סימן כח – דיני כיסוי הדם

סימן כח – דיני כיסוי הדם
א השוחט חיה או עוף צריך לכסות את דמו בעפר. וזו מצות עשה מן התורה. ולפיכך קודם שישחט מצוה שיכין עפר תיחוח למצות כיסוי הדם מיד. ואין מצוה זו נוהגת בבהמה. ולכן השוחט בהמה אין צריך לכסות את הדם. [איסור והיתר כרך א' עמוד צה. ואם שור הבר דינו כבהמה לענין כיסוי הדם, ראה ביביע אומר ח"ד חיו"ד סימן כג אות ו', ובמאור ישראל עירובין מו:].

ב קודם שמכסה את הדם מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי הדם בעפר". [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צו. יביע אומר חלק ב' יורה דעה סימן ב' אות ג' וחלק ו' חלק יורה דעה סימן ב']

ג השוחט לראשונה בחייו, או המקיים מצות כיסוי הדם לראשונה בחייו, אינו מברך שהחיינו. ויש הלובשים בגד חדש ומברכים עליו שהחיינו ופוטרים את המצוה שעושים לראשונה בחייהם. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צט. שארית יוסף ח"א עמוד תנב]

ד אם יש לו כמה עופות לשחוט, יכול השוחט ויתר בני ביתו לברך כל אחד על כיסוי דם על כל שחיטה בפני עצמה. ויש אומרים שצריך שיתן להם רשות לכסות הדם, שהרי זו מצוה השייכת לבעל העוף. ויש אומרים שזו מצוה על השוחט ולא על בעל העוף. [שם עמ' צט]

ה צריך שיהיה למטה עפר. וצריך להזמין את העפר בפיו. ואם שחט ולא היה עפר למטה, צריך לגרור הדם וליתנו בעפר, ולכסות עפר תיחוח עליו. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד ק]

ו מכסה בידו, או בסכין, או בכלי אחר, אבל לא ברגלו, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד קא]

ז מי ששחט הוא שיכסה, ואם השוחט לא כיסה וראהו אחר, חייב לכסות את הדם. [שם].

ח שחט מאה עופות או מאה חיות, או ששחט עוף וחיה במקום אחד, כיסוי אחד מועיל לכולם. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד קב]

ט יש לגעור בשוחטים שתיכף לאחר שחיטה מוסרים את העוף למורט הנוצות, או לבעלים, מבלי להטיף אפילו טיפת דם אחת לתוך העפר, כי על ידי זה מבטלים מצות כיסוי הדם, ובפרט שיש אומרים שהעוף אסור באכילה אם ביטל ממנו מצות כיסוי הדם. ואף שאין דבריהם עיקר להלכה, מכל מקום העוברים על זה במזיד יש לאיים עליהם שיעבירום ממשרתם אם ימשיכו במנהגם זה. [איסור והיתר א' עמוד קב. יבי"א ח"ב יו"ד סי' א']

י לכתחלה ראוי ונכון לשוחטים לכסות את הדם בעפר תיכף לאחר שחיטת העוף, ועל כל פנים יהיה זה בתוך חצי שעה לשחיטת העוף הראשון, ולא לאחר מכן. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד קג. יביע אומר חלק ב' חלק יורה דעה סוף סימן א']

יא טוב ליזהר לכתחלה שלא לדבר ולהפסיק בין השחיטה לכיסוי הדם. אבל מעיקר הדין מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי, דהכיסוי הויא מצוה בפני עצמה. [איסור והיתר א' עמוד קג]

יב דעת גדולי הפוסקים שמותר לאכול מבשר עוף שנשחט וטרם כיסה את דמו. [ואף אם ברור לו שלא כיסו את דמו], כי אין כיסוי הדם מעכב האכילה. ולפיכך במקומות שאין שוחטי העופות מכסים את העפר עד לעת ערב, מותר לאכול מן העוף לפני הכיסוי. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד קג, יביע אומר חלק ב' חלק יורה דעה סימן א].

יג לכתחלה ראוי ונכון לכסות את כל הדם בעפר, ורק דם שעל גבי הסכין, וכן דם הניתז, אין צריך לכסותו, שמאחר שיש בזה טירחה יתירה, לכולי עלמא פטור מלכסות. [ילקוט יוסף חלק ח' איסור והיתר כרך א' עמוד קד. יביע אומר חלק ב' חלק יורה דעה סימן ב' אות ד-ה].

יד אם נתכסה הדם על ידי הרוח וכדומה, אם נשאר דם שאינו מכוסה, יש לכסותו בברכה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד קה. יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ב' אות א]

טו השוחט על גבי עפר תיחוח, אף על גב שהטיפות הראשונות נבלעים בתוך העפר ומתכסים, מכל מקום אם רוצה לברך על כיסוי בעפר, על שאר דם הגלוי, יש לו על מה שיסמוך, שעדיין נחשב עובר לעשייתן, כיון שמצוה מן המובחר לכסות את כל הדם. ופוק חזי מאי עמא דבר. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד קו. יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ב' אות ד- ה]

טז אם בשעה ששחט היה רוח, והיה עומד ומצפה שהרוח תכסה את הדם בעפר, אפילו חזר אחר כך ונתגלה, יש אומרים שפטור מעיקר הדין מלכסותו. [איסור והיתר כרך א' עמוד קו]

יז צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי, כדי שלא יבוא לידי ברכה לבטלה. וכן השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה. והשוחט ונתנבלה בידו, או ששחט ונמצאת טריפה, פטור מלכסות. ואם נמצאת ספק טריפה מכסה בלא ברכה. והוא הדין לכל פיסול מחמת הספק. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד קז].

יח וכן חרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואים אותם, חזקה ששחיטתן מקולקלת ופטורה מכיסוי. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד קז].

יט אם אין לו עפר לכסות, יכול לכסות בנסורת של עצים, או נסורת של חרשים וזהב שחוק, שנאמר בו: ועפרות זהב לו. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד קח].

כ השוחט אף על פי שאינו צריך אלא לדם בלבד חייב לכסות, כיצד יעשה, נוחר או מעקר כדי שיפטר מכיסוי. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד קט].

כא השוחט לחולה [שיש בו סכנה] בשבת לא יכסה את הדם, אפילו אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום. ובמוצאי שבת אם רישומו ניכר יכסנו. ואפילו אם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה, אין לכסות הדם בשבת. ולכן השוחט לחולה בשבת לכתחלה ישחט תוך כלי כדי שהדם לא יבלע בקרקע, ויתן בו מעט עפר מוכן מער"ש. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמו' קט].

כב אין לשחוט עוף ביום טוב אלא אם כן הכין עפר מערב יום טוב, כדי שיוכל לכסות את דמו, וצריך להיות גם כן עפר מוכן למטה, על ידי שיזמינו בפיו לצורך כיסוי הדם. [שם].

כג גדול ששחט אין לו לכבד את הקטן במצות כיסוי הדם, אלא יכסה בעצמו. אבל אם עבר הקטן וכיסה את הדם, יצא ידי חובת כיסוי, ואפילו אם חזר הדם ונתגלה על ידי הרוח, אינו חייב לכסותו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד רנז].

מתי השוחט נפסל לשחיטה

מתי השוחט נפסל לשחיטה
[ראה עוד לעיל עמוד תנג].

א שוחט של העיר שמשתתף במשחק הגרלה האסור על פי הדין, אף על פי שאינו נפסל לעדות או לשחיטה משום כך, כיון שיש לו אומנות אחרת, מכל מקום כיון שהדבר מכוער ששוחט העיר עושה איסור זה של שחוק בקוביא בפומבי, יש כח ביד הקהל למחות בידו ולהעבירו מתפקידו אם רוצים, אם לא ימנע עצמו מכאן ולהבא מעסק זה לגמרי. כי יכולים לומר לא בעינן שיהיה שוחט העיר שלנו עוסק בעסק ביש זה, אף שאינו נפסל מדינא. [יביע אומר חלק י' דף שמו טור ב'].

ב שוחט ובודק שטעה והתיר טרפות לישראל, ואחר כך נודע לו שטעה, ומבקש תיקון לנפשו על זה, יש אומרים שאיסור הטרפות הן מצד סירכא, והן מצד שאר מיני טרפות, הכל אסור מן התורה, וצריך תיקון כמי שעבר על איסורי תורה. ואמנם נראה דלאו מילתא פסיקתא היא, שיש אומרים שרוב בהמות כשרות, אלא שאנו לא בקיאים בבדיקה, ומצד החומרא אנו מחמירים בהרבה טרפות, ואינו איסור תורה. [יביע אומר ח"י חיו"ד דף שנט טור ב].

ג שוחט שנמצאת סכינו פגומה בשעת שחיטה, וגם פעל על ידי גוים לאיים על הרב מרא דאתרא, אין ראוי שהרב ינדה אותו, אלא ראוי לרב למשוך ידו מלדונו, וימסרנו לבית דין שבעירו, שהם ידונו אותו כמעשיו. [יביע אומר חלק י' חלק חושן משפט סימן ב עמוד תנז. שי"ל שהשוחט נחשב לשונא שפסול לדונו, ולכן ימסור דינו לבית דין שבעירו].

סימן כה – לבדוק הסימנים אחר השחיטה

סימן כה – לבדוק הסימנים אחר השחיטה
א השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה, אם נשחטו רובן, או שיראה בשעת שחיטה שהם שחוטין רובן. ואם לא ראה שרובן שחוטין, אסור. ויש מי שאומר שצריך לראות שהם שחוטין במקום שחיטה בלא הגרמה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צד].

ב נשחט כראוי ובא זאב ונטל בני מעיה, והחזירן כשהם נקובים, כשרה, ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צד].

ג חתך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי, ועודה מפרכסת, אסור לאכול ממנה עד שתמות הבהמה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צד].

סימן כד – דיני דרסה חלדה הגרמה ועיקור

סימן כד – דיני דרסה חלדה הגרמה ועיקור
א דרסה כיצד, כגון שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות, הרי זו פסולה. ואין צריך לומר שאם הכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף, וחתך הסימנים בבת אחת, דפסולה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צא]

ב לכתחלה צריך לשחוט בהולכה והובאה, אף על פי שהסכין ארוך כמה צוארים. ואם שחט בהולכה או בהובאה בלבד, אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלוא צואר [העור והמפרקת], כשרה, ואם לאו פסולה, שכל שאין בו כשיעור הזה אי אפשר לשחוט בלא דרסה על ידי הולכה או הובאה לבד. ואם הוליך והביא אפילו שחט באיזמל כל שהוא כשרה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צב]

ג חלדה כיצד, כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן, בין ששחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה, וחזר והוציאו ושחט העליון, בין ששחט העליון ממטה למעלה שלא כהלכתו, פסולה. ואסור לשחוט הכבש לבדו על ברכיו, בלי סיוע אחר, וכן אסור לרכב עליו ולשחוט הסימנים מלמטה למעלה, שהרי זה דרסה, שהצואר מכביד על הסכין, אם לא על ידי קשירת ראשו למעלה לדבר מה על ידי חבל. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צב].

ד הגרמה כיצד, זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה, או שהתחיל לשחוט במקום שחיטה, ושחט מעט והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמרה שם. אבל אם שחט רוב חלל הקנה במקום שחיטה, והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמר שם חתיכת כל הקנה, כשרה. והוא הדין אם שחט רוב שנים בבהמה במקום שחיטה, והשלים השחיטה בהגרמה או בדרסה כשרה. ויש מי שפוסל בדרסה, ויש לחוש לדבריו לכתחלה. וכתבו האחרונים, דהמנהג כיום להחמיר בין בדרסה בין בהגרמה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא, בין בקנה בין בושט. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צג].

ה עיקור כיצד, כגון שנעקר הקנה או הושט מהלחי ומהבשר, ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה, אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט השני שחיטתו כשרה. נשמט אחד מהם ואחר כך שחט את השני, שחיטתו פסולה. וכתב הרמ"א, ואנו נוהגים להטריף כל עיקור, בין במיעוט בתרא בין במיעוט קמא. ודוקא לאחר שנשחט, אבל בחייו כשר, אלא שאין שחיטה מועלת בו. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צג].

דין תלישת נוצות קודם השחיטה

דין תלישת נוצות קודם השחיטה
א יש להזהר שלא יתלוש בידו נוצות העוף במקום שחיטה, כי יש לחוש שיצא דם מהעור ושמא ינקב הושט, אלא ילחלחם ויסלקם לצדדים. ובודאי שאין חילוק בזה בין ציפורים ויונים, ובין תרנגולים רכים. אולם אם אי אפשר לשחוט בלא זה, יעשה כן בזהירות באופן שלא יוציא דם מהעור. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד פח]

ב גם ביום טוב מותר למרוט את הנוצות של העוף קודם השחיטה, אם אי אפשר לשחוט בלא זה. [וכבר ביארנו שאם אפשר לשחוט בלא מריטת הנוצות, יש להמנע ממריטת הנוצות הן ביום טוב והן בחול]. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צ]

ג יש נוהגים להרטיב את הנוצות בחומר כימי [הנקרא פוילטרי סקאלדינג חימי] כדי להקל את המריטה, ונכון להחמיר בזה מכמה חששות. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד צא]

סימן כג – דיני שהייה בשחיטה

סימן כג – דיני שהייה בשחיטה
א כל שוחט שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור. וכן צריך השוחט לדעת בדיקת הסכין, ובדיקת הסימנים אחר השחיטה, בדיקת העצמות בגפיים ובצומת הגידין כשיש ריעותא. [ילקו"י איסור והיתר א' עמ' פז]

ב שהייה כיצד, הרי שהתחיל לשחוט, והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, ובא הוא או אחר וגמר השחיטה, אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט, שחיטתו פסולה. ושיעור שהייה בעוף, הוא כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ויש אומרים דשיעור שהייה בעוף הוא כדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף, ולדבריהם יש ליזהר כשהתחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא, והגביה סכינו מהצואר, שלא יגמור השחיטה, לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהושט. ואפילו לא הגביה סכינו אלא מעט, יש לחוש מפני ששהיית העוף מועטת מאד, דכדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף הוא נעשה מהר. ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור, אין סומכין עליו, כיון שיצא הדם. ולענין מעשה, יש להחמיר כסברא זו, אלא אם כן הוא שעת הדחק או הפסד גדול, שאז יש לסמוך על סברא ראשונה. והמנהג כיום להטריף כל שהייה אפילו משהו, בין בעוף ובין בבהמה, לפי שאי אפשר לצמצם בשיעור שהייה, וכן ראוי לנהוג. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמו' פז. ש"ע סי' כג סעיף ב'. ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' במבוא, קול תורה אב תשס"ג עמ' מג].

ג אחר ששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, אין שהייה פוסלת, ולפי זה אין שהייה בקנה בעוף כלל. ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה. ולכתחלה יש ליזהר לחוש לדבריו. [ש"ע סי' כג ס"ה. ילקו"י איסור והיתר ב' שם, וקול תורה שם].

ד צריך ליזהר כשאדם שוחט וחס על העור, שלא יעשה בו קרע גדול, ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור, אמנם אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור. ויש מי שמחמיר גם בזה, ויש לחוש לדבריו לכתחלה. [ש"ע שם ס"ט. ילקו"י וקול תורה שם].

ה שוחט בהמה שחתך העור בלבד ולא יצא דם, ואחר שסילק ידו התעשת ומיד שחט וסיים שחיטתו כדת, מכיון שמתחלה לא חתך אלא את העור בלבד, ולא יצא דם, אע"פ שהמנהג להטריף שהייה כל שהוא בשעת שחיטה, מכל מקום כאן לא חשיב שהייה כל שהוא להטריף הבהמה, ויש להתירה אפי' בלא הפסד מרובה. [יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' ב' עמוד רעא].

ו השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת, כפי הדין, ושהה כל שהוא, אין להטריף את הבהמה או העוף, שבזה אנו הולכים אחר עיקר הדין ולא אחר המנהג. [יביע אומר שם עמו' רעא].

סימן יט – דיני ברכת השחיטה

סימן יט – דיני ברכת השחיטה
א השוחט צריך שיברך קודם השחיטה: אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. ואם שחט ולא בירך, שחיטתו כשרה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד עט]

ב צריך ליזהר מלדבר בין ברכה לשחיטה, ולכתחלה יזהר שלא ידבר גם בדבר שהוא מצרכי השחיטה, אך אם דיבר בצרכי השחיטה, לא חשיב הפסק. [איסור והיתר כרך א' עמוד פא]

ג במקום שגזרו העכו"ם לומר לפני שחיטת בהמות דברי שבח לה' בשפה לועזית, אין להקל לעשות כן בין הברכה לשחיטה, משום הפסק, ולכן אם העכו"ם עומדים על כך שיאמרו כן סמוך לשחיטה ממש, צריך השוחט לברך על עוף אחד, בתחלת היום, ויכוין לפטור את כל הבהמות שישחט באותו יום, וישחטם בלא ברכה. [ילקו"י איסור והיתר א' עמ' פד]

ד מותר לשחוט במקום מטונף ומלוכלך, אלא שצריך לברך בחוץ במקום נקי, ומיד אחר הברכה יכנס למקום השחיטה ללא אומר ודברים, וישחט. ומה ששוחט ומכוין לקיים מצות "וזבחת" במקום מטונף, אין בזה חשש, שבהכשר מצוה לכולי עלמא אין צריך שיעשו במקום נקי. וכיום נוהגים בבתי המטבחיים להתרחק ד' אמות מהלכלוך והריח, ומברכים, וניגשים מיד למלאכת השחיטה. [ילקו"י שם עמוד פה. יבי"א ח"ו חיו"ד סי' כט אות ד]

ה השוחט להאכיל פועלים גויים, או השוחט שחיטה כשרה לכלבים, יש מי שאומר שאין לו לברך. ויש אומרים שיברך על השחיטה, אף אם אין בדעתו לבודקה, שהרי בידו לאכול משחיטתו אם ירצה, ולכן יש לו לברך. והוא הדין בשוחט עוף ואינו צריך אלא לדמו. וכן השוחט את המסוכנת שאין דעתו לאכול ממנה, נחלקו הפוסקים אם מברך על השחיטה, וספק ברכות להקל. אבל על כיסוי הדם מברך בכל אופן. [וראה עוד להלן סימן לה סעיף יב, בדין שחיטה לצורך גויים]. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד פה. יחו"ד ח"ו סי' נ' בהערה]

סימן יח – דיני בדיקת הסכין

סימן יח – דיני בדיקת הסכין
א צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה, שאם שחט בסכין שיש בו פגימה, אפילו כל שהוא, הרי זו נבלה. ואם לא בדק לא ישחוט, ולא יסמוך על מה שיבדוק אחר השחיטה. אך בדיעבד אם עבר ולא בדק את הסכין בתחלה, ובדקה לאחר שחיטה ומצאה יפה, שחיטתו כשרה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סט]

ב בתחלת השחיטה בודקים את הסכין בכל י"ב בדיקות, ונוהגים כיום לבדוק רק אטופרא, ולא על הבשרא, כי אין בקיאים בהרגשה כיום. [איסור והיתר כרך א' עמוד עא]

ג השוחט הרבה בהמות בזו אחר זו, יש אומרים שחייב לבדוק בין כל בהמה ובהמה, אף אם יסכים בדעתו, שאם הסכין תמצא אחר כך פגומה, יאסור את כל מה ששחט מאז בדיקתו האחרונה. ויש אומרים שאם מסכים לאסור כל מה ששחט, אינו צריך לבדוק בין כל שחיטה ושחיטה. והמנהג כיום בשחיטות המהודרות לבדוק אחר כל בהמה ובהמה. אלא שמסתפקים בבדיקה של הולכה והבאה, וגם מהצדדים. ויש שנותנים לשוחט השני, העומד בסמוך אליו, שגם הוא יבדוק את הסכין, ולא מסתפקים בבדיקת השוחט בלבד. וכל שכן שאם הרגיש השוחט שנגע בעת השחיטה במפרקת של הבהמה, שאז בודקים את הסכין מיד. ובשחיטת עופות, המנהג כיום בשחיטות המהודרות לבדוק את הסכין כל 5-7 דקות, אך בשחיטות הרגילות יש הבודקים את הסכין אף לאחר כ- 15 דקות, שהוא אחר כל קו יצור. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד עב]

ד אף על פי שבדק הסכין קודם השחיטה, צריך לחזור ולבדוק אחר השחיטה. והני מילי כשהסכין לפנינו, אבל אם הסכין נאבדה שחיטתו כשרה, הואיל ובדקה קודם שחיטה. ואפילו שחט בה הרבה זה אחר זה. ואם נגע בעצם המפרקת של אחת מהן, יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אחר כך. ואף אותה בהמה שנגע בה במפרקת אסורה. [שם עמ' עד]

ה השוחט בסכין בדוקה כדת, ואחר שחיטה מצא בה פגימה, יש לחוש שמא בעור התרנגולת נפגמה, והסימנים נשחטו בסכין פגומה, הילכך התרנגולת "ספק נבלה", ואסורה. ואפילו אם הסכין נגע בעצם המפרקת, אין תולין לומר שהסכין נפגמה מהעצם, אלא חיישינן שמא כבר בעור נפגמה, ונמצא ששחט בסכין פגומה. והדין כן אפילו בעוף. ומכל מקום אם מצא בה ביצה, מותרת, מפני שאיסור ביצת נבלה הוא רק מדרבנן, וספקא דרבנן לקולא. [איסור והיתר כרך א' עמוד עה. שוב יצא לאור הליכות עולם ח"ו, ושם (עמוד רנב) כתב כדברינו]

ו יש לאסור לבדוק סכין של שחיטה, על ידי ציפורן זרה העשויה מפלסטיק, המלבישים אותה על ציפורן היד, ובודקין בה את הסכין, ושוחט הבודק סכין על ידי ציפורן זרה יש להזהירו שהדבר אסור בהחלט, ואם יסרב לשמוע יש להדיחו ולסלקו ממשרתו כשוחט, אף שאין לו פרנסה אחרת. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד עו. יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' א']

ז יש אומרים שאין לשחוט בכפפות, מחשש שמא על ידי כך לא ישחט כדין. ובפרט בכפפות עבות, שקשה לעשות בהם מלאכה, ויש לחוש שלא ידע אם דרס במשהו. אולם בכפפות דקות שהשוחט רגיל בהן, ויודע ששוחט בהן כהוגן, יש להקל לשחוט בהן, אם עושה כן מפני הלכלוך או הצינה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד עו]

ח סכין שחיטה שבדקנוהו ולא מצאנו בו שום פגם הנראה לעין חדה ובריאה, אבל על ידי מיקרוסקופ נראות פגימות רבות בסכין, אין לחוש לזה כלל, ומותר לשחוט לכתחלה בסכין כזה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד עז. יחוה דעת חלק ד' סוף סימן מז]

ט השוחט עופות ביום טוב צריך לבדוק את הסכין קודם השחיטה ולאחריה, כדי להעמיד הדבר על בוריו בהכשרת השחיטה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד עז]

י סכין של שחיטה שנקנה מגוי, אין צריך להטבילו מעיקר הדין. והרמ"א כתב, דטוב לטובלו בלא ברכה. והמחמיר להטבילו תבוא עליו ברכה, אך אין זה אלא מצד חומרא. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמ' עז. יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' מב אות ד' דף קמו.]

יא השוחט עופות ביום טוב צריך להשחיז הסכין ולהכינה לשחיטה מערב יום טוב, אבל ביום טוב אסור להשחיז את הסכין אף על פי שהוא לצורך אוכל נפש. [ילקו"י שם עמוד עח.]

יב השוחט עוף ביום טוב יש אומרים שאסור לו לשפשף את הסכין ביום טוב על כף ידו או בגדו, כדי לחדדו ולחתוך בו ביום טו ב. ויש חולקים ומתירים. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד עח. יביע אומר חלק ו' חאו"ח סימן לח אות ה', דף קטז:]

סימן יז – דין השוחט את המסוכנת

סימן יז – דין השוחט את המסוכנת
א השוחט בהמה בריאה ולא פירכסה [נתנענעה], הרי זו מותרת. אבל השוחט את המסוכנת ולא פירכסה כלל, הרי זו נבלה ואם אכלו מבשרה לוקין על זה משום נבלה. ואם פירכסה הרי זו מותרת. וצריך שהפירכוס יהיה בסוף השחיטה, אבל אם פירכסה בתחלה ולא בסוף, הרי זו נבילה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סה]

ב איזו היא בהמה מסוכנת, כל שהבהמה שכבה לארץ, ומעמידים אותה ואינה עומדת, אף שהיא אוכלת מאכל בריאות, הרי היא בכלל מסוכנת ואין לשוחטה. ואם אינה עומדת אלא אם מעמידים אותה ביד, יש אומרים דאינה בכלל בהמה מסוכנת, דסוף סוף עמדה על רגליה. אך דעת רוב האחרונים להחמיר בזה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סו]

ג גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפירכסה בסוף השחיטה. ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סו]

ד בהמה מסוכנת שגערו בה לעמוד ולא עמדה, והעמידוה בידים, והלכה ד' אמות, יש אומרים שעדיין היא בכלל מסוכנת ואסורה באכילה. ויש אומרים דכיון שהלכה ד' אמות כבר אינה בכלל מסוכנת, ויש להכשירה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סז]

ה אם העמידו בהמה מסוכנת בגערה או במקל, ועמדה, אפילו אינה אוכלת כלל הרי זו בחזקת בריאה ומותרת אפילו לא פירכסה כלל. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סז] ו בהמה מסוכנת שאינה יכולה לעמוד בגלל מאכל הגורם לה שלא לעמוד, הרי היא בכלל בהמה מסוכנת ואין לשוחטה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סז]

ז עופות שמביאים אותם מן הדרך, וקושרים את כנפיהם ורגליהם, ולפעמים מחמת הקור אינם הולכים ברגליהם, וגם יש מהם המתים מחמת הקור, הרי אלו בחזקת מסוכנים וצריכים פירכוס. אולם בדיעבד אף אם נודע שעל ידי שהוליכוה בקור כשהיא קשורה נצטמקו איבריה ולא תעמוד מאליה זמן מה, ושחטוה אז ולא ראה שום פירכוס, כיון שלא ראה בה שום ריעותא אין לחוש בזה. אך בקשורה חזק דאיתחזק מיתה על ידי זה, הרי זו בכלל מסוכנת גמורה, אף אם לא היה שום ריעותא אחר שחיטה בדם קרוש, כל שלא נראה בה שום פירכוס. אך על ידי פירכוס הכל מותר. [איסור והיתר כרך א' עמוד סז]

ח בהמה שהוחזקה למסוכנת על ידי ששכבה לגמרי ולא יכלה לעמוד מאליה, והעמידוה בידים, ואחר כך שוב שכבה לארץ ועמדה מאליה, יצאה מכלל מסוכנת. וזה דוקא כשהעמידה השניה באה לאחר ששכבה לארץ לגמרי, אבל אם עמדה לאחר כריעה לבד, לא יצאה מכלל מסוכנת. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סח]

ט השוחט את המסוכנת צריך שידע קודם השחיטה שהיא מסוכנת, כדי שיתן אל לבו את סימני המסוכנת להתירה. אבל אם לא ידע שהיא מסוכנת, אף על פי שיאמר אחר כך שראה כל הסימנים הצריכים למסוכנת אינו נאמן. ויש אומרים שאם נודע לו תיכף אחר השחיטה שזו היתה בהמה מסוכנת, יש להאמינו שראה אותה מפרכסת בסוף השחיטה. אבל אם נודע לו הדבר אחר זמן מה אינו נאמן לומר שהבהמה פירכסה בסוף השחיטה. ויש חולקים ומחמירים גם אם נודע לו מיד אחר השחיטה שהיא מסוכנת. [או"ה שם עמו' סח]

י אם שחט את המסוכנת בלי שידע שהיא מסוכנת, ובא עד אחד והעיד שראה אותה מפרכסת מיד בסוף השחיטה, נאמן. ואפי' אשה נאמנת על זה, ובהמה זו מותרת באכילה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סט]

יא השוחט את המסוכנת לא יברך על השחיטה, אלא ישחוט אחרת עמה, ויכוין בברכתו לפטור גם את המסוכנת. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סט]

יב בהמה ששחטו אחרת בפניה, וכן עוף ששחטו עוף אחר בפניו, עלולה הריאה שלהם להצטמק מרוב פחד, ולכן כשבאים אנשים רבים לשחוט העופות שבידיהם, כגון בערב יום הכפורים, יסתיר השוחט את העופות האחרים לבל יראו בשחיטת העופות שבידו. ומכל מקום אם עבר השוחט ושחט העוף בפני שאר העופות, אינו צריך לבדוק הריאה של העופות האחרים, אף כשנשחטו לאחר איזה ימים, ורק אם במקרה מצאו שצמקה ריאתם, ויודעים ששחטו עוף בפניהם, הרי הם טריפות. אבל אם צמקה הריאה של הבהמה והעוף מחמת פחדם ששמעו רעמים או קול שאגת אריה, כשרות. [הליכות עולם חלק ה' עמוד רנא].

סימן טז – דין אותו ואת בנו

סימן טז – דין אותו ואת בנו
א אסור לשחוט את הבהמה, ואת בנה, ביום אחד, לא שנא אם שחט את האם תחלה ואחר כך רוצה לשחוט את בנה, או אם שחט את הבן תחלה, ואחר כך רוצה לשחוט את האם. ולא שנא בן או בת. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סב. הליכות עולם ח"ה עמוד רפה]

ב עבר ושחט את האם ואת בנה ביום אחד, מעיקר הדין הבשר מותר באכילה, כמו שסתם מרן בשלחן ערוך (סי' טז ס"ג), ואף לדעת האחרונים המחמירים לאסור את האחרון עד הלילה, משום קנס, זהו רק לשוחט עצמו, או לבעל הבהמה שנשחטה בשבילו, אבל לאחרים מותר. [איסור והיתר כרך א' עמוד סג, יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' ה'. הליכות עולם ה' עמוד רפה].

ג איסור אותו ואת בנו נוהג דוקא בבהמה נקבה, שידוע שזה בנה ודאי, ולשחוט את האב (כשידוע שהבן ממנו הוא), ואחר כך הבן, יש ספק בדבר, אם דין זה נוהג אף בזכרים או לא, ולכן לא ישחט את שניהם ביום אחד, ואם עבר ושחט אינו לוקה, ומותר לאוכלם. [הליכות עולם ח"ה עמוד רפה]. ואחר שעבר זמן בין השמשות של רבי יהודה מיד, וכבר שחט את האב ביום, מותר לשחוט לכתחלה את הבן. [ילקו"י איסור והיתר א' עמ' סב. הליכו"ע פרשת תזריע אות ד']

ד מותר לשחוט את המעוברת, כי עובר ירך אמו הוא. ואם יצא העובר חי אחר שחיטת אמו, והפריס ע"ג קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד, ואם שחט אינו לוקה.

ה יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. כיצד הרי ששחט הראשון בתחלת ליל ד', לא ישחוט השני עד תחלת ליל ה'. ואם שחט הראשון בסוף יום ד' קודם בין השמשות, שוחט השני בתחלת ליל ה'. ואם שחט הראשון בבין השמשות של ליל ה', לא ישחוט השני עד ליל ו'. ואם שחט ביום ה' אינו לוקה. [איסור והיתר כרך א' עמוד סד]

ו אם שחט את האם ונתנבלה בשחיטה, אין איסור לשחוט את בנה באותו יום, אבל אם השחיטה היתה כשרה, ונטרפה, אסור לשחוט את בנה ביום אחד. [איסור והיתר א' עמוד סד]

ז היכא דאנו מחמירין ואוסרים הבהמה משום ספק נבלה, אין להקל לענין אותו ואת בנו, ואין לשחוט את בנו אחריו באותו יום. ובחיה ועוף יש להחמיר לכסות את דמו בלא ברכה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד סה]

ח הלוקח בהמה, אינו צריך לחוש שמא נשחטה אמה או בנה היום, אבל על המוכר להזהיר הלוקח ולהודיעו אם שחט האם או הבן היום, או אם מכרה לאחר לשוחטה היום.