א הקונה בגדי צמר מנכרי צריך לבדקם, שמא הם תפורים בחוט פשתן. [כשיש שם מיעוט המצוי של תערובת צמר ופשתים]. ואפילו אם הנכרי מסיח לפי תומו שתפרו בחוט שאינו פשתן, אינו נאמן, אך במקום שהפשתן ביוקר יש לסמוך להתיר. [ומה שכתבו הפוסקים להתיר רק בדיעבד, היינו כשחוט הקנבוס קשה לתפירה, אבל היום שכל החוטים שוין לתפירה שרי לכתחלה כאשר הפשתן יקר יותר]. ואם נתן לנכרי חוטים שאינם פשתן שיתפור בהם עבורו בגד מותר, ואין חוששין שמא יחליפם, מאחר שאפשר לבדקם, וכן המנהג. [שם סימן שב ס"א]
סימן שא – להציע כלאים תחתיו, ובמה נוהג דין שעטנז
א מן התורה מותר לישב על מצעות של כלאים, שנאמר: לא יעלה עליך, אבל אתה מציעו תחתיך. אך חכמים אסרו לישב על מצעות של כלאים, ואפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים, אסור לישב על העליון, שמא תיכרך נימא על בשרו. וכל זה ברכים, כגון יריעות ושמלות. אבל כרים וכסתות שהם קשים ואין לחוש שמא תיכרך נימא עליו, מותר לישון עליהם. ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהם. [ראה להלן הדין במזרונים וכריות]. וכל זה כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן, אבל אם הם מלאים, או אפילו ריקנים, אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן אסור. לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו. [והיינו במטות הנכפפות, אבל במטות עץ שבזמנינו דינם כעץ ואבן דשרי]. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן שא ס"א]
ב שטיח דק וקשה שעל הרצפה שיש בו חשש שעטנז, מעיקר הדין אין לאסור בזה משום איסור כלאים. [והיינו שאין שערות ארוכות בשטיח שגורמות לחימום]. וכל שכן שטיח דק מקיר לקיר הדבוק לארץ, דמותר לילך עליו בלי נעלים, או לשבת על הקרקע, אף אם ברור שהוא עשוי משעטנז. אך כל זה דוקא כשאין בשרו נוגע בהם. ורק לדרוך עליו מותר, דעור הרגל קשה הוא. וכן מותר לשכב עליו. וכן שטיחים שמדביקים על הקירות לנוי, או מניחים על הבימה בביהכ"נ, אין בזה איסור שעטנז.[ילקו"י על חדש וכלאים, הל' שעטנז סי' שא ס"ב]
ג מזרונים שיש בהם תערובת שעטנז, מאחר והם קשים ואינם נכפפים כלל מעיקר הדין אין איסור לשכב עליהם. ובפרט שבדרך כלל יש סדין על המזרון. אך יש המחמירים בזה. ולכן יש המוסרים את המזרונים שלהם לבדיקת שעטנז, כל שיש באותו מקום מיעוט המצוי המערבים שעטנז במזרונים. אך כיום רבים אף מיראי ה' נהגו כפי עיקר הדין ואינם בודקים את המזרונים מחשש שעטנז. [ילקוט יוסף על הלכות חדש ושעטנז סי' שא ס"ג]
ד מותר לישב על כסאות מרופדים, שמילאו בתוכם צמר ופשתים, ומעליהם יש בד המחובר במסמרים, שאי אפשר לצאת חוט. ולכן מותר לישב באוטובוס או ברכבת, ואין לחוש לשעטנז בריפוד הכסאות, [אחר שאין בשרו נוגע בהם, והם קשים, וממילא אין חשש שתיכרך נימא על בשרו]. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן שא ס"ד]
ה כרית שישנים עליה שהמכסה הוא מבגד פשתן והם ממולאים צמר, ותופרים הכיסוי שהצמר בתוכו, ויש על הכרית ציפית, אין בזה איסור כלאים. וכל זה מעיקר הדין, אבל ראוי שלא יתפור הכריות בכלאים. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן שא ס"ה]
ו מותר להכנס לאוהל העשוי מבדים של שעטנז, כדי להגן על עצמו מפני החמה או הגשמים וכיוצא, שאין שעטנז אסור אלא דרך מלבוש והעלאה. וכן אין צורך לבדוק מטריה מחשש שעטנז, אחר שאינה דרך מלבוש. [ילקו"י הל' שעטנז סימן שא ס"ו]
ז ריפוד של מכונית או רכבת העשויה מצמר, ומודבק בדפנות המכונית, ויש חשש שחיברו את הצמר לדופן על ידי חוט פשתן, מותר לישב בתוך המכונית או הרכבת, ומעיקר הדין אין בזה כל חשש של שעטנז. שאין השעטנז אסור בהנאה. ויש שמחמירים בזה. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן שא ס"ז]
ח לא ילבש אדם כלאים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, אפילו לגנוב מן המכס. וכל שיש בבגד כלאים בודאי אין ללובשו אפילו אם אינו מתכוין ליהנות בלבישתו, וכדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. [ילקו"י הל' שעטנז סימן שא ס"ח]
ט לפיכך הבא לקנות חליפה אצל חנות הלבשה, וידוע שיש בחליפה זו שעטנז, אסור לו למדוד את החליפה עליו, אף שבדעתו אחר שיקנה את החליפה למוסרה למעבדה להסיר ממנה השעטנז. אולם אם אין ידוע אם יש בחליפה זו שעטנז או לא, והחנות שהוא קונה בה את החליפה, אינה מוחזקת בכשרות מצד איסור שעטנז, מותר למדוד את החליפה וללובשה לשם מדידה לראות אם היא מתאימה למדתו או לא, ואחר כך ימסרנה לבדיקה אצל מומחה ירא שמים, ואם יהיה חשש שעטנז יסירנו, ובלבד שלא יתכוין ליהנות בלבישתו. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן שא ס"ט]
י כל בגד שמצוי בו חשש שעטנז, יש למוסרו לבדיקה במעבדה מיוחדת, לברר אם יש בבגד זה שעטנז, ולהסירו. וכן הלוקח בגד צמר מן הגויים, או מישראל שלא בדק הבגד, צריך לבודקו יפה יפה שמא תפורין הן בפשתן. [ומאחר שאין הכל בקיאים בבדיקה זו, לפיכך יש למסור הבגד לבדיקה במעבדה]. ויש אומרים שכל שיש מיעוט של עשרה אחוז שיש בסוג בגד כזה שעטנז, הדבר מצריך בדיקה. ויש אומרים שרק בסוג בגד שיש בו מיעוט המצוי [שהוא קרוב למחצה] של שעטנז, בזה צריך למסור הבגד, אבל כל סוג בגד שעל פי רוב אין בו שעטנז, וגם אין בו מיעוט המצוי כנז', אין צריך בדיקה משעטנז. [ילקו"י הל' שעטנז סי' שא ס"י]
יא חליפות צמר של גברים מצוי בהם שעטנז, [זולת חברות שיש להם הכשר, או שהוחזקו שאין בהם שעטנז]. וכשבודקים את החליפה, יש לבדוק את כל חלקיה. וגם חליפות מבד סינטטי בלבד מצוי לפעמים שעטנז בצווארון שהיה עשוי מבד צמר, והמילוי היה עשוי מפשתן. ואמנם יש אומרים שבחליפות מבד סינטטי אינן צריכות בדיקה, כי הצמר כבר בטל ברוב החומרים הסנטטיים, ובהם הסיכוי שיהיה חיבור בשאר דברים של צמר ופשתן הוא נמוך מאד, ואינו בכלל מיעוט המצוי. אולם בד או מעיל שיש בו יותר מחמשים אחוז של צמר, יש לחוש שמא נתפרו או הודבקו בהם חוטי פשתן. ועל כל פנים הקונה בגד בחנות שאין לה הכשר של רבנות מוכרת מחשש שעטנז, אם בבגד זה יש מיעוט המצוי שיש בו שעטנז, יש למוסרו לבדיקה, ולא להסתמך על נאמנות המוכר. [הל' שעטנז סימן שא סעיף יא]
יב יש בגדים שאינן צריכים בדיקה משעטנז, שאין מצוי בהם שעטנז, ואלו הן: אזניות לחימום האזניים, גרביים, חגורות, חולצות ספורט, טליתות, כיפות, כפפות, לבנים, מגבות, מגבעות לבד, נעליים, פיג'מות, ותיקי בד. ואלו הבגדים שיש לחוש בהם לשעטנז, וצריכים בדיקה: אפודה, חליפה, כובעי צמר שיש בהם ריפוד פנימי, מגפיים עם צמר, מכנסים, מעילים, צעיפי צמר, שמלות חורפיות, או חצאיות. [ילקו"י הל' שעטנז סימן שא סי"ב]
יג כבר נתבאר שכיום כמעט אין מצוי שעטנז במנעלים. אך נעלי בית שהם מרופדים מלמעלה, וכן מגפיים, בעיקר מסוג יקר, יש מהם שמרופדים בריפוד העלול להכיל תערובת צמר ופשתים יחדיו. וכן יש נעלים שחלקן העליון עשוי מפשתן ותופרים אותו בחוטי צמר. ואם הדבר בגדר מיעוט המצוי, יש לבדוק ולהסיר השעטנז. וגם אם אינו מיעוט המצוי, טוב להחמיר לבדוק. [ילקו"י מצוות התלויות בארץ כרך ג' הל' שעטנז סי' שא סי"ג]
יד מי שיש לו חגורה העשויה מצמר, והיא מונחת במכנסים של פשתים, או ההיפך, אין בזה חשש שעטנז. וכן מותר ללבוש גרביים מצמר, ולנעול עליהם מנעלים התפורים מחוטי פשתן. ויש שמחמירים בזה. אולם לדידן העיקר להקל בכל זה, אף שאינו יכול לפשוט התחתון בלא העליון. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן שא סעיף יד]
טו אין איסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום, כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהם השוקיים והידים, וכיוצא בהם. אבל מותר לעשות תחבושת למכתו משעטנז, דאף שבשרו נוגע בזה, מאחר שאין דרך חימום בזה מותר. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג' על הלכות שעטנז סימן שא סעיף טו]
טז וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים, מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים. ואם הוא קשה מותר. ויש אומרים שכיום אין אנו בקיאים מהו רך ומהו קשה, לכן יש להחמיר בכל וילון העשוי משעטנז שלא לתלותו בבית. ואמנם וילון גבוה מתשמיש אדם, ואין כל חשש שיתחמם בו, מותר לתלותו אף אם ידוע שיש בו שעטנז. [שם הל' שעטנז סי' שא סעיף טז]
יז מותר לעשות טפטים מבד ולהדביקם על קירות הבית, אף אם ידוע שיש בהם שעטנז. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג' על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן שא סעיף יז]
יח אין לתלות בסוכה בגד שעטנז לנוי, אלא אם כן הוא גבוה מתשמיש אדם. וזהו דוקא כשתולה הבגד דרך וילון, ואינו קבוע בכותל למעלה ולמטה. אבל אם הבגד קבוע בכותל במסמרים וכדומה, או גבוה מאד, מותר. [ילקו"י הל' שעטנז סימן שא סעיף יח]
יט מותר לקבוע בגדי רקמה בכתלים, כשהם מחוברים למעלה ולמטה ומן הצדדים במסמרות, אף שהם כלאים, ומותר לישב סמוך להם. וכן תמונות גובלן העשויות מפשתן, ורקמו עליהם בחוטי צמר, והם שעטנז, מותר לתלותם בקיר, ואין בזה איסור שעטנז. [ילקו"י הל' שעטנז, מצוות התלויות בארץ כרך ג' סימן שא סעיף יט]
כ פרוכת שלפני ארון הקודש, או המפות שפורסין בארון, מותר שיהיו מכלאים. [שם ס"כ]
כא מטפחות שמקנחים בהם את הידים, וכן מטפחות שמנקים בהם את הכלים או הרצפות, וכן מגבות שמסתפגין בהן אחר הרחיצה, או אחר נטילת ידים, אם הם עשויים מצמר ופשתים יש בהם איסור כלאים. שהרי הידים נוגעות בהן והן נכרכין תמיד על היד, ומחממים. וכל האיסור דוקא בכלאים דאורייתא, אבל בכלאים דרבנן שרי, דמאחר שהוא גזרה, הוי כגזרה לגזרה. (ובדרך אמונה נסתפק בזה). אולם בזמנינו לא מצוי כל כך מגבות מצמר עם פשתן. ולכן כיום אין צריך למסור לבדיקת שעטנז מגבות ומטפחות וכדומה, אף אם הם עשויים מצמר. [ובפרט שבדרך כלל חוטי הצמר שזורים עם פולייאסטר קודם שנתערבו עם פשתן, והיתר בהיתר בטיל]. [ילקו"י מצוות תלויות בארץ כרך ג' הל' שעטנז סימן שא סעיף כ"א]
כב נייר אף אם ידוע שנעשה מבלאי צמר ופשתים, אין בזה איסור כלאים, ומותר לכתוב וליהנות ולהדפיס על נייר זה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן שא סכ"ב]
כג מותר לעשות תכריכים למת מכלאים. אפילו לקוברו בהם. דכיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות. [ילקו"י הל' שעטנז סימן שא סכ"ג]
סימן ש' – איזו כלאים דאורייתא ואיזו דרבנן
א כיון שנתחבר צמר עם הפשתן באיזה צד חיבור בעולם אסור משום כלאים, כיצד, צמר ופשתים שטרפן זה עם זה, ושע אותן ועשה מהם לבדין, או שטרפן וטווה וארג אותן כאחד, או שתפר בגד צמר בשל פשתן, אפילו תפרן בחוטי משי וקנבוס, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן, או בגד פשתן בחוטי צמר, או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן, או גדרן, הרי זה כלאים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן ש ס"א]
ב בגד עור שתפרו משני צידיו רצועה אחת של צמר, ובצד השני תפרו רצועה של פשתן, אסור לחגור בה אף על פי שרצועה של עור באמצע, מפני שקושר שני ראשיה ביחד כשחוגר בה. [והצמר ופשתים נוגעים זה בזה בקשירה]. אבל אם באמצעיתה צמר במקום אחד, ובמקום אחר פשתן, ואינן זה אצל זה מותר. ולפי זה מותר לחבר עורות התפורות בפשתן, תחת בגדי צמר, ואף על פי שאפשר שיכניס חוט של הקנבוס בתפירה, שמחבר העור עם הבגד, בתוך חוט של תפירת העור. ולהרמב"ם כל זה כלאים מן התורה, ואפילו נתן צמר ופשתן בשק או קופה, וכרכן הוי כלאים מדאורייתא. ונראה עיקר לדינא כדעת הרמב"ם. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן ש ס"ב]
ג מותר לחבר בגד של צמר בבגד פשתים באמצעות קרסים או כפתורים, אף אם הם מונחים כך תמיד בקביעות. ובלבד שיהיו רפויים שיוכל להוציאם בלי קריעת הנקבים או כפיפת ראשי הקרסים. והוא הדין חיבור על ידי רוכסן, או תיק-תק, דאינו נחשב לחיבור. וכן מה שמצוי היום סרטי הדבקה על ידי חוטים קשים בשני הצדדים ומחברים צמר ופשתן על ידי הסרט, אין זה נחשב לחיבור כתפירה, ואין בזה איסור כלאים. [שם סימן ש' ס"ג]
ד בגד שכולו צמר גמלים, וארג בו חוט של צמר מצד זה, וחוט של פשתן מצד זה, הרי זה אסור משום כלאים. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן ש' ס"ד]
ה מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן, ולקשרם יחד, אף על פי שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר, ואפילו הוא קשר של קיימא, ובלבד שלא יחברם זה לזה, עם המשיחה בשתי תכיפות. ולדעת הרמ"א מכיון שאי אפשר להוציא את התחתון מבלי להסיר את העליון, הוי שעטנז אם אין מפסיק בגד אחר ביניהם. ועל פי דברי הרמ"א יש שכתבו, דמנעל שתפור בו חוטי פשתן, אסור ללבוש גרבי צמר עם נעל זו, שהרי אי אפשר להוציא הגרביים מבלי להסיר תחלה המנעל. אך לדידן אין בזה איסור כלל. [שם סימן ש ס"ה]
ו מותר לחבוש ב' כובעים, התחתונה של פשתן, ועליה כובע מצמר, ואין בזה איסור שעטנז. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל' שעטנז סימן ש ס"ו]
ז מותר ללבוש אפודה [ווסט] מפשתן, ועליה מעיל מצמר, ואין בזה איסור שעטנז. [שם ס"ז]
ח אם כיס הטלית עשוי מפשתן, והטלית היא של צמר, מותר לתת את הטלית לתוכו ולסוגרו ברוכסן וכדומה. ויש מי שכתב שאין לעשות את הכיס עצמו מצמר ופשתן. אך לדינא כל שאין נכרכין תמיד על הידים אין בזה חשש איסור שעטנז. [הל' שעטנז סימן ש' ס"ח]
ט מי שקיבל מעיל במתנה, ומסר אותו לבדיקה אצל חייט ירא שמים, והחייט בדק אותו במקומות שרגילים להניח שם שעטנז, ומצא בבית הצואר שעטנז והוציאו, ועל סמך זה לבש את המעיל כמה שנים, ולאחר זמן נקרע השרוול ומצא בו שעטנז, יש אומרים דאף על פי שהוא נקרא אנוס כיון שלא רגילים לשים שם פשתן, יתן סך מסויים לצדקה פדיון תענית ויעסוק בתורה, ויקרא בפרשת חטאת וכן בפרשת אשם, וכן פרק ששי במסכת כריתות. ולפני הלימוד יתוודה על חטאיו, ובכללם על עוון זה שבא לידו. וכן יעשה גם החייט שגרם את המכשול. ובמקומות שאין רגילים שיהיה שעטנז בשרוול, וממילא לא היה עליו חובת בדיקה, וחשיב כאנוס, לא בעי תיקון כלל. ורק נכון שירבה בלימוד. [שם]
סימן רמ – באיזה אופנים אין חיוב לשמוע לאביו
[פרק ט']
א נחלקו בפוסקים אם שייך מצות כיבוד אב ואם בדבר שאינו לצורך תועלתו והנאתו של האב, וכגון שאומר לו אל תקנה שדה פלונית או בית פלוני, אם יש בזה מצות כיבוד אב ואם, או לא, ודעת רוב הפוסקים, שאין בזה מצות כיבוד אב ואם, וכן עיקר לדינא, ואין הבן חייב לשמוע לאביו ובפרט במקום שיש לו צער, או שהדבר קשה לו. אבל בסתם לא ימנע מלקיים ציווי אביו. וממדת חסידות בכל אופן יש לחוש למלא את רצונם, ובפרט דיש אומרים שאי קיום בקשת ההורים הרי זה חוסר מורא מפניהם, שהוא כסותר דבריהם. [והיינו, דאף שאין בזה משום מצות כיבוד אב ואם, מכל מקום יש בזה מצות מורא].[שם פרק ט' ס"א]
ב יש מי שאומר דאם האב ציוה את הבן לאיזה דבר שאין לאב הנאה ישירה ממנו, אבל אם הבן לא יקיים ציווי האב יהיה לאב צער גדול מזה, בזה לכולי עלמא יש מצות כיבוד אב ואם. ויש אומרים דבכל גוונא כל שאין לאב הנאה ישירה מהדבר אף אם יהיה לו צער אין חיוב לציית לאביו מצד כיבוד אב ואם. ונראה להחמיר כסברא ראשונה. [ואמנם אם ציוה אותו אביו שלא ישא אשה פלונית, אין בזה מצות כיבוד אב אף שיש לאבא צער מזה, אחר שיש לבן צורך רב בנישואין אלה, וגם הוא דבר שקשה שהבן יוותר על רצונו. וראה להלן מה שכתבנו עוד בענין התנגדות האב לנישואי הבן]. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט ס"ב מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קיב]
ג אם ציוה לו אביו שלא יטבול במקוה מחשש שהבן יצטנן, או שציוה עליו שלא למול את בנו בעצמו מחשש שלא ימול היטב, מאחר שאין בזה תועלת ישירה לאב בעצמו, מעיקר הדין אין כאן מצות כיבוד אב ואם. ומכל מקום אם רואה שאביו או אמו מצטערים ודואגים על בריאותו אם יטבול בחורף, יש לו לשמוע להם, כדי שלא לגרום להם צער. אף אם על ידי כך יצטרך לבטל מנהגו לטבול קודם התפלה. [וגם אין לבן צורך כל כך בזה]. ואם נהג כן ג' פעמים, נכון שיעשה התרה על שנהג כן ג' פעמים ולא אמר "בלי נדר", [שאילו היה יודע שיגזור עליו אביו שלא יטבול בצונן, היה אומר בפירוש בלי נדר]. ויתפלל בלא טבילה. ולפי מנהגינו היום שהכל עושים התרה בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים, ומוסרים מודעה שכל מנהג שינהגו יהיה בלי נדר, יש לומר דאף התרה אין צריך. אך טוב שיעשה התרה. [ילקו"י שם פ"ט ס"ג מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קיג]
ד אם הבן נוהג להחמיר בכמה ענינים ועושה זאת מתוך חומרא וחסידות להתקדש במותר לו, ואביו מצוה עליו שלא יחמיר בזה, מעיקר ההלכה אין בזה מצות כיבוד אב ואם. ואם הבן רוצה לקיים מילי דחסידות, ואביו רוצה למונעו מחמת שחושש לכבודו, שעל ידי הנהגת המילי דחסידות מרגיש בהתנשאות הבן עליו וכדומה, אין לבן לזלזל ח"ו ברצון אביו, ולכן אם מקיים את המילי דחסידות ישתדל שלא יעשה אותם בפני אביו ובידיעתו. וכל שכן שלא יצער אותו, ולא יענה לו או יתנהג עמו בעזות, שבשביל מילי דחסידות עלול הוא לקבל ח"ו קללה דארור מקלה אביו ואמו, ותמורת הברכה למילי דחסידות יצא שכרו בהפסדו. [ילקו"י שם פרק ט' ס"ד מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קטו]
ה הרגיל להתפלל בנוסח ספרדי, ואביו ציוהו לשנות את תפלתו לנוסח ספרד, אין צריך לשמוע לו.[ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' ס"ה מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קיז]
ו אם הבן רוצה להתענות ביום הפטירה של אמו [יאר-צייט], או תענית בערב ראש חודש, או לטבול בצונן קודם התפלה, והוריו חוששים לבריאותו ומצוים לו שלא יתענה, ומצטערים מכך, ישמע להם. ואם התענה ג' פעמים תענית שאינה חובה, כגון תענית ערב ראש חודש וכיוצא בזה, צריך לעשות התרה על מנהגו הטוב, קודם שיבטל מנהגו. וימנע מהחומרא ההיא, כרצון הוריו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' ס"ו. מהדו' תשס"א עמ' קיז. הליכו"ע ח"ח]
ז הרוצה לתרום כלייה לאחד מקרוביו, ואביו מונע בעדו, ואביו יצטער מכך אם יתרום את הכלייה, יש אומרים שאסור לו לתרום את הכלייה עד שאביו יתן את הסכמתו. ויש חולקים ואומרים שמותר לו לתרום כליה לקרובו, ובפרט לבנו או לאשתו, אף בלא רשות אביו. והנכון הוא שיפציר באביו על ידי רבנים ותלמידי חכמים שישפיעו עליו לתת את הסכמתו לכך, אחר שבזמן האחרון לא שכיח סכנה כל כך בתרומת כליה. ויש בדבר הצלת נפשות, כשאין אפשרות אחרת. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' ס"ז מהדו' תשס"א עמ' קכ]
ח אשה מבוגרת שיש לה בת נשואה, וחלתה במחלת כליות, והיא זקוקה לטיפול בדיאליזה [כליה מלאכותית], ויש אפשרות שהבת תקבל את אמה לביתה ותטפל בה, ואז האם תאריך ימים יותר, ויש אפשרות שהאם תלך לבית החולים מספר פעמים בשבוע ותקבל שם טיפול, אך טיפול זה פחות טוב מבחינה איכותית מאשר הטיפול שתקבל בביתה, והבעל מתנגד להביא את חמותו לביתו, אין להכריחו להכניס את חמותו להתגורר בביתו, ועל האשה לכבד את רצונו. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט ס"ח מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קכג]
ט בן שהתחיל לחגור גרטל בתפלה, והאב מתבייש מזה שלועגים לו שבנו נעשה משונה, וכגון שהוא מעדות המזרח שכל גדולי ישראל לא עושים כן, יש לחוש בזה משום מורא אב, אם יש בדבר בזיון לאב, ולכן נכון שישמע לאביו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' ס"ט]
י אם שציותה לבנה שלא יצא בלילות לאסוף צדקה מחמת סכנה, אך המציאות היא שאין שם סכנה כלל, וטעות גמורה בידה, אין על הבן חיוב לקיים ציווי זה, אך ישתדל לעשות כן בלא שאמו תדע על כך, כדי שלא לגרום לה צער. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' ס"י]
יא אם אביו מבקש ממנו דבר שאין לו שום הנאה ותועלת, ואמו מבקשת ממנו דבר שיש בו תועלת והנאה עבורה, כיבוד אם קודם לכיבוד אב. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף יא]
יב אף אם האב לא ביקש דבר במפורש, אם הוא צרכי גופו צריך לעשות עבורו, אך אם הוא אינו צרכי גופו מעיקר הדין אינו חייב, אף שיודע שיהיה לאב נחת רוח בקיומו. ומ"מ טוב שיעשה כן עבור אביו, שכל שגורם לאביו נחת רוח מקיים בזה מצוה. [שם פ"ט סעי' יב]
יג אם האב ביקש ממנו דבר שאין לאב הנאה ישירה ממנו, יש להסתפק אם מותר לבן לומר לאביו בפירוש לא, או שיש לחוש בזה משום לא יסתור את דבריו. [ומכל מקום אינו מחוייב לשמוע לו לעשות רצונו, אחר שאין בדבר הנאה ישירה לאב]. ונראה דאין לו להשיב לאביו לא בפירוש, אלא ישתוק, או שיאמר לו שישקול את בקשתו, או שיתייעץ בדבר. [שם פ"ט סי"ג]
יד מי שהיה קורא קריאת שמע, ובאמצע קריאת שמע אמר לו אביו שילך להביא לו איזה חפץ מהעלייה או מהחדר הסמוך, יגביה מעט את קולו בעת שקורא קריאת שמע, כדי שאביו יבין שהוא עסוק במצות קריאת שמע. ואם הוא נמצא בפרשה שניה, יכול לרמוז לאביו שהוא באמצע קריאת שמע, ואחר שיגמור הקריאת שמע יעשה רצונו. ומכל מקום עדיף יותר שגם בפרשה שניה לא ירמוז, אלא יגביה מעט את קולו כדי שאביו יבין שהוא באמצע קריאת שמע. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף יד מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קכט]
טו אם היה הבן קורא קריאת שמע ואביו נכנס לחדר, לא יאמר לו שלום, שבזמן הזה הכל מוחלים שלא להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה לומר שלום לאביו או לרבו. אבל צריך לעמוד מפניו מלוא קומתו אף באמצע קריאת שמע, וכמבואר לעיל. ובן שחזר בתשובה ואביו עדיין חילוני שאינו שומר תורה ומצוות, ונכנס אביו באמצע שהבן קורא קריאת שמע, ואם הבן לא יאמר לו שלום, לא יבין שהוא מפני שעוסק בקריאת שמע, באופן כזה אין הכי נמי יאמר לו שלום אפילו באמצע קריאת שמע. [כיבוד או"א פ"ט סעיף טו]
טז אם הבן קרא קריאת שמע שעל המטה, ובירך ברכת המפיל, ואביו מדבר אתו, רשאי לענות לאביו מפני כיבוד אב ואם, [שהרי מעיקר הדין מותר לדבר אחר ברכת המפיל. והוא רק חומרא שטוב להחמיר ולא לדבר אחר ברכת המפיל, ובמקום צורך, כגון לענות לאביו וכדו', ינהג כפי עיקר הדין]. ואין צריך שיחזור לקרוא קריאת שמע פעם נוספת. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סעיף טז]
יז אם הבן רוצה לישא אשה שאינה צנועה, וממשפחה פחותה, ויש לאביו צער ועגמת נפש מנישואיו שיהיו עם הנערה ההיא, ומצוה האב על בנו לבל ישאנה, חייב לשמוע בקולו. כי בנישואיו עמה גורם להוריו צער ובזיון, ונאמר ארור מקלה אביו ואמו. וכן מצינו בתורה שציוה יצחק אבינו את יעקב אבינו שלא יקח אשה מבנות כנען מפני שהיו רעים וחטאים עם מדות מושחתות, ולכן אמרה רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת, (והוא הדין לכל שבעה עממים), וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. אבל אם היא אשה כשרה וצנועה כשאר בנות ישראל הכשרות, אפילו אם ציוהו אביו בפירוש לבל ישאנה, אינו חייב לשמוע לאביו. ואפילו אם נפטר אביו לבית עולמו אחר שציוהו על זה, אין לחוש בזה משום מצוה לקיים דברי המת, אלא ישא אשה כשרה כראות עיניו. [שם פרק ט' סעיף יז]
יח מי שהוריו ציוו אותו שלא לישא אשה פלונית רק מפני שהיא מעדה מסויימת, אין לו לשמוע להם, אחר שנתברר לבן שהיא יראת שמים ובעלת מדות. וכן אב שציוה את בתו שלא תשא איש פלוני מפני שאינו ממשפחה מכובדת, וכדומה, אינה חייבת לשמוע בקולו, שאין בזה מצות כיבוד אב ואם. וכן אם האשה בעלת מדות טובות ויראת ה', אבל אינה מוצאת חן בעיני אביו או אמו, או שאביו טוען שאינה הגונה לבנו, ולדעת הבן אשה זו הגונה לו, אין לו לשמוע בקולם שלא לשאתה. אך יעשה זאת במתינות ובעצת חכם. [ילקו"י שם פרק ט' סעיף יח מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קלח]
יט בת ישראל שגזר עליה אביה בגזרת כיבוד אב לבל תינשא לפלוני שהיא חפצה בו, אחר שהוא מקפיד בדבר שיש בו משום צוואת רבי יהודה החסיד, והבת אינה רוצה להקפיד בזה, וכן בן שאביו ציוה אותו שלא ישא אשה פלונית מפני צוואת רבי יהודה החסיד, וכגון ששם הכלה כשם אמו של החתן, אינם צריכים לשמוע לקול האב. וחתן ששמו כשם חמיו, או כלה ששמה כשם חמותה, יוסיפו שם. ונכון שיוסיפו את השם שלושים יום קודם החתונה בעת העלייה לתורה, וישתמשו גם בשם החדש. [שם פ"ט סעיף יט]
כ אב שציוה לבנו לשאת את בת אחותו, והבן חושש מלשאתה אחר שהרופאים טוענים שהדבר מזיק לילודים, אין הבן חייב לשאתה, ובלאו הכי אין מצות כיבוד אב ואם בדברים שאין בהם הנאה ישירה לאב. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' ס"כ מהדורת תשס"א עמו' קמד]
כא אב שציוה על בתו לבל תנשא כלל כדי שתשרת אותו, והבת רוצה להנשא ולהביא בנים לעולם, אינה צריכה לשמוע לו כלל. וראוי לייעץ לבת שתבקש לה מנוח אשר ייטב לה, ותינשא לאיש הגון אשר תחפוץ בו, ואין לה לחוש למצות כיבוד אב ואם בכל כיוצא בזה. ומכאן מוסר השכל לאיש אשר במקום שישתדל לקיים המצוה להשיא את בתו על ידי נדוניה ומלבושים נאים, הוא מצווה עליה לבל תנשא לאיש, שגדול עונו מנשוא. וצפוי לו עונש מהקב"ה, כי צערא דגופא לא ניתן להימחל. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף כא]
כב אב שציוה לבנו שישא אשה בגלל ממון, והוא רוצה בבת טובים, לא ישמע לאב. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף כב מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קמז]
כג אבא המבקש מבנו שלא ישא אשה בצעירותו, כדי שיעזור לו במסחר, או כדי שיוכל למלאת כריסו בש"ס ובפוסקים, אין לבן לשמוע לאביו בזה, אלא עליו להזדרז לישא אשה בגיל עשרים לערך. ואפילו אם רבו או ראש הישיבה שלו אוסר עליו להינשא בגיל עשרים, אין לו לשמוע לו בזה, דבזמן הזה שאפשר ללמוד תורה גם אחר הנישואין בכולל, וגם רבה הפריצות ברחוב, יש להזדרז להנשא, כדי ללמוד בתורה בטהרה. ומי הוא זה אשר יקח על עצמו אחריות כבדה כזו למנוע בחור מלהנשא בצעירותו. [שם פ"ט סעיף כג]
כד אב שציוה לבנו שלא יתן לבתו [נכדתו] נדוניא כראוי, והוא רוצה ליתן לה נדוניה כראוי, הוי כאילו אומר לו לעבור על המצוה ואינו צריך לשמוע לו. [ילקו"י שם פ"ט סעיף כד]
כה כבר נתבאר לעיל שאם אביו ואמו חולים, וצריך הבן לשמשם, ומצא שידוך הגון ומתנים עמו שיעבור לדור במקום אחר, ואם לא יקבע דירתו במקום אחר לא יתנו לו אשה משם, רשאי להניח כבוד הוריו ולעסוק במצות פריה ורביה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף כה]
כו מי שאביו זקן או חולה, ויש לבן בת צעירה, ואביו מבקש ממנו שישלח אותה אליו לעזור לו בעת חוליו, וגם האב צריך לבתו שתעזור לו, ראוי להקדים את אביו ולשלוח את בתו לעזור לו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף כו מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קנט]
כז בחור הרוצה לישא גיורת המתנהגת כשורה, ונתגיירה בבית דין הגון, ואביו ואמו מוחים בדבר מפני כבוד המשפחה, אינו מחוייב לשמוע להם. אך ירבה עליהם רעים, תלמידי חכמים, שישכנעו את ההורים להסיר את התנגדותם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף כז]
כח אמר לו אביו לגרש את אשתו, אינו צריך לקיים מצותו. ואם בא אליו בטענות של הלכה [וכגון שהוא טוען כנגדה בעניני צניעות וכדומה], יעשה שאלת חכם אם אסורה לו לפי הדין. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף כח מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קסא]
כט אם אביו ציוהו שלא יהיה ערב עבור הלוואות, צריך לשמוע בקולו. [ילקו"י שם פ"ט ס כט]
ל אבידה הנמצאת בחוץ לארץ, שאין על האדם חיוב להשיבה כיון שמצוה זו כרוכה באיסור יציאה לחוץ לארץ, והאב נמצא בחוץ לארץ, ומבקש מבנו לבא אליו לזמן מסויים, והבן יצא לחו"ל, מחוייב לטפל בהשבת האבידה, אפילו אם יאמר לו אביו שלא יטפל בענין, דאחר שהגיע לחו"ל מחוייב במצוה זו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' ס"ל]
לא אם ציוהו אביו לעשות דבר שאינו לכבודו בפרהסיא, כגון בן גדול שנצטוה על ידי אביו לעשות מעשה נערות לרכוב על מקל בחצר, והבן מתבייש לעשות כן, אין צריך לשמוע לו, כיון שאין זה כבודו.[ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סעיף לא מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קסג]
לב מי שאביו או אמו ציוו אותו שלא יגדל את זקנו, אלא יגלחנו, והבן רוצה לגדל זקן בגלל שחושש להפוסקים המחמירים בגילוח הזקן אף במכונה חשמלית, וקשה לו להתגלח בסם, אינו מחוייב לשמוע להם. ומכל מקום ילך אצל חכם כדי שיפייס את דעת הוריו שיסכימו לזה בלב שלם. אך אם יש צער להורים בזה, והוא רוצה להחמיר שלא להתגלח במכונה חשמלית, יש להורות להתגלח בסם, ולא לגרום צער להוריו. וכן אם הבן רוצה לגדל זקנו מפני שרוצה לנהוג מדת חסידות כמו שנהג האר"י ז"ל, ומפני שזקנו לא גדל יפה מבקשים ממנו הוריו שיגלח בסם או במכונה, ויש להם צער מזה אם הבן לא יגלח, ישמע להוריו. [שם פרק ט' סעיף לב מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קסד]
לג מי שאביו ציוה אותו שלא יגדל פיאות ארוכות, בהיות שאין המנהג כן אצל הספרדים וחושש שילעגו לו שבנו נעשה משונה, צריך לשמוע לאביו, אם הוא בגדר בזיון לאביו, ויש לאביו צער בדבר.[ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף לג מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קעד]
לד אב שציוה על בנו לגדל פרע שער ראשו [בלורית] אין צריך לשמוע לו, ואם האב מצטער מכך שבנו מגלח את כל שער ראשו באופן שאינו עושה כמו כולם, ופעמים אף מתבייש מזה, יש לצדד שצריך לשמוע לאביו לגדל מעט משער ראשו מכנגד פניו, ולסמוך על מנהג העולם להקל. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סעיף לד, מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קעז]
לה אין לבן לדחוק באביו שיתן לו כסף לצרכיו, שאין זה משורת דרך ארץ. וכן בזמן שהבן נושא אשה לא ידחוק בהוריו לתת לו כרצונו, אלא מה שיתנו יקח בסבר פנים יפות, ויתן תודה להוריו על כל סך שנותנים לו. [וזה נסיון קשה לכמה בחורים]. ואם האב רוצה ליתן ממון לבן, והאם מצטערת מכך, וזה רצונו של האב, יש אומרים שמותר לבן לקבל המעות, ואין בזה מצות כיבוד אם, אך יפייס את דעת אמו ואחר כך יבקש ממון מאביו. ויש אומרים שאם יש לאם צער מזה, צער אמו עדיף על כבוד אביו. [ילקו"י שם כרך ב' עמו' קעט]
לו אם הבן אינו יכול לזון את עצמו והאב בעל יכולת, חייב האב ליתן לבנו מדין צדקה, לפי ממונו. ואם הבן יכול להתפרנס ממעשה ידיו או משא ומתן, הוי כאילו יש לו קרן כדי להתפרנס ואז אין על האב חיוב לזונו. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סעיף לו מהד' תשס"א כרך ב' עמ' קפא]
לז יש מי שאומר שאם יש לאבא איזה מסחר, ורוצה הבן לעסוק באותו מסחר וגורם צער ובזיון לאביו, מחוייב על פי הדין שלא להתעסק במסחר זה, או שיצא לעיר אחרת. [שם סל"ז]
לח מי שנטל ממון מהוריו בלא רשותם, חייב להשיבו להם, או שימחלו לו בפירוש. וראוי ונכון לבקש מחילה מההורים אם השתמש בממון שנתנו לו לצורך מסויים ועשה בו שימוש אחר. ואם הבן היה קטן באותה עת שקיבל את הכסף, אין צריך להשיבו להם. וכן בן קטן שגנב כסף מאביו או מאמו בהיותו קטן [פחות מבר-מצוה] מן הדין פטור מלשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים. ומכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף לח מהדו' תשס"א עמו' קפא]
לט אמא החפצה לעזור לבנה שהוא אברך ישיבה ותורתו אומנותו, ולסייע בידו מידי פעם בפעם מכספי מעשר כספים שלה, ואם האב ידע מזה הוא יתנגד שהאם תתן כסף לבנה, אחר שהאב אינו מבין בשכלו את הערך של בן ישיבה שתורתו אומנותו, אין לאמא ליתן לבנה כסף בלי ידיעת האב, שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכל כספי האשה שייכים לבעלה, וממילא אסור לה לתת לבנה כסף בלי ידיעת בעלה, מחשש גזל. ובפרט שמעשר כספים לדידן אינו חיוב גמור על פי ההלכה אלא מצד מנהג ישראל קדושים. אבל אם בעלה נותן לה כסף בפירוש על דעת שתעשה בכסף זה כחפצה בלא שום הגבלה ותנאי, או שהבעל מסכים שדמי הביטוח לאומי יהיו אך ורק בשביל האשה, מותר לאשה ליתן לבנה מכסף זה אפילו בלי ידיעת בעלה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף לט עמוד קפד]
מ אם אביו או אמו מצטערים שבנם ישן בסוכה, מאחר שחוששים שהבן יצטנן ויחלה [מחמת הצנה], הבן פטור מלישן בסוכה, ככל מצטער שפטור מן הסוכה. שכשם שאין אדם ישן בביתו במקום שהוא בניגוד גמור לרצון הוריו, והם מצטערים בכך, כך הדין בסוכה, דתשבו כעין תדורו. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט ס"מ מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קפד]
מא אם מצות כיבוד אב ואם כרוכה בצער, דהיינו דבכדי לקיים מצוה זו הבן יצטרך להצטער, אין הצער פוטר אותו מחיוב המצוה, שאין פטור של מצטער אלא בחיוב ישיבה בסוכה, שנאמר בה תשבו, ודרשו רז"ל שהוא כעין תדורו, אבל לא בשאר המצוות. ולפיכך אב זקן הזקוק שיטפלו בו כל הזמן, ועל ידי כך הבן יצטרך להיות זמן רב עם אביו, וזהו צער גדול וממושך בשבילו, אף על פי כן מחוייב בזה מצד כיבוד אב ואם. אך יכול לעשות כן גם על-ידי שליח. אולם אם כיבוד אב ואם גורם שיפול למשכב ויחלה, פטור מקיום מצוה זו, כשאין אפשרות לעשות כן על ידי שליח. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף מא]
מב ואמנם אם ציוה אותו אביו לעשות איזה דבר שאינו נוגע באופן ישיר לאב [שדוקא מאכילו ומשקהו הוא נוגע באופן ישיר לאב], ויש בדבר זה צער לגוף מחמת כיבוד אביו, אין חיוב על הבן לשמוע לקול אביו. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סעיף מב מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קצא]
מג אם קיום מצות כיבוד אב ואם גורמת למתיחות בינו לבין אשתו, והדבר גורם להפרעה בשלום בית, פטור מלקיים המצוה, כשאי אפשר לו לקיימה על ידי שליח. ומכל מקום ירבה בדברים עם אשתו בחשיבות קיום מצות כיבוד אב ואם, ויפציר בה שתסכים שיקיים מצוה יקרה זו. [וראה לעיל פרק ב' לענין לשלוח את הוריו למושב זקנים]. וישתדל שלא להגיע לבית הוריו יחד עם אשתו, אך הוא עצמו יבקר אצלם להפיס את דעתם. [ואם יש עימות בין אשתו להוריו, לא יכעס על אשתו, אך ראוי לו להשתיקה בנחת ולומר לה לנהוג כלפיהם בדרך ארץ, כדי להפיס את דעת אביו ואמו]. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף מג מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד רצא]
מד אם האמא מצוה את בנה לעשות איזה דבר, והאבא מצוה את בנו לעשות גם כן איזה דבר לצורכו, חייב הבן לעשות כציווי אביו, ויסביר לאמו בדרך ארץ, שעל פי ההלכה הוא מחוייב לשמוע לאביו, שגם היא חייבת בכבודו. ואף בקום ועשה יעבור על ציווי אמו בשביל ציווי אביו. ואמנם כשהבן רואה שכל כוונת אביו שאומר לו שלא יכבד את האם הוא משום שנאה ומריבה שיש לו עמה, לא ישמע לאביו. ואם נתגרשה מאביו, כבוד שניהם שווה, ולאיזה מהם שירצה יקדים. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף מד]
מה הקדימה האם וציותה את בנה לשרתה, ובטרם מילא הבן את חפצה ציוהו האב לשרתו, יקדים את האב לאם. ויש לצדד דאף אם התחיל לעשות רצון אמו, ואביו ציוהו לשרתו, יפסיק ויעשה רצון אביו. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סעיף מה מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קצט]
מו מה שאמרנו שאביו קודם זהו רק לענין כיבוד, אבל אם אביו ואמו באו לבקש ממנו מזון ולבוש, ולאב אין ולבן יש, אך יש לו רק בשביל אחד מהם יתן בתחלה לאמו, ואחר כך אם ישאר לו מכספי מעשר או צדקה, יתן לאביו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף מו]
מז אם אביו ציוה לו שילך עם אורח פלוני לשוק להדריכו בקניית איזה חפצים, או שיעזור לפלוני באיזה ענין, ואמו אומרת לו שילך למקום אחר להביא לה דבר שהיא צריכה לו לגופה עצמה, צריך לקיים בתחלה דברי אמו, מאחר שציווי אביו אינו בדבר ששייך להנאתו הישירה של האב. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סעיף מז מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד ר']
מח אמר לו אביו שיעשה לו מלאכה שאין האשה חייבת במלאכה זו לעשות לבעלה, [כמבואר בש"ע אבן העזר סימן פ'], ואמו אמרה לו גם כן לעשות לה אותה מלאכה בשבילה, יש אומרים שגם באופן כזה יש לו להקדים את אביו. ויש חולקים. [שם פרק ט' סעיף מח]
מט מי שעשה דבר אשר ציותה עליו אמו, ושאל אותו אביו מדוע עשית כך ומי אמר לך לעשות כן, והבן משער שאם יאמר לו שכן ציותה עליו אמו, יכעוס עליה אביו, ויגרום למריבה ביניהם, לא יאמר לו שאמו ציותה עליו. ומותר לו לשקר, שאין איסור לשקר בשביל שלום בית, או בשביל לקיים מצות כיבוד אם באופן כזה. [ילקו"י שם פ"ט סעיף מט]
נ על הבן להזהר שלא לספר להוריו דברים המצערים ומעציבים אותם, כשאין להם צורך שידעו מכך. וכן אב שלקה במחלה הידועה רחמנא ליצלן, אין לבן להודיעו, אחר שהדבר יגרום לו צער רב. [ולא דמי לציווי אביו להעירו שכתבנו לעיל שיקיים מצותו, שכאן הידיעה על מצבו הרפואי תגרום לו צער גדול]. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף נ מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד רלט]
נא מצות ישיבה בארץ ישראל אין ערוך אליה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ובמיוחד כשהכוונה להתיישב בארץ ישראל לשם מצוה, ולקיים בה את כל המצוות התלויות בארץ. ולכן מצוה להדריך בחורים לעלות לארץ ישראל ללמוד בישיבות הקדושות שבארץ, ולהשתקע כאן בארץ הקודש. ואפילו אם ציוו אותו אביו או אמו שלא לעלות לארץ ישראל לא ישמע להם. ומכל שכן שהזוכה כבר להתיישב בארץ ישראל וציוו אותו אביו או אמו לרדת לחוץ לארץ להתגורר עמם ולעזור להם, שאין לו לשמוע להם, כי מצות ישוב ארץ ישראל גם בזמן הזה, דוחה למצות כיבוד אב ואם. ובפרט שגם הוריו מצווים לעלות לארץ ישראל. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף נא. יחוה דעת ח"ג סי' סט עמו' ריט]
נב מותר לרדת לחוץ לארץ כדי לקבל את פני אביו או אמו ולחזור לארץ ישראל. ולענין לצאת לחוץ לארץ להשתטח על קברי אבותיו, נכון יותר להמנע מזה, כי הלימוד שילמד לעילוי נשמת הוריו שוה פי כמה מעלייה לקברם בחוץ לארץ. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סעיף נב]
נג אם אביו שולח אותו לערוך קניות בשוק במקום שיש שם נשים בבגדי פריצות וכדומה, והבן נכשל בהסתכלות במראות אסורות, ואינו יכול ליזהר בזה, אינו צריך לשמוע לאביו בזה, ויכול להמנע מקיום מצות אביו. וישקול בדעתו אם הוא עצמו היה נצרך ללכת לשוק אם היה נמנע מללכת לשם בשל הפריצות, שאם לא היה נמנע מללכת לשוק, גם לצורך אביו לא ימנע מללכת לשם. ואמנם מותר לו לקנות מירקן במחיר יקר יותר, וישלם ההפרש מכיסו, אם יש לו. ואם אין לו יקח מכספי מעשר בעבור מצות כיבוד אב ואם. [ילקו"י כיבוד אב ואם פרק ט' סעיף נג, מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד רמד]
נד הורים שאינם שומרי תורה ומצוות, ועושים סעודה לכבוד יום נישואיהם במסעדה שאינה כשרה, ומבקשים מבנם שישתתף באירוע לכבודם, אסור לבן לשמוע בקולם בזה, כיון שאין לבן להכנס למסעדת טריפה משום חילול ה'. אבל אם המסעדה עומדת תחת השגחת רבנות מקומית, אף שאינה למהדרין, מותר לבן להכנס לשם [בלא לאכול מהמצרכים שיש בהם חששות]. [ילקו"י כיבוד אב ואם פרק ט' סעיף נד מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד רנב]
נה אב המבקש מבנו שיבוא לנישואי אחיו, והחתונה מתקיימת בתערובת אנשים ונשים יחדיו, ואף יושבים בבגדי פריצות וכדו', ואין המשפחה מוכנה לעשות מחיצה, אין הבן צריך להשתתף בחתונה, ויסתפק בזה שיגיע לחופה בלבד. והדבר ברור שאם יש שם ריקודי תערובת חייב לעזוב את המקום מיד אחר החופה, ופעמים שעליו להמנע מלהגיע בכלל לחופה, כדי למנוע חילול ה' שיראו יהודי ירא שמים נמצא במקום כזה. ויעשה שאלת חכם שידון בכל מקרה לגופו. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ט סע' נה מהדו' תשס"א כרך ב' עמ' רנב]
נו מי שאחיו נושא אשה בנישואין הנערכים על ידי רבאי רפורמי, והאבא מבקש מבנו לבוא ולהשתתף בשמחת אחיו, הדבר פשוט שאין שום חיוב על הבן מדין כיבוד אב ואם לשמוע לאביו ולבוא להשתתף בחתונה, ויסביר להוריו שיש בדבר חילול ה' שיהודי ירא שמים משתתף בנישואין כאלה. ואין להניח לרב רפורמי לברך ברכה אחת מברכות הנישואין תחת החופה, או בסעודות שבע ברכות, ואם בירך אין ברכתו כלום, ואין לענות אמן אחר ברכתו, שהרי הוא כופר בהשי"ת. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף נו, תשס"א עמ' רנא]
נז תלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם, ולכן מי שהוריו דורשים ממנו ללמוד בישיבה תיכונית, אין לו לו לשמוע בקולם, ויעדיף ללמוד בישיבה גבוהה, שעוסקים בה בתורה במשך כל שעות היום. ואין בזה ביטול מצות כיבוד אב ואם, שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, וכמו ששנינו "ותלמוד תורה כנגד כולם". ובפרט שכיום הישיבות הקדושות הם המצילות את הנוער מירידה רוחנית, וגם על-ידי שילמד בישיבה קדושה, וכל עסקו יהיה רק בתורה, תהיה לו הצלחה גדולה יותר בלימודו, והמציאות מוכיחה שבענין תלמוד תורה בבקיאות ובפלפול ובסברא, יש הצלחה רבה בישיבות שכל עסקם רק בתורה, מאשר בישיבות תיכוניות שעוסקים גם בדברים אחרים. ומכל מקום אם הדבר אפשרי נכון להשתדל לעשות כן על ידי השפעה של רבנים חשובים ותלמידי חכמים על ההורים ולפייסם בדברים, כדי שהדבר ייעשה גם ברצונם, ולהודיעם גודל מצות תלמוד תורה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף נז. יחוה דעת ח"ג סי' עה עמ' רמד. וח"ה סי' נו]
נח בן הרוצה לעקור ממקומו וללכת למקום אחר כדי ללמוד תורה, ויש צורך להעביר לשלטונות את הסכמת הוריו כדי שיתנו לו דרכון לשהות באותה ארץ, חייבים ההורים לחתום לשלטונות עבור בנם, כדי לאפשר לו ללמוד בישיבה קדושה. [שם פרק ט' סעי' נח]
נט אין לאב להפריע לבנו בעניני לימוד תורה, ולכן אם הבן רוצה להמשיך את לימודיו בכולל לאחר נישואיו, אין לאבא למנוע זאת ממנו, ומצוה עליו לסייע בידיו מבחינה כספית עד כמה שידו מגעת, כדי לאפשר לו להמשיך בלימודו. ואבא המבקש מבנו שימשיך את לימודיו בכולל, והבן נמשך לעסקנות ציבורית, בעזרה לזולת ואחזקת ישיבה וכדומה, הנה אף על פי שאין כאן מצות כיבוד אב ואם, מכל מקום מן הראוי לבן לקבל מוסר אביו, להשקיע את עצמו אך ורק בתורה, שאין לך דבר גדול יותר מלימוד תורה. אך אם ניסה והשתדל לעסוק אך ורק בתורה ולא עלתה בידו, יתייעץ עם רבותיו קודם שיעזוב את לימודיו בכולל ויצא לעסקנות ציבורית. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף נט]
ס הורים המבקשים מבנם שיתגייס לצבא, ובאים מטעמים אידיאלוגיים, או מבקשים ממנו שילך לכל הפחות לישיבת הסדר וכדומה, אין לבן לשמוע לקולם, שאין לך דבר גדול יותר מתלמוד תורה, ויעדיף ללמוד בישיבה קדושה מאשר בישיבת הסדר. ובלאו הכי מי שקבע עצמו להיות תורתו אומנותו, פטור מללכת לצבא כנודע. [שם פרק ט' סעיף ס]
סא בן הרוצה ללמוד בישיבה מחוץ לעיר ועל ידי כך יתבטל ממצות כיבוד אב ואם, והוריו מתנגדים לכך, והבן סבור שבישיבה שמחוץ לעיר ילמד יותר בהתמדה, או שילמד שם בדרך נכונה ובסברות ישרות, בודאי שאינו חייב לשמוע בקול הוריו, כי אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, ותלמוד תורה כנגד כולם. ובפרט במקום שהדבר יפריע לבן להתעלות בלימוד התורה אם לא יקיים בעצמו הוי גולה למקום תורה. אולם אם הוריו דורשים זאת כדי שיוכל לשמשם, וכגון שהוריו חולים וזקנים ואין אפשרות שאחרים יטפלו בהם, יעשה שאלת חכם, ובפרט אם הוא בן יחיד, כי דרכיה דרכי נועם.[ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף סא מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד רעב]
סב אבא המבקש מבנו שיעיין בדברי האחרונים, והבן נפשו חשקה בלימוד הגמרא והראשונים בלבד בלא להסתכל בדברי האחרונים, אף על פי שאין אדם לומד אלא בדרך שלבו חפץ, מכל מקום אין לו להתעקש בדבר זה, ואדרבה יראה ברכה יותר בעמלו, אם לאחר שילמד את הסוגיא הדק היטב בהבנה ובמתינות, עם הראשונים, יעיין גם בדברי האחרונים. וזהו שימוש תלמידי חכמים שבזמנינו, ותורה נקנית בחבורה. ולא יבצר שימצא איזו סברא בעיונו בדברי האחרונים. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ט' סעיף סב]
סג מי שהיה עוסק בתורה ונזדמן לפניו מצות כיבוד אב ואם, יעשה המצוה ויחזור מיד לתורתו. אבל אם קיום מצות כיבוד אב ואם מונע ממנו את עצם תלמודו, ובגלל קיום מצוה זו נמנע ממנו מללמוד בישיבה או לקבוע עיתים לתורה, יניח כבוד אביו ואמו ויעסוק בתורה, דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם. וכן אם האב קורא לבנו שלומד מחוץ לעיר שיבא לשמשו, אין לבן לבטל תורה ולבא מעיר לעיר כדי לטפל באביו. ואמנם אם האבא מבקש מבנו שיטפל בו באופן חד פעמי, ועל ידי כך הבן יצטרך לבטל את השתתפותו בשיעור תורה קבוע, אם אי אפשר לקיים מצוה זו על ידי אחרים, יבטל מלימודו ויעסוק בכבוד אביו, אחר שמצוה זו הגיעה לידו. ומיד אחר שיסיים את העסק בכבוד אביו, יחזור לתלמודו. [ילקו"י הל' כיבוד אב ואם פ"ט סעיף סג מהדו' תשס"א כרך ב' עמוד רעו]
סד כבר נתבאר שאם היה האב עושה איזה מלאכה, והבן לומד תורה, והאב ביקש ממנו את עזרתו, אף שהאב הוא עם הארץ, יניח תלמודו ויעשה המלאכה עבור אביו, אם ביקש ממנו או שצריך את עזרתו. ואמנם אם הבן רוצה ללמוד בישיבה והאב מצוה עליו לעזור לו באופן קבוע בחנותו, אינו צריך לשמוע לאביו. ואם הבן יודע שהאב כשיהיה בטל יעסוק במעשים ודיבורים רעים, הנכון הוא שהבן יתחמק בכל מיני תירוצים מלעזור לאביו, ולהניחו לטרוח במלאכה כדי שלא יחטא באותה שעה. [והוא מצד אפרושי מאיסורא]. ואם האב אומר לו לך ועסוק בלימוד התורה ואני עושה מלאכה שאתה עושה, יעסוק הבן בתורה אף על פי שבני אדם יחשבו שהוא מבזה את אביו. ואפילו לא אמר לו לך ועסוק בתורה אלא האב חס על בנו שלא יטרח, ישמע לאביו, ואפילו אם האב מתכוין לבייש את בנו ולומר שהוא שוקט ואני טורח. [ילקו"י הלכות כיבוד אב ואם פרק ט' סעיף סד]
סה אב המוחה ביד בנו וגוזר עליו שלא יתמנה לדיין, והבן ראוי לכך, אינו מחוייב לקיים גזרתו. וכן אם הבן רוצה לקבל עליו עול הרבנות, ואביו מתנגד למוסד הרבנות, אף אם יש לו פרנסה אחרת אין צריך לשמוע לאביו, כל שיכול להרים קרנה של תורה. [שם פ"ט סע' סה]
סו מי שהיה רוצה להתפלל בבית הכנסת שמתפללין שם יותר בכוונה, ואביו או אמו מוחים בידו, אין צריך לשמוע להם. [ילקו"י הלכות כיבוד אב ואם פרק ט' סעיף סו]
א הכלאים אין להם שיעור, שאפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן, או חוט כל שהוא של פשתן בצמר, אסור. ובגד צמר שאבד בו חוט של פשתן, הבגד אסור בלבישה, ואסור גם למוכרו לגוי שמא הגוי ימכרנו לישראל. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצט ס"א]
ב צמר גמלים וצמר רחלים שעירבן זה בזה, וטוה מהם טווי, אם היה החצי מהרחלים, הרי הכל כצמר, והרי הוא כלאים עם הפשתן. ואם היה הרוב מהגמלים, מותר לערבו עם הפשתן, מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים, ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם, מפני שאינם חוטי צמר. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצט ס"ב]
ג יש אומרים דצמר ופשתים אינם בטלים זה בזה, אפילו לפני הטוייה. ולדעתם, חוט שהוא טווי מצמר ופשתים, אסור, אף על פי שאחד המינים הוא מיעוט. ויש חולקים ואומרים שגם צמר ופשתים בטלים זה בזה לפני הטוייה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצט ס"ג]
ד יצרני טקסטיל שמערבים חומר של שעטנז לטיב הסחורה, וקודם שמערבים החומר של השעטנז מבטלין את הצמר בחומר סינטטי, שהוא ביטול היתר בהיתר, וייצור החוטים מורכב באופן שחמשים וחמש אחוז הוא מסיבי פוליאסטר [סינטטי], ועשרים ושתים וחצי אחוז הוא צמר, ועשרים ושתים וחצי אחוז הוא פשתן, ואם לא יתירו להם זאת יבואו לעשות שעטנז דאורייתא, במקום צורך יש להיזדקק להם ולתת להם הכשר, כדי למנוע שלא יעשו שעטנז ודאי. [ילקו"י על הלכות שעטנז סימן רצט ס"ד]
סימן רמ – כיבוד בסנדקאות וקריאת שם לילדים
[פרק ח']
א יש נוהגים לכבד בסנדקאות את אבי הבעל בבן ראשון, ואת אבי האשה בבן השני. וכבר נהגו הכל לכבד את ההורים בסנדקאות, משום כיבוד אב. ואם אבי הבעל מוחל לטובת אבי האשה אפשר לכבד את אבי האשה לשבת בסנדקאות בבנו הראשון. וכן הדין שאם מחל אביו על כבודו כדי לכבד בסנדקאות את אבי אביו, מותר לעשות כן. אך אם הסבא רוצה לישב סנדק, ואביו של הסבא גם הוא רוצה לישב סנדק, זכות הקדימה לסבא [אבי אביו] של הנימול. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף א מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד סג]
ב מי שנולד לו בן בכור, ואביו [הסבא] נעדר בעת המילה מאותה מדינה, וכיבד בסנדקאות את אחד מקרוביו, וכשנולד בנו השני טוען אבי האשה היולדת שעתה זכותו להיות סנדק, ואבי הבעל מבקש זאת לעצמו, הצדק עם אבי היולדת, כי אביו של אבי הבן איבד את זכותו, וכיון שהאונס לא בא מצד אבי היולדת, אין לו לאבד זכותו לישב סנדק בבן השני. [שם פרק ח' ס"ב מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד סז]
ג מי שכיבדו אותו לישב סנדק, ואביו מעכב על ידו שלא להיות סנדק בטענות של הבל, אינו חייב לקיים דברי אביו, וראוי להודיע לאב שמן הדין יכול הבן לבטל דבריו, ואז גם הוא יתרצה. ואמנם אם האב מבקש את בנו שיאכילו וישקהו ויטפל בו, ובאותה שעה הבן רוצה להיות סנדק, ישמע לאביו,[שאין זה נקרא כל כך מצוה שתוכל להיעשות על ידי אחרים, שהרי אחרים אינם מחוייבים לטפל באב]. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' ס"ג מהדו' תשס"א עמו' סז]
ד בעל תשובה שאביו מחלל שבת בפרהסיא, ומבקש לשבת סנדק אצל הנכד, אף על פי שמעיקר ההלכה אין איסור ליתן לו לישב סנדק, ובפרט אם על ידי כך יקרב אותו שיחזור גם הוא בתשובה, מכל מקום נכון וראוי שהבן יעשה הכל לשכנע את אביו בלי שתהיה מחלוקת, שדבר חשוב הוא להביא גדול בתורה לישב כסנדק, ויכבד את אביו בעמידה לברכות, שהרי הסנדק משפיע על התינוק לקדושה וטהרה ויראת ה', ואם ישב אדם חילוני כסנדק ישפיע השפעה לא טובה על הרך הנימול, ולכן אף שמעיקר ההלכה אין בזה איסור, יש לעשות כל השתדלות למנוע זאת בדרכי נועם. [ולענין קריאת שם התינוק על שם הסבא שהוא חילוני, ראה להלן]. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' ס"ד מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד סח]
ה מנהג הספרדים ברוב המקומות לקרוא את שם בנם על שם ההורים גם בעודם בחיים. ולכתחילה יש להקפיד לקרוא את הבן הראשון על שם אבי הבעל, ואת הבן השני על שם אבי האמא. ולכן אם יש חילוקי דעות בין הבעל לאשתו לגבי קריאת שם התינוק, שהאשה רוצה שיקראו את הבן על שם אביה, והבעל רוצה שיקראו לתינוק על שם אביו, הדין עם הבעל. [אך בעדות שנהגו להקדים לקרוא על שם אבי האשה, הדין עם האשה]. אולם אם אבי הבעל מוחל על כבודו לטובת אבי האשה, יכולים לקרוא הבן הראשון על שם אבי האשה. וכל שכן אם אבי האשה הוא תלמיד חכם, שיש בזה עשה דכבוד התורה. ואם אבי הבעל בחיים ואבי האשה נפטר, רשאי הבעל בהסכמת אביו לקרוא התינוק על שם חמיו, אבי האשה, להקים לו שם בישראל, והבן השני יקראו לו על שם אבי הבעל. וכן המנהג. ובכל אופן צריכים ליזהר מאד שלא יעשו מחלוקת ומריבה בענין קריאת השם לתינוק, ובאופן של חילוקי דיעות ישאלו חכם ויקבלו עליהם לעשות ככל אשר יורה להם. ואצל האשכנזים לא נהוג לקרוא שם התינוק על שם זקנו כשעודנו בחיים, ונוהגים גם כן לקרוא התינוק תחלה על שם אבי האשה, ונהרא נהרא ופשטיה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' ס"ה]
ו אם הבעל הוא מבני עדה שלא נהגו לקרוא שם בניהם על שם ההורים בעודם חיים, והאשה מבני עדה שקוראים הבנים על שם אבותיהם, יכולים לקרוא את הבן הראשון על שם אבי האשה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' ס"ו מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד עח]
ז מי שקרא שם בנו הנולד לו בעת ברית המילה, על שם אביו, ואביו הזקן הקפיד מאד, ואמר שבגלל הדבר הזה הוא מעביר את בנו מנחלתו, ולבל יוסיף לראות פניו עוד, יען שזלזל בכבודו, והבן התנצל שעשה כן בשגגה, ולא אבה אביו הזקן לשמוע, מותר לשנות את שם הבן [כגון בשעת הפדיון] לצורך השלום. אך אין לעקור שם הראשון לגמרי, אלא יהיה טפל לשם החדש שינתן לו עתה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' ס"ז מהדו' תשס"א כרך ב' עמ' עח]
ח בעת שהאב קורא שם לבנו בשעת המילה, וקוראו על שם הסבא [אביו של אבי הבן], מותר לו להזכיר את שמו בלא שום תואר, אף שמזכיר שם אביו בפניו, שיש בכך כבוד לאביו שקוראים הנכד על שמו. ובודאי האב מוחל ושמח על כך. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ח ס"ח]
ט אם ההורים החליטו לקרוא לבן הראשון בשני שמות, גם על שם אבי הבעל וגם על שם אבי האשה, יש להקדים תחלה את שם אבי הבעל. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' ס"ט]
י אם יש ויכוח בין ההורים על קריאת שם הבן הראשון, ישנה אפשרות לקרוא לבן שם אחד שמשמעותו שני שמות. כגון אם שם אבי הבעל מאיר ושם אבי האשה אורי, אפשר לקרוא לבן "שניאור", שמשמעותו שני-אור. כי אורי ומאיר אור הם. [ילקו"י כאו"א פח' ס"י]
יא הרוצה ליתן שם לבנו אחר פטירת אביו ואחיו, יש לו להקדים לקרוא על שם אביו, דכבוד אביו עדיף טפי. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף יא מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד פא]
יב אם שם אביו כשמות אנשים רשעים המפורסמים ברשעותם, כמו נמרוד, עשיו, וכדומה, יתחמק מלקרוא לבנו בשם כזה, אלא יקרא בשם קרוב לשמו של אביו, או בשמות של אנשים צדיקים וחסידים כאברהם יצחק ויעקב, יוסף, משה אהרן דוד ושלמה, י"ב השבטים, וכיוצא. ויעשה כן בחכמה שלא לפגוע באביו להרחיקו יותר ממסורת ישראל. ובעל תשובה שנולד לו בן, ואביו שהוא מחלל שבת מבקש לקוראו על שמו, ושם אביו הוא כשמות הצדיקים והחסידים, יכול לקרוא לנכד על שמו בלא כל חשש, ויתכוין לקוראו על שם הצדיקים הקרואים בשם זה. ומותר לקרוא בשם אלכסנדר, שהרי מצינו בשמעון הצדיק שהורה לבני דורו לקרוא בשם זה לכבוד אלכסנדר מוקדון.[ילקו"י שם סי"ב]
יג מותר לקרוא לבנו ולבתו באותו שם בשינוי מועט, כגון לבנו יוסף, ולבתו יוסיפה, או לבנו ליב ולבתו ליבא, וכיו"ב. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף יג מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד פו]
יד מי שאביו נפטר, ושמו דניאל, ונולדה לו בת ראשונה, ורוצה לקרוא לה על שם אביו "דניאלה" יש אומרים שנכון להמנע מזה. ויש שקוראים לבת ב' שמות, כגון דניאלה- ברכה. ומכל מקום מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף יד]
טו הדבר ברור שמותר לקרוא את שם בנו הנולד לו בשם "יהודה" או "שמואל", ואין חוששין לצוואת רבי יהודה החסיד, וכן פשט המנהג. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף טו]
טז אין ראוי לקרוא לבן בשם שאינו מורגל בפי הבריות, שיש לחוש שהבן יצטער משם זה כשיגדל. ואם שם הסבא הוא שם שאינו מורגל בפי הבריות, יקרא לבנו בשם הדומה לשם הסבא, או שיקרא לו בשני שמות. ולכן אשה ששמה גווהר, ובניה רצו לקרוא לבנותיהם על שמה אך חששו מפני ששם זה אינו שם מקובל כל כך, יש לייעץ להם לקרוא לבנותיהם בשמות מרגלית, פנינה וכדומה, שזו המשמעות בעברית לשם גווהר. [ילקו"י שם פרק ח' סט"ז מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד צ']
יז יש מי שאומר שהרוצה לשנות את שם המשפחה, ואביו מתנגד לזה, יש לו לשמוע לאביו, אם לא ניחא ליה שינוי שם המשפחה. ולכן הרוצה לשנות שם המשפחה מאיזה סיבה, ובפרט אם הוא שם שאינו רגיל בפי הבריות, יש לו לפייס דעת הוריו עד כמה שיוכל, וישנה את השם באופן שיהיה קרוב לשם הקודם, כדי שלא לפגוע בהם. [ובעיקר שינוי שם משפחה אין בזה קפידא כל כך כמו בשינוי שם פרטי]. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ח סעיף יז]
יח אף על פי שאין איסור מעיקר הדין לקרוא לבנו בשם לע"ז, מכל מקום בודאי שעדיף יותר לקרוא בשמות מהתנ"ך, או בשמות הצדיקים והגאונים, [אפילו בשם של גאון שעדיין חי]. אולם אם קוראים לתינוק על שם הסבא או הסבתא, והם נקראים בשם לע"ז, כמו גיטל, או ווידאל, אין שום מניעה מלקרותם כך. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ח סי"ח מהדו' תשס"א עמ' צא]
יט מן הראוי והנכון שאדם לא יקרא לבנו בעת המילה בשם שהוא כשמות הגויים, דאף שאין בזה איסור מעיקר הדין, מכל מקום אין ראוי לעשות כן. ומכל מקום אם אביו נקרא כשם של הגויים, והוא אדם כשר אלא שנקרא כן על שם אבותיו, מותר לבנו לקרוא לבן הנולד לו כשם אביו, אך טוב יותר שיקרא לו בב' שמות, כדי שהילד לא יצטער כשיגדל בגלל שמו שהוא כשם של עכו"ם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף יט מהדו' תשס"א כרך ב' עמ' צא]
כ אשה שתרמה פרוכת לבית הכנסת, ורשמה עליו שם גיות שלה, יש מי שאומר שהנכון הוא להסיר השם מהפרוכת, ואם קשה להסיר הכתב בלא שיהיה הפסד וקלקול לפרוכת, יתפרו יריעה קטנה שתכסה את השם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף כ מהדו' תשס"א עמ' צג]
כא מן הראוי להקפיד שלא לקרוא על שם מי שנפטר צעיר, או על שם מי שנהרג או נפטר במיתה משונה. ולכן אם הסבא נפטר צעיר ורוצים לקרוא לנכד על שמו, הנכון הוא לקרוא לו בשני שמות, דהיינו שיוסיפו לו שם מן המקרא. ואף שמצד עיקר הדין אין שום מניעה לקרוא על שם מי שנהרג וכדומה, ובפרט על שם תלמיד חכם שנפטר בגיל העמידה, דאף שלא הגיע לזקנה ושיבה, אין שום מניעה לקרוא על שמו, מכל מקום נכון וראוי לקרוא לו בשני שמות, ושם הנפטר יקראו בשם השני.[ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף כא]
כב המקיים מצות יבום ונושא את אשת אחיו [שלא השאיר אחריו בנים], אין צריך לקרוא את שם הבן הנולד לו על שם אחיו הנפטר, ואדרבה יש שמקפידים בזה משום רוע המזל, אם אחיו נפטר בקיצור ימים ושנים. אך יכול לקרוא בב' שמות, על שם אבי הבעל, ועל שם האח שנפטר בלא שנים. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף כב מהדו' תשס"א כרך ב' עמוד צז]
כג אם אביו או אמו מבקשים ממנו שלא יחלוץ ליבמתו אלא אם כן תתן לו סכום עבור החליצה לא ישמע להם, ואפילו אם מתו אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. וכן אם הבן רוצה ליבם והאב מתנגד ורוצה שהבן יחלוץ, אין הבן מחוייב לשמוע לאב, ויקיים מצות יבום שהיא עדיפא ממצות חליצה גם בזמן הזה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף כג]
כד הקורא את שם בנו על שם אח אביו או אח אמו, כיון שעושה כן מפני כבוד אביו או אמו, יש בזה מצות כיבוד אב ואם. וכל שכן אם קורא לבנו על שם אבי אביו, או אבי אמו, ששייך בזה מצות כיבוד אב ואם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף כד מהדורת תשס"א כרך ב' עמ' צט]
כה מי שטעה וקרא לבנו כשם עצמו, אין בכך כלום, שמצינו כן אצל הגאון מליסא שאביו היה שמו יעקב, וקרא לבנו יעקב. וכן מי שהיו לו הרבה בנות, ובטעות קרא לבתו בשם שכבר אחת מבנותיו נקראה באותו שם, אין בכך כלום. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ח סעיף כה]
כו יש הנוהגים לקרוא שם של ממזר [בעת קריאת השם במילה] בשם "כידור". ויש שכתבו שאין לנהוג כן, שנמצא שאנו מלבינין את פניו כל ימי חייו, שנקרא על שם רשע. ולכן אף שמפרסמים בעת המילה שהוא ממזר, מכל מקום אפשר לקרוא את שמו בשם אחר, ולא בשם כידור. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף כו מהדו' תשס"א כרך ב' עמוד קא]
כז מותר לקרוא לבנו על שם אביו שנפטר, אפילו אם השם הוא כשם חמיו ייבדל לחיים, ואין בזה קפידא. ואף אם אשתו מתנגדת לזה, אינו צריך לחוש לזה. [כיבוד או"א פרק ח' סכ"ז]
כח מי שחלה והוסיפו לו שם, אחר שהבריא [והחזיק בבריאותו ל' יום] יש לקרוא לו בב' השמות. ולאחר פטירתו יש לכתוב על המצבה את ב' השמות, וכן בהשכבה ובלימוד סדר המשניות והתהלים על שמו. ואם חלה והוסיפו לו שם ומת מאותו חולי, אין צריך לכתוב על המצבה את השם שהוסיפו לו, וכן באמירת ההשכבה וכו' אין צריך להוסיף את השם שהוסיפו לו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ח' סעיף כח מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד קכא]
כט תינוק שחלה ונדחית מילתו, אין לקרוא לו שם עד שיבריא וימלוהו. ואם עבר חודש, יש נוהגים שהאבא עולה לתורה וקורא לו שם. ויש שממתינים בכל אופן עד המילה. ואם הוא בכור ועורכים לו פדיון הבן טרם מילתו, יקראו שם בעת הפדיון. וילד שאין מלין אותו מפני שמתו אחיו מחמת מילה, נותנים לו שם בעת העלייה לתורה. [שם פרק ח' סעיף כט]
ל תינוק שנפטר קודם שקראו לו שם, יש לקרוא לו שם, כדי שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים. ואם התינוק נפטר קודם שלושים יום ללידתו, אין אומרים עליו קדיש, ולא השכבה, ואין שום אבלות נוהגת עליו, ואין מנחמים קרוביו. [כיבוד או"א פרק ח' סעיף ל]
סימן רצח – דין כלאי הבגד [שעטנז]
א נאמר בתורה: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". וכן נאמר עוד: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו". ואיסור כלאים הוא דוקא בתערובת צמר ופשתים. ולא אסרה תורה אלא דוקא צמר כבשים ואילים עם פשתן, אבל צמר גמלים, וצמר ארנבים, וצמר גפן, ונוצה של עזים, ושאר מיני צמר, מותר לחברם יחד בפשתים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"א]
ב איסור כלאים נוהג בכל מקום, בארץ ובחוץ לארץ, בזמן שבית המקדש היה קיים, ובזמן הזה. ודין הנשים שוה לאנשים באיסור לבישת שעטנז. ולכן בגדי נשים שמצוי בהם [מיעוט המצוי שהוא קרוב למחצה] חשש שעטנז, יש למוסרם לבדיקה במעבדה, וכאשר יבואר להלן בסימן שא. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"ב]
ג כל הלובש בגד שעטנז עובר בכל רגע ורגע על איסור שעטנז. ואם התפלל כשהוא לבוש כלאים, אין תפלתו מתקבלת. [ולענין מלקות ראה להלן]. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"ג]
ד הלובש בגד כלאים האסור מן התורה, לוקה. ובכלאים דרבנן מכין אותו מכת מרדות. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"ד]
ה אסור להלביש את חבירו כלאים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"ה]
ו יש מי שאומר דהיכא שהכשיל את חבירו בידים והלבישו כלאים, אף אם חבירו יכל ליקח הכלאים לבדו וללובשם בלא סיועו כלל, אף על פי כן עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. ויש שגם בזה מחלקים בין אם חבירו יכל ליקח הכלאים לבדו, והוא רק סייע לו, לבין היכא שלא יכל ללבוש הכלאים לבדו, והוא הלבישו, דרק בזה עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"ו]
ז מי שאנסוהו ללבוש כלאים, ואם לא ילבש יהרגוהו, שהדין הוא שיעבור ואל יהרג, ויש לפניו ב' בגדים, האחד עם חוט אחד של שעטנז, והבגד השני יש בו כמה חוטין של כלאים, יש מי שכתב שיש לו למעט באיסור, אחר שיש איסור בהוספת כלאים. אך נראה שמצד הדין יוכל לבחור במה שירצה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"ז]
ח חכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר, לפי שהמשי דומה לפשתן. ועכשיו משי מצוי בינינו והכל מכירים בו, לפיכך אין בו משום מראית העין. וכיום מותר לערב משי עם הצמר ועם הפשתן. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"ח]
ט בזמן הזה שאין לנו תכלת, אין להתיר כלאים בציצית. דהיינו, שאין להטיל ציציות צמר בבגד פשתים, או ציציות פשתים בבגד צמר. ואף שיש אומרים שכיום מצאו את צבע התכלת, ויש לנו תכלת, מכל מקום אין לסמוך על זה להתיר כלאים בציצית בזמנינו. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח ס"ט]
י בגד של שעטנז של ארבע כנפות, שהטילו בו ציציות, ואחר כך הסירו את השעטנז, יש אומרים שצריך להסיר את הציציות ולחזור ולקושרן בבגד, משום תעשה ולא מן העשוי. ויש חולקים ואומרים שאין צריך להסיר הציציות ולקושרן מחדש. [ילקו"י הל' שעטנז סי' רצח ס"י]
יא בעטרות כסף של טליתות של צמר עלול להמצא פשתן, כי לא אחת נמצא שחוטי הכסף של הטלית מלופפים על מילוי מחוטי פשתן. והטלית עצמה עשויה מצמר, ויש אומרים שחל על זה איסור שעטנז. ולדבריהם יש לברר הדבר, שאם יש מיעוט המצוי העשוי משעטנז, יש למסור טלית כזו לבדיקה במעבדה. אך יש אומרים דחיבור על ידי דבר אחר אינו חיבור, וממילא אין לחוש כאן לאיסור שעטנז. והעיקר על כל פנים לדידן כסברא ראשונה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח סעיף יא]
יב מותר לטלטל בגד שעטנז בשבת. ואף שיש אומרים שאסור לטלטל בגד שעטנז, כדין מוקצה מחמת גופו, לדידן יש לתפוס כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שמתיר לטלטל בגד שעטנז בשבת. ויש המקילים לטלטלו לגמרי אף שלא לצורך גופו או מקומו, ודינו כשאר בגדים. ויש אומרים שכל ההיתר לטלטלו הוא רק לצורך גופו ומקומו. ונראה עיקר בד' מרן להקל אף שלא לצורך גופו ומקומו, ועל כל פנים בבגד קשה, כמו מזרון וכרית קשה שיש בהם שעטנז, והם לא מתקפלים בעת ששוכבים עליהם, וגם בשרו לא נוגע בהם, כגון שפרס עליהם סדין, וכיו"ב, שאז מותר לשכב ולשבת עליהם, הרי הם מותרים בטלטול לגמרי בשבת, כשאר בגדים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח סעיף יב]
יג בגד שעטנז השייך לגוי, לכולי עלמא מותר לטלטלו בשבת לגמרי, אף שלא לצורך גופו או מקומו, דאף להמחמירים בבגד שעטנז של ישראל, בבגד של גוי לכולי עלמא מותר, שאין מוקצה בדבר של גוי. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח סעיף יג]
יד יש אומרים שהיוצא בשבת לרשות הרבים כשהוא לבוש בבגד שיש בו כלאים, חייב חטאת. ויש חולקים ואומרים שאין בזה איסור. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח סעיף יד]
טו פתק המחובר לבגד המוכיח שבגד זה נבדק מחשש שעטנז, מותר לצאת בו בשבת אף ברשות הרבים במקומות שאין בהם עירוב. ומיהו לכתחלה ראוי ונכון להסיר פתק זה מהבגד מערב שבת, וכך לכל הדעות יוכל לצאת בבגד זה לרשות הרבים במקומות שאין בהם עירוב. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצח סעיף טו. וילקוט יוסף שבת כרך ב' סימן שא סעיף]
סימן רצז סעיף י' – מלאכה בשור וחמור יחדיו
א נאמר בתורה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ולכן אסור לרתום לעגלתו שור וחמור ולחרוש את שדהו. ולא רק בחרישה הדבר אסור אלא כל מלאכה, וכן אם מושך בהם את העגלה, או אם הנהיגם כאחד, עובר על איסור מן התורה. ואפילו כשהוא מנהיגם בקול בלבד, שצועק עליהם, אסור. [וראה להלן אם האיסור דוקא בעושה עמהם מלאכה]. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג', על הלכות שעטנז וכלאים, סי' רצז ס"א]
ב עגלה המושכת במין אחד לא יקשור מין אחר בחבל, לא בצידי הקרון, ולא אחר הקרון. ויש אומרים דאיסור כלאי בהמה הוא גם כשהצמידם יחד בלא קשירה. אך לדינא אין איסור כלאי בהמה אלא בקשורים יחד. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ב].
ג איסור כלאי בהמה שייך גם בעושה מלאכה בכל שני מינים, ולא רק בשור ובחמור, דאף שנאמר בתורה "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", אין האיסור רק בהם, אלא בכל שני מינים, בין שהאחד טמא והשני טהור, ובין שניהם טהורים, ובין שניהם טמאים. וכן איסור כלאים שייך גם בסוס וחמור, או בסוס עם פרדה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ג].
ד שתי פרידות, זו בת סוסיא וזו בת חמורה, שני מינים הם, ואסור להנהיגן יחד, ואסור להנהיג הפרד עם הסוס או עם החמור. [ילקו"י מצוות התלויות בארץ כרך ג' הל' שעטנז סי' רצז ס"ד]
ה ישראל שיש לו סוס ונותנו לגוי בשותפות לחרוש בו, ויודע בגוי זה שבודאי חורש עם שורו, שאין לו אלא שור ונמצא חורש בשור ובחמור בשל הישראל שהוא שותף עמו, יש אומרים דכיון שעיקר השותפות ביניהם היא על החרישה, לא שייך לומר שהגוי טורח בשביל עצמו, ולכן יש לאסור בזה. [ויש לעיין דשמא כשהגוי מתכוין לצורך עצמו יהיה מותר]. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג', על הלכות שעטנז, סימן רצז ס"ה]
ו יש אומרים שנכון ליזהר שלא לומר שלום לגוי המנהיג כלאים, מאחר שלפעמים הבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול. אולם מעיקר הדין אין לחוש לזה, אחר שאינו מתכוין לדבר, ואינו פסיק רישיה. אמנם יש ליזהר אם המשא שעל הבהמה הוא של ישראל והוא הולך עם העגלה, ולפעמים כאשר הגלגלים נעצרים מללכת יש לחוש שישכח ויצעק על הבהמה שתלך. לכן בכל הדרך שהולך עם העגלה טוב שילך מרחוק מטעם זה. [ילקו"י מצוות התלויות בארץ כרך ג', הל' שעטנז סימן רצז ס"ו]
ז עגלה שהיו מושכים אותה כלאים, אסור לישב בה אף על פי שלא הנהיג, מפני שישיבתו גורמת להם שימשכו את העגלה. ואפילו אם אין העגלה הולכת במיוחד בשבילו, גם כן אסור לרכב בעגלה כזו. וכן אסור להיות אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג. [ילקו"י מצוות התלויות בארץ כרך ג', על הלכות שעטנז סימן רצז ס"ז]
ח עגלה שמושכין אותה סוס עם פרד בן סוסיא, מותר לישב בעגלה זו ולנסוע בה לדרכו, כל שהעגלה הולכת בלאו הכי, ויש לה עת קבוע לצאת לאותו מקום. ואם אין עת קבוע ליציאתה, יש אומרים דאסור משום מראית העין, אך יש לומר שאין לנו לגזור משום מראית העין במה שלא מצינו שחז"ל גזרו. [ילקו"י על הלכות שעטנז סימן רצז ס"ח]
ט אף אם היו גויים רוכבים בעגלה שבלעדיו היתה העגלה נמשכת, אפי' הכי אסור לרכב בעגלה שמנהיגים אותה כלאים, אם אין עת קבוע ליציאת העגלה מידי זמן. [שם סי' רצז ס"י]
י ישראל שיש לו עץ גדול המונח על שפת הנהר, מותר לומר לגוי ליקח בהמותיו ולהביא לו את עצו לביתו, אף על פי שיודע שאין לו לגוי אלא סוס ושור ויקח שניהם, כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור, והגוי בעבידתיה טריד לצורך עצמו. [ילקו"י הל' שעטנז סי' רצז סי"א]
יא עגלה עם סחורה שנטבעה בטיט ואין הסוסים יכולים להוציא המשא, אם הסוסים שייכים לעגלון הגוי, מותר לייעץ לו שיקח שוורים שיעזרו לסוסים להוציא העגלה מהטיט, ובלבד שהישראל לא ילך ליד העגלה ולא יצעוק על הבהמות. ובזמן הזה יש דרכים אחרות כדי לחלץ את העגלה מהטיט. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סי"ב]
יב יש אומרים דאיסור זה אינו רק אם עושה מלאכה בשור וחמור יחדיו, אלא אפילו הנהיגם בלא מלאכה אסור. ולכן יש מחמירים שלא לקשור שני מינים יחד אפילו רק משום שמירה שלא יברחו. וכן נזהרים גם בעופות שלא לקשור שני מינים יחד. ויש חולקים ואומרים שדוקא אם מנהיגם בקול ועושה עמם מלאכה אסור משום כלאי בהמה, הא לאו הכי מותר. ויש להחמיר כסברא ראשונה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סי"ג]
יג אין כלאים אלא בשני מיני בעלי חיים בלבד, אבל באדם ובהמה אין איסור, ולכן מותר לעשות מלאכה בבהמה ואדם יחד, כגון שאדם חורש עם השור או מושך בעגלה יחד עם חמור, וכל כיוצא בזה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף יד]
יד אותם המובילים פרות למקומות מרוחקים, וקושרים אותם אחרי העגלה הרתומה לפרד או לסוס, אין לנהוג כן מחשש איסור כלאים, דאף שהוא אחורי העגלה, ואין הפרות מושכות את העגלה, מכל מקום יש לחוש בזה לאיסור, ולכן העצה היא להכניס הפרות לתוך הקרון ויסגור עליהם שלא יקפצו, ואז מותר שהסוסים ימשכו הקרון, שהרי אינו נמשך על ידי כלאים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף טו]
סימן רמ – את מי חייבים לכבד
[פרק ז' – התנהגות הבנים עם הורים חילוניים – כרך ב']
א מצות כיבוד אב ואם היא גם כשההורים הם קפדניים ומטריחים ומצערים את ילדיהם בכל מיני טענות ותביעות, ובפרט לעת זקנתם. וכן גם כשהם מקללים את בניהם, או שהם קשים במדות ובדעות, ומשונים במעשיהם, ואינם נוהגים בדרך ארץ. ואפילו אם כל הבריות מצדיקים את הילדים, חייבים הם בכבודם ובמוראם, ואסור להם לבזותם ולנהוג בהם בזלזול. ומכל מקום אם התנהגות ההורים היא בלתי נסבלת, וכגון שהאב או האם הם בעלי מדות רעות [וגם אחרים אומרים כן], או שהאב שותה לשכרה, או שהוא רגזן וכעסן גדול, יכולים הבן או הבת להניחם ולא לבוא אליהם, ואף שמשום כך ייבצר מהם לכבדם. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ז סעיף א' מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד ה]
ב אב ובנו שהם בקטטות ובכעס, כיון שהם מתקוטטים מוטב שלא יהיו יחדיו, אלא כל אחד ידור במקום אחר. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ז' ס"ב מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד ז']
ג גם כשההורים רשעים ומחללי שבת בפרהסיא, צריכים הבנים לנהוג בהם כבוד ככל אב ואם, ועל ידי כך יתאהב שם שמים על ידיהם, אולי ישמעו וישובו, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ויש אומרים שהטעם לזה מחשש שמא האב הרהר תשובה בלבו. ולפי זה אף אם אביו מומר לתיאבון, אך מתמיד ברשעו והבאיש ריחו לגמרי, אין צריך לכבדו. ויש חולקים ואומרים שבכל אופן צריך אדם לכבד את אביו ואמו אף אם הם ממשיכים ברשעותם. וכן עיקר לדינא. [ואמנם הקירבה למחללי שבת ואפיקורסים מזיקה מאד, ולכן ילמד אדם את בניו שלא להתרגל ללכת הרבה אצל הסבא שהוא חילוני]. [שם פרק ז' ס"ג עמן' ז']
ד אולם כל זה שייך כשההורים אינם מפריעים לבניהם שזכו להכיר את האמת ולשוב לצור מחצבתם, ומוקירים אותם על אומץ לבם ועוז רוחם, או לכל הפחות נשארים אדישים כלפיהם. אבל אם הם עוינים אותם על כך שחזרו בתשובה, וצוררים הם להם בגלל שנאתם לדת, הרי הם בכלל האפיקורסים שבודאי שאין לכבדם, ומנעם ה' מכבוד, ואם אפשר עדיף שהבן יפרד לגמרי מהורים אלה, וידור בעיר אחרת. [ילקו"י שם פרק ז' ס"ד]
ה אב או אם שהמירו את דתם והלכו לדת אחרת, אין הילדים חייבים בכבודם, בחייהם ולא במותם. ומכל מקום לא יבזו ולא יקללו ויכו אותם. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ז' ס"ה עמ' יז]
ו אם אחיו הגדול רשע ובעל עבירות, אין חיוב לכבדו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ז' ס"ו עמוד יז]
ז בנים האוכלים עם אביהם על שלחן אחד, והאב אינו שומר תורה ומצוות ומחלל שבת בפרהסיא, יש אומרים שאין לצרף מחלל שבת בפרהסיא לזימון, בין של עשרה ובין של שלשה גם בזמן הזה. ויש חולקים ואומרים שבזמן הזה אפשר לצרפו לזימון של שלשה. והסומך על דבריהם במקום מחלוקת יש לו על מה לסמוך, אך לכתחלה ראוי להשתמט מזה, וכגון שיתחיל לברך בתואנה ששכח לעשות זימון, וכדומה. ויעשה בחכמה שלא לפגוע באביו. אולם לכולי עלמא אין לצרף רפורמים לזימון. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ז' ס"ז]
ח בעל תשובה שאביו קראי, המיסב לאכול יחד עם אביו ואדם שלישי, אין לצרף את האבא הקראי לזימון, בין של עשרה בין של שלשה. אלא אם כן גם האב חזר בו מדרכו. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ז' ס"ח מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד כ]
ט המתארח בשבת אצל אביו המחלל שבת בפרהסיא, ואביו מקדש על היין בליל שבת, לכתחלה יקח עמו יין מבושל לבית הוריו, כדי שאביו יקדש על יין מבושל. [ויאמר לאביו שיכוין להוציאו ידי חובת קידוש, והוא יכוין לצאת]. וגם יין מפוסטר דינו כיין מבושל לענין זה. ואם אין שם יין מבושל, ועבר אביו החילוני וקידש על יין שאינו מבושל, יצאו ידי חובת קידוש. ולכתחלה הבן יתחמק מלטעום מהיין בתואנות שונות, אבל אם יש חשש שאם ימנע עצמו מלטעום מהיין הדבר יגרום למחלוקת ולהרחקתו של אביו מהתורה ושמירת המצוות, יכול לסמוך על הפוסקים המקילין וסוברים שמותר לטעום מיין שעבר ומזגו מחלל שבת בפרהסיא כזה הנוהג לקדש ולהתפלל מידי פעם. [ואם האבא מקדש על יין שיש בו כעשרים אחוז יין, והרוב מים, אף על פי כן הבנים יוצאים ידי חובת קידוש]. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ז ס"ט]
י בן שהוריו אינם שומרים תורה ומצוות, וניסה בדרכי נועם לשדלם לברך על מאכל או משקה שמגיש לפניהם, ולא עלה הדבר בידו, רשאי להגיש להוריו דברי מאכל או משקה כפי מה שמבקשים ממנו, ואין לו לחוש על מה שמסייע בידם לאכול בלא ברכה תחלה וסוף, שיש לתלות שעל ידי התנהגותו עמם בדרך ארץ ובנימוס המקובל, אולי תתקרב דעתם ובמשך הזמן יתקרבו לדת ולמצוות. ואם אוכל עמהם אם אפשר יאמר להם שיכוונו לברכתו ויצאו ידי חובה מדין שומע כעונה, הן בברכה ראשונה והן בברכה אחרונה. [שם ס"י]
יא בן שחזר בתשובה המתגורר אצל הוריו שאינם דתיים, ויש להם בבית חמץ בפסח, אם יכול הבן לרכז את החמץ מערב פסח במקום מסויים, ולעשות לו מחיצה, או להניח החמץ בארון סגור, עדיף טפי, כי אין לשהות בבית שיש בו חמץ בלא מחיצה, שמא ישכח ויאכל מהחמץ. ויש אומרים שיכול למכור את החמץ שלהם אף בלא הסכמתם, משום דזכין לאדם שלא בפניו. ויש חולקים. וטוב להודיע להם שמוכר החמץ לטובתם. [שם סי"א].
יב אב המצוה את בנו שיקנה לו עיתון חילוני, אף באופן שהאב יכול להשיג עיתון זה בלאו הכי מעצמו, על הבן להתחמק מזה באמתלאות שונות ואין לו לשמוע לאביו ולסייע בידו לקנות עיתון חילוני. וגם אם אביו חילוני המחלל שבת בפרהסיא, ובלאו הכי קורא עיתונים חילוניים, אין להקל לסייע בידיו בכל איסור שהוא. והדבר ידוע שכל גדולי התורה אסרו באיסור גמור לקרוא בעיתונים חילוניים, שיש שם מאמרי אפיקורסות וזלזול בחכמים ובלומדי התורה, ושאני מינות דמשכי, וגם תמונות של פריצות נוראה, ובפרט כשיש בדבר חילול ה' אם יראו את הבן שהוא ירא שמים, או בן תורה, שקונה עיתון חילוני. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ז סעיף יב מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד מא]
יג אם האבא מבקש מבנו דבר מאכל או משקה, והבן יודע שאביו לא מברך ברכת הנהנין, אפילו הכי מותר לו להגיש לפני אביו את דבר המאכל. ויש אומרים שאם האבא מבקש מבנו שיגיש לו דברי מאכל האסורים באכילה, אין לבן לסייע לו בזה, אף שהאב יכול לקחת הדבר הזה בלא סיוע הבן, אפילו הכי אין לבן לסייע ביד אביו. דחשיב כמצוה אותו אביו לעבור על דברי תורה. ויש חולקים ואומרים דליכא איסור מסייע בכהאי גוונא, ובפרט אם האב הוא מומר לעבירות. והעיקר לדינא כסברא ראשונה. [ילקו"י שם כרך ב' עמ' מו]
יד אם האב מצוה את בנו להגיש לו משקה משכר, אם יש חשש שאביו ישתכר ויתבזה, או יתבטל מקיום מצוות, נראה שעל הבן לסרב לבקשת אביו, ויעשה כן בדרך ארץ. [שהרי אין זה מן הראוי לשתות לשוכרה, ולהביא עצמו לידי פטור מהמצוות, ואף יכול לבוא לידי חטא. וגם הוא בכלל כבוד הבריות]. ואפילו ביום פורים הזהירו הפוסקים משכרות לגמרי, שלא אמרו שצריך לשתות כל כך לשכרה עד שיתבזה, אלא שישתה באופן שיהיה שמח ומבושם הרבה. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ז' סעיף יד מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד מז]
טו אם היה אביו חולה ואומר לו שישקהו או יאכילו דבר שמזיקו, אם הדבר יכול לגרום לסיבוכים ויתכן שיבא אחר כך לידי סכנה, בודאי שאין לו לשמוע לאביו. ואם אין בדבר שום סכנה, יש אומרים דבזה ישמע לאביו, ויש חולקים ואומרים שבכל דבר המזיקו אין לשמוע לאביו, גם כשאין בדבר סכנה, ועליו לשכנעו להמנע מהדבר. [כיבוד או"א פ"ז סעיף טו]
טז אב המבקש מבנו שיתן לו סיגריה על מנת לעשן, או שילך לחנות לקנות לו סיגריות, אם יכול להתחמק מליתן לו בתואנות שונות, ראוי שיעשה כן, אך אם אי אפשר לו להתחמק, יתן לו סיגריה, או שיקנה לו סיגריות. ומכל מקום אם יכול טוב שישכנע את אביו בדרכי נועם בענין זה, ויגיש בפניו מימצאים רשמיים המבהירים שהדבר מזיק מאד. [ואם הרופא קבע באופן מיוחד שהעישון מסוכן לאב זה, באופן כזה אין מצות כיבוד אב]. [שם פ"ז סט"ז]
יז אב הדורש מבנו שלא יעשן, אף שאין בזה מצות כיבוד אב ואם, אחר שאין הדבר לצורכו של אביו, מכל מקום ראוי לבן לשמוע לאביו, כי בלאו הכי ראוי מאד להמנע מעישון כלל. וכל שכן שאין לבן להרגיל עצמו בעישון. ובכל אופן אין לבן לעשן בפני אביו, כדי שלא לצערו. ואף שלא בפני אביו ראוי לו להמנע מלעשן אם הדבר יכול להגיע לידיעתו של אביו ויגרום לו צער. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ז' סעיף יז מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד נט]
יח אם נזדמן לאדם לכבד את אביו ואמו ועל ידי כך יצטרך לעבור עבירה, אפילו איסור דרבנן, אין לו לעשות העבירה כדי לקיים מצות כיבוד אב ואם. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ז סעיף יח]
יט מי שנטרפה דעת אביו או אמו, ישתדל לנהוג עמהם כפי דעתם, עד שה' ירחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר, ילך לו ויניחם, ויצוה לאחרים לנהגם כראוי. [ילקו"י כיבוד או"א פרק ז' סעיף יט מהדורת תשס"א כרך ב' עמוד ס]
כ אם נטרפה דעת אמו ומפריעה בצורה חריפה את סדר ושלום הבית, אסור לבן לקשרה בחבל אל כסא כפי פקודת הרופא, כדי שלא תשתולל, אלא עליו למסרה ולסדרה בידי אחרים שינהגו עמה על דרך זו, כפי ההכרח וכפי ציווי הרופא. אולם אם אמו רוצה לפגוע בעצמה, מותר לו למנוע זאת בכל דרך. [ילקו"י כיבוד או"א פ"ז ס"כ מהדורת תשס"א כרך ב' עמ' סב]
א נאמר בתורה את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. והיינו – שאסור להרביע שני מיני בהמות, או חיות, או עופות, ואסור להרביע בהמה בחיה, ולא חיה בבהמה. ולא עוף בבהמה וחיה, [ואפילו במיני חיה שבים]. וכן שני מיני בהמה או חיה הדומין זה לזה וגדלים זה עם זה ומתעברים זה מזה, הואיל והם שני מינים אסורים משום כלאים. והאיסור הוא גם בבהמה וחיה של אחרים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"א]
ב האיסור להרביע בהמה כלאים הוא אפילו בבהמה טהורה עם בהמה טהורה מסוג אחר. ויש אומרים שלוקה על זה. ויש אומרים דבזה איסורו מדרבנן. והעיקר נראה כסברא ראשונה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ב]
ג בן פקועה דינו כחי לענין איסור כלאים, ולענין לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. שרק לענין שחיטה ניתר הוא בשחיטת אמו. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ג]
ד מותר להכניס שני מיני בהמה או חיה לדיר אחד. ואם ראה אותם רובעים זה את זה, אינו צריך להפרישם. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ד]
ה פרה שנרבעה מותר לשוחטה, כיון שבזמנינו אין סנהדרין ואין דנין דין מיתה. [שם רצז ס"ה]
ו מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים, הנולד מהם מותר בהנאה, ואם היו שניהם ממין טהורה מותר באכילה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ו]
ז אסור לישראל ליתן את בהמתו לגוי ולומר לו שירביענה, דאמירה לגוי שבות גם בשאר איסורי תורה. [מלבד באיסור כלאי זרעים, וכאשר ביארנו לעיל]. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ז]
ח עכו"ם המרביע כלאים את בהמתו של ישראל, בלא ציווי ישראל, אם הישראל עומד ורואה הוי כאילו אומר לו לעשות. אבל אם אין הישראל עושה שום רמז וגילוי דעת שמרוצה מזה, מותר. ואם יש לנכרי שותפות בבהמה, אף אם הישראל עומד ורואה מותר, דבהמתך כתיב. ובלבד שלא יאמר לו שיעשה כן. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ח]
ט אם עבר על הדין ונתן בהמתו לגוי להרביעה, יש אומרים שקונסין אותו שלא למוכרה. ולדינא אין לקונסו שלא למוכרה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ט]
י כלב שמגדלים בני הכפרים שהוא קטן ודומה לשועל, אסור להרביעו עם שועל, וכן כלב עם זאב, ועזים עם צבאים, יעלים עם רחלים, סוס עם פרד, פרד עם חמור, חמור עם ערוד, כל אלה הרי הם כלאים זה עם זה, אף על פי שהם דומים זה לזה, וגדלים זה עם זה, הואיל ושני מינים הם אסורים משום כלאים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"י]
יא בדבר מה שהמציאו לאחרונה, הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ועל ידי זה משנים את תכונותיה של השניה, אין בזה איסור כלאים, ומותר לעשות כן גם מבעל חי אחד לסוג אחר של בעל חי. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף יא]
יב מותר מן הדין להושיב תרנגולת על ביצי זכר של אווז, או להיפך, ואין בזה איסור כלאים. ויש אומרים שיש בזה איסור על כל פנים משום צער בעלי חיים. ויש חולקים. והמנהג להתיר כמו שכתב מרן החיד"א. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף יב]
יג יש אומרים שמותר לרכב על פרד או פרדה, אף על פי שהם באים מסוס ואתון, ואין בזה איסור משום כלאי בהמה. ויש חולקים ואוסרים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף יג]
יד אסור לאדם לסרס את בהמתו, או בהמת אחרים, בין בבהמה טהורה בין בטמאה. והדין כן גם באדם חיה ועוף, בין בארץ בין בחוץ לארץ. וכן אסור להשקות כוס של עקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסם. והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור אבל אסור. אבל אשה מותרת לשתות כוס של עקרין כדי שלא תלד.[שם סי' רצז סע' יד]
טו אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו, ואם לקחה הוא מעצמו וסירסה, מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר. ואפילו לבנו הגדול מותר למוכרה, אבל לבנו הקטן אינו מוכרה ואינו נותנה לו. ויש אומרים דבנו גדול שאמרו היינו שאינו סמוך על שלחנו, ובנו קטן היינו סמוך על שולחנו. ויש אומרים דגדול הוי גדול ממש, וקטן קטן ממש. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף טו]
טז נכרי הקונה תרנגלים זכרים מישראל כדי לסרסן, מותר לישראל למכור לו בסתם, אף על פי שיודע שאינו קונה אותם אלא כדי לסרסן. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף טז