חודש: אפריל 2014

סימן תקצא – סדר תפלת מוסף בראש השנה

 

א במוסף של ראש השנה, בין ביום הראשון ובין ביום השני של ראש השנה, ואפילו אם חל בימי החול, צריך לומר את "מוספי" יום הזכרון, כדי לכלול הקרבנות והשעיר של ראש חודש שהיה קרב בראש השנה, כדאיתא בתוספתא (ריש פ"ק דשבועות). [וכן מבואר בתוספות ר"ה ח: ד"ה שהחדש]. ואם טעה ואמר "מוסף" יצא. ודוקא אם חתם, אבל כל שלא חתם חוזר ומתקן ואומר מוספי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נו. ובחזון עובדיה ימים נוראים עמוד קעד].

 

ב ברכות תפלת המוספין של ר"ה, מלכיות, זכרונות, ושופרות, מעכבות זו את זו, שאם אינו יכול לומר את כולן, אינו רשאי לומר מה שיודע מהן, אלא לא יאמר כלום. ובגמרא ראש השנה (לד:) אמרו: "אמר הקב"ה, בני, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות, כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר".

 

ג צריך לומר במוסף "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור" ויש נוהגים לומר לזרע יעקב, אך האומר כן הוי בכלל משנה ממטבע ברכות. [ילקו"י מועדים עמו' נו. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' קעו].

 

ד אם חל ראש השנה בשבת, ושכח להזכיר שבת בכלל, ואמר "את מוסף יום הזכרון הזה", ונזכר אחר שחתם "מקדש השבת וישראל ויום הזכרון", יצא בדיעבד. ובשבת יחתום שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ולא יאמר "היום". [ילקוט יוסף מועדים עמ' נו].

 

ה המנהג הפשוט בכל בני ספרד, בכל אתר ואתר, שלא להזכיר כלל במוסף של ראש השנה פסוקי הקרבנות, הן של ראש חודש, הן של ראש השנה, וגם שלא לומר מלבד עולת החודש וכו'. [כן כתב רבינו ירוחם (דף מז), וכתב, שאין לנו לשנות ממנהג אבותינו. וע' בב"י סי' תקצא].

 

ו מנהגינו להשלים פסוקי שופרות בפסוק "וביום שמחתכם" אף על פי שלא מזכיר בו שופר אלא חצוצרות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נז].

 

ז נשים יכולות להתפלל מוסף של ראש השנה, היות ויש בו הרבה פסוקים של רחמים ותחנונים. ויש אומרים שאף חייבות להתפלל מוסף. ובשאר שבתות השנה נשים פטורות מתפלת מוסף, ומכל מקום אם מתפללות מוסף אין למחות בידן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נז. ילקוט יוסף תפלה כרך א' סימן קז. וילקוט יוסף חלק א' מהדורת תשמ"ה עמוד קפז. יביע אומר ח"ב סימן ד' אות ד'].

 

ח כשאומר השליח צבור קדיש תתקבל שאחרי תפלת מוסף, קודם תענו ותעתרו, התוקע צריך לתקוע עשרה קולות, תשר"ת תש"ת תר"ת, כדי להשלים מאה תקיעות, שהם: שלשים קולות דמיושב, שלשים קולות בתפלת הלחש של מוסף, ושלשים קולות בתפלת חזרת הש"צ, ועשרה קולות שבקדיש תתקבל, בסך הכל מאה קולות. [ילקו"י מועדים עמוד נז].

 

ט אין להפסיק בשיחה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, כי עיקר המצוה לדעת הרבה פוסקים היא בתקיעות דמעומד, והברכה מכוונת אליהם. ודבר זה שוה בין לתוקע בין לצבור השומעים. ואם עבר ושח אינו חוזר ומברך. ומכל מקום מותר לדבר לצורך עניני התפלה והתקיעות, תיכף לאחר תקיעות דמיושב. ולכן מותר לתוקע ולקהל לומר פיוט"ה' שמעתי שמעך יראתי", בין תפלת לחש לחזרה של תפלת המוספין. אך יש שנמנעין לאומרו מפני טורח צבור. ומיהו לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, מותר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נז]. 

סימן תקצ – סדר התקיעות והלכותיהם

 

א מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם. וכמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע תקיעות. תקיעה תרועה ותקיעה, ג' פעמים, ובסך הכל הם תשע תקיעות. לפי שנאמר תרועה בראש השנה וביובל שלש פעמים, יום "תרועה" יהיה לכם, זכרון "תרועה" מקרא קודש, והעברת שופר "תרועה" בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן. תקיעה תרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעים היאך היא, אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין, והם קולות קצרים ביותר דהיינו תרועה. או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, והם קולות כבדים, דהיינו שברים. או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה. שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מיילל, לכך אנו עושים הכל. היללה היא שאנו קוראים תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראים אותה שלשה שברים. נמצא סדר התקיעות כך הוא, מברך ותוקע תקיעה ולאחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, [תשר"ת]. וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה [תש"ת], וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה [תר"ת], וחוזר כסדר הזה שלש פעמים. נמצא מנין התקיעות שלשים קול כדי להסתלק מן הספק. [ורמז לדבר, יום תרועה "יהיה" לכם. יהיה בגימטריא שלשים]. [ילקו"י מועדים. חזו"ע ימים נוראים עמ' קלב]

 

ב יתפללו הצבור בלחש תפלת המוספין תשע ברכות, מלכיות, זכרונות, ושופרות, וגם השליח צבור יתפלל עמהם בלחש. ומנהגינו לתקוע גם בתפלת הלחש של מוסף, ואמרו חז"ל, מפני מה תוקעים ומריעים כשהם יושבים וחוזרים ותוקעים כשהם עומדים, כדי לערבב השטן. ופירש רש"י, לערבב השטן שלא ישטין על ישראל שכאשר ישמע שישראל מחבבים המצות מסתתמים דבריו. וכתבו הראשונים על פי הירושלמי, שיש לתקוע שלשים קול מיושב, ואחר כך שלשים קול בתפלת לחש של מוסף, תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות. וחוזר התוקע כסדר הזה בחזרה שלשים קול, ובקדיש תתקבל שאחר התפלה עשרה קולות, ובסך הכל הם מאה קולות. וכן מנהגינו. ואף על פי שדעת מרן השלחן ערוך שאין לתקוע בתפלת הלחש של מוסף, מנהגינו בזה כדברי החולקים. ומכל מקום הנוהגים שלא לתקוע בתפלת מוסף בלחש, אלא רק בחזרת השליח צבור, ומשלימים מאה קולות לאחר התפלה, יש להם על מה שיסמוכו. ולכן אין רשות לבטל מנהגם. ורק אם כל הקהל יביעו רצונם בלב שלם לשנות ממנהגם, ולהתחיל לתקוע גם בלחש שלשים קול, וכדברי האר"י והמקובלים, שפיר דמי לעשות כן ותבוא עליהם ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נג. שו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן עה. ושו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן ז'. וחלק ו' סימן לז].

 

ג מי שמתפלל בלחש ולא הספיק להגיע לסוף הברכה, ומרגיש שהתוקע מתכוין לתקוע, יפסיק עד שיגמור התקיעות, ואחר כך ימשיך. ומי שממהר בתפלתו ימתין בסיום הברכה עד שישמע התקיעות.[ילקוט יוסף על המועדים עמוד נג].

 

ד צריך להזהיר את הקהל שיעמדו בתקיעות של החזרה, כמבואר לעיל, אבל בתקיעות שאחר התפלה אין צריך לעמוד. וכן אם טעה בהן אין מחזירין אותו. [ילקו"י מועדים עמוד נג].

 

ה המנהג בארץ ישראל בתקיעות דמעומד, לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות וכן לשופרות. ואף שמרן הש"ע (סי' תקצב ס"א) כתב שנוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת ג' פעמים, ולזכרונות תש"ת ג' פעמים, ולשופרות תר"ת ג' פעמים. (וכן מנהגם של בני בבל), כבר נשתנה המנהג למעליותא. ואין לשנות. [ילקו"י מועדים עמוד נד. יבי"א ח"א סי' לו אות יז].

 

ו יחיד שלא תקע, ורוצה שיתקעו לו בשעה שמתפלל מוסף בלחש, על ידי שירמז לתוקע לתקוע, לא יפסיק, וכל שכן שאינו רשאי לתקוע בעצמו באמצע התפלה. ודי לו ששומע לפני התפלה או לאחריה, שלשים קולות, כי לא תקנו לשמוע תקיעות בתפלת מוסף אלא בצבור. ונכון שיתקעו ליחיד לפני שיתפלל תפלת מוסף. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נד].

 

ז שיעור תרועה תשעה טרומיטין, דהיינו תשעה כוחות כל שהוא, שיעור שברים, כל שבר לא פחות משלשה טרומיטין, ואין להאריך בשבר כדי תשעה טרומיטין ומעלה שיצא מכלל שבר והגיע לכלל תקיעה. ושיעור תקיעה של תשר"ת שמונה עשר טרומיטין, כשיעור השברים ותרועה ביחד. אבל תקיעה של תש"ת או תר"ת דיה בתשעה טרומיטין. ואם האריך בתקיעה או בתרועה יותר מהשיעור הנ"ל, אין בכך כלום. וכן אם עשה עוד שברים נוספים נוסף על שלשה השברים, יצא. ובלבד שלא יעשה בסדר תש"ת שבר קטן [פחות משלשה טרומיטין] בסוף השברים, כמו שמצוי אצל איזה תוקעים, שהוא הפסק בין השברים לפשוטה שלאחריה. וכן בסוף התרועה יש להזהר שלא להאריך באחרונה עד שיעור שבר לסימן שכלתה התרועה, כמו שעושים איזה תוקעים, שגם זה נחשב להפסק בין התרועה לפשוטה שלאחריה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נה].

 

ח יש נזהרים בתקיעה לעשות קול פשוט ללא כל תנועה מסיימת בסוף התקיעה, אבל מנהגינו פשוט שלא לחוש לזה, שכיון שהכל קול אחד בלי שום הפסק, הרי היא חשובה פשוטה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נה].

 

ט שלשת השברים צריך לעשותן בנשימה אחת ואין לנשום בינתים, וכן הוא הדין בתרועה. ואף בדיעבד אם נשם בינתים לא יצא. אבל שלשת השברים והתרועה של סדר תשר"ת, יש אומרים שאין צריך לעשותם יחד בנשימה אחת, ויש חולקים וסוברים שצריך לעשותם בנשימה אחת. וירא שמים יוצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה אותם בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד בב' נשימות. ומכל מקום אם היה התוקע קצר נשימה ועשאן כולן בב' נשימות יצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נה]. 

סימן יג – דין ציצית בשבת

 

א ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שכל זמן שאין בה כל הארבע ציציות אינה מצוייצת כהלכתה, והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת. ולכרמלית אסור מדרבנן. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד רכט. ובמהדורת תשס"ו עמוד קסב. ושאר"י ח"א עמוד רט].

 

ב אם הטלית מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה לרשות הרבים, בין טלית קטן בין טלית גדול, אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת, ואפילו בטלית של שאר מינין [לא של צמר ופשתים], כגון טלית משי, שחיובן רק מדרבנן. [ילקו"י ציצית, עמוד רמד. ושאר"י ח"א עמוד רטז].

 

ג מותר לצאת גם בליל שבת בטלית מצוייצת כהלכתה, כדרך לבושו, אף לרשות הרבים גמורה. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדו' תשס"ד עמו' רמה. ובמהדו' תשס"ו עמ' קעד. ושאר"י ח"א עמ' ריז].

 

ד טלית שהחוטים בה לא נבדקו, אפילו הכי מותר לצאת בה בשבת לרשות הרבים, ואין חוששין שמא נקרעו החוטין, ואין צריך לבדוק הציציות קודם שיוצא לרשות הרבים, דמוקמינן אחזקתייהו.[ילקו"י על הל' ציצית, מהדו' תשס"ד עמו' רמה. ובמהדו' תשס"ו עמ' קעד].

 

ה מותר לצאת בשבת לרשות הרבים בטלית קטן שאין בה כשיעור, אף אם אין שם עירוב. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד רמז. ובמהדו' תשס"ו עמ' קעה. ושאר"י ח"א עמוד ריח].

 

ו מותר לצאת בשבת בטלית שאולה לרשות הרבים. והמחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה. [ילקו"י ספר על הל' ציצית, עמוד רמח. ובמהדו' תשס"ו עמ' קעו. ושאר"י ח"א עמוד ריט].

 

ז מותר להתעטף בטלית גדול וללבוש עליו מעיל חורף, ולצאת כך לרשות הרבים גם במקומות שאין בהם עירוב. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד רמט. ושאר"י ח"א עמוד ריט].

 

ח מי שאין לו ציצית בשבת, אסור להטיל ציציות בטלית של ד' כנפות בשבת, משום דקשר עליון מדאורייתא, ועובר על איסור קושר. [ילקו"י ציצית עמוד רמט. ושאר"י ח"א עמ' רכ].

 

ט מותר לקפל את הטלית בשבת שלא כסדר קיפולו הראשון, אפילו אם אינו חוזר להתעטף בציצית בו ביום. והנוהגים לקפלו כסדר קיפולו הראשון, אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. [ילקו"י ציצית עמו' רנב. ושאר"י ח"א עמו' רכ, וילקו"י שבת ב' עמ' עט]. 

סימן יב – דברים הפוסלים בציצית

 

א אם נקרעו כל חוטי הציצית ונשתייר בהם כדי עניבת כל החוטים הפסוקים ביחד, כשר. ואם לא נשאר כדי עניבה פסול. ובודקים מן הענף. כלומר החוטים המפורדים. ולפי מנהגינו בעת שנותנים את הציצית על כנף הבגד, נותנים סימן בד' ראשי חוטים בענין שלעולם הד' הראשים הם מצד אחד של הקשר, והד' ראשים מצד האחר, לפיכך אם נקרעו חוטי הציצית מצד אחד, אפילו נקרעו כל ארבעת החוטים שמצד אחד, ולא נשאר בהם שיעור כדי עניבה, אפילו הכי הטלית כשרה, לפי שנשארו כל ד' הראשים השניים שיש בהם יותר מכדי עניבה. ואפילו לא נשאר בהם אלא כדי עניבת שמונה החוטים ביחד כשר. ואם נפסק החוט מעיקרו, דהיינו במקום שהציציות מחוברים לטלית בכנף, הטלית פסולה. ואסור לקשרו ולכרכו, שכל שנקרע החוט מעיקרו, דהיינו בראש המחובר לטלית פסול. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד רכו. ובמהדו' תשס"ו עמוד קס. ושאר"י ח"א עמוד רז].

 

ב אם נפסקו ב' חוטים משני צדדים הציצית פסולה, דחיישינן שמא חוט אחד הם. ואם אין לו אפשרות להשיג ציציות אחרות, בשעת הדחק יכול להקל אם נשאר מן הגדיל כדי עניבה. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדו' תשס"ד עמ' רכח. ובמהדו' תשס"ו עמ' קסא. ושאר"י ח"א עמ' רח].

 

ג היכא דאפשר טוב ונכון לחוש ולהחליף את הציציות שנקרעו, אף אם הן כשרות לפי ההלכה, דודאי מנין החוטים יש בו ענין וסוד נשגב. [ילקו"י ציצית עמו' רכח. ושאר"י ח"א עמו' רח]. 

סימן תקפד – סדר קריאת התורה

 

א אין אומרים הלל בראש השנה, ויום הכפורים. לפי שהם ימים נוראים, ויראה ופחד ונועדו לתשובה, ולא ימי שמחה יתרה. אבל אין צריך לדלג ההלל כשקורא פרקים אלה בדרך קריאתו בתהלים. [ילקו"י מועדים עמו' לה. חזו"ע ימים נוראים עמ' קח. ע"פ הרמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ו.]

 

ב יש להזהר בעת מכירת המצוות, פתיחת ההיכל, הקמת ספר תורה, והעליות, שלא ישיח שיחה בטלה. וטוב שיעיין באיזה ספר בשעת המכירות. ומן הראוי שהגבאים האחראים, לא יאריכו להכביד על הצבור במכירת המצוות בזמן ממושך ביום הקדוש הזה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כח].

 

ג מותר למכור העליות בשבת וחג, ואין בזה משום איסור מקח וממכר, וכן מותר לערוך מגביות בימים הנוראים, ובשאר שבתות, לטובת מוסדות תורה וישיבות קדושות, שהכל לצורך מצוה הם.[ילקוט יוסף על המועדים עמוד כח. יחוה דעת חלק ב' סימן מא].

 

ד בעת פתיחת ההיכל יש שנהגו לומר י"ג מדות בטעמי המקרא ג' פעמים, ויש מפקפקים על זה שאין לומר י"ג מדות ביו"ט. ושב ואל תעשה עדיף. אבל ביום הכפורים אומרים בפתיחת ההיכל שלש עשרה מדות שלש פעמים. [ילקו"י מועדים עמ' כט. חזו"ע ימים נוראים עמ' קט].

 

ה ביום הראשון של ראש השנה קוראים בתורה בפרשת וירא, וה' פקד את שרה, (עד ויהי אחר הדברים האלה). ומפטירין בפרשת פינחס, ובחדש השביעי באחד לחדש, וההפטרה בשמואל א, ויהי איש אחד מן הרמתים, בענין פקידתה של חנה, עד וירם קרן משיחו. כי שתיהן שרה וחנה נפקדו בראש השנה. כדאיתא בראש השנה (י:). ובשעת פתיחת ההיכל יאמרו יהי ה' אלהינו עמנו, ובשבת מתחילים אתה הראת לדעת, וכן יאמרו בריך שמיה, וי"ב פעמים לעולם ה' דברך נצב בשמים, עם יהי רצון שמיוחד לר"ה. [יבי"א ח"ה סי' ו אות ב-ד].

 

ו ביום השני של ראש השנה קוראים בתורה בפרשת וירא, ענין עקדת יצחק. והמפטיר קורא בפרשת פינחס, ובחודש השביעי באחד לחודש. ומפטיר בירמיה (לא, א) מצא חן במדבר, עד הבן יקיר לי אפרים.

 

ז חובת היום בכל יום טוב חמשה גברי הקוראים בתורה, ואם חל בשבת שבעה גברי, ומותר להוסיף ביום טוב כמה עולים נוספים. אך לא ירבו יותר מדאי משום טורח צבור. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קי].

 

ח נכון מאד שכל אדם ירא ה' ישתדל שתהיה לו עליה לספר תורה באחד מן הימים הנוראים, ואף במקומות שנוהגים למכור המצות, יקנה בדמים יקרים עליה לס"ת. ובפרט בבתי הכנסת שנוהגים להעביר מרבית כספי התרומות לישיבות קדושות, שעליהם נאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קיא]

 

ט נוהגים שהשליח צבור והתוקע עולים לספר תורה בימים הנוראים, ואף על פי שאין חובה בזה, מכיון שמקבלים שכר על כך, מכל מקום מהיות טוב שיעלו לספר תורה בכלל העולים הנוספים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כט, חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קיא]

 

י אסור לסעוד סעודת קבע של אכילת פת יותר מכביצה [כ-50 גרם], לפני תקיעת שופר, ולפני תפלת מוסף, אבל טעימה, כגון טעימה של פירות, מותרת ללא כל הגבלה של שיעור. וכן אכילת פת [אפילו בנטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון], פחות מכביצה. וגם השליח צבור והתוקע רשאים לנהוג כן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד נב].

 

יא תוקע שמוכרח לאכול לפני שיתקע בשופר, יש מי שכתב שחייב לקדש על הכוס לפני שיאכל. ויש אומרים שלא חלה חובת קידוש אלא לאחר תפלת מוסף, ולמעשה עדיף שיקדש על היין קודם שיאכל, ויטעם כמלא לוגמיו בלבד, ויחזור ויקדש על היין אחר תפלת מוסף, לפני שיסעוד בביתו. ומה שיש נוהגים שכל הצבור מקדשים ואוכלים לפני תקיעות שופר. אין מנהג זה עולה יפה, ומנהג הספרדים שלא טועמים כלל, קודם התקיעות, עד סיום כל התפלה כולה. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קיא].

 

יב אחר קריאת התורה אומר המפטיר קדיש, ואם שכח המפטיר לומר קדיש אחר קריאת התורה, והתחיל בברכות ההפטרה, ובשמעו שהקהל גוערים בו לומר קדיש, התבלבל ואמר קדיש בין ברכות ההפטרה להפטרה, יש אומרים שצריך לחזור ולברך שוב את ברכות ההפטרה. ויש אומרים שכל שהפסיק בדברים שבקדושה בדיעבד אינו הפסק. [ילקו"י מועדים עמ' כט. ולא דמי למ"ש המאירי, הובא בילקו"י הלכות תפילין סי' כה הערה נח, דהתם בהפסק שבח. ועיין בשארית יוסף ח"ג, ע"פ יביע אומר ח"ח סי' כ'. אך עיין בהליכות עולם עמו' שמד דמבואר דבדיעבד לא הוי הפסק].

 

יג אחר ההפטרה אומרים הפיוט עת שערי רצון, להזכיר עקידתו של יצחק אבינו.

 

יד אם יש ברית מילה בראש השנה, מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר. ויש שנהגו שאם המוהל הוא התוקע, אינו מקנח את פיו אחר המילה, ובפה מלוכלך בדם המילה הלח, תוקע בשופר, לערב מצות מילה בשופר. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד לה]. 

סימן תקפג – סדר ליל ראש השנה – דברים שנוהגים לאכול בליל ר"ה

 

א מדליקין נר לכבוד יום טוב, ויקדימו לברך ואחר כך להדליק, ואפילו חל ראש השנה בשבת, יקדימו הברכה ואחר כך ההדלקה, שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. וברכת ההדלקה בראש השנה היא "להדליק נר של יום טוב" ואין להזכיר יום הזכרון. ומכל מקום הנוהגות לברך בנוסח "להדליק נר של יום טוב הזכרון", אין לחוש להפסק, ולא הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים, אבל לכתחילה אין לאומרו, שאין לו יסוד ושורש. [חזו"ע שם עמ' סב].

 

ב יש נשים שנהגו לברך גם שהחיינו בשעת ההדלקה, אבל הנכון הוא שלא לברך שהחיינו בעת ההדלקה, אלא יכוונו לצאת ידי חובה בברכת שהחיינו כששומעות ברכת שהחיינו בשעת הקידוש.[שו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' לד), ובחזון עובדיה פסח (הלכות ערב פסח שחל בשבת סע' טז).].

 

ג מה שנהגו לומר בקידוש שחרית של ראש השנה פסוק "וביום שמחתכם" וכו', אין צריך להקפיד לאמרו בטעמי המקרא, ואין לחוש בזה משום הזכרת ראש חודש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כט].

 

ד מנהג ישראל לאכול בשתי הלילות של ראש השנה מיני פירות וירקות שיש בהם רמז לסימן טוב לכל ימות השנה, משום דסימנא מילתא היא. וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יב. וכריתות ו.), ומביאים רוביא[הלשון ערבי לוביא], וקרא [דלעת], כרתי, סילקא [תרד], ותמרים. והוסיפו עליהם מנהגים לאכול רימונים, ותפוח מרוקח בדבש, וראש כבש. [ילקו"י מועדים עמוד כט, הליכות עולם ח"ב עמוד רכז. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד צג].

 

ה נכון לנהוג לברך על פירות אלה לאחר נטילת ידים וברכת המוציא, ואכילת כזית פת, או לאחר ברכת המזון, כדי שלא יכנס בספק על ברכה אחרונה שלהם. וכשאוכלים בתוך הסעודה אין לברך האדמה על שום תבשיל של לוביא או קרא ושאר מיני ירקות מבושלים, אפילו אוכלם בלי פת. שהרי דרך ללפת את הפת בתבשילי ירקות. ואם נוהגים בזה קודם נטילת ידים, לאחר הקידוש מיד, יברך בורא פרי האדמה על הקרא והלוביא, ובברכתו פטר כל ברכות האדמה שלפניו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ל. שו"ת יחוה דעת חלק א' סי' פב. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד צג, וצז].

 

ו מכיון שבכלל הדברים שאוכלים לאכול בליל ראש השנה ישנם גם תמרים, שהם המובחרים שבשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם קודמים לברכה לרימונים ולשאר הפירות, לכן להם משפט הבכורה, ויקח תמרה, ויברך עליה בורא פרי העץ, ויאכלנה. ואם התמרים הם פרי חדש אצלו, יברך גם ברכת שהחיינו, ואחר כך יקח תמרה אחרת ויאמר: יהי רצון מלפניך וכו' שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו. ויאכל מהתמר.

 

ז בברכת בורא פרי העץ על התמרה יכוין לפטור כל פרי העץ שעל השלחן שיאכל אחר כך. וכשיאכל אחר כך מהרמונים והתפוח, יאמר עליהם רק נוסח היהי רצון. וכן בברכת שהחיינו שבירך על התמרים פטר כל מיני פירות חדשים שלפניו מברכת שהחיינו. ולכן לא יניח לפניו בעת הקידוש את הפירות החדשים, ואם הם לפניו יתכוין בפירוש שלא לפוטרם, וגם יעשה מעשה ויכסם במפה, ובזה יוכל לברך עליהם שהחיינו. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד צג]

 

ח יש נוהגים לומר תחלה היהי רצון ואחר כך ברכת הנהנין על הפרי וטועמים. אבל מנהגינו כנזכר, לברך תחלה ברכת הנהנין ורק לאחר הטעימה אומרים את היהי רצון. [שם]

 

ט רשאי כל אחד ואחד מבני הבית לברך בעצמו ברכת פרי העץ וברכת שהחיינו, ואינו חייב לצאת ידי חובה דוקא בברכתו של בעל הבית, ואפילו לאחר ששמע הברכה מבעל הבית, וענה אחריו אמן, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ומיהו יכולים כל בני הבית לשמוע הברכה והיהי רצון מגדול הבית ולצאת ידי חובתם.[ילקו"י מועדים שם. חזו"ע שם עמו' צח].

 

י השומע מחברו שאומר יהי רצון נכון שיענה אחריו אמן. [ילקו"י מועדים עמוד ל. חזון עובדיה על פסח מהדו"ק עמוד רפח].

 

יא כשאוכל מהרמונים אומר: "יהי רצון וכו' שנהיה מלאים מצות כרמון". ועל התפוח בדבש אומר: "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ועל הרוביא אומר: יהי רצון שירבו זכיותינו, ויש מוסיפים "ותלבבנו". וכשאוכל קרא אומר: יהי רצון שיקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו. וכשלוקח הכרתי בידו יאמר: יהי רצון שיכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו. ואין צריך לאוכלו, כי אין רגילים לאכול דברים חריפים וחמוצים בר"ה. [ילקו"י שם. חזו"ע עמוד צז. והוא כרימון שמסיר הקליפה ויוצאים הגרעינים, כך ע"י התשובה חוזרים המצוות מהקליפות].

 

יב אחר כך יקח ראש כבש או ראש איל בידו ויאמר "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב וזה זכר לאילו של יצחק אבינו ע"ה בן אברהם אבינו עליו השלום". ואם לא מצא ראש כבש חלק בית יוסף, יקח ראש עוף, ויאמר: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב" [ולא יותר]. ויוכל להביא בשר כבש עמו, ויוסיף: וזה זכר לאילו של יצחק וכו'. [ילקו"י מועדים עמוד לא. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד צז-צט. וכ"כ בספר זכרי כהונה ח"ב מערכת ר' אות ב']

 

יג יש נמנעים מלאכול דג בראש השנה, משום שמצינו במקרא (נחמיה יג, טז) שכתוב בו דאג, והוי לשון דאגה. ואדרבה יש שנוהגים להקפיד להביא דגים בראש השנה על השלחן, ואומרים עליו, יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים. ובפרט כשחל בשבת. וכ"כ הרד"א.

 

יד יש נוהגים לאכול קישואים בליל ראש השנה. ואף אם בישלו אותם בקדרה חלבית [נקיה] מותר לאוכלם בסעודה בשרית, משום שהחלב נתן טעם בקדרה, והקדרה נתנה טעם בקישואים, ועדיין הוא היתר. [ילקו"י מועדים עמוד לא. ודלא כמ"ש במועד לכל חי סי' יב, יח].

 

טו יש שאין אוכלים ענבים בראש השנה, וטעמם על פי הסוד. ודוקא ענבים שחורים, אבל ענבים לבנים המנהג לאוכלן בראש השנה. ויש נוהגים לאכול ריאה בראש השנה. [ילקו"י מועדים עמ' לב. וכן נהג מהר"ח פלאג'י לאכול ריאה. ע' במועד לכל חי סי' יב אות כה, מלשון מאיר עינים]

 

טז אם חל ליל טבילת אשתו בליל ראש השנה, אסור לדחות את הטבילה לאחר ראש השנה, אלא ינהג בקדושה ובטהרה. והנוהג לטבול בערב ראש השנה, וחל ליל טבילת אשתו בליל ראש השנה, חייב לקיים עונתו, ויחזור ויטבול בשחרית, ואפילו במים חמים שהוחמו מאתמול. [ילקו"י מועדים עמוד לב, חזו"ע ימים נוראים עמוד סא. מועד לכל חי סי' יב אות כז]

 

יז יש נוהגים שלא לאכול מאכלים חריפים או חמוצים, אלא רק דברים מתוקים, לסימן טוב, שתהיה כל השנה טובה ומתוקה. [ספר תשובות רב נטרונאי גאון, עמ' שו].

 

יח יש נוהגים להביא בליל ראש השנה אתרוג על השלחן, ולומר לפני אכילתו יהי רצון שנהיה הדורים במצוות. ויש שמביאים אותו כשהוא מרוקח בדבש. והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו.[ודלא כמ"ש ע"ז בספר יפה ללב בקונטרס יושר לבב סי' רכה].

 

יט מנהג נכון לאכול בראש השנה דברים שמנים [בשר שמן], ודברים מתוקים וטעימים לחיך, וככתוב בנחמיה: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. [ילקו"י שם. חזו"ע ימים נוראים עמ' ק].

 

כ אין להביא עצמו לידי בכיה ממש בתפלותיו, וכמבואר לעיל, שיום טוב של ראש השנה יש בו מצות שמחת יום טוב. וישמח ויבטח בהשי"ת שברוב חסדו וחמלתו יכתבהו עם בני ביתו בספר החיים והשלום, וכמו שאמרו בירושלמי (פ"ק דר"ה) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, אלו ישראל שיודעים שהן נידונים בראש השנה, והם לובשים ומתעטפים לבנים ומגלחים שערם, ואוכלים ושותים ושמחים. ויודעים שהקב"ה עושה להם נסים, וכותב אותם בספר החיים והשלום.[ילקו"י מועדים עמ' לב. שו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סי' מד].

 

כא יתאמץ בכל כחו לשלוט ביצרו לבל יבוא לידי כעס והקפדה בתוך ביתו ביחוד בלילי ראש השנה ויומיהם. וטוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. ונכון ללמוד משניות מסכת ראש השנה בסעודת ראש השנה, כי דבר בעתו מה טוב. [ילקו"י מועדים עמ' לב].

 

כב ראש השנה שחל להיות בשבת, יש מתירים לקרוא פרקי משניות של מסכת ראש השנה לאור הנר, ולא חיישינן שמא יטה, שאימת יום הדין עליהם. ויש שנראה מדבריהם להחמיר. [וראה לעיל סימן רעה]. ומיהו בזמנינו שיש אור החשמל, אין איסור זה נוהג כלל בכל שבתות השנה, ומותר לקרות לאור הנר. ומיהו לאור החשמל אין איסור בקריאה לאור הנר בשבת. וגם במנורת חשמל שאפשר להגביר את מדת האור אין לגזור שמא יטה, ומותר ללמוד לאורם בשבת. ומכל מקום נכון שיכתוב מערב שבת על פיסת נייר "שבת" ויניחנו סמוך לכפתור החשמל. [ילקו"י מועדים עמו' לב, יביע אומר ח"א סי' טז. וח"ז סי' לז. יחוה דעת ח"ג סי' כ. חזו"ע ימים נוראים עמו' צב] 

סימן יא – דין חוטי הציצית

 

א חוטי הציציות צריכים טויה לשמה, כלומר, שיאמר בתחלת הטויה שהוא עושה כן לשם מצות ציצית. ואם לא היו טווין לשמן, פסולים. לפיכך ציציות משי הנעשים בארץ מחוטים גמורים שנטוו בחוץ לארץ על-ידי גוים [לצורך תעשיית וילונות וכיו"ב], וכאן בארץ שוזרים אותם לשם מצוה ציצית, ועושים אותם ציציות לטליתות משי, פסולים לציצית, הואיל ועיקר הטויה לא נעשית על ידי ישראל לשם מצות ציצית, ולכן המברך על ציציות משי כאלה הוא נכנס באיסור ברכה לבטלה. ואין לטלית משי תקנה אלא אם כן יסירו הציציות האלה של משי, ויתנו תחתיהן ציציות של צמר רחלים שפוטרים אף שלא במינם. וחובה קדושה מוטלת על הרבנות הראשית לפרסם הדברים הנ"ל, ולהסיר מכשול מקרב עמינו. אולם אם עומד ישראל כשר בשעת טויית המשי מעיקרו ואומר בפירוש "לשם מצות ציצית", יש להכשיר. וזריקה במשי כטוייה בצמר. [לפיכך אין להטיל ציצית משי אלא ממשי שזרקה ומשכה אותו ישראלית לשם ציצית. ומי שאין לו משי נמשך לשמו כאמור, אינו די במה שישזור חוטים הרבה יחד לשם ציצית, שטוייה לחוד ושזירה לחוד. והוא הדין לצמר גפן שצריך שתהיה משיכתו מן הגרעינים לשם מצות ציצית, וגם בו ראוי ליזהר לדעת מנין החוטים הגיעו]. [ילקו"י הל' ציצית, מהדו' תשס"ד עמ' ר. ובמהדורת תשס"ו עמוד קמב. ושאר"י ח"א עמו' קצה].

 

ב לכתחלה צריך להזהר לומר בפיו קודם תליית חוטי הציצית "הריני מטיל ציציות אלו לשם מצות ציצית". ובדיעבד אפילו רק חשב בדעתו שעושה כן לשם מצות ציצית, ולא הוציא בשפתיו, הטלית כשרה לברכה. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד רב].

 

ג חוטי ציצית שנטוו לשמה, שנתערבו בהם חוטים אחרים שנטוו שלא לשמה, והרוב הם מהחוטים שנטוו לשמה, יש אומרים שיש להחמיר שלא לעשות מהחוטים הללו ציצית, שבמצות עשה אין לילך אחר הרוב. ויש חולקים ואומרים שגם בדין מצות עשה המיעוט מתבטל ברוב, וקונה לו שם לשמה. ויש להחמיר. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד רד. ובמהדורת תשס"ו עמוד קמה. ושאר"י ח"א עמוד קצו].

 

ד ראוי ונכון לקנות ציציות הנעשות בעבודת יד, ובפרט במקום שציציות אלו מצויות, שיש להעדיפן על פני ציציות הנעשות על-ידי מכונה חשמלית [אף באופן שמפעיל המכונה אומר בעת הפעלתה "לשם מצות ציצית"]. ומכל מקום המקילין לצאת ידי חובה בציציות של מכונה, יש להם על מה שיסמוכו. שרבו האחרונים שמכשירים חוטי ציצית שנטוו על ידי מכונת חשמל, כל שתחילת סיבוב הגלגל היה על ידי כח אדם מישראל שאמר לשם מצות ציצית. [ילקו"י הל' ציצית, עמוד רו. ובמהדורת תשס"ו עמוד קמו. ושאר"י ח"א עמוד קצז].

 

ה לכתחלה ראוי שטויית החוטים תיעשה על-ידי ישראל גדול הטווה לשם מצות ציצית. אך בדיעבד חוטי ציצית שנטוו על-ידי קטן או חרש ושוטה, אם ישראל גדול עומד על גביהם ואומר לשם מצות ציצית, יש להכשיר ציציות אלה. ואם לא היה גדול עומד על גביהם ואומר לשמה, אין להכשירם. ואמנם קטן שנעשה לבר מצוה אך אין ידוע אם הביא ב' שערות או לא, רשאי לטוות ולשזור ולתלות את הציציות לכתחלה ובלבד שיאמר שעושה כן לשמה. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדו' תשס"ד עמו' רו. ושארית יוסף ח"א עמו' קצט].

 

ו חוטי ציצית שנטוו על-ידי אשה, כשרים, ובלבד שתאמר קודם הטויה שעושה כן לשם מצות ציצית. ונאמנת על כך לומר שעשתה כן לשם מצוה. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד ריא. ובמהדורת תשס"ו עמוד קנ. ושאר"י ח"א עמוד ר'].

 

ז גוי הטווה את חוטי הציצית, וישראל גדול עומד על גביו ומצווהו שיטווה לשם מצות ציצית, להרמב"ם פסול, ולהרא"ש כשר. ולכן לכתחלה אין לעשות כן, ורק בשעת הדחק יש לסמוך על דברי הרא"ש להכשיר. ואם ישראל גדול מסייע לגוי בטוייה, ועומד על גביו ואומר לשמה, בדיעבד יש להכשיר את הציציות. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד ריב. ובמהדורת תשס"ו עמוד קנ. ושאר"י ח"א עמוד ר'].

 

ח טוב לעשות עובי החוטים בינונים, לא עבים ולא דקים, משום זה אלי ואנוהו. [ילקו"י ספר על הל' ציצית, מהדו' תשס"ד, עמוד רטז. ובמהדו' תשס"ו עמו' קנד. ושאר"י ח"א עמוד רב].

 

ט מנין חוטי הציצית בכל כנף ארבעה כפולים, שהם שמונה. ואם הוסיף על מנין חוטי הציצית, הטלית פסולה ואינו רשאי לילך בה, משום שעובר על איסור בל תוסיף. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד ריז. ובמהדו' תשס"ו עמ' קנד. ושאר"י ח"א עמוד רב].

 

י מנהגינו כדעת המקובלים שאחר הטלת ארבעת חוטי הציצית בחור שבכנף הבגד, [ואמירת "לשם מצות ציצית" קודם הטלת החוטים בבגד], קושר שני קשרים, ואחר כך כורך שבע חוליות, ושוב קושר שני קשרים, וכורך שמונה חוליות, ושוב קושר שני קשרים, וכורך אחת עשרה חוליות, ושוב קושר שני קשרים, וכורך שלש עשרה חוליות, ושוב קושר שני קשרים, ובסך הכל יהיו חמשה קשרים כפולים, וארבע חוליות של כריכות, העולות למנין הוי"ה אח"ד [שלושים ותשע]. וקודם כריכת החוליות טוב שיפריד את שתי הקבוצות בנות ארבעה חוטים זו מזו [בקשר עניבה], כדי שאחר כריכת החוליות ידע להבחין אלו חוטים שייכים לצד אחד ואלו חוטים שייכים לצד השני. ויש נוהגים לכרוך החוליות כמנין הוי"ה, וכורכים עשר חוליות, ואחר כך חמש, ואחר כך שש, ואחר כך חמש. ויש שעושים בטלית גדול שלשים ותשע כריכות, ובטלית קטן עושים עשרים ושש כריכות. ומנהגינו כמנהג הראשון הן בטלית קטן והן בטלית גדול. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד ריח. ובמהדורת תשס"ו עמוד קנד. ושארית יוסף ח"א עמוד רג].

 

יא יש להקפיד שכל שמונת החוטים של הציצית יהיה אורכם לא פחות משנים עשר גודלים, כי יש פוסקים רבים שסוברים שהדבר מעכב אף בדיעבד. ושיעור הגודל הוא שני סנטימטר, ונמצא שצריך להיות שיעור כל אחד משמונה החוטים עשרים וארבעה סנטימטר. ואם אין לו חוטים ארוכים כל כך, יקצר במספר כריכות החוליות, ויעשה עשר כריכות, ואחר כך חמש, ואחר כך שש, ואחר כך חמש. כמנין שם הוי"ה, וע"י כך יהיה שיעור אורך החוטים כהלכה. [ילקו"י הל' ציצית, תשס"ד, עמוד רכ. שאר"י ח"א עמוד רד].

 

יב יש אומרים שטוב שכל הציציות תהיינה עשויות בשוה, שזהו נוי הציצית. ויש שאינם מצריכים כן, וכן עיקר. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד רכב, שאר"י ח"א עמוד רה].

 

יג מעיקר הדין מותר להפסיק בדיבור באמצע תליית החוטין בכנף הטלית, ומכל מקום ממדת חסידות שלא להפסיק בדיבור באמצע תליית החוטין בכנף, ובעת קשירתן. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד רכב. ובמהדו' תשס"ו עמ' קנז. ושאר"י ח"א עמוד רה].

 

יד טוב ליזהר שלא יחתוך את חוטי הציצית בסכין, על דרך שנאמר לא תניף עליהם ברזל, אלא ינתקם בשניו, וכדומה. [ילקו"י על הל' ציצית, עמוד רכג. ושאר"י ח"א עמוד רה].

 

טו טוב לקשור את ראשי החוטים של הציציות, כל חוט וחוט, כדי שלא יתפזרו משזירתן, ובפרט בעת הכיבוס. וכן היה נוהג האר"י ז"ל. ויש אומרים שבזמן הזה שהטויה נעשית כהוגן ואין חשש שהחוטין יתפרדו, אין צריך לקושרן. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד עמוד רכג. ובמהדורת תשס"ו עמוד קנח. ושאר"י ח"א עמוד רו].

 

טז אם עשה את החוטין לציצית מצמר גזול, הטלית פסולה, דכתיב, ועשו להם משלהם יהיה. ואם גזל חוטי ציצית מחבירו, ואחר שהטילן בבגדו שילם לו בעבורן, או נתנם לו במתנה, יש אומרים שמחוייב לחזור ולהתיר הציציות ולהטילן שוב בבגד, דכיון דכתיב ועשו בעינן שבעת העשייה יהיה שלו. ועל כל פנים יזהר שלא יהיו תלויים באלכסון. [ילקו"י על הל' ציצית, במהדורת תשס"ד עמוד רכה. ובמהדורת תשס"ו עמוד קנט. ושאר"י ח"א עמ' רו]. 

א כתב מרן בשלחן ערוך (סי' נג ס"ד): שליח צבור (בפרט בימים הנוראים) צריך שיהיה הגון, ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, וצריך שיהיה עניו ומרוצה לקהל, ומעביר על מדותיו, וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים. ע"כ. וצריך שתהיה לשונו צחה לבטא את כל האותיות כתקנן. אבל אם קורא אות ח' כמו אות כ' רפויה, או אות ע' כמו אות א', ואות ק' כמו אות כ' דגושה, אין ראוי למנותו לשליח צבור (מגילה כד:). ואם אין הגון כמותו לשמש שליח צבור, מותר למנותו, ורק ישתדל להרגיל עצמו לבטא האותיות כהוגן. [ילקו"י הל' פסוד"ז ר"ס נג. שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח ר"ס יא].

 

ב ולכן ידקדקו אנשי הקהל והגבאים לחזור אחר שליח צבור יותר גדול בתורה ובמעשים טובים, והיותר הגון שאפשר למצוא שיתפלל בימים הנוראים ולומר סליחות. ונכון שיהיה לפחות בן שלשים שנה, וכן התוקע בשופר ישתדלו שיהיה ירא שמים ובן תורה.

 

ג לכתחלה היכא דאפשר אין למנות שליח צבור רווק לעבור לפני התיבה בימים הנוראים, ויש לחזר אחר שליח צבור נשוי, והוא מבן שלשים שנה ומעלה. אולם אין זה לעיכובא. ולכן אם נזדמן חזן שהוא בן תורה, העוסק בתורה וירא ה', ואין לו שלושים שנה וגם אינו נשוי, ויודע להיות שליח צבור, ולעומתו יש איש פשוט ונשוי והוא למעלה משלושים שנה, ברור שהבן תורה קודם. [וע' בשו"ת בשמים ראש (סי' ע), אודות ש"צ שאינו נשוי, דאי ליכא דעדיף מיניה בהבנת התפלה וביראת חטא, פשיטא שמותר למנותו לש"צ. (וע' בכסא דהרסנא שם). ילקו"י מועדים עמוד יט].

 

ד שליח צבור שנתאלמן מאשתו, וקמו מערערים עליו שלא יהיה שליח צבור בימים הנוראים, מכיון שאינו נשוי, העיקר לדינא, שאין להעבירו ממשרתו, דשאני בחור רווק שאינו נשוי, דתקיף יצריה, מה שאין כן אלמן שכבר נשא אשה ולא תקיף יצריה כולי האי.

 

ה מי שישב עם אשתו יותר מעשר שנים ולא נפקדו בזרע קודש, והרשו לו בית דין לישא אחרת עליה, ויש לו ב' נשים, מותר לו להיות שליח צבור בראש השנה ויום הכפורים.

 

ו העיקר לדקדק מאד שלא יהיו בניו והנלוים אליו עוברי עבירה, המתחנכים בבתי ספר שאינם מחנכים ליראת שמים, או בבתי ספר בחינוך מעורב בנים ובנות ח"ו. ושליח צבור ששולח את בניו ובנותיו לבתי ספר חילוניים, שהמורים שלהם מינים ואפיקורוסים, פסול להיות שליח צבור ואפילו באקראי. ומכל מקום כל ישראל כשרים הם, ובתנאי שלא יהיה בעל עבירות כגון מגלח זקנו בסכין וכדומה. וצריך שיהיה גם כן מרוצה לקהל, אבל אם מתפלל בחזקה אין עונים אחריו אמן. [ילקו"י מועדים עמוד יט. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד לד, לח].

 

ז וכן שליח צבור שתבע את ישראל חברו לבית המשפט של הערכאות, ולא פנה לבית דין לדונו בדין תורה פסול הוא להיות שליח צבור. ואפילו הלך לערכאות רק פעם אחת, אסור למנותו שליח צבור לימים נוראים. [ילקו"י על הלכות פסוקי דזמרה מהדורת תשס"ד סימן נג].

 

ח אדם שעובר עבירה, כגון שמגלח זקנו בסכין, או בתער, אסור למנותו לשליח צבור, ואפילו להיות שליח צבור באקראי כגון ביום פקודת השנה להוריו (יאר צייט), אסור. וכל שכן אם הוא מחלל שבת, ואפילו לתיאבון, שהוא פסול להיות שליח צבור. ואם גבאי בית הכנסת אינם דתיים כראוי וממנים איש כזה לשליח צבור, מוטב שכל אחד מהקהל יתפלל בביתו ביחידות מלהתפלל בבית הכנסת עם שליח צבור עבריין כזה. והקולר תלוי בצואר הגבאים, ועתידים הם ליתן את הדין.

 

ט ואמנם אם חזר בתשובה, מותר למנותו כשליח צבור, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. [ילקוט יוסף על הלכות פסוקי דזמרה מהדורת תשס"ד, סימן נג. ושם אריכות בזה].

 

י שליח צבור שיש לו קול ערב, ומסלסל בקולו הערב והנעים בתפלתו, ומכוין לשם שמים, ושמח בלבו על שנותן הודאה להשי"ת בנעימה, תבא עליו ברכה, [שכן אמרו בפסיקתא רבתי: "כבד את ה' מהונך, ממה שחננך, שאם היה קולך ערב ונעים, והיית יושב בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה' בקולך"]. ובלבד שיתפלל בכובד ראש ובענוה, באימה וביראה. אבל אם השליח צבור משמיע קולו כדי שישבחוהו העם על קולו הנעים, הרי זה מגונה, על זה נאמר נתנה עליו בקולה על כן שנאתיה. ומכל מקום לא יאריכו שליחי הצבור בתפלתם מפני טורח הצבור, ואמרו בלשון מליצה: ברנה יקצורו. [ילקו"י על הל' פסד"ז תשס"ד סי' נג].

 

יא במקומות רבים נוהגים למנות שליח צבור בעל תשובה, אף לימים הנוראים, למרות שידוע לצבור שבעבר היה איש זה מחלל שבת בפרהסיא, ויצא עליו שם רע בקטנותו, והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו, בפרט בדור שלנו שרבים המה בעלי התשובה. אבל בשאר ימות השנה אין שום מניעה מלמנות בעל תשובה לשליח צבור. [ילקו"י על הלכות פסוקי דזמרה סי' נג. ושם באורך אם מותר למנות בעל תשובה לש"צ בר"ה. וראה עוד בחזו"ע ימים נוראים עמוד לו]

 

יב שליח צבור שלא נתמלא זקנו אינו ראוי להיות שליח צבור בראש השנה ויום הכפורים, או באופן קבוע, מפני כבוד הצבור. אך אם הצבור מוחלים על כבודם ואינם מקפידים על זה, וכן אם אין שם שליח צבור אחר אלא הוא, רשאי לירד לפני התיבה. [ילקו"י מועדים עמו' יט].

 

יג כל אחד מהקהל ובפרט השליח צבור ישתדלו לעבור על הפיוטים והתפלות לפני ימים נוראים, כדי שיהיו שגורים יפה בפיהם וידעו ביאורם על בוריים. [ילקו"י שם עמוד יט].

 

יד כתב הרשב"א, שיותר טוב ליקח שליח צבור בשכר מאשר בחנם, בכדי לגדור בפני אנשים שאינם מהוגנים שקופצים בראש, וגם במקום שהשליח צבור הוא קבוע ומקבל שכר, הוא מקפיד לבוא להתפלל בזמן, וגם מתבונן ונזהר יפה בתפלתו, ואין שום אחד שאינו הגון רשאי לעבור לפני התיבה, אין פרץ ואין צוחה. ואילו היה הדבר בחנם, כל הבא לקפוץ קופץ והרשות נתונה לכל. [ילקו"י מועדים עמוד יט. חזון עובדיה על הימים נוראים עמוד לט].

 

טו פשט המנהג להתיר לשכור חזנים ותוקע לימים נוראים, ואינם חוששים לשכר שבת ויום טוב, ומנהגם של ישראל תורה הוא, שכיון שהדבר נעשה לצורך מצוה, שפיר דמי. ונכון שיקנה בכסף שקיבל ספרי קודש ללימוד, או תפילין דרבינו תם וכדומה, [אחר שאינו רואה סימן ברכה]. [מרדכי (כתובות סוף פרק אע"פ). וראה בילקו"י מועדים עמוד יט. חזו"ע הל' ימים נוראים עמוד לט].

 

טז מנהגינו להעמיד אצל השליח צבור אחד לימינו ואחד לשמאלו. ואף שמרן לא כתב כן אלא גבי יום הכפורים, הוא הדין בזה גם בראש השנה. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד לט]. 

א האשכנזים תוקעים בכל חודש אלול אחר שחרית, ויסודתם בהררי קודש, לעורר העם בתשובה, ככתוב: "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". [ילקו"י מועדים עמוד טז].

 

ב מנהג יפה לומר אחר תפלת שחרית מראש חודש אלול עד הושענא רבא מזמור "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא" וכמו שדרשו "אורי" בראש השנה, "וישעי" ביום הכפורים, כי יצפנני "בסכה" רמז לסוכה. [קיצור ש"ע סי' קכח. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד כד]

 

ג הקמים באשמורת הבוקר לאמירת סליחות, בחודש אלול, וחלש לבם, ורוצים לטעום מיני עוגה ופירות, יש להזהר שאם עלה עמוד השחר אסור להם לטעום, מלבד כוס תה או קפה [ובזה מותר אף עם סוכר]. ועל פי הזוה"ק כל שישן בלילה, וניעור, אפילו קודם עמוד השחר לא יטעם כלום, ורק מים או קפה ותה מותר.[ילקוט יוסף מועדים עמוד יז].

 

ד חודש אלול הוא הזמן המתאים לפשפש במעשיו ולהרבות בתורה ובמעשים טובים, ולשוב בתשובה הן ממעשים רעים והן ממדות אשר לא טובות. ואחד הטעמים שתוקעים בשופר בחודש אלול לעורר העם לתשובה, וכאמור. [ילקוט יוסף מועדים עמ' יז].

 

ה נכון לכוין היטב בברכת "השיבנו", ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה' ויצאו לתרבות רעה, ובפרט אם הם קרוביו, כי ימים אלו נזכרים ונעשים, והם ימי רצון ומסוגלים להחזירם בתשובה, על ידי שיערה עליהם רוח ממרום. [ילקו"י שם. חזו"ע ימים נוראים עמוד כג, כה]

 

ו מנהג חסידים ואנשי מעשה לבדוק את התפילין והמזוזות בחודש אלול, ומכל מקום אין חיוב מעיקר ההלכה לבודקן. ואם התפילין נכתבו בידי סופר מומחה, אינו צריך לבודקן אפילו לאחר כמה שנים. ובמזוזות מעיקר ההלכה חייב לבודקן פעם אחת בכל שלש שנים ומחצה, ומנהג חסידות להחמיר לבודקן בחודש אלול מידי שנה בשנה. [שו"ת יחוה דעת ח"א עמ' קמד. סי' מט. ילקו"י מועדים עמו' יח. וחזון עובדיה ימים נוראים עמ' כו].

 

ז שנה שחל יום ראשון של ראש חודש אלול בשבת, יש להפטיר "עניה סוערה" שהיא ההפטרה השייכת לשבעה דנחמתא, וכן מנהג הספרדים שאפילו כשחל ראש חודש אלול בשבת, אין מפטירין בהשמים כסאי. ובסוף ההפטרה אומרים פסוק ראשון ואחרון של הפטרת השמים כסאי, והאשכנזים נוהגים להפטיר בהשמים כסאי.[יחוה דעת ח"ג סי' מה].

 

ח מותר לעשות נישואין בכל ימי חודש אלול, ואין בזה כל חשש לא מצד ההלכה ולא מצד המנהג, והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים. ואמנם בן ישיבה עדיף שיקדים את נישואיו לערב ר"ח אלול, כדי שלא לגרום הפרעה בסדרי הישיבה בחודש אלול. אך אם לא עלה בידו להקדים, לא ידחה החתונה לאחר הימים הנוראים. [יחוה דעת ח"א סי' מח].

 

ט נוהגים שהכותב מכתב לחבירו בחודש אלול, כותב בתחלת המכתב "לשנה טובה תכתבו ותחתמו". [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד כו]

א מנהגינו לקום באשמורת הבוקר לומר "סליחות", החל מיום ראש חודש אלול עד יום הכפורים, כי מסורת בידינו שמשה רבינו ע"ה עלה להביא את הלוחות שניות בראש חודש אלול וירד עם הלוחות ביום הכפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל. וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ואמר למשה "סלחתי כדברך", ולכן הוקבע יום הכפורים ליום מחילה סליחה וכפרה. וביום ראש חודש עצמו אין מנהגינו לומר סליחות. [ש"ע סי' תקפא. ילקו"י מועדים עמ' ט. חזו"ע ימים נוראים עמ' א]

 

ב הזמן הראוי ביותר לאמירת סליחות בימים אלה הוא מחצות הלילה ואילך, שאז הוא עת רצון, אך בחצי הראשון של הלילה אסור לומר סליחות ושלש עשרה מדות. ויחיד שנמצא בבית כנסת שנוהגים שם לומר סליחות לפני חצות הלילה, אינו רשאי להצטרף אליהם, אלא ישב בדד וידום, ולא יענה עמהם שלש עשרה מדות וכו'. ואדרבה יש לבטל מנהגם זה שאין לו יסוד. וזמן חצות הלילה יש לחשב באופן כזה שיחשוב תחלה השעות שבין הזריחה לשקיעה, והחצי הוא זמן חצות היום, שאז החמה באמצע הרקיע, ולאחר מכן יוסיף שתים עשרה שעות על חצות היום, ואז הוא חצות לילה בדיוק. [דהיינו בסוף שש שעות זמניות מזריחת החמה עד שקיעתה]. [ילקו"י מועדים עמ' ט. יחו"ד ח"א סי' מו. חזו"ע ימים נוראים עמוד ב, ג, ח]

 

ג בני חוץ לארץ טוב שימתינו לאמירת הסליחות לפי הזמן שלהם, אף שבארץ ישראל כבר הגיע חצות. ומכל מקום המקילים לומר סליחות ביחד עם תושבי ארץ ישראל, וכגון כשאומרים סליחות באמצעות הלויין המצוי כיום, יש להם סמוכין בהלכה, ורשאים לומר סליחות יחד עם בני הארץ. [ילקוט יוסף מועדים עמו' י'. יחוה דעת שם, חזון עובדיה ימים נוראים עמ' ד]

 

ד קהל ועדה שאי אפשר להם להשכים לסליחות בעוד לילה, יכולים לומר סליחות בשעות הבוקר המוקדמות, לפני תפלת שחרית, או לפני תפלת מנחה, אחר חצות היום [עד צאת הכוכבים]. וטוב שאז החזן שאומר הסליחות יתעטף בציצית, מעין מה שאמרו חז"ל בראש השנה (יז:) ויעבור ה' על פניו ויקרא, א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור, והראה למשה סדר תפלה, ואמר לו, כל זמן שישראל חוטאים, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ואמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית. ע"כ. וכן במחנות הצבא כשאי אפשר להם לומר סליחות באשמורת הבוקר, יאמרו הסליחות קודם תפלת שחרית, או קודם תפלה מנחה. או אחר חצות הלילה. [ילקוט יוסף ח"א תשמ"ה עמו' ז'. ילקו"י מועדים עמו' י']

 

ה אף על פי שאין לומר סליחות וי"ג מדות בשעות שלפני חצות הלילה, מותר לשמוע אז מהרדיו סליחות וי"ג מדות, בכדי להתלמד ולהתרגל בנגינות התחנות, וכדומה. זכר לדבר, מה שאמרו בראש השנה (כד:) לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד כ]

 

ו השומע סליחות וי"ג מדות או קדיש מהשליח צבור, דרך הרדיו בשידור ישיר אחר חצות, עונה י"ג מדות ואמן. ואם השידור הוא מהקלטה, אינו עונה. אך השומע מקרא מגילה דרך הרדיו אינו יוצא ידי חובתו.[ילקו"י תפלה ב' מהדורת תשס"ד עמ' יא. חזו"ע ימים נוראים עמ' כא]

 

ז אברכים ובחורי ישיבה, וכן תלמידי חכמים, שאי אפשר להם לקום יום יום בחודש אלול באשמורת הבוקר לאמירת הסליחות, מפני שדרכם לעסוק בתורה בשעות הראשונות של הלילה, ואם ישכימו לקום לסליחות עלולים להתבטל מסדר לימודם ביום, על כל פנים ישתדלו לקום במקצת לילות של חודש אלול, כדי לשתף עצמם עם הצבור באמירת סליחות ותחנונים. או בימי שני וחמישי של חודש אלול, וכן יתאזרו בכל עוז להשתתף עם הצבור באמירת הסליחות בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד יא. על פי המבואר בשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' כח אות ח, ט. וחלק ד' חיו"ד סימן יט. ויחוה דעת ח"ג סי' מד. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד ח]

 

ח והוא הדין למלמדי תינוקות שאם ישכימו קום לסליחות לא יוכלו לעשות מלאכתם באמונה בלימוד התלמידים, שרשאים להמנע מלקום יום יום בחודש אלול. אלא ישכימו לפרקים בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה לומר סליחות עם הצבור. והוא הדין לפקידים ולפועלים שכירים, שאם ישכימו קום לסליחות לא יוכלו לעשות מלאכתם באמונה, שרשאים להמנע מלקום לסליחות, וישכימו לפרקים בשני וחמישי ובעשרת ימי תשובה. או שיאמרו סליחות בבוקר קודם תפלת שחרית, או בערב לפני תפלת מנחה. וכמו שנתבאר לעיל. [יביע אומר חלק ב' חאו"ח סימן כח אות ח', ע"פ הירושלמי פ"ז דדמאי. והב"י חו"מ ס"ס שלד, והרמ"א סימן שלג. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד י]

 

ט תלמידי חכמים ובני ישיבות שאינם קמים יום יום לסליחות, אם הולכים לישון אחר חצות לילה, מה טוב שיאמרו קצת סליחות לפני שישנו, אפילו ביחידות, וכן יאמרו תיקון חצות קודם השינה, ומעלת תיקון חצות חשובה יותר מאמירת סליחות עם הצבור. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד י]

 

י הקם באשמורת הלילה לומר סליחות בחדש אלול ועשרת ימי תשובה, יתאזר בעוז ותעצומות שלא ינום ולא יישן בקריאת שמע וברכותיה ובתפלה עד גמירא. ומכל שכן שהוא מעוטר בתפלין שאסור להסיח דעתו מהן, וצריך לשמור עצמו בקדושה ובטהרה. ומי שאינו עושה כן, והוא מתנמנם בתפלתו עם התפלין, או מתנמנם בתפלה ובקריאת שמע, יוצא שכרו בהפסדו. ויותר טוב שיתפלל כראוי מאשר לומר סליחות בהשכמה בעבודת ה', לשמור העיקרים ולהוסיף בחסידות, ולא לזלזל בעיקר ולקיים התוספת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד יב. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד י]

 

יא עיקר אמירת הסליחות צריכה להיות בכוונה ובנחת ובמיתון ובהכנעה יתרה, ובפרט שלש עשרה מדות, וכמו שכתוב (משלי יח כג), תחנונים ידבר רש, ויש לו להבין מה שמוציא מפיו, בלב נשבר ונדכה, ולכן הנוהגים לומר "עננו אבינו עננו" ו"עשה למען שמך" במהירות רבה ובחופזה לא יפה עושים, וצריך לבטל מנהגם ולאמרם במתון. ואלה שאונסים עצמם מן השינה ובאים לבית הכנסת להשמיע במרום קולם, בקול רנה, ואומרים הסליחות בקול רם ונשא כדרך ששרים פיוטים ונגינות, הרי הם יורשים תרתי גיהנם, ואדרבא יוצא שכרם בהפסדם. כי הלא זה שמם "סליחות" ולא "צעקות". והחי יתן אל לבו בעת אמירת הוידוי והסליחות, לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה שלימה ולהוסיף מצות ומעשים טובים, בהתקרבו ליום הדין שאז שוקלים זכיותיו ועוונותיו של כל אדם. וכבר אמרו דורשי רשומות "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות "אלול", וסופי תיבות בגימטריא ארבעים, כי בימי אלול ובעשרת ימי תשובה שהם ארבעים יום, התשובה מקובלת ביותר שהם ימי רחמים. ועוד סמכו על הכתוב ומל ה' אלהיך "את לבבך ואת לבב" זרעך, ראשי תיבות אלול, ושמכאן סמך למה שנהגו להשכים לומר סליחות בכל חודש אלול. [ילקוט יוסף מועדים עמוד יג. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד כ, כה]

 

יב אין היחיד יכול לומר שלש עשרה מדות של פסוק ויעבור בדרך תפלה ובקשת רחמים, מפני שנחשב כדבר שבקדושה. אבל אם בא לאמרם דרך קריאה בעלמא בטעמי המקרא רשאי. [יחוה דעת חלק א' סימן מז. ילקו"י חלק א' מהדורת תשמ"ה עמוד שמג. ילקו"י תפלה כרך ב' סימן קלא. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד כז]

 

יג אין היחיד צריך לסיים ונקה לא ינקה עד סוף הפסוק, אלא די לומר עד ונקה. [יחוה דעת ח"א סי' מז בהערה עמוד קמא]. ומותר ליחיד לומר אל מלך יושב וכו', אף על פי שאומר בו "זכור לנו היום ברית שלש עשרה". [ילקו"י מועדים עמ' יג. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' ל]

 

יד הסליחות שנתקנו בלשון ארמית [תרגום], כגון "רחמנא", "מחי ומסי", "דעני לעניי ענינן", "מרנא דבשמיא", אין ליחיד לאומרם, מפני שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, ורק אם יש מנין בבית הכנסת אומרים אותם, שהצבור אינו זקוק לעזרת מלאכי השרת, שהשכינה עמהם. [ראה בקול תורה אלול תשס"ג עמוד ז]. ולכן כשעדיין לא באו עשרה להשלים מנין, ידלג השליח צבור רחמנא ושאר קטעי סליחות הנ"ל, וכשיבואו עשרה יאמרם. ונכון לנהוג כשטרם באו עשרה לבית הכנסת לסליחות, לומר אחר שבט יהודה בדוחק ובצער[קודם אל מלך]"רבונו של עולם אתוודה על עבירות", וכו', והוידוי ושאר תחנות שבלשון הקודש, וכשיופיע העשירי לסליחות יחזרו ל"אל מלך", ויעבור, רחמנא, אנשי אמונה, ושאר הסליחות שדילגו. ואם הזמן מצומצם בכל זאת יאמרו אל מלך, ויעבור, אנשי אמונה וכו', וידלגו "אם אפס" ויתחילו "זכרון לפניך בשחק". וכן ידלגו "בזכרי על משכבי" וכן "אליך ה' נשאתי עיני" כפי הצורך, כי מעלת אמירת י"ג מדות עולה על חשיבות הסליחות הללו. ואם אין תקוה שיגיע מנין במשך זמן אמירת הסליחות, אז יאמרו כל הי"ג מדות במקומם, עם טעמי המקרא, כמי שקורא בתורה. [וראה בשו"ת יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים חאו"ח ח"ג סי' מא בענין סדר ז' כורתי ברית בתפלת רחמנא שאומרים בסליחות].

 

טו המנהג פשוט לומר בסליחות חמש פעמים י"ג מדות, א. אחר שבט יהודה בדוחק ובצער, וקודם תחנת "רחמנא", ב. אחר תחנות רחמנא, ג. אחר אנשי אמונה אבדו, ד. אחר תמהנו מרעות, ה. בסוף הסליחות, אחר זכרון לפניך בשחק שבסוף הפיוט "אם אפס". וכן הוא בסליחות שנדפסו במחזורים של ראש השנה. ויש לצבור לומר גם תיבות "ויעבור ה' על פניו ויקרא" בלחש עם השליח צבור, ואחר כך יאמרו בקול רם, ה' ה' אל רחום וחנון וכו'. וצריך להפסיק בין ה' ה' על ידי שיטעימו הפסק (הפ"א בקמץ), ומי שאינו עושה כן עונשו רב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד יד. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד לב].

 

טז כשאומר השליח צבור תיבות ה' ה', יש לכפוף קומתו קצת בשחייה, ואין צריך להרים עקביו מהקרקע כשאומר ה' ה' כמו שעושים בקדושה, אלא יישר רגליו ויאמר הי"ג מדות בכוונה. ויש נוהגים להרים עקביהם כשאומרים ה' ה', כדרך שעושים בקדושה. [שם].

 

יז נחלקו רבותינו במנין י"ג מדות הרחמים שבפסוק ויעבור, מהיכן מתחיל מנינן ומה הוא סדרן, ומכיון שאין בידינו להכריע בדבר, אין לנהוג למנות המדות באצבעותיו, אלא יאמרם בסתם, וקמי שמיא גליא. ורחמנא לבא בעי. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' תשס"ד עמוד שצט. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד לב]

 

יח אין לכפול פסוק "שמע ישראל" שאומרים בסליחות, אלא השליח צבור אומרו פעם אחת. והצבור עונים אחריו גם כן פעם אחת. [תוס' ברכות לד. טוש"ע סי' סא סי"א. חזו"ע שם עמ' יד]

 

יט אותם המשנים בנוסח סדר העבודה ביום הכפורים, ובמקום לומר אנא השם אומרים אנא בשם, וכן בכמה דברים בנוסח אלהינו שבשמים שבסליחות, שמוסיפים תיבה אחת או שתים, כמו אבד והשמד כל הקמים עלינו לרעה, או ענה את מעננו, או בטל מעלינו ומעל עמך ישראל בכל מקום שהם וכו', וכן עננו ביום קראנו לך, וכל כיו"ב, אין בזה קפידא. [כמבואר בתשו' אבקת רוכל (סי' כח). ע' ילקו"י תפלה ב' מהדורת תשס"ד עמ' תרכב]

 

כ בנוסח הפיוט בסליחות נפלה נא ביד ה', יש לומר "מה יתן לך האדם כי ירשע וכי יצדק", שהוא נוסח הגון ונכון יותר ממה שכתבו בכמה סדורים מה יתן לך האלקים וכו'. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרכג. ילקו"י מועדים עמוד טו]

 

כא בתחנת שבט יהודה, יש שהגיהו ובמקום לומר היד ה' תקצר, אומרים כי יד ה' לא תקצר. אך אין צריך להגיה, כי המשורר לא נתכוין אלא לחתום בלשון הפסוק, ואילו יד ה' לא תקצר אינו מלשון הכתוב. [חזון עובדיה על הלכות ימים נוראים עמוד יד].

 

כב בתחנת שבט יהודה, יש שהגיהו במקום עורה למה תישן, הנה לא ינום ולא ישן, וגם בזה אין לשנות את הנוסח המקובל בידינו, שיסודו מהגמרא סוטה מח. [חזו"ע שם].

 

כג בנוסח רחמנא, יש שהקדימו לומר רחמנא אידכר לן קיימיה דפינחס קנאה, ואחר כך קיימיה דדוד מלכא, אבל מנהגינו להקדים את דוד המלך, ואח"כ מזכירים פנחס קנאה.

 

כד בנוסח רחמנא, יש לומר אדכר לן זכותיה דיוסף צדיקא, ולא קיימיה. כי יוסף לא נזכר בדברי חז"ל עם שבעה כורתי ברית. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד טו].

 

כה בנוסח רחמנא, נכון לומר גלה גבורתך ופרוק לן. ומנהגינו לומר הדרך שוִי עלן, הוא"ו בחיריק. ומכל מקום אם נהגו לומר שַוֵי עלן אין להקפיד בכך. [חזו"ע ימים נוראים עמ' טו].

 

כו בנוסח אנשי אמונה אבדו, יש לומר זועכים אף בלחשם חֵמה עצרו בשועם, כי חמה חמור יותר מאף.[חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד טז].

 

כז קודם התחינה שאומרים או"א אל תעש עמנו כלה, נוהגים לומר פסוק "אנחנו בושנו במעשינו ונכלמנו בעונותינו, אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש". [כ"כ הגה"ח ר' אליהו מני בסוף שו"ת תנא דברי אליהו. וראה בחזון עובדיה ימים נוראים עמ' טז בהערה].

 

כח אל תעש עמנו כלה תאחז ידך במשפט. פירוש, תאחז ידך "במשפט" שיש עמו רחמים. ולא בצדק שכולו דין. ועל פי הפשט, מלת "אל" תעש עמנו כלה, חוזרת גם על הסיפא, וכאילו אמר "אל" תאחז ידך במשפט, [שו"ת יביע אומר חלק ח' חלק אורח חיים סימן יא אות כד. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד טז. ושם בביאור דבר זה].

 

כט עננו ופחד יצחק, כך צ"ל ופחד עם ו'. וראשי תיבות גימטריא אלהים (אהלי יעקב). ועל פי האר"י ז"ל, אין לומר פחד יצחק בלא ואו אלא ופחד יצחק כדי לכלול השמאל בימין (הגבורה בחסדים), דהיינו אלהי אברהם שקדם לו. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד יז].

 

ל עננו אלהא דמאיר עננו. כן צ"ל, וכמ"ש בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קס), ואין להוסיף אלהא דר' מאיר עננו. וכתב הגאון רבי אליהו מני, שאין להוסיף "עננו" על מה שתקנו חז"ל. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' עמוד תרכג. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד יז].

 

לא אלהינו שבשמים, תן טל ומטר לברכה "בעתו" בארץ. כן ראוי להיות ע"ד הסוד. וכמ"ש במחזור אהלי יעקב בשם פרי עץ חיים. ע"ש. וגם על פי הפשט, טל לא נעצר (תענית ג:). וכמו שכתוב (מיכה ה, ו) כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. [כ"כ בשו"ת זבחי צדק ח"ג (עמוד עדר). וראה בחזון עובדיה על ימים נוראים עמוד יז].

 

לב בנוסח אלהינו שבשמים צריך לומר: תן שלום במלכות, וזה עדיף מאותם האומרים תן שלום במלכויות.[ילקוט יוסף תפלה ב' מהדורת תשס"ד עמ' תרכד. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד טו].

 

לג ברבונו של עולם: אתודה על עבירות קלות וחמורות, בלילה לסוף אשמורות, כשאומרים הסליחות בחצות לילה, יש לומר "בתוך" אשמורות. ובסיום הנוסח בטרם שחקים וארקים נמתחו, כשאומר ואחריו לא יהיה, יש להפסיק קצת קודם שמתחיל באמירת אחד אלהינו [לנוהגים לאומרו], שלא יהיה כאומר ואחריו לא יהיה אחד ח"ו. ונמצא מחרף ומגדף. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרכד]

 

לד בנוסח ה' עשה למען שמך, נכון לומר עשה למען אברהם אזרח תמימך, וכן בהמשך, עשה למען יצחק נעקד באולמך, עשה למען יעקב נענה בסלם ממרומיך, וכן על זה הדרך. וכשמזכירים את דוד צריך לומר, עשה למען מלך דוד נעים זמירותיך, וכן עשה למען מלך שלמה בנה בית לשמך. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרכד]

 

לה בפיוט "מחי ומסי" הנוסח הנדפס הוא "ברא כד חטי אבוהי לקייה", אולם מסתבר יותר להקפיד לומר "אבוהי אלקיה". [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרכד]

 

לו לאחר מחי ומסי אומרים: רחמים פשוטים בקשנו ממך, כי רבים רחמים עמך. חיים טובים שאלנו ממך כי מקור חיים עמך. וטוב לעשות מהכל נוסח אחד הכולל את הכל, רחמים פשוטים וחיים טובים בקשנו ושאלנו ממך, כי רבים רחמים ומקור חיים עמך. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרכה]

 

לז אדון הסליחות. מלא זַכִּיוּת. כך צריך לומר. מלא רחמים הוא מלא זַכִּיוּת הוא. וכן מנהגינו לומר. אולם באהלי יעקב (דף יח ע"ב) כתב מלא זָכֻיות, וכן בסידור "אשמורה בלילה" כתב זָכֻיות. ודעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד יז].

 

לח עשה למען משה נאמן בכל ביתך, כך צריך לומר. והיינו כמו שהעיד עליו הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא, שהוא כבן בית שנכנס בלא רשות, וכל מה שיצטרך ידבר. [שם].

 

לט עשה למען שמך. עשה למען ישראל העניים, עשה למען ישראל הדלים. כי העני מלשון עניו, ודל הוא עני ביותר עד כי הוא חולה מחמת עניו מחוסר כל, כמו (בשמואל ב, יג. ד), מדוע ככה דל בן המלך. ויש שפירשו, כי דל הוא מי שהיה עשיר וירד מנכסיו ונעשה דל אך עדיין אינו עני, ואמר שאל תגזול ממנו שארית הפלטה, אף שהוא דל ואין לו רעים שיגינו עליו, כמו שנאמר ודל מרעהו יפרד, ואל תדכא עני, הוא עני ביותר שאין מה לגזול ממנו, ומפני שהוא עני בחוסר כל אל תדכאהו להכותו בשער ששם יושבים זקני ארץ. ועל כל פנים מבקשים למען העניים ולמען הדלים. אשר בצרתם לו צר. אני את דכא ושפל רוח. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד יח].

 

מ דעני לעניי ענינן. דעני לעלי ברמה. והכוונה על תפלת עלי שהתפלל על חנה, שתתעבר בשובה עם אלקנה למקומה שהוא ברמה. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד יח].

 

מא בפיוט אם אפס רובע הקן. ישרו בערבה מסילה, בלשון הנביא (ישעיה מ, ג) נאמר יַשְּׁרוּ, היו"ד בפתח,(והשין דגושה). ואמנם כאן שהמדובר על שעבר, נראה דצ"ל יִשרוּ היו"ד חרוקה. [וכן הוא בסליחות שבספר "אשמורה בלילה" עמוד מא. חזון עובדיה שם עמוד יח].

 

מב חקור את כל אשר עשה, האב על בנו לא חסה. יש שהעירו שהיה צריך לומר חס, ויש מי שכתב שיש לתקן הנוסח. אך אין צריך לתקן הנוסח, שרצונו לומר כעין עֵין האב על בנו לא חסה. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד יח].

 

מג אתאנו לבקש ממך כפרה, איום ונורא משגב לעתות בצרה, בגלל הנגינה העם נהגו לומר כפרה ובצרה מלעיל, והנכון לאומרם מלרע. ויש להקפיד על כך.

 

מד מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים. יש נוסחא ומתפתה בתחנונים. על פי המדרש רבה (פר' אמור) אשרי העם יודעי תרועה, שיודעים לפתות ולפייס את בוראם. ובמשלי (כה. טו), בארך אפים יפותה קצין. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד יט].

 

מה בפיוט אליך ה' נשאתי עיני, מנהג טוב הוא לשלב בו כמה ניגונים, לעורר הקהל לתפלה. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרכה]. ואומרים: העבר חטאתי וכו', וגם את דמעתי שימה בנאדך. ואף שיש מי שכתב שהאומר כן, ולא דמעה עינו, לאו שפיר עביד, אם אינו עתיד לבכות באותו מעמד. אולם אם הוא בוכה ביום הכפורים בשעת הוידוי, ובפרט בוידוי של רבינו נסים, יכול לכוין באומרו ואת דמעתי שימה בנאדך, על בכיותיו ודמעותיו שביום הכפורים. וכן בפיוט לך אלי תשוקתי שאומר אנסך את דמעי לך. אם מכוין על דמעותיו שבשעת הוידוי שפיר דמי. [חזו"ע שם עמוד יט].

 

מו רחום היה למשען לעם רַוֵה לען. כך צ"ל, ולא הִרְוַה לען, מבנין הפעיל, שהרוה לען לאחרים, וזה אינו. ואפשר גם לומר הֳרְוָה לען, אות ה' בקמץ חטוף. [חמדת ימים דף כד].

 

מז כי צדיק אתה וצדק "מדיך". בספר חמדת ימים (דף כג ע"ג) כתב, פירוש, מדותיך. (ולפ"ז הניקוד תחת המ"ם של מדיך, בחיריק). ונראה שהוא מלשון לבוש, כמו (בשמואל א, ד. יב), ומדיו קרועים, ועוד (בשמואל א, יז. לח) וילבש שאול את דוד מדיו. (ובתרגום ואלביש שאול ית דוד לבושוה). ובשופטים (ג. טז), ויחגור אותה מתחת למדיו. ובתהלים(קט. יח), וילבש קללה כמדו. ואף בלשון חכמים (ברכות כח.) מאן דלביש מדא. ולפי זה הפירוש צדק מדיך, צדק מלבושיך. כמו (איוב כט. יד), צדק לבשתי וילבשני. ולכן הניקוד תחת המ"ם של מדיך, בפתח. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד יט].

 

מח בפיוט "אם אפס", בסופו "עוררה גבורתך להקיץ נרדמים". ראוי יותר לומר "עוררה רחמיך" להקיץ נרדמים. ולא עוררה "גבורתך". [ילקו"י תפלה ב' מהדורת תשס"ד עמ' תרכה]

 

מט אחר הסליחות אומרים קדיש תתקבל, וקודם תתקבל אומר תענו ותעתרו מן השמים וכו', ויאמר: ויקיים בנו ובכם מקרא שכתוב וכו'. ואומרים בתתקבל קדם אבונא דבשמיא, ומדלגים וארעא, כמבואר כן בכל קדיש תתקבל. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרכו]. ותענו ותעתרו היינו, תענו קודם גזר דין, ותעתרו אפילו לאחר גזר דין שנגזר לרעה ח"ו יתהפך לטובה. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד כ'].

 

נ אומרים קדיש תתקבל אפילו אם מתפללים מיד אחר כך תפלת שחרית, בלי שום הפסק בין הסליחות לתפלה. ואם היו עשרה בסליחות ויצא אחד מהם, לא יאמרו קדיש תתקבל אחר הסליחות. [שדי חמד מערכת ר"ה סי' א' אות ה' ס"ק יא. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' כג].

 

נא יש נוהגים לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת, בעת אמירת י"ג מדות שבסליחות. ואם זה גורם לגזל שינה יש להימנע מלתקוע. וכן הנוהגים לתקוע אחר חצי קדיש שבסיום הסליחות, אם זה מפריע לשכנים, ימנעו מזה.[ילקוט יוסף על המועדים עמוד טז].

 

נב צריך להזהר לברך ברכות השחר עם ברכות התורה, לפני הסליחות, כיון שנכללים בהם פסוקים, וכמו שכתב מרן בשלחן ערוך, שנכון לחוש שלא לומר שום פסוק אפילו דרך בקשה ותחנונים אלא עד לאחר שיברך ברכות התורה. [ילקוט יוסף על הלכות ברכה"ש ופסוקי דזמרה, סימן מז. ילקוט יוסף חלק א' מהדורת תשמ"ה, הלכות ברכה"ת. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד ה]