חודש: ינואר 2019

סימן ג – כוונה בשחיטה
א שחיטת חולין אינה צריכה כוונה, ואפילו מתעסק בעלמא לחתוך, ונמצא ששחט כהוגן, שחיטתו כשרה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד מז. טוש"ע יו"ד סי' ג ס"א]

ב אם היתה הסכין מונחת בחיקו או בידו, ונפלה מידו או מחיקו שלא בכוונה ושחט, שחיטתו פסולה. אבל אם הפיל הסכין מידו [ולא נפלה מאליה], אף שלא נתכוין לשחוט שחיטתו כשרה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד מז. ושם בדין אותו ואת בנו בשחיטת גרמא]

ג שוחט שאמר בפירוש קודם השחיטה שמתכוין ששחיטה זו לא תהיה [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד מח. יבי"א ח"ב חיו"ד סי' יד אות יג]

סימן ב' – שחיטת מומר
א שחיטת עובד כוכבים נבלה, אפי' אם אחרים רואים אותו שוחט כדין. [איסור והיתר א' עמו' לג]

ב ישראל מומר האוכל נבילות לתיאבון, אין למנותו כשוחט ובודק. ומכל מקום כשאין מוצאים שוחט כשר, מעיקר הדין מותר ליתן לו סכין בדוק [שנבדק על ידי ישראל אחר], ולסמוך על שחיטתו. ובלבד שיהיה ידוע לנו שהוא יודע הלכות שחיטה, וגם שיהיה ידוע לנו שאוכל נבילות רק כאשר אינו מוצא בשר כשר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד לד]

ג מומר לתיאבון ששחט בלי שישראל אחר [כשר] בדק תחלה את הסכין, אפילו אם המומר נשבע ששחט בסכין יפה, אינו נאמן. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד לח]

ד שוחט שעד אחד העיד עליו שהאכיל נבילות וטריפות לישראל, ואנשים רבים מעידים שלא בפניו על מעשיו המכוערים, הן בענין ניתוק הסירכות, והן בחילולי שבת ויום טוב, אך אינם רוצים להעיד בפניו, כי הוא גברא אלמא וחשוד על שפיכות דמים, חובה להעבירו ממשרתו, דאף על פי שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, במקום שיש רגלים לדבר, והוא מילתא דאיסורא, לדעת רבים מגדולי הפוסקים רשאים לקבל עדות שלא בפני השוחט ובודק, שכל ישראל בעלי דין לזה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד לח]

ה שוחט ובודק שאשתו הולכת בגילוי ראש ברשות הרבים, וטוען שאין אשתו שומעת לו לכסות את שער ראשה ברשות הרבים, אין להעבירו ממשרתו בשל כך, והשוחט ובודק זה עומד בחזקת כשרות, ואין להדיחו ממשרתו. ויותר יש להקפיד בזה על שוחט ובודק שמחנך את בניו ובנותיו בבתי ספר חילוניים, שיש חשש שבניו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ומחללי שבת, ומזלזלים באיסורי תורה בעטיו של האב הזה, ולכן אם יתרו בו ולא יאבה שמוע, צריכים להעבירו ממשרתו, שנראה שהוא קל דעת ביראת שמים, וכל מצותיו ותורתו מן השפה ולחוץ. [ילקו"י איסור והיתר א' עמוד לח. יבי"א ח"ג אהע"ז סי' כא, וח"ד יו"ד סימן א]

ו שוחט שהלך פעם אחת למבחן אצל קהלה קונסרבטיבית במטרה לקבל אצלם משרה, ולא התקבל אצלם, וכיום הוא מוחזק לשומר תורה וזהיר במצות, אם הרבנים מעידים עליו שכיום הוא שומר תורה ומצוות אפשר לסמוך על שחיטתו. [איסור והיתר כרך א' עמ' מג]

ז שוחט ובודק שנעשה שותף לעוברי עבירה במכירת ובעשיית סחורה בדברים האסורים באכילה מן התורה, יש להזהירו שאם ימשיך בזה נאסור את שחיטתו. ואם גם לאחר שהוזהר על כך מהרב המקומי לא אבה שמוע, והוא ממשיך בדרכו, יש לאסור שחיטת השוחט ובודק הזה, וכל הירא את דבר ה' עליו להזהר שלא לאכול משחיטתו, כמבואר בפוסקים, שאפילו מי שנחשד על איסור קל בלבד, פסול להיות שוחט ובודק לרבים, פן יכשילם בהרבה מדיני שחיטה ובדיקה שהם מדברי סופרים או מחומרות הגאונים, ומכל שכן שבדיקת הסכין צריכה להיות ביראת ה' על פניו, וכל שעובר על איסור דרבנן, קים לן בגויה דלא רמי אנפשיה לבדוק הסכין כדת. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד מג]

ח שוחט שנמצא בידו עון גזל, ובעקבות כך ביקש ממנו הרב המקומי שיתחייב בכתב ויקבל עליו באלה ובשבועה ובתקיעת כף שלא לשחוט אפילו לעצמו בלי רשות הרב של הקהלה, ואכן חתם על התחייבות כזו, וקיבל עליו באלה כנז', ואסר עליו שחיטתו אם ישחוט בלי רשות הרבנות. וחזר בו, אם ביטא בשפתיו כל הנוסח הכתוב, יש לאוסרו איסור עולם, ולהדפו ממשמרתו ולא תעשינה ידיו תושיה, אבל אם היה רק בכתב, רבו המקילים בזה. ובפרט שבא בטענה שלא אסר שחיטתו רק לאשכנזים ולא לספרדים. ומכל מקום יש להתחשב עם הנסיבות שהביאו לחתימתו הנז', וכגון שנמצא בידו עון גזל, ולכן אסור לתת לו לשחוט לא עופות ולא בהמות גסות. והסומך עליו מכשיל את הרבים וחטא הרבים נשא. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד מד]

ט שוחט עופות שהיה עומד ושוחט ביום טוב אחר חצות היום, ומקבל כסף בפרהסיא עבור שחיטתו, והוסיף חטא על פשע שנשבע בכינוי "השם" לשקר בבית דין, שלא היו דברים מעולם, ואף נבדקו כמה פעמים סכיני השוחט בשעת השחיטה ונמצאו פגומים, יש להעבירו משחיטתו, ואף שאין לפוסלו למפרע, יש להעבירו ממשרתו כשוחט, אלא אם כן יעשה תשובה, שילך למקום שאין מכירים אותו, ויוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב, או יחזיר אבידה בדבר חשוב, שאז בודאי עשה תשובה בלי הערמה. [איסור והיתר כרך א' עמ' מה]

י בעיר שיש בה קראים, על נציגי השלטון לדאוג שבשום אופן השחיטה שלהם לא תהיה באותם ימים שהשחיטה הסדירה שלנו מתנהלת, וכן יש להקפיד שהשחיטה לקראים לא תיעשה במיתקנים של בית המטבחיים, אלא במקום שחיטת אונס, ואם הקראים לא יעמדו בהסדר זה יש להפסיק מיד את השחיטה שלהם בכל תוקף. [איסור והיתר כרך א' עמוד מו]

יא שוחט עופות הממונה לשחוט לצורך הצבור, שנמצאת סכינו פגומה בשעת שחיטה אפילו רק פעם אחת, מעבירים אותו לזמן מה, ואם היה שוחט אדם כשר וירא שמים ורק בשגגה יצא כן מתחת ידו, מחזירין אותו אחר שיקבל דברי חברות, והכל לפי ראות עיני הרב הדיין. [יביע אומר חלק ט' חיו"ד סימן א עמוד ער].

יב נוהגים שהשוחטים מראים את סכיניהם לרב העיר בין כסה לעשור, ועומדים למבחן בפניו. וחובה קדושה על הרבנים די בכל אתר ואתר להשגיח בעין פקוחה על השוחטים, בפרט בליל ערב יום הכפורים, ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר, וכאשר יקרה חסרון הרגשה בפגימת סכין, יש להעביר את השוחט כשניכרים הדברים שהיתה רשלנות מצדו. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד מו. נהר מצרים. ילקו"י מועדים עמ' עז. חזו"ע הל' יוהכ"פ]

יג השוחטים עופות בליל ערב יום הכפורים, עליהם להזהר שלא לשחוט אלא אצל שוחט מומחה וירא ה' מרבים, וזהיר היטב בבדיקת הסכין לפני ואחרי השחיטה כדת, וזה אפילו בשאר ימות השנה, ומכל שכן בליל ערב יום הכפורים. [איסור והיתר כרך א' עמוד מו]

סימן א' – הלכות שחיטה ומי הראויים לשחוט
א נאמר בתורה (דברים יב): וזבחת ואכלת וגו' כאשר צויתיך, ואמרו בגמרא (חולין כח.), תניא, רבי אומר, מלמד שנצטוה משה רבינו על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה. והיינו, שנצטוה משה רבינו על השחיטה. ומצות השחיטה נוהגת בין בבהמה בין בחיה ובין בעוף. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד א. ושם בדין צער בעלי חיים בשחיטה]

ב יש אומרים שאין מצות השחיטה ככל תרי"ג מצוות שיש מצוה לקיימן, אלא השחיטה היא רשות, שאם בא אדם לאכול צריך לשחוט קודם אכילתו, כדי לסלק את לאו דנבילה. ויש אומרים דאף שאין המצוה חיובית, מכל מקום אם שוחט מקיים מצוה מן התורה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' סימן א' הערה ב', עמוד ד. ושם נפ"מ אם יש מצוה בשחיטה או לא]

ג הכל כשרים לשחוט אפילו נשים ואפילו עבדים. ומן הדין אשה כשרה לשחוט אפילו לכתחלה, ויש מקומות שנהגו שלא ליתן לאשה לשחוט, ואין חכם העיר נותן היתר שחיטה לנשים. ואף על פי כן אם אשה עברה ושחטה, בודקים אותה אם היא בקיאה בדיני שחיטה ושחטה כהוגן, שחיטתה כשרה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד י'. ושם אם אפשר להעמיד אשה כמשגיח כשרות, ובדין עד אחד נאמן באיסורין גבי אשה. וע"ע ביביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים חיו"ד סימן ד' אם סומכים באיסורים על אומדנא, וכן בדיני ממונות].

ד קטן שאינו יודע לאמן את ידיו לשחוט, אין מוסרים לו לשחוט אפילו אם אחר עומד על גביו. אבל בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה, אם היה אחר עומד על גביו. ואם הקטן יודע לאמן את ידיו לשחוט, ושחט כמה פעמים ורואים שיש לו אומנות יד לשחוט, מותר לו לשחוט לכתחלה, אם אחר עומד על גביו, אבל לא יברך על השחיטה, אלא ישמע הברכה מאחר. ואם שחט בינו לבין עצמו, אף על פי שיודע הלכות שחיטה, שחיטתו פסולה. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד רנה. ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד יד בהערה]

ה נער בן י"ג שנים ויום אחד, שאין ידוע אם הביא ב' שערות או לאו, ויודע לאמן את ידיו בשחיטה, יש אומרים שמותר לו לשחוט אף כשאין גדול עומד על גביו. שיש לסמוך על חזקה שמסתמא הביא ב' שערות גם בענינים של תורה. ויש חולקים. ואף שהעיקר כסברא ראשונה, מכל מקום יש להיוועץ ברב העיר בענין קבוע זה, שלא יבואו לידי מכשלה. [ילקו"י דיני חינוך קטן ובר מצוה עמוד רנו].

ו תינוק שנמצא במקום שמחצה ישראל ומחצה עכו"ם, שדינו כספק ישראל, יש אומרים דאם שחט [אחר שגדל] שחיטתו כשרה, דחשיב כבר זביחה. ויש חולקים. [ילקו"י שם עמוד רנז]

ז הדבר ברור דאף שוחט שאינו רואה בלי משקפיים, כשר לשחוט עם משקפיים, ואין בזה חשש. ובלבד שרואה היטב עם משקפיים. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד כ'. שו"ת יחוה דעת ח"ב ס"ס כח, ובחלק ד' עמוד קג, ובחלק ז' חאו"ח סימן יח, ובילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד שכ]

ח מעיקר הדין שחיטה מיושב כשרה, ומכל מקום יש לחוש בזה לדרסה. ולכן יש אומרים שאפילו בדיעבד אם עברו ושחטו מיושב, אין להתיר את הבשר אלא בהפסד מרובה. ואם יודע בבירור שלא ידרוס אף כששוחט מיושב, מותר לו לשחוט לכתחלה מיושב. אבל אם אין השוחט יודע שיש לחוש לדרסה כשהוא שוחט מיושב, אין להניחו לשחוט מיושב, דכיון שאינו יודע לא יתבונן להרגיש בזה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד כא]

ט על הרבנים שומרי משמרת הקודש לעמוד על המשמר בכל הנוגע להמשך קיום השחיטה הספרדית בירושלים, ואין להתחשב בטענות של איחוד העדות במנהגי הלכה, כשם שאנו חלוקים במנהגינו בנוסח התפלה ושאר ההלכות, ואין בזה משום שתי תורות ואגודות אגודות. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד כא. יבי"א ח"ו או"ח ס"ס מג. וחאהע"ז סי' יד אות ו]

י אסור להמם את הבהמה במכת חשמל קודם השחיטה, דיש לחוש בזה לאיסור נבילה. אך אם נותנים מכת חשמל קטנה [12 וולט] כדי לגרום לבהמה ללכת לשחיטה [אחר שהיא נעצרת מהליכתה מפחד], יש להקל. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד כב]

יא שוחט שעשה סימן בראש הכבש השחוט, ואמר שהוא טריפה, ואחר כך אמר שהיה כשר ועשה הסימן כדי שישאר לו ליקח ממנו בשר, נאמן. ויש אומרים שכל זה לאחרים שמותר להם לאכול מהבשר, אבל לו עצמו אסור לאכול מהבשר. ויש מתירים הבשר גם לו עצמו. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד כג. יבי"א ח"ה אהע"ז ר"ס ג]

יב יש מי שאומר שמותר לקצב המוכר בשר לחתום על ערבות בנקאית עבור שוחט, ואין לחוש בזה לא משום מתן שוחד [שעל ידי כך השוחט יכשיר בשבילו את הבהמות ששוחט אצלו], ולא משום לזות שפתים. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד כג]

יג גאוני עולם בדורות הקודמים גדרו גדר שלא לקנות בשר משחוטי חוץ, כשישנה שחיטה כשרה ומתוקנת בקהלה. ולכן קהלות קודש שיש בהם שחיטה כשרה ומתוקנת, הרי קניית הבשר הכשר המובא לעיר מחוץ לעיר, פוגעת בהמשכת השחיטה הכשרה בעיר. ולכן כל מי שחרד לדבר ה' עליו להשפיע על כל שלומי אמוני ישראל לבל יקנו בשר חלק אלא אך ורק מן השחיטה המקומית, ולחזק בזה את המשך השחיטה המקומית, וישאו ברכה מאת ה'. אולם אם קניית שחוטי חוץ באה לטובת הקהלה, כגון שאין ביד התלמידי חכמים יכולת לקנות משחיטה מקומית, ולא תגרום להרס השחיטה המקומית, או באופן שאם יביאו משחוטי חוץ בשר חלק למהדרין ובמחיר מוזל, הרבה ימנעו מלקנות בשר כשר, ויקנו רק בשר חלק, או שרכישת שחוטי חוץ באה מסיבת הקפדות יתר על הכשרות, בכל אלה אפשר להביא בשר משחיטת חוץ. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד כד]

יד שוחט היושב שבעה על בנו או על בתו, ואין לבני העיר שוחט נאמן בעיר אלא הוא, מותר לו להמשיך לשחוט בשבעת ימי האבלות. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד כד. ילקו"י על הלכות אבלות מהדורא קמא חלק ז' עמוד קכד]

טו יש להתיר לשחוט בהמה או עוף, אחר ראש חודש אב, [אף על פי שהמנהג הוא שלא לאכול בשר אחר ראש חודש אב], כל שיש חשש שאם לא ישחטו בימים אלה יבואו אנשי העיר לאכול נבילות וטריפות ח"ו. ובפרט כשיש לתלות שקונים את הבשר לצורך שבת חזון, או לצורך סעודות מצוה שחל זמנם בימים אלה, או לצורך הימים שאחר תשעה באב [ושומרים את הבשר בתא ההקפאה כפי שמצוי היום]. [איסור והיתר כרך א' עמוד כד. יחו"ד ג' סי' לח]

טז יש אומרים שאם שוחט בתשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, ואין אוכלים מהבשר כלל, אין לברך על השחיטה, אלא אם כן הבשר לא יסריח קודם השבת, או שישאר עד אחר תשעה באב. דכיון דכתיב וזבחת ואכלת ואם אינו אוכלו אינו מקיים מצות שחיטה, ממילא בתשעת הימים שאסור לאכול בשר, אין לו לברך על השחיטה. אולם אם שוחט על דעת לאכול, אף על פי שאחר כך נאנס ולא אכל מהבהמה או מהעוף, אין ברכתו ברכה לבטלה לכולי עלמא. ובלאו הכי דעת האחרונים שהשוחט כדי להאכיל פועלים גויים, או שצריך לדמו בלבד מברך על השחיטה. [איסור והיתר כרך א' עמוד כו]

יז כל אדם מישראל הבא למלאת ידו במלאכת השחיטה, צריך שילמד תחלה כל הלכות שחיטה, ואחר שיהיה בקי היטב בהלכותיה, עדיין לא ישחוט בינו לבין עצמו שמא יתעלף, רק ישחוט בפני חכם כמה פעמים עד שיתחזק בשלשה פעמים רצופים שהוא אומן יד ואינו מתעלף. וכל שוחט צריך שיחזור לפרקים על הלכות שחיטה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד כז]

יח יש אומרים שגם מי שהוא זקן מופלג יכול לשחוט, כל שאין ידיו רותתות. ויש חולקים ואומרים שאין להתיר לו לשחוט, כי קרוב הדבר שנתקלקלו והם בעצמם אינם מרגישים שידיהם רועדות. ויש אומרים שהוא מבן שמונים שנה ומעלה. ולדינא, הכל לפי מה שהוא אדם, דאם הוא תש כוחו ויש לחוש שמא ידיו רותתות, לא ישחוט אפילו מבן חמשים שנה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד כט]

יט סומא לא ישחוט לכתחלה, אלא אם כן אחרים רואים אותו. ויש אומרים שאף אם אחרים רואים אותו אין לו לשחוט, ובלא שעת הדחק נכון לחוש לדבריהם. ובכל אופן אם עבר ושחט שחיטתו כשרה, אך צריכים לבדוק הסימנים אם נשחטו כהוגן. וגם צריך שיהיה אדם שמרגיש הכל במשמוש היד כדרך הרבה סומים. ואין חילוק בכל זה בין סומא שלא ראה מאורות מימיו, לבין פיקח שנסתמא אחר כך. [ילקוט יוסף איסור והיתר א' עמ' ל]

כ ערום לא ישחוט לכתחלה, מפני שאינו יכול לברך. וכן אין לשחוט בגילוי ראש, שהרי אינו יכול לברך על השחיטה. ומכל מקום אם עבר ושחט [כשהוא ערום, או בגילוי ראש], בין אם בירך על השחיטה בין כששחט בלא ברכה, שחיטתו כשרה. [איסור והיתר כרך א' עמ' לא].

כא עז שהיה לה קרניים גדולות וקצת מהן היו שוכבים על הצואר, אבל בין קרן לקרן מקום שחיטת הסימנים, היה נראה וגלוי, יש מי שהורה דחשיב כדיעבד, ויש להכניס הסכין תחת הקרניים ולשחוט, ושאין לחתוך הקרן, משום צער בעלי חיים. ודעת רבינו יוסף חיים שיש לחתוך הקרן, ואין לחוש משום צער בעלי חיים. אבל נראה שהיותר נכון לנהוג כנזכר, ולחוש משום צער בעלי חיים. [יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים חלק יו"ד סימן א].

א ביצה ששני ראשיה כדין, או חדין, או שהיה חלמון [הצהוב של הביצה] מבחוץ וחלבון מבפנים, בידוע שהיא ביצת עוף טמא. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד רצא]

ב מוכר ביצים האומר שביצים אלו באו מעוף טהור, אין לסמוך עליו כל שיש בביצה סימנים שבאו מעוף טמא, על פי המבואר. ואף אם הוא מוחזק בכשרות ואומר זה הוא העוף ואלו ביציו, אינו נאמן. וכן אם יבואו מאה עדים ויעידו שביצה זו מעוף טהור, אין לסמוך עליהם כשיש בהם הסימנים הנז'. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד רצב]

ג עכשיו נוהגים ליקח ביצים בסתם מכל אדם, ואפי' מנכרי, לפי שאין ביצי עוף טמא מצויים בינינו. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד רצד]

ד גוי שהביא ביצים ושברם לפנינו טרם שהכרנו בטביעות עין שהם ביצי עוף טהור, הביצים מותרים באכילה, שאנו הולכים אחר הרוב, ורוב הביצים הם טהורים. ויש מי שאוסר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד רצד]

ה ביצת נבילה, דהיינו שהתרנגולת מתה ומצאו בתוכה ביצים, או שנתנבלה בשחיטה, וכן ביצת טריפה, כגון ששחטוה כדין ונמצאת טריפה באחד מאיבריה הפנימיים, ונמצאו בה ביצים, אפילו נטרפה רק סמוך לשחיטה, הביצים אסורות. ואפילו אם הביצה נגמרה לגמרי, החלבון והחלמון עם הקליפה הקשה, אסורה.[איסור והיתר כרך ב' עמוד רצד]

ו ביצה שנמצאת במעי תרנגולת, ונתעורר ספק אם התרנגולת נבלה, או לא, יש לילך להקל, דכיון שאין איסורה אלא מדרבנן, ספק דרבנן לקולא. אבל ספק אם היא ביצת טריפה או שחוטה, אסורה. [איסור והיתר כרך ב' עמוד רצה].

ז השוחט בסכין בדוקה כדת, ואחר שחיטה מצא בה פגימה, יש לחוש שמא בעור התרנגולת נפגמה, והסימנים נשחטו בסכין פגומה, הילכך התרנגולת "ספק נבלה", ואסורה. ומכל מקום אם מצא בה ביצה, מותרת, מפני שאיסור ביצת נבלה הוא רק מדרבנן, וספקא דרבנן לקולא. [איסור והיתר כרך ב' עמוד שט. הליכות עולם ח"ו עמוד רנב].

ז ביצה גמורה שנמצאת במעי התרנגולת שנתנבלה בשחיטה, או שנמצאת טריפה, ונתערבה ביצה זו בביצים אחרות, יש אומרים דאפילו באלף לא בטלה, ויש אומרים שביצה אסורה שנתערבה עם שני ביצים כשרות, חד בתרי בטיל, וכן עיקר. ואף על גב שהביצים הם דבר שבמנין, הואיל ואין לביצה חשיבות מיוחדת בטלה בתערובת, שכן מסקנת מרן השלחן ערוך במשנה אחרונה שלו (בסימן קי סעיף א), וכן פסקו האחרונים, הפרי חדש ומרן החיד"א בשיורי ברכה. [איסור והיתר ב' עמוד רצו. וכן הוא בהליכות עולם ח"ו. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים ח"א חיו"ד סימן יח, דף שיט טור ב', שהביא מ"ש הרהמ"ח בשם מורנו הרב רבו בעל זבחי צדק זצ"ל, שמעשים בכל יום (במקומו), שנוהגים שאם יש הרבה תרנגולות המטילות ביצים, ונמצאת אחת מהן טריפה, שאוסרים את כל הביצים, משום דבר שבמנין, וכדבריו מבואר בזבחי צדק (סי' קי ס"ק יב). אולם להלכה אין אנו נוהגים כן, אלא כדברי הפרי חדש שהוא מרא דאתרא בירושלים עיה"ק, שיש לפסוק כמשנה אחרונה של מרן הש"ע (סי' קי), דאמרינן חד בתרי בטיל. וכבר כתב הגר"א באו"ח (סי' תצח ס"ד), שאם יש סתירה בד' מרן, אין בכך כלום].

ח ביצה שיש בה אפרוח שנתערבה בביצים אחרות, אפילו באלף לא בטלה. [שם עמוד רצט סימן ט. וראה ביביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ב חיו"ד סי' ט, דף שלה טור א' מ"ש ע"ד הגרי"ח בענין ביצה שיש בה אפרוח שנחשבת בריה ולא בטלה].

ט הכה תרנגולת על זנבה והפילה ביצתה קודם שנגמרה מותרת, ואין כאן משום אבר מן החי, והוא שאינה מעורה בגידין. [ילקו"י איסור והיתר כרך ב' עמוד שא]

י ביצת עוף טמא שנתבשלה עם ביצים אחרות, אם היא בקליפתה אינה אוסרת. ואם היא קלופה אוסרת, וצריך ששים ואחד ביצים של היתר כנגדה לבטלה. ואם נתבשלה בתבשיל של היתר, אין צריך אלא ששים מן התבשיל לבטלה. [ילקו"י איסור והיתר כרך ב' עמוד שא]

יא ביצת טריפה ונבילה דינה כדין ביצת עוף טמא, דכל שאינה קלופה ונתבשלה עם אחרות אינה אוסרת, דמיא דביעי בעלמא הוא. [ילקו"י איסור והיתר כרך ב' עמוד שא]

יב ביצה שנולדה ביו"ט, שהיא אסורה בו ביום, ונתבשלה בשוגג עם ביצים אחרות [כשהיא בשלימותה עם הקליפה], אפילו ששים אין צריך, לפי שאינה פולטת כלל מגופה, שקליפתה מעכבתה מלפלוט, והיינו במקום שמחת יום טוב, כשאין לו מאכל אחר ליום טוב, שאז יש לסמוך על מ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קב) שבפליטת טעם בלבד, ואין שם ממשו של איסור, אפילו בדבר שיש לו מתירין יש להקל, הא לאו הכי יש להחמיר.[איסור והיתר שם עמ' שי]. וביצת עוף טמא שנתבשלה עם ביצים אחרות, אם היא בקליפתה אינה אוסרת, וצריך ששים ואחד ביצים של היתר כנגדה לבטלה. ואם נתבשלה בתבשיל של היתר אין צריך אלא ששים מן התבשיל לבטלה. [ילקו"י איסור והיתר כרך ב' עמוד שב. ש"ע סי' פו ס"ד]

יג ביצה שיש בה אפרוח או דם, אוסרת המתבשל עמה אפילו אם אינה קלופה. [שם עמ' שג]

יד אם הניחו אפר בקדרה ששלקו בה ביצים הרבה, ומצאו שם ביצה שיש בה דם בחלמון, או ביצת אפרוח, הביצים הכשרות מותרות, מפני שהאפר נתן טעם לפגם. ויש מי שמחמיר בזה, אבל העיקר לדינא להקל,[איסור והיתר ב' עמוד שג]. ומותר אף לכתחלה להניח אפר בקדרה ששולקים בה ביצים, שאם נמצא באחת מהן אפרוח, כל השאר מותרות, מפני שהאפר פוגם את הטעם הבלוע, ונמצא שלא בלעו הביצים אלא טעם פגום, והלכה רווחת נותן טעם לפגם מותר. ואף על פי שנותן טעם לפגם בקדרה שאינה בת יומא, אסור לכתחלה, ורק בדיעבד, אינו אוסר, זהו מפני שהקדרה מתחלה בלעה טעם לשבח, ורק אחר שנעשית שאינה בת יומא, נפגם הטעם שבה, אבל כאן שהביצים בלעו מעיקרא טעם פגום, מותר אף לכתחלה. [הליכות עולם חלק ו' עמוד רנה].

טו אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר, מפני שאין האפרוח נולד מן הביצה אלא עד לאחר שתהיה מסרחת, ונעשית כעפר בעלמא, הילכך האפרוח מותר. [איסור והיתר ב' עמו' שה]

טז טריפה אינה יולדת, לפיכך עוף שהוא ספק טריפה והטיל ביצים משהין אותו עד שיטיל את כל ביציו שטעון כבר, ואם יטעון פעם אחרת כשרה, ונוכל לדעת זאת כששהתה בין סוף לידה לתחלת לידה כ"א יום שלמים, כי כן זמן עיבורה. והוא הדין לתרנגולת שלא ילדה מעולם שנולד בה ספק טריפות שאם ילדה אחר כ"א יום מזמן שנולד בה ספק טרפות היא והביצים מותרים. [איסור והיתר כרך ב' עמוד שו]

יז ביצה שאסורה לישראל על פי הדין, אסור למוכרה לגוי, גזרה שמא ימכרנה לישראל. ואפילו ביצת נבלה שהיא אסורה רק מדרבנן, אין להתיר למוכרה לעכו"ם משום דהוי ספק דרבנן דשמא לא ימכרנה לישראל, אלא גם איסור דרבנן אסור למכור לגוי שמא ימכרנו לישראל, שאנו מוזהרים שלא יהיה מכשול על ידינו לישראל בשום פנים. [ילקו"י איסור והיתר כרך ב' עמוד שז. שוב יצא לאור הליכות עולם ח"ו, ושם (עמוד רנב) גם כתב כן]. כיצד יעשה, יטרפנה בקערה וימכרנה לנכרי, שאז ודאי לא יקנה אותה ישראל ממנו. במה דברים אמורים שרואים אותה טרופה בידו, שיש לחוש שישראל מכרה לו מפני שהיא טריפה, אבל מותר לקנות ממנו פת שנילוש בביצים במקום שנוהגים לאכול פת של נכרי, כיון שאין רואים אותה טרופה בידו. [איסור והיתר כרך ב' עמוד שז]

יח מותר להושיב לכתחילה תרנגולת לדגור על ביצי טריפה, להוציא מהן אפרוחים. ואף על פי שהאפרוחים היוצאים מהם מותרים, אין בזה משום מבטל איסור לכתחילה, הואיל וביצי הטרפה נפגמים לגמרי קודם יצירת האפרוחים, ונעשים כעפר בעלמא ופנים חדשות באו לכאן. [איסור והיתר כרך ב' עמוד שט]

מהלכות ערב ראש השנה

 

א יש נוהגים להתענות בערב ראש השנה. ומי שנוהג להתענות אם רוצה לאכול קודם עלות השחר, אם לא ישן בליל ערב ראש השנה מותר לאכול, אבל אם ישן צריך שיעשה תנאי קודם שישן שבדעתו לאכול, ואז מותר לו לאכול ולשתות קודם עמוד השחר. ואם רגיל לשתות בכל לילה, בדיעבד רשאי לשתות אף אם לא התנה. [ואלה הנוהגים תמיד לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר, כדי שלא יראה כחוקות הגויים שנהגו להתענות בערבי חגיהם, יכולים לאכול ולשתות בלי שום תנאי, מאחר שכן נהגו]. וכל זה הוא לדעת הגמרא ורבותינו הפוסקים, אבל לדעת הזוהר הקדוש ורבותינו המקובלים, כל השנה כולה אסור לאדם לאכול בקומו משנתו, אפילו אם בא לאכול קודם עלות השחר, ורק לשתות מים, או קפה, או תה, מותר לו. ולפי זה המתענה בערב ראש השנה אסור לו לאכול קודם עלות השחר, ואין מועיל לזה שום תנאי. ולענין הלכה נראה, שנכון להחמיר בכל השנה שלא לאכול בקומו משנתו קודם עלות השחר. ואם נוהג להתענות בערב ראש השנה, והתענית קשה לו ביותר אם לא יאכל קודם עלות השחר, ולכן רוצה לבטל מנהגו לגמרי, או לנהוג קולא בדבר, מוטב שיעשה התרה על מנהגו להתענות בערב ראש השנה, שהרי אין תענית זו אלא משנת חכמים ומנהג בעלמא. [ילקוט יוסף מועדים (עמ' כ'). ילקו"י תפלה כרך א' (מהדורת תשס"ד עמ' קכח). הליכות עולם ח"ב עמוד רכג].

 

ב מי שנהג להתענות בערב ראש השנה, ועשה כן ג' שנים ורוצה לבטל מנהגו לגמרי מטעמי בריאות וכדומה, צריך לעשות התרה על מנהגו הקודם. אבל אם אינו מבטל מנהגו לגמרי, אלא רק לאותה שנה בלבד, אינו צריך לעשות התרה כלל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כא. חזון עובדיה על ימים נוראים, עמוד נ].

 

ג המתענים בערב ראש השנה ואירע להם סעודת מילה, וכיוצא בזה, רשאים לאכול, וכל שהוזמן על ידי בעל הברית רשאי לאכול שם, ואינו צריך התרה, כי על דעת כן לא נהגו מעולם להתענות. וגם אין צריך לפרוע תעניתו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כא.]

 

ד בערב ראש השנה, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בשחרית כמו בשאר ערב יום טוב. אבל באשמורת הבוקר בסליחות אומרים וידוי ונפילת אפים, אפילו הגיעו אליהם אחר עלות השחר, קודם הנץ החמה. וכל שכן שאומרים וידוי ונפילת אפים במנחה שלפני יום ערב ראש השנה. וכן אין אומרים בערב ראש השנה מזמור יענך ה' ביום צרה, ומזמור תפלה לדוד, וכמו שנוהגים כן בכל ערב יום טוב. [ילקו"י מועדים עמ' כא, חזו"ע ימים נוראים עמ' מו].

 

ה אין תוקעים בשופר בערב ראש השנה, ובמיוחד בבית הכנסת. ואם עדיין צריך התוקע להתלמד לתקוע, יעשה זאת בחדר סגור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כא].

 

ו יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה לבית הקברות להשתטח ולהתפלל על קברי הצדיקים. והמנהג בירושלים ללכת לבית הקברות בערב ראש חודש אלול [ובערב ראש חודש ניסן], נוסף על ימי פקודת השנה. ואף שיש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, היינו דוקא באופן שאינו מתבטל מעבודת ה' ומלימוד התורה. ויזהר שלא ישים מגמתו אל המתים, אלא יתפלל שהשם יתברך יתן לנו רחמים בזכותם, ושהנפטרים יהיו מליצי יושר עלינו, ויבקשו רחמים עלינו לפני הקדוש ברוך הוא. [הליכות עולם ח"ב עמ' רכד].

 

ז יש להזהיר את הכהנים שאסור להם בהחלט ללכת לבית הקברות, ואסור להם להשתטח על קברות הצדיקים, כגון במירון וכדומה. [ילקו"י מועדים עמ' כא. חזו"ע ימים נוראים עמ' נב].

 

ח מנהג ישראל להסתפר בערב ראש השנה לכבוד החג. ולובשים בגדים מכובסים ומגוהצים לכבוד יום טוב, להראות שאנו בטוחים בחסדי השי"ת שיוציא לאור משפטינו לחיים טובים ולשלום. [ראה בשו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' י אות ג ואות ח). ובחזו"ע ימים נוראים עמוד נא]

 

ט נוהגים לטבול במקוה בערב ראש השנה לכבוד החג [משום קרי], וטבילה זו אינה מן הדין, ולכן אין צריך לדקדק בה שכל גופו ושער ראשו יהיו נקיים מדברים החוצצים בטבילה, וכן פשט המנהג, שאין בדבר אלא מדת חסידות ומנהג יפה בלבד, ולכן אסור לברך על טבילה זו, והמברך עון ברכה לבטלה בידו. ונכון לטבול אחר שעה חמישית, ולכל הפחות אחר שיאיר השחר. [הליכות עולם ח"ב עמוד רכה, ובחזו"ע ימים נוראים הל' ערב ר"ה].

 

י אם אינו יכול לטבול במקוה מאיזה סיבה, נכון שישפוך על גופו תשעה קבין מים, והוא לערך שתים עשרה ליטר ושש מאות גרם. ואפשר לעשות זאת גם על ידי מקלחת, שיעמוד תחת הסילון של המקלחת כשהברז פתוח, עד שישער שכבר נשפכו על גופו מים בשעור ט' קבין, ואין צריך שיהיה כח גברא לזה. וברור שאין הבדל בזה בין במים צוננים למים חמים. [ילקו"י ח"א מהדורת תשמ"ה עמוד קלג. ילקו"י מועדים עמ' כב. חזו"ע ימים נוראים עמוד נא, נז]

 

יא אשה שהיא בתוך שבעה נקיים, וכן הבתולות, לא יטבלו לא בערב ראש השנה ולא בערב יום הכפורים.[חזון עובדיה על הימים הנוראים עמוד נט].

 

יב נוהגים לעשות התרת נדרים ביום ערב ראש השנה, שהוא יום כ"ט אלול. ובערב יום הכפורים. ודורשי רשומות רמזו על זה, "לא יחל דברו ככל" סופי תיבות אלול. והוא רמז על דרשת חז"ל (בחגיגה יא.) לא יחל דברו, הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו. (שפתי כהן עה"ת פר' מטות). וטוב לעשות ההתרה לכתחלה על ידי עשרה ששונים הלכות. על פי מה שאמרו בנדרים (ח.) נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו. והוא דתנו הלכתא. וכן פסק בש"ע יו"ד (סי' שלד סעיף לה). וכתבו האחרונים, שמנהג ההתרה בערב ראש השנה, הוא על פי מה שאמרו בזוהר (פר' פקודי דף רמט ע"ב), "דמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה, ישאר בנידויו ארבעים יום, ואין תפלתו נשמעת". ולכן יש נוהגים לעשות התרת נדרים גם ארבעים יום קודם ראש השנה. ומכאן ולהבא חושבנא טבא. (כה"ח סי' תקפא אות יב).

 

יג יש אומרים שמי שנדר ולא זכר תוך כדי דיבור של הנדר, שבטל כל הנדרים שעתיד לנדור, אף על פי כן הפרת נדרים שעושים בערב ראש השנה מועילה לו. והנכון לעשות הפרת נדרים על נדרו כדת. וכשעושים התרת נדרים בערב ראש השנה, ראוי לעשותם בעשרה משום נדרי חלומות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כב. יביע אומר ח"ב חאו"ח ס"ס ל. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד מב]

 

יד כשחל ראש השנה בימי חמישי ושישי, יהיה זריז ונשכר להניח עירובי תבשילין קודם שילך להתפלל בבית הכנסת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תצח. חזון עובדיה על ימים נוראים].

סימן תקצח – ראש השנה שחל בשבת

 

א ראש השנה שחל בשבת אומרים צדקתך במנחה. ויש נוהגים שלא לאמרו. ונהרא נהרא ופשטיה. אך מנהגינו כמו שכתב מרן בשלחן ערוך לומר צדקתך. ולפי מנהגינו שאומרים גם אבינו מלכנו, יאמרו תחלה אבינו מלכנו ואחר כך צדקתך. [ילקו"י מועדים עמו' נט].

 

ב ראש השנה שחל בשבת אסור לתקוע בו, שמא יוציא השופר מרשות היחיד לרשות הרבים. וביום השני של ראש השנה תוקעים בשופר ומברכים לשמוע קול שופר וברכת שהחיינו. ואם יש מקומות שנהגו לתקוע בשופר ביחידות בראש השנה שחל בשבת, יש לבטל מנהגם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מח. יחוה דעת חלק א' עמוד רסז].

 

ג מי שעבר ותקע בשופר ביום א' דראש השנה שחל בשבת, ובירך עליו גם ברכת שהחיינו, אף על פי שעבר על גזירת חז"ל שגזרו שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, מכל מקום עשה קצת מצוה, ואין ברכותיו לבטלה, כיון דמדאורייתא מצוה לתקוע בשופר אפילו חל ראש השנה בשבת, הילכך לא יברך שהחיינו ביום השני של ראש השנה בעת שיתקע בשופר. [ילקו"י מועדים עמ' מח. יחוה דעת ח"א עמוד רסז. חזון עובדיה ימים נוראים]. 

סימן תקצז – אם מותר להתענות בראש השנה

 

א אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, ואין מתענים בו. ואם חושש שיאריכו בשחרית ומוסף יותר מחצות היום, ישתה מים או תה [בסוכר] לפני התפלה כדי שלא ישאר בתענית. ומכל שכן כשחל בשבת. ונכון שהשליח צבור לא יאריך יותר מדי, וכן הגבאים לא יאריכו במכירת המצות, בכדי שיוכלו הקהל לאכול קודם חצות היום. ולא ירבה באכילה לאכול כל שובעו, כדי שלא יקל ראשו, ותהיה יראת ה' על פניו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נח].

 

ב בברכת המזון אומרים יעלה ויבוא, "ביום הזכרון הזה", ואם שכח ולא אמרו, אינו חוזר. ואם נזכר לפני הטוב והמטיב יאמר ברוך אשר נתן וכו' בשם ומלכות, וימשיך ברכת הטוב והמטיב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נט]. 

פרשת החודש
א בשבת הסמוכה לחודש ניסן, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בשני פרשת החודש הזה לכם ראש חדשים. ובראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, מוציאים שלשה ספרים, וקוראים ששה אנשים בראשון, בפרשת השבוע, והשביעי משלים חובת היום בספר השני, ומתחיל וביום השבת שני כבשים וכו', ובראשי חודשיכם וגו'. ואומר קדיש. ואחר כך עולה המפטיר וקורא בספר השלישי, בפרשת החודש הזה לכם ראש חודשים, ואומר קדיש, ומפטיר ביחזקאל מ"ה, בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר. [כ"כ ראבי"ה (מגילה סי' תקצה) בשם הירושלמי, וסיים "והכי נהגינן". וכ"פ הרמב"ם (פי"ג מהלכות תפלה הכ"ג). ועוד. וענין ההפטרה שמפטירין בזה ולא בהשמים כסאי מבואר בספר הפרדס לרש"י (סי' כג). ובמחזור ויטרי (עמוד רה ורכא). ובשבולי הלקט (סי' קצג). ובאו"ז. ובמרדכי (פרק בני העיר). וכ"פ הרמ"א בהגה (סי' תכה ס"א). ילקוט יוסף מועדים עמ' רסו].

ב כשחל ראש חודש ניסן בשבת מנהג הספרדים לקרות אחר ההפטרה פסוק ראשון ואחרון של השמים כסאי. ובברכות ההפטרה אין המפטיר מזכיר של ראש חודש, לא באמצע ברכה האחרונה ולא בחתימתה.

ג אם קראו בספר תורה הראשון שבעה עולים או יותר, יאמר קדיש גם אחר הספר תורה הראשון, וקדיש אחר הספר השני, וקדיש אחר הספר השלישי, ובסך הכל יאמרו שלשה קדישים. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רסו. מבואר הכל בב"י ס"ס רפב. (ויש חילוקי מנהגים בד"ז, וכמ"ש הריב"ש בתשובה). ומנהגינו כמ"ש מרן הב"י, וכמבואר כאן. וכן העלה בשו"ת צדקה ומשפט (או"ח סי' ו). ושכן המנהג. וכ"כ בחכמה ומוסר (סי' קצא). ובספר מאמר מרדכי (סי' רפב סק"ז). וכ"ה בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' כב). ע"ש. ומ"ש בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' רח) שהעולים הנוספים יחזרו מה שקרא הששי, שאינם עולים מן המנין, אין המנהג כן, אלא קוראים לכל אחד ואחד קריאה חדשה].

ד לעולם אין להפסיק בין פרשת פרה לפרשת החודש, ואם יש שבת בינתים מפסיקים רק בין קריאת שקלים לזכור, ובין זכור לפרה. [ירושלמי פ"ג דמגילה ה"ה. ילקו"י מועדים עמ' רסו הער' לא].

ה בראש חודש ניסן שחל בשבת, אין למפטיר להזכיר ראש חודש בברכות ההפטרה, לא באמצע הברכה ולא בחתימתה. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד רסז. וע' תוס' (שבת כד:). ושלא כד' הרמב"ם (פי"ב מה"ת הט"ו) שסובר שצ"ל ר"ח בברכת הפטרה, וכבר העיד מרן הב"י (סי' רפד) שהמנהג כהתוס' שלא להזכיר ר"ח כלל בברכות ההפטרה. וכ"פ בש"ע (שם ס"ב). וכ"כ התשב"ץ ח"ב (סי' רמח) שכן המנהג. וכ"כ בברכ"י (סי' תכה סק"ב) שכן מנהגינו. ושאף בחוה"מ סוכות אין מזכירין סוכות בברכות ההפטרה בשבת. ע"ש]

ו בראש חודש ניסן שחל בשבת, אם טעה הקורא בתורה והתחיל לקרות אחר פרשת השבוע בפרשת החודש, יגמור ויאמר קדיש, והמפטיר יקרא בספר תורה השלישי פרשת ראש חודש, ויפטיר "השמים כסאי". [ילקו"י מועדים, עמ' רסז. שו"ת נודע ביהודה תנינא חאו"ח סי' יא]

ז אם טעו וקראו סדר ארבע פרשיות הנ"ל באדר הראשון של שנה מעוברת, לא יצאו ידי חובתם וחוזרים וקוראים באדר השני. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד רסז. והוא כרשב"ג בשם ר' יוסי (במגילה ו:) שנפסקה הלכה כמותו. טור (ס"ס תרפח). שערי אפרים (שער ח סי' צו). ועוד. ומה שכתב המשנה ברורה (סוף סק"ב) שלד' הב"י א"צ לחזור, לא זכר שם מ"ש מרן בבדק הבית דמסיק שצריך לחזור. ע"ש].

ח יש אומרים שאין להעלות קטן למפטיר בארבע פרשיות ויש מתירים להעלות קטן למפטיר גם בארבע פרשיות. ובמקום שנהגו להקל יש להם על מה שיסמוכו, ואין למחות בידם. ובלבד שיהיה הקטן יודע למי מברכים והוא גם כן יותר מבן שש שנים. ומכל מקום בפרשת זכור שהיא מן התורה לכל הדעות, וכן בפרשת פרה, ראוי להחמיר שלא להעלות קטן למפטיר. אלא שאם כבר עלה הקטן למפטיר, לא ירד, אפילו בפרשת זכור ובפרשת פרה. והקטן יברך ברכות התורה, והשליח צבור שהוא גדול יקרא בספר תורה להוציא הצבור ידי חובתם. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רעא. חזון עובדיה על פורים עמוד כז]

ט בעל תרומת הדשן היה קורא ד' הפרשיות שנים מקרא ואחד תרגום, אך לא מצאנו בפוסקים אחרים שהביאו זאת, ולא נהגו כן.

פרשת פרה
א כשחל פורים בשבת, מפסיקים מקריאת ד' פרשיות, ובשבת כ"ב אדר קוראים בספר תורה שני פרשת פרה, וכשחל פורים באמצע השבוע, בשבת שאחר הפורים, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון פרשת השבוע, ובשני פרשת פרה. וקוראים עד "והנפש הנוגעת תטמא עד הערב". ולדעת הרבה פוסקים אף קריאת פרשת פרה היא מצות עשה מן התורה. ואף על פי שיש חולקים על זה, יש להחמיר כדברי האומרים שהיא מן התורה. [כן הוא בתוס' ר"י החסיד (ברכות יג.). ובתוס' הרא"ש וברשב"א (שם). ובתוס' שאנץ (סוטה לג.). ובריטב"א (מגילה יז:). ובתרומת הדשן (סי' קח). ובש"ע סי' קמו ס"ב). ובספר ילקוט הגרשוני (סי' תרפה סק"א), הביא בשם הארצות החיים, דהוא מפני שכתוב זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך וכו', וכיון שפרשת העגל היא גנאי לישראל תקנו לקרות פרשת פרה שבאה לכפר על מעשה העגל, תבא האם ותקנח צואת בנה. וכמ"ש רש"י בר"פ חקת בשם ר' משה הדרשן. ע"כ]. ויקראוה בספר תורה היותר כשר. והשליח צבור והקהל יכוונו לצאת ידי חובה מן התורה כפי שנתבאר לעיל לענין פרשת זכור. ומפטירים ביחזקאל (פרק ל"ו) בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם, שכתוב בה: וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסד. חזון עובדיה על פורים עמוד טז]

ב אחר קריאת פרשת פרה מפטירים ביחזקאל ל"ו בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם, שכתוב בה: וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'. [ילקו"י מועדים עמ' רסה. חזו"ע פורים עמו' יח]

ג אם טעה הקורא בתורה וסיים פרשת פרה בפסוק "ולגר הגר בתוכם לחקת עולם" לא יצאו ידי חובתם, ואפילו כבר קראו גם ההפטרה בברכותיה, חוזר ופותח הספר תורה ומתחיל לקרות (בברכות שלפני הספר תורה ולאחריה), מראש הפרשה עד "והנפש הנוגעת תטמא עד הערב", הפסוקים שהחסיר. ואפילו הפסיק בפסוק "מים חיים אל כלי", גם כן לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא כאמור. ומכל מקום אם כבר בירך על ההפטרה לפניה ולאחריה ואחר כך נזכר, אין צריך לחזור ולברך ברכות ההפטרה כשמפטיר שנית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסה. חזון עובדיה על פורים עמוד כו].

ד המפטיר המברך עונה אמן אחר ברכת מקדש השבת. ומצוה להדר לקרוא ההפטרות מספר הכתוב על קלף ובכתב יד, אפילו אם הוא רק ליקוט ההפטרות ולא נביא שלם. ואם אין ספר כזה, נכון יותר שיקראו מנביא שלם. ומנהג קדמון לקרוא ההפטרה מתוך החומש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסה. חזון עובדיה על פורים עמוד כה]

ה צבור ששכחו ולא קראו פרשת פרה, יקראוה בשבת החודש, באופן שלאחר קריאת הפרשיות יקראו בספר שני פרשת פרה בברכותיה, ובספר השלישי יקראו פרשת החודש, ויפטירו הפטרת פרשת החודש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעא. חזון עובדיה על פורים עמוד כד]

סימן תרפה – פרשת זכור
א בשבת שאחר ראש חודש, מפסיקים מלהוציא שני ספרי תורה, וקוראים בספר תורה אחד בלבד בפרשת השבוע. [מגילה (כט.). וע' בפרש"י (מגילה ל:) הכלל של זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו. (וכ"ה בספר האורה סי' סו). ובהרי"ף והרא"ש שם. ובסדר רב עמרם גאון ח"ב (דף צד:). ובאו"ז ח"ב (סי' שפט). ובספר האשכול ח"ב (עמוד סו). ובספר ארחות חיים בסוה"ס. ובסידור רש"י (סי' שכג). ובספר שבולי הלקט (סי' קצג). ובטור וש"ע סי' תרפה]. ואם חל ראש חודש אדר בשבת, קוראים בו ביום פרשת שקלים, ובשבת שאחריו קוראים פרשת זכור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנז].

ב קריאת פרשת זכור היא בשבת הסמוכה לפורים, שאז מוציאים שני ספרי תורה וקוראים בספר תורה השני בפרשת כי תצא: "זכור את אשר עשה לך עמלק". (והטעם כדי להסמיך מעשה המן למעשה עמלק. רש"י מגילה כט.). ויש לדקדק בקריאת פרשת זכור, ולהוציא את הספר תורה הכשר והמהודר ביותר שיש בבית הכנסת, אחר שדעת רוב הפוסקים הראשונים ומרן השלחן ערוך שקריאת פרשת זכור היא מצות עשה מן התורה. [ילקו"י מועדים עמוד רנח].

ג אף על פי שקריאת פרשת זכור היא מצוה מן התורה, אין מברכים על מצוה זו אשר קדשנו במצותיו וצונו, מפני שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים, ואין מברכים על הקלקלה. [חזון עובדיה פורים עמוד יא].

ד ראוי ונכון להזהר לקרא פרשת זכור מתוך ספר תורה הכתוב על קלף שאינו משוח במשיחה לבנה. ואם אין ספר תורה אחר, יוצאים ידי חובה גם בספר תורה משוח. והוא הדין בזה לפרשת פרה. [ילקוט יוסף על הלכות ספר תורה, מהדורת תשס"ד סימן הערה ירחון קול תורה סיון תשס"ד עמוד סד. יביע אומר חלק א' סימן ב'. ויחוה דעת חלק ו' סימן נה].

ה מעיקר הדין אין חובה לבדוק את ספרי התורה במחשב, שאנו סומכים על חזקה שהספר תורה כשר אחר בדיקת סופר, ולא הצריכו חכמים בדיקה במה שלא היה בזמנם. אך ראוי ונכון שיעברו בדיקת מחשב. ובפרשת זכור שהיא מן התורה לדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך, יש להשתדל לקרוא בספר תורה שעבר בדיקת מחשב. [ילקו"י על הלכות קריאת ספר תורה, חלק ב סימן קמ, ושם דחה מי שכתב שאין לברך על ס"ת שלא עבר בדיקת מחשב, דליתא]

ו הואיל והלכה רווחת (בש"ע סימן ס סעיף ד') שמצוות צריכות כוונה, לכן יש לשליח צבור הקורא בתורה לעורר דעת הקהל, לפני קריאת המפטיר בספר תורה בפרשת זכור, ולהודיעם שיכוונו לצאת ידי חובת מצות זכירת עמלק ומחייתו שהיא מצות עשה מן התורה, ושגם הוא מצדו מכוין להוציא את השומעים ידי חובתן, שמצוות צריכות כוונה. ומכל מקום אין צריך לומר "לשם יחוד". [ילקו"י מועדים, עמו' רנח הערה ח. והוא ע"פ מ"ש בש"ע (סי' תקפט ס"ט), שצריך הש"צ לכוין להוציא את השומע והשומע יתכוין לצאת. וכ"כ להדיא בספר זר השלחן בהגהות החתם סופר (סי' תרפה) שהיה נוהג להזהיר את הצבור לפני קריאת פרשת זכור ופרשת פרה שכל אחד יכוין לצאת י"ח. (וזה שלא כמ"ש בשו"ת ערוגת הבושם (סי' רה), שבדין פרשת זכור אפי' בסתם יוצאים י"ח].

ז שליח צבור שקרא פרשת זכור ויצא ידי חובה, רשאי לחזור ולקרות פעם שנית בצבור אחר להוציאם ידי חובה. [ואע"פ שהשאגת אריה (סי' יג) כתב, דדוקא במצות דרבנן אע"פ שיצא מוציא, משא"כ במצוה מה"ת. וכ"כ בספרו טורי אבן (ר"ה כט.) אין דבריו מוכרחים, והעיקר שאין לחלק בזה. חזו"ע פורים עמ' ה].

ח מן הראוי שהגדולים יזהירו את הקטנים לבל יפריעו בעת קריאת פרשת זכור, על ידי הכאות ברגליהם בעת שמזכירים "עמלק" פן יגרמו מכשול שלא ישמעו הקריאה כראוי. [שו"ת בן ימין (דף עז.), והסכים עמו מהר"א פלאג'י שם (דף עז ע"ד). ע"ש. ילקו"י מועדים עמ' רנט. חזו"ע פורים עמ' ה]

ט כל הצבור צריכים לשתוק ולהאזין לקריאת פרשת זכור מהשליח צבור הקורא בתורה, ואין להם לקרוא בפיהם מתוך החומש, שהרי צריך לקרוא מתוך ספר תורה כשר. ואף על פי שצריך לזכור מעשה עמלק בפה, מכל מקום כיון ששומע כעונה, נחשב שזכר את עמלק בפה מתוך ספר תורה. [ילקו"י מועדים עמ' רנט. שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' נג. מאור ישראל מגילה יח. חזו"ע פורים עמו' ד ובהע' י'].

י העיקר להלכה שאין צריכים להבין את קריאת פרשת זכור, ואף מי שלא מבין את הקריאה יוצא ידי חובת המצוה כשקורא מתוך הספר תורה או כששומע מהשליח צבור, שדי בזה שמבינים את הענין בכללותו. ומכל מקום יש נוהגים לקרוא לפני הצבור את פירוש רש"י על פרשת זכור, קודם הקריאה, ותבוא עליהם ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנט].

יא אנשים הדרים במושב ובכפר שאין שם מנין שיתאספו בבית הכנסת לשמוע קריאת ספר תורה, צריכים לשבות בעיר במקום שיש שם מנין כדי לשמוע קריאת פרשת זכור שהיא מצוה מן התורה. [שו"ת תרומת הדשן, ומרן בש"ע (סי' תרפה ס"ז). ילקו"י מועדים עמ' רנט. חזו"ע עמ' ו]

יב ספרדי שמתפלל תמיד בבית כנסת של אשכנזים, נכון מאד שיהדר לשמוע קריאת פרשת זכור שהיא מן התורה, מפי שליח צבור הקורא במבטא ספרדי. וכן להיפך. [שו"ת בנין שלמה (סי' נד). וע"ע בשו"ת תורת חסד מלובלין (ס"ס לז). ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ב (ס"ס א). וע' להמהרא"י בספר לקט יושר עמוד קנד]. ונכון שבני הישיבות הספרדים החוסים בצל הישיבות הקדושות של האשכנזים, שבשבת פרשת זכור ילכו לשמוע קריאת הפרשה מפי שליח צבור ספרדי, הקורא בתורה במבטא ספרדי ומתוך ספר תורה בכתב ספרדי, מאחר וקריאת פרשת זכור היא מן התורה וכמבואר. ומכל מקום אם שומע את קריאת פרשת זכור במבטא אשכנזי, ומתוך ספר תורה בכתב אשכנזי, יצאו ידי חובה. ובשאר שבתות השנה יוצאים ידי חובת קריאת ספר תורה במבטא אשכנזי. ומתוך ספר תורה אשכנזי, אף לכתחלה כיון שהוא מדרבנן. וכן ההיפך, שהכל יוצאים ידי חובה בספר תורה שנכתב בכתב ספרדי, אף שהיו"ד של הצד"י נכתב כיו"ד הפוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רס. ילקו"י על הלכות ספר תורה].

יג אין לשנות את המבטא שלנו גם בהזכרת שם ה', בפרט בקריאת פרשת זכור, שמדברי הראשונים מבואר להדיא, שהמבטא שלהם היה כמו המבטא של הספרדים בביטוי שם ה'. אך יש לדקדק להבדיל בין קמ"ץ לפת"ח כפי שהדקדקנים יודעים להדגיש זאת. [כן משמע מרש"י ברכות מז. וכמ"ש בהגהות רבי יעקב עמדין ברכות מז. וכן משמע מהרי"ף המובא בתוס' ברכות טו: וכן מבואר ברמב"ם מורה נבוכים פרק סא. וכן משמע מאזהרות ר"א הקליר, ומדברי רבנו בחיי ר"פ וירא. וע' בילקו"י].

יד יש אומרים שגם הנשים צריכות לבוא לעזרת נשים בשבת זכור כדי לשמוע קריאת פרשת זכור, הואיל ומן התורה אין זמן קבוע למצות זכירת מעשה עמלק. ויש אומרים שהואיל ועיקר מצות זכירת עמלק אינה אלא כדי לבוא לידי מעשה, דהיינו להלחם בעמלק, מלחמה בפועל, ונשים לאו בנות מלחמה הן, לכן פטורות הנשים מקריאת ומשמיעת פרשת זכור. ואף על פי שהנשים שמקילות בזה יש להן על מה שיסמוכו, מכל מקום המחמירות לבוא לעזרת נשים לצאת ידי חובת קריאת פרשת זכור אליבא דכולי עלמא תבא עליהן ברכה. [דעת המצריכים את הנשים לבוא לשמוע קריאת פרשת כור, הם: הגאון ר' נתן אדלר, שו"ת בנין ציון החדשות. שו"ת מהרי"ל דסקין, ובמצות המלך. והגאון מקוטנא בישועות מלכו, והגאון פתחי שערים, ובספר נחל אשכול, והגאון ממונקאטש. ודעת הפוטרים הם: ספר החינוך, ספר לימודי ה'. ובעל זית רענן. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' נד אות יט. ובילקו"י מועדים עמו' רנז].

טו מותר להוציא ספר תורה במיוחד לנשים (בשעות שלאחר התפלה) לקרוא להן בפרשת זכור בלי ברכה. ומנהג נכון הוא. [ילקו"י על הלכות קריאת התורה עמוד קלו. חזו"ע על פורים עמוד ט]

טז לכתחלה אין להעלות קטן שלא הגיע למצות, (י"ג שנה ויום אחד) לעליית מפטיר בשבת "זכור", וכן נכון להחמיר גם בפרשת פרה שלדעת מרן גם היא מצוה מן התורה. אלא שאם כבר עלה הקטן למפטיר לא ירד, ויברך הקטן את ברכות התורה בקול רם, והשליח צבור שהוא גדול יקרא בספר תורה להוציא הצבור ידי חובתם. [חזון עובדיה פורים עמוד כז. והאומרים שאין להעלות קטן לפר' זכור הם: ספר המנהיג בשם ר"ת. הריב"ש. התשב"ץ. הרשב"ש. יכין ובועז. המבי"ט. הרדב"ז. אליה רבה. פרח שושן. גנת ורדים. משה ידבר. זבחי צדק. מעשה אליהו מני. ישמח לב פראנג'י. לב אריה. ואמנם דעת המרדכי הובא בב"י (סי' רפב), שקטן עולה לפרשת זכור, וכ"ד: המהרי"ל. הרמ"א. הב"ח. לקט יושר. כנסת הגדולה. דבר משה. גדולת מרדכי. באר המים. וראה בילקו"י מועדים עמו' רסא].

יז מי שנאנס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור בשבת זו, יכוין לצאת ידי חובתו בפרשת כי תצא, כשקוראים בה פרשת זכור, ויאמר להשליח צבור שיכוין להוציאו. ונכון שעל כל פנים יקרא בשבת זכור פרשת זכור בחומש. וצבור ששכחו ולא קראו פרשת זכור בשבת זו, אין להם להשלימה בשבת הבאה, ויסמכו על קריאת פרשת זכור בסדר כי תצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסב. חזון עובדיה על פורים עמוד ז]

יח אם אין עשרה בבית הכנסת, ואין בית כנסת אחר בישוב, יש להוציא ספר תורה, ולקרוא פרשת זכור בלי ברכות לפניה ולאחריה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעב]

יט אם קראו בתורה בפרשת זכור, ונמצא אחרי כן שיש בספר תורה פסול, אפילו אם נתברר כן בשעת מנחה, יש להוציא ספר תורה אחר ולקרוא בו פעם נוספת בלי ברכות.

כ אם קראו בתורה בפרשת זכור, ואחר כמה שבתות מצאו טעות בספר תורה שקראו בו, יכוונו הצבור לצאת ידי חובה בפרשת כי תצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעב].

כא מותר להביא ספר תורה ממקום למקום בשביל פרשת זכור ופרשת פרה. [כ"כ המג"א (סי' קלה ס"ק כג), שבפר' זכור מותר להביא ס"ת אצל אדם חולה. וכ"כ הפמ"ג, והחיי אדם. והוסיף שה"ה בפרשת פרה שגם היא מדאורייתא. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' טו), שכל שמכינים לס"ת ארון ותיבה, אפילו אינו אדם חשוב, מותר. ולאדם חשוב מותר אפילו בלי הכנת ארון ותיבה. ע"ש].

כב נער שהגיע לי"ג שנה, ולא הוברר אם הביא ב' שערות, יש אומרים שאינו מוציא את האחרים ידי חובת פרשת זכור ופרה. שהואיל וקריאות אלו מן התורה אין סומכין על חזקה שהביא ב' שערות. אך דעת הריב"ש ועוד ראשונים דסומכים על חזקה שהביא שתי שערות גם לדברים שהם של תורה. וכן עיקר לדינא, ומכל מקום היכא דאפשר טוב ונכון לכתחלה שאת קריאת פרשת זכור יקרא גדול שידוע לנו בבירור שהביא ב' שערות, כדי לצאת ידי חובת המצוה לכולי עלמא. אך בדיעבד אם אין מי שיקרא להם פרשת זכור אלא הנער הנז', או שעבר וקרא להם פרשת זכור מי שלא נבדק אם הביא ב' שערות, יצאו ידי חובת פרשת זכור מן התורה. [ילקו"י מועדים עמוד רעב. ילקוט יוסף על הלכות ציצית מהדורת תשס"ד. ומרן אאמו"ר הדר ביה בהאי שמעתתא על פי דברי הריב"ש, והמהרי"ק. וכ"ה בחזון עובדיה פורים עמוד כט].

כג בשבת זכור נוהגים לומר פיוט "מי כמוך ואין כמוך" מיסודו של רבי יהודה הלוי. ולא יפסיקו באמירתו בין פסוקי דזמרה לתפלה, לאומרו באמצע "נשמת כל חי", אלא יאמרוהו אחר החזרה וקדיש תתקבל. ובכמה קהלות היו נוהגים להפסיק קודם נשמת לפיוט מי כמוך, וביטלו מנהגם על פי הוראת רבותינו האחרונים. ולכן אם יש עוד קהלה שנוהגת לאומרו לפני נשמת כל חי, טוב הדבר שיבטלו את מנהגם בהסכמת ראשי הקהל, באופן שלא יבואו לידי מחלוקת, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום [ילקו"י מועדים עמוד רסג. חזו"ע פורים עמוד מו]

כד כשחל י"ג אדר בשבת – שהיא שבת פרשת זכור, אין לומר צדקתך צדק במנחה, שהוא ערב פורים, שאין אומרים בו תחנונים. [ילקו"י מועדים עמ' רסג. חזו"ע על פורים עמוד מז]

כה אחר קריאת פרשת זכור מפטירים בשמואל א' ט"ו"פקדתי את אשר עשה עמלק". ומנהג הספרדים להתחיל מויאמר שמואל אל שאול (תחלת פרק טו). [חזון עובדיה שם, עמוד יב]

כו אם שכחו ולא קראו פרשת זכור, יש אומרים שיש לה תשלומים בשבת הבאה, ויש חולקים, והעיקר כסברא ראשונה, ויסמכו על הקריאה בפרשת כי תצא. [ילקו"י שם עמו' רסג].