשלוח המנות בבת אחת, או אפילו בזה אחר זה מהני. ומרן החיד"א בככר לאדן (דכ"א:) כתב שיש לשלוח בבת אחת, מדלא כ' ומשלוח "שתי" מנות איש לרעהו, דהוה משמע אפילו בזה אחר זה. ובספר מועדי ה' (דק"ט.) דחה, שאילו כ' שתי מנות יצטרך שיהיו שוים במראה ובדמים כדתניא בספרי גבי עשה לך "שתי" חצוצרות כסף, שיהיו שוות במראה ובקומה ובנוי. [וכיו"ב ביומא סב:]. א"נ הו"א כמ"ש בספרי שם, מיעוט חצוצרות שנים, יכול אם רצה להוסיף מוסיף ת"ל"שתי" חצוצרות שלא להוסיף עליהם ושלא לגרוע מהם. וה"נ סד"א שלא יוסיף על המנות, קמ"ל שאף שלש בכלל המצוה, שכל המוסיף במשלוח מנות הרי זה משובח. וראה מ"ש בזה בילקו"י מועדים עמוד שכט, ובחזון עובדיה פורים עמוד קלא]. ומכל מקום אם שלח לחבירו מנה אחת, ושוב שלח אליו אחר כך מנה אחרת, ואפילו אם נתן מנה אחת בבוקר ומנה אחת בערב סמוך לחשכה, יוצא ידי חובה. [ילקו"י וחזון עובדיה שם].

 

יט מעיקר הדין אין צריך לחלק את שתי המנות שבמשלוח מנות בב' כלים נפרדים, דהיינו שיתן כל מנה בצלחת או קערה נפרדת, אלא רשאי ליתנם בקערה או צלחת אחת. ומכל מקום אם יכול נכון לחלק המנות לתת כל מנה בכלי בפני עצמו. [ילקו"י מועדים, עמוד שכט. חזון עובדיה פורים עמוד קלא].

 

כ השולח הרבה דברים קטנים בתוך כלי אחד, [כגון שקדים ואגוזים או סוכריות], הכלי מצרפן לחשבן מנה אחת חשובה, דזיל בתר טעמא, שהרי הטעם למצות משלוח מנות, הוא כדי להראות חיבה וריעות, והרי גם בדברים קטנים שנצטרפו בכלי אחד שייך הטעם להראות חיבה לרעהו, והכלי מצרפם לענין זה. ואפילו כמה מינים בכלי אחד חזו לאצטרופי למנה נאה, כיון שביחד יש בהם חשיבות. [כ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ח"א (ס"ס קכו), וכההיא דמגילה (ז:) ששלח מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלא אריכתא. [והיינו זנגביל רטוב. אבל פלפל וזנגביל יבש לא מהני למשלוח מנות. ודלא כשו"ת חבלים בנעימים ח"ד (חאו"ח סי' טז) בד"ה וקשה]. ע"ש. ואע"פ שאין ראיה לזה, מדתנן הכלי מצרף כל מה שבתוכו דהתם דוקא לקודש, וכמ"ש התוס' שם ד"ה הכלי, שלא מצינו צירוף לחולין שבכלי אחד. וכן משמע בתוס' חולין (כד:) ד"ה התודה. ע"כ. מ"מ כאן זיל בתר טעמא, דהיינו כדי להראות חיבה לחבירו, והא איכא].

 

כא כל המרבה לשלוח מנות לריעים הרי זה משובח, שעל ידי זה מרבים חיבה וריעות בין אדם לחבירו. [כ"כ הרמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ו). וכ"כ מרן בש"ע (סי' תרצה ס"ד). ואם שלח משלוח מנות במתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא ידי חובה. [כ"כ בארחות חיים החדש (סי' תרצה ס"ק יא), בשם הפמ"ג. אלא דהפמ"ג קאי על מתנו לאביונים. אך מסתברא דה"ה משלוח מנות. וכ"כ המהרש"ם בדעת תורה]. ומכל מקום כל ששלח מנות כהלכה לאדם אחד מחבריו, אין צריך להזהר בכל הפרטים הנ"ל כששולח ליתר חבריו, שאין זה אלא להידור מצוה. [הנה בספר תורת אביגדור (סי' תרצה) כתב, שאפי' אם כבר שלח ב' מנות לרעהו, ויצא י"ח, כשרוצה לשלוח עוד מנות לריע אחר, מחוייב לשלוח לו ב' מנות, שאע"פ שקיים המצוה, מ"מ כיון שמצוה לשלוח לעוד ריעים, צריך לשלוח מנות כראוי, ושכן נראה ממ"ש המאירי (מגילה ז.) וז"ל: מתנות לאביונים, די שיתן מתנה אחת לכל אביון משני האביונים. אבל מנות ששולח לרעהו, צריך שישלח שתים בכל מקום שיהיה משלח בו, והוא שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו. ע"כ. אלא דלא מסתברא כלל, שכיון שכבר יצא י"ח במה ששלח שתי מנות לאיש אחד, מכאן ולהבא יכול לשלוח כרצונו, אפי' מנה אחת לריע האחר, כפי רצונו. ואע"פ"שכל המרבה לשלוח לריעים הרי זה משובח", מ"מ אין הכרח במשלוח שתי מנות. וכוונת המאירי שאפילו אם שלח מנה אחת חשובה ביותר במקום שהוא משלח לשם, אינו יוצא בה, אלא צריך שתי מנות בדוקא. ילקו"י מועדים, עמ' שלא. חזו"ע פורים עמו' קלג]

 

כב מנהג נכון שלא לעשות סעודת פורים עד לאחר שיקיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים. אבל לטעום מעט לפני כן מותר, ואין בכך כלום. [כ"כ בשו"ת מועדים וזמנים ח"ב (סי' נד). דם בארחות חיים החדש (סי' תרצה ס"ק יג) כתב בשם ספר תיקון משה בהל' פורים (דף צב.), שאם הקדים משלוח מנות ומתנות לאביונים קודם מקרא מגילה לא יצא. ע"כ. אולם י"ל דשאני סעודת פורים שגם היא מצוה ממצות פורים. ולכן נאמר: לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואח"כ, ומשלוח מנות וכו'. וגם הרמב"ם בהל' מגילה (פ"ב הט"ו) הסביר תחלה כיצד מצות סעודת פורים, ואח"כ כתב דיני משלוח מנות ומתנות לאביונים. וכן הוא בש"ע (סי' תרצה). ומשמע שאין להקפיד בזה. ושפיר יצא ואין הסדר מעכב כלל בכל זה. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שלא. חזון עובדיה פורים עמוד קלה]

 

כג יוצא אדם ידי חובת משלוח מנות כששולח לרבו, שהוא גם כן בכלל: ומשלוח מנות איש "לרעהו".[ויש בזה גם מצות עשה דכבוד תורה לשלוח לרבו][כי גם הקב"ה קרא לישראל ריעים, ועיין בחגיגה (ז.) הוקר רגלך מבית רעך. ההוא בחטאות ואשמות. ופרש"י, מבית הקב"ה שקרא לישראל ריעים שנא' למען אחי ורעי. עכ"ל. והעיר המהרש"א, דהתם דוד אמר לישראל למען אחי ורעי, אבל בשיר השירים נאמר זה דודי וזה רעי. ע"כ. ובאמת שאע"פ שפשוטו של מקרא למען אחי ורעי כד' המהרש"א, אבל רז"ל דרשוהו בכ"ד לגבי הקב"ה, וכדאיתא בירושלמי (פ"ט דברכות ה"א), ובשוחר טוב (מזמור ד ומזמור קיח), ובתנא דבי אליהו (סדר א"ר ס"פ יח), ובשמות רבה (ר"פ נב), ישראל נקראו ריעים להקב"ה שנא' למען אחי ורעי. וע"ע בשמות רבה (ר"פ כז), הדא הוא דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה שנא' למען אחי ורעי. וכ"ה בזוה"ק בכ"ד. וכן מבואר בלקט יושר (עמוד קנח) וזו לשונו: וצריך לשלוח מנות לחבירו "וכל שכן לרבו". וכ"כ האחרונים: ברכי יוסף, שו"ת יהודה יעלה אסאד, שו"ת בית שערים, שו"ת שבט סופר, שו"ת לבושי מרדכי, שו"ת אפרקסתא דעניא, ספר יפה ללב, ספר מקראי קודש, ועוד. וראה בילקו"י מועדים עמ', ובחזו"ע פרים עמ' קלה]. ובמקומות רבים נהגו לשלוח מנות בפורים להרב אב"ד שבעיר, ולגדולי הרבנים שבעיר. [כ"כ בספר שבט בנימין פונטרימולי סי' רח, שבעירו שמוה לחוק לשלוח מנות בפורים לאב"ד].

 

כד גם השולח מנות לעם הארץ יוצא ידי חובת משלוח מנות, דאף שלדעת רש"י עם הארץ אינו בכלל רעהו, מכל מקום בלשון תורה כל ישראל ריעים, כמו לא תחמוד בית רעך. [כ"כ בשו"ת פני מבין (סי' רכח אות ד].

 

כה בן ששולח לאביו משלוח מנות, וכן רב ששלח לתלמידו, ואב ששלח לבנו, יצאו ידי חובת משלוח מנות. [בשו"ת לבושי מרדכי תנינא (חאו"ח סי' ט) כתב, שאין להקפיד בזה משום דכתיב ומשלוח מנות איש "לרעהו", ומשוי לאביו כאילו הוא רעהו, שהרי גם השולח לרבו כתבו הפוסקים שיוצא. וכ"כ מהר"י אסאד (סי' רד). וא"כ ה"ה למי ששולח לאביו. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח (סי' יד). ולאפוקי ממ"ש הרה"ג נסים הכהן בשו"ת מעשה נסים (סי' רכה), שהשולח מנות לאביו לא יצא, שכיון שהטעם של משלוח מנות כדי להרבות אהבה ואחוה בישראל, הרי השולח לאביו בלא"ה יש אהבה ביניהם, כרחם אב על בנים, הילכך לא יצא. ע"ש. וליתא, שגם באביו או ברבו הוא מוסיף אהבה על אהבתו, שאל"כ בא ונאמר שהשולח לרעהו שהוא אוהבו בכל לב לא יצא, וזה בודאי אינו, שכל ששולח לו מנות בפורים מראה לו בעליל חיבתו ואהבתו, ויהיו נקשרים בעבותות אהבה ביתר שאת ויתר עוז. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' עב), ובילקוט יוסף מועדים עמוד שלב. חזון עובדיה על פורים עמוד קלה]

 

כו קהל מוקירי תורה, אשר נועצו לב יחדיו, ונשתתפו ביחד, וקנו בסכום המעות מגדנות ומיני מעדנים, לקיים מצות משלוח מנות לרבם הדגול, יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אלה שנתנו סכום מעות לא גדול, אשר הוא פחות משיעור שתי מנות, כיון שנצטרפו לחבריהם במצות משלוח מנות, שנתקבלה בכבוד הראוי ובשמחה אצל הרב, קיימו בזה מצות משלוח מנות. ולפי זה יכול האיש לשלוח ב' מנות לרעהו, וישתף גם אשתו במנות הללו שהיא שולחת אותם לרעותה, ושניהם יצאו בהן ידי חובת משלוח מנות. ואין צריך לדקדק שיהיה שיעור ב' מנות לכל אחד מהשולחים. [הנה אם כל אחד מהקהל נותן סכום מעות בשיעור הגון שיש בו כדי שתי "מנות", (לפמ"ש הריטב"א במגילה ז. שהמשלוח מנות צריך להיות תשורה יקרה), אין ספק שכולם יוצאים י"ח משלוח מנות, וגם היכא שאין שיעור ב' מנות לכל אחד בפני עצמו, במעות שנותן, ורק בצירוף נתינת כל השותפים במצוה זו יש שיעור הגון ומכובד למקבל המנות, גם בזה יוצאים ידי חובה, שהעיקר במשלוח מנות שיהיה למקבל שמחה, והא איכא, וכ"כ מהר"י נג'אר בספר אהלי יהודה. וראה באורך בחזון עובדיה פורים עמ' קלז].

 

כז דיין שקיבל משלוח מנות בפורים מאנשים רבים, ובתוכם היה אחד שבא אחר כך להתדיין לפניו עם חבירו, יש אומרים שנפסל בכך לדונו, ויש אומרים שכל שלא הזכיר בעת משלוח המנות שיש לו דין להתדיין לפניו, כשר לדונו. ויש אומרים שזה מן הדברים המסורים ללב, ולמראית העין, שאם היה המנהג באותה העיר כמנהג רוב ערי ישראל שכל אחד מרבה במשלוח דורונות בפורים למכיריו ולבעלי תורה. ונראית כוונתו לשמים, לשם מצות פורים, ואינו ניכר כלל מתוך מעשיו שכוונתו לתכלית אחרת, אין בזה איסור כלל. ואם באמת יש אומדנא שהמשלח מנות כוונתו לתכלית אחרת, הדיין הירא את ה' יחוש בקבלתו לפסול עצמו מלדונו. ולמעשה, אם רואה הדיין דמוכחא מילתא שמשלוח המנות שנשלח לו בפורים מאת האיש שבא לדון לפניו, היה למטרת קירוב לבבו בהתדיינו אצלו, ולא לשם המצוה בלבד, יש לו לסלק עצמו מלדונו. [חזון עובדיה פורים עמוד קלד. ובדידי הוה עובדא בשנת תשכ"ט שאחד השוחטים שעבד מטעם הרבנות בת"א הביא משלוח מנות ב' תרנגולי הודו גדולים חיים, ומרן אאמו"ר ציוה עלי שלא לקבלו מהשוחט, ואח"כ נתברר ששחיטתו בשוק התקוה לא היתה כראוי].

 

כח השולח מנות לרעהו בעילום שם, שאין המקבל יודע מי שלח אליו המנות, יש אומרים שלא יצא ידי חובת משלוח מנות, ולכן יחזור וישלח מנות לצאת ידי חובה. ולכן מי ששלח מנות לרעהו, והלה לא היה בביתו, ורק בני ביתו היו שם, וקבלו המנות מיד השליח, אם חזר המקבל לביתו ביום פורים וידע מזה יצא, אבל אם לא שב לביתו באותו היום לא יצא, ואע"פ שאשתו ובני ביתו קיבלו בעדו, מ"מ הרי נאמר ומשלוח מנות איש לרעהו, הילכך בעינן שיבא ליד רעהו, ועל כל פנים שידע מזה. [ילקו"י מועדים עמ' שלג. והיינו לטעמו של הרב מנות הלוי, דמשלוח מנות מראות חיבה וריעות, וכיון שאינו יודע מי שלח לו, אין כאן חיבה, הילכך לא יצא. וכ"כ בשו"ת כתב סופר, שו"ת אבן שהם, שו"ת בית אבי, שו"ת מהר"ם שיק, שו"ת לב אברהם, שו"ת קנין תורה בהלכה, ערוה"ש (סימן תרצה, סעיף טז), וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב].

 

כט מי ששלח מנות ומצאו השליח שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, אם פג שכרותו בפורים, וידע מהמשלוח מנות, חבירו יצא ידי חובת המצוה, ואם חושש שלא ידע עד שיפוג יינו, ויהיה זה במוצאי יום הפורים, ישלח מנות לאחר כדי לצאת ידי חובת משלוח לכולי עלמא. [בשו"ת משנה הלכות ח"ד (סי' צ), כתב, שאם פג שכרותו בפורים, אפילו הוא עדיין ישן זכין לאדם שלא בפניו. ע"ש. אך יש להשיב על דבריו. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב].

 

ל אשה חייבת במשלוח מנות, ותשלח לרעותה. [כ"כ הרמ"א בהגה (ס"ס תרצה). וכתב ע"ז המג"א, לא ראיתי נזהרים בזה. ואפשר דדוקא אלמנה, אבל אשה שיש לה בעל, בעלה שולח בשבילה לכמה בני אדם. וכתב בספר מעיני ישועה (דף כח) דמשמע מהמג"א שאינה נפטרת מהמצוה במשלוח מנות של הבעל, אלא עד שישלח בשבילה. ומד' הא"ר לא משמע כן, שכתב בשם המג"א, אבל אם יש לה בעל, לא. ומשמע דסגי במשלוח מנות של הבעל. ואינו כן וט"ס נפל בד' הא"ר. והפרי חדש כתב ע"ז שאינו מחוור, דהא כתיב משלוח מנות "איש" לרעהו, ולא אשה. [וכן העיר בעל חות יאיר במקור חיים]. ובשאילת יעבץ כתב עליו, ולי נראה שדינו של הרמ"א דין אמת וישר, שלא בכל מקום שנאמר איש בא להוציא אשה, שהרי כתוב (במדבר יט ט), ואסף איש טהור, ולא מפקינן מניה אשה, ואיש להוציא את הקטן הוא דאתי]. וגם אשה נשואה אינה יוצאת במשלוח מנות של בעלה בלבד. וטוב שלא ישלחו איש לאשה, ואשה לאיש. פן יבואו לידי ספק קדושין, אלא ישלחו איש לאיש ואשה לאשה. [הרמ"א בהגה (סי' תרצה). וע' במג"א (ס"ק טו) שכתב, שהחשש לספק קידושין הוא שיאמרו שסבלונות הם (וכבר נתקדשה מקודם). ע"כ. וחומרא יתירה היא, דהא לכ"ע אין חוששין לקידושין אלא אם נשתדכו תחלה. וכמ"ש הרמ"א באה"ע (סי' מה ס"א), בשם הרשב"א בתשובה (סי' אלף ורכג). אלא שבב"ש שם כתב, שמדברי התוס' קידושין (נ:), לא משמע כן. ומ"מ הרי כבר כתב מרן (סי' מה ס"ב): "דהאידנא נהגו בכל מלכות אר"י ובמצרים ובכל מלכות תוגרמה שלא לחוש לסבלונות כלל". ובתורה תמימה (אסתר, ט, אות כב) העיר, לפי מ"ש המהרי"ט (חאה"ע סי' כח), דלא חיישינן לסבלונות במיני מאכל ומשתה, שכיון שעתידים להתקלקל אין האשה מקבלתם לסבלונות של קידושין, אלא החשש הוא רק בשמלות ותכשיטים וכיו"ב. והרי משלוח מנות הם אך ורק במיני מאכל ומשקה. אולם בשו"ת הרא"ם (סי' יז) כתב, שאף במיני מאכל ומשקה חיישינן לסבלונות. ומ"מ נראה שחומרא יתירה היא, ובמקום צורך יש להקל לאיש לשלוח גם לאשה, בפרט כשהיא עניה, להחיות את רוחה. וכמו שכתוב (איוב כט יג), ולב אלמנה ארנין. וראה בילקו"י מועדים, עמ' שלג]

 

לא הבנים הסמוכים על שלחן אביהם, מבן י"ג שנים ומעלה, והבנות מגיל י"ב שנה ומעלה, חייבים במשלוח מנות לחבריהם. [בספר לקט יושר (עמוד קנח) כתב, שמהרא"י היה מחנך בניו למשלוח מנות, וכמדומה שהיו לכל היותר בני ט"ו שנה. והנשים שלחו מנות לרבנית, והרבנית ג"כ שלחה להן. ע"כ. ובמאורי אור (דקכ"ט.) כתב, שמחסרון ידיעה אין מקיימים משלוח מנות אלא הנשואים, אך באמת שכל אדם מבן י"ג ומעלה חייב, ודברי קבלה כד"ת, ודי להם עכ"פ ב' מנות לאיש אחד. ומצו להחליף במנות שונות כסנין ולחמניות וכיו"ב, והו"ל מצוה שאין בה חסרון כיס, ובשמים מדקדקים ע"ז יותר. ע"כ. והגאון מבוטשאטש (סי' תרצה) כתב שאף שנוהגים להקל (אפילו בני י"ג) כשסמוכים על שלחן אביהם, מ"מ יש להחמיר. והמג"א (ס"ק יב) כתב, ונ"ל דמי שאוכל על שלחן חבירו, ולא הכין לעצמו כלום פטור מלשלוח מנות, וכן משמע קצת מרש"י (מגילה ז:). אולם נראה שמרן הב"י אינו מסכים לזה. אלא בכל אופן הוא חייב. ונקטינן כד' מרן. ובפרט שגם המג"א סיים "וטוב להחמיר". ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' עד). ובילקו"י מועדים עמ' שלד. ובחזו"ע פורים עמ' קמא]. ואפילו קטנים שהגיעו לחינוך טוב לחנכם למצוה זו. [פמ"ג (א"א ס"ק יד). וא"א מבוטשאטש. חזון עובדיה פורים, ילקו"י מועדים].

 

לב השולח מנות לגוי לא יצא, שאינו בכלל רעהו, [ע' ב"ק לז: ולח. ומה שכתוב בתורה וישאלו איש מאת רעהו וכו', זהו לפני מתן תורה. וכ"פ במקור חיים (סי' תרצה ס"ג) ד"ה ידי].

 

לג השולח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות ומחלל שבת בפרהסיא, אם הוא בגדר יודע את רבונו ומורד בו, לא יצא, מאחר שדינו כגוי. אך אם אינו אלא כתינוק שנשבה בדיעבד יצא. ועל כל פנים לכתחלה יש לשלוח לעמיתו ירא שמים השומר תורה ומצות. [שו"ת שבט הקהתי ח"ב סי' רמג. חזון עובדיה פורים שם].

 

לד עני המתפרנס מן הצדקה גם כן חייב במשלוח מנות. [ב"ח (סי' תרצד). פר"ח (סי' תרצה). מעשה רוקח ח"ב]. ואם הוא עני ואין לו לסעודת פורים אלא מנות אלו, יחליפם עם חבירו העני, שהוא ישלח אליו סעודתו וחבירו ישלח אליו הסעודה שלו. ובזה יקיימו ומשלוח מנות איש לרעהו. [ע' במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו להדדי. וכ"פ מרן בש"ע שיחליפו סעודותיהם]. ובלאו הכי עכשיו נוהגים העולם להחליף זה עם זה כדי שלא לבייש מי שאין לו. [כעין מ"ש בסוף תענית. וע' יפה ללב ח"ה (סי' תרצה סק"ה). ובספר החיים להגרש"ק כתב שכופין להחזיר דהו"ל כסבלונות]. אבל השולח לחבירו מנות, ומתנה עמו שהם מתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [כ"כ הפמ"ג (מש"ז סי' תרצד). והובא להלכה בביאה"ל. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שלד].

 

לה הלוקח מנותיו בעצמו ומביאם לחבירו, יוצא ידי חובת משלוח מנות, ואין צריך לשולחם על ידי שליח דוקא. [וכך נהג הגאון החזון איש לשלוח מנות בעצמו ולא על ידי שליח]. וכן השולח מנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, או אפילו על ידי גוי, שאין מועיל בהם דין שליחות, אף על פי כן יצא ידי חובת משלוח מנות.[בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' רז) כתב, שמעשים בכל יום ששולחים מנות ע"י קטנים, וע"י עכו"ם, דלא בעינן שליחות בדוקא. ושכ"כ הגרש"ק בספר החיים. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' קג). ובמקנה ח"ב (ד"ו ע"א) הביא בשם ליקוטי חבר (דף לו.) שרעק"א נסתפק אם יוצאים י"ח משלוח מנות ע"י קטן ועכו"ם. ומרן החת"ס השיב לו, שאילו היתה המצוה להוביל המנות בעצמו, אלא שגם ע"י שליח יוצא, מפני ששלוחו של אדם כמותו, הוה שייך דין שליחות. אבל מאחר שהמצוה ע"י"משלוח" דוקא, מצי לשלוח אפי' ע"י גוי או קטן. וכ"ה להדיא בחי' החתם סופר לגיטין (כב:), שכבר טעו רבים וגדולים בזה. וכן העלה בשו"ת דבר אברהם להגאון מקאוונא בח"א (סי' יג אות ד) וכ"פ בעל חות יאיר במקור חיים (ס"ס תרצד). ובחזון עובדיה פורים עמוד קמה. ובילקוט יוסף מועדים, עמוד שלה].

 

לו מי שניגש לחנות ומזמין מנות לשולחם לחבירו, יוצא ידי חובתו, לא מבעיא אם שילם תמורתם לבעל החנות, אלא אפילו בהקפה יוצא ידי חובה. ודלא כמי שרצה להחמיר בזה. [ע' בתשובות והנהגות ח"א סי' תו].

 

לז השולח מנות לקטן לא יצא וצריך לחזור ולשלוח מנות לגדול. [מאורי אור (דק"ל סע"א). בית עובד (דף ע"ז.). ומהר"י נג'אר בשמחת יהודה, (מסכת סופרים, די"א רע"ד), הביא ראיה מהירושלמי (פ"ד דמעשר שני) דקטן לא חשיב רעהו, ולא יצא. ויש שכתבו דאיש דכתיב רחמנא לאפוקי קטן. וכן מבואר בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א (סי' קכ) ובשו"ת אגורה באהלך. ובמועד לכל חי, ובבן איש חי, ובאשל אברהם מבוטאטש. ובשו"ת יד סופר (סי' כג עמוד עה) תלה הדבר בשני הטעמים של משלוח מנות, שלטעמו של התה"ד שתהיה הרווחה לסעודת פורים, גם בקטן הרי יש לו הרווחה ויצא י"ח, אבל לטעם מנות הלוי שזה כדי להרבות השלום והריעות, השולח לקטן לא יצא, שאין דרך האיש לעשות ריעות עם קטן. ובערוה"ש (ס"ס תרצה) כתב שהשולח לקטן יצא, שהרי שור שנגח שור של קטן חייב דרעהו קרינן ביה. [ורמז לדבר, איש "לרעהו" גימט"'איש" שיהיה איש כמוהו, ולא קטן]. וראה בילקו"י מועדים עמוד שלה, ובחזו"ע פורים עמוד קמו].

 

לח השולח מנות בפורים על ידי שליח, אינו צריך לברר אם הגיעו המנות למי שנשלחו אליו, שחזקה שהשליח עושה שליחותו. אבל אם שלח המנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, צריך לברר אם הגיעו המנות לתעודתן. (שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' עא).

 

לט השולח מנות לאדם "חשוב", אין אותו המקבל יוצא ידי חובת משלוח מנות בקבלתו, מפני הנאתו של השולח מנות אליו, שעל כל פנים אין כאן אלא הנאה בלי אכילה. [כ"כ בשו"ת זקן אהרן (סי' ריד). ובספר מועדי ה' (דק"ט ע"ב). ובערך השלחן חו"מ בספר הזכרון (מע' מ אות יב). ובשו"ת שאילת יעקב (סי' סא אות ב). ואע"פ שלפי טעמו של הרב מנות הלוי להרבות אהבה ושלום וריעות, י"ל דשפיר מהני, מ"מ לטעמו של התרומת הדשן, שהוא לצורך הרווחת סעודת הפורים, בודאי דלא מהני. ויש לחוש גם לטעם זה. הילכך נראה שלא יצא. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שלו. ובחזון עובדיה על פורים עמוד קמז]

 

מ השולח מנות לרעהו וסירב הלה לקבלם כגון שמחל לו עליהם, או שהחזירם לו מחמת שנאה, שאינו אוהבו, או מחמת שבור שהמנות אין לפי כבודו, בכל אלה דעת הרמ"א שיצא ידי חובה. יש חלקים בדבר, לכן יחזור השולח ויקיים מצות משלוח מנות לאדם אחר. [הרמ"א בהגה (ס"ס תרצה) כתב, השולח מנות לחבירו, ולא רצה לקבלם או מחל לו, יצא. (מהר"י ברין). והפר"ח תמה עליו זו מנ"ל. והסביר החת"ס (חאו"ח סי' קצו), שהרי לדעת תרומת הדשן טעם המשלוח מנות הוא כדי שתהיה אפשרות לקיים שמחת הפורים, ולדבריו אפי' יש לו הרבה לסעודת פורים, לא יוכל למחול, שלא לבייש למי שאין לו. אבל לטעמו של הרב מנות הלוי כדי להרבות השלום והריעות, ולפ"ז כיון ששלח לו מנות והראה לו חיבתו די בכך, ואם מוחל לו יצא. ויפה כתב הפר"ח דמנין לו למהר"י ברין להכריע בזה כטעם המנות הלוי, שמא הטעם הנכון כדברי התה"ד, שאז לא יצא. ובספר אגורה באהלך (דף כא.) העלה (דף כג.), שבמשלוח מנות דכתיב "ומשלוח" מנות איש לרעהו, ולא כתיב בלשון נתינה, כל ששלח המנות, אפי' לא הגיעו המנות לידי המקבל כגון שלא רצה לקבלם יצא. ושזהו טעמו של הרמ"א שלא כתב כן אלא לגבי משלוח מנות, אבל לענין מתנות לאביונים, לא כתב שאם מחלו לו יצא, משום דכתיב בלשון נתינה, והרי לא נתן, ואינו יוצא במחילתם. ע"כ. אלא דצ"ע שלכאורה נראה שתיבת משלוח חוזרת גם על מתנות לאביונים, שהרי לא כ' ונתון מתנות לאביונים. ו"מתנות" הוא שם דבר, ולא פועל, וע"כ דתיבת משלוח חוזרת על שני הדברים, על "מנות" ועל "מתנות". וא"כ לדבריו, אין חילוק בין משלוח מנות למתנות אביונים. ובשו"ת שאילת יעקב (סי' נט אות ג) כתב לפקפק על החתם סופר הנ"ל, שלא מצינו בש"ס"שלא לבייש מי שאין לו", אלא בדבר הניכר לעין כל (כההיא דמ"ק כז.), משא"כ בדבר הנשלח לביתו, לא מצינו. והמהר"ם שיק בסעודת פורים ניסה לדחות דבריו, ולהוכיח כדברי החת"ס, אבל הוא עמד על דעתו, ודחה ראית מר חמיו. ושאח"כ אמר דבריו לפני זקני ת"ח והסכימו לו. ע"ש. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמוד שלו]

 

מא צריך ליזהר ביותר שישלח מנות כשרות לאכילה בלי שום חשש איסור כלל. והשולח בשר לחבירו ספרדי, ישלח בשר חלק לפי דעת הבית יוסף, ואם שלח לו בשר כשר לא יצא ידי חובה, כיון שאנו נוהגים כדברי מרן לאסור מן הדין שלא לאוכלו. שקבלנו עלינו הוראות מרן. ומיהו אם שולח לרעהו אשכנזי אפשר שיוצא י"ח, ואפילו אם הוא מחמיר על עצמו כדעת מרן, יכול לתת לבניו הקטנים שלא הגיעו למצות. [ילקו"י מועדים. חזו"ע פורים עמוד קנב. וע' בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ז). ול"ד למ"ש המחנה חיים ח"ג מאו"ח (ס"ס נג) להסתפק בשולח פת פלטר לנזהר ממנו, אי אזלינן בתר נותן או בתר מקבל, דהכא גרע טפי שע"פ קבלתינו דעת מרן הו"ל כאילו חתיכה דאיסורא, ואין כאן לא הרווחה לסעודה, ולא חיבה].

 

מב מי שאינו נזהר מפת עכו"ם וחמאת עכו"ם, ושלח אותם למנה למי שנזהר, יש אומרים שלא יצא ידיחובה. ולאו מילתא פסיקתא היא, ולכן לכתחלה ישלח לחבירו דבר הראוי לו לאכילה, שאינו מחמיר בו. [בארחות חיים כתב שלא יצא י"ח. ונסתפק בו בעל מחנה חיים ח"ג (סי' נג), ולאו מילתא פסיקתא היא). וצ"ע. ובשו"ת רבבות אפרים (סי' תנט אות ג) כתב בשם הגר"מ שטרן, לאסור לשלוח מנות לחבירו דברים שחבירו מחמיר בהם. [כמו שוקולד עם אבקת חלב נכרי, בהכשר הרבנות]. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנג].

 

מג מי ששלח איסור דרבנן לחבירו ואכלו, צריך לחזור ולשלוח מנות אחרות כשרות, שלא יצא ידי חובה. [לכאורה דמי למ"ש בחו"מ (סי' רלד) ויו"ד (סי' קיט), שכיון שנהנה אינו מחזיר לו הדמים, והסביר הנתיבות בחו"מ (סי' רלד) שאע"פ שהאוכל איסור תורה בשוגג צריך תשובה וכפרה להגן מן היסורים, מ"מ באיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה, וכאילו אכל כשר. ע"ש. וכיו"ב כתב הפרי תאר (סי' קיט ס"ק יז). ע"ש. אולם האור שמח (פ"א מהל' גירושין הי"ז) כתב, שדברי הנתיבות הנ"ל תמוהים וכו'. ע"ש. וכן משמע ממ"ש בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' כב), שאם אכל איסור דרבנן בשוגג לא יברך ברכה אחרונה, שאין זה מברך אלא מנאץ. וכ"כ בשו"ת עולת שמואל (סי' ג). אלמא דלא חשיב כאילו היתר. וע' בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יד עמוד רט) בשם כמה פוסקים שחולקים על הנתיבות בזה].

 

מד השולח מנות לחבירו מיני מתיקה, אף על פי שחבירו אינו יכול לאוכלם מטעמי בריאות (חולי סכרת), אף על פי כן יוצא ידי חובת משלוח מנות, משום שעל כל פנים ראויים הם לבני ביתו. [שו"ת יביע אומר ח"ט במילואים לסי' עד. וע' בספר מקראי קדש (פורים עמ' קנ), שצידד בזה, שאפשר שאפי' למ"ד דמהני בשר חי למשלוח מנות, שאני התם שראוי לאכילה למקבל ע"י בישול, משא"כ עוגה שיש בה סוכר, שאינה ראויה למקבל. ע"ש. ועוד, דכיון שעיקר התקנה לשמחת מריעים, וכאן אין לו שמחה, אינו יוצא י"ח. אך בספר נשמת אברהם (עמ' שנד) הביא בשם הגרש"ז איערבאך שיוצא י"ח, דאטו מי ששלח לחבירו משלוח מנות מאכלי חלב אחר חצות היום, והמקבל אכל בשר, שאינו יכול ליהנות מהמנות בפורים, וכי לא יצא י"ח? ע"ש. אולם החילוק מבואר ששם יש לו שמחה שאחר ו' שעות מאכילת הבשר יוכל ליהנות ממאכלי החלב, אבל כאן שעליו להשמר תמיד ממאכלי סוכר המתוקים, שמא אינו יוצא י"ח משלוח מנות. [ואף ששלח לו המנות בסוף יום פורים שאין שהות לאכול מאכלי חלב, יתכן דיוצא י"ח אחר שיש לו במה להחליף מנתו עם אחרים]. ומ"מ עדיין י"ל שמכיון שבמשלוח המנות של מיני מתיקה יש כאן מחווה של חיבה ואהבה, וגם ראויים הם לבני ביתו גדולים וקטנים, ומאחר שפשט המנהג ברוב העולם לשלוח מנות לרעים ממיני מתיקה, לכן גם בנ"ד שפיר י"ל שיוצא י"ח במשלוח מיני מתיקה לרעהו אף שהוא חולה סכרת].

 

מה השולח מנות לרעהו, ויצא ידי חובתו, ורוצה לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, רשאי, ובלבד שיודיע לו שהם מפירות שביעית, כיון שאין זה חוב עליו. וכן מי ששלחו לו מנות, ורוצה לחזור ולשלוח מנות מפירות שביעית למשלח, אם יצא כבר ידי חובת משלוח מנות לאחר, רשאי לחזור ולשלוח מפירות שביעית למשלח, שאינו אלא כגומל חסד לחבירו, ואין זה כפורע חובו. ובלבד שיודיע לו שאלו פירות שביעית, כדי שישמור בהם קדושת שביעית. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה עמוד תכג. שוב יצא לאור חזון עובדיה על פורים, ושם עמוד קנד כתב כדברינו, והביא מ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' שמיטה ה"י), דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב, ואין עושים בהם שושבינות, ואין משלמים בהם תגמולים וכו'. והוא מהתוספתא (שביעית פ"ז). הכא נמי שיש עליו חובת המצוה לשלוח מנות לרעהו, לא יהיה רשאי לשלוח מנות מפירות שביעית, דהוי כמו פריעת חוב. אך אם כבר קיים המצוה של משלוח מנות לרעהו, ורוצה להוסיף לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, נראה דשפיר דמי. כיון שיצא כבר ידי חובת משלוח מנות].

 

מו מי שקיבל מחבירו משלוח מנות, אין המקבל רשאי להשיב לו בחזרה מפירות שביעית או מדמיהן, שמכיון שהוא חייב להשיב לו כפי המנהג והנימוס המקובל, הרי זה תשלום תגמולין שאסור בפירות שביעית, שנראה כאילו פורע חובו. [ילקו"י השביעית והלכותיה עמ' תכג].

 

מז השולח מנות לרעהו בפורים, והמנות הם מפירות של ערלה או של כלאי הכרם שאסורים בהנאה, וחבירו הוא חולה שיש בו סכנה, שהמנות מותרות לו לאכילה, אפילו הכי אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. [הנה הריטב"א בסוכה (לא.) הביא פי' הראב"ד שכתב, שלולב של אשרה כיון דהוי איסור הנאה לא קרינא ביה "לכם", וכתב ע"ז, ולי נראה שכל שהוא ברשותו של אדם, ואין לאחרים בו שום רשות, ושום זכות, אע"פ שהוא מאיסורי הנאה, לכם קרינן ביה. ע"כ. אך בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' רב) כתב כדברי הראב"ד שאיסורי הנאה לא מקרי לכם. ולדבריו השולח פירות של איסורי הנאה למשלוח מנות, לא יצא, משום דלא יהיב ליה מידי, דהו"ל כהפקר. אבל להריטב"א דשפיר מקרי לכם, אפשר שיוצא י"ח משלוח מנות, כיון שהמקבל מותרים לו. וע' פמ"ג (סי' תמח מש"ז סק"ג). ועונג יום טוב (חאו"ח סי' לב). ומל"מ (פ"ה מהל' אישות ה"א). אך י"ל שכל ששולח דבר שלא נקרא שלו לא מהני. לא מבעיא להראב"ד ולהרשב"א, אלא גם להריטב"א י"ל כן. שאל"כ, נמצא נהנה מאיסורי הנאה. והגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' תרצה) כתב לדייק מהפסוק ומשלוח מנות איש לרעהו, דלכאורה די היה לומר ומשלוח מנות לרעהו, אלא שיהיו מנות איש הראויות לו, זה ישלח לרעהו, אבל מה שאינו ראוי לו לא מהני. וע' בחזו"ע פורים עמ' קלח].

 

מח השולח מנות פירות ספק ערלה שגדלו בחוץ לארץ, והמקבל אינו יודע שהם ערלה, לא יצא, שכיון שאסור למשלח ליהנות בהם וצריך לשלוח לו בעילום שם, ובכהאי גוונא אין חיבה על ידי המשלוח מנות משום הכי לא יצא. [חזון עובדיה פורים עמוד קנה].

 

מט השולח עוף שחוט לחבירו מכלל המנות, ויצא טרף, צריך לחזור ולשלוח מנה אחרת תחתיו, ואז יקיים משלוח מנות. [ביד אהרן (סי' תרצה) נסתפק בזה. והכסא אליהו (סק"ד) פשיטא ליה שיצא, שהרי מן הדין א"צ לבדוק אחר י"ח טרפות, והעוף היה בחזקת כשר, הילכך השולח יצא י"ח. וכ"כ החתם סופר (סי' תרכד), שמכיון שכל רובא שרי רחמנא, מי שאכל בשר ושוב נמצא אח"כ שהיה טריפה, לא עביד שום איסורא, כי כך הדין מעיקרא שיאכל בשר מדין הרוב. וראה בזה בילקו"י מועדים, וחזון עובדיה פורים עמוד קנ].

 

נ השולח מנות לחבירו ונגנבו או נאבדו צריך לשלוח מנות אחרות תחתיהם. [הנה בספר בני חיי (סי' תרצד סק"ג) כתב, דכיון שעיקר התקנה למשלוח מנות הוא משום שמחה, כיון שנגנבו ליכא שמחה וכו'. וכ"ה בשו"ת משאת משה ח"ב (סימן ד), ובשו"ת אהל יוסף מולכו (חאו"ח סי' טו), ועוד. ואמנם בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' שפ), כתב לצדד שאפשר שקיום המצוה היא בשילוח, כלשון הפסוק "ומשלוח מנות", אע"פ שלא הגיעו ליד המקבל וכו'. מ"מ נראה עיקר שהכל תלוי בשמחת המקבל, וכיון שלא קיבל אותן לא יצא המשלח. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמ' שלז]

 

נא השולח מנות לרעהו, שהוא אביון, יוצא ידי חובת שתי המצות: "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", לאחר שיתן עוד מתנה לאביון אחר. ויש מחמירים בזה שאין לעשות כן, וטוב לחוש לדבריהם, ולכן יתן עוד שתי מתנות לאביונים אחרים. [הנה הטורי אבן (מגילה ז.) צידד מתחלה בפירוש הגמ', קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, שיוצא י"ח שתי המצות בבת אחת, ושוב כתב שבמשלוח ב' מנות לאביון אחד אינו עולה לשתיהן. ופירוש הגמ' קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו, או מתנות לאביונים, שקיים מצוה אחת מהם, ואות ו' לחלק. ע"ש. ובשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' קלט) דן בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות, וכתב, ומיהו י"ל דבדיעבד אם התכוין לצאת י"ח שניהם בבת אחת יצא, אלא דלכתחלה לא נכון לעשות כן. ע"ש. אולם במעשה אחד שעושה לקיים ב' מצות בבת אחת לא שייך הדין שאין עושים מצות חבילות חבילות, שהרי שנינו בפסחים (לה.) שהכהנים יוצאים י"ח מצה בחלה ובתרומה, אף שיש מצוה באכילת תרומה בפני עצמה, ומברכים עליה לאכול תרומה, (רמב"ם תרומות פט"ו הכ"ב), ואעפ"כ יוצאים בה י"ח מצה לכתחלה, ולא אמרי' דהוי מצוות חבילות חבילות. ומוכח שכיון שהוא מעשה אחד של אכילה יוצא י"ח לכתחלה. ועיין בחזון עובדיה פורים].

 

נב תושב עיר פרזות שקוראים המגילה בי"ד, ששלח מנות לרעהו אשר בירושלים ביום י"ד, שקוראים המגילה בט"ו, (וכגון השולח משכונת רמות שקוראים בי"ד, לרעהו אשר בירושלים שקוראים בט"ו), ויודע שמקבל המתנות יאכלם בט"ו, יצא ידי חובתו. וכן היושב בחו"ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, ויודע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י"ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, כיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן. [בספר יד אהרן (סי' תרצד הגב"י) כתב, במי שיושב בחו"ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, וידוע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י"ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, אף שבשעה ששלחן לא היה עדיין חייב בהן. וכן משמע מדברי בעל המאור (ריש מגילה) שכתב, שלא יתן המתנות לאביונים קודם פורים דילמא אכלי להו קודם פורים, משמע שאם ידענו בודאי שאוכלים אותם בפורים יוצא י"ח, אע"פ שבשעה שנתן לא היה עדיין חייב במצוה זו. והטעם ששמחה ביומה בעינן, וה"ה בנ"ד, כיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן בודאי שיוצא י"ח. ע"כ. וכ"פ בשו"ת אהלי יצחק הכהן (חאו"ח סי' כא), ובבאר היטב (סי' תרצה סק"ז). וע' בחזון עובדיה פורים עמוד קסב]

 

נג תושב ירושלים ששלח מנות ביום י"ד לשאר ערי הארץ שקוראים המגילה בי"ד, יצא ידי חובתו. אבל אם שלח מנות להם ביום ט"ו, לא יצא, שאצלם אינו יום שמחת פורים, עבר יומו בטלה שמחתו. שכל שהמנות מגיעים אחר פורים לא יצא, והמשלוח שיצא מידו בפורים אינו אלא הכנה למצוה,[כמ"ש בשו"ת יהודה יעלה אסאד חאו"ח ס"ס רד], וגמר המצוה הוא בהגיע המשלוח ליד המקבל, וכיון שלא קיבלו עד אחר הפורים, לא יצא. שהכל תלוי במקבל המנות. [כ"כ בשו"ת אהל יוסף מולכו (חאו"ח סי' טו) וז"ל: ומיהו בן כרך ששלח לבן עיר ביום ט"ו לא יצא, ואפילו אם אכלו בו ביום, שמכיון שאינו יום שמחה בשבילו, עבר יומו בטלה שמחתו. ע"כ. ולאפוקי ממ"ש בסנסן ליאיר (עמוד רח), שאם השולח ירושלמי ונותן ביום ט"ו לפרוז יצא י"ח, שבנותן תלא רחמנא. ע"ש. ולא כתב שום מקור לדבריו, אלא מסברא דיליה, ונעלם מעינו כל מ"ש האחרונים שהובאו בחזו"ע הנ"ל. ומה שסיים ופשוט, להמבואר אינו פשוט כלל].

 

נד בן עיר היוצא לדרך מראש חודש אדר ואילך, שחלה עליו מצות פורים, ושולח מנות או מתנות לאביונים לאחד מבני עירו, יכול לתת אותן בעצמו אפילו בסתם, לשם מצות פורים, ואין העני זוכה בהן אלא עד פורים. אך יותר טוב להתנות עמו בפירוש שלא יזכה בהם ולא יאכלם עד יום פורים.