חודש: יולי 2020

א חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ואם יאכל ג' סעודות ביום, הרי שיוצא ידי חובת מאה ברכות בתפלות ובברכת המזון. ויש אומרים שחיוב מאה ברכות בכל יום הוא מן התורה, ויש חולקים ואומרים שהוא מדרבנן. ויש שכתבו שטעם המאה ברכות הוא כדי להגן על צ"ח קללות שבמשנה תורה, וכתיב כל חולי וכל מכה, הרי זה מאה. ונכון להוסיף על המאה ברכות. [ילקוט יוסף ספר על ברכות השחר ופסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד, עמוד מ']. ב בשבת וביום טוב שחסרות לו ברכות בתפלה, צריך שישלימן בברכות על פירות ומגדנות. ואם אין לו פירות ומגדנות, יברך על לימון ברכת הנותן ריח טוב בפירות, [לאחר שישפשף בקליפה ויצא ממנו ריח טוב], ועל עצי בשמים, ועל עשבי בשמים, בליל שבת, ולמחרתו. ואם לא השלים בזה למאה ברכות, יוצא במה שיכוין לשמוע ברכות התורה שמברכים העולים לספר תורה, וברכות ההפטרה. וכן ביום הכפורים יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכות כנז'. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות ברכות השחר ופסד"ז, סימן מו הערה ב]. ג את חשבון המאה ברכות מונים מערב ועד ערב, בליל שבת ויומו. וראוי שכל אחד ימנה את הברכות שמברך בשבת, כדי שיגיע למנין מאה ברכות. ואם יודע לקרוא את ההפטרה היטב, יעלה מפטיר וירויח הברכות של ההפטרה. וכן אם עולה כשליח צבור מרויח הברכות של החזרה. [שם]. ד ולכן מי שהאריך בסעודה שלישית של שבת וכבר שקעה החמה, אך על פי כן הברכות שמברך בסעודה עם ברכת המזון עולות לו למנין מאה ברכות של יום שבת, שהרי הכל מתוספת שבת הוא. ורק אם התפלל ערבית של מוצאי שבת, אין הברכות שמברך לאחר מכן מצטרפות לחשבון מאה ברכות של יום שבת. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מו הערה ד עמוד מו]. ה גם הנשים צריכות להשתדל לברך מאה ברכות בכל יום, מאחר וחיוב מאה ברכות בכל יום אין לו זמן קבוע, והוא חיוב מתחדש מידי יום ביומו, וממילא אין שום סיבה לפטור את הנשים מחיוב זה, שלא נפטרו הנשים אלא ממצוות שהזמן גרמא. ואף על פי שהנשים אינן חייבות להתפלל ג' תפלות ביום, וגם אסור להן לברך ברכות פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע של שחרית וערבית, מכל מקום צריכות להשלים מאה ברכות בברכות שתברכנה על מגדנות, וכן הרי הן רשאות להתפלל גם מנחה וערבית [תפלת שמונה עשרה] ולהשלים מאה ברכות. וכן ברכות השחר וברכות התורה, ברכת על נטילת ידים והמוציא, וברכת המזון. [ילקו"י שם עמוד מז]. ו יש אומרים שמי שאין לו אפשרות לברך בכל יום מאה ברכות, יוצא ידי חובה בעניית אמן אחר ברכות השליח צבור בחזרת השליח צבור, וכן יוצא ידי חובה באמירת "ויציב ונכון" [דמועיל לו לט"ו ברכות], ובאמירת "אין כאלהינו" שאומרים בכל יום בסיום התפלה, וכן האומר מודים בכוונה הראויה מועיל לו במקום מאה ברכות. וכן האומר ט"ו שיר המעלות עולה לו למנין מאה ברכות, אחר שכל אלה דברי שבח גדולים הם לבורא יתב', ונחשבים כברכות. אולם מדברי מרן הבית יוסף נראה שכל זה אינו מועיל, ולכן לכתחלה על כל אחד להשתדל בכל עוז להגיע גם בשבתות וימים טובים למאה ברכות. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, עמוד נ', סי' מו הערה ו]. ז כיון שבשבת ויום טוב חסרים כמה ברכות, יש להשתדל לברך על מיני מגדנות, או ברכת הריח, כדי להגיע למאה ברכות. וטוב שיברך על הבשמים ברכת הריח קודם הקידוש, וגם אחר ברכת המזון. ואמנם היודע בעצמו שהוא עתיד להריח אחר ברכת המזון, אפילו אם הסירו הבשמים מעל השלחן וחזרו והביאום על השלחן אחר ברכת המזון, אינו רשאי לברך עליהם, אם לא הסיח דעתו מהם. ואף על פי שיש אומרים שברכת המזון נחשבת היסח הדעת לענין ברכת הריח, מכל מקום כיון שיש חולקים, לא יהא אלא ספק וקיימא לן ספק ברכות להקל. [ילקו"י סי' מו הערה ז, עמוד נב]. ח כשמגישים פירות בסעודות שבת ויום טוב לברך עליהם, מותר להניחם עד לאחר ברכת המזון כדי לברך לפניהם ולאחריהם, ולהשלים מנין מאה ברכות, ואין לחוש בזה לאיסור גורם ברכה שאינה צריכה. שבמקום מצות מאה ברכות מותר לגרום לברכה שאינה צריכה [דחשיבא כברכה הצריכה]. וטוב שיצווה לבני ביתו להביאם לפניו רק לאחר ברכת המזון. והנוהגים לברך על דגים וכיו"ב לאחר הקידוש קודם ברכת המוציא, יש להם על מה שיסמוכו. [ילקו"י תשס"ד, ספר הל' פסד"ז, סי' מו הע' ח, עמו' נג]. ט הרוצה להשלים מנין מאה ברכות בשבת וביום טוב, מותר לו לברך ברכת האילנות בשבת, ואין לחוש למי שהחמיר בזה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מו הערה ט, עמוד נד]. י כבר ביארנו לעיל (סימן ה') שיש ליזהר הרבה בשעת אמירת הברכות לכוין פירוש התיבות, ושלא יחסר מהן שום תיבה או אות, כי ענוש יענש, ובפרט כשמזכיר שם ה' בפיו, שיירא מאד ויזדעזעו איבריו מפחד ה' והדר גאונו, אשר האדם ילוד אשה ומזכיר את השם הקדוש הגדול הגבור והנורא, אשר מלאכים קדושים ונוראים פוחדים ורועשים ומתרגשים בהזכירם אותו, ויקח קל וחומר בן בנו של קל וחומר לנפשו. ויזהר בכל עת שמוציא את שם ה' בשפתיו שיהא באימה וביראה ופחד. [שם עמ' נה]

א טוב ונכון אם יוכל האדם שלא לדבר דברים בטלים עם הקיצו, ותהיה תחילת דיבורו בעומדו משנתו במצוה, לברך ליוצר נשמתו, ברכות השחר וברכות התורה בתחלה, ואחר כך סדר התפלה. [ילקוט יוסף, ספר על הל' ברכות התורה ופסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד, עמוד א] ב בברכת אלהי נשמה יש להפסיק מעט בין אלהי לנשמה, שלא ישמע שהנשמה היא אלוהיו. ואין לומר טהורה היא, רק טהורה, אתה בראתה וכו'. וכן המנהג. [שם, עמוד א]. ג מנהגינו לומר בברכת המכין מצעדי "גָבר" הגימ"ל בקמ"ץ. וכן מברכים שלא עשני"עָבֶד" העי"ן בקמ"ץ. ויש נוהגים לברך בנוסח "אשר הכין מצעדי גבר". אולם אין לנו לשנות מהמנהג, אלא יש להמשיך לברך המכין מצעדי גבר. [ילקוט יוסף, ספר על הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד, עמוד א] ד בברכת שעשה לי כל "צרכי" יש לומר הכ"ף בחיריק, וכ"ף דגושה. [שם, תשס"ד עמוד ב] ה בברכת המעביר חבלי שינה מנהגינו לומר בלשון יחיד, "מעיני ותנומה מעפעפי וכו"'. וכן בהמשך: שתרגילני בתורתך, ותדביקני וכו', הכל בלשון יחיד. ומכל מקום מי שהורגל לומר ברכה זו בלשון רבים, המעביר חבלי שינה מעינינו ותנומה מעפעפינו, יש לו על מה שיסמוך. [שם עמוד ג] ו טעה והקדים ברכת זוקף כפופים לברכת מתיר אסורים, שוב לא יברך ברכת מתיר אסורים. ואף שיש חולקים על זה, מכל מקום ספק ברכות להקל. [ילקו"י, ספר הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמו' ד] ז טעה והקדים ברכת שלא עשני אשה קודם שבירך ברכת שלא עשני גוי, ושלא עשני עבד, אף על פי כן רשאי לברך לאחר מכן שלא עשני גוי ושלא עשני עבד, ויש לו על מה שיסמוך. [שם עמ' י'] ח יש לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב בהן כלל, כגון שלא שמע קול תרנגול, או שלא לבש מלבושיו, ולא חגר חגורתו, שהברכות הן על מנהגו של עולם. ואף על פי שאין זו דעתו של מרן השלחן ערוך, מכל מקום הואיל ופשט המנהג לברך, ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן. ומה גם שכן דעת רבותינו המקובלים. [ילקו"י, ספר הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד יא] ט לפיכך הניעור כל הלילה מברך כל ברכות השחר, מלבד ברכת "על נטילת ידים", ו"אשר יצר". ורק אם הוצרך לנקביו יברך אשר יצר, אבל נוטל ידיו בלי ברכה, שכבר פשט המנהג לברך בשחר כל ברכות השחר אף שלא נתחייב בהם. [ילקו"י, ספר על הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד יג] י מי שדעתו ללכת לישון אחר חצות הלילה, אינו מברך ברכות השחר אחר חצות לילה, אלא מברך בבוקר בקומו משנתו, וכן המנהג. [ילקו"י, ספר על הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד טו] יא מי שנשאר ער כל הלילה, צריך לברך ברכות התורה בעלות השחר [שהוא שעה ושתים עשרה דקות בשעות זמניות קודם זריחת השמש]. ולא יברך קודם עלות השחר, אלא ימתין עד שיעלה עמוד השחר. ואם היה עוסק בתורה, והגיע זמן עלות השחר, ראה להלן בסימן מז. [ילקו"י שם עמוד טו] יב יש נוהגים שביום הכפורים ובתשעה באב אין מברכים ברכת "שעשה לי כל צרכי", שנתקנה על לבישת נעלים, (כמבואר בברכות דף ס:), וימים אלו אסורים בנעילת הסנדל, לכן אין מקום לברך ברכה זו. אולם יש אומרים שצריך לברך ברכה זו גם בימים אלה, שעל מנהגו של עולם הוא מברך, והברכה היא גם על שאר צרכים, ועוד שרגילים לנעול נעלים שאינם של עור, שמותרים גם בימים אלה, וגם יש נועלים מנעלים של עור במוצאי יום הכפורים ובמוצאי תשעה באב עם צאת הכוכבים. וגם יש פוסקים שהעידו שכן המנהג, וידוע שבמקום מנהג אין אנו חוששין לספק ברכות, לפיכך אפשר לברך ברכה זו גם בתשעה באב וביום הכפורים. [ילקוט יוסף, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד טז] יג ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה, וברכות ההודאות אינן פותחות בברוך. ומכל מקום טוב ונכון להסמיך ברכת אלהי-נשמה לאשר יצר, או לברכה הפותחת בברוך. אך אין למחות במי שעושה כדעת מרן השלחן ערוך ואינו מסמיך אשר יצר לברכה זו. [ילקוט יוסף שם עמוד כא] יד יש נוהגים שאחד מהקהל מברך ברכות השחר בקול רם, וכולם עונים אחריו אמן, ושוב חוזר אחד מן השומעים ומברך גם כן ברכות השחר, ועונים אחריו אמן, וכן על זה הדרך, עד שכל אחד מהקהל מברך ברכות השחר. ויש מהפוסקים שכתבו לערער על מנהג זה בטענה שכבר יצאו ידי חובה מהמברך הראשון, שהשומע כעונה, וכשחוזרים לברך הרי זו ברכה שאינה צריכה. אולם מרן השלחן ערוך (סימן ו' סעיף ד) דחה דברי המערערים בזה, משום שאין המברך מכוין להוציא את השומעים ידי חובה, ועוד שגם הם אינם מתכוונים לצאת ידי חובה בברכתו. ואף למי שאומר מצות אין צריכות כוונה, זהו כשעושה המצוה בסתם, אבל כאן הרי הם כמתכוונים בפירוש שלא לצאת ידי חובה, ולכן המנהג בזה יסודתו בהררי קודש. וכן הסכימו שאר הפוסקים. וכן עיקר למעשה. [ילקו"י שם עמוד כב] טו ברכות השחר אין צריך לאומרם בעמידה, אלא רשאי לברך כל ברכות השחר בין עומד בין יושב. [ילקו"י שם עמוד כב] טז יש לברך ברכת "הנותן ליעף כח" עם ברכות השחר. ואף על פי שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד, וכתב מרן בשלחן ערוך שמטעם זה לא יברכו ברכה זו בשם ומלכות, וכן נהגו הפרי חדש והגאון רבי אליהו מוילנא, מכל מקום הואיל והגאונים הראשונים הביאוה, ואפשר שכך היתה נוסחתם בגמרא, ועוד, שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לאומרה בשם ומלכות, ומה גם שרבותינו המקובלים סמכו ידיהם על אמירתה, לפיכך יש לאומרה בשם ומלכות. [ילקו"י, ספר על הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמ' כד] יז נשים חייבות לברך כל ברכות השחר, כמו שמבואר בתשובות הגאונים, מפני שאינן בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, חוץ מברכת "שלא עשני אשה", שבמקומה תאמרנה "ברוך שעשני כרצונו" בלי הזכרת שם ומלכות. והמורות והמדריכות של בתי הספר לבנות חייבות להזהיר את תלמידותיהן לבל תברכנה ברכת שעשני כרצונו עם הזכרת השם, שזוהי ברכה לבטלה. אולם הברכות "שלא עשני גוי", ו"שלא עשני עבד", תאמרנה גם הנשים בשם ומלכות, בנוסח: "שלא עשני גויה", "שלא עשני שפחה". וכן המנהג. [ילקו"י, ספר על הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד כו] יח סומא שרצה לברך ברכת "פוקח עורים" בברכות השחר, אין מוחים בידו, שיש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום אם בא לשאול מורים לו שלא יברך ברכה זו, שספק ברכות להקל. אבל ברכת "הנותן לשכוי בינה", לכל הדעות סומא מברך ברכה זו. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד כז]. יט חרש, יש אומרים שלא יברך "הנותן לשכוי בינה", שברכה זו נתקנה על שמיעת קול התרנגול, והרי הוא חרש שאינו שומע. ויש חולקים וסוברים שכיון שהברכה היא על מנהגו של עולם, רשאי אף החרש לברך. וכן עיקר, שגם החרש רשאי לברך ברכה זו. [ילקוט יוסף, ספר על הלכות ברכות השחר וברכות התורה ופסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד, עמוד ל]. כ צריך לברך בכל יום שלש ברכות, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, ושלא עשני אשה. [שם עמ' לא]. כא גר צדק אינו מברך "שלא עשני גוי". ואם ירצה יברך בלא שם ומלכות. [ילקו"י שם עמוד לא]. כב מי ששכח לברך ברכות השחר, ונזכר באמצע פסוקי דזמרה, אף על פי שמעיקר הדין מותר להפסיק לברכם באמצע פסוקי דזמרה, בין מזמור למזמור, מכל מקום לכתחלה לא יפסיק באמצע פסוקי דזמרה, ואפילו בין מזמור למזמור, כדי לברך ברכות השחר, כיון שיכול לומר אותן אחר תפלת שמונה עשרה. וברכת "אלהי נשמה", שחותמת "המחזיר נשמות לפגרים מתים", יאמרנה בין ישתבח ליוצר, ששם מותר להפסיק לדבר מצוה. [שאם יניחנה לאחר תפלת שמונה עשרה יפסיד ברכה זו, שהרי יוצא ידי חובתו בברכת "מחיה המתים" שבתפלת שמונה עשרה]. ושאר הברכות יאמר אותן אחר תפלת שמונה עשרה. [ולענין ברכות התורה, אם שכח לברך ברכות התורה ונזכר בפסוקי דזמרה, ראה להלן בדיני ברכות התורה סימן מז סעיף יג]. [ילקו"י, ספר על פסוד"ז, מהדורת תשס"ד עמ' לג]. כג מי ששכח לברך ברכת "אלהי נשמה", ונזכר באמצע יוצר, רשאי לאומרה בבין הפרקים של ברכות קריאת שמע, וכן בבין הפרקים של קריאת שמע, שנחשבת למצוה עוברת, שאם לא יברכנה עכשיו לא יוכל לאומרה אחר תפלת שמונה עשרה, וכנ"ל. [ילקו"י, ספר על פסוד"ז, מהדורת תשס"ד עמוד לד]. כד מי ששכח לברך ברכות השחר, ונזכר לאחר תפלת שחרית, לא יברך ברכת "אלהי נשמה" שחתימתה "המחזיר נשמות לפגרים מתים", שהרי כבר יצא ידי חובה בברכת "מחיה המתים". ואף על פי שיש חולקים בזה, מכל מקום "ספק ברכות להקל". אבל כל יתר ברכות השחר, לרבות ברכת "מתיר אסורים", [אף על פי שהיא כלולה באמצע ברכת "אתה גבור" שבתפלה], יש לאומרם אחר התפלה בשם ומלכות, ושלא כמי שחולק בזה. [וכן לא יברך ברכות התורה, שכבר נפטר באהבת עולם]. [ילקו"י, ספר על הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד לה]. כה מי שנאנס ולא בירך ברכות השחר בבוקר, יכול לברך את כולן במשך כל היום. ויש אומרים שיכול לברך אותן גם אחר צאת הכוכבים עד שעה שילך לישון. ויש אומרים שאינו יכול לברך ברכות השחר אחר צאת הכוכבים. והמברך יש לו על מה לסמוך. [ילקו"י שם עמוד לו]. כו מי שלא בירך ברכת "אשר יצר" בבוקר, ונזכר אחר תפלת שחרית, רשאי לברך ברכת אשר יצר בתוך שעה וחומש משעה שנתחייב בברכה זו. אבל אם מרגיש שהוא צריך עוד פעם לנקביו, לא יברך אלא לאחר מכן. [ילקוט יוסף, ספר על הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד לח]. כז אונן שעדיין לא נקבר מתו, אינו מברך ברכות השחר, ולאחר קבורה רשאי לברך ברכות השחר במשך כל היום, לרבות ברכות התורה. [ילקו"י, ספר על הל' פסוקי דזמרה, מהדורת תשס"ד עמוד לח].

א אסור להכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת, כשתפילין בזרועו או בראשו, משום לועג לרש, אך אם התפילין מכוסות, מותר. ובחדר שיש בו מת, יש אומרים שאסור לעמוד שם עם תפילין אפילו רחוק ד' אמות מהמת. ויש חולקים ואומרים שאינו אסור אלא בתוך ד' אמות למת. [ש"ע סי' מה ס"א. כה"ח אות א'. שו"ת בצל החכמה ח"א סי' יד. ילקו"י על תפילין סי' מה הע' א'. עמ' תרצח במהדורא האחרונה. שאר"י ח"א עמ' תע]. ב אסור להכנס עם התפילין שעליו אל החדר הפנימי של בית המרחץ, שכל העומדים שם אינם לבושים, ואפילו אין שם אדם, כי דין בית המרחץ כדין בית הכסא, מפני ההבל והזוהמא שבו, ובעינן "והיה מחניך קדוש" וליכא. [ושלא כמי שהתיר בזה]. ואפילו אם נכנס ליקח משם איזה חפץ וכדומה, אין לו להכנס עם התפילין, בין כשהם עליו בין כשהם בכיסן. אבל במקוה שהמים שם לעולם צוננים, ואין שם זוהמא של רחצה, מותר להכנס לשם עם תפילין כשאין שם בני אדם לא לבושים. ואם הוא בבית האמצעי שמקצת בני אדם עומדים שם לבושים ומקצתן ערומים, אינו יכול להניחן לכתחלה, אך אם היו בראשו אינו צריך לחלצן. ובבית החיצון שכל העומדים בו הם לבושים יכולים להניח שם תפילין לכתחלה. [ילקוט יוסף על תפילין סימן מה. שארית יוסף חלק א' עמוד תסח]

א כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועו אסור לישן בהם, אפילו שינת עראי. אלא אם כן הניח עליהם סודר, או שכיסה התפילין בטלית לגמרי, ומניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן. [כדי שלא יגיע למצב של שינת קבע]. ובלבד שלא ישכב לישן על מטה, שיש לחוש שמא ירדם וישן שינת קבע. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן מד הערה א'. שארית יוסף ח"א עמוד תסה]. ב ישמור התפילין כדי שלא יפלו מידיו לארץ. ומי שנפלו מידיו התפילין של יד או של ראש לארץ, ואפילו אם נפלו מגובה שהוא פחות מעשרה טפחים לקרקע, צריך להתענות יום אחד, כדי לכפר על התקלה שבאה לידו. וטוב שיקבל עליו התענית באותו היום במנחה, ויתענה למחרת, ולא ידחה התענית לאחר כמה ימים. אך אם הוא שבת או יום טוב, ידחה התענית מיד לאחר מכן. ובזמן הזה שירדה חולשה לעולם, אם קשה התענית עליו, או שימעט מלימודו אם יתענה, או שהוא פועל שכיר ויבוא למעט במלאכת בעל הבית, או שהוא מלמד תינוקות וכדומה, או שהוא בן ישיבה שתורתו אומנותו, יפדה התענית בצדקה, (כשיעור ארוחה אחת), ויכופר לו. ואם היו התפילין בתוך הכיס שלהם בשעה שנפלו, די בנתינת מעות לצדקה בכל אדם. [ילקו"י תפילין סי' מד הע' ב'. שאר"י ח"א עמ' תסו]. ג הרואה תפילין שנפלו מיד חבירו, אינו צריך להתענות. ובפרט בן ישיבה שאין לו להתענות. וטוב שיתן פרוטה לצדקה. [חיים שאל ח"א סי' יב. ילקו"י על תפילין סי' מד הערה ג'. שאר"י ח"א עמ' תסח]. ד מי שראה בחלום שנפלו לו התפילין או ס"ת מידו, אין צריך להחמיר ולהתענות כלל. [ילקו"י שם הערה ד'. שאר"י חלק א' עמ' תסח. מרן במגיד מישרים (פרשת ויקהל) שלא להתענות]. ה סומא שהרגיש בחוש השמע שלו שהתפילין נפלו לארץ, אינו צריך להתענות. וכ"ש אם רק שמע שהתפילין נפלו, שלא צריך להתענות, כי בלאו הכי אף הרואה תפילין שנפלו מיד אחר אינו צריך להתענות. [שו"ת פרי השדה ח"ב סי' עב. ערוגת הבושם סי' ב'. מאזנים למשפט סי' ה'. עיקרי הד"ט או"ח סי' ב אות טו. ילקו"י תפילין סי' מד הע' ה, עמ' תרצה במהדורא האחרונה]. ו ספר תורה שנפל לארץ, הקהל הרואים בנפילת הספר תורה צריכים להתענות. אולם אין זה חיוב מן הדין, ולכן יש להקל בזה לתשושי כח, ולתלמידי חכמים ובני ישיבות ומלמדי תינוקות, וכן לפועלים שכירים שלא יוכלו לעשות מלאכתם נאמנה, ויש בזה חשש גזל שממעיטים ממלאכת בעל הבית. ולכן יתנו פדיון התענית לצדקה. ומה טוב שקהל בית הכנסת שאירע בו כן יתאספו כולם בבית הכנסת וינהגו תענית דיבור, וילמדו שם במשך כל היום, וזה הרבה יותר חשוב מתענית שאין העיקר לסגף את עצמו בתענית, אלא ברסן פיו ותאוותיו. [ילקו"י על תפילין סי' מד הערה ו]. ז מי ששוכב בבית חולים למחלות מדבקות ל"ע, ומבקש שיביאו לו תפילין, ועל פי החוק כל הדברים שמשתמשים בהם בעת החולי, שורפים אותם כשהחולה עוזב את בית החולים, יש אומרים שמותר למסור לו התפילין בשביל לקיים המצוה אף שגורם על ידי זה שלאחר מכן ישרפו את התפילין. ויש אומרים שאין להביא לו תפילין, אלא אם כן יש חשש שצער זה יגרום לדרדור במצבו הגופני ויבוא לידי סכנה, שאז יש להקל להביא לו את התפילין, אף שידוע שישרפו את התפילין. ואם הוא גורם שהשריפה תהיה על ידי גוי יש להקל גם שלא במקום סכנה, כדי שלא יתבטל ממצות עשה של מצות תפילין. [ובכל אופן ישתדל שהשריפה תהיה על ידי ישראל. ואם אפשר יש לשכנעם שיסתפקו בקבורת התפילין ולא בשריפתם]. [שם סי' מד הערה ז'. עמוד תרצ'ו במהדורא האחרונה. ילקו"י ח"ב הל' קריאת התורה עמ' שכא].

א אסור לשנות תפילין של ראש לעשותן של יד, ואפילו ליקח רצועה מהן וליתן בשל יד אסור, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ושל ראש קדושתו חמורה יותר, שרובו של שם שדי בשל ראש ואמנם אם אין לו תפילין של יד וגם אינו יכול להשיג בהשאלה, אפשר שיהיה מותר להוריד הרצועה של ראש לשל יד. שבאופן כזה אין איסור הורדה אלא מדרבנן, ואיך יבטל מצות עשה של תפילין בשביל איסור דרבנן. ומיהו בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן לא משמע כן. [ילקו"י על הלכות תפילין סימן מב הערה א'. שארית יוסף חלק א עמוד תסב]. ב אסור לשנות הרצועות והבתים של תפילין של רש"י לעשותם תפילין של רבינו תם, וכל שכן שאסור לשנות תפילין של רבינו תם לעשותם לתפילין של רש"י. וגם הכיס שמניח בו התפילין, לא יחליפנו של רש"י לעשותו של ר"ת, וכן להיפך, שכל זוג תפילין קובע קדושה בפני עצמו. [ילקו"י על תפילין סי' מב הערה ב. שארית יוסף ח"א עמוד תסג]. ג אם נפסקה הרצועה של יד סמוך לקשר, מותר להפוך הקצה של הרצועה שלמטה ולעשות בה קשר של יו"ד, ויניחה למעלה, והרצועה שלמעלה שהיה בה הקשר של יו"ד תהיה למטה. דנכון להפוך הרצועה ולעשות בה קדושה קלה מאשר לגונזה. [ילקו"י על תפילין סי' מב הע' ג'. שאר"י א עמ' תסד]. ד יש מתירים להצניע דברי חולין בכיס התפילין, [משום לב בית דין מתנה עליהם]. ויש אומרים שלא התירו בזה אלא בכיס גדול שמונח בו הטלית, וגם התפילין בתוך תיק נפרד. אבל בתיק התפילין ממש אין להתיר. ולדינא יש ליזהר לכתחלה. [ילקו"י על תפילין סי' מב הער' ד'. שאר"י ח"א עמ' תסד].

א אסור לתלות את התפילין על היתד, [או מתלה] כיון שהוא דרך בזיון. בין שהבתים תלויים למטה, בין שהרצועות תלויות למטה. ויש אומרים שאם הוא באקראי בעלמא, וכגון שאוחז את התפילין בידו והרצועות תלויות למטה לצורך הנחת התפילין, אין להקפיד. אך דעת כמה פוסקים להחמיר בזה שלא לאחוז בקשר התפילין גם בעת שמניח התפילין, באופן שלא יהיו התפילין תלויין. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן מ' הערה א'. ועיין בגמרא ברכות כד. שלחן ערוך סימן מ סעיף א'. מגן אברהם שם. בן איש חי פרשת חיי שרה אות יג. מטה יהודה, חסד לאלפים, שו"ת בן פורת יוסף סימן ה']. ב כבר פשט המנהג לכתוב פסוקים ודברי תורה ותולין אותן בכתלי בית הכנסת, וכן תולין על הכתלים נוסח בריך שמיה, ושויתי ה' לנגדי תמיד עם נוסח למנצח, ואין בזה כל חשש של תליית דברי תורה, אחר שנעשה בדרך כבוד. [שערי תשובה סימן מ. ילקו"י על הלכות תפילין סימן מ' הערה ב']. ג אסיר שנמצא בבית האסורים ולא איפשרו לו להכניס לשם תפילין, מותר לזרוק לו תפילין מהרחוב לחלון הכלא, כדי שיוכל להניחן. [ברכות יח. ש"ע יו"ד סי' רפב ס"ג. ב"ח וש"ך שם. ילקו"י על תפילין סי' מ' הע' ג']. ד חדר שיש בו תפילין אסור לשמש בו מטתו, עד שיוציאם או שיניחם בכלי תוך כלי, והוא שאין השני מיוחד להם, שאם הוא מיוחד אפילו מאה כלים חשובים כאחד. [ש"ע סי' מ. ילקו"י תפילין סי' מ' הע' ד]. ה אפילו להניח בכלי תוך כלי אסור להניחם תחת מרגלותיו, וכן אסור להניחם תחת מראשותיו כנגד ראשו, ואפילו בכלי תחת כלי, ואפילו אין אשתו עמו. אבל שלא כנגד ראשו אם אין אשתו עמו מותר, ואם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי. [ש"ע סי' מ ס"ג. ילקו"י על תפילין סי' מ' הערה ה'. שו"ת בית יצחק ח"ב סי' לז.]. ו הנכנס לסעודת קבע חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה וחוזר ומניחן. אבל לאכילת עראי אין צריך לחלצן. [שלחן ערוך סימן מ' סעיף ח']. ז מי שנוהג ללמוד איזה זמן קבוע בתפילין ורוצה לטעום מידי דמיכל [אכילת עראי] או לשתות קפה, יכול לאכול ולשתות בעודם עליו, ויזהר שלא יסיח דעתו מהם. [ואין זו חומרא לסלקן מעליו, אלא קולא בקיום מצות תפילין, שכל רגע מקיים מצוה דאורייתא]. וכל זה במי שיש לו לימוד אחר התפלה עם התפילין, הא לאו הכי נכון שלא להקל אפילו בסעודת עראי. אולם אין לאכול סעודת קבע [כביצה. מג"א ס"ק יז] עם תפילין, משום חשש שכרות, וכן אסור לשתות משקה המשכר שיעור רביעית כשתפילין עליו. אבל מותר לשתות מעט יין או שכר כמו שנוהגים בכמה קהלות ליתן לקהל אחר התפלה ביום היאר-צייט, לברך לע"נ הנפטר. [ילקו"י תפילין סי' מ' הע' ז'. עמ' תרפד במהדורא האחרונה. שאר"י א עמ' תיג]. ח הקובע לימוד אחר התפלה, ורגיל לעשן סיגריה כדי להתרכז בלימודו, מותר לו לעשן גם כשהוא מעוטר בתפילין. [אלא דבלאו הכי ראוי ונכון מאד שלא לעשן כלל, אחר שרופאים הוכיחו שהעישון גורם למחלות איומות ה' ירחם]. [ילקו"י על תפילין סי' מ' הערה ח'].

א אבל אסור להניח תפילין ביום הראשון לאבלותו, ואפילו לאחר הקבורה. והיינו ביום מיתה וקבורה, ואפילו אם הנפטר מת בלילה ונקבר בלילה, לא יניח תפילין למחרת. והטעם הוא מפני שהוא מעולל בעפר קרנו, ואין זה כבוד לתפילין שנקראו פאר, כמו שכתוב פארך חבוש עליך. וביום השני לאבלותו מניח תפילין אחר הנץ החמה. וכל זה כשנקבר באותו יום שמת, אבל אם מת לו מת ביום אחד, ונקבר למחרתו ביום אחר, נחלקו רבותינו האחרונים אם מניח תפילין ביום הקבורה. ולהלכה נראה שיניח תפילין בצינעא בלא ברכה, וספק ברכות להקל. וכן ראוי לעשות. ב מי שמת לו מת ביום ראשון, ונקבר ביום ראשון בבין השמשות [תוך י"ג דקות וחצי לאחר השקיעה בשעות זמניות] יש לו להניח תפילין למחרת, יום שני, אחר הנץ החמה בברכה. [כן כתב בשו"ת בית יהודה עייאש ח"ב ס"ס נז. דשמא יום קבורה שאינו יום מיתה צריך להניח, ושמא בין השמשות יום הוא, ושמא נקבר ביום א'. ילקו"י הלכות תפילין, במהדורא האחרונה עמוד תרעו]. ג מי שמת לו מת בשבת, ונקבר במוצאי שבת, מכיון שלא נהג אבלות בשבת כלל, יש להחמיר שלא יניח תפילין ביום ראשון כלל, אפילו בלי ברכה. וביום שני יניח תפילין דוקא לאחר הזריחה, ואף על פי שאין למחות באבל הרוצה להניח תפילין ביום שני קודם הנץ החמה, מכל מקום הבא לשאול יש להורות לו כאמור, שיניחן אחר הנץ. [ילקו"י על הלכות תפילין במהדורא האחרונה עמ' תרעז]. ד האבל מניח תפילין דרבינו תם גם בשבעת ימי אבלו. [כ"ד הרש"ש הובא בברכ"י סי' לח סק"ד. ילקו"י תפילין עמ' תרעח]. ה האבל חייב בהנחת תפילין ביום פורים אפילו הוא יום ראשון של האבלות, שהוא יום קבורה. ומיהו אם הוא גם יום המיתה לא יניח תפילין אפילו לאחר קבורה. [ילקו"י על הל' תפילין עמו' תרעח]. ו מי שהודיעוהו שמת קרובו לפני פחות משלשים יום, שזוהי שמועה קרובה, שצריך להתאבל שבעה ימים ושלשים יום, לא יניח תפילין ביום ההוא. [ילקו"י תפילין עמוד תרעח].

א מנהג ירושלים להתפלל שחרית בתשעה באב עם הצבור בטלית ותפילין, כמו בכל יום. ומברכים על הטלית והתפילין כשלובשים אותם בתשעה באב. וכן הנוהגים להניח תפילין של רבינו תם יניחו אותן גם בתשעה באב. ובמקום שנהגו כדברי מרן שלא להניח תפילין בשחרית, ימשיכו במנהגם להניח במנחה, ואל ישנו מפני המחלוקת. אבל לא יהיו חלק מהקהל עושים כך וחלק עושים כך. [ומיהו בשעה שאומרים את הקינות יש לחלוץ התפילין]. [שם סי' לח הערה א. שאר"י ח"א עמ' תסא]. ב הנוהגים להניח תפילין בט' באב במנחה, יזהרו להסירן עם השקיעה, דאף על פי שלפי הפשט מותר שישארו עליו גם אחר השקיעה, מכל מקום מאחר שהאר"י ז"ל היה נזהר בזה, ראוי ליזהר בזה לכתחלה. אבל אם הוא באמצע התפלה יכול להשאר עמהם. [שם סי' לח הערה ב'. שאר"י א עמ' תמב]. ג כבר פשט המנהג בא"י שמניחין תפילין בתעניות צבור בשחרית בלבד. ויש שנהגו להניח גם במנחה של תעניות צבור, כדי להשלים מאה ברכות, אך לא ראינו שנהגו כן בארץ ישראל והנח להם לישראל. [ב"י סי' מו ד"ה דתניא. נהר מצרים הלכות תפילין אות ד'. ילקו"י על תפילין סי' לח הערה ג']. ד פורים חייב בתפילין, וכשאומר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ימשמש בתפילין של ראש ושל יד וינשקם. [גמ' מגילה טז: מועד לכל חי סי' לא אות פח. כנה"ג הגה"ט. ילקו"י תפילין סי' לח הערה ה'. שאר"י א עמ' תסא]. ה יש נוהגים בפורים להניח תפילין דרבינו תם קודם מקרא מגילה בביהכ"נ, ובשעת קריאת המגילה הם מעוטרים בתפילין דרבינו תם. אך אם א"א לו להניח תפילין דרבינו תם קודם מקרא מגילה, יניחן לאחר מכן. [ילקו"י תפילין מהדורת תשס"ד, סוף סי' לד].

א יש ליזהר ולהחמיר לכתחלה שלא לעשות שום תיקון של הספר תורה על ידי אשה, הן לגרור הדיבוקים באותיות, הן לתפור היריעות ולחברם יחד בגידין, וכדומה. ובדיעבד אם הפרידה הדיבוקים שבין אות לאות על ידי גרידה, או תפירת היריעות, הספר תורה כשר, אך אם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרה האשה ולחזור ולתופרם בכשרות, טוב שיעשו כן. והנכון שהאיש יתפור למטה ולמעלה ובאמצע, וגם בין לבין יתפור האיש, ואז תקרא כל המלאכה על שמו של הסופר או על כל פנים האיש. ויש מקומות בחוץ לארץ שנוהגים שאת היריעות האחרונות תופרים בני המשפחה שתרמו את הספר תורה, וגם הנשים תופרות, אך אצלינו לא נשמע כלל לתת לנשים לתפור יריעות הספר תורה, וכן ראוי להקפיד ולהזהיר הסופרים על זה. [ילקו"י סי' לט הע' א'. עמ' תרפ במהדורא האחרונה].

א נשים פטורות מלהניח תפילין. ואם רוצות להחמיר על עצמן ולהניח תפילין, יש למחות בידן. [מתני' ברכות יז. שבת סב. מכילתא שמות יז. ש"ע סי' לח ס"ג. ילקו"י תפילין סי' לח הערה א'. (עמ' תרסג במהדורא האחרונה) שאר"י א עמ' תנד]. ב סומא חייב בתפילין, ומברך עליהם. ומי שאינו יכול להניח תפילין מחמת חולשה או חולי, צריך שיביא אחד ממכיריו שיניח לו תפילין. [הרא"ש הלכות קטנות סעיף טז. בית יוסף סימן לח. ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן לח הערה ג. שארית יוסף חלק א' עמוד תנה]. ג חתן בזמן הזה אפילו ביום הראשון מניח תפילין כמו בכל יום. וכן כל בני החופה, דכיון שחייבים בקריאת שמע, ממילא אם לא יניחו תפילין הוי כמעידים עדות שקר. ויזהרו שלא יניחו תפילין כשהם שיכורים. [ברכות טז: גמ' יז: ב"י סי' לח. ש"ע סעי' ז'. ילקו"י על תפילין סי' לח הערה ג'. שאר"י א עמ' תנו]. ד אדם הלובש מכנסים, וחלק גופו העליון גלוי, ורוצים לזכותו במצות תפילין, אין ראוי להניח לו תפילין, אלא אם כן היכא דאי אפשר לו להניחם כל אותו היום, דעדיף שיניח תפילין כשגופו העליון מגולה, מאשר יתבטל לגמרי באותו יום ממצות תפילין. ואמנם אם הוא ירא שמים וקורא קריאת שמע ומתפלל, בלאו הכי הרי הוא לובש את בגדיו כדי להתפלל, ואז קורא קריאת שמע עם תפילין כפי הדין. [ברכות כד: גמ' כה: הרא"ש פ"ג סי' לו. רמב"ם פ"ד הכ"ג. ש"ע סי' לח ס"ב. ילקו"י סי' לח הע' ד'. שאר"י א עמ' תנח]. ה המניח תפילין צריך ליזהר מאד מהרהור תאות אשה. [אך לא ימנע מלהניח תפילין משום כך]. ואף שחייב אדם להישמר מזה בכל עת, כשתפילין עליו חמור יותר. [ילקוט יוסף על הלכות תפילין סימן לח הערה ה'. (במהדורא האחרונה עמוד תרסט). שארית יוסף ח"א עמוד תס].