מחבר: admin

עח היוצא מבית הכסא צריך ליטול ידיו, ומעיקר הדין די בנטילה מהברז פעם אחת, ומכל מקום מנהגינו לכתחלה ליטול ג' פעמים. ואין צריך כלי לנטילה זו. והמחמיר ליטול ידיו בכלי, תבוא עליו ברכה. [וראה לקמן סימן ו' סעיף ב']. [שארית יוסף חלק א' עמו' לב. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמו' תלד]. עט הנכנס לבית כסא ליטול משם חפץ בלבד, צריך ליטול ידיו. [שארית יוסף חלק א' עמוד לג. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר עמוד תלו]. פ היוצא מבית הכסא לאחר שהתפנה, ושמע קדיש או קדושה קודם שנטל ידיו, ישפשף מהר את ידיו בבגדיו לנקותם היטב, ויענה אמן, וקדושה. [שאר"י א' עמ' לג, ילקו"י שם עמ' תלח]. פא היוצא מבית הכסא מותר לו לנגוע באזניו או בעיניו קודם שיטול ידיו. ואפילו בהיותו בבית הכסא מותר, שלא החמירו בזה אלא קודם נטילת ידים שחרית, שאז רוח רעה חמורה ביותר. [ובלאו הכי גם קודם נטילת ידים שחרית אנו מקילין להריח טבק, אף שנוגע בחוטמו קודם הנטילה, וכל שכן ברוח רעה של בית הכסא]. ומכל מקום אם יחמיר על עצמו בדברים אלו, תבא עליו ברכה. [ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תלח]. פב הנוטל ידיו אחר שעושה צרכיו, מותר ליהנות ממים אלה, כגון לשטוף בהם את הרצפה, או להשקות בהם את הגינה, וכדומה, ואין דין מים אלה כמי נטילת ידים שחרית. [ילקו"י השכמת הבוקר עמוד תלט]. פג חדר אמבטיה שאין שם בית כסא, ויש שם ברז קבוע עם קערת רחצה, מותר לכתחלה לעשות שם נטילת ידים, בין נטילה של שחרית, בין נטילה לסעודה, כי אפילו בבית המרחץ של רבים שהוא מזוהם עד שהשוו אותו חז"ל לדין בית הכסא, לענין שאסור לברך שם ולהרהר בו בדברי תורה, אף על פי כן מוכח בתלמוד ובפוסקים, שאין רוח רעה שורה שם, כל שכן אמבטיה של יחיד. וקל וחומר לאמבטיות שלנו שהן נקיות מאד תמיד. ומה גם שאין חדר האמבטיה מיוחד אך ורק לרחיצה, אלא משתמשים בו כמה תשמישים אחרים, ומניחים שם דברים למשמרת כאשר תאוה נפשם, לפיכך אין עליו תורת בית מרחץ, ומותר ליטול ידים בתוכו. וכן הסכימו רוב אחרוני זמנינו. ומכל מקום לא יברך שם ברכת על נטילת ידים, אלא יצא לחוץ ואז יברך. והמחמיר ליטול ידיו תמיד במטבח וכדומה, תבוא עליו ברכה. [יביע אומר חלק ג' סימן ב', וחלק ז' או"ח סי' כז אות ב', ויחוה דעת חלק ג' עמוד ח', ושארית יוסף חלק א' עמוד לא, וילקו"י על השכמת הבוקר עמוד תלט]. פד בית כסא שיש שם ברז לנטילה, אף על פי שקבוע שם סילון מים השוטפים בזרם אדיר ומנקים את האסלה היטב, מכל מקום אין להתיר לכתחלה ליטול שם ידים לסעודה ולנטילת ידים שחרית, אלא אם כן בשעת הדחק שאין לו מקום אחר לנטילת ידים. ואף על פי שיש מהאחרונים שכתבו להקל בזה, אולם למעשה יש להחמיר בדבר, ורק בשעת הדחק כדאים הם האחרונים המקילים בזה לסמוך עליהם להקל כשאין מקום אחר לנטילה. [שארית יוסף ח"א עמוד לב. ילקו"י על השכמת הבוקר עמוד תמא]. פה אם עשה מחיצה של נסרים בגובה שמונים ס"מ, ורוחב ארבעה בין בית הכסא לברז הנתון שם, מותר ליטול שם ידים אף לסעודה, ואפילו לכתחלה. אך לענין אמירת דברים שבקדושה באותו חדר, טוב להחמיר בזה אפילו שעשה שם מחיצה כנז'. ורק לענין נטילה יש להקל. ואם עשה צורת הפתח בין מושב בית הכסא לכיור, לכתחלה אין להקל ליטול שם ידיו, ורק במקום צורך והיכא דאי אפשר על ידי מחיצה, ואין לו היכן ליטול ידיו זולת בבית הכסא, שאז יש לסמוך להקל ליטול ידיו על ידי עשיית צורת הפתח. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר עמוד תמב]. פו בית כסא שברכבת, וכן בית כסא שבמטוס, כיום דינם ככל בית כסא, וכיון שאין אפשרות ליטול ידיו מחוץ לבית הכסא, יכסה את מושב בית הכסא ויטול ידיו, ולאחר שיגיע למחוז חפצו טוב הדבר שיחזור ויטול ידיו שנית. [שם עמוד תמג]. פז מים מגולים שעבר עליהם הלילה כשרים לנטילת ידים. ומים שהיו בתוך כלי ושהו בבית הכסא, והיו מגולים, נכון להחמיר היכא דאפשר שלא לשתות מהם, וגם שלא ליטול ידיו מהם. ואם היו מכוסים, נכון להחמיר בזה לכתחלה בלא צורך. אך אם יש לו צורך במים אלה, יש להקל. [ובפרט בבתי הכסא של זמנינו, שיש להקל בהם יותר]. ומים מגולים שהיו בשכונת המת, יש אומרים שאסור ליטול בהם ידיו נטילת ידים של שחרית. ועל כל פנים אם נטל בהם ידיו נטילת ידים שחרית עלתה לו הנטילה, שאין האיסור אלא משום סכנה, וזהו דוקא בשתיה. [שארית יוסף חלק א' עמוד לא, וילקו"י על השכמת הבוקר, תשס"ד, עמוד תמה. ושם בעמוד תמז, שמותר לשרות בשר קודם המליחה בחדר האמבטיא]. פח גם היוצא מבית כסא המיוחד רק להטלת מי רגלים, צריך ליטול ידיו, וכן היוצא מבית כסא הקבוע במטוס צריך ליטול ידיו, אף שלא עשה שם את צרכיו, מאחר והוא מקום של טינוף, והלכלוך שוהה בו איזה זמן. [שו"ת ולאשר אמר סי' ג'. שאר"י ח"א עמו' נט. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תמט]. פט כבר נתבאר שחדר אמבטיה שאין שם בית כסא, מעיקר הדין מותר ליטול שם ידיו שחרית, או לסעודה. [שארית יוסף חלק א' עמוד לה. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תמט]. צ מותר לכתחלה להכניס אוכלים ומשקים לחדר אמבטיה שאין שם בית כסא, ולהצניעם שם. [שארית יוסף חלק א' עמוד לו. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תמט]. צא מותר לעבור דרך חדר אמבטיה שיש בה גם בית כסא, עם אוכלים, למרפסת שהמקרר שם, מאחר שחדר האמבטיה משמש גם למעבר למרפסת שיש שם מקרר, ואינו מקום מיוחד רק למרחץ ולבית הכסא, ולכן יש להקל לעת הצורך. [ילקו"י שם עמוד תנ]. צב הרוצה לשתות מים לצמאו בבית המרחץ, אינו רשאי להרהר הברכה ולשתות בחדר הפנימי. ואף בחדר האמצעי שמקצת בני אדם לבושים ומקצתם אינם לבושים, שמותר להרהר שם בד"ת, אינו יכול לשתות מים על ידי הרהור הברכה, אלא ימתין עד שילבש בגדיו ויצא לחוץ ויברך וישתה. ויש מקילין שקודם שיכנס למרחץ יברך שהכל על סוכר ויאכל מעט, ויכוין לפטור בברכתו מה שישתה בפנים. והסומך על זה לא הפסיד. [ילקו"י מהדורת תשמ"ה, עמוד יט, שאר"י ח"א עמ' לו. ילקו"י מהדורת תשס"ד עמוד תנא. והובא בהלכה ברורה]. צג הנמצא בחדר הפנימי של בית המרחץ שהרוב עומדים שם ערומים ומתרחצים במים חמים, אסור לו לדבר דברי תורה, ואפילו בהרהור אסור. ואף על פי שאין שם אדם, מפני הזוהמא שמצויה שם. ולכן דין בית המרחץ כדין בית הכסא. אבל דברי חול מותר לומר בבית המרחץ אפילו בלשון הקודש. [ילקו"י השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד, סי' ד' הע' צג, עמו' תנב]. צד הנמצא בתוך החדר הפנימי של בית המרחץ, אינו רשאי לומר "שלום" לחבירו, מפני ששמו של הקב"ה שלום, שנאמר ויקרא לו ה' שלום. ומכל מקום מותר לקרוא לחבירו ששמו שלום, בבית המרחץ, ואין צריך להחמיר לקוראו בכינוי. וכן מותר לקרוא לחבירו ששמו עובדיה, או עזריה, כשנמצא בתוך החדר הפנימי שבבית המרחץ. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמוד תנג. שארית יוסף חלק א' עמוד לו]. צה במקום הצורך מותר להרהר בצרכי מצוה, כגון בעניני צדקה, כשנמצא בתוך החדר הפנימי של בית המרחץ, אף על פי שאסור להרהר שם בדברי תורה. [ילקו"י שם עמוד תנה]. צו הנכנס לחדר מקוה האר"י ז"ל בצפת, שלעולם המים שם צוננים, [שהמים מתחלפים על ידי מי המעיין], מותר לו לקרוא שם תהלים ולברך שם ברכות, אם אין שם באותה שעה בני אדם עירומים, וכן האומר עצמו מלובש בבגדים, שמאחר והמים שבמקוה לעולם הם צוננים, אין דין המקוה כדין בית מרחץ שאסרו לומר שם דברים שבקדושה. וכן הדין בכל מעיין של מים צוננין. [ואם יש שם בני אדם עירומים יהפוך פניו לצד אחר ויברך]. והיוצא ממקוה האר"י ולא טבל שם, אין צריך ליטול ידיו בצאתו. ואם טבל שם, מסתמא נגע בגופו במקומות המכוסים, וכשיצא משם יטול ידיו כדין הנוגע בגופו. אבל בשאר המקוואות של מים חמים אסור לברך או לקרוא שם תהלים, אפילו אם אין שם בני אדם ערומים. [ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תנה]. צז הנכנס להתרחץ באמבטיה או בבית המרחץ, כשיוצא צריך שיטול ידיו, אך אינו צריך ליטול ידיו ג' פעמים, כדין היוצא מבית הכסא, אלא די לו בנטילה פעם אחת. ואפילו מן הברז בלא כלי, שאינו אלא מפני נדנוד רוח רעה. והוא הדין במי שנכנס לטבול במקוה. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר עמוד תנז. שאר"י ח"א עמוד לז]. צח הנכנס לבית המרחץ או למקוה ליטול משם חפץ, או לצורך אחר כל שהוא, ולא התרחץ שם, מן הדין אינו צריך נטילת ידים, והמחמיר תבוא עליו ברכה. אבל הנכנס לאמבטיה [שאין שם בית כסא] ליטול משם חפץ, אין צריך ליטול ידיו אפילו ממדת חסידות. [ילקו"י השכמת הבוקר עמוד תנז. שאר"י ח"א עמוד לז]. צט מי שהכניס ידו אחת לבית הכסא יטול אותה יד, ואין צריך ליטול ב' ידיו. [ילקו"י השכמת הבוקר עמוד תנט. שארית יוסף חלק א' עמוד סו]. ק היוצא מבית המרחץ לאחר שהתרחץ שם, או שנטל צפרניו, ושמע קדיש או קדושה, יענה עם הצבור אפילו קודם הנטילה, מפני שאין רוח רעה שורה כל כך על ידיו, אלא נדנוד רוח רעה, וגם היא מצוה עוברת. וכן יענה אמן אחר ברכת חבירו. וכבר נתבאר לעיל שאפילו קודם נטילת ידים של שחרית, או אחר שהתפנה לצרכיו, אם שמע קדיש או קדושה עונה. וישפשף ידיו בבגדיו לנקותם. [שם עמוד תנט. שארית יוסף חלק א' עמוד לז].

א חוטי ציצית כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם מדינא, כגון לקשור בהם. אבל לאחר שהחוטים נפסקו מהטלית, [וכן הטלית עצמה אחר שבלתה] מעיקר הדין יכול לזרקן לאשפה, אך לא יעשה בהם תשמיש מגונה, אף שנפסקו מהטלית. והמחמיר לגונזן תבא עליו ברכה. ויש אומרים שכל זה הוא בבגד שיש בו ד' כנפות והטילו בו ציציות, אבל טלית גדול של מצוה, יש ליזהר שלא לזורקן לאשפה. [ילקוט יוסף ספר על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד, סי' כא הערה א'. ובמהדורת תשס"ו עמוד רמט. ושאר"י ח"א עמ' ערב]. ב יש נוהגים להשתמש בחוטי הציצית שנפסלו לקשירת הכרית של המילה, או להניחן כסימן בתוך ספר, אבל אין להניח ציציות הטלית למשמרת בספר קודש, דכיון שמעיקר הדין חוטי הציצית נזרקין, אסור להניחן בספר שלא לצורך, שנמצא הספר משמש בחנם לצורך הנזרק. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית מהדורת תשס"ו עמוד רנ]. ג וכן טלית שבלתה מותר לזרקה לאשפה, וטוב לגונזה. ומכל מקום אסור להשתמש בה לתשמיש מגונה, כמו לקנח בה, או לנקות את נרות בית הכנסת והשמן, וכדומה. [ילקו"י הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד שנג. ובמהדו' תשס"ו עמ' רנא. ושארית יוסף חלק א' עמוד רעג]. ד מותר לנקות את המשקפיים בטלית, אף בטלית גדול שמיוחד למצוה. [ילקו"י על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד עמ' שנג. ובמהדורת תשס"ו עמוד רנב]. ה חוטי ציצית שנטוו לשם ציצית, ועדיין לא קשרום בטלית, אף שמעיקר הדין מותר לזורקן לאשפה, כמו בכל חוטי הציצית, מכל מקום יש להחמיר גם בחוטים אלה שלא לנהוג בהם מנהג של בזיון, מאחר שסוף סוף נטוו לשם מצוה. [ילקו"י הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד שנג. ובמהדורת תשס"ו עמוד רנב. ושאר"י ח"א עמוד רעג]. ו חוטי ציצית הקשורים בטלית, שהתנו עליהם קודם הקשירה שיוכלו לנהוג בהם מנהג בזיון לאחר שיינתקו מהטלית, אף על פי כן אין לנהוג בהם מנהג בזיון. [ילקוט יוסף ספר על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד שנד. ובמהדורת תשס"ו עמוד רנב. ושארית יוסף חלק א' עמוד רעג]. ז הלובש טלית גדול של מצוה שרגילים להתפלל עמו, אין נכון להכנס עמה לבית הכסא. וכן הלובש טלית קטן על בגדיו, ואין הציציות מכוסות, אין לו להכנס בהן לבית הכסא. אבל הטלית קטן שמכוסה תחת בגדיו, מותר להכנס בה לבית הכסא. ורבים נוהגים להכנס לבית הכסא כשציציותיהם בחוץ, ובפרט בהטלת מי רגלים, ואינם מקפידים להכניס את את הציציות בבדיהם. ויש להם על מה לסמוך מדברי הראשונים והרבה אחרונים. אך המחמיר בזה לכסות את הציציות, תבוא עליו ברכה. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד שנד. [ובמהדורת תשס"ו עמוד רנג]. ושם עמוד שנח [ובמהדורת תשס"ו עמוד רנה] דמצינו מנהג להחמיר נגד מרן. אבל אין ללמוד מהפרט על הכלל. וראה עוד בשארית יוסף חלק א' עמוד רעד]. ח טליתות גדולות שיש בהן עטרה בראשן האחד, ועליה רקומים דברים שבקדושה, כגון שרקמו או הדפיסו על זה את נוסח ברכת הטלית, אסור להכנס בהן לבית הכסא אף להטלת מי רגליו. [ילקו"י על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד שנח. ובמהדורת תשס"ו עמ' רנו]. ט אסור לרקום פסוקים על הטלית. ואמנם יש שכתבו שבזמן הזה נהגו להקל בזה, אחר שמקפידים לשמור את הטלית בכבוד ואין הפסוק בא לידי בזיון. אבל מרן בשלחן ערוך פסק לאסור. ומכל מקום אם כבר נרקם מותר לברך על הטלית, ויזהר יותר בקדושתה. [ילקו"י הלכות ציצית, מהדו' תשס"ד, עמוד שנח. ובמהדו' תשס"ו עמ' רנו. ושארית יוסף ח"א עמוד רמב]. י נכון ליזהר לכבס הטלית מפעם לפעם אם נתלכלכה, כדי שתהיה הטלית נקיה ולבנה, ובפרט שיש בזה משום זה אלי ואנוהו וכבוד המצוה. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד שס]. יא מצוה לעשות טלית נאה, וציציות נאות ומהודרות. [ילקו"י הל' ציצית מהדו' תשס"ו עמוד רנז]. יב מותר לכבס הטלית על ידי גוי. ויש אומרים שאין ליתן את הטלית לכובס גוי שיכבסם, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו, ולדעתם עליו להתיר את הציציות קודם שימסור הטלית לכובס גוי. ואחר כך ימסור הטלית לבדה לכובס גוי. אך כבר נהגו הכל להקל ליתן הטלית לכובס גוי. והמחמיר תבא עליו ברכה. ואם אי אפשר להחמיר יכול לסמוך על המתירים, שכן הוא מעיקר הדין. [ילקו"י הל' ציצית, עמ' שסא. ובמהדו' תשס"ו עמ' רנח]. יג יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו בארץ. ומכל מקום אין בזה איסור ממש, אלא זהירות. ויש אומרים שהטעם לזה כדי שלא ידרוך עליהם ויפסלם. ויש אומרים שהוא משום ביזוי מצוה אם ידרוך עליהם. וטוב שהציציות יהיו תלויים ועומדים מחצי גופו ולמטה, ואמנם כל זה הוא באופן שהן נגררין תמיד דרך הילוכו, שאז יש בזה ביזיון, אבל כל שהבגד אפשר להגביהו באופן שלא יהיה נגרר, אף אם יהיה איזה פעם באקראי שיפול והציציות נגררות, אין בזה קפידא לאסור אלא דוקא בבית הקברות משום לועג לרש. [ילקו"י הל' ציצית, מהדו' תשס"ד עמוד שסא. ובמהדו' תשס"ו רנח. ושאר"י ח"א עמוד רעד]. יד מותר לשכב בטלית קטן שעליו, ואין זה בכלל תשמיש בזיון. [ילקוט יוסף ספר על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד שסב. ובמהדורת תשס"ו עמוד רס. ושארית יוסף חלק א' עמוד ערה].

א תפילין של יד ותפילין של ראש שתי מצוות נפרדות הן, וכל אחת מצוה בפני עצמה היא. [ילקו"י על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סי' כה הערה יב. שארית יוסף חלק א' עמוד שעא]. ב מי שאין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה שיש לו, ומברך עליה. והוא הדין אם יש לו שתיהם, ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיכול. [ילקו"י על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סי' כו הערה ב'. שארית יוסף חלק א עמ' שעא]. ג אם מניח תפלה של יד מברך להניח תפילין, ואם מניח תפלה של ראש בלבד, מברך על מצות תפילין. [ולמנהג האשכנזים שמברכים בכל יום על תפילין של ראש, אם יש לו רק תפילין של ראש יברך ב' ברכות, להניח תפילין ועל מצות תפילין. ואם יש לו תפילין של יד בלבד, יברך להניח תפילין בלבד]. [ילקו"י הלכות תפילין תשס"ד, סי' כו הערה ג'. שארית יוסף ח"א עמ' שעב]. ד אם יש לו תפלה אחת, יניח התפלה שיש לו ויתפלל תפלה בצבור עם תפילין. וכל שכן שאם חושש שיעבור זמן קריאת שמע שאין לו להמתין שיביאו לו ב' התפילין, אלא יניח התפלה שיש לו ויקרא בה קריאת שמע. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין תשס"ד, סימן כו הערה ד'].

א מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות, שהן: פרשת קדש לי כל בכור עד למועדה מימים ימימה, פרשת והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. ופרשת שמע עד ובשעריך. ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ. וצריך לכותבן כסדר הזה, לכתוב תחלה הקודמת בתורה. ואם שינה פסול. ויש אומרים שצריך להקדים לכתוב תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש. ויש אומרים שיש לכתוב תחלה של ראש ואחר כך לכתבו של יד, מפני שמעלת תפילין של ראש גדולה יותר משל יד. ועל כל פנים לכולי עלמא בין אם הקדים לכתוב של ראש ובין אם הקדים לכתוב של יד, התפילין כשרים בלי שום פקפוק. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה א]. ב לכתחלה יש ליזהר לכתוב כל הפרשיות של יד ושל ראש ברציפות בלא שום דיבור ביניהם. אך אין זה לעיכובא. ואם יש חשש שעל ידי שיכתוב הכל ברצף אחד בלי לנוח יבוא לידי טעות, נכון יותר שיפסיק וינוח בינתים. [כ"ה בספר הכוונות. וראה בשערי תשובה. וכן הוא במלא"ש (כלל יז אות יו"ד). קול יעקב אות ט'. ובילקו"י הלכות תפילין, מהדו' תשס"ד סי' לב הערה ב]. ג קודם שיתחיל לכתוב ראוי שיאמר: יהי רצון מלפניך ה' או"א שתשרה שכינתך במעשה ידי, ותצליחני בכתיבתי זאת שאני כותב תפילין אלו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לשם קדושת מצות תפילין שצויתנו ה' אלוקינו, ותצילני מטעות הכתיבה ומטעות הכוונה. אמן כן יהי רצון. ויש סופרים המקפידים לטבול במקוה בכל בוקר קודם שיתחילו במלאכת הכתיבה. ונאה הטבילה לסופרים. ומכל מקום אם הטבילה גורמת לו לביטול תורה גדול, וטירחא רבה, רשאי לוותר על הנהגה זו, שבלאו הכי אינה מן הדין אלא הנהגה טובה וחשובה. וכן ראוי שהסופר יהיה נשוי השרוי עם אשה. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה ג]. ד בתפילין ומזוזות כותבים אות דל"ת של אחד גדולה ועבה כשיעור ד' דלתי"ן. ולכתחלה יהיה גודל הדל"ת בגודל של ארבע אותיות דל"ת של אותו כתב, ומכל מקום אם כתב אות דל"ת גדולה בשיעור ד' דלתי"ן קטנים מאד, סגי. ונוהגים לכתוב דל"ת גדולה יותר משאר דלתי"ן שבאותו כתב שכותב. [ילקו"י הלכות תפילין, תשס"ד, סי' לב הע' ד. וכ"ה בספר הכוונות (דרושי ק"ש דרוש ו') בשם האר"י ז"ל. וכן הוא במג"א סק"א. וראה במשנ"ב ר"ס לב]. ה תפילין של ראש יש לכותבן כל פרשה בקלף נפרד לבדו, ואם כתב כל הארבע פרשיות בקלף אחד, כשרים אפילו אין ריוח ביניהם, ובלבד שיהיה חוט או משיחה בין כל בית ובית. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה ה]. ו תפילין של יד כותב את ד' הפרשיות בקלף אחד וגולל אותן מסופן לתחלתן, וכורך עליהם קלף, ושער עגל, ומכניסם בביתם כמו של ראש. ויכניס הפרשיות באופן שתהיה זקופה ועומדת בתוך הבית. ואם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בד' בתים יצא, והוא שיכסה עור על ארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד. [שם]. ז יכתבם בדיו שחור, בין שיש בו מי עפצים בין שאין בו מי עפצים. ואם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולין. [ילקו"י על הל' תפילין, סי' לב הערה ז']. ח אם כתב את הפרשיות בדיו כדין, ואחר כך זרק עפרות זהב על האותיות בעוד הדיו לח, מעביר את הזהב וישאר הכתב התחתון, וכשר. אבל אם זרק את הזהב על אות מהאזכרות אין לו תקנה, שהרי אסור להעביר הזהב משום דהוי כמוחק שם ה'. [שם הערה ח']. ט אותיות של ספרי תורה ומזוזות שהועבר עליהם עפרון, בדיעבד אפשר להכשיר הספר תורה אחר מחיקת העפרון, ולא הוי חק תוכות. או שלא כסדרן. [ילקו"י שם סי' לב הערה ט']. י ספר תורה שנפל בו טעות בשני וחמישי, ותיקנוהו בעת קריאת התורה, והדיו עדיין לח, אפילו הכי אפשר לקרוא בספר תורה זה, ולברך עליו, ואין צריך להמתין עד שהדיו יתייבש. [שם סי' לב הערה י']. יא צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל. וכל אות צריך שתהיה גולם אחד, דהיינו שיהיו כל חלקיה מחוברים, כגון היודי"ן שעל האל"ף והעי"ן והפ"ה והצד"י והשי"ן. ורגל התי"ו, וכדומה. [ואם מחליפים ס"ת כשנמצאו פירודים ודיבוקים, ראה להלן בסעיף סא]. [שם סי' לב הערה יא]. יב צריך שיכתוב בימינו, אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו. ואם כתב בשמאל, התפילין פסולות, אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין. ואם אי אפשר למצוא תפילין אחרות שנכתבו ביד ימין, יניח התפילין הנז' בלי ברכה עד שישיג תפילין שנכתבו ביד ימין. [ילקוט יוסף על תפילין סימן לב הערה יב]. יג ראובן שאינו יודע לכתוב אשורית, ואחז קולמוס בידו השמאלית, וסופר סת"ם אחז בידו הימנית את ידו השמאלית של ראובן, וכתב מספר אותיות בתפלין, אם הכתיבה יצאה באותיות יפות כדרכו של הסופר תמיד, מוכח מזה שידו של ראובן לא עשתה כלום, ואחיזת הקולמוס בידו לא היתה אלא מעשה קוף בעלמא, הילכך יש להכשיר התפלין. [ילקוט יוסף על הל' תפילין סי' לב הער' יג]. יד סופר איטר יד ימינו לגמרי, שעושה כל מלאכתו וגם כותב בשמאל, צריך לכתוב ספרי תורה תפילין ומזוזות ביד שמאל שעושה בה כל מלאכתו, שיד שמאל שלו נחשבת כימין של כל אדם. ורשאים לקנות ספר תורה תפילין ומזוזות מסופר זה. ורק יחידי סגולה מן השרידים אשר ה' קורא המתנהגים בכל דרכיהם על פי הקבלה לחומרא, נכון שיחמירו על עצמם גם בזה. וסופר איטר יד הנז' שכתב תפילין ומזוזות ביד ימין, [שהיא היד שאינו רגיל לעשות בה מלאכתו, והיא כמו יד שמאל של שאר בני אדם], העיקר לדינא להכשיר תפילין ומזוזות אלה, כשאין לו תפילין ומזוזות אחרים. [ילקו"י הלכות תפילין,סי' לב הע' יד]. טו תפילין אינן צריכות שרטוט, ומכל מקום צריך לשרטט השורה העליונה. ואם אינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט, ישרטט כל השורות. [ואין לחוש למי שפוסל תפילין ששרטטו השורות]. ומכל מקום יכתוב כתיבה ישרה ויפה, ובשורות ישרות ולא עקומות. ולכן נהגו כיום לשרטט גם תפילין כמו ספרי תורה, כדי שהכתב יהיה ישר ונאה. ואם לא שירטט אף את השורה העליונה, יש פוסלים ויש מכשירים. ואם אי אפשר לו להשיג תפילין אחרות מחמת יוקר המחיר, יסמוך על דעת הגר"א שכתב לדייק מדברי מרן שדעתו להכשיר בדיעבד. ומזוזות שנכתבו בלי שרטוט יש לפוסלם. וכן כשיש ספק אם שרטטום, ובמשך הזמן נמחק השרטוט, או שלא שרטטום כלל, יש להחמיר מספק, שהשרטוט במזוזה הלכה למשה מסיני. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה טו. ושם בדין כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט]. טז לא ישרטט בעופרת, מפני שהמקום של השרטוט נשאר צבוע. ולכל הדעות שרטוט של תפילין אין צריך לשמה. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה טז]. יז הלכה למשה מסיני שצריך לכתוב את התפילין על קלף ולא על הדוכסוסטוס, ולא על הגויל. וכותבים על הקלף במקום הבשר, ואם שינה פסול. [ולאחרונה נמצאים בכמה חנויות לממכר קלפים עבור כתיבת ספרי תורה ותפילין, גם קלפים אשר הם מגורדים הרבה מצד השיער, ויש להמנע מכך, שהם בחשש גדול של פסול גמור, כיון שהם היפך דעת מרן השלחן ערוך, שאין מגרדים בקלף מצד השיער אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו]. [ילקו"י תפילין סי' לב הערה יז]. יח צריך שהקלף יהיה מעובד בעפצים או בסיד, וצריך שיהיה מעובד לשמו. וטוב לומר בפיו בתחלת העיבוד שהוא מעבדו לשם תפילין, או לשם ספר תורה. אבל אם עיבדה לשם מזוזה פסול. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין וספר תורה, מהדורת תשס"ד, סימן לב, הערה יח]. יט אם עיבדו הגוי לשמה, וישראל גדול עומד על גביו ומצווהו שיעבדו לשמה, להרמב"ם פסול, ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד על גביו וסייעו. והעיקר לדינא כדעת הרא"ש, כיון דאיכא ספק ספיקא, אך לכתחלה נכון להחמיר שלא יעבדו גוי, ועל כל פנים יסייע עמו ישראל. וכל זה בשעת הדחק, הא לאו הכי אין להקל. [ילקו"י שם סי' לב הערה יט]. כ צריך שהקלף יהיה מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהם, אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך, ממין המותר בפיך. וכן לא יעשה הקלף מעור דג אפילו הוא טהור, משום דנפיש זוהמיה. [ילקוט יוסף על תפילין סי' לב הערה כ']. כא ספר תורה שנמצא בו נקב קטן בצד האות, באופן שאין האות מוקפת גויל, ולא ידוע מתי נעשה הנקב אם קודם הכתיבה או לאחר מכן, אם אפשר לגרור קצת מהאות קרוב לנקב, באופן שישאר ממנו צורת אות, ויהיה מוקף גויל, הנה מה טוב, ואם אי אפשר, או שנמצא הנקב באמצע קריאת התורה, יש להכשיר את הספר תורה. וגם בנקב דק מאד יש לצדד להקל כשאין שם ספר תורה אחר. [ילקו"י שם סי' לב הע' כא. שאר"י ח"א עמ' תכו]. כב תפילין שנכתבו על קלף משוח, אף על פי שהם כשרים מן הדין, שהמשיחה נעשית לנאות ולייפות את הכתב, וכל לנאותו אינו חוצץ, מכל מקום נכון מאוד לחוש לכתחלה לדעת האוסרים, ולכן יש לכתוב התפילין על קלף שאינו משוח. וכל אחד ירכוש תפילין שנכתבו על קלף שאינו משוח. ובדיעבד אם התפילין נכתבו על קלף משוח במשיחה לבנה, מותר לברך עליהן. [ילקו"י הלכות תפילין, סימן לב הערה כב. שארית יוסף חלק א' עמוד תיז]. כג וכן ספר תורה שנכתב על קלף משוח, כשר לקרוא בו ולברך עליו, שאין המשיחה נחשבת כחציצה בין הקלף לכתב, דכל לנאותו אינו חוצץ. וכן המנהג. אלא שלכתחלה ראוי ונכון לברך ולקרוא בספר תורה שנכתב על קלף שאינו משוח, או לכל הפחות להעביר מטלית על המשיחה קודם שיכתבו עליו. אך אם לא עשו כן אין זה מעכב. ואם רוצה לעלות לספר תורה כזה, רשאי אף לכתחלה. ויש להזהר בספר תורה משוח כאשר מראים באצבע בעת ההגבהה או בעת הקריאה, שלא ליגע בקלף, שעל ידי זה נעשים כמין קוים על הקלף וגורמים לנגיעה בין האותיות. ומכל מקום בהיות וצבע הקו בהיר מאד אין לפסול בזה משום נגיעה. [ילקו"י על הל' תפילין סי' לב הער' כג]. כד ספר תורה של חלק מהתימנים, שהסופר חקק בו בברזל או בציפורן בין הפסוקים שתי נקודות, בסוף פסוק, וסימן מיוחד בטעמים זרקא ואתנחתא, כדי שהעולה הקורא בתורה ידע לפסוק הטעמים כדת, אנו הספרדים שלא נהגנו בזה יש לנו להמנע מלעלות לספר תורה כזה, אפילו שסימנים אלו נעשו על ידי ציפורן, ללא כל רישום בדיו. ואם הזמינוהו לעלות לספר תורה כזה, יתחמק באופן שלא יגרום למחלוקת, אחר שאנו לא נהגנו להקל בזה. אך קהלות יוצאי תימן שנהגו לברך על ספר תורה כזה שיש בו הסימנים הנז', אין למחות בידם, ואין לעשות ח"ו מחלוקת על זה, שהרי כך נהגו, וסמכו על הפוסקים המקילין בזה. ובפרט שיש לצרף סברת הרמב"ם שמותר לברך ברכות התורה על ספר תורה פסול. ומכל מקום גם לתימנים יש ליעץ להעדיף להוציא ספר תורה שאין בו פיסוקים הנז', שיהיה אליבא דכולי עלמא. ומכל מקום אין לפסול ח"ו את ספרי התורה התימנים עבור התימנים, אחר שמנהג אבותיהם בידיהם. [ילקו"י סי' לב הערה כד].

(הערה:כתבתי כאן עמוד שלם בנושא של ספר תורה של תימנים – מה ההבדלים בנוסחים ועוד, תקראו ותהנו)

כה אם נפלה טפת דיו לתוך האות, ואין האות ניכרת, אין תקנה לגרור הדיו ועל ידי כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות ופסול, משום דבעינן וכתב ולא וחקק. וכן אם נפלה טפת דיו מן הצד ליד האות, ונשתנה צורת האות על ידי כך, לא מועיל לגרד את הדיו שנשפך, משום דהוי חק תוכות. וכן אם כתב אות ן' סופית במקום אות ו' וגירד את הנו"ן ועשאו לאות ו', נקרא חק תוכות, וצריך למחוק את כל האות ולחזור ולכותבו כדין. ובתפילין אין לו תקנה לתקן, שאם יתקן ייחשב כאילו כתב את התפילין שלא כסדרן. אלא אם כן צורת האות עדיין ניכרת עליה, שאז הגירוד לא מעלה ולא מוריד לגבי צורת האות. [ילקוט יוסף על הלכו' תפילין וספר תורה, מהדורת תשס"ד, סי' לב הערה כה]. כו ספרי תורה ומגילות אסתר אשר חדשים מקרוב באו שלוקחים טבלאות של משי שחקוקים בהם עמודים שלמים של ספרי תורה ומגילות אסתר, ומניחים קלף מתחת לטבלאות, ושופכים דיו על הטבלא וממרחים אותו הלוך ושוב במגב, והדיו יורד דרך נקבי המשי על הקלף, וכהרף עין נדפסים עמודים שלמים על הקלף, ספרי תורה ומגילות אסתר אלה פסולים אפילו בדיעבד, והמברכים עליהם ברכתם ברכה לבטלה, והוא מכשול חמור מאד. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין סי' לב הערה כו]. כז מה שנהגו כיום לכתוב ספרי תורה או מזוזות ותפילין על ידי שלחן אור, שלוקחים פילמים [שקופיות שכתוב בהם את כל הספר תורה], ומניחים את הקלף מעל השקופית, וכותבים את האותיות בדיוק באותה צורה שכתובה על השקופית, אין בזה שום בעיא הלכתית, כי זו כתיבה רגילה. אבל אין להכשיר ספרי תורה תפילין ומזוזות שנכתבו על ידי חותמת. [ילקו"י על תפילין סימן לב הערה כז]. כח אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש, או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות. וכן רי"ש שעשאה כמין דל"ת, יש להחמיר שלא מועיל כשיגרור הירך לבד, או הגג לבד, ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול. הילכך צריך לגרור שניהם. וכן אות מ"ם פתוחה, שפתיחתה נדבקה ונסתמה, אין מועיל לגרור מקום שנדבקו האותיות, משום דהוי כחק תוכות. וכל שכתב אחד מאותיות מנצפ"ך באמצע התיבה, או ההיפך, הספר תורה פסול. ולכן תקנתו שיגרור כל החרטום ותשאר צורת נו"ן כפופה, ואחר כך יכתוב מה שגרר. [שם הערה כח]. כט אם נפלה טפת דיו לתוך האות, ואין האות ניכרת, אין תקנה לגרור הדיו ועל ידי כך האות תהיה ניכרת, משום דהוי חק תוכות ופסול, דבעינן וכתב ולא וחקק. והוא הדין אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש, או בי"ת במקום כ"ף, שאין תקנה למחוק התג ולתקן האות, משום דהוי כחק תוכות. אולם אם נטף שעוה על האות וכיסתה אותה, מותר לגרור השעוה. ואם נדבקו ב' אותיות זו לזו, בין קודם שתיגמר האות בין אחר כך, פסול. אך אם גרר והפריד את האותיות כשר, ולא מיקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתיקנה. [ילקו"י על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה כט. וגבי שעוה עיין בגט פשוט סוף סימן קכד. דבר משה חלק ג' סימן ט. שו"ת רעק"א סימן יא]. ל אותיות שבספר תורה או תפילין הנראים בהם פירודים רק על ידי מיקרוסקופ, וכדומה, אבל על-ידי עין חדה ובריאה אין נראים בהם פירודים כלל, אין לפסול ספרי תורה ותפילין אלה. [ילקו"י הלכות תפילין וספר תורה סימן לב הערה ל'. שארית יוסף ח"א עמוד תל]. לא אותיות של סוף תיבה, כגון כ"ף סופית, צד"י סופית, וכדומה, שיש פיסוק באורך הרגל של האות, ואחר הפיסוק נשאר חלק מרגל האות, צריך לכסות את החלק התחתון של האות אחר הפיסוק, ולהראות האות לתינוק, ואם התינוק יקרא את האות כהוגן, התפילן כשרות. ואם לא יקרא את האות כפי שצריך, יש להחמיר. [שם, הל' תפילין סי' לב הער' לא. וראה בט"ז סי' לב סק"י. ביאה"ל.]. לב ספר תורה שאותיותיו האדימו מחמת היושן, אין לפסול ספר תורה כזה, והרי הוא בחזקתו, חזקת כשרות שלו, ואפשר אף לברך עליו. אולם בקריאת פרשת זכור שהיא מן התורה, נכון יותר להחמיר. [שלא נמסרה הלכה למשה מסיני אלא שיכתוב בדיו שחור, ואם אח"כ נשתנה מה בכך, ובנשאר באותיות כעין חלודה נראה לפסול, ובספק יש להקל. ילקו"י הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סי' לב הע' לב. וכן כתב החת"ס. ודלא כמ"ש בקול יעקב סי' רעא בשם מלא"ש. וערוה"ש]. לג בתחלת הכתיבה של כל הפרשיות צריך שהסופר יאמר בפיו אני כותב כל הפרשיות אלו לשם קדושת תפילין. ומועיל לומר כן מדינא אפילו אם הפסיק בין הפרשיות. אך מכל מקום טוב יותר שיאמר בתחלת כל פרשה ופרשה. ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. ויש שהקילו בזה בדיעבד, שאם לא אמר בכל אזכרה ואזכרה שהוא כותב לשם קדושת שם ה', אלא אמר בתחלת כתיבתו שכותב כל האזכרות שבו לשם קדושת שם ה', יועיל לו שאם שכח אחר כך לקדש השם במקומו, דכשר בדיעבד. וכן עיקר לדינא להסתמך על דעה זו בדיעבד. [גיטין נד: ילקו"י שם הערה לג]. לד סופר שהיה כותב מזוזות וכתב האזכרות לשם קדושתן, ובאחת המזוזות שכתב נסתפק אם כאשר כתב שם ה' כיון במחשבתו לשם קדושת ה', או לא, ואמנם בתחלת כתיבת המזוזות אמר שכותב לשם קדושת המזוזה, ואחר כך השלים המזוזה ונתערבה בעוד שמונה מזוזות כשרות, ואי אפשר להבחין ולהבדיל ביניהם, יש להתיר את כל המזוזות. אלא שיש לקבוע אחת מן המזוזות במפרסת שאינה צריכה מזוזה מן הדין, כגון שאין בה ד' על ד', ותו לא מידי. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין וספר תורה סימן לב הערה לד. ועיין במים רבים סימן נט, ובשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רעז]. לה יש להזהר כשיכתוב שם ה' שיטבול הקולמוס בדיו, טרם שיכתוב אות אחרונה שלפני שם ה'. כי כשיטבול הקולמוס צריך לקדש הדיו שעל הקולמוס באות אחת טרם שיכתוב השם, ולא יתחיל מיד שטבל הקולמוס, שאם יעשה כן יש לחוש שמא יהיה עליו ריבוי דיו, ולא יצא הכתב מיושר. ואם צריך עוד דיו טרם שיגמור לכתוב שם ה', אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין, ויגמור השם. ואם אי אפשר לעשות כן, יטבול הקולמוס במעט דיו, ויגמור השם. ואם שכח ולא הניח אות לפני השם, אז יעיין אם ימצא אות או תג הצריכה תוספת דיו, ואחר כך יקדש, ויכתוב שם ה'. וכל זה אינו אלא למצוה מן המובחר, אבל לא לעיכובא. [כן כתב המגן אברהם סימן לב ס"ק לב. וע"ש במחצית השקל, ובקול יעקב אות יד. ובילקוט יוסף על הלכות תפילין וס"ת מהדו' תשס"ד, סי' לב הע' לה]. לו שם "בית אל" שבספר תורה יש לקדשו מספק. ואם שכחו לקדשו, על הצד היותר טוב יחזור ויעביר קולמוס על תיבת אל, ויעשה תנאי, שאם הוא קודש הרי הוא חוזר לכותבו לשם קדושת ה'. ואם הוא חול אין בדבריו כלום. [ילקו"י הלכות תפילין וס"ת, מהדורת תשס"ד, סי' לב הערה לו. ועיין בקול יעקב הלכות ס"ת סי' רעו אות מא. ב"ש אבן העזר סימן קלא סק"ה]. לז כשכותב את שם ה' אין לו להפסיק, אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. ואם היה כותב בספר תורה שני שמות בזה אחר זה, די לקדש פעם אחת קודם כתיבתם, ואין צריך לקדש כל שם ושם מחדש. ומכל מקום טוב ונכון שיחזור לקדש שוב את שם ה'. וכשכותב ב' שמות בזה אחר זה, מותר להפסיק ביניהם, וכשיחזור לכתוב שם שני צריך לחזור ולומר שהוא כותבו לשם קדושת השם. ואמנם אם הפסיק באמצע כתיבת שם ה', בדיעבד אינו נפסל. ולכן אם באמצע כתיבת שם ה' הוצרך להפסיק, ואחר כך חזר לכתוב וקידש שם ה' כרגיל, אין הס"ת נפסל. [ילקו"י על תפילין סי' לב הע' לז]. לח צריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חיסר או יתר אות אחת, פסולים. ונמצאו המניחין תפילין אלו מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן כל המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן, צריך שיהיה ירא שמים מאד, וחרד לדבר ה'. [ילקו"י הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סי' לב הערה לח]. לט ספר תורה שכתוב בו ויהיו כל ימי נח, יש להכשירו, שכן יש מסורת קדומה לכתוב כן. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. [שם סי' לב הער' לט, שאר"י א' עמ' תל. וע' במנחת שי ובאבן ספיר דף יג]. מ בענין כתיבת "פצוע דכה", מנהגינו לכותבו בספר תורה "דכה" באות ה', וכן ראוי לכתוב לכתחלה. אך בכמה ספרי תורה של אשכנזים כתוב "דכא" באות אלף, וכן הוא בספרי תורה של התימנים. ובודאי שאין לפוסלם, וגם ספרדי רשאי לעלות לספר תורה כזה ולברך עליו, ואין צריך להוציא ספר תורה אחר. ויש אומרים שאם עדיין לא נשלם הספר תורה, ונמצאת הטעות ביריעת הספר תורה, הרשות בידו של הסופר למחוק אות א' של דכא, ולכתוב במקומו דכה בה"א. [ילקוט יוסף הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סי' לב הע' מ']. מא טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד. [כ"כ בב"י (סי' לב אות כא) בשם הר"י אסכנדרי. וכ"כ בברוך שאמר (עמ' קנז), מרדכי בשם או"ז, ש"ע (סעי' כב). ילקו"י תפילין סי' לב הע' מא]. מב יזהר קודם שיכתוב כל שם לקרוא מה שכתב, כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו. ואחר שישלים הפרשה יקראנה כולה בדקדוק היטב, ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה, כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה. ואחר כך יכתוב פרשה שניה, וכן בשניה יבדוק בין כל שם ושם, וכאשר ישלימנה יחזור על כולה קודם שיתחיל שלישית, וכן ברביעית. אולם אין צריך לקרוא אלא הפרשה שעוסק בכתיבתה, ולא כל הפרשיות. [ילקו"י על תפילין סי' כה הע' מב. ש"ע סי' לב סכ"א. וכ"ה המרדכי בשם האו"ז]. מג לכתחלה יש לכתוב ספרי תורה תפילין ומזוזות בנוצה, ואין לזוז מהמנהג. אולם מי שקשה לו לכתוב בנוצה, או שהכתיבה בקולמוס של פלסטיק תהיה מהודרת יותר לדינא, יש להכשיר לכתוב בקולמוס העשוי מפלסטיק. אבל אין להקל לכתוב בקולמוס העשוי ממתכת, וכן ראוי להחמיר לכתחלה שלא לכתוב בקולמוס של זהב. [שם סי' לב הערה מג]. מד אם מצא שהיה חסר אות אחת בתפילין, אין לו תקנה, שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין, משום דכתיב והיו, בהוייתן יהיו. ואם הוסיף אות אחת, יש לו תקנה על ידי שיגרור אותה אם היא בסוף תיבה או בתחלתה. אבל אם היא באמצע לא, משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבות. ואם כתב בתפילין אות ן' במקום ו', וגירר הנו"ן סופית ונעשה ו', הוי חק תוכת. [ילקו"י על תפילין סי' לב הע' מד. וע' בש"ע סכ"ג, דכל אלו שהפסול צריך תיקון בגרירה, לא תועיל התיקון, דהוי חק תוכות]. מה צריך שיהיה לפני הסופר ספר אחר שיעתיק ממנו את הספר תורה, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנו. וסופר שאין הפרשיות שגורות בפיו, צריך שיכתוב התפילין מתוך הכתב. ואין הסופר רשאי לכתוב אלא אם יודע לקרוא. ואם אינו כותב מתוך הכתב, לא יכתוב בעל פה, באופן שיקריא לו אחר, אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו. [ילקוט יוסף תפילין, תשס"ד, סי' לב הערה מה]. מו האותיות צריכות להיות בצורה המסורה לנו, ואם האות נראית כאות אחרת כגון דל"ת הדומה לזי"ן, או רי"ש הדומה לוא"ו, הספר תורה או התפילין או המזוזה פסולים. ואם ספק לנו אם נשתנתה מצורתה, בין אם השינוי בצורת האות כגון סמ"ך הנראית כמ"ם, ובין אם השינוי בשיעור האות כגון וא"ו שרגלה קצרה ונראית כיו"ד, יש להראות האות לקטן שאינו פיקח ואינו טיפש, וכפי הכרעתו נקבע איזו אות היא. [שם הערה מו]. מז אם בחלק מן האות יש דמיון לאות אחרת, אבל צורתה הכללית עליה, כשרה. כגון אות ק' שעשה לה תג בקצה גגה, ויש בזה קצת דמיון ללמ"ד, הרי זו כשרה, כיון שבכללותה נראית קו"ף, וכן אות ע' שיש לה עוקץ ויש לה דמיון לטי"ת, כשרה, וכן כל כיוצא בזה. [ילקו"י שם סי' לב הערה מז]. מח אות שנכתבה כדינה ומחמת שינוי באות הסמוכה לה נראית כאות אחרת, כגון תיבת פן בפרשת והיה אם שמוע, שהאות פ' ארוכה ביותר כאורך הנו"ן ונראית כתיבת פז, אף על פי כן הנו"ן כשרה, כיון שמצד עצמה יש בה כשיעור נו"ן, והיא כשאר נוני"ן שבאותו כתב. [ילקו"י על הלכות תפילין וספר תורה סי' לב הע' מח]. מט אין פסול שלא כסדרן בספר תורה, ולכן אם דילג תיבה או אות, יכול למחוק מספר אותיות ולחזור ולצמצם את הכתב ולכתוב מה שחיסר. [שם הער' מט. שאר"י ח"א עמ' תכא]. נ אות אל"ף שהיו"ד שלה נכתבה בצורת י' הפוכה באופן שרגלה השמאלית מחוברת לגוף האות, אין לפוסלה, בין בספר תורה בין בתפילין. [שם סי' לב הערה נ'. שארית יוסף א עמו' תכא]. נא וכן יש להכשיר אות ל' שהוא"ו העליון נכתבה בצורת ו' הפוכה, וכן יש להכשיר אם הוא"ו שעל גבי הלמ"ד הוא קו פשוט, שמותר לתקן התפילין שתהיה לה צורת ו'. ואין בזה משום שלא כסדרן. ואם נמצא כן בספר תורה בשעת הקריאה, אין צריך להוציא ספר תורה אחר. ואחר כך יתקנוהו באופן שתהיה לו צורת ו'. [ילקו"י על תפילין סימן לב הערה נא. שארית יוסף חלק א' עמוד תכב]. נב וכן יש להכשיר אם אות למ"ד שהוא"ו שעל גבה קצר ודומה לאות יו"ד. [ילקו"י הלכות תפילין סי' לב הערה נב. שאר"י ח"א עמוד תכג. שבת קג: שו"ת אור ישראל (סי' מו) בשם אב"ד דהמבורג]. נג והוא הדין אם כתב את אות הוא"ו שעל הלמ"ד בצורת ז' במקום לכתוב בצורת ו', יש להכשיר את הספר תורה, ואין צריך להוציא ס"ת אחר. ובתפילין ומזוזות יש להקל על ידי תיקון, ואין בזה משום שלא כסדרן. [ילקו"י שם סי' לב הערה נג. שארית יוסף ח"א עמוד תכג]. נד תפילין שחלק מאותיות הלמ"ד נכתבו בשינוי מאותיות למ"ד האחרים, יש להכשירן ומותר לברך עליהם. [ילקו"י על תפילין סי' לב הערה נד, שארית יוסף ח"א עמ' תכד]. נה כל מה שמועיל להראות צורת אות לתינוק, הוא דוקא כשאנו מסופקים בצורת האות, אבל אם אנו רואים שאין צורת האות עליה פסולה, ולא מועיל מה שהתינוק קוראה לאות. וכן להיפך אם אנו רואים שהאות כשרה, אין צריך להראותה לתינוק, ואם הראה לו ולא קראה כהוגן, כשרה, ואין אנו מתחשבים בקריאת התינוק. ולכן אם אירע בשבת ששליח צבור נסתפק בשעת קריאת ספר תורה בצורת האות, וקרא לתינוק וקראה לאות אחרת, ושוב בא חכם וראה שהאות כשרה על פי הדין, כיוצא בזה אין משגיחין בתינוק ואין מוציאים ספר תורה אחר. [ילקו"י על תפילין סימן לב הערה נה]. נו תפילין שנמצא בהם שראש אות למ"ד שבשיטה השניה נכנס בתוך אות כ"ף סופית שבשיטה הראשונה, אם ראש הלמ"ד נוטה לקצה הימני של אות כ"ף סמוך לרגלו, כשר בפשיטות, ואם נוטה לצד שמאל, שיכול להדמות לאות ה"א, צריך להראותו לתינוק דלא חכים ולא טפש, אם קרא האות כהוגן כשר, ואם לאו, אם האות כ"ף ארוכה יותר מכשיעור שאילו היה גורר ממנה ומעמידה על קו הדין היה נמצא ראש הלמ"ד מחוץ לכ"ף, יש להכשיר, ואם לאו יש להחמיר ולפסול, ולהוציא ספר תורה אחר. [ויכסה את השורה התחתונה, שלא יראה רק ראשו של למ"ד שנכנס לחלל האות שלמעלה, ואם יקראנה ה"א פסולה]. ובספר תורה יגרור ראש הלמ"ד, ויחזור ויכתבנו מחוץ לאות כ"ף, וכשר. [ילקוט יוסף על תפילין מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה נו. שארית יוסף חלק א עמוד תכד]. נז מה שקוראים לתינוק לקרוא את האות, צריך שיהיה הקטן לא חכם ולא טיפש, וחכם היינו שמבין משמעות הענין או שמכיר התיבה באופן שמתוך כך יכריע בצורת האות ולא מחמת השינוי באות עצמה, וטיפש הוא שאינו מכיר האותיות היטב שיקראן כפי העולה על לבו, ותינוק הנקרא להכריע בצורת האות המסופקת צריך שיהיה יודע האותיות היטב ואינו מבין את הענין שקורא, ואפילו שיודע לקרוא תיבות, כשר, והוא כבן חמש שנים עד שבע שנים בערך. וכשאין תינוק יראה לתינוקת, אבל לגדול אין להראות האות, אף שמכסים לו ביריעה את שאר האותיות. [ילקו"י שם סי' לב הערה נז]. נח כששואלים את התינוק על האות המסופקת, צריך קודם לנסותו אם מכיר את האותיות שמאותו כתב, כגון אות ז' שספק לנו אם נראית כאות ו', צריך להראות לו כמה זייני"ן וכמה נוני"ן כשרות, ולראות אם יכירן, כדי שלא יפסול הספר תורה בחנם. וכמובן כשמנסים את התינוק צריך שלא יבחין מה רוצים שישיב, כגון שיראו לו אות ז' ואח"כ מיד יראו לו את האות ז' שיש בה ספק אם היא אות ז' או ד', שבזה יבין מיד שרוצה שיגיד שזו אות ז', אלא צריך שיראו לו אותיות אחרות, ואחר כך יראו לו את האות המסופקת. [ילקו"י על תפילין סי' לב הערה נח]. נט סופר שהניח אויר חלק בין פסוק לפסוק כמלא אות, יש להכשיר ספר תורה זה. ועל כל פנים הדבר ברור שאין לעשות כן לכתחלה בספר תורה. [שם סי' לב הער' נט. שאר"י א עמ' תל]. ס לכתחלה יש לחוש לדברי המצריכים לכתוב את האזכרות כסדרן, ולא רק בשם המיוחד הוי"ה ב"ה, אלא גם בשאר שמות שאינן נמחקים צריך להקפיד על כך. ובדיעבד אם כתב את השם למפרע אין לפסול הספר תורה משום כך, וכל שכן אם נעשה אחר כך פירוד או מחק וטשטוש באותיות הראשונות של השם, שמותר לתקנם בלי שום פקפוק, ולפיכך אותיות הוי"ה שנמחקו מקצתן בדיעבד אין לפסול הספר תורה בשביל כך, וכל שכן אם נעשה מחק וטשטוש באותיות הראשונות של שם, שמותר לתקנם בלי פקפוק, וכבר העידו האחרונים שכן פשט המנהג להקל בדיעבד. [שם סי' לב הערה ס'. שאר"י א' עמוד תלא]. סא מי שכתב י'ה'ו' משם הוי"ה, יש לחוש לדברי האחרונים שאומרים שאסור למוחקו, כיון דהוי עיקר שם ה'. [ילקו"י תפילין מהדורת תשס"ד, סי' לב הערה סא. שארית יוסף א' עמוד תלב]. סב תיבה התלויה בין שיטה לשיטה בספר תורה, הספר תורה כשר לקרוא בו. ולכן אם טעה ודילג תיבה או יותר, יכול לתלותה בין השיטין, אבל לא בריוח שבין דף לדף. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין וספר תורה, מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה סב. שארית יוסף חלק א' עמוד תלב]. סג ספר תורה שנמצא בו אות או תיבה חסרה או מיותרת, פסול, ואם נתגלה הדבר באמצע קריאת התורה, צריך להוציא ס"ת אחר. [ילקו"י שם מהדו' תשס"ד, סי' לב הע' סג]. סד כשנמצא דיבוק בין שני אותיות, המנהג פשוט אצל הספרדים להוציא ספר תורה אחר שידוע שהוא טוב יותר, ואין בו פירודים ודיבוקים, ובפרט אם הספר תורה השני עבר בדיקת מחשב. ופירוד שלא נראה להדיא, המיקל בזה שלא להוציא ספר תורה אחר יש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י על הלכות תפילין וספר תורה, מהדורת תשס"ד, סי' לב הערה לב]. סה אותיות שהתפשטו מחמת לחות הדיו, עד שנראות כדבוקות, אך אין האותיות נוגעות בעצמן, רק שבמקום הנגיעה הדיו בהיר יותר מהדיו שבגוף האות, והאות ניכרת היטב, כשר. [שם הערה סה]. סו אם נדבקה אות לאות, בין קודם שתיגמר ובין אחר שנגמרה, פסול. וכן ב' תיבות שהאות האחרונה והאות הראשונה קרובות זה לזה עד שנראה שהכל תיבה אחת, מותר לגרור קצת מעובי האות האחרונה של תיבה ראשונה, וקצת מעובי אות ראשונה של תיבה שניה, כדי להרחיקן זו מזו עד שיהיו נראין כשתי תיבות, ואין לחוש משום חק תוכות. ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה. ודין זה הוא הן בספר תורה והן בתפילין ומזוזות, ולא חשיב שלא כסדרן. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סימן לב הערה סו. שארית יוסף חלק א' עמוד תכט]. סז תפילין שהפרשיות שלהן נכתבו בכתב אשכנזי, כשרות אף לספרדים, וכן להיפך, תפילין שהפרשיות שלהן נכתבו בכתב ספרדי, כשרות אף לאשכנזים. ויניחן בברכה. ומכל מקום מצוה מן המובחר שכל עדה תחזיק במנהג אבותיה, והספרדים יניחו התפילין שבכתב ספרדי, והאשכנזים יניחו תפילין שבכתב אשכנזי. ואל תטוש תורת אמך. וספרדי שיש לו תפילין שנכתבו בכתב אשכנזי, ויש בידו אפשרות להחליפן, יחליפן לתפילין שנכתבו בכתב ספרדי. [וראה עוד בסעיף הבא]. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין וספר תורה, מהדורת תשס"ד, סי' לב הע' סז. שארית יוסף ח"א עמ' תיז]. סח אולם צריך לדקדק שהפרשיות שנכתבו על-ידי סופרים אשכנזים, נעשו כדת וכדין על פי דעת מרן השלחן ערוך שכתב, יעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשת והיה אם שמוע, שצריך לעשותה סתומה. ואם שינה התפילין פסולות. ויש סופרים אשכנזים רבים שאינם עושים כן וממילא פרשיותיהם פסולות לספרדים, ולכן צריך לדקדק היטב אם נעשו כדעת מרן שקבלנו הוראותיו אם לאו. [שם סימן לב הער' סח. שארית יוסף ח"א עמ' תיח]. סט תפילין שהיודי"ן הימניים של הצד"י, חלק מהן נכתבו בצורת אות יו"ד הפוכה, (כדעת המקובלים), וחלק מהן בצורת אות יו"ד רגילה, יש להכשירן, ואין בזה משום תרתי דסתרי. וכן אם חלק מהאותיות נכתבו בכתב ספרדי, וחלק מהן נכתבו בכתב אשכנזי, יש להכשירן, שאלו ואלו דברי אלהים חיים. [ילקו"י על תפילין סי' לב הערה סט. שאר"י א עמ' תיט]. ע מצוה מן המובחר לכתחלה שבבית הכנסת של ספרדים יקראו בספר תורה שנכתב בכתב ספרדי, ובבית כנסת של אשכנזים יקראו בספר תורה שנכתב בכתב אשכנזי, כדי שלא לשנות ממנהג אבותיהם. אולם כל זה להידור מצוה, ולמצוה מן המובחר, אבל מעיקר הדין מותר לספרדי לכתחלה לעלות לספר תורה שנכתב בכתב אשכנזי, וכן להיפך, שאין שינוי צורת האותיות פוסל כלל. ואף שבספרי התורה של הספרדים נוהגים לכתוב אות צד"י ביו"ד הפוכה וכדעת האר"י ז"ל, אפילו הכי כשרים גם לאשכנזים, וכן המנהג פשוט כי כולם אמת ויסודתם בהררי קודש, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והמונע עצמו מלעלות לספר תורה מחשש פסול בגלל צורת האותיות, הרי הוא כמוציא לעז על קדושת ספר התורה ח"ו. וגם תימני רשאי לעלות ולברך על ספר תורה אשכנזי או ספרדי. [ילקו"י על תפילין סי' לב הערה ע']. עא יש להכשיר ספרי תורה אשר חלק מהאותיות שלהם נכתבו בכתיבה אשכנזית, וחלק מהאותיות נכתבו בכתיבה ספרדית. והוא הדין אם חלק מאותיות ח' נכתבו עם חטוטרת וחלקן נכתבו עם גג פשוט, וכדעת רש"י. [ילקו"י תפילין סי' לב הערה עא]. עב אם נמצא בספר תורה מכתיבה ספרדית שהחליפו כמה יריעות שנכתבו בכתב אשכנזי, כשר ואין בזה פסול משום מנומר, כיון ששני הכתבים כשרים. [שם סי' לב הערה עב]. עג אף מי שמניח תפילין שנכתבו בכתב ספרדי, מותר לו לעלות לספר תורה שנכתב בכתיבה אשכנזית, למרות שהתפילין בראשו, ואין בזה משום תרתי דסתרי, וכן להיפך. [שם סי' לב הערה עג]. עד סופר המגיה ספר תורה, ומתקן בו בפירודים ודיבוקים, צריך שיאמר קודם התיקון לשם קדושת ספר תורה, ואם לא ידע שצריך לומר כן, ותיקן בכמה מקומות בפירודים ודיבוקים, ופעמים שינה אות ה' לאות ח' וכיוצא בזה, נכון להחמיר שלא לקרוא בספר תורה זה בפרשת זכור, ופרשת פרה, אלא יקראו בספר תורה אחר, אם לא שיחזור לתקן את כל מה שתיקן שלא לשם קדושת ספר תורה. ובשאר שבתות השנה אין לפסול לקרוא בספר תורה כזה, אם אינו יודע את המקומות שתיקן, שהרי בודאי בשעה שבא לתקן הספר תורה כוונתו היתה לשם קדושת ספר תורה, ומאחר ולא ידוע לו איפוא תיקן בס"ת, יש להקל בדיעבד, ומכאן ולבא לחושבנא טבא. [ילקוט יוסף שם סי' לב הערה עד]. עה אם נמצא פירוד באותיות של פרשיות התפילין, כגון יוד"י האל"ף והשי"ן והעי"ן, שאינם נוגעים בגוף האותיות, ותינוק מכירם וקוראם כהוגן, אפילו אם היתה פרידתן ניכרת להדיא רשאי הסופר לחזור ולתקן האותיות, ואין בזה חשש משום שלא כסדרן. ואין חילוק בין אם נכתבו כהוגן ואחר כך נתפרדו, ובין שנכתבו כן מעיקרא. אבל אם נחלקה האות ונראית כשתי אותיות, כגון שנחלקה אות צ', באופן שהיו"ד שלה נפרדה ממנה, והאות נראית כשתי אותיות י' נ', או שנחלקה אות ש' ונפרדה ממנה י' אחרונה ונראית ע' י', וכן אם נחלקה אות מ' פתוחה ונראית כ' ו', אם אין פרידתן ניכרת להדיא אלא ע"י התבוננות ועיון היטב, מותר לתקנן ולהכשירן על-ידי הכרת תינוק דלא חכים ולא טיפש, ואין בזה חשש משום שלא כסדרן. אבל כל עוד שלא תיקנן פסולין. ואם פרידתן ניכרת להדיא אין להן תקנה, דהוי שלא כסדרן. [ילקו"י סי' לב הער' עה. שאר"י א עמוד תיט ותכו]. עו כל שההפסק והפירוד באות הוא דק מאד שאינו נראה אלא כנגד השמש, מן הדין כשר אפילו בלא שום תיקון, אפילו בפירוד של אות הנראית כשתי אותיות, כגון אות צ' ואות מ'. ומכל מקום המחמיר לתקנו תבוא עליו ברכה. [ילקו"י על תפילין סי' לב הערה עו. שאר"י חלק א עמ' תכא]. עז אותיות חלולות, דהיינו שהסופר כתב בדיו רק סביב האות, ובאמצעה יש חללים רבים, אם אירע ששכחו למלא את האותיות בדיו ונמצא כן באמצע קריאת התורה בשבת, אין להוריד הס"ת, ואם נמצא בימי החול, נכון שימלא את החסר בדיו, ויכול להמשיך לקרוא אף שהדיו עדיין לח. ואם אין שם דיו, ימשיכו בקריאת התורה. [ילקו"י על תפילין סי' לב הערה עז]. עח אפשר לעלות לספרי תורה שבזמנינו, ולברך עליהם ברכות התורה, ולא יהיה לבו נוקפו שמא ספר תורה זה פסול, כפי שהדבר מצוי בבדיקה של הספרי תורה בעת הגהתן – ואם כן נמצאו כל ברכותיו ברכות לבטלה, שאנו סומכים בזה על חזקת הכשרות של הספרי תורה, בצירוף שיטת הרמב"ם שאין הברכה על ספר תורה זה שמברך עליו עתה. ומכל מקום אם נתברר שספרי התורה שבבית הכנסת פסולים, [וכפי שהדבר מצוי בכמה ממחנות הצבא בארץ ישראל], אין לברך על ספרי תורה אלה, עד שיתקנו אותם. [ילקו"י על תפילין סי' לב הערה עח]. עט מעיקר הדין אין חובה לבדוק את ספרי התורה במחשב שיצא לאחרונה, הבודק את כשרותן של הספרי תורה. ומכל מקום נכון והגון מאד לעשות כן. אבל אין לסמוך על בדיקת המחשב במקום הבדיקה על ידי סופר מומחה, כנהוג. [שם סי' לב הערה עט]. פ קהל שיש להם בבית הכנסת ספר תורה גנוב, או שנקנה מבלי משים מגנבים, יש להסתפק אם הקהל יוצא ידי חובת קריאת התורה בספר זה, וכן יש להסתפק אם מותר לברך ברכות התורה על ספר זה. [ילקו"י על תפילין סי' לב הערה פ'.]. פא ס"ת שנמצאו בו שלש טעויות אסור לקרות בו עד שיגיהנו כולו, ואם נמצאו בו יותר מג' טעויות של חיסרון וחילופי תיבות, אולם מיד כשמצאו בו טעות אחת תיקנוהו טרם נמצאה טעות האחרת. ואחר כך שוב מצאו בו טעות, ותיקנוהו, ושוב מצאו בו טעות ותיקנוהו, יש אומרים שצריך להגיה את כולו, ויש שכתבו להקל בזה, שאין צריך להגיה את כולו, ולדינא, יש לצרף סברת הרמב"ם לגבי ספר תורה פסול, ולכן מותר לקרות בו בצבור בברכה. [ילקו"י על הל' תפילין סי' לב הע' פא].

א אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין, אפילו כשחולצם בערב שבת בבין השמשות. [ילקו"י על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סימן כט].

א על פי הקבלה מהקדמונים, נוהגים לכתוב בתפילין של יד שבעה שורות בכל פרשה ופרשה, ובשל ראש ארבעה שיטין, ואם שינה בין בשל יד ובין בשל ראש, בדיעבד לא פסל. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן לה הערה א עמ' תריג]. ב יש מי שאומר שפעמים שאף לכתחילה מותר לכתוב תפילין בפחות משבעה שורות, וכגון אם יש לו רק קלף קצר וארוך שאין יכול לכתוב עליו שבעה שיטין אם לא שיכתוב כתיבה דקה מאד, שאז טוב יותר לשנות מנין השיטין, שהרי בכלל "זה אלי ואנוהו" לכתוב כתיבה גסה במקצת, שלא יהיו האותיות נמחקות במהרה. ואולם ע"פ דברי רבנו האר"י ז"ל נראה שיש להקפיד בדוקא לכתוב בתפילין של יד שבעה שורות, וממילא גם באופן כזה אין להקל לכתוב פחות מז' שורות. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין, סי' לה הערה ב'. במהדורא האחרונה עמוד תריד]. ג נהגו לכתוב במזוזה כ"ב שיטין. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן לה הערה ב]. ד בין שיטה לשיטה בספר תורה יש להניח ריוח כמלוא שיטה. ואף בתפילין ומזוזות נכון לנהוג כן, שהרי עינינו הרואות שאם אין ריוח בין השיטין כמלוא שיטה כמה קלקולים יש, בכ"ף פשוטה שנראית כרי"ש, וכן צואר הלמ"ד שאינו כמו וא"ו אלא כעין יו"ד, או שנכנס לתוך חלל אות שבשיטה שעליה, ולכן יש לדקדק בזה גם בתפילין ומזוזות. [ילקוט יוסף סי' לה הערה ד עמוד תריד].

א מקום הנחת תפילין של יד צריך להיות על הזרוע במקום הקיבורת, שהוא הבשר התפוח שביד (בחלק שבין האציל לכתף), ויהדק הרצועה היטב כדי שהתפילין לא יזוזו ממקומן בכל משך זמן התפלה. וצריך שיהיו התפילין כולן עם התיתורא שלהן על הקיבורת בצד החצי המרפק התחתון של הזרוע, דהיינו בצד הסמוך לאציל [מרפק] היד [למטה], ולא למעלה מזה בצד הסמוך לכתף. ואסור שיהיו התפילין למעלה מהחצי התחתון של הזרוע אפילו כל שהוא. ויהיו התפילין של יד נוטים לצד הלב, וכמו שנאמר, ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ואחר שהידק התפילין על הקיבורת ימשוך הרצועה לזרוע, ויכרוך שבע כריכות שלימות כנ"ל. [מנחות לז. רמב"ם פ"ד מתפילין ה"ב. ב"י וש"ע סי' כז ס"א. ילקו"י על הלכות תפילין תשס"ד, סי' כז הערה א. שארית יוסף א' עמ' שעג]. ב מקום הנחת תפילין של ראש הוא במקום שערות הראש, ואסור שיהיה אפילו חלק קטן מאד מהתפילין על המצח, אלא כולן יהיו מונחות במקום השער, ומכוונות בין העינים. וגם מי שנשרו שערותיו ידקדק מאד בזה שיניח אותן במקום שהיו לו שערות ראשו. ודורשי רשומות אמרו דרך רמז: אין מניחין תפילין אלא "בשבת", ופירש הגאון רבי עקיבא איגר, שהוא ראשי תיבות: במקום שער במקום תפוח, התפילין של ראש במקום שער, והתפילין של יד במקום התפוח שבזרוע. [ילקו"י שם סי' כז הע' ב'. שאר"י ח"א עמ' שעד]. ג מאחר שרבים מן ההמון אינם זהירים בהנחת תפילין של ראש להניחן במקומן, ותפילין של ראש שלהם יורדות על המצח, לפיכך מצוה להוכיחם, ולהודיעם כי שתים רעות עשו, כי מבטלים בכך מצוה יקרה של תפילין, וגם בירכו ברכה לבטלה [אם גם התפילין של יד אינם במקומן הראוי]. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר. [ביאה"ל סי' כז. ואין הולכים אחר הרוב בעניני שיעורים, כשם דלא מהני רוב ברוב ארבעים סאה, ברוב כזית וכדו'. בנין ציון סי' קפ. ילקו"י שם סי' כז הע' ג. שאר"י א' עמ' שעו]. ד מותר להסתכל בראי כדי לראות אם התפילין של ראש מונחין במקומן. ומכל מקום אין צריך להקפיד בזה כל כך, ודי שיבדוק כפי מה שיש ביכולתו שהתפילין יהיו מונחין במקומן, שלא יטה לצדדין. וכן צריך שיהיה הקשר של התפילין (של ראש) באמצע. [הר"ן פרק ב' דעבודה זרה, בשם הגאונים, דמה שאסרו להסתכל בראי היינו רק במקום שאין מסתכלים בראי אלא הנשים, אבל במקום שגם הגברים מסתכלים בראי מותר. וכ"כ הרמ"א (יו"ד סי' קנו). והמהריקריאת שמע (ס"ס קסב). ובנהר מצרים. וראה בילקו"י שם סימן כז הערה ד'. שארית יוסף ח"א עמו' שעח]. ה אם נשאר חלק מהתפילין של ראש המונח על ראשו, תלוי באויר קצת, וכמו שמצוי כן בתפילין גדולים, יוצא ידי חובת המצוה. ובלבד שהתפילין יהיו מונחות כנגד עיקרי השער. ולכתחלה יזהר שלא יחזיק התפילין מהרצועות כדי להניחן על הראש, דאינו כבוד התפילין להחזיקן כך, אלא יחזיק התפילין מהבית והקשר, ויניחן על הראש. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סי' כז הערה ה'. שארית יוסף חלק א עמ' שעח]. ו המנהג הנכון שהיו"ד של קשר התפלה של יד יהיה לצד הלב, והתפלה עליו לצד חוץ. ויש להזהר שלא תזוז היו"ד של הקשר מהתפלה. והזוהר הקדוש החמיר מאד בזה. ולכן יש אומרים שטוב לקשור את היו"ד בגוף התפילין בחוט של גיד, בשעת עשיית התפילין, כדי שלא תזוז לעולם. ויש אומרים שחוט הגיד שסביב התיתורא הוי חציצה בין הזרוע לתפילין. ועל כל פנים יהדק הקשר היטב לתפילין. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד סי' כז הערה ו'. שארית יוסף ח"א עמוד שעט]. ז המנהג הנכון לתקן שהמעברתא שבה הרצועה עוברת, תהא מונחת לצד הכתף, והקציצה לצד היד. [ילקו"י הלכות תפילין מהדו' תשס"ד, סי' כז הערה ז'. שארית יוסף ח"א עמ' שפ]. ח כיון שנאמר בתורה לאות על ידך, צריך שיהיו התפילין על היד ממש, על הבשר, ולא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא בתפלה של יד ולא שנא בתפלה של ראש. ודוקא בתפילין, אבל ברצועות אין להקפיד. ומכל מקום לכתחלה ראוי להניח גם את הרצועות של יד על בשרו ממש. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סימן כז הערה ח]. ט מי שיש לו מכה בזרועו, ואי אפשר לו להניח תפילין של יד אלא בחלק העליון של הזרוע סמוך לכתף, יניח אותן בלי ברכה. ובעל תשובה שיש לו על ידו כתובת קעקע של שתי וערב, וכדו', ומתבייש להניח תפילין על זרועו, שתתגלה הכתובת קעקע, יש לו להניחן בסתר ולהוריד השרוול מיד אחר ההנחה, ואם אי אפשר לו לעשות כן בשום אופן, בשעת הדחק יש להתיר לו להניח תפילין של יד על שרוול חלוקו הדק, דלא גרע ממצטער ממכה שעל בשרו שמותר להניח על הסמרטוטים. ויניח השל יד בלי ברכה, ויברך על של ראש. י ובעל תשובה שיש לו על זרועו כתובת וכן מי שיש לו גבס או תחבושת על ידו, וכל מקום הקיבורת מכוסה בגבס או בתחבושת, יניח התפילין על הגבס, אך לא יברך. ויברך על תפילין של ראש "על מצות תפילין" ויכוין לפטור את התפילין של יד. [וטוב שיכסה את התפילין המונחות על הגבס מפני הרואים]. [ילקו"י הלכות תפילין סי' כז הערה י'. מהדורת תשס"ד עמוד קפ. שאר"י א' עמוד שצב]. יא תפילין של יד מותר להניחם גם מבלי להסיר את השעון יד מעליו, שאין ברצועות דין חציצה לאחר שכרך שבע הכריכות על זרועו, והמחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן כז הערה יא. מהדורת תשס"ד עמוד קפא. שארית יוסף חלק א' עמ' שפה]. יב המגדל שער ראשו כנגד פניו לנוי וליופי (בלורית), אין בזה משום חציצה בתפילין של ראש, ורק ידקדק להניחן במקום גידול השער. ומכל מקום הירא את דבר ה' ראוי לו להימנע מגידול שער הראש, ועל כיוצא בזה המליצו: ויאמר "לקוצרים" ה' עמכם. [ילקוט יוסף הלכות תפילין סי' כז הער' יב. מהדורת תשס"ד עמוד קפג. שאר"י ח"א עמ' שפא]. יג מי שיש לו תחבושת על ראשו, ואי אפשר להוציאה [וכגון שנפצע בראשו וחבשו לו את הראש, וכיו"ב], יניח תפילין של יד בברכה [כרגיל], ויניח התפילין של ראש על התחבושת במקום הנחת התפילין. ויכסה התפילין בטלית וכדומה, מפני הרואים. [תשובת הרשב"א ח"ג סי' רפב. שו"ת ריב"ש סי' קלז. שלחן ערוך סי' כז ס"ד. ילקו"י הלכות תפילין,תשס"ד, סי' כז הערה יג]. יד מי שנשרו כל שערותיו והניח על ראשו פאה נכרית, ומתבייש להסירה בבית הכנסת בעת הנחת התפילין, יש לייעץ לו שיניח תפילין בביתו בבוקר, קודם התפלה, על ראשו ממש בלי הפאה, ויקרא בהם קריאת שמע, ואחר כך יוכל להניחם על הפאה בבית הכנסת ויתפלל עמהם כי יש אומרים שאין הפאה חשיבא כחציצה. [ש"ע סימן כז סעיף ה'. פרי מגדים (מש"ז סק"ה), כף החיים סימן כז אות כז, משנה ברורה סי' כז ס"ק טז. ילקו"י על הלכות תפילין סי' כז הערה יד. במהדורת תשס"ד עמוד קפד. שארית יוסף ח"א עמ' שפג]. טו מי שיש לו נשירה בשערות ראשו, ויש בראשו שערות תלושות מעורבות עם שערות מחוברות, יש ליזהר לכתחלה לסרק ראשו במברשת וכדומה, כדי שלא ישארו שם שערות תלושות. ומכל מקום מעיקר הדין אין בזה חציצה. ואם רחץ את ראשו במים, והשערות עדיין רטובות, טוב לנגבם היטב קודם שיניח תפילין, מפני כבוד התפילין, ובכדי לחשוש לסוברים שיש בזה משום חציצה. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סימן כז הערה טו. במהדורת תשס"ד עמוד קפה. שארית יוסף חלק א' עמוד שפד]. טז תפילין שמשחו על התיתורא שלהם מבפנים חומר הנקרא "לאק", כדי להשקיף את עור התיתורא, שיהיה ניכר מבחוץ שפרשיות מונחות בפנים, תפילין אלו כשרות, ואין לפוסלם מדין חציצה בין התפילין לפרשיות, שכיון שיש בזה נוי לתפילין, הרי זה בכלל מה שאמרו: "כל לנאותו אינו חוצץ". ואפילו אם הלאק נעשה מדבר טמא, אין לפסול התפילין משום דבעינן מן המותר בפיך, שבדבר שאינו הכרחי לתפילין אין בזה חשש כלל. [ילקו"י הלכות תפילין סי' כז הע' טז. מהדורת תשס"ד עמוד קפו. שאר"י א' עמ' שפו]. יז הלכה רווחת שצריך להניח תפילין בשמאל, וכמו שדרשו חז"ל ממה שנאמר וקשרתם, וסמיך ליה וכתבתם, מה הכתיבה בימין אף הקשירה בימין, וכיון שהקשירה בימין ההנחה היא בשמאל [שביד ימין קושר התפילין על יד שמאלו]. או משום שנאמר והיה לאות על ידכה, יד כהה, רוצה לומר היד השמאלית שהיא חלשה. לפיכך מי שהניח תפילין בימינו, אף בדיעבד לא יצא. והאיטר שכל מלאכתו וכתיבתו נעשית ביד שמאל, צריך להניח תפילין ביד ימין, שהיא יד כהה [חלשה] שלו, ונחשבת כשמאל שלו. [ואין צריך לחוש להחמיר ולחזור ולהניח תפילין אחר התפלה גם ביד שמאל]. ואם הניח תפילין בשמאל, אף בדיעבד לא יצא. [מנחות לו: רמב"ם פרק ד' מהלכות תפילין הלכה ב'. טור ושלחן ערוך סימן כז. ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן כז הערה יז. שארית יוסף חלק א' עמוד שפז]. יח מי שכותב בשמאל, וכל מלאכתו עושה בימין, היד שכותב בה נחשבת לימין, ומניח תפילין ביד האחרת, וכדרשת חז"ל מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ואם רוב מעשיו בשמאל וכותב בימין, מניח תפילין ככל אדם בשמאל, שלעולם הולכים אחר היד שכותב בה לחושבה כימין. וזו היא דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. ומכל מקום הואיל ויש הרבה פוסקים שחולקים וסוברים שיש ללכת אחר היד שעושה בה את רוב מעשיו, שהשניה היא יד כהה, טוב שאחר התפלה יניח התפילין גם ביד האחרת ויקרא בהן קריאת שמע, ויוצא ידי חובת המצוה לכל הדעות. ואף בתפילין של רבינו תם טוב להחמיר היכא דאפשר להניח ב' זוגות תפילין. [שלחן ערוך סימן כז סעיף ו'. ילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סימן כז הערה יח. שארית יוסף חלק א' עמוד שפח]. יט נער שהיה רגיל לכתוב ולעשות מעשיו ביד ימינו, כדרך כל אדם, ואחר כך הרגיל עצמו לכתוב בשמאל, יניח תפילין בשמאל כדרך כל אדם, שהואיל ולא היה איטר משנולד, אלא רק הרגיל עצמו לאחר מכן, אין עליו דין איטר. [מרדכי הלכות קטנות מנחות לו: בית יוסף סימן כז. מגן אברהם סימן כז סק"י. ילקוט יוסף על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סימן כז הערה יט. שארית יוסף חלק א' עמוד שפח]. כ איטר יד שאין לו תפילין שהקשר של תפלה של יד בצד ימין, כפי שצריך האיטר להניח, היכא דלא אפשר לשנות הקשר, בשעת הדחק כזו יניח התפילין של יד כמו שהיא, ומניח הקציצה בימין לצד הכתף, והמעברתא לצד היד, וקשר היו"ד יהיה לצד פנים כדי שיהיה כנגד הלב. וכן להיפך, מי שאינו איטר ומניח תפילין של איטר, מניח בשמאלו הקציצה לצד הכתף, והמעברתא לצד היד. וכן מי שיש לו ספק שצריך להניח בב' ידיו, ואין ידו משגת לקנות ב' תפילין, ולעשות תפילין של יד אחד שהקשר יהיה לצד ימין, ואחד שהקשר יהיה לצד שמאל, דיוכל להניח תפילין של יד שמאל ביד ימין. אלא שלכתחלה בודאי שראוי שאיטר יניח תפילין של יד שהקשר לצד הלב. [שלחן ערוך סימן כז סעיף ב'. ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן כז הערה כ'. שארית יוסף חלק א' עמוד שפט]. כא חולה שידו הימנית משותקת לגמרי, צריך להניח תפילין על-ידי בניו, או על- ידי אחרים, אפילו אם יצטרך לשלם להם איזה סך עבור טיפולם הקבוע בו. ויניחו לו התפילין על ידו השמאלית, ככל אדם. ואם אין לו מי שיניח לו תפילין אלא אשתו או בנותיו, יכול להניח תפילין על ידן, אך לכתחלה ישתדל שאיש יקשור לו תפילין. [מהר"ם שיק (או"ח סי' טו). בשמים ראש (סי' ק). שבט הלוי חלק א (סימן ח). ילקוט יוסף על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סימן כז הערה כא. שארית יוסף חלק א' עמוד שצ]. כב גידם שאין לו יד, רק זרוע של יד שמאל, יניח תפילין על הזרוע בלי ברכה. ואם אין לו גם זרוע, [שנקטעה ידו לגמרי] יניח תפילין של ראש בלבד, ויברך על מצות תפילין. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין, מהדורת תשס"ד, סימן כז הערה כב. שארית יוסף חלק א' עמוד שצא].

א אסור להניח תפילין בשבת וביום טוב וביום הכפורים. [ואם תפילין הוו מוקצה בשבת, ואם מותר להניחן בשבת שלא לשם מצוה, ראה בילקוט יוסף שבת כרך ב', עמוד תל]. [ילקו"י תפילין סימן לא הערה א. ושארית יוסף ח"א עמוד תיג]. ב אין מניחין תפילין ביום טוב שני של גלויות. [ילקו"י תפילין סי' לא הע' ב'. שאר"י ח"א עמ' תיד]. ג תושב ארץ ישראל היוצא לחו"ל על מנת לחזור מיד, ושוהה שם חודש או חודשיים, והוא אדם עצמאי שיוצא לסחורה או בשליחות מוסד ללא הגבלת זמן, עליו לנהוג בדין יו"ט שני של גלויות כבני ארץ ישראל לענין תפלה. ויניח תפילין בביתו בצינעא, ויקרא בהם קריאת שמע. [ורק לענין עשיית מלאכה עליו להחמיר ואפילו בצינעא]. [פר"ח סי' תצו. ילקו"י על תפילין סי' לא הע' ג'. שארית יוסף א עמ' תיד]. ד אולם שליחי מוסדות הנמצאים בחוץ לארץ לתקופת שליחות של שנה או יותר, כל עוד הם נמצאים בחוץ לארץ עליהם לנהוג לגמרי כבני חוץ לארץ, ולא יניחו תפילין ביום טוב שני של גלויות. אף ביום טוב האחרון של סוכות. [דמאחר שעקרו דירתם לחו"ל יחד עם משפחתם, אף שדעתם לחזור דינם כבני חו"ל בין להקל בין להחמיר. וכ"כ באבקת רוכל (סי' כו). וראה בילקו"י על הל' תפילין סי' לא הערה ד'. ובשאר"י חלק א' עמ' תיד]. ה גם מי שלא נימול [כגון כשמתו אחיו מחמת המילה], אין לו להניח תפילין בשבת וביום טוב, דאף על פי שאין לו ב' אותות בשבת, מכל מקום בעל אות הוא, אלא שמצד סכנתו ואונסו נתבטל ממנו האות, אבל לעולם מצווה ועומד הוא. [ילקו"י על תפילין סימן לא הערה ה'. שארית יוסף חלק א' עמוד תטו]. ו המנהג פשוט שאין מניחין תפילין בחול המועד, ואף מי שנהג בחוץ לארץ להניחן, כשבא לארץ ישראל צריך לנהוג כמנהג ארץ ישראל. [ילקו"י על הלכות תפילין סי' לא הע' ו. שארית יוסף ח"א עמוד תטו]. ז המתפלל בבית כנסת של אשכנזים [בחו"ל] שכולם מניחין שם תפילין בחול המועד, יש אומרים שאין לו להתפלל שם בלא תפילין, משום לא תתגודדו. ולכן לדעתם יניח שם תפילין בלא ברכה. ולדינא נראה שאין לחוש בזה לאיסור לא תתגודדו, ויתפלל שם בחול המועד כפי מנהגו בלא תפילין. [ילקו"י הלכות תפילין, מהדו' תשס"ד, סי' לא הערה ז]. ח ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, יש אומרים שיניח תפילין בכל יום, גם באותו יום שעושה אותו לשבת מספק. והנכון שקודם שיניח יעשה תנאי ויאמר, שאם היום שבת הרי הוא מכוין לרצועות בעלמא, ולא לשם מצוה. [ילקו"י הלכות תפילין סימן לא הערה ז'. מהדורא חדשה עמוד תעד].

א מצוה זו היא חובת גברא, כלומר, חיוב על האדם הלובש בגד עם ד' כנפות להטיל בו ציציות. וכל זמן שאינו לובש הבגד אינו חייב להטיל בו ציציות. ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית. [ילקוט יוסף הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד שמד. ושארית יוסף ח"א עמוד רסח]. ב הלובש כמה בגדים עם ד' כנפות, אם דעתו בשעת הברכה ללבוש כמה טליתות, די בברכה אחת. אבל אם לא היתה דעתו כן בעת הברכה, מברך על כל טלית וטלית. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד שמו. מהדורת תשס"ו עמוד רמו]. ג אם מחליף הציציות בציציות מהודרות יותר, אינו חוזר לברך. [ילקו"י ציצית, עמוד שמז]. ד עשה טלית לצורך תכריכין, אף על פי שלפעמים לובש הטלית בחייו, פטור מלהטיל בו ציציות. [ילקו"י הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד שמח. ובמהדו' תשס"ו עמו' רמז].

א דרך זריזות ונקיות להרגיל עצמו לפנות בוקר וערב, דהיינו קודם תפלת שחרית, וקודם מנחה וערבית, שהוא גם דרך נקיות. ואם אינו יכול לפנות ילך ד' אמות, וישב ויעמוד עד שיפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים. וגם בהיותו שוכב על מטתו בלילה, אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו, יתאזר לקום ולא יתעצל ולא יתרשל מחמת הקור. [שארית יוסף ח"א עמ' כה. ילקו"י על הל' השכמת הבוקר עמ' רנב. ושם בהערה עמ' רנג, הסובל מקלקול קיבה העצה היא שלא ילך הרבה לבית הכסא]. ב אמרו חז"ל (במסכת מכות טז:): כל המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. ולכן אם נתעורר לו צורך לצאת לנקביו, בין לגדולים בין לקטנים, לא ישהה עצמו, אלא ילך ויצא לנקביו מיד. ובקטנים יש בזה עוד חשש משום עקרות. ולכן גם בהיותו שוכב על מטתו בלילה, אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו, יתאזר לקום, ולא יתעצל מחמת החושך או הקור. [כנ"ל בסימן ב']. וצריך ליטול ידיו כדי לברך "אשר יצר". [ואם חושש שעל ידי שיטול ידיו לא יוכל לחזור לישן, ינקה ידיו במידי דמנקי ויברך אשר יצר, ויסמוך על הנטילה שיטול אחר כך בבוקר בברכה, עם הקיצו משינתו, שהרי מעיקר הדין מותר לומר דברים שבקדושה אחר ניקוי ידיו במידי דמנקי]. [ילקו"י על הל' השכמת הבוקר עמ' רנד. שארית יוסף חלק א' עמוד לד]. ג ואמנם המונע עצמו מלהפיח, אינו עובר באיסור בל תשקצו. ולכן מותר להעמיד עצמו מלהפיח במקום שיש שם אנשים, כשהדבר גורם לו בושה, או גורם צער לאחרים. וכן צריך להזהר כשמניח תפילין [וכשהם עליו] שלא יפיח בהם. ואם אינו יכול להעמיד עצמו ומוכרח להפיח, יזיז מעט את התפילין וינתקן ממקומן, ואחר כך יחזירן. [שם עמוד רנה]. ד אין ראוי להשהות צואת החוטם, מדכתיב נשמת רוח חיים באפיו. [שם עמוד רנו]. ה הנמצא באמצע שמיעת קריאת התורה, או באמצע שהוא קורא את המגילה, או קריאת ההלל, ונתעורר בו צורך לנקביו, יסיים הענין שעוסק בו ואחר כך יצא לנקביו. ואפילו אם אינו יכול להחזיק עצמו עד כדי שיעור הליכת פרסה [דהיינו שעה ושתים עשרה דקות], גם כן אינו צריך להפסיק, כל שאינו עובר בבל תשקצו, דהיינו שאינו נדחק להוצאת הנקבים. וכן אם נצרך לנקביו באמצע שהוא מוסר שיעור ברבים, או מלמד תורה לתלמידים, וחושש שמא יתבטלו מלימודם מחמת כן, אין צריך להחמיר לצאת מיד לצרכיו. אולם אם היה עוסק בתורה ונצרך לנקביו, אם יודע בעצמו שאינו יכול להחזיק עצמו עד שעה וחומש, נכון יותר שיפסיק ויצא לנקביו מיד. אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור הליכת פרסה, או אפילו אם היה מסופק אם יכול להחזיק עצמו עד שעה וחומש, רשאי להמתין עד שיסיים הענין, ואחר כך יצא לנקביו. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד, עמוד רנו. שארית יוסף חלק א' עמוד לה. ילקו"י על הלכות קריאת התורה במילואים]. ו לא ישב במהרה ובחוזק, ולא יאנוס לדחוק את עצמו יותר מדאי. ולא יפנה בעמידה, ולא ימהר לצאת מבית הכסא עד אשר ברור לו שאינו צריך עוד. [שאר"י ח"א עמ' לה. ילקו"י הל' השכמת הבוקר עמוד רנח]. ז בזמן רבותינו חכמי התלמוד היו נוהגים לומר קודם שנכנס לבית הכסא "התכבדו מכובדים וכו"'. וכיום עדיף שלא לאומרו, אחר שמרן השלחן ערוך כתב שיש בזה משום יוהרא. [ולדעת האר"י ז"ל גם כיום אפשר לאומרו, שעל ידי אמירת התכבדו מכובדים אדם ניצול שלא להרהר בדברי תורה בבית הכסא.]. ועל כל פנים ביום הכפורים שאנו דומים למלאכים, רשאים לומר התכבדו מכובדים קודם הכניסה לבית הכסא. [שם עמוד רנח. ושאר"י א' עמו' כו]. ח היוצא לנקביו צריך לנהוג בצניעות בבית הכסא, ויצמצם בגילוי גופו רק מה שמוכרח לו לגלות שלא לטנף בגדיו. ואף על פי שאמרו בגמרא שלא יגלה מלאחריו יותר מטפח, ומלפניו טפחיים, בזמן הזה שבתי הכסאות שלנו יש בהם מחיצות ודלת סגורה, אין להקפיד בשיעור הנז'. ומכל מקום יגלה רק מה שמוכרח. ויזהר לנהוג בצניעות גם בלילה, ויסגור הדלת אפילו בחושך, משום צניעות. וכל אדם צריך להזהר בזה, ולא רק תלמידי חכמים. ואף להטלת מי רגליו יהא צנוע. ואפילו אם מחמת שמחפש מקום צנוע צריך להשהות עצמו מעט, אין לחוש בזה משום איסור בל תשקצו, וגדול כבוד הבריות. אך אם יש שם ריח רע וקשה לו מאד לעשות שם צרכיו זולת אם יפתח הדלת, יש להקל בזה כשאין שם מי שרואהו. וגם קטן בר הבנה טוב להרגילו שיהיה צנוע בבית הכסא, ושלא ידבר שם. [שם עמוד רס. שארית יוסף חלק א' עמוד כז]. ט הנמצא בבית הכסא, אין לו לדבר עם חבירו הנמצא בחוץ, או להשיב לקריאה טלפונית, ושאר דיבורים. ומכל מקום השומע קול צלצול טלפון, ויש לו ספק אם הוא ענין של הפסד ממון, או חולי, וכיוצא בזה, נראה שהמיקל לענות לטלפון יש לו ע"מ שיסמוך, אך יקצר בדבריו עד כמה שאפשר. אבל בלא זה אין לדבר בבית הכסא כלל, אפילו אין שם אלא בני הבית בלבד. ואם צריך לדבר בענין השייך לבית הכסא, וכגון לבקש מים לניקוי, מותר לדבר עם חברו בבית הכסא לצורך זה. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמ' רסג. ומה שמרן אאמו"ר ביביע אומר ח"א (או"ח סימן א') לא הביא דברי מרן בסי' פח סעיף ב', דדברים של חול מותר לאומרם בבית הכסא בלשון הקודש, הוא מפני שסמך על מה שהעתיק לשון הרמב"ם, שהוא כלשון הש"ע, והתם איירי מצד לשון הקודש בבית הכסא]. י נאמר בתורה: והיה מחניך קדוש. לפיכך אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא, וכל שכן שאסור לדבר ד"ת בבית הכסא, או לומר שם דברים שבקדושה, ואפילו בלשון לעז. [ובלאו הכי אף בדברים בטלים יש להמנע מלדבר בבית הכסא]. ולכן בהיותו בבית הכסא טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור בדברי תורה, וכן יכול לעיין שם בעיתון דתי, שאין בו דברי תורה כלל. [ואף על פי שהכתב בעתון הוא כתב אשורי, מעיקר הדין מותר להכניסו לביהכ"ס כדי למנוע ממנו הרהור בד"ת]. ובשבת שיש מצוה שלא להרהר בעסקיו, [אף דאינו איסור מצד הדין], יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע. [ילקוט יוסף על השכמת הבוקר עמוד רסה]. יא יש ליזהר שכאשר בונים בית חדש, ובונים בית כסא, יש לבנותו רחוק מהחדר שבו יושבים ועוסקים בתורה, שלא יגיע להם ריח רע וכו', וגם כדי שלא ישמע דברי תורה בעת שהותו בבית הכסא. וכל שכן כשבונים בית כנסת או בית מדרש שיש להרחיק את מבנה בית הכסא מבית הכנסת, כדי שהשוהים בבית הכסא לא ישמעו דברים שבקדושה ויבואו להרהר בהם בבית הכסא. ואמנם אם אירע דבר זה, מותר להכנס לבית הכסא לעשות צרכיו, דהוי בגדר אונס, אך יסיח דעתו מהדברים שבקדושה, כגון על ידי שיחשוב שם בחשבונות וכדומה. ויקפידו תמיד שלא יהיה ריח רע נודף לבית הכנסת, וכל שכן בשעה שמתפללין. [ילקו"י על הל' השכמת הבוקר, תשס"ד, עמוד רסו]. יב אף על פי שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא, מכל מקום מותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ כדי להנצל מאיסור הרהור אשה וכדומה. שהרהור בדברי תורה במקום מטונף הוא מדרבנן, וכדי להנצל מאיסור חמור יותר מותר לעבור על איסור קל יותר. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד, עמוד רסט]. יג לכתחלה אין להכנס לבית הכסא כאשר יש בכיס בגדו ספר קודש קטן, ולכן קודם שיכנס לבית הכסא יניח את הספר מחוץ לבית הכסא ויכנס לשם. אולם אם הוא נמצא במקום של גוים ואי אפשר לו להניח את הספר מחוץ לבית הכסא, וכל כיוצא בזה, מותר לו להכנס לבית הכסא כשהספר מונח בכיס בגדו. ומכל מקום מותר להכנס לבית הכסא עם תמונה של רב, שאין בתמונות אלו שום קדושה, אף שאין לנהוג בהם מנהג בזיון. [ולדידן מותר לשבת על ספסל שיש בו ספרי קודש הנדפסים בדפוס שלנו, ואין צריך להעמידם. והאשכנזים מחמירים בזה]. [ילקו"י השכמת הבוקר עמוד רסט. ושם בהערה הזמנות שנדפסו בכתב אשורי אם מותר להשליכן לאשפה. ועוד שם עמוד רעז, אם מותר לישב על ספסל שיש עליו ספרי קודש. ועוד שם עמוד רפ, להניח ניירות בתוך ספרי קודש. ועוד שם, שמותר לכתוב ד"ת על ספר קודש פתוח, אך אסור להגן על עצמו מפני השמש בספר קודש. ושם עמוד רפא, שמותר להכנס לבית הכסא עם תמונת רב.]. יד ואמנם יש ליזהר מאד בקדושת הספרים, ומי שאינו נזהר בקדושתם, כגון שנותן גרף של רעי באותו חדר שהספרים שם, לצורך הילדים הקטנים, וריח רע מגיע בכל החדר שהספרים שם, עליו נאמר שגופו נעשה מחולל על הבריות, ועליו נאמר כי דבר ה' בזה. ונהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים לאור נר של שבת משום בזוי מצוה. ואפילו ברחוק קצת אסור משום בזוי מצוה, אחר שהאור הוא של מצוה. [ילקו"י שם עמוד רפא]. טו העוסק בתורה ונמצא באמצע בירור הלכה, אף על פי כן מותר לו להכנס לבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה. אך ישתדל להסיח דעתו מהספק שיש לו בהלכה, ויתן דעתו לדברים אחרים. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד, סימן ג', עמוד רפב]. טז אין לקרוא ספרי דקדוק שנתחברו על ידי גדולי תורה, בלשון הקודש, בבית הכסא, אחר שהדרך בהם היא להגיע לידיעה מדוקדקת על ידי פסוקים, ויבוא להרהר במקרא. וכן אסור לכתוב בבית הכסא שירים בחרוזים בלשון תלמוד, שבודאי יבוא להרהר קצת בדברי התלמוד. [ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת שנת תשס"ד, סי' ג' הערה טז, עמוד רפב]. יז מעיקר הדין מותר להרהר בצרכי צדקה בבית הכסא [ובבית המרחץ], ולחשב שם חשבונות של מצוה, ולהרהר בצרכי שבת, צרכי הסוכה, ואף לתת צדקה בבית המרחץ. [שאר"י עמ' כט. ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמוד רפג]. יח יזהר לקנח עצמו היטב בנייר, ואחר כך ירחץ במים, שעיקר הרחיצה היא במים. ומי שהוא איסטניס ינקה עצמו היטב בנייר [טואלט] רטוב. ואם אין לו מים כלל, ינקה עצמו בנייר טואלט היטב היטב. ואף על פי שמרן כתב שאין לקנח בדבר שהאור שולט בו, כבר נהגו להקל כיום לקנח בנייר. [שארית יוסף חלק א' עמוד ל', ובילקו"י ח"א מהדורת תשמ"ה, עמוד ק', ובשבת כרך ב' עמוד רעו, ובילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמוד רפד]. יט טוב להקפיד בקטן שהגיע לחינוך שיהיה גופו נקי אחר עשיית צרכיו. ואמנם מותר לחנך את הקטנים לברך ולומר פסוקים ודברי תורה אף אם יודע שאינם מקנחים את עצמם יפה. ומותר גם לשבת לצידם ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך, ובלבד שלא יהיה שם ריח רע. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמוד רפה]. כ לא יקנח ביד ימין. ואיטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא. ויש אומרים שכל זה במקנח ביד, אבל אם מקנח באמצעות נייר, אין להקפיד בזה. [ילקו"י שם עמוד רפו]. כא המטיל מי רגלים על גבי קרקע, לא יטיל בעמידה, מפני הניצוצות הניתזין על מנעליו, אם לא שיעמוד במקום גבוה או על גבי עפר תיחוח. ובבתי כסאות שלנו אין להקפיד בזה. [שהרי אין את החשש הנז']. [ילקוט יוסף הלכות השכמת הבוקר מהדו' תשס"ד עמו' רפו]. כב יזהר בעת שמטיל מים שלא לאחוז במילתו, אלא מן העטרה ולמטה, גם אם הוא מטיל מים במקום שיש לו פחד, כמו בראש הגג וכדומה. אך בנשוי ואשתו עמו [בזמן טהרתה] מעיקר הדין מותר, וממדת חסידות להחמיר. [ילקו"י השכמת הבוקר, תשס"ד עמוד רפז]. כג יש להחמיר לכתחלה שלא להכניס אוכלים ומשקים לבית הכסא אפילו הם צרורים וחתומים בקופסא סגורה, ולכן אין להצניע קופסאות מאכל סגורים בחדר השירותים. אבל בדיעבד יש להתירם אפילו אין בהם הפסד מרובה. ואם יש לו בכיס בגדו אוכלים, ורוצה להכנס לבית הכסא, אם אין לו מקום להניחם, מותר להכנס בהם לבית הכסא. ואוכלים שאינם מחופים שהוכנסו לבית הכסא, כגון פירות, נכון לרוחצם ג' פעמים, ואם אי אפשר מותרים בדיעבד. וממדת חסידות טוב שלא לאוכלם. [שארית יוסף ח"א עמוד ל'. ע"פ המבואר בשו"ת לב חיים ח"א סי' סו, ויביע אומר ח"ג חאו"ח סי' א' אות ו', וח"ד או"ח סי' ה' אות ג']. כד לכל הדיעות מותר להכנס לבית הכסא כשיש תרופה בכיס בגדו. אולם תרופות שיש בהם מתיקות ומוצצין אותן, יש לנהוג כמבואר בסעיף הקודם. [ילקו"י השכמת הבוקר עמ' רצ]. כה יכול לסדר מטתו כפי שירצה, אך היכא דאפשר טוב שיסדר המטה באופן שראשה יהיה למזרח ומרגלותיה למערב. [ילקו"י שם עמוד רצא. ושאר"י ח"א עמוד כ'].