חודש: יולי 2020

סז כהן שאינו יכול לבטא האותיות כהלכה, כגון שקורא לאל"ף עי"ן, ולעי"ן אל"ף, או שקורא לחי"ת כ"ף רפויה, או לחי"ת ה"א, ולה"א חי"ת, או שקורא לשבולת סבולת, וכיוצא בזה, אף על פי שרשאי לישא כפיו בעירו ושער מקומו, הואיל ורובם ככולם אומרים כן, מכל מקום במקומות שהם צחי הלשון לא ישא כפיו. ויש אומרים שאם הוא רגיל בינינו וכולם יודעים שאינו יכול לבטא את האותיות כהלכה, רשאי לישא כפיו. ולכן בזמנינו שכולם מכירים את ההיגוי והמבטאות השונים, יכול כל כהן לשאת כפיו בכל מקום. ועל כל פנים אין להוריד כהן שכבר עלה לדוכן מסיבה זו. וכן פשט המנהג בארץ ישראל שגם כהנים אשכנזים שאינם מבטאים יפה אות עי"ן, וקוראים לעיינין אלפין, נושאים כפיהם אצל הספרדים, אף שגם הניקוד שונה אצלם תכלית שינוי מאצלינו, והנח להם לישראל. [שארית יוסף חלק ג עמוד קצח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה סז, עמוד שלו]. סח כהן שיש לו מום בפניו או בידיו, לא ישא כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו, ומסיחים דעתם מן הברכה. ואם היה דש בעירו, כלומר, שבני עירו רגילים בו, והכל מכירים שיש לו אותו מום, ישא כפיו. וכל ששהה שלשים יום בעירו נחשב דש בעירו. ובזמנינו שכבר פשט המנהג שכל הכהנים משלשלים הטלית על פניהם וידיהם בעת הברכה, וגורבים גרביים לרגליהם, אפילו אם יש בפניו ובידיו וברגליו כמה מומים, ואפילו לא היה דש בעירו, עולה לדוכן ונושא כפיו. [שארית יוסף חלק ג עמוד קצח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה סח, עמוד שלח]. סט לפיכך כהן שנפצע במלחמה ונקטעה כף ידו, יש אומרים שכל קדושת כהונה עליו, ומכיון שבזמן הזה שהכהנים מכסים ידיהם בטלית אין חשש שמא יסתכלו בידיו ויסיחו דעתם מן הברכה, לפיכך עולה לדוכן ונושא כפיו בברכת כהנים. ויש חולקים ואומרים שאם ניטלה כף ידו אינו בר נשיאות כפים, ואינו נושא את כפיו אפילו אם הוא דש בעירו. ואפילו אם ניטלה רק כף יד אחת. וכן עיקר. [ואמנם בשארית יוסף חלק ג עמוד קצט, וכן בילקוט יוסף חלק א' מהדורת תשמ"ה, נתבאר דנושא כפיו, אבל לאחר שנים מרן שליט"א חזר בו, ודעתו דהעיקר להלכה דזה דוקא בנקטעו האצבעות, וכף היד נשארה קיימת, אבל אם ניטל כל כף היד, אינו נושא כפיו]. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה סט עמוד שלט]. ע סומא בשתי עיניו, אפילו אם הוא דש בעירו אינו נושא כפיו, דספק ברכות להקל. ויש אומרים שאם הוא דש בעירו נושא כפיו, ולכן כהן סומא הרוצה לעלות לדוכן ולישא כפיו, אין מוחין בידו, שיש לו על מה שיסמוך. [שארית יוסף חלק ג עמוד ר'. וביתר הרחבה ראה בילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה נה, עמוד שג]. עא כהן שיש לו תחבושת בכף ידו עד הפרק, נושא כפיו ואין לפוסלו משום חציצה. וכן מעשים בכל יום שגם כהן שיש על ידו תחבושת עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים ואין פוצה פה. וכן עיקר שאין בזה משום חציצה. [שארית יוסף חלק ג עמוד ר. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה עא]. עב כהן שיש על ידיו כתובת קעקע, רשאי לעלות לדוכן לישא כפיו, כשמכסה עצמו בטלית באופן שאין הכתובת קעקע נראית לעיני הצבור. ובפרט אם הדבר נעשה שלא לרצונו, או שחזר בתשובה. [שארית יוסף חלק ג עמוד ר'. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה עב עמוד שמב]. עג כהן שאינו מדקדק במצות, [אבל אינו מחלל שבת בפרהסיא], או שהיו הבריות מרננים אחריו שעובר עבירות חמורות, או שלא היה משאו ומתנו באמונה, הרי זה עולה לדוכן ונושא כפיו, ואין מונעים אותו מלישא כפיו. ואף על פי שעדיין לא חזר בתשובה. לפי שזו היא מצות עשה על כל כהן הראוי לנשיאת כפים, ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות. ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכתו של הדיוט זה, לפי שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותם שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו. [שארית יוסף חלק ג עמוד ר'. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן עג הערה עג עמוד שמב]. עד אולם אם הכהן מחלל שבת בפרהסיא במזיד, הרי הוא כעכו"ם לכל דבר, ואינו עולה לדוכן לנשיאת כפים. ומכל מקום אם בא לעלות לדוכן אין צריך למונעו מלהצטרף לאחיו הכהנים לישא כפיו. אבל אם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבית הכנסת ולא ישא כפיו, ואם אי אפשר לשכנעו יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים. וכל שכן שאם עבר ועלה לדוכן שיש להעלים עין ממנו ולא להורידו מהדוכן, ואפילו כשאין שם כהן אחר, שגדול השלום. ועונים אמן אחריו. ואם חזר בתשובה עולה לדוכן אף לכתחלה. [שארית יוסף חלק ג עמוד רא. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה עד, עמוד שמג]. עה כהן שהרג את הנפש, בין בשוגג בין במזיד, אף על פי שעשה תשובה, לא ישא כפיו, שנאמר (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו, וסמיך ליה ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. לפיכך כהן שהיה נוהג במכונית, וגרם בידים לתאונה קטלנית, אם נהג ברשלנות, כגון שנסע במהירות מופרזת, או שלא ציית לתמרור במקום שהיה עליו לעצור, ועל ידי כן התנגש ברכב אחר, וגרם לאיבוד נפש מישראל, הרי שגגתו עולה זדון, ונפסל מלעלות לדוכן לישא כפיו לעולם, אף על פי שעשה תשובה, שהואיל ויצאה תקלה מתחת ידו באיבוד נפש מישראל, שוב אין קטגור נעשה סניגור, ואינו ראוי לישא כפיו, ואפילו אם עלה לדוכן ירד, שיש בזה איסור ברכה לבטלה. ואפילו אם יצא זכאי בבית המשפט, כל שיודע בעצמו שנהרג אדם מישראל על ידו, ואפילו אם הדבר אצלו בספק, אסור לו לישא כפיו. ואמנם האשכנזים מקילים בזה אם היה הדבר בשגגה ועשה תשובה, אבל אנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך שאוסר לישא כפיו אפילו הרג בשוגג ועשה תשובה. וכן הורו הלכה למעשה גדולי רבני ספרד. [שארית יוסף חלק ג עמוד רג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה עה, עמוד שמו]. עו אם הכהן היה נוהג ברכב, ופגע בזקן או בחולה, ומתו לאחר זמן, והדבר נעשה בשוגג, והכהן עשה תשובה, המורה להקל בזה אף לספרדים לעלות לדוכן יש לו על מה לסמוך. כיון שלא מת מיד מהתאונה. [שארית יוסף חלק ג עמוד רד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה עו]. עז אולם אם היה אנוס לגמרי, כגון שהיה נוהג בזהירות, ובפתע פתאום קפץ ילד לתוך הרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, אם קיבל עליו תשובה על פי הוראת חכמי ישראל, על התקלה שיצאה מתחת ידו, רשאי לישא כפיו, כיון שהיה אנוס בזה. וכל שכן אם הנפגע לא מת מיד אלא לאחר כמה ימים, שיש להקל בזה על בעלי תשובה. ושב ורפא לו. וכהן שהרג אדם טריפה במזיד, וכגון שהרופאים אמרו שהנהרג בלאו הכי היה חולה באופן שהיה צריך למות תוך י"ב חודש, אינו יכול לישא כפיו, אף שהרג טריפה. אך אם הרגו באונס, וכגון שהנהרג קפץ לכביש ועל ידי כך נהרג, הנהג הכהן נושא את כפיו [כמו בכל אונס כמבואר לעיל]. [שארית יוסף חלק ג עמוד רד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה עז, עמוד שמז]. עח כהנים שהשתתפו בקרבות של מערכות ישראל, נגד צבאות האויבים הערבים, ופגעו והרגו בחיילי האויב, אין ספק שהם כשרים והגונים לנשיאת כפים, מאחר שמלחמות ה' נלחמו להושיע את ישראל מיד צריהם, תחזקנה ידיהם ושכרם כפול מן השמים. ועוד שלא נפסל כהן שהרג את הנפש אלא בהורג נפש מישראל, מה שאין כן בהורג נכרי. [שארית יוסף חלק ג עמוד רד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה עח, עמוד שמח]. עט כהן מוהל שמל תינוק, ועל ידי שגגתו גרם למותו של התינוק, וכן כהן רופא שהיה מטפל בחולה, וטעה וגרם למותו של החולה, אם חזרו בתשובה רשאים לעלות לדוכן ולישא כפיהם, הואיל ולדבר מצוה נתכוונו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רד. ילקו"י מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה עט]. פ כהן שנשא גרושה לא ישא כפיו, ואין נוהגים בו קדושה, אפילו לקרות בתורה ראשון, ואפילו גירשה או מתה פסול, עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם. וכהן שנכשל עם אשת איש, או עם שאר עריות, אינו נפסל מלישא כפיו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה פ, עמוד שנ]. פא והוא הדין בנשא כהן חללה או חלוצה, שאסור לו לישא כפיו. דכל שהכהנים מוזהרים באופן מיוחד, אם עבר על עבירות אלו הדבר פוסל אותו מכהונתו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה פא, עמוד שנא]. פב כהן חלל אינו נושא כפיו, הואיל ונתחלל מן הכהונה, ואינו עוד בכהונתו. ואפילו אם הוא חלל רק מדרבנן, כגון בן חלוצה שנישאה לכהן, שאיסורה עליו מדברי סופרים וכיוצא בו, אף על פי כן פסול מלעלות לדוכן. ובניו ובני בניו של החלל עד סוף כל הדורות, חללים הם, ופסולים מלעלות לדוכן. ואפילו אם אין שם כהנים אחרים לא יעלה לדוכן. והוא הדין לטומטום ואנדרוגינוס שלא יעלו לדוכן אפילו בלא ברכה, ואפילו עם כהנים אחרים. [שארית יוסף חלק ג עמוד רה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קח הערה פב, עמוד שנא]. פג כהן שנטמא למת שאינו משבעה קרובים שלו במזיד, פסול לעלות לדוכן. ואין בו מעלות כהונה עד שיחזור בתשובה ויקבל עליו שלא יטמא עוד למתים. [שארית יוסף חלק ג עמוד רו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה פב, עמוד שנג]. פד כהן חולה שנזקק לקטטר שדרכו נוטפים מי רגליו לתוך שקית או כלי זכוכית, ואינו מרגיש בעת שמי רגליו נוטפים ממנו, מותר לו לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכה, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהיה נודף ממנו ריח רע כלל. [שארית יוסף חלק ג עמוד רו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה פד, עמוד שנד]. פה שליח צבור ששכח לומר יעלה ויבוא בראש חודש או בחול המועד, ולא נזכר אלא בברכת שים שלום לאחר שהכהנים בירכו ברכת כהנים, שדינו הוא שצריך לחזור לברכת רצה ולומר יעלה ויבוא, יש אומרים שצריכים הכהנים לחזור ולברך ברכת כהנים, ויש חולקים, ושב ואל תעשה עדיף. [שארית יוסף חלק ג עמוד רז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה פה, עמוד פה]. פו אם יש גוים בבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, ואי אפשר להוציאם החוצה משום איבה, יש נוהגים להמנע לעת כזאת מנשיאות כפים, אבל הנכון שלא לחוש לכך, אלא יעלו הכהנים לדוכן ויברכו ברכת כהנים כדת, כי אין הכוונה בברכתם אלא לעם ישראל, שכן נוסח הברכה: "וצונו לברך את עמו ישראל באהבה", ואין הגוים חוצצים בין הכהנים לבין קהל ישראל, וכמו שאמרו חז"ל שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. [שארית יוסף חלק ג עמוד רז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה פו, עמוד שנה]. פז כהן שיש בביתו אשתו נדה, אין לו להמנע מלישא כפיו. ואפילו אם יצא מבית הכנסת בצינעא. ואין צריך לחוש למה שכתב בזה בספר המקצועות. [שארית יוסף חלק ג עמוד רח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה פו, עמוד שנח]. פח יש נוהגים לומר לכהנים ברדתם מן הדוכן לאחר ברכת כהנים "חזק וברוך", או "יישר כחכם". ויש להם על מה שיסמוכו, שאף על פי שהכהנים חייבים מן התורה לברך ברכת כהנים, מכל מקום כיון שהיו יכולים להפקיע עצמם מחיובם אם יצאו מחוץ לבית הכנסת, לכן ראוי להחזיק להם טובה. [שארית יוסף ח"ג עמוד רח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה פח עמוד שנט]. פט המתפלל תפלת שמונה עשרה, ושמע ברכת כהנים ממנין הסמוך, אין צריך להפסיק לשמוע ברכת כהנים, ואפילו בין ברכה לברכה. ומכל מקום אם רצה להפסיק בין ברכה לברכה להאזין ולהקשיב לברכת הכהנים, רשאי לעשות כן, ולא חשיב הפסק. אולם אם הוא עוסק בקריאת שמע וברכותיה, וכל שכן באמצע פסוקי דזמרה, ראוי שיפסיק בבין הפרקים כדי לשמוע לברכת הכהנים ותבא עליו ברכת טוב. [שארית יוסף חלק ג עמוד רח. ילקוט יוסף תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה פט, עמוד שס]. צ אין השליח ציבור עונה "אמן" אחר הכהנים, בין אחר ברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", ובין אחר כל אחד מהפסוקים של ברכת כהנים. אבל יחיד המתפלל עם חזרת השליח ציבור, והגיע עמו לחתימת "הטוב שמך ולך נאה להודות", יקשיב לברכת הכהנים ויענה "אמן" בין אחר ברכת המצוה של הכהנים, ובין אחר כל אחד מפסוקי ברכת כהנים. וכן אם מזמינים בעל קול ערב להקריא לכהנים פסוקי ברכת כהנים, והשליח ציבור עומד ושותק ומכוין לברכת הכהנים, (ויש סמך למנהג זה, וכמו שנתבאר במקום אחר), רשאי השליח ציבור לענות "אמן", בין אחר ברכת המצוה, ובין אחר כל פסוק מפסוקי ברכת כהנים, הואיל ואין כאן חשש טירוף. והמקריא לכהנים לא יענה אחריהם שום אמן, זולת אחר הפסוק האחרון. [שארית יוסף חלק ג' עמוד רט. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה צ, עמוד שס]. צא כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על השלשה הפסוקים של ברכת כהנים. ואם הוסיף עובר בל תוסיף. [שארית יוסף ח"ג עמ' ריב. ילקו"י מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה צא, עמוד שסד]. צב אחר ברכת כהנים מתחיל השליח צבור שים שלום, ואז הכהנים מחזירים פניהם להיכל, ואמרים: רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה עתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". [שארית יוסף חלק ג' עמוד ריג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה צב, עמוד שסו]. צג אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל שליח צבור ברכת שים שלום, ואינם רשאים לכוף את אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם, ועומדים שם ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים שליח צבור שים שלום, והצבור עונים אחריו אמן. [שארית יוסף חלק ג' עמוד ריג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה צג, עמוד שסו]. צד כשאין כהנים אומר השליח צבור אלוקנו ואלוקי אבותינו וכו', וצריכים הקהל לעמוד בעת שאומר נוסח זה. [שארית יוסף ח"ג עמו' ריד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה צד, עמוד שסז]. צה כשאין כהנים ואומר השליח צבור אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו', צריכים העם לענות "כן יהי רצון" אחר כל פסוק ופסוק שבברכת כהנים שאומר השליח צבור, ולא יענו אמן. [שארית יוסף חלק ג עמוד ריד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה צה עמוד שסז]. צו כשאין כהנים ואומר השליח צבור אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו', צריך לומר בברכה, אות בי"ת הראשונה נקודתה בפת"ח. והשניה דגושה. ויש אומרים המשולשת בתורה, שהם שלשה פסוקים בתורה, ויש אומרים בברכה המשולשת, ואחר כך בתורה הכתובה וכו'. ויותר נכון לומר המשולשת בתורה. [שאר"י ח"ג עמוד קטו. ילקוט יוסף שם, סימן קכח הערה צו עמוד שסח]. צז כשאין כהנים ואומר השליח צבור אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו', צריך החזן לסיים בסוף: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. [שפסוק זה הבטחה שהקדוש ברוך הוא מסכים לברכת הכהנים. ופירוש ואני אברכם חוזר על ישראל]. וקצת שליחי צבור אינם אומרים אותו, מפני שראו כן אצל האשכנזים הנוהגים כמו שכתב הרמ"א בדרכי משה שלא לאומרו, ואינם אלא טועים. וצריך להסביר להם שאנו נוהגים כדברי רבותינו הגאונים והרמב"ם ומרן שקבלנו הוראותיו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רטז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה צז עמוד שסט]. צח אמרו במדרש, שעל הכהנים להקפיד שלא לברך במהירות ובבהלה, אלא בכוונת הלב, כדי שתשרה הברכה בהן. ולכך תיקנו לומר באהבה בברכה, כדי שיתנו דעתם הכהנים לברך בכוונת הלב ובאהבה. וכהן שיש לו שונאים בבית הכנסת, או שהוא שונא את הצבור, צריך לעקור מלבו את השנאה, כדי שיוכל לברך ברכת כהנים, ולומר "באהבה". ואם לא עקר את שנאתו, אין לו לעלות לדוכן, ויצא לחוץ בעת שהשליח צבור קורא כהנים. אולם אם אין השונא נמצא בבית הכנסת, או שמי שהכהן שונא אינו נמצא בבית הכנסת, כהן עולה לדוכן. וכהן ששונא את חבירו כהן אחר, יכולים שניהם לעלות לדוכן ולברך את העם. [ילקו"י תשס"ד, תפלה ב, סי' קכח הע' צח, עמוד שע]. צט מנהג הספרדים ועדות המזרח, שאם הכהן אבל בתוך שבעת ימי אבלותו, יוצא מחוץ לבית הכנסת בשעה שקורא השליח ציבור "כהנים", ואינו נושא כפיו. אבל אחר שבעה נושא כפיו. ובשבת שבתוך ימי השבעה, אם יש שם כהן אחר, נכון יותר שלא ישא הכהן האבל כפיו, ויצא מבית הכנסת בשעה שהשליח ציבור אומר "כהנים". אך אם אין שם כהן אחר אלא הוא, יש לחוש בזה שאם לא ישא כפיו יהיה הדבר נראה כאבלות בשבת בפרהסיא, ולכן יעלה לדוכן וישא כפיו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה צט, עמוד שעא]. ק אם אין לכהן טלית, וגם אין טלית בבית הכנסת, אין לכהן לישא כפיו בלא טלית, שמאחר ובזמנינו נהגו הכל לשיא כפיהם עם טלית, אם הכהנים ישאו כפיהם בלא טלית הדבר יהיה מתמיה אצל הצבור, ויסיחו דעתם מהברכה. וכן במנחה של תעניות אם אין שם טלית, אין לכהנים לישא כפיהם בלא טלית. וכן שני כהנים הנושאים את כפיהם, ואין להם אלא טלית אחת גדולה, אין לשניהם להתעטף ביחד בטלית אחת, כדי שישאו כפיהם כפי המנהג, אלא ימנעו מלישא כפיהם. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ק, עמוד שעב]. קא אסור להשתמש בכהן, משום קדושת כהונה שיש בו. ולכן אמרו בירושלמי: "המשתמש בכהונה מעל". ומכל מקום אם הכהן מוחל על כבודו, וברצונו הטוב מגיש מגדנות ומשקאות ושאר כיבוד לפני האורחים, או לפני קהל לומדי תורה, כבודו מחול, שכשם שחכם שמחל על כבודו כבודו מחול כך כהן שמחל על כבודו כבודו מחול. ומכל שכן אם הכהן איוותה נפשו ויעש מעצמו ומרצונו הטוב לשמש את אורחיו ואת בני קהלתו, שיש לומר לכל הדעות שרצונו זהו כבודו. ואין צריך לומר שאם הכהן מקבל שכר טירחא על השירות שעושה, שבודאי מותר להשתמש בו. וכל זה כשהשירות והשימוש אינו דרך בזיון, אבל אם בא הכהן ליצוק מים על ידיו, נכון להחמיר שלא לקבל ממנו, אפילו אם הוא כהן עם הארץ, כיון שהוא דרך בזיון. [שארית יוסף חלק ג עמוד ריט. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה קא, עמוד שעג]. קב תלמיד חכם רשאי להשתמש בכהן שהוא תלמידו, כיון שמצוה רבה לתלמיד לשמש את רבו, שמוראו כמורא שמים. וכבר אמרו חז"ל כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד, ופורק ממנו מלכות שמים, שנאמר למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב. ולכן אף על פי שהתלמיד הוא כהן מותר להשתמש בו. ותלמיד חכם מופלג בחכמת התורה נחשב כרבו לענין זה. [שארית יוסף חלק ג עמוד רכ. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה קב, עמוד שעד].

מו כשמגיע שליח צבור לברכת רצה, שהיא ברכת העבודה, כל כהן שנמצא בבית הכנסת צריך לעקור רגליו ממקומו כדי לעלות לדוכן, ולהתכונן לברכת כהנים. ולכתחלה צריך לעקור רגליו בתחלת ברכת רצה, ואפילו לא יספיק להגיע לדוכן עד סיום ברכת מודים מפי השליח צבור, שפיר דמי. ויכול לעקור רגליו אף בעת שהצבור עונה אמן על ברכת רצה. ואם לא עקר רגליו בתחלת הברכה עד שהתחיל שליח צבור בברכת מודים, אפילו אמר תיבת מודים בלבד, [ואפילו אם לא עקר רגליו מסיבת אונס], שוב אין הכהן עולה לדוכן. אבל אם רק סיים השליח צבור המחזיר שכינתו לציון, אפילו שהה קצת קודם שיתחיל מודים, רשאי הכהן לעקור רגליו לדוכן לברכת כהנים. [שארית יוסף ח"ג עמו' קעו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה ב סי' קכח הערה מו, עמ' רפו]. מז כהן הנושא כפיו, פשט המנהג שמסיר את כריכות התפילין מעל האצבע, קודם שנוטל ידיו. ויש שחוזרים וכורכים הרצועה על האצבע מיד אחר הנטילה, אך המנהג הנכון הוא שלא להחזיר את הכריכות רק לאחר נשיאת כפיהם. [וכדמבואר בתשובות הגאונים ובשו"ת הרי"ף. ואף שבשארית יוסף ח"ג עמוד קעז. וכן בילקו"י מהדורת תשס"ד תפלה ב' עמוד רפט כתבנו שיכולים להחזיר הרצועות קודם נשיאת כפים, הנה אחר שראיתי דברי הגאונים להדיא, הנכון הוא שלא להחזיר הרצועות רק לאחר נשיאת כפים]. מח כבר נתבאר לעיל (סימן ס') שדעת רוב גדולי הפוסקים שמצוות צריכות כוונה, ולכן טוב וראוי שבשעה שהכהנים עוקרים רגליהם לישא את כפיהם, יתנו בדעתם שעומדים לקיים מצוה מן התורה לברך את ישראל. ויש שמוסיפים ואומרים, הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה לברך את ישראל ברכת כהנים בנשיאת כפים, כמו שצויתנו בתורתך, כה תברכו את בני ישראל אמור להם. ולדעת החיי אדם כל שעושה מעשה של מצוה אף שלא נתכוין להדיא לצאת ידי חובה, יצא ידי חובה, אחר שמן המעשה מוכח שלא עשה אלא לשם ציווי הבורא. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה מח, עמוד רצ]. מט הכהנים עומדים בדוכן ופניהם כלפי ארון הקודש, ואחוריהם כלפי העם, ומשלשלים הטלית על פניהם, וכאשר השליח צבור קורא "כהנים" [אם הם שנים או יותר], מתחילים לברך. ויש אומרים שצריך לסיים את כל הברכה, ורק אחר כך להפוך פניהם כלפי העם. והמנהג שהכהנים הופכים את פניהם בעת שאומרים תיבת באהבה, בסיום הברכה. [ואף שהכהנים מחזירים גביהם אל ארון הקודש, אין בזה חשש]. [שאר"י ח"ג עמ' קעח. ילקו"י תשס"ד, תפלה כרך ב' עמ' רצ]. נ כשהכהנים נושאים את כפיהם, יגביהו את ידיהם כנגד כתפיהם, ויש אומרים שלא יגביהו ידיהם יותר מכנגד הכתפים. ויש אומרים שאם רצו להגביה ידיהם עד כנגד ראשם, הרשות בידם. ולדעת רבינו האר"י והמקובלים צריכים להגביה ידיהם עד כנגד הראש. והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו. ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, והיא עיקר נשיאת כפים, לשון הרמת ידים. והכהנים חולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמשה אוירים. [בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד]. ואמנם כהן שאינו יכול לחלוק את אצבעותיו להפריד שנים שנים, אין זה מעכבו מלישא כפיו, אלא יפריד כל אצבעותיו זו מזו. [שארית יוסף ח"ג עמוד קעט. ילקו"י תפלה ב, סי' קכח הערה נ, עמוד רצד]. נא הכהנים צריכים לומר את פסוקי ברכת הכהנים בקול רם (סוטה לח.), ובניגון. וגם השליח צבור לא יקריא לכהנים בלחש, אלא יגביר את קולו. ואין לצבור לענות אמן בקול רם יותר מהמברך, ורק אם עושה כן באקראי כדי לעורר הכוונה, או לעורר את הצבור לענות אמן, מותר לענות אמן בקול רם. [שארית יוסף ח"ג עמוד קפב. ילקו"י מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב', עמוד ש]. נב אין הכהנים רשאים לנגן בברכת כהנים שנים או שלשה ניגונים, משום שיש לחוש לבלבול, ולכן אין לנגן אלא ניגון אחד מתחלה ועד סוף. [שארית יוסף חלק ג עמוד קפג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה נב עמוד שב]. נג כשאומרים תיבות: יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, ושלום, הכהנים הופכים פניהם לדרום ולצפון, כדי שתתפשט הברכה לכל האנשים העומדים מצידיהם. ונוהגים להאריך בניגון בתיבות אלה. [שארית יוסף ח"ג עמוד קפד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה לט, עמוד שב]. נד אין מברכין ברכת כהנים אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאות כפים. וכולהו לעיכובא. ולכן כהן עולה חדש מחוץ לארץ שהגיע לארץ, ואינו יודע לשון הקודש, טוב שיצא מבית הכנסת ולא ישא את כפיו עד שילמד הברכה בלשון הקודש. [שארית יוסף חלק ג עמוד קפד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה נד, עמוד שב]. נה יש אומרים שיש דין "שומע כעונה" גם בברכת כהנים, ולדבריהם כהן שהוא צרוד שאינו יכול לברך ולומר את פסוקי הברכה, יכול לעלות לדוכן ולישא כפיו, ויבקש מחבירו שיכוין להוציאו ידי חובת הברכה ופסוקי הברכה, וגם הוא יתכוין לצאת, ויוצא בזה ידי חובה. ויענה אמן אחר המברך. [שארית יוסף חלק ג עמוד קפד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה נה, עמוד שג]. נו אם השליח צבור כהן, ואין שם כהן אלא הוא, אם הוא מתפלל מתוך הסידור הרי מובטח לו שלאחר שישא כפיו יוכל לחזור לתפלתו ללא בלבול וטירוף דעת מאימת הצבור, לכן יעקור רגליו מעט בברכת רצה, וישא כפיו, ויברך ברכת כהנים, כדי שלא תתבטל ברכת כהנים מהצבור. ויקריא לו אחד מהקהל. ואין השליח צבור צריך ליטול ידיו סמוך לנשיאת כפים, וגם לא קודם החזרה. אך היכא דאפשר נכון לחוש לדברי הזוהר ומרן השלחן ערוך, וליטול ידיו בין לחש לחזרה. אבל אם יש שם כהנים אחרים, אפילו אם הוא מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שיוכל לחזור לתפלתו לאחר שישא כפיו, אינו רשאי להפסיק כדי לישא כפיו, [שלא התירו לסמוך על הבטחתו שיחזור לתפלתו, כשיש שם כהן אחר, ואפשר לברכת כהנים שתתקיים על ידי הכהן האחר]. ואף על פי שישראל קורא "כהנים" כשהכהנים עולים לדוכן, אין השליח צבור הכהן עובר על מצות עשה של ברכת כהנים כשאינו עולה יחד עם יתר הכהנים, לפי שאין כוונת הקורא "כהנים" אלא לשאר הכהנים, ולא לשליח צבור שנמצא בחזרת התפלה. [ואמנם במושב זקנים שאין שומעים את קולם של הכהנים האחרים, יכול השליח צבור לומר ברכת כהנים אף שיש שם כהנים אחרים]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קפט. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה נח, עמוד שח]. נז כהן העומד באמצע תפלת לחש של שמונה עשרה, והגיע שליח צבור לברכת רצה, יש אומרים שאם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ומברך ואחר כך יחזור למקומו ויתפלל, שהרי ברכת כהנים היא מצות עשה של תורה, ואף שגם התפלה היא מצות עשה דאורייתא, מכל מקום אין זמנה וסידורה ושיעורה מן התורה, וגם איסור הפסקה בתפלה אינו אלא מדרבנן, הילכך אתי עשה של תורה ודחי לאיסור הפסקה, ופוסק ומברך. ויש אומרים שאין לו להפסיק באמצע שמונה עשרה למצוה זו, אפילו אין שם כהן אחר, וכל שכן אם יש שם כהנים אחרים. אלא ימשיך בתפלתו. וכן עיקר לדינא. אולם אם הכהן מתפלל בלחש עם חזרת הש"צ ביחד, מתחלה ועד סוף, כשיגיע לברכת רצה יעקור רגליו מעט, וכשיגיע לסוף ברכת מודים [הטוב שמך ולך נאה להודות] יעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, [ואפילו אם יש שם כהנים אחרים], ואחר כך יחזור למקומו ויסיים תפלתו. [שארית יוסף ח"ג עמו' קפט. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה נז עמוד שיג]. נח כהן הנמצא בתוך י"ב חודש לפטירת אביו או אמו, ורוצה לעבור לפני התיבה כשליח צבור, אם אין שם כהנים אחרים רשאי לשמש כשליח צבור, ולישא כפיו באמצע החזרה כנ"ל. ובמקום שיש כהנים אחרים שמנהגינו שאין השליח צבור נושא את כפיו, יש אומרים שאין לו לשמש כשליח צבור בקביעות [במשך השנה] אחר שמבטל מעליו מצות עשה מן התורה של נשיאת כפים. ויש שנהגו להקל בזה, בפרט כשאין הדבר נעשה בקביעות. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעא. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה נח עמוד שכו]. נט שליח צבור שטעה ודילג על ברכת כהנים, שתיכף אחר שסיים הטוב שמך ולך נאה להודות, המשיך, שים שלום טובה וברכה, אם נזכר באמצע ברכת שים שלום, פוסק, וחוזר לברכת כהנים כדת, ואם לא נזכר עד שסיים המברך את עמו ישראל בשלום, לא יחזור, ואף הכהנים לא יאמרו ברכת כהנים אחר תפלה, אף על פי שעקרו רגליהם בברכת רצה, שמאחר שקבעו חכמים ברכת כהנים בתפלת שמונה עשרה אחר ברכת ההודאה, אין לאומרה לאחר התפלה. ואף על פי שיש אומרים שיברכו ברכת כהנים לאחר התפלה, שב ואל תעשה עדיף, ומה גם דקיימא לן "ספק ברכות להקל". [שארית יוסף ח"ג עמ' קצב. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה נט, עמ' שכז]. ס שליח צבור שטעה בברכת כהנים, ואחר שאמר אליך שבפסוק יאר, והיה לו להמשיך ויחונך, דילג ואמר וישם לך שלום, וגם הכהנים נמשכו אחר טעותו, אם נזכרו באמצע שים שלום, יש להורות לכהנים לחזור לומר ברכת כהנים בשלימותה, מבלי ברכת המצוה שעליה, דהיינו ברכת אשר קדשנו בקדושתו וכו'. ואם לא נזכרו עד שחתם השליח צבור המברך את עמו ישראל בשלום, יאמרו שם הכהנים ברכת כהנים בלי ברכת המצוה, אף שנסתיימה התפלה. ועל צד היותר טוב יתחילו מתיבת יברכך עד הסוף. [שאר"י ח"ג עמו' קצב. ילקו"י תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ס עמוד של]. סא בשעה שהכהנים נושאים כפיהם ומברכים את ישראל בברכת כהנים, על כל הצבור לעמוד על רגליהם באימה וביראה ובכובד ראש, ורק חולה או זקן שאינם יכולים לעמוד על רגליהם, רשאים לישב במקומם. [שארית יוסף ח"ג עמוד קצג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה סא עמוד של]. סב וכן צריכים כל הצבור להאזין ולהקשיב לברכת הכהנים. ואין ראוי לומר שום פסוק בעת ההיא, שכלום יש עבד שרבו מברכו ואינו מאזין לברכתו? ולכן אין להסיח דעתם מהברכה, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה, ופניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בכהנים, כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה. ודוקא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא לידי היסח הדעת, אבל בראיה קצת שרי, דדוקא בזמן המקדש שהיו מברכים בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם, היה אסור אפילו ראיה קצת, מה שאין כן בזמן הזה. ומכל מקום נוהגים גם כיום שלא להביט בכהנים כלל, זכר למקדש. [ואם הבנים באים אצל אביהם בעת ברכת הכהנים, יש לומר להם שיהיו פניהם כלפי הכהנים, ולא כלפי אביהם]. [שאר"י ח"ג עמ' קצד. ילקו"י מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה סב, עמו' שלא]. סג הצבור צריכים לעמוד כנגד הכהנים, או לצידיהם שלפנים, ולא לאחריהם, כדי שיהיו בכלל הברכה. [שארית יוסף ח"ג עמ' קצה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה סג, עמ' שלג]. סד מי שנכנס לבית הכנסת לצורך איזה ענין, ומצא כהנים הנושאים את כפיהם, יעמוד וישמע ברכת כהנים, ולא יצא מבהכ"נ עד שיסיימו הברכה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קצו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה סד, עמוד שלה]. סה וכן מי שישב ועוסק בתורה בבית הכנסת, והגיעו הצבור לברכת כהנים, יעמוד וישמע ברכת כהנים. [שארית יוסף ח"ג עמוד קצו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הע' סה, עמוד שלד]. סו הצבור עונה אמן אחר ברכת הכהנים, ואחר כל פסוק ופסוק מברכת הכהנים. ומנהגינו לענות "ברוך הוא וברוך שמו" בברכת כהנים, אחר כל הזכרת שם ה' של הכהנים. אך טוב שיענו זאת בלחש, ולא בקול רם, כדי שלא לבלבל את השליח צבור המקריא לכהנים. [אולם אין לגעור באותן העונים ברוך הוא וברוך שמו בקול רם]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קצו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה סו עמוד שלה].

לא רבן יוחנן בן זכאי תיקן, שהכהנים לא יעלו לדוכן לברך את ישראל בסנדל או במנעל לרגליהם, מפני כבוד הצבור ופירש רש"י, מפני שעל ידי שהכהנים נושאים כפיהם, בגדיהם מתרוממים כלפי מעלה, ונראים נעליהם לצבור, ואין זה כבוד הצבור לראות נעליהם עם הטיט שעליהם. ויש פוסקים שסוברים שמטעם זה אין לאסור אלא לאלה שעולים לדוכן, אבל לנושאים כפיהם על גבי קרקע למטה מההיכל, מותר להם שלא לחלוץ נעליהם אשר ברגליהם. אולם יש חולקים ואומרים שגם על גבי קרקע אסור, שלא חילקו חכמים בדבר. ועוד, שיש עוד טעם בגמרא שלפיו יש לאסור בכל ענין. והמנהג פשוט בארץ ישראל שהכהנים חולצים נעליהם בכל ענין. וכן ראוי לנהוג. אך בחוץ לארץ ישנם כהנים שמקילים בדבר, ונושאים כפיהם בנעליהם כשהם עומדים על גבי קרקע. והואיל ויש להם על מי לסמוך, אין מזניחים אותם, שיש לחוש שאם ימחו בידם יתבטלו לגמרי ממצות ברכת כהנים. אבל הכהנים הנגשים אל ה' והמהדרים במצות, גבורי כח עושי דברו, לעולם חולצים נעליהם קודם ברכת כהנים. וכזה ראה וקדש. [שארית יוסף חלק ג עמוד קסט. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה לא עמוד רעב]. לב גם בתשעה באב וביום הכפורים שנועלים נעלי בד, צריכים הכהנים לחלוץ את המנעלים קודם עלותם לדוכן. ואמנם כהן חולה הסובל מצינה, מותר לו לישא כפיו במנעל של לבד, ולכן חולה שקשה לו לילך בלא מנעלים, טוב שינעל מנעלי בד כדי שיוכל לישא כפיו עם מנעל בד. ואם אין לו מנעלי בד, יכול לישא כפיו אף במנעל עור, וכמבואר. [שארית יוסף חלק ג עמוד קע. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה לב עמוד רעג]. לג יש אומרים שחליצת המנעלים צריכה להיות קודם לנטילה, ולפי זה חליצת המנעלים צריכה להיות מחוץ לבית הכנסת. אבל מנהגינו עכשיו ללכת חוץ לבית הכנסת ליטול ידיהם וכשעולין לדוכן חולצין מנעליהם. ומניחין המנעלים למטה מן הדוכן, והצנועים מצניעים אותם במקום צנוע תחת הספסלים. [שארית יוסף חלק ג עמוד קע. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה לג עמוד רעד]. לד נכון שלא לעלות לדוכן יחף ממש, שהרי אין רגילים בזמן הזה לעמוד יחפים לפני גדולים, אלא יש לעלות בגרביים, וכן המנהג. [שארית יוסף ח"א עמו' קע. ילקו"י מהדורת תשס"ד תפלה ב' עמוד רעד]. לה כשיש בבית הכנסת ב' כהנים הנושאים כפיהם, קודם שיתחילו לברך אשר קדשנו וכו', אומר להם השליח צבור: כהנים, שאין הכהנים חייבים לברך אלא אם כן אמרו להם לברך, שכן נאמר: כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ותירגמו, כד תימרון להון, והיינו דהחיוב הוא רק כאשר אומרים להם לברך. ואמירה זו היא קריאת כהנים שאנו אומרים קודם שהכהנים נושאים כפיהם. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעא. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה לה עמוד רעד]. לו ומכל מקום אין הקריאה "כהנים" מעכבת את הכהנים מלישא את כפיהם. ולכן אם אירע שהכהנים בירכו בלי שיקראו להם כהנים, אין צריכים לחזור ולקרוא להם ולברך שנית. אך לכתחילה לא יברכו עד שיקראו להם כהנים. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעב. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה לו עמוד רעה]. לז כשיש שם כהן אחד, אין השליח צבור קורא לו, אלא הוא מעצמו מברך ומחזיר פניו לקהל, שנאמר, אמור להם, לשנים. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעב. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה לז עמוד רעו]. לח כבר נתבאר לעיל [סעיף יח] שאם יש שם כהן אחד ומצטרף עמו כהן קטן [הנושא כפיו משום חינוך], אין השליח צבור קורא להם "כהנים", אלא נושאים את כפיהם מעצמם. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה לח עמוד רעז]. לט אין המקריא שקורא כהנים רשאי לפתוח בקריאת יברכך עד שיכלה אמן [שאחר ברכת הכהנים] מפי הצבור, ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכת אשר קדשנו וכו' עד שתכלה קריאת כהנים מפי המקרא. [וכהנים שטעו ובירכו אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך ברכת כהנים, יצאו ידי חובת הברכה, ואינם צריכים לחזור ולברך כפי הנוסח הנכון]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה לט עמוד רעח]. מ וכן השליח צבור לא יתחיל בשום תיבה שבברכת כהנים עד שיסיימו הכהנים את התיבה שלפניה. [הר"ן מגילה כד: שאר"י ח"ג עמוד קעד. ילקו"י מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הערה מ' עמוד רעח]. מא יש להקפיד שהשליח צבור יקריא ברכת כהנים מתוך הסידור, ולא בעל פה. כדי שלא יבוא לידי טעות. וכתבו האחרונים שיש למחות ביד מי שקורא ברכת כהנים בעל פה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה מא עמוד רעח]. מב יש אומרים שאין השליח צבור מקריא לכהנים תיבת "יברכך", אלא הכהנים מתחילים בעצמם "יברכך". ויש אומרים שגם תיבת "יברכך" צריך שהשליח צבור יקריא אותה לכהנים. ואף על פי שהנוהגים כסברא ראשונה יש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום טוב ונכון שגם תיבת "יברכך" יקריא אותה לכהנים. והדבר יעשה בהסכמת כל הקהל. וישאו ברכה מאת ה'. [ובפרט שפעמים רבות כשאין מקריאים תיבת יברכך, הרי אין הצבור יכול לענות אמן אחר ברכת הכהנים, בהיותם מסמיכים תיבת יברכך לברכה, והצבור לא שומע סיום הברכה]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה מב עמוד רעט]. מג יש נוהגים שכאשר יש בשבת שמחה של חתן או של בעל ברית או בר מצוה, כשמגיע שליח צבור בתפלת החזרה לברכת כהנים, עומד לידו ישראל בעל קול ערב, ומקריא לכהנים בנעימה תיבת "כהנים", וממשיך כל ברכת כהנים מלה במלה בניגון נחמד ונעים, מתוק לנפש ומרפא לעצם, ומנהג זה יש לו על מה שיסמוך, ויסודתו בהררי קודש. [וכן הדבר מצוי אצל בני העדה התימנית לכבד את החשוב שבקהל לומר פסוקי ברכת כהנים]. אלא שיש להקפיד שגם הוא יקריא ברכת כהנים מתוך הסידור, ולא בעל פה, כדי שלא יבוא לידי טעות. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה מג, עמוד רפה]. מד במקומות שנוהגים בשבת שיש בו שמחת חתן וכיו"ב, שמזמינים חזן בעל קול ערב ובקי בניגונים יפים, והשליח צבור שותק ומקשיב לברכת הכהנים, על השליח צבור לענות אמן אחר ברכה ראשונה של הכהנים, ואחר כל פסוק ופסוק מברכת הכהנים, ואין בזה חשש הפסק. אך המקריא לכהנים לא יענה אמן, זולת אחר הפסוק האחרון. [שארית יוסף חלק ג עמוד קעה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה מד, עמוד רפה]. מה על הכהנים להזהר שלא יחלקו את התיבה לשנים לצורך משקל הנגינה, אלא יאמרו את כל המילה ביחד. ומה שיש נוהגים לנגן באמירת וישמר בלא כ"ף, ואחר כך הכ"ף, וכן עושים בויחנך, טעות הוא בידם, דדוקא בסוף מאריך, דקודם שמסיים לא משמע כוונת התיבה כלל. [שארית יוסף חלק ג' עמוד קעה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה מה, עמוד רפה].

א  מצות עשה מן התורה שהכהנים יברכו את ישראל בנשיאת כפים. וכל כהן שנמצא בבית הכנסת בעת שהחזן קורא "כהנים" בעת חזרת השליח צבור, ואינו עולה לדוכן לברך את ישראל, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, הרי זה כאילו עובר על שלש מצות עשה, שנאמר, כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי על בני ישראל. וכל כהן שעולה לדוכן ומברך את ישראל, גם הוא מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך. ואפילו אם אין שם כהן אלא כהן אחד, אם קראו כהנים ולא עלה, הרי זה עובר בעשה כנז'. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה א עמוד ריד]. ב במה דברים אמורים [שכהן שלא נשא כפיו כאילו עובר על ג' מצות עשה] אם היה הכהן בבית הכנסת בשעה שקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו. אבל אם לא היה בבית הכנסת בשעה שהשליח צבור קרא כהנים, אינו עובר אפילו בעשה דכה תברכו. לפיכך כהנים שאינם יכולים לעלות לדוכן מסיבת חולשה או זיקנה מופלגת, יצאו מבית הכנסת בשעה שקורא החזן כהנים. ואף על פי שאחר כך יכולים לחזור מיד, מכל מקום כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא להכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים. אבל כהנים בריאים היוצאים לחוץ כדי שלא לברך, הם בכלל מה שאמרו, שכל כהן שאינו מברך אינו מתברך. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלט. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ב עמוד רטז]. ג אולם כהנים שאינם ראויים לעלות לדוכן, כגון כהן שנשא גרושה, או כהן שהוא חלל וכדומה, ואפילו הפסולים מדרבנן, אינם צריכים לצאת מחוץ לבית הכנסת בשעה שהשליח צבור קורא כהנים, שהרי אין כוונתו אלא על הכשרים לישא כפיהם. ויש אומרים שהדין כן אפילו אין שם כהנים אחרים אלא אלה שחכמים פסלום. ומכל מקום כשאין בבית הכנסת כהנים אחרים רק אלו הפסולים מדרבנן טוב שיצאו לחוץ קודם רצה. ונכון שהמקריא כהנים יכוין בדעתו שאינו קורא כי אם לראויים לנשיאת כפים, ואין בהם פיסול אפילו מדרבנן. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלט. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ג עמוד ריז]. ד מצות נשיאת כפים היא מן התורה גם בזמן הזה שאין לנו בית המקדש ובטלה העבודה בבית המקדש. [שארית יוסף חלק ג עמוד קמ. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הע' ד עמוד ריז]. ה יש אומרים שכשם שיש מצוה על הכהנים לברך את ישראל כך יש מצוה על הישראל להתברך מפי הכהנים. ויש חולקים. [שארית יוסף חלק ג עמוד קמג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ה עמוד רכד]. ו מי שנאנס ולא התפלל בצבור, והפסיד ברכת כהנים וקריאת התורה, ויש בידו האפשרות ללכת ולשמוע ברכת כהנים, או קריאת התורה, יש אומרים שיש לו לשמוע קריאת התורה שנתקנה לחובת הצבור. ויש אומרים שיש לו להעדיף לשמוע ברכת כהנים, דשמא יש מצוה גם על הישראל להתברך מפי הכהנים, והוה ליה ספק במצוה דאורייתא. [שארית יוסף חלק ג עמוד קמד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ו עמוד רכה]. ז המתפלל בבית כנסת שאין להם כהן, ורוצה לעבור למנין אחר שיש שם כהן כדי להתברך מפי הכהנים, מאחר ויש אומרים שיש מצוה גם על הישראל להתברך מפי הכהנים, רשאי לעשות כן, אלא אם כן הוא משמש במנין הראשון כשליח צבור, או שהוא מזכה אותם לפני קריאת התורה בדברי תורה וכדומה, דבכהאי גוונא יש לו לוותר על מצוה יקרה זו, ולא לשמוע ברכת כהנים אפילו בקביעות, כדי לזכותם, וכבר נאמר, אם תוציא יקר מזולל, כפי תהיה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קמה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ז עמוד רכז]. ח אין נשיאות כפים בפחות מעשרה, דהוי בכלל דברים שבקדושה שאינם נאמרים אלא בעשרה. והכהנים בכלל המנין, לפי שהכהנים גם הם בכלל הברכה, מדכתיב ואני אברכם, כלומר לכהנים. אבל קטן אינו מצטרף למנין, כמו שאינו מצטרף למנין לחזרה ולקדיש. [שארית יוסף חלק ג עמוד קמו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ח עמוד רכז]. ט אם היו עשרה בתחלת החזרה, ויצאו מקצתם, ונשארו רוב מנין והשליח צבור ממשיך בתפלת החזרה, אין לכהנים לישא את כפיהם, שאין להם להתחיל בברכת כהנים כשאין מנין בבית הכנסת. אבל אם היה מנין בבית הכנסת, והתחילו הכהנים בברכתם, ויצאו מקצת מהעשרה, אין לכהנים להפסיק, אלא ימשיכו את ברכת כהנים אף שאין שם מנין. [שארית יוסף חלק ג' עמוד קמו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ט עמוד רכח]. יא אין העליה לדוכן מעכבת, ולכן גם במקום שאין דוכן, מצוה על הכהנים לברך את ישראל בנשיאת כפים גם אם עומדים על הקרקע. ורק כשאפשר הדבר בנקל שהכהנים ישאו כפיהם באופן שיעלו על דוכן, מצוה מן המובחר לעשות כן. [שארית יוסף חלק ג עמוד קמז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה יא עמוד רכט]. יב לפיכך אם השליח צבור כהן, ואין שם כהן אחר, אם התיבה שעומד עליה השליח צבור סמוכה להיכל, באופן שאם ישא כפיו השליח צבור הכהן במקומו, כל העם יהיו לפניו, ויהיו בכלל הברכה, אין צריך שיעלה לדוכן דוקא, שאין הדוכן מעכב. אבל אם התיבה רחוקה מן ההיכל, באופן שחלק ניכר מן הצבור לא יהיו לפניו, ולא יהיו בכלל הברכה, יעלה לדוכן וישא כפיו. וגם זה הוא דוקא באופן שמתפלל מתוך הסידור, ומובטח לו שלאחר שישא כפיו יוכל לחזור לתפלתו ללא בלבול וטירוף דעת מאימת הציבור, אבל אם חושש שמא יבוא להטרד ולהתבלבל אם ילך לדוכן לישא את כפיו, ישא כפיו במקומו בתיבה, ואינו צריך לעלות לדוכן. [וטוב להחמיר שיטול ידיו בין לחש לחזרה. ומכל מקום מן הדין אין צריך ליטול ידיו קודם לכן, שיש לסמוך על נטילת ידים שחרית]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קמח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה יב עמוד רלא]. יג ישראל שמברך בנשיאת כפים בכוונת מצוה, עובר בעשה, שנאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל, אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה, עשה. ומכל מקום הורים שמברכים את ילדיהם בנוסח ברכת הכהנים, וכן רבנים המברכים את תלמידיהם, רשאים לסמוך את ידיהם על ראשם בשעת הברכה, ואפילו בשתי ידים זוכות כאחת, ואין להקפיד לברך דוקא ביד אחת בלבד, כי אין האיסור לזרים לברך את ישראל אלא כשעושים כן בכוונת מצוה, ובנשיאת כפים כדרך הכהנים, אבל בסמיכת ידים ושלא בכוונת מצוה, שפיר דמי, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. וגם משום נשיאת שם שמים לבטלה אין לחוש, שהרי פסוקים הם בתורה, ורשאים לאומרם כהוייתם. ולכן מה שיש נוהגים לברך את החתן והכלה בעת החופה בפסוקים יברכך ה' וישמרך וכו', אין בזה שום חשש איסור. [שאר"י ח"ג עמ' קמט. ילקו"י מהד' תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכח הע' יג עמ' רלד]. יד כשם שמצינו בעבודת בית המקדש שיש חיוב על הכהנים לברך את ישראל פעם אחת בבוקר אחר קרבן תמיד של שחר, כך הוא החיוב בזמן הזה, לברך את ישראל פעם אחת ביום. ואם עלה פעם אחת ביום, שוב אינו עובר בעשה אף אם אמרו לו עלה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קנ. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה יד עמוד רלו]. טו כהן שנשא כפיו בברכת כהנים כדת, וברצונו לישא כפיו שנית באותו יום בצבור אחר, [או פעם שלישית], אף על פי שאינו חייב, שכבר יצא ידי חובת המצוה בנשיאת כפיו הראשונה, מכל מקום רשאי לברך שנית אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו', ולברך ברכת כהנים, ואפילו אם יש שם כהנים אחרים הנושאים כפיהם. וכן כהן שעלה לדוכן בשחרית, חוזר ועולה לדוכן במוסף בשבתות וימים טובים וראשי חודשים, וכל שכן בצבור אחר. והרי זה דומה למצות ציצית ותפילין, שאף שיוצא ידי חובתו בלבישתם והנחתם פעם אחת ביום, מכל מקום כל פעם שחוזר ללבשם מקיים מצוה ומברך עליה. וכן המנהג, ובמקום מנהג אין לומר "ספק ברכות להקל". [שארית יוסף חלק ג עמוד קנב. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה טו עמוד רלח]. טז כהן שעדיין לא התפלל שחרית, ונכנס לבית הכנסת ומצא שהשליח צבור הגיע בתפלת החזרה לברכת רצה, אין התפלה מעכבת אותו מלישא כפיו, לפיכך יעקור רגליו כשאומר השליח צבור רצה, ובסוף ברכת מודים יברך ברכת כהנים. (אבל אם מצא את השליח צבור בברכת מודים, לא יעלה לדוכן, שכל כהן שלא עקר רגליו ברצה שוב אינו עולה לדוכן). ואם עדיין לא הספיק הכהן לברך ברכות התורה, נכון שיברך תחלה ברכות התורה בין רצה לברכת כהנים, ואחר כך ישא כפיו ויברך ברכת כהנים. ואם לא יספיק לברך ברכות התורה, רשאי לישא כפיו גם בלא ברכות התורה. ואם הכהן חושש פן יעבור זמן קריאת שמע, יקרא לפחות פרשה ראשונה של קריאת שמע, או אפילו פסוק ראשון עם ברוך שם וכו', בין רצה לברכת כהנים, בטרם ישא כפיו. ואפילו אם הוא חושש שיעבור זמן תפלה, אם אמרו לו לעלות, יעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, שברכת כהנים היא מצוה מן התורה, והתפלה מדרבנן, מאחר שכבר התפלל ערבית מאמש, ויצא ידי חובת תפלה מן התורה. ועוד שיש לתפלת שחרית תשלומין במנחה. ואם לא אמרו לו לעלות ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל. [שארית יוסף חלק ג עמוד קנד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה טז עמוד רמג]. יז המנהג פשוט בארץ ישראל שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום בין בימי החול בין בשבתות וימים טובים. ומרן הבית יוסף השבח השביח מנהג זה. אולם חלק מהאשכנזים בערי הגליל בארץ ישראל לא נהגו לישא כפיהם בימי החול. אבל יותר נכון שגם הם ינהגו לישא כפיהם בכל יום, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. וכיום קהלות רבים בחוץ לארץ מבני עדות המזרח גם כן נוהגים שהכהנים נושאים כפיהם בחול כמו בשבת. וקהלות שנהגו בחו"ל שלא לישא כפיהם בכל יום, מותר להם לשנות ממנהגם, ולהנהיג נשיאת כפים בכל יום. וכל שכן שאם הכהן כבר עלה, דשוב לא ירד. [וכהן שנקלע בחו"ל למקומות שאין הכהנים נושאים כפיהם, אין צריך שיצא מחוץ לבית הכנסת סמוך לברכת כהנים]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קנד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה יז עמוד רמד]. יח מחנכים גם את הקטנים שיעלו לדוכן לישא כפיהם יחד עם הגדולים. [ומחנכים אותם גם בברכה, ואין כאן חשש ברכה לבטלה]. אבל קטן לא ישא כפיו כשהוא כהן יחיד בבית הכנסת, ורק אם יש שם גם כהנים גדולים הקטן ישא כפיו עם הגדולים. ואם יש שם כהן אחד גדול, וכהן אחד קטן, אין השליח צבור מקריא "כהנים". ורק כשיש לפחות שני כהנים גדולים, אזי השליח צבור מקריא "כהנים". [שארית יוסף חלק ג עמוד קנה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה יח עמוד רמט]. יט יש נוהגים שכהן רווק אינו עולה לדוכן לישא כפיו בברכת כהנים, לפי שהכהן המברך את ישראל צריך שיהיה שרוי בשמחה ובטוב לבב, ואמרו חז"ל ביבמות כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר ושמחת אתה וביתך. אולם המנהג בכל ארץ ישראל וגלילותיה שגם כהן רווק נושא כפיו ומברך ברכת כהנים. והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים, שחומרא הבאה לידי קולא היא, כי הנמנע מלישא כפיו מפסיד מצות עשה מן התורה החשובה כשלש מצות עשה לפיכך כהנים רווקים שבאו מחוץ לארץ ממקומות שנהגו שרווקים אינם נושאים כפיהם, הואיל וזכו לעלות לארץ ישראל חייבים לנהוג כמנהג ארץ ישראל לישא כפיהם, ולא יאבדו בידים מצוה יקרה וחשובה זו. ובפרט שכן פסק מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. והמברך ישא ברכה מאת ה'. [שארית יוסף חלק ג עמוד קנו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה יט עמוד רנא]. כ כהן בן י"ג שנה אף שאין ידוע אם הביא ב' שערות או לא, נושא את כפיו יחידי בדרך אקראי. ואם אין שם כהן אחר אלא הוא, יכול לישא כפיו בקביעות. וכן בישיבות קטנות שכל התלמידים צעירים שטרם נתמלא זקנם, רשאי כהן בן י"ג שנה לישא כפיו, אפילו בקביעות, אף שנמצא עמהם רב או מחנך. וכן המנהג. [ומה שאמרו שכהן שלא נתמלא זקנו לא יעלה לדוכן בקביעות, היינו כאשר רוב הצבור אנשים שנתמלא זקנם, אבל בישיבות קטנות שכולם בני גילו, שפיר דמי שיעלה לדוכן אף בקביעות]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קנז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כ עמוד רנג]. כא הכהנים צריכים ליטול את ידיהם לפני שעולים לדוכן לברכת כהנים, ואף כהן שנטל ידיו בשחרית קודם התפלה, צריך לחזור וליטול ידיו סמוך לנשיאת כפיו. ומנהג מצרים כדעת הרמב"ם, שאין הכהנים נוטלים ידיהם לנשיאות כפים, וסומכים על נטילת ידים שחרית. ובמוסף נוטלים ידיהם, משום שכבר הסיחו דעתם. אך מנהגינו שלא לסמוך על נטילת ידים שחרית, אלא הכהנים חוזרים ונוטלים ידיהם קודם נשיאת כפים. אולם כשיש מנין מצומצם וכאשר הכהן יצא ליטול ידיו לא ישארו שם תשעה המקשיבים לברכותיו של השליח צבור ועונים אמן אחר ברכותיו, אין צריך שהכהן יטול ידיו, ובלבד שנזהר לשמור ידיו טהורות, ולא נגע במנעליו קודם שחלצן. [שארית יוסף חלק ג עמוד קנח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כא עמוד רנה]. כב הכהנים צריכים ליטול את ידיהם בכלי שיהיה בו רביעית, ועד הפרק של הזרוע, שהוא חבור היד והזרוע. ואין מברכים על נטילה זו אפילו אם הסיח דעתו משמירת ידיו מנטילת ידיו שחרית, או שנגע במקום מטונף. ולכתחלה טוב שכל כהן ישמור ידיו שלא יסיח דעתו מהם ליגע במקומות המטונפים, כדי שלא להכנס לכתחלה בספק ברכה במה שנוטל ידיו סמוך לנשיאת כפיו. [שארית יוסף חלק ג עמוד קס. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כב עמוד רנח]. כג אם יש לוי בבית הכנסת הוא נוטל את ידי הכהנים. ומכל מקום נטילת הידים על ידי הלוי אינה מעכבת. ולכן אם הכהן חושש שאם ימתין ללוי שיטול ידיו יפסיד מצוה זו, יטול בעצמו. ועל כל פנים ראוי מאד שלא לבטל דין זה. וכשיש שם כמה לויים, נוטל אחד מהם. ויש נוהגים שהלויים אוחזים בכלי ושופכים יחד מהכלי על ידי הכהנים. ולוי קטן לא יצוק לבדו על ידי הכהן, אלא יכול רק לסייע ללוי גדול בנטילה זו. [שארית יוסף חלק ג עמוד קסא. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כג עמוד רס]. כד אם אין שם לוי יש אומרים שבכור יטול ידי הכהנים, אך אין הכל נוהגים להקפיד בזה, אלא כשאין לוי הכהן נוטל את ידיו בעצמו. וטוב יותר שהכהנים יטלו ידי עצמם, מאשר יטלו ידיהם על ידי ישראל. [ילקו"י שארית יוסף ח"ג עמ' קסג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כד עמוד רסב]. כה יש אומרים שאם הלוי הוא תלמיד חכם והכהן עם הארץ, לא יצוק הלוי מים על ידי הכהן. ותלמיד חכם נקרא זה ששואלים אותו הלכה בדברים המצויים ואומרה, ורחמי שומעניה, ופרקו נאה, ויש בו יראת שמים. ואם יש שם כהן אחד תלמיד חכם, יש אומרים שמציל את כל שאר הכהנים, ואז הלוי שהוא תלמיד חכם יטול ידי הכהן החכם ואחר כך יטול שאר הכהנים. ויש אומרים שגם באופן כזה לא יטול לוי תלמיד חכם את ידי הכהנים כלל. ושב ואל תעשה עדיף. [שארית יוסף חלק ג עמוד קסג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כה עמוד רסב]. כו גם בתשעה באב וביום הכפורים על הכהנים ליטול את ידיהם עד פרק הזרוע, וכפי מנהגם בכל יום. ואף על פי שהרב כף החיים כתב, שיטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, נראה עיקר שיטלו ידיהם עד פרק הזרוע, וכדעת רוב האחרונים. [שארית יוסף חלק ג עמוד קסו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כו עמוד רסו]. כז לכתחלה ראוי שהכהן לא ישהה בין הנטילה לנשיאת כפים יותר משיעור מהלך עשרים ושתים אמה. ולכן ראוי שהחזן לא יאריך ברצה. וכן יש ליזהר לכתחלה שלא לדבר בין הנטילה לברכת כהנים. [אפילו בעת שנוטל ידיו מחוץ לבית הכנסת]. ומכל מקום רבים לא נהגו להקפיד ליטול ידיהם סמוך כל כך לברכה, דיש אומרים דתיכף לנטילה ברכה היינו תיכף לנטילה עקירת רגליו לברכה. וגם סומכים על מה שנטלו ידיהם בשחרית. [שארית יוסף חלק ג עמוד קסו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כז עמוד רסז]. כח אף לדעת מרן השלחן ערוך שפסק שצריכים הכהנים ליטול ידיהם קודם נשיאת כפים בשחרית, מכל מקום אין הנטילה לפני נשיאת כפים מעכבת, ובשעת הדחק יכול לסמוך על מה שנטל ידיו שחרית, ולכן אם היה השליח ציבור כהן, ואין שם כהן אחר, אף על פי שטוב להחמיר שיטול ידיו בין תפלת לחש לתפלת החזרה, מכל מקום אפילו לא נטל ידיו נושא כפיו. וכן אם יצטרך הכהן לעבור לפני המתפלל כדי ללכת ליטול ידיו, או שיצטרך לצאת מבית הכנסת, ואין שם אלא מנין מצומצם, נושא כפיו בלא נטילת ידים, ובלבד שנזהר לשמור ידיו טהורות, ולא נגע במנעליו קודם שחלצן. ואם יש בבית הכנסת שמונה ישראלים ושלשה כהנים, ושנים מן הכהנים אינם נושאים כפיהם מאיזו סיבה, אינם צריכים לצאת מבית הכנסת בשעת ברכת כהנים או קודם לכן. וכל שכן שאינם צריכים לצאת קודם "רצה", כיון שאין מנין בבית הכנסת בלעדיהם. [שארית יוסף חלק ג עמוד קסז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה כח עמוד רסח]. כט כהן שנטל ידיו לנשיאת כפים של שחרית, אם שמר ידיו ולא נגע במקומות מכוסים, אינו חייב ליטול את ידיו שנית למוסף. והמחמיר ליטול ידיו גם לשחרית וגם למוסף, תבוא עליו ברכה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קסח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן הערה עמוד רעא]. ל מותר לכהנים ליטול ידיהם בשבת ממים שנתנו בהם מי ורדים, ובלבד שיתנו את המי ורדים מערב שבת או מערב יום טוב. וגם ביום הכפורים מותר ליטול ידים ממים שמעורב בהם מי ורדים, ואין בזה חשש סיכה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קסח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכח הערה ל].

א כשמגיע השליח צבור למודים, גם הצבור צריכים לשחות עמו ולומר מודים דרבנן, וכבר נתבאר לעיל שאף מי שיושב בחזרת השליח צבור צריך לעמוד ולשחות במודים דרבנן, כי אין השתחויה אלא מעומד ולא מיושב. ולא ישחו יותר מדאי, אלא די בהרכנת הראש. ואומרים מודים אנחנו לך שאתה ה' אלהינו אלהי כל בשר וכו' וחותם ברוך אל ההודאות, בלא הזכרת השם. ואף על פי שיש מי שכתב שצריך לשחות גם בסוף מודים דרבנן, כשאומרים ברוך אל ההודאות, לא נהגו העם לשחות אלא בתחלת מודים דרבנן, ויש להם על מה שיסמוכו. ושב ואל תעשה עדיף. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכז הערה א עמוד רי]. ב אם אין שם כהנים אומר השליח צבור אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו', ואני אברכם. ואם לא אמרו, אין מחזירין אותו. ואין אומרים נוסח זה אלא כשאין כהנים, ובזמן שראוי לנשיאת כפים [כמו בשחרית ומוסף ובנעילה, ובמנחה של תעניות, וכיו"ב]. ומנהג הספרדים שאין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו כשיש כהן הנושא את כפיו. [ילקו"י שם סימן קכז הערה ב עמוד ריב]. ג כשאין כהנים ואומר השליח צבור אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו', צריך החזן לסיים בסוף: ושמו את שמי וכו', שפסוק זה הבטחה שהקדוש ברוך הוא מסכים לברכת הכהנים. ופירוש ואני אברכם חוזר על ישראל. וקצת שליחי צבור אינם אומרים אותו, מפני שראו כן אצל האשכנזים הנוהגים כמו שכתב הרמ"א בדרכי משה שלא לאומרו, ואינם אלא טועים. וצריך להסביר להם שאנו נוהגים כדברי רבותינו הגאונים והרמב"ם ומרן שקבלנו הוראותיו. [ילקו"י סימן קכז הערה ג' עמוד ריג]. ד אין העם עונים אמן אחר ברכת כהנים של השליח צבור [כשאין שם כהנים], אלא כן יהי רצון. והמנהג לומר כן אחר כל פסוק ופסוק, ולא רק בסוף. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכז הערה ד עמוד ריג].

א שליח צבור שטעה בתפלת החזרה, ונבהל, עד שאינו יכול להמשיך בתפלת החזרה, וכן מי שקולו נצרד באמצע החזרה, יעמוד אחר תחתיו, ויתחיל מתחלת הברכה שטעה הראשון, אם היה זה בברכות האמצעיות. אבל אם היה בשתי ברכות ראשונות, חוזר לראש, ואם היה אחר סדר קדושה, כגון שטעה בברכת אתה קדוש, זה שעומד במקומו מתחיל מברכת אתה קדוש, שכיון שענו כל הקהל קדושה, ברכת אתה קדוש נחשבת כתחלת הברכה. ואם טעה בשלש ברכות אחרונות, מתחיל מברכת רצה. והוא הדין אם נתעלף השליח צבור או נשתתק, זה שעומד תחתיו מתחיל להתפלל על הדרך שביארנו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכו הע' ד עמוד רו]. ב שליח צבור שטעה בתפלת החזרה ושכח לומר קדושה, אם נזכר באמצע אתה קדוש, חוזר לומר קדושה, וממשיך אתה קדוש וכו'. ואם לא נזכר עד שחתם ברכת האל הקדוש, יאמר שם קדושה בלי חתימה, וימשיך אתה חונן וכו'. ואם לא נזכר עד שהתחיל ברכת חונן הדעת, צריך לחזור לראש התפלה ולומר הקדושה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכו הערה ה' עמוד רז]. ג שליח צבור שטעה בתפלת החזרה, שלאחר שאמר קדושה עם הצבור, דילג אתה קדוש, והתחיל אתה חונן, אפילו אם סיים ברכת חונן הדעת, חוזר לברכת אתה קדוש, ואחר כך יאמר ברכת אתה חונן, וממשיך על הסדר. וכן אם טעה בתפלת שחרית של שבת, וכשסיים קדושה שכח לומר אתה קדוש והתחיל ישמח משה, או שטעה בתפלת מוסף של שבת, וכשסיים קדושת כתר שכח לומר אתה קדוש והתחיל תכנת שבת, חוזר לאתה קדוש, וממשיך משם והלאה, שכיון שאמרו סדר קדושה כתחלת ברכה דמי. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכו הערה ו. עמוד רז]. ד שליח צבור שטעה בעשרת ימי תשובה וחתם האל הקדוש, ולא נזכר אלא אחר שעבר זמן של תוך כדי דיבור, חוזר לברכת אתה קדוש, שכיון שהצבור אמר קדושה אין לו לחזור לראש התפלה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכו הערה ז' עמוד רח].

א יש אומרים שקודם הקדושה יש לכוין לקיים מצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכן דעת כמה מהרבנים המקובלים. אולם לדעת רבותינו הראשונים, אין מצות הקדושה אלא מדרבנן, והביאו חכמים אסמכתא למצוה זו מפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל". והעיקר להלכה כדעת רבותינו הראשונים. וטוב שיכוין לקיים מצות קדושה, בלי לחשוב בדעתו אם היא מן התורה, או מדרבנן, והקב"ה יודע תעלומה יצטרף מחשבתו כפי הדין. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה א עמוד קצה]. ב מה שנוהגים שכל הקהל אומר בקול רם ובניגון את נוסח הקדושה "נקדישך ונעריצך", ועונים קדוש קדוש אחר השליח צבור, יש למנהג זה על מה לסמוך, וכן פשט המנהג בכל המקומות. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ב עמוד קצו]. ג כאשר השליח צבור מגיע לקדוש קדוש קדוש, אם כל הצבור סיימו את תפלת הלחש, הנכון הוא שהשליח צבור יאמר פסוק זה עם כל הצבור ביחד, ואפילו אם קולו אינו נשמע. אך ישתדל להגביה את קולו מעט יותר מכל הקהל. אבל אם יש חלק מהצבור שעדיין מתפלל בתפלת שמונה עשרה, ומאזין לשליח צבור, על השליח צבור לומר פסוק זה, ופסוק ברוך כבוד ה', בקול רם, באופן שקולו יגבר על הקהל, והכל ישמעו את קולו. ואם קולו חלש, יאמר פסוק זה אחר שהצבור יסיים לאומרו, ובכל אופן צריך שיכוין להוציא ידי חובה את אותם שאינם יכולים לומר בעצמם את הקדושה. ומותר לומר קדושה ברם קול, כל שהרם קול בא רק להגברת הקול, אבל קול השליח צבור היה נשמע גם בלא הרם קול. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ג']. ד ראוי לעצום את עיניו בעת אמירת הקדושה, ולישא עיניו כלפי מעלה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ד עמוד קצט]. ה טוב לכוין רגליו זו אצל זו שיהיו כעין רגל אחת, גם בשעה שאומר קדושה עם השליח צבור. וטוב להחמיר לעמוד כך כשרגליו סמוכות זו לזו עד שהשליח צבור יסיים ברכת האל הקדוש. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ה עמוד ר]. ו נוהגים לדלג מעט ולהרים עקבו מן הקרקע כשאומר פסוק "קדוש" ופסוק "ברוך" ופסוק "ימלוך" בקדושה. וכשאומר פסוק "קדוש", ידלג שלש פעמים בכל פעם שאומר "קדוש". ויהיו כל שלשת הדילוגים שוים זה לזה, ולא ידלג באחד יותר מהשני. והדילוג היינו שירים מעט עקביו וגופו כלפי מעלה, וישא עיניו למרום. אבל לא יקפוץ ולא ידלג יותר מדי. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ו עמוד ר]. ז כשהשליח צבור אומר לעומתם משבחים ואומרים, או ובדברי קדשך כתוב לאמר, אל יאריך בהם, אלא ימהר לאומרם, שאם ימשוך בהם יש לחוש שהקהל יאמרו ברוך כבוד, וימלוך, קודם שיגמור. והוי כעין אמן יתומה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ז עמוד רב]. ח מנהגינו פשוט לומר "נקדישךְ ונעריצךְ" הכ"ף סופית בניקוד שו"א, ולא בקמ"ץ. ואין לשנות לומר נקדישךֳ ונעריצךֳ הכ"ף סופית בקמ"ץ. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכה הע' ח עמ' רב]. ט המתפלל תפלת שמונה עשרה, והגיעו הציבור לקדושה, אינו רשאי לענות עמהם, אלא שותק ומכוין דעתו אל השליח ציבור, ויוצא ידי חובה, שהשומע כעונה. ונכון יותר שלא ידלג ברגליו עם הציבור כשאומרים פסוקי הקדושה. ומכל מקום היינו דוקא כשהשליח ציבור קבוע, ויודע שצריך לכוין להוציאם ידי חובתם בכל דבר שבקדושה, אבל השומע מפי שליח ציבור שעומד באקראי, ואינו בקי לכוין להוציא את אחרים ידי חובתם, אין תועלת בכך שיכוין לצאת ידי חובה, אלא ימשיך בתפלתו. ולכן נראה שאם השליח ציבור אומר הקדושה ביחד עם הקהל, וקולו לא ישמע, כי קולו נבלע עם הקהל, אין כל טעם שהיחיד ישתוק ויכוין לקדושה. ורק אם קול השליח ציבור גבוה, ונשמע מתחלה ועד סוף, ישתוק ויכוין אל השליח ציבור. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלה. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכה הערה ט עמוד רב].

א תיקנו חכמים שהשליח ציבור חוזר תפלת שמונה עשרה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. ואפילו הציבור כולם בקיאים, והתפללו תפלת לחש, אף על פי כן חוזר השליח ציבור התפלה, שכלל הוא בידינו שאף על פי שבטל הטעם, לא בטלה תקנת חכמים. וכל שכן שאפשר שגם בזמן הזה ישנם עמי הארץ שאינם בקיאים להתפלל, ובפרט בעלי תשובה שלא למדו בבתי ספר דתיים. ועוד, שאפשר שרבים מן הציבור לא כיוונו בתפלת לחש בברכת "אבות", ולא יצאו ידי חובת תפלה מן הדין, והשליח ציבור שהוא בקי, ומכוין כראוי בתפלת החזרה, מוציאם ידי חובת תפלה. ומכאן יש ללמוד שעל הגבאים של בית הכנסת להזהר מאוד למנות שליח ציבור ירא ה' מרבים, שתהיה דעתו על כוונת התפלה, ובפרט באבות ובהודאה, ולא תהיה כל מחשבתו על הניגון. ומכאן אזהרה גם לשליח ציבור שידע גודל אחריותו, שהוא מוציא את הרבים ידי חובה, ועליו לכוין היטב להוציא את הקהל ידי חובה, כי קהל עדתינו עליו יסמוכו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה א', עמוד קמז]. ב כשחוזר שליח צבור תפלת שמונה עשרה, יש לו לומר פסוק"ה' שפתי תפתח" בקול רם. וכן פשט המנהג אצלינו, ובפרט בעה"ק ירושלים ת"ו. ויש מאחינו האשכנזים שנוהגים שהשליח צבור אומר הפסוק הנ"ל בלחש, ומתחיל החזרה בקול רם ברוך אתה ה' וכו'. ונהרא נהרא ופשטיה. וקודם שיתחיל החזרה ימתין בין לחש לחזרה לכל הפחות שיעור כדי הילוך ד' אמות, קודם שחוזר למקומו לומר החזרה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ב, עמוד קנב]. ג שליח צבור שלא התפלל עדיין תפלת לחש, ועבר לפני התיבה להתפלל שמונה עשרה בקול רם, כשיסיים המברך את עמו ישראל בשלום, אמן, ופסוק יהיו לרצון אמרי פי, יפסע מיד שלש פסיעות, ויאמר עושה שלום במרומיו וכו', ולא יסמוך על שלש פסיעות שעושה בסיום קדיש תתקבל. [שארית יוסף חלק ג עמוד קטז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ג, עמוד קנג]. ד בית כנסת שיש שם מתפללים שאינם יודעים לקרוא, והשליח צבור מתפלל תפלת לחש של שחרית או מנחה בקול רם כדי שהצבור יאמרו עמו מלה במלה בלחש, ואחר כך אומר תפלת החזרה עם קדושה וברכת כהנים, יש אומרים שבימים טובים שאין הכל בקיאים בתפלה מותר לעשות כן, אבל בימי חול שהכל בקיאים להתפלל אין לנהוג כן. ויש חולקים ואומרים, דאין לשליח צבור להתפלל ב' פעמים בקול רם גם בימים טובים ובימים הנוראים. ולכן באופן כזה כל היודע להתפלל בעצמו יתפלל תפלת הלחש, ואחר כך בעת שהשליח צבור אומר תפלת החזרה אותם שאינם בקיאים להתפלל בעצמם יכוונו לצאת ידי חובה, והשליח צבור מוציאם ידי חובתם בתפלת החזרה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכד הערה ד, עמוד קנג]. ה כשהזמן מצומצם והשליח צבור אומר תפלה אחת בלבד בקול רם, עד ברוך אתה ה' האל הקדוש, נכון שכל הקהל יתפללו תפלת העמידה מלה במלה עם השליח צבור, וכשיגיע לקדושה יאמרו עמו כל הקדושה, נקדישך ונעריצך וכו', ביחד. ואחר כך ימשיכו התפלה בלחש. ואף על פי שבאופן כזה אין אף אחד שעונה אמן אחר ברכות השליח צבור, אין בכך כלום, שאין עניית אמן מעכבת בזה כלל. וזה יותר נכון ממה שיש נוהגים להמתין מלהתפלל, עד לאחר שמסיים השליח צבור ברכת האל הקדוש, כדי לענות אמן אחר ברכותיו, ואחר כך מתחילים להתפלל שמונה עשרה. וכן המנהג כסברא ראשונה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ה, עמוד קנה]. ו מנהג יפה לומר על כל ברכה שאדם שומע, אחר הזכרת שם ה' "ברוך הוא וברוך שמו", ובפרט בברכות התפלה של חזרת השליח צבור, על דרך שאמר משה רבינו: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו". והרי אפילו כשמזכירים צדיק בשר ודם, צריך לברכו, כמו שנאמר: "זכר צדיק לברכה". ולכן על השליח צבור כשמסיים הברכות בתפלת החזרה, ואומר ברוך אתה ה', להמתין ולשהות קצת, כדי שיספיקו השומעים לענות "ברוך הוא וברוך שמו", ורק לאחר מכן יחתום הברכה, ויענו אחריו אמן. אך אם השליח צבור ממהר מאוד בתפלתו, ואחר שאומר ברוך אתה ה' מסיים תיכף ומיד חתימת הברכה, שאז קיים חשש שהשומעים שעונים "ברוך הוא וברוך שמו" לא ישמעו חתימת הברכה כראוי, מוטב לא לענות "ברוך הוא וברוך שמו", שעיקרו מתורת מנהג, כדי להעדיף שמיעת חתימת הברכה כראוי, ויענו אחריו אמן, שענייתו חובה גמורה מן הדין. ואמנם בברכות שיוצאים בהם ידי חובה מדין שומע כעונה, כמו השומע קידוש או הבדלה, או ברכת המגילה וברכת שופר, וכדומה, ומתכוין לצאת ידי חובה, אין לו לענות ברוך הוא וברוך שמו, ושב ואל תעשה עדיף. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיח. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ו', עמוד קנח]. ז וכן מי שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, או אפילו בפסוקי דזמרה, ושומע חזרת השליח צבור ממנין סמוך, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שבכל מקום שאינו רשאי להפסיק בדיבור אסור לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כיון שאינו חיוב כלל אלא מנהג ממדת חסידות, ובמקום שיש איסור להפסיק לא שייך מנהג להקל. [ולענין אמנים של חזרת השליח צבור, בקריאת שמע וברכותיה אין לענות אמנים דברכות, אבל בפסוקי דזמרה יש לענות אמנים דברכות, וכמו שנתבאר לעיל]. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיט. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ז', עמוד קסב]. ח אסור לענות "אמן יתומה". והיינו שעונה אמן אחר ברכה שהוא חייב בה, ושליח ציבור מברך אותה, והוא אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, כיון שלא שמע הברכה אינו רשאי לענות אמן. ויש מרבותינו הראשונים שסוברים ש"אמן יתומה" היינו אפילו בברכה שאינו חייב בה, אלא שאינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור. ויש לחוש לדבריהם. ולכן אפילו כבר התפלל שמונה עשרה, ואינו צריך לצאת ידי חובה בחזרת השליח ציבור, אם אינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, לא יענה אחריו אמן. והוא הדין בברכות הנהנין וברכות ספר תורה, שאם אינו יודע מה היא הברכה, לא יענה "אמן". אבל אם יודע איזו ברכה מברך, אף על פי שאינו שומעה מתחלתה ועד סופה, רשאי לענות "אמן", בין בחזרת השליח ציבור (כשהתפלל כבר ויצא ידי חובת תפלה בעצמו), ובין בברכות הנהנין וברכות קריאת ספר תורה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ח, עמוד קסג]. ט אם השליח צבור לא המתין לאחר ברכת מגן אברהם, אלא מיד התחיל בברכת אתה גבור, אין הצבור עונה אמן, שכל שהתחיל בברכה שאחריה כבר עברה ברכה ראשונה, ואין על מה לענות אמן, והוה ליה אמן יתומה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ח, עמוד קסה]. י העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך. אך אם כוונתו כדי לעורר את הקהל לענות אמן, מותר לו להגביה קולו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה י' עמוד קסה]. יא בכל מקום שיש ספק לענין הברכה אם יש לברך אותה אם לאו, המברך את הברכה אין עונים אחריו "אמן", שכשם שספק ברכות להקל, כך ספק "אמן" להקל. ולכן ספרדי ששומע אשכנזי שמברך על תפילין של ראש ברכת "על מצות תפילין", לא יענה אחריו "אמן". וכן ספרדי ששומע אשכנזי שמברך על ההלל בראש חודש, לא יענה אחריו "אמן". וכן ספרדי ששומע אשה מעדות האשכנזים שמברכת על מצות עשה שהזמן גרמא, לא יענה אחריה "אמן". וכן ספרדי ששומע אשכנזי שמברך "על מקרא מגילה" על מגילות איכה ורות וקהלת ושיר השירים, לא יענה אחריו "אמן", שבכל אלו דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו שאין לברך כלל, ולכן יש להחמיר גם שלא לענות "אמן". אולם ספרדי השומע אשכנזי המברך נפשות אחר שתיית תה חם, יענה אחריו אמן, כיון שיש כאן ספק ספיקא. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכד הער' יא עמוד קסה]. יב מותר לקהל לשבת בחזרת השליח צבור, לאחר הקדושה וברכת האל הקדוש, ובלבד שלא ישבו בתוך ארבע אמות של השליח צבור שמתפלל, אלא אם כן היושב זקן או חלש. וכשיגיע השליח צבור למודים צריכים לעמוד ולהשתחוות כשאומרים מודים דרבנן, וישארו עומדים עד שיסיימו מודים דרבנן. והמחמיר לעמוד בכל תפלת החזרה תבוא עליו ברכה. ואותם העומדים בכל החזרה, ולבסוף פוסעים ג' פסיעות, אין נכון לנהוג כן, דמחזי כיוהרא, הואיל ואינם חייבים לפסוע. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יב עמוד קסז]. יג יש נוהגים שבברכת ברך עלינו שאומר השליח צבור בתפלת החזרה, ומגיע ל"שמרה והצילה שנה זו מכל דבר רע", עונים אחריו "אמן", וכשאומר "ומכל מיני משחית", עונים שוב "אמן", וכשאומר "ומכל מיני פורענות" עונים שוב "אמן". וכן בהזכרת יעלה ויבוא בראש חודש, כשמגיע ל"זכרנו ה' אלקינו בו לטובה", עונים אמן, וכשאומר "ופקדנו בו לברכה", עונים שוב אמן, וכשאומר "והושיענו בו לחיים טובים", עונים שוב אמן. ומנהג זה יש לו על מה שיסמוך, ואין בזה איסור משום אמן יתומה, אלא שאין בזה סרך חיוב כלל, ולכן מי שנמצא באמצע פסוקי דזמרה, לא יענה אמנים אלו משום הפסק. והוא הדין לעניית אמן אחר מי שבירך שאומר החזן בעת פתיחת ההיכל ואחר העליות. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יג ]. יד כשהשליח צבור חוזר התפלה בקול רם, על הקהל לשתוק ולהקשיב ולכוין היטב לברכות השליח צבור, ולענות אמן אחר ברכותיו, שאם אין תשעה מכוונים לברכות השליח צבור, קרוב הדבר להיות כאילו ברכותיו לבטלה. ולכן כל אדם מהקהל יחשוב עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוין היטב לחזרת השליח צבור. [הרא"ש בתשובה כלל ד' סימן יט. ומרן השלחן ערוך סימן קכד סעיף ד']. ולכן אין לעסוק בלימוד תורה באמצע חזרת השליח צבור, והמקילים בזה שלא ברצון חכמים עושים, ואם אפשר להוכיחם בלשון רכה תבא עליהם ברכה. [ויש אומרים שטוב שהשליח צבור יכוין קודם החזרה שאם לא יענו אמן תשעה עונים, תהיה זו תפלת נדבה]. ובכל אופן יש להזהר שלא להעליב ברבים אדם מסויים המדבר באמצע החזרה. אלא יש להשתיק את המדברים באופן כללי. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יד עמוד קע]. טו ראוי ונכון שגבאי הצדקה ימנעו מלגבות צדקה מהצבור בעת שקוראים קריאת שמע וברכותיה, או בשעת החזרה, או קריאת התורה בשני וחמישי, כדי שהמתפללים לא יסיחו דעתם מהתפלה. ואמנם בשחרית של שבועות, או הושענא רבה, וכן במנחה של יום הכפורים, מה שנוהגים לחלק לקהל טבק הרחה באמצע החזרה כדי לעוררם לתפלה, יש להם על מה לסמוך אם עושים כן כדי לעורר את הצבור, אולם אם הדבר גורם לדיבורים בקרב הקהל, ולהפרעה, בודאי שיש להמנע מלחלק הטבק באמצע החזרה. [ילקוט יוסף, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה טו עמוד קפא]. טז ומכל מקום אם אחד מהעשרה מאריך בתפלתו, או שבא לבית הכנסת באיחור, והוא נמצא באמצע תפלת שמונה עשרה, אף על פי שאינו יכול לענות עמהם, מצטרף לעשרה, ומעיקר הדין רשאי השליח צבור להתחיל בחזרת התפלה, ואינו צריך להמתין לו עד שיסיים תפלתו, דכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.). וכל שכן לענין קדיש, שאפשר לומר קדיש גם אם שלשה ארבע מתוך העשרה עדיין לא סיימו את תפלת שמונה עשרה. [ויש חולקים ואומרים שדוקא לענין קדיש וברכו מצטרף לעשרה אף על פי שאינו יכול לענות עמהם, אבל לגבי חזרת השליח צבור אין להקל כלל, אלא צריך שיהיו תשעה עונים. והעיקר כסברא ראשונה]. ומכל מקום היכא דאפשר ואין הדבר גורם לטורח צבור כל כך, טוב להמתין לו, ולא יתחיל השליח צבור בחזרת התפלה עד שיסיים את תפלתו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה טז עמוד קפג]. יז ראוי ונכון שיחזור השליח ציבור התפלה אפילו כשמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה. ובמקום שנהגו לבטל החזרה ולעשות תפלה אחת, ואומר השליח ציבור בקול רם עד אחר הקדושה וברכת "אתה קדוש", ראוי להם לבטל מנהגם, ולעשות מנחה עם חזרת השליח ציבור. ומכל מקום אם אין בבית הכנסת אלא מנין בצמצום, ומתוכם ישנם אנשים שמשוחחים זה עם זה בחזרת השליח ציבור, ואינם נזהרים לענות אמן אחר ברכותיו, עדיף יותר להתפלל תפלה אחת בקול רם, כדי לומר קדושה, בין בשחרית ובין במנחה. ואף במקום שיש ספק בדבר אם התשעה מכוונים ועונים אמן, עדיף שיתפללו תפלה אחת, ולא יכנסו בחשש ברכות לבטלה. אבל בסתם אין לחוש שמא חלק מהמנין לא יענו אמן אחר ברכות השליח צבור, שהכל בחזקת כשרים, ואפילו אם המנין בצמצום יאמר השליח צבור חזרה כדת וכדין. [ילקוט יוסף שם, תפלה כרך ב, סי' קכד הע' יז עמוד קפה]. יח שליח צבור המתפלל תפלת החזרה, ומקצת מהעשרה ישנים או משוחחים ביניהם, ואי אפשר לעוררם או להשתיקם, על השליח צבור להמשיך בתפלת החזרה, ולא יפסיק באמצע החזרה, אף על פי שהללו חוטאים. ואף על פי כן אומרים ברכת כהנים [בשחרית] בחזרה כזו, וכן אומרים עננו בתעניות צבור ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יח עמוד קפח]. יט מי שהתפלל בביתו ביחיד, ואחר שסיים תפלת שמונה עשרה הגיע לבית הכנסת, ומצא שהצבור ממתינים בין לחש לחזרה, ורוצה לעמוד כשליח צבור לומר החזרה, אף שלכתחלה אין ראוי לעשות כן, מכל מקום מעיקר הדין רשאי לעשות כן אף אם עבר זמן מאז שסיים תפלתו בביתו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יט עמוד קפט]. כ מי שנכנס לבית הכנסת ומצא הצבור שהתפללו כבר תפלת הלחש של מנחה, והוא רוצה להתפלל תפלת החזרה ולהסדיר תפלתו לאלתר, רשאי לעבור לפני התיבה ולהתפלל בקול רם, וגם יוצא בזה ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולהתפלל אחר כך בלחש. וכל זה אם עושה כן בשעת הדחק ומפני צורך הצבור. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן רכד הערה כ]. כא כשמסיים החזרה יאמר בקול רם הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי וגו"'. ועל השליח צבור להקפיד לומר את כל תפלת החזרה בקול רם, ולא בלחש. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כא עמוד קצא]. כב כבר נתבאר לעיל [סימן צב] ששליח צבור הנצרך לנקביו בין לחש לחזרה, מותר לו להמשיך בתפלת החזרה מפני כבוד הבריות. וכן הדין בקראוהו לעלות לתורה והוא נצרך לנקביו, שמותר לו לעלות לתורה ואחר כך ילך ויפנה לצרכיו. וכל זה כשיכול להעמיד עצמו עד פרסה, אבל אם אינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה יש להסתפק אם רשאי להתפלל לכתחלה כשליח צבור. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כב עמוד קצא]. כג שליח צבור המתפלל ובאמצע החזרה נעשה במקום ריח רע, ימתין מעט עד שיעבור הריח רע. ואם הריח רע אינו עובר, ירמוז לאחד מהצבור שידליק חתיכת בד כדי שריח השריפה יגבור על הריח רע, ואז יוכל להמשיך בתפלת החזרה. אבל ריח רע של נפט וכדומה, אינו מעכב. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כג עמוד קצג]. כד יש לשליח צבור ליזהר שלא לסמוך עצמו לתיבה או לסטנדר בעת החזרה, כי בעת שהוא סומך עצמו לא נקרא עומד. אך מותר להשען קצת באופן שאם יינטל אותו דבר שנשען עליו לא יפול. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כד עמוד קצג]. כה עמודי התפלה של השליח צבור שיש בהם זכוכית, וכאשר השליח צבור משתחוה נראית הבבואה שלו, או לוח שויתי עם זכוכית, אפילו הכי אין בזה איסור, ומותר להתפלל כנגדה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קלד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כה עמוד קצג]. כו אם היו עשרה והתחיל השליח צבור לומר את החזרה, ויצאו מקצתן, ימשיך לומר את החזרה כולה אפילו שאין שם מנין. ואפילו אם יצאו מקצתן קודם הקדושה, ימשיך באמירת החזרה והקדושה. אבל קדיש תתקבל אינו אומר. [ולדעת הרמ"א יש להם לומר גם קדיש תתקבל]. והוא שישאר רוב מנין. ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו אבל אם נשארו עשרה מותר לצאת. ואם יצאו מקצת מהעשרה אחר שהתחילו יוצר, לא יאמרו חזרה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כו עמוד קצג]. כז מי שטעה בתפלת הלחש שלו ובמקום נוסח המודים הרגיל אמר מודים דרבנן, או שליח צבור שטעה ואמר נוסח מודים דרבנן, יצא. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה כז עמוד קצד]. כח עמד להתפלל מוסף או מנחה, או תפלת תשלומין, ואמר ה' שפתי תפתח, ושמע קדיש או קדושה, יענה. ואחר כך יחזור לומר שוב הפסוק ה' שפתי תפתח וגו'. [ילקוט יוסף על הלכות תפלה, מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב' עמוד קצה]. כט השומע חזרת השליח צבור ומנין אחר הגיעו לאמן יהא שמיה רבא, נראה שיענה אמן יהא שמיה רבא וכו'. [ילקוט יוסף שם עמוד קצה].

א קודם שיפסע שלש פסיעות לאחוריו בסיום התפלה, צריך לכרוע ולהשתחוות. ואין די בכך שיכרע מעט, אלא צריך לכרוע עד שיתפקקו כל י"ח חוליות שבשדרה. אבל לא יכרע כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של המכנסיים, שנראה כיוהרא. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה א, עמוד קלד]. ב ובעודו כורע פוסע שלש פסיעות לאחוריו, ועוקר רגל שמאל תחלה, ומניחה באופן שהגודל של רגל שמאל יהיה בצד העקב של רגל ימין, ואחר כך עוקר רגל ימין ומניחה באופן שהאגודל של רגל ימין יהיה בצד העקב של רגל שמאל, ושוב עוקר רגל שמאל, ומשוה אותה לרגל ימין, באופן שיהיו שתי רגליו מכוונות יחדיו, כמו שהיו בתפלה, על שם ורגליהם רגל ישרה. ולכתחלה לא יפסע פסיעות גדולות יותר מגודל בצד עקב, ועקב בצד גודל. והמוסיף על שלש פסיעות אלו הוי יוהרא. ומנהגינו שבסיום ג' פסיעות שתי הרגלים שוות ומכוונות. והשליח צבור לא יפסע ג' פסיעות בסוף החזרה, אלא ממתין עד סוף קדיש תתקבל שאחר התפלה, ואז יפסע שלש פסיעות על דרך הנ"ל. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה ב', עמוד קלו]. ג לאחר שפסע ג' פסיעות, בעודו כורע, קודם שיזקוף, הופך פניו תחלה לצד שמאלו, שהוא צד הימין של השכינה, שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו, שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד. ואומר "עושה שלום במרומיו". והופך פניו לצד ימינו ואומר: "הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו", ונהגו שלאחר מכן משתחוה כנגד פניו, כעבד הנפטר מלפני רבו, ואומר: "ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן". ויזקוף. ואפילו כשמתפלל ביחיד יסיים ואמרו אמן, שאומר כן למלאכים המלוים אותו. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיד. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכג הערה ג', עמ' קלח]. ד אחר שפסע בעושה שלום, במקום שכלו ג' פסיעות אלו ישאר עומד על עומדו, ולא יחזור למקומו עד שיגיע שליח צבור לקדושה, ולפחות עד שיתחיל שליח צבור החזרה. וסמוך לקדושה יחזור למקום שעמד שם עמידה, ואחר שהשליח צבור יחתום האל הקדוש רשאי לחזור למקומו הקבוע, לישב או לעמוד. [ראה להלן סימן קכד אם מותר לישב בחזרה]. ומי שיש לו חולשה, או זקן וחולה, וקשה לו להמתין לחזרה כשהוא עומד, יכול לשבת במקום שכלו ג' הפסיעות. ואם מיד כשסיים היחיד את תפלתו ופסע, הגיע השליח צבור לקדושה, רשאי לפסוע מיד ולחזור למקומו לומר הקדושה במקום שהתפלל שמונה עשרה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קטו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה ד', עמוד קמ]. ה כשעומד במקום שכלו הפסיעות יעמוד בכיוון רגליו זה אצל זה כמו בתפלה. ובין לחש לחזרה לא יחזיר פניו לצבור, ולא יהפוך פניו אנה ואנה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קטו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה ה', עמוד קמב]. ו בתפלת ערבית אחר שסיים העמידה ופסע ג' פסיעות, לא יחזור למקומו מיד, ונכון להמתין עד שהשליח צבור יתחיל בקדיש תתקבל. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה ו', עמוד קמג]. ז גם השליח צבור צריך לפסוע ג' פסיעות כשמתפלל בלחש, אבל כשיחזור להתפלל בקול רם אין צריך לחזור ולפסוע ג' פסיעות. אבל אם היה אדם עומד אחריו באמצע תפלת י"ח של לחש, ולא יכל לפסוע, והתחיל בחזרה, צריך לפסוע מיד אחר החזרה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קטו. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה ז', עמוד קמג]. ח מנהגינו שגם השליח צבור אומר אחר ברכת המברך את עמו ישראל וכו', הפסוק יהיו לרצון אמרי פי וגו'. ויש מאחינו האשכנזים שנוהגים שאין השליח צבור אומר פסוק, אלא סומך על קדיש תתקבל שאומר לבסוף. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה ח] ט בסוף תפלת שמונה עשרה אחר שגמר לפסוע, אומר: יהי רצון שתבנה בית המקדש וכו', והטעם הוא שהרי בשביל ג' פסיעות של נבוכדנצאר, באגרת ששלח מרודך לחזקיהו, גרם חורבן בית המקדש, לכן על ידי אלו שלש פסיעות אנו מבטלין אותן הפסיעות, ואם כן אנו מתפללים שתבנה בית המקדש. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכג הערה ט', עמוד קמד]. י יחיד מהקהל שסיים תפלת שמונה עשרה, אסור לו לדבר בין תפלת הלחש לחזרת השליח צבור, וטוב שיעיין בספר בהרהור הלב, ולא ישב בטל. אך טוב שלא יוציא בשפתיו. ובפרט במקומות שמאריכים בתפלת הלחש, והשליח צבור ממתין להם עד שיסיימו, שראוי ליחיד מהקהל שסיים תפלתו לעיין בספר, ולא יעמוד בטל מדברי תורה. וגם השליח צבור עצמו אף על פי שאינו רשאי לומר פסוקים ודברי תורה, כדי שלא יפסיק בין הלחש לחזרה, מכל מקום בעיון בספר בהרהור הלב בלבד שפיר דמי. ובשעה שהשליח צבור חוזר התפלה, אסור ללמוד אפילו בהרהור או בעיון בעלמא, אלא יקשיבו לברכות השליח צבור, ויענו אחריו ברוך הוא וברוך שמו ואמן. [ראה להלן בדיני החזרה בסימן קכד]. [שארית יוסף ח"ג עמוד קטז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קכג הערה י'].

א אחר שסיים ברכת שים שלום, ואמר פסוק "יהיו לרצון", רשאי להפסיק לעניית דברים שבקדושה, כדרך שמפסיק בקריאת שמע וברכותיה. דהיינו, חמשה אמנים ראשונים של הקדיש, ו"יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך", ולא יותר. ולא יענה אמנים דברכות, ואפילו אמן שאחר ברכת האל הקדוש ושומע תפלה שאומר השליח צבור. ובקדושה עונה קדוש וברוך בלבד, ולא שאר נוסח הקדושה. וכל שכן שאין לו לענות "ברוך הוא וברוך שמו". ואם עדיין לא אמר פסוק יהיו לרצון [הראשון], אינו רשאי להפסיק כלל אפילו לקדיש וקדושה וברכו, שפסוק יהיו לרצון הוא מכלל התפלה עצמה. ואם סיים פסוק יהיו לרצון אמרי פי השני, אף על פי שעדיין לא עקר רגליו, רשאי להפסיק ולענות כל דבר שבקדושה, ואפילו "ברוך הוא וברוך שמו". [שארית יוסף חלק ג עמוד קיב. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכב הערה א', עמוד קכו]. ב מי שעומד בתפלתו באמצע "אלהי נצור", ונזכר ששכח לשאול "טל ומטר", שצריך לחזור לברכת השנים, או שאמר בעשרת ימי תשובה "מלך אוהב צדקה ומשפט", במקום "המלך המשפט", שצריך לחזור לברכת השיבה, או ששכח לומר "יעלה ויבא" בראש חודש, שדינו לחזור לברכת רצה, ולפני שהספיק לחזור, שמע קדיש או קדושה, לא יענה עם הצבור, שמכיון שהוא חייב לחזור לברכת השנים, או השיבה, או רצה, הרי הוא כעומד באמצע התפלה שאסור לו להפסיק לדברים שבקדושה. ועוד שאם יפסיק ויענה עם הצבור נמצא שגילה דעתו שסיים תפלתו, ואז יצטרך לחזור לראש התפלה כדי לשאול טל ומטר, ולומר המלך המשפט, ולהזכיר יעלה ויבוא. לפיכך שתיקתו יפה לו, ויכוין להשליח צבור, ואחר כך יחזור למקום שטעה. [שארית יוסף חלק ג עמוד קיב. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכב הערה ג', עמוד קל]. ג אין נכון לומר תחנונים קודם יהיו לרצון, אלא אחר שיסיים שמונה עשרה, יאמר יהיו לרצון, ואלהי נצור, ואחר כך יאמר התחנונים שרוצה לומר. ואם בא לחזור ולומר יהיו לרצון פעם נוספת, אחר התחנונים, הרשות בידו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכב הערה ד', עמוד קלא]. ד הרגיל לומר ד' דברים אלו זוכה ומקבל פני שכינה, עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכב הערה ה', עמוד קלא]. ה נוהגים לומר בסיום התפלה, אחר "אלהי נצור", פסוק מהתנ"ך שפותח ומסיים באות ראשונה ואחרונה של שמו של המתפלל, ואומרים אותו קודם פסוק יהיו לרצון (האחרון). [שארית יוסף חלק ג עמוד קיא. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכב הערה ו', עמוד קלב]. ו אע"פ שהלכה רווחת (בגיטין ס:) שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, מ"מ מותר לומר הפסוק שעל שמו בעל פה, הואיל והוא שגור בפיו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכב הערה ז, עמוד קלג]. ז קודם אמירת אלהי נצור יש נוהגים לומר שיר למעלות אשא עיני וגו', ואז יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, ויאמרנו ביראה גדולה ולא יצפה לשום טובה חלילה, ואולם אם הוא חכם הקהלה שהצבור ממתין שיסיים התפלה, או שיש שם מנין מצומצם וממתינים לו שיסיים תפלתו, הנכון הוא שיפסע ג' פסיעות. ואם ירצה לומר הפרק הנז' יאמרנו קודם אמירת עושה שלום. [ואמנם מעיקר ההלכה מותר להתחיל בחזרת הש"צ כל שרוב המנין כבר סיימו את תפלתם, ואין לגרום לטורח צבור להמתין לעשירי שיסיים התפלה, שהרי אפילו ישן מצטרף לעשרה]. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קכב הערה ח, עמוד קלד].