סימן תרצז – תחנון בי"ד וט"ו אדר א'

סימן תרצז – תחנון בי"ד וט"ו אדר א'

 

א יום י"ד וט"ו שבאדר א' אין נופלין על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ובתענית. אבל שאר דברים אין נוהגים בהם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיז. חזון עובדיה פורים, תשס"ג, עמ' רח]

 

ב בשנה מעוברת, יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון, אף על פי שאין קוראים בהם המגילה, מכל מקום אסורים בהספד ותענית, ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים בהם בתפלה מזמור יענך ה' ביום צרה, ומזמור תפלה לדוד. ונכון לנהוג בהם מקצת משתה ושמחה, י"ד לבני פרזים, וט"ו לבני ירושלים. ומה שאין קוראים המגילה באדר ראשון, לפי שנאמר (מגילת אסתר ט כא), לקיים עליהם להיות עושים את יום י"ד וט"ו"בכל שנה ושנה", מה בכל שנה אדר הסמוך לניסן, אף בשנה מעוברת אין הפורים נוהג אלא באדר הסמוך לניסן, ולסמוך גאולה לגאולה, דהיינו לסמוך פורים לפסח, עדיף. [מגילה ו:. ומ"ש לגבי הספד ותענית, כ"פ הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הי"ג), שאסורים בהספד ותענית. וכתב ה"ה שמקורו ממה שאמרו במגילה (ו:), הא לענין הספד ותענית זה וזה שוים. וכ"כ הסמ"ג. והסמ"ק. והמאירי והר"ן. ובשו"ת הגאונים. ורבינו ירוחם שכן דעת הרי"ף. והרשב"ש. אבל מהר"ם מרוטנבורג כתב, דהני מילי קודם שבטלה מגילת תענית, אבל לאחר שבטלה, בי"ד וט"ו שבאדר ראשון מותרים בהספד ותענית. וכ"ד הרא"ש והטור. ומרן בש"ע (סי' תרצז) פסק כדעת הרמב"ם. ולפ"ז הנוהגים שהחתן מתענה ביום חופתו, לא יתענה ביום י"ד שבאדר ראשון. ואם חל י"ד ביום ראשון, אין לומר "צדקתך" בשבת במנחה. [ע"פ הכלל שכתב מרן בש"ע (סי' רצב ס"א): אם חל בו יום שאילו היה חול לא היו אומרים בו נפילת אפים, אין אומרים צדקתך. וגם כאן שאין אומרים נפילת אפים ביום א' י"ד באדר, אין לומר צדקתך במנחה].

 

ג הדבר פשוט שאין צריך לשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים באדר ראשון. [אחרונים]. וכן מותר לעשות מלאכה בי"ד בט"ו באדר ראשון. [ואף שהרב רבי דוד אבודרהם בהל' פורים כתב להחמיר, מ"מ לדינא יש להקל, וכמ"ש רבינו פרץ בהגהות סמ"ק (סי' קמח אות ב), שהואיל ובפורים עצמו אין איסור עשיית מלאכה אלא משום מנהג במקום שנהגו. באדר א' יש להקל]. ולכולי עלמא אבלות נוהגת בי"ד וט"ו של אדר ראשון. [כ"כ האליה רבה]. ויש נוהגים לעשות משתה ושמחה בי"ד ובט"ו שבאדר ראשון, אולם אין המנהג כן. [ע' תוס' מגילה (ו:), יש נוהגים לעשות משתה ושמחה בי"ד ובט"ו שבאדר א', דהכי משמע מדיוק המשנה, אין בין אדר א' לב' אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. הא לענין משתה ושמחה זה וזה שוים. 


סימן תרצו – עשיית מלאכה בפורים

סימן תרצו – עשיית מלאכה בפורים

 

א פורים מותר בעשיית מלאכה, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים, אין עושים. והעושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה מאותה המלאכה לעולם. אבל בנין של שמחה, כגון שבונה בית חתנות לבנו, ונטיעה של שמחה, כגון אבורניקי של מלכים, שהוא אילן שצלו נאה, וכופפים אותו על גבי כלונסאות, מותר. וכעת המנהג בכל מקום שלא לעשות מלאכה ביום פורים. אבל בלילה מותר. ומותר לעשות אפילו מלאכות גמורות לצורך פורים. [הרמ"א בהגה סי' תרצו ס"א], ובלבד שלא יתבטל משמחת פורים. [מגילה (ה:) רבי נטע נטיעה בפורים, ופריך מדאמר רב יוסף שמחה ומשתה ויום טוב, יום טוב, שאסורים בעשיית מלאכה, ומסיק רבה בריה דרבא, הספד ותענית קבלו עלייהו, מלאכה לא קבלו עלייהו, דהא לבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב. והא רב חזייה לההוא גברא, דהוה שדי כיתנא בפוריא, ולטייה וכו', התם במקום שנהגו שלא לעשות, והו"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שאי אתה רשאי להתירם בפניהם. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פ"ב הל' יד. וראה בילקו"י מועדים, ובחזון עובדיה פורים עמוד קצד].

 

ב מעיקר הדין מותר להסתחר בפרקמטיא בפורים. ומכל מקום טוב להחמיר, אלא אם כן מוכר כדי להרויח לצורך הסעודה והמשתה של יום פורים, כשאין לו לבזבז בריוח. ואם אין לו מה לאכול אפילו מלאכה ממש מותר לעשות בפורים. וכל מה שמותר לעשות בחול המועד כגון דבר האבד או צרכי רבים וכיו"ב, מותר לעשות בפורים, אפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים. [ילקו"י שם. חזון עובדיה פורים עמוד קצה]. וכן פשוט שפועל עני שאין לו מה יאכל מותר לו לעשות מלאכה כדי שיאכל וישתה וישמח בפורים. [לאפוקי ממ"ש בשו"ת ירך אברהם ח"א (סי' כ), שבפורים שקבלו עליהם שלא לעשות מלאכה, הו"ל נדר גדול. ואריה דנדרא רביע עליה, ואפילו אין לו מה יאכל אסור. ושאני חוה"מ שהם אמרו לאסור מלאכה, והם אמרו שעל ידי פועל עני שאין לו מה יאכל מותר. ע"כ. ונראה מדבריו שחשב דמה שאמרו (בנדרים טו.) דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם, שנאמר "לא יחל דברו", היינו דהוי כנדר דאורייתא, וליתא, שהרי מבואר להדיא בהרא"ש (נדרים פא:), שאין איסור זה אלא מדרבנן. וכ"כ הר"ן. ולכן הדבר פשוט שכל מה שמותר בחוה"מ מותר בפורים, אף במקום שנהגו איסור במלאכה. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יא אות כד), ובחזו"ע פורים עמ' קצד הערה כג].

 

ג יש מחמירים שלא להסתפר בפורים אלא על ידי גוי. ומכל מקום גילוח הזקן מותר ביום פורים לצורך היום, אם לא התגלח מקודם. [ע' בשו"ת בית דוד (סי' תצז) שכתב, שאפי' אם חל פורים באמצע השבוע, מותר לפרזים להסתפר ביום י"ד, ולתושבי המוקפים בט"ו, מפני שאין בגילוח משום איסור מלאכה, ששמחה היא לו, שאף בחוה"מ לא אסרו אלא משום גזירה שלא יכנס מנוול לרגל. ואמנם בשו"ת דבר משה (חאו"ח סי' מד) כתב להתיר גילוח רק ע"י עצמו, כשחל יום י"ד או ט"ו בער"ש, אבל אם חל באמצע השבוע אין להתיר. וכ"כ בפרי האדמה ח"א (דף מד:). אבל בשו"ת נחפה בכסף ח"ב (דף ח:) כתב, מעשה בא לידינו בספר ישראל עני, והסכמנו להתיר לו לגלח בפורים שחל יום ט"ו ביום ששי, כסברת הרב בית דוד. וכ"כ בערך השלחן (סי' תרצו סק"ג). וכ"כ בשו"ת אם הדרך (חאו"ח סי' ב אות ד) להקל בער"ש. ובשו"ת ידיו של משה (חאו"ח סי' ו) כתב שהמנהג להתיר להסתפר בי"ד ובט"ו, [אפי' כשחל באמצע השבוע] בין ע"י ישראל בין ע"י גוי, כהוראת הרב בית דוד. וכ"כ בתפארת אדם, ובשו"ת חקרי לב, ובשמחה לאיש, ובספר יפה ללב, ובעקרי הד"ט, ובויקרא אברהם, ועוד. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סי' מז). ובילקו"י מועדים עמו' שמב. ובחזון עובדיה פורים עמו' קצו]

 

ד אם חל פורים בערב שבת, מותר להסתפר בפורים לכבוד שבת, ומכל שכן לבני המוקפים, שפורים שלהם בשבת, אלא שמקדימין קריאת המגילה ליום ששי, ואינם נוהגים איסור בעשיית מלאכה ביום ששי, שמותרים להסתפר ביום ששי. [הליכו"ע ח"א עמוד רמ].

 

ה מותר לעשות מלאכה בפורים על ידי גוי, אף מלאכות גמורות. [שהרי אף בערב פסח אחר חצות מותר לעשות מלאכה ע"י גוי, כמו שפסק מרן בש"ע (סי' תסח ס"א), כ"ש פורים שאינו אלא מנהג במקום שנהגו. וכ"פ בערך השלחן (סי' תרצו סק"א), ודלא כהבית דוד שאסר אפילו ע"י גוי. ע"ש. וכ"פ בשלחן גבוה (סי' תרצו סק"ח). וע"ע בילקוט יוסף מועדים עמוד שמב. חזו"ע פורים, עמ' קצו]. ויש אומרים שמותר אף שהגוי יעשה מלאכה בפרהסיא בפורים, כגון לבנות בית לישראל, ויש חולקים. ועל כל פנים בארץ ישראל שיש מצוה לבנות בה בית, מותר לבנות בפורים על ידי גוי, ובפרט כשהוא בקבלנות. [בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' תצה) כתב להחמיר לבנות בית ביום י"ד, ואפילו ע"י גוי, כיון דאוושא מילתא. וכן הסכים בערך השלחן, וברוח חיים. ובשלחן גבוה (סי' תרצו סק"ח) כתב, שאע"פ שראיות הבית דוד חלושות, כבר הורה זקן. אולם בשו"ת אהל יצחק חסיד (חאו"ח סי' כ) כתב להקל לבנות ע"י גוי. ובשו"ת תפארת אדם (חאו"ח סי' כט) כתב שעכ"פ בקבלנות מותר. וע"ע בשו"ת חקרי לב (בשיורי א"ח סי' כ) שהביא מ"ש בשיורי כנה"ג שאסור לבנות בט' באב, משום דאוושא מילתא, וגם מפני שהעיר פרוצה בענין הבנינים, ויחשבו שגם בשבת מותר וכו'. והשיב על זה, דאף אי אוושא מילתא, מאחר שמן הדין מותר, אין לנו לגזור גזירות מדעתינו אטו שבת. ומ"מ חשש לד' הכנה"ג, והיקל בזה רק לצורך גדול. ע"ש. ונראה שבארץ ישראל שמצוה לבנותה, יש להתיר בפשיטות לשפץ ולבנות בפורים ע"י גוי. וכל שכן כשיש הפסד בדבר].

 

ו מותר להצטלם ולצלם בפורים שהוא גם כן כמלאכה של שמחה, וכבנין ונטיעה של שמחה. [וראיה ממ"ש בלקט יושר (עמוד קנט), שכל המלאכות שעושים כדי לשמוח כגון שתופרים ומציירים ומתקנים כמה ענינים לשמוח, ואפילו הן מלאכות גמורות, כולהון שרי, כדין נטיעה של שמחה].

 

ז מותר לגזוז צפורניים ביום פורים. [לא מבעיא לדידן דקי"ל כמרן בש"ע (סי' תקלב ס"א) בדין חוה"מ דשרי, וכ"ש פורים דהוי רק ממנהג. אלא אפי' להרמ"א י"ל הבו דלא להוסיף עלה. וע' בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה (ס"ס רלז) שהחמיר, אם לא שגוזזם שלא יחצצו לנט"י וכו'. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים. וע' בשו"ת פסקי תשובה ח"א סי' קנ].

 

ח מותר לכתוב חידושי תורה ופסקי הלכה, וכן אגרת שלומים, ביום פורים, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. [כל בו (סי' מה), וכ"ה בארחות חיים (הל' פורים אות כז), ובנימוק"י (מגילה ח:), ובספר המאורות (שם ז:). וע' במאירי מגילה (ה:) שכתב, ומכאן סומכים תלמידי חכמים לכתוב סברותיהם אף ביום פורים, דרך שמחה ושעשוע. וע"ע בספר מטה משה (סי' תתריו) שכתב, שמהרי"ל היה כותב תשובות לשאלות ששאלוהו בעת שהיה מיסב על השלחן בסעודת פורים. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שמב. חזון עובדיה על פורים עמוד קצו].

 

ט מותר לבני הפרזים לעשות מלאכה בחמשה עשר באדר, וכן מותר לבני המוקפים לעשות מלאכה בארבע עשר באדר. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בשני הימים גם בי"ד וגם בט"ו, אינו מנהג, ואין תוקף למנהג, אלא רק י"ד לבני פרזים, וט"ו למוקפים, ולא יותר. [בשבולי הלקט השלם (סי' רד) כתב: "ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, לא נהגו אלא ביום קריאת המגילה עצמה, אבל לאסור של זה בזה אינו מנהג". וכ"כ בספר האשכול, וכ"פ מרן בש"ע (סי' תרצו ס"ב). ואמנם הפר"ח שם כתב שיש להוכיח מהש"ס להיפך. אולם במקראי קודש (דף רא:) כתב לדחות ראית הפר"ח בטוב טעם. ע"ש. וכ"כ בספר לחם יהודה (הל' מגילה דף מ:) ובברכי יוסף (סק"ז). ואין לזוז מדברי מרן. וע' בחזון עובדיה פורים עמוד קצח].

 

י עיר שיש ספק אם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כבר נתבאר שאסורים במלאכה רק בי"ד אדר. אולם בטבריה שיש בה ספק מהדין אם קוראים בי"ד או ט"ו, יש להחמיר בעשיית מלאכה בי"ד ובט"ו. [בספר יד אפרים (סי' תרצו) כתב, דבש"ס מוכח שבעיירות המסופקות אם היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, שפיר הוי מנהג לאסור בשניהם. וכ"כ בסידור בית עובד, וכן נראה מהבן איש חי. אולם בהליכות עולם ח"א (עמו' רמ) כתב לדחות דברי הרב יד אפרים הנ"ל, זולת בעיר טבריה דהויא ספיקא דדינא, דמספקא לן אי ימה חומתה, ולא שייך בזה למיזל בתר רוב עיירות, אבל בשאר עיירות המסופקות דהויא ספיקא במציאות, אזלינן בתר רובא].

 

יא ראוי לעורר ולהזכיר להתפלל ערבית במוצאי יום הפורים. וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. [ילקוט יוסף מועדים עמ' שיז]

סימן תרצו – דיני הספד ותענית

סימן תרצו – דיני הספד ותענית

 

א מי שהוא אבל בתוך שבעה ימי אבלות, אינו נוהג אבלות בפורים בדברים שבפרהסיא, אבל דברים שבצינעא נוהג, וכדין אבלות בשבת. ולכן לא יעלה לספר תורה בפורים, ואם קראו לו בשמו יעלה. ויש להתיר לאבל לפתוח החנות בפורים, משום דהוי דבר שבפרהסיא. [ילקו"י על הלכות אבלות. חזו"ע פורים עמוד קפז. וכ"ד מרן בשלחן ערוך יו"ד (סי' תא ס"ז)"שאין אבלות נוהגת בפורים, לא בי"ד ולא בט"ו, אלא דברים שבצינעא נוהג". ובזה חזר בו מרן ממה שכתב באו"ח (סי' תרצו ס"ד) שכל דברי אבלות נוהגים בחנוכה ופורים. [וזוהי שיטת הרמב"ם (פרק יא מהל' אבל הי"ג), שאף שאין מספידים את המת בחנוכה ובפורים, "אבל נוהגים בהם כל דיני אבלות". וכ"כ המרדכי]

 

ב האבל חייב בהנחת תפלין ביום פורים אפילו הוא יום ראשון של האבלות, שהוא יום קבורה, ומיהו אם הוא גם יום המיתה לא יניח תפלין אפילו לאחר קבורה. [הנה לענין הנחת תפלין בפורים ביום קבורה שאינו יום המיתה, מסתברא ודאי שאפילו החולקים על המהריט"ץ, וס"ל שאין להניח תפלין ביום קבורה, אף הם יודו בפורים למהריט"ץ שהאבל מניח תפלין בברכה, שמכיון שאין אבלות נוהגת בפורים, לא שייך הטעם שכתב רש"י (ברכות יא.), שהאבל אינו מניח תפלין ביום ראשון, מפני שצערו גדול ומעולל בעפר קרנו, והתפלין נקראים פאר. וכמ"ש כיו"ב המג"א (סי' תקמח סק"ה) דלדידהו שמניחים תפילין בחוה"מ, האבל אפי' ביום ראשון מניח תפלין בחוה"מ, שהרי הרא"ש כתב שהטעם שהאבל אסור בתפלין משום שהוא יום מר וצערו גדול והוא מעולל בעפר קרנו, וזה לא שייך בחוה"מ, שהרי אין נוהג בו אבלות דפרהסיא. ע"כ. ומינה ליום פורים למאי דנקטינן שאין אבלות נוהגת בו, בודאי שהאבל מניח בו תפלין אפי' ביום ראשון שהוא יום קבורה. ומ"ש המג"א (ס"ק טז) שאף לאחר קבורה לא יניח תפלין, כבר חלק עליו הא"ר (סי' תרצו ס"ק יא), והעלה שהאבל יניח תפלין אחר קבורה. וכ"כ הפמ"ג שם, שכיון שפורים הוא יום משתה ושמחה, אין זה מעולל בעפר קרנו. וצ"ע. ע"כ. ומיהו אם הוא יום המיתה, לא יניח תפלין, אפי' אחר הקבורה. כי בודאי מר לו מר, כמ"ש ואחריתה כיום מר. וכדברי המג"א. וכ"פ בסידור דרך החיים. וע' ילקו"י אבלות. חזו"ע פורים עמ' קצא].

 

ג אף על פי שהאבל אינו יוצא מפתח ביתו, מכל מקום בפורים אחר חצות יקום מעל גבי קרקע, ויעשה סעודת פורים על השלחן. [והגם דבעלמא לא נהגו לקום כי אם במנחה קטנה, מ"מ ביום פורים שיש מצות שמחה וסעודה יש להקל לקום מע"ג קרקע במנחה גדולה, ואז יעשה סעודת פורים]. ואין לבכות כלל בפורים, שזה בסתירה למצות שמחת הפורים. [שו"ת בית יהודה עייאש ח"א (חאו"ח סי' כד). ע"ש].

 

ד מה שאין אבלות נוהגת בפרהסיא בפורים, הוא גם בליל פורים, אף שאין מצות סעודת פורים בלילה, מכל מקום שמחה יש. ובודאי שאסור להספיד גם בליל פורים, שבכל התורה כולה היום הולך אחר הלילה שלפניו, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. [שו"ת חתם סופר (סימן קצה), בשם הטורי אבן. ולשון הריטב"א (מגילה ה:), הא דאמרינן שמחה מלמד שאסורים בהספד, נראה שה"ה שאין אבלות נוהג בהן, דאתי שמחה דרבים ודחי אבלות דיחיד. ונראה מדבריו דהא תליא בהא. א"כ גם אבלות אינה נוהגת בלילה. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קצב].

 

ה בירושלים נוהגים שלא להברות בחול המועד, זולת על אב ואם, והוא הדין שלא להברות בפורים זולת על אב ואם, ובשאר מקומות עושים הבראה בפורים. אך טוב להברות רק בעוגות וקפה, ולא בביצים ועדשים. (יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' כו, וח"ט חאו"ח ס"ס ק). .

 

ו האבל, אפילו בתוך שבעה, חייב במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, שהרי האבל חייב בכל מצות התורה (סוכה כה:)[ש"ע (סי' תרצו ס"ו). וכ"ה בהרא"ש (פ"ג דמ"ק סי' פה) בשם רבינו מאיר. ומהר"ם מרוטנבורג בתשו' מיימוני (סדר שופטים ס"ס טו). ובמרדכי מגילה (ס"ס תשפה). ובספר הפרנס (סי' רסט). וזה שלא כדברי ריא"ז (מ"ק פ"ג ה"ו אות ב) שכתב, שהאבל פטור מלשלוח מנות וחייב רק במתנות לאביונים. ואף שבשו"ת גדולת מרדכי ח"ב (חיו"ד סי' כא) כתב שמנהג גירבא (תוניס) שהאבל אינו שולח מנות, ורק שולחים לו מנות. ע"ש. אנו אין לנו אלא דברי מרן שהאבל חייב לשלוח מנות, שהאבל חייב בכל המצות].

 

ז טוב שהאבל לא ירבה במשלוח מנות. [פמ"ג בשו"ת מגידות ס"ס נח]. ונכון שישלח מנות של בשר ודגים פירות וירקות וכיוצא בהם, ולא תפנוקי מעדנים ומיני מתיקה מיוחדים. [מטה משה סי' תתריז]. ואחינו האשכנזים נוהגים שלא לשלוח מנות לאבל כל י"ב חודש על אביו ואמו, וכל שלושים יום על שאר קרובים, [הרמ"א בהגה ביו"ד סי' שפה. וכתב הגר"א (ס"ק יד), שהוא מדין שאין שואלים בשלום האבל עד תום י"ב חודש. ומשלוח מנות הוא כשאלת שלום. והט"ז (סי' תרצו סק"ג) כתב, שמכיון שהרמ"א ביו"ד כתב שמנהגינו להקל בשאלת שלום, מותר ג"כ לשלוח לו מנות, ויש לסמוך ע"ז כשהאבל עני. והמג"א (ס"ק יב) כתב, שכוונת הרמ"א להורות שכל זה לדעת האומרים שכל דיני אבלות נוהגים בפורים, אבל במקום שאין נוהגים אבלות בפורים, דין פורים כדין שבת, ובמקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת, מותר לשלוח אליו מנות]. אבל הספרדים נוהגים לשלוח מנות אליו כרגיל. [ילקו"י מועדים עמ' שמא, ילקו"י תפלה כרך א' מהדורת תשס"ד עמ' צ'. ואף שמרן אאמו"ר שליט"א כתב בירחון קול סיני, הלכות פורים, שאין לשלוח מנות לאבל, מ"מ הדר הוא לכל חסידיו, וכיום הוא מורה ובא כפי המבואר, שהעיקר כמו שפסק מרן ביו"ד (סי' תא ס"ז) שאין אבלות בפורים לא בי"ד ולא בט"ו. וכ"כ בברכ"י, ושכן הורה למעשה. וכן כתבו אחרונים רבים, לפ"ז יש להורות שיכולים לשלוח מנות לאבל לשמחת פורים. ולפי מה שמבואר ג"כ בירושלמי ברכות (פ"ב ה"ו), שבכל ארץ יהודה היו נוהגים לשאול בשלום אבלים בשבת, וכן המנהג כיום באר"י, לפ"ז מותר לשלוח מנות לאבל שהוא בתוך י"ב חודש לאביו ולאמו, או בתוך שלשים לשאר קרובים]. וכן אם רב העיר הוא אבל, או שהוא רבו שלימדו תורה, מצוה לשלוח לו מנות דרך כבוד, שאין זה אלא כתשלום חוב. [כמבואר בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' רלז].

 

ח אפילו למי שמחמיר שלא לשלוח מנות לאבל, אם האשה אבלה בודאי שמותר לשלוח מנות לבעלה, כיון שהוא אינו אבל. [ואע"פ שפסק מרן ביו"ד (סי' שעד ס"ו), שכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו, חוץ מאשתו, שאע"פ שהוא מתאבל עליה, אינו מתאבל עמה אלא על אביה ואמה. מ"מ הרמ"א שם כתב, דהאידנא נוהגים להקל באבלות זו של מתאבלים עמו, שאין זה אלא משום כבוד האבלים, ועכשיו נהגו למחול. וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין. ע"ש. ועכשיו פשט המנהג כדעת הרמ"א, ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ח (חאו"ח סי' כ אות מג) הוסיף, שבמשלוח מנות בפורים, שיש עגמת נפש למי ששולח ואין האבל רוצה לקבל, נראה שאין לו רשות להחמיר על עצמו. ועכ"פ אפי' למרן, מה שאחרים עושים לו, לית לן בה. וראה בחזון עובדיה פורים שם].

 

ט לכל הדעות מותר לשלוח מתנות לאביונים לאבל עני, דהוי צדקה. ואפילו בתוך שבעת ימי אבלות, ואין להחמיר בזה כלל. [כ"כ המג"א וא"ר. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שמא]

 

י אבל שהוא מומחה לנגינה, והוא אומן בכלי שיר, והוא בתוך י"ב חודש לאב ואם, מותר לו לנגן לכבוד פורים ולכבוד סעודת מצוה, כיון שאין כוונתו לשם שמחה. [שו"ת זקן אהרן (סי' ריג). וע' בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' קנז). ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שסח). ובספר עקרי הד"ט (סי' לו אות כב). ובשו"ת פני מבין (חיו"ד סי' רנו). ובשו"ת ברכת חיים (סי' קג). ילקוט יוסף מועדים עמ' שמא. חזון עובדיה פורים עמו' קצד]

 

יא מי שמתה אמו, ולא נודע לו עליה, אין להודיע לו בפורים, כדי שיאמר עליה קדיש, שהרי מצד עיקר הדין אסור להודיע לקרובי המת אפילו באביו ואמו, משום "מוציא דבה הוא כסיל", אלא שנהגו להודיע לבנים בשביל הקדיש, והרי בפורים לא יצא הדבר מידי מחלוקת אם נוהגים בו אבלות, ולכן לכתחלה אין להודיעו לגרום לו אבלות, ומוטב לסתור המנהג ולעשות על פי הדין, ושב ואל תעשה עדיף. [פנים מאירות ח"ב סי' ק].

 

יב מותר לישא אשה בפורים ואין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. ואפילו אם עושים את סעודת הנישואין בפורים שפיר דמי. אך ממדת חסידות טוב שיעשו הסעודה בלילה שאחרי הפורים. וכל שכן שמותר לערוך מסיבת אירוסין ושידוכין ביום פורים. [כן פסק מרן בש"ע (סי' תרצו ס"ה). ומקורו מתשובת הרשב"א (ח"ג סי' רעו), דדוקא במועד אסרו, וכדאמר רב אשי (בחגיגה ח:), שנאמר ושמחת בחגך, ולא באשתך, וכ"ה במו"ק (ח:), אבל בפורים מותר. ועוד דפורים הוה חד יומא, ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה. ובענינים אלה הולכים להקל, מפני שאינם אלא מדרבנן. ע"כ. וראה עוד בילקו"י מועדים עמ' שמב. ובשו"ת יביע אומר חלק ב' סימן כב סק"ג, ובחזון עובדיה פורים עמוד רג]

סימן תרצה סעיף ד' – דיני משלוח מנות

סימן תרצה סעיף ד' – דיני משלוח מנות

 

א חייב אדם לשלוח לחבירו ביום פורים שתי מנות של שני מיני אוכלים, או שני מיני תבשיל, או שתי מנות בשר. וכמו שנאמר במגילת אסתר (ט. כב): לעשות אותם ימי משתה ושמחה, "ומשלוח מנות איש לרעהו", ומתנות לאביונים. והטעם לכך, כי על ידי שאדם שולח לחבירו תשורה ומנחה, מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו אליו, ועל ידי זה נוטע בלבו גם כן אהבה ואחוה שלום וריעות, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. שכל משפטי תורתינו הקדושה להרבות שלום בין אדם לחבירו, כמו שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ועוד כי ישנם אנשים מחוסרי כל, צנועים בהליכותיהם, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים מצות "סעודת פורים" במאכל ומשתה כדת, מה שאין כן כששולח להם דרך כבוד "משלוח מנות איש לרעהו", לא יבושו ולא יכלמו, וככה אנו משתפים אותם בשמחת הפורים. על דרך שנאמר (נחמיה ח): "ושלחו מנות לאין נכון לו". ועיקר המצוה שיהיו שתי מנות לאיש אחד. [מגילה (ז.). הרמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ו). טוש"ע (סי' תרצה ס"ד). והטעם הראשון מבואר בספר מנות הלוי להגאון ר' שלמה אלקבץ (דף רח.) שתיקנו משלוח מנות היפך דברי איש צר ואויב שאמר על בני ישראל, ישנו עם אחד מפוזר "ומפורד", שיש ביניהם פירוד לבבות. והטעם השני מבואר בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא) כדי שיהיה לכל אחד ואחד סיפק לקיים סעודת הפורים כהלכה. ופלפלו בהם האחרונים, ומהם, בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' קצו). ובשו"ת כתב סופר חאו"ח (סי' קמא אות ב). ובשו"ת שבט סופר (חאו"ח ס"ס כג). ובשו"ת בנין ציון (סי' מד). ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' כה). ובשו"ת בית שערים (סי' שפה). ועוד. ילקו"י מועדים, עמ' שיח. חזו"ע פורים עמ' קיז]

 

ב מצות משלוח מנות נוהגת ביום ולא בלילה. [הרמ"א (ס"ס תרצה). וע' בשו"ת ארץ צבי פרומר ס"ס קכא].

 

ג יש מי שכתב שהשולח לחבירו משלוח מנות, אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בכך, כיון שעל ידי שניהם נתקיימה המצוה. אולם אין לסמוך על זה לדינא, אלא גם המקבל מחוייב במשלוח מנות.[הנה דעת הרש"ש בקו"א לטורי אבן (מגילה ז:) שאם אחד שולח לחבירו משלוח מנות אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בזה. אולם אין לסמוך ע"ז לדינא, וכמ"ש הרש"ש שם שהוא דבר חדש, ונגד משמעות גדולי האחרונים. וכן העלה בשו"ת באר חיים מרדכי ח"ג (סימן ג). ע"ש. חזון עובדיה פורים עמוד קכ].

 

ד יש אומרים שצריך לשלוח המנות כשהן מבושלות וראויות ומזומנות לאכילה. [מהרי"ל. מג"א, א"ר, הגר"א, חיי אדם, הרש"ש, ערוך השלחן, מעם לועז אסתר]. ויש חולקים ואומרים שיוצאים ידי חובה גם במנות בשר חי, ורק אם שולח עוף חי שלא נשחט עדיין וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובה. וכן עיקר. [פר"ח. חסדי דוד חסאן. בית עובד, הנצי"ב, שו"ת שאלת יעקב, משחא דרבותא, נהר שלום, ובערך שי, גפן פוריה, ועוד. וכן משמע מפשט לשון הרמב"ם: "שתי מנות בשר או ב' מיני תבשיל". ע"כ. והכי נקטינן. ובפרט שבבשר חי יוכל לעשות בו תבשיל כרצונו, צלי או מבושל. ולא החשיבו "מקרבא הנאתיה" אלא בעניים. (כתובות סז: ותענית כג:). ועכ"פ בדרבנן סמכינן לקולא. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שיח. חזון עובדיה פורים עמוד קיח]

 

ה יוצאים ידי חובת משלוח מנות גם בבשר שימורים שבקופסאות, או בסרדינים, וכיוצא בזה. [לאפוקי ממ"ש בספר מועדים וזמנים ח"ב (ס"ס נד) להסתפק בזה, כיון שעומדים לזמן רב ולא לאוכלן תיכף, וכדמוכח מדברי רש"י בביצה (יד:)"מנות" היינו דבר המוכן שאינו עשוי להניחו למחר וכו'. ע"ש. וליתא. וזה ברור. ילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה על פורים עמוד קיח].

 

ו השולח לחבירו דורון של בגדים וסדינים וכיוצא בזה אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [שו"ת תרומת הדשן (סי' קיא), שנראה שהטעם של משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד סיפק לקיים סעודת פורים כדין, וכדמוכח במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו ונפקי בהכי ידי משלוח מנות. הילכך מידי דמיכל בעינן. ותו דלא אשכחן דמקרי מנות אלא מידי דמיכל או דמשתי. וכ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל. ע"כ. וכ"כ בנהר שלום, ובשו"ת מי יהודה, ובשו"ת שם משמעון, ובשו"ת דובב מישרים. ולאפוקי ממ"ש הלק"ט ח"ב (סי' קסג) שהשולח כסות וכלים למנות, אם יוכל המקבל למכרם מיד ולקנות בדמיהם צרכי סעודה מהני. ע"ש. וכ"כ בערך השלחן, והסכים לדברי התרומת הדשן הנ"ל. וכן פסקו הט"ז (סי' תרצה סק"ד). והכנסת הגדולה. והאליה רבה (סק"ט). וכ"מ מהמהרי"ל. ילקו"י מועדים. חזו"ע עמ' קכ].

 

ז אפילו השולח מעות לחבירו באופן שיוכל לקנות בהם מנות מאכל אינו יוצא ידי חובה, שצריך לשלוח בדוקא מנות של מאכל ומשתה. [כן דייק בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא), ממ"ש הרמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ז) בדין מתנות לאביונים, שנותן לכל עני מתנה אחת "או מעות" או מיני תבשיל או מיני אוכלין. ואילו במשלוח מנות לא הזכיר "מעות" רק מיני אוכלים, אלמא דלא מהני מעות לגבי משלוח מנות. [שצריך להיות דרך חבה וריעות, לכן בעינן דבר הראוי לאכילה ולא מעות]. ואמנם בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קסג) כתב שיוצאים י"ח ג"כ במעות שראוי לקנות בהם צרכי סעודה. וכ"כ מעם לועז אסתר (עמ' רמט סעיף רג) וכ"ד שיורי כנה"ג. אולם דעת רוב האחרונים דלא מהני מעות, וכ"ד: חסדי דוד חסאן, שו"ת פתחי שערים, טורי אבן, ערך השלחן, שאלת יעקב, ועוד. וע' בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' מה). ובחזון עובדיה פורים (עמ' קכא הערה ו'). ובילקו"י מועדים, עמוד שכא]

 

ח וכן השולח לחבירו קופסת סיגריות או טבק הרחה לא נחשב ל"מנה", לצאת בזה ידי משלוח מנות, אפילו כשיודע שהמקבל מעשן ומריח טבק. [שו"ת תירוש ויצהר (סי' קעא). ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט (סי' לג/ג). וע"ע בשו"ת דברי ישראל וועלץ (סי' רכג). ובשו"ת רבבות אפרים ח"ג (סי' תעג אות ב). [ולכאורה אף שלפי טעם להראות חיבה שפיר דמי גם בזה, אבל לטעם שיש לשלוח מנות לאין נכון לו להרווחת סעודה לבעלי שמחה, בזה שאין יי"ח סעודה לא מהני, ואנן חיישינן לשני הטעמים]. וראה בחזו"ע פורים עמ' קכג, ובילקו"י מועדים, עמוד שכג]

 

ט וכן השולח לחבירו שהוא תלמיד חכם חידושי תורה ופרפראות לחכמה, או ספרי קודש, ביום פורים, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. ואחר שקיים מצות משלוח "מנות" לרעהו כדת, יכול לחזור ולשלוח חידושי תורה לרע אחר. [לאפוקי ממ"ש בירחון המאסף (שנה י"ט כרך א' סי' עו), שיוצאים י"ח משלוח מנות בחי' תורה, דלא מבעיא לטעם חיבה וריעות שאין לך התחברות יותר מתורה, שע"י התורה נעשים אחד. אלא אף לטעם שיהיה לו המשלוח מנות לסעודת פורים, הרי עיקר הסעודה לשמחה, ודברי תורה פקודי ה' ישרים משמחי לב. ע"ש. אולם כל דבריו אינם אלא דרשות, ואינם הלכה. שעכ"פ משלוח "מנות" בעינן וליכא. ובסעודת פורים לא סגי בלא אכילה ממש, ורשב"י שהיה מקיים סעודה שלישית בער"פ שחל בשבת בסודות התורה, (זוהר פר' אמור דף צה.), אין ללמוד ממנו לדידן, וגם אין למדין אפשר משאי אפשר. וראה בחזו"ע פורים (עמ' קכג), ובילקו"י מועדים (עמ' שכג). ומ"ש בספר סנסנן ליאיר (עמ' רח) בשם אחד מתלמידיו, דהרב מנות הלוי שלח לארוסתו את ספרו, הנה מאן יימר לן ששלח לה הספר כדי לצאת י"ח המצוה. וגם מה שתלה שם הדבר בטעמי מצות משלוח מנות, המעיין יראה שאין זה תלוי כלל בטעמים, דבעינן מנות, ותלמיד טועה כתב זאת].

 

י אשה השולחת לחברתה משלוח מנות בגדי צבעונין וכדומה, אינה יוצאת ידי חובת משלוח מנות, שאף על פי שאמרו בפסחים (קט.) בדין שמחת החג, אנשים בראוי להם, בבשר ויין, ונשים בראוי להם, בבגדי צבעונין, ובבגדי פשתן מגוהצים. מכל מקום לגבי מצות משלוח "מנות", צריכים להיות מנות של אכילה ושתיה, לקיום מצות סעודת פורים, שגם הנשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס. [כ"כ בשו"ת היכלי שן תליתאי (סי' ח). ולא מבעיא לדעת תרומת הדשן שטעם משלוח מנות הוא להרווחת סעודת פורים, שבודאי שאין האשה יוצאת במשלוח בגדי צבעונים, אלא אפי' להרב מנות הלוי שהטעם הוא להראות חיבה, מ"מ"מנות" בעינן וליכא. וכמ"ש כיו"ב הטורי אבן (אבני שוהם מגילה ז:), שהשולח מעות לחבירו, אינו יוצא י"ח משלוח מנות, דמנות הוי דוקא מידי דמיכל ומשתי, ולא כסף, כמו שכתוב: "ושלחו מנות לאין נכון לו", ואע"פ שבשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' שפ), העלה שאשה ששולחת מנות לחבירתה, בזה"ז בגדים צבעונים ותכשיטים עדיפי. ע"ש. מ"מ להלכה נראה שאינה יוצאת בזה י"ח משלוח "מנות". וכ"כ בתורה תמימה אסתר ט].

 

יא השולח לחבירו בשר ובקבוק יין וכיוצא בזה יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות, שגם המשקה נחשב ל"מנה" אחת. [וכמו שאמרו במגילה (ז.) ר' יהודה נשיאה שלח ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תילתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו. והיינו דקמ"ל ששתיה בכלל אכילה. וכן מבואר מדברי הריטב"א, וכ"פ בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא). וכן דעת השל"ה, המג"א, והט"ז, והא"ר, והפר"ח, ובשו"ת יהודה יעלה אסאד, ובשו"ת שבט סופר, ובשו"ת חבלים בנעימים, ובשו"ת ציץ אליעזר, ובחזו"ע פורים עמ' קכד]. ואפילו שלח שני מיני משקים בלבד יוצא ידי חובת משלוח מנות. [כן מבואר בספר צרור החיים לרבינו חיים בן שמואל תלמיד הרשב"א (עמ' קיח), וכ"כ מהר"י נג'אר בשמחת יהודה, ובשו"ת שם משמעון, וכ"פ בערוה"ש, ובמשנ"ב]. וטוב להדר ולשלוח שני מיני "אוכלים". [לפי שכן מוכח מגירסת ר"ח במגילה (ז:) דגרס, ר"י נשיאה שלח לר"א ירך של עגל וקנקן של יין, שלח ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים, וכתב, כלומר נתינת אביונים נתת לי "מנה אחת" והיא הירך, חזר ושלח לו עגל וג' קנקני יין וכו'. ע"ש. אלמא שאין המשקה בכלל מנות. ונכון לחוש לזה].

 

יב יש לשלוח המנות של אוכלים שני מינים שונים. אבל במין מאכל אחד, אפילו חילקו בשתי צלחות או קערות, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. אבל השולח חתיכות בשר מאיברים שונים אפילו מבהמה אחת, יוצא בהם ידי משלוח מנות, הואיל והם חלוקים בטעמם וטבעם. וכל שכן אם היה בשר חי שאפשר לעשות ממנו כמה מיני תבשילים, או צלי מבושל. [באשל אברהם מבוטשאטש (ס"ס תרצה) כתב שדעתו נוטה שאינו יוצא י"ח במנות שוות. דבעובדות שבדברי חז"ל היו ב' מנות חלוקות. וכ"כ בערוה"ש, שכן מוכח מהרמב"ם שחייב לשלוח ב' מנות בשר או ב' מיני אוכלין או ב' מיני תבשיל. הרי שכתב ב' מינים. ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח ס"ס עד). ילקו"י מועדים עמו' שכה. חזו"ע פורים עמ' קכג, ד].

 

יג כבר פשט המנהג כיום לשלוח מיני מתיקה במשלוח מנות. [שיורי כנסת הגדולה (סי' תרצה הגה"ט אות י). מועד לכל חי (סי' לא אות פב). ע"ש. וע"ע בשו"ת שדה הארץ ח"ג (סי' מד).].

 

יד השולח לחבירו דג מטוגן עם הביצה שעליו, יוסיף עמו מנה אחרת, שלדעת כמה אחרונים הדג וביצה שעליו נחשבים כמנה אחת לענין זה. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד שכו]

 

טו וכן מי ששולח לחבירו מולייתא [פסטיל] הממולא בשר, או עיסה מטוגנת שממולאת בתוכה בזרעונים וקטניות (סמבוסק), שיש להוסיף עם המנה הזאת מנה נוספת ממין אחר, כדי שיהיו שתי מנות. [הנה בשו"ת מים שאל (סי' יח), הביא מ"ש בפסחים (קיד:) דמהני דג וביצה שעליו לחשבם ב' תבשילין, ועפ"ז דן שהשולח לחבירו פאסטיל העשוי מעיסה ובשר בתוכה חשיבי שתי מנות, ויוצא בזה י"ח משלוח מנות. וכ"כ בספר מעם לועז. ובספר עדות ביעקב נסתפק בדבר. אולם בשו"ת היכלי שן תליתאה סבר דנחשב כתבשיל אחד. וכ"ד הרב שערי עזרה. וראה בחזון עובדיה על פורים עמוד קכו, ובילקוט יוסף מועדים].

 

טז השולח פת ותבשיל חשוב כשתי מנות ויוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. [כן מתבאר בכף החיים (סי' תרצה ס"ק מב), שגם פת נחשב למנה. וכ"ה בשו"ת עדות ביעקב. בפרט לפמ"ש בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא) שטעם משלוח מנות כדי שיהיה לחבירו הרווחה לסעודת פורים, וכמ"ש כיו"ב ושלחו מנות לאין נכון לו, ולדעת כמה פוסקים אין יוצאים י"ח סעודת פורים בלי פת. וזה שלא כמ"ש בשו"ת היכלי שן תליתאה (סי' יג) בפשיטות שאין הלחם נחשב למנה. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמוד שכז. ובחזון עובדיה פורים עמוד קכח].

 

יז ראוי להזהר במצות משלוח מנות, שיהיו המנות יקרות וחשובות, לפי ערך הנותן, כדי להראות חיבה וריעות למקבל. ואם המקבל עשיר ביותר, טוב שיהיו גם לפי ערך המקבל. וטוב שיהיה בהם כדי שיעור סעודה. [כ"כ בשו"ת זרע יעקב, ובערוה"ש (סי' תרצה סט"ו), שאין יוצאים בכזית או ברביעית, אלא בעינן מנה יפה, שזהו לשון מנות, וכענין חתיכה הראויה להתכבד שהוא דבר חשוב. והשולחים חתיכות קטנות לא יצאו י"ח. והגאון מבוטשאטש באשל אברהם (שם) כתב להסתפק בשיעור משלוח מנות אם הוא בכזית או ברביעית, או במה שראוי להתכבד לפני האורחים, או בשוה פרוטה, ונוטה לומר דגבי מתנות לאביונים השיעור בפרוטה. ולגבי משלוח מנות השיעור בראוי להתכבד או בכזית. ע"כ. ובספר מאורי אור (דקכ"ט.) כתב, דמשלוח מנות די בכזית בכל מנה. [ובדין מתנות לאביונים כתב הריטב"א שמספיק לתת פרוטה אחת לכל אביון]. ואכן ראוי להחמיר במשלוח מנות. (וע' בברכי יוסף (סק"ד) בשם שדה יהושע, שעיקר המצוה שיהיו המנות יקרות הערך ועריבות. ומיהו בלקט יושר (עמוד קנח) כתב, שיוצאים אפילו בתאנה אחת ותמרה אחת אע"פ שאין בשניהם שוה פרוטה וכו'. וע' בילקוט יוסף מועדים, עמוד שכח]

 

יח לכתחלה טוב לשלוח את שתי המנות בבת אחת, ולא בזה אחר זה כי בזה חשיבותם ניכרת יותר.[הנה מהר"י אלגאזי בקונט' חוג הארץ (סי' טו) נסתפק אם צריך לשלוח המנות בבת אחת, או אפילו בזה אחר זה מהני. ומרן החיד"א בככר לאדן (דכ"א:) כתב שיש לשלוח בבת אחת, מדלא כ' ומשלוח "שתי" מנות איש לרעהו, דהוה משמע אפילו בזה אחר זה. ובספר מועדי ה' (דק"ט.) דחה, שאילו כ' שתי מנות יצטרך שיהיו שוים במראה ובדמים כדתניא בספרי גבי עשה לך "שתי" חצוצרות כסף, שיהיו שוות במראה ובקומה ובנוי. [וכיו"ב ביומא סב:]. א"נ הו"א כמ"ש בספרי שם, מיעוט חצוצרות שנים, יכול אם רצה להוסיף מוסיף ת"ל"שתי" חצוצרות שלא להוסיף עליהם ושלא לגרוע מהם. וה"נ סד"א שלא יוסיף על המנות, קמ"ל שאף שלש בכלל המצוה, שכל המוסיף במשלוח מנות הרי זה משובח. וראה מ"ש בזה בילקו"י מועדים עמוד שכט, ובחזון עובדיה פורים עמוד קלא]. ומכל מקום אם שלח לחבירו מנה אחת, ושוב שלח אליו אחר כך מנה אחרת, ואפילו אם נתן מנה אחת בבוקר ומנה אחת בערב סמוך לחשכה, יוצא ידי חובה. [ילקו"י וחזון עובדיה שם].

 

יט מעיקר הדין אין צריך לחלק את שתי המנות שבמשלוח מנות בב' כלים נפרדים, דהיינו שיתן כל מנה בצלחת או קערה נפרדת, אלא רשאי ליתנם בקערה או צלחת אחת. ומכל מקום אם יכול נכון לחלק המנות לתת כל מנה בכלי בפני עצמו. [ילקו"י מועדים, עמוד שכט. חזון עובדיה פורים עמוד קלא].

 

כ השולח הרבה דברים קטנים בתוך כלי אחד, [כגון שקדים ואגוזים או סוכריות], הכלי מצרפן לחשבן מנה אחת חשובה, דזיל בתר טעמא, שהרי הטעם למצות משלוח מנות, הוא כדי להראות חיבה וריעות, והרי גם בדברים קטנים שנצטרפו בכלי אחד שייך הטעם להראות חיבה לרעהו, והכלי מצרפם לענין זה. ואפילו כמה מינים בכלי אחד חזו לאצטרופי למנה נאה, כיון שביחד יש בהם חשיבות. [כ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ח"א (ס"ס קכו), וכההיא דמגילה (ז:) ששלח מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלא אריכתא. [והיינו זנגביל רטוב. אבל פלפל וזנגביל יבש לא מהני למשלוח מנות. ודלא כשו"ת חבלים בנעימים ח"ד (חאו"ח סי' טז) בד"ה וקשה]. ע"ש. ואע"פ שאין ראיה לזה, מדתנן הכלי מצרף כל מה שבתוכו דהתם דוקא לקודש, וכמ"ש התוס' שם ד"ה הכלי, שלא מצינו צירוף לחולין שבכלי אחד. וכן משמע בתוס' חולין (כד:) ד"ה התודה. ע"כ. מ"מ כאן זיל בתר טעמא, דהיינו כדי להראות חיבה לחבירו, והא איכא].

 

כא כל המרבה לשלוח מנות לריעים הרי זה משובח, שעל ידי זה מרבים חיבה וריעות בין אדם לחבירו. [כ"כ הרמב"ם (פ"ב ממגילה הט"ו). וכ"כ מרן בש"ע (סי' תרצה ס"ד). ואם שלח משלוח מנות במתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא ידי חובה. [כ"כ בארחות חיים החדש (סי' תרצה ס"ק יא), בשם הפמ"ג. אלא דהפמ"ג קאי על מתנו לאביונים. אך מסתברא דה"ה משלוח מנות. וכ"כ המהרש"ם בדעת תורה]. ומכל מקום כל ששלח מנות כהלכה לאדם אחד מחבריו, אין צריך להזהר בכל הפרטים הנ"ל כששולח ליתר חבריו, שאין זה אלא להידור מצוה. [הנה בספר תורת אביגדור (סי' תרצה) כתב, שאפי' אם כבר שלח ב' מנות לרעהו, ויצא י"ח, כשרוצה לשלוח עוד מנות לריע אחר, מחוייב לשלוח לו ב' מנות, שאע"פ שקיים המצוה, מ"מ כיון שמצוה לשלוח לעוד ריעים, צריך לשלוח מנות כראוי, ושכן נראה ממ"ש המאירי (מגילה ז.) וז"ל: מתנות לאביונים, די שיתן מתנה אחת לכל אביון משני האביונים. אבל מנות ששולח לרעהו, צריך שישלח שתים בכל מקום שיהיה משלח בו, והוא שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו. ע"כ. אלא דלא מסתברא כלל, שכיון שכבר יצא י"ח במה ששלח שתי מנות לאיש אחד, מכאן ולהבא יכול לשלוח כרצונו, אפי' מנה אחת לריע האחר, כפי רצונו. ואע"פ"שכל המרבה לשלוח לריעים הרי זה משובח", מ"מ אין הכרח במשלוח שתי מנות. וכוונת המאירי שאפילו אם שלח מנה אחת חשובה ביותר במקום שהוא משלח לשם, אינו יוצא בה, אלא צריך שתי מנות בדוקא. ילקו"י מועדים, עמ' שלא. חזו"ע פורים עמו' קלג]

 

כב מנהג נכון שלא לעשות סעודת פורים עד לאחר שיקיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים. אבל לטעום מעט לפני כן מותר, ואין בכך כלום. [כ"כ בשו"ת מועדים וזמנים ח"ב (סי' נד). דם בארחות חיים החדש (סי' תרצה ס"ק יג) כתב בשם ספר תיקון משה בהל' פורים (דף צב.), שאם הקדים משלוח מנות ומתנות לאביונים קודם מקרא מגילה לא יצא. ע"כ. אולם י"ל דשאני סעודת פורים שגם היא מצוה ממצות פורים. ולכן נאמר: לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואח"כ, ומשלוח מנות וכו'. וגם הרמב"ם בהל' מגילה (פ"ב הט"ו) הסביר תחלה כיצד מצות סעודת פורים, ואח"כ כתב דיני משלוח מנות ומתנות לאביונים. וכן הוא בש"ע (סי' תרצה). ומשמע שאין להקפיד בזה. ושפיר יצא ואין הסדר מעכב כלל בכל זה. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שלא. חזון עובדיה פורים עמוד קלה]

 

כג יוצא אדם ידי חובת משלוח מנות כששולח לרבו, שהוא גם כן בכלל: ומשלוח מנות איש "לרעהו".[ויש בזה גם מצות עשה דכבוד תורה לשלוח לרבו][כי גם הקב"ה קרא לישראל ריעים, ועיין בחגיגה (ז.) הוקר רגלך מבית רעך. ההוא בחטאות ואשמות. ופרש"י, מבית הקב"ה שקרא לישראל ריעים שנא' למען אחי ורעי. עכ"ל. והעיר המהרש"א, דהתם דוד אמר לישראל למען אחי ורעי, אבל בשיר השירים נאמר זה דודי וזה רעי. ע"כ. ובאמת שאע"פ שפשוטו של מקרא למען אחי ורעי כד' המהרש"א, אבל רז"ל דרשוהו בכ"ד לגבי הקב"ה, וכדאיתא בירושלמי (פ"ט דברכות ה"א), ובשוחר טוב (מזמור ד ומזמור קיח), ובתנא דבי אליהו (סדר א"ר ס"פ יח), ובשמות רבה (ר"פ נב), ישראל נקראו ריעים להקב"ה שנא' למען אחי ורעי. וע"ע בשמות רבה (ר"פ כז), הדא הוא דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה שנא' למען אחי ורעי. וכ"ה בזוה"ק בכ"ד. וכן מבואר בלקט יושר (עמוד קנח) וזו לשונו: וצריך לשלוח מנות לחבירו "וכל שכן לרבו". וכ"כ האחרונים: ברכי יוסף, שו"ת יהודה יעלה אסאד, שו"ת בית שערים, שו"ת שבט סופר, שו"ת לבושי מרדכי, שו"ת אפרקסתא דעניא, ספר יפה ללב, ספר מקראי קודש, ועוד. וראה בילקו"י מועדים עמ', ובחזו"ע פרים עמ' קלה]. ובמקומות רבים נהגו לשלוח מנות בפורים להרב אב"ד שבעיר, ולגדולי הרבנים שבעיר. [כ"כ בספר שבט בנימין פונטרימולי סי' רח, שבעירו שמוה לחוק לשלוח מנות בפורים לאב"ד].

 

כד גם השולח מנות לעם הארץ יוצא ידי חובת משלוח מנות, דאף שלדעת רש"י עם הארץ אינו בכלל רעהו, מכל מקום בלשון תורה כל ישראל ריעים, כמו לא תחמוד בית רעך. [כ"כ בשו"ת פני מבין (סי' רכח אות ד].

 

כה בן ששולח לאביו משלוח מנות, וכן רב ששלח לתלמידו, ואב ששלח לבנו, יצאו ידי חובת משלוח מנות. [בשו"ת לבושי מרדכי תנינא (חאו"ח סי' ט) כתב, שאין להקפיד בזה משום דכתיב ומשלוח מנות איש "לרעהו", ומשוי לאביו כאילו הוא רעהו, שהרי גם השולח לרבו כתבו הפוסקים שיוצא. וכ"כ מהר"י אסאד (סי' רד). וא"כ ה"ה למי ששולח לאביו. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח (סי' יד). ולאפוקי ממ"ש הרה"ג נסים הכהן בשו"ת מעשה נסים (סי' רכה), שהשולח מנות לאביו לא יצא, שכיון שהטעם של משלוח מנות כדי להרבות אהבה ואחוה בישראל, הרי השולח לאביו בלא"ה יש אהבה ביניהם, כרחם אב על בנים, הילכך לא יצא. ע"ש. וליתא, שגם באביו או ברבו הוא מוסיף אהבה על אהבתו, שאל"כ בא ונאמר שהשולח לרעהו שהוא אוהבו בכל לב לא יצא, וזה בודאי אינו, שכל ששולח לו מנות בפורים מראה לו בעליל חיבתו ואהבתו, ויהיו נקשרים בעבותות אהבה ביתר שאת ויתר עוז. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' עב), ובילקוט יוסף מועדים עמוד שלב. חזון עובדיה על פורים עמוד קלה]

 

כו קהל מוקירי תורה, אשר נועצו לב יחדיו, ונשתתפו ביחד, וקנו בסכום המעות מגדנות ומיני מעדנים, לקיים מצות משלוח מנות לרבם הדגול, יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אלה שנתנו סכום מעות לא גדול, אשר הוא פחות משיעור שתי מנות, כיון שנצטרפו לחבריהם במצות משלוח מנות, שנתקבלה בכבוד הראוי ובשמחה אצל הרב, קיימו בזה מצות משלוח מנות. ולפי זה יכול האיש לשלוח ב' מנות לרעהו, וישתף גם אשתו במנות הללו שהיא שולחת אותם לרעותה, ושניהם יצאו בהן ידי חובת משלוח מנות. ואין צריך לדקדק שיהיה שיעור ב' מנות לכל אחד מהשולחים. [הנה אם כל אחד מהקהל נותן סכום מעות בשיעור הגון שיש בו כדי שתי "מנות", (לפמ"ש הריטב"א במגילה ז. שהמשלוח מנות צריך להיות תשורה יקרה), אין ספק שכולם יוצאים י"ח משלוח מנות, וגם היכא שאין שיעור ב' מנות לכל אחד בפני עצמו, במעות שנותן, ורק בצירוף נתינת כל השותפים במצוה זו יש שיעור הגון ומכובד למקבל המנות, גם בזה יוצאים ידי חובה, שהעיקר במשלוח מנות שיהיה למקבל שמחה, והא איכא, וכ"כ מהר"י נג'אר בספר אהלי יהודה. וראה באורך בחזון עובדיה פורים עמ' קלז].

 

כז דיין שקיבל משלוח מנות בפורים מאנשים רבים, ובתוכם היה אחד שבא אחר כך להתדיין לפניו עם חבירו, יש אומרים שנפסל בכך לדונו, ויש אומרים שכל שלא הזכיר בעת משלוח המנות שיש לו דין להתדיין לפניו, כשר לדונו. ויש אומרים שזה מן הדברים המסורים ללב, ולמראית העין, שאם היה המנהג באותה העיר כמנהג רוב ערי ישראל שכל אחד מרבה במשלוח דורונות בפורים למכיריו ולבעלי תורה. ונראית כוונתו לשמים, לשם מצות פורים, ואינו ניכר כלל מתוך מעשיו שכוונתו לתכלית אחרת, אין בזה איסור כלל. ואם באמת יש אומדנא שהמשלח מנות כוונתו לתכלית אחרת, הדיין הירא את ה' יחוש בקבלתו לפסול עצמו מלדונו. ולמעשה, אם רואה הדיין דמוכחא מילתא שמשלוח המנות שנשלח לו בפורים מאת האיש שבא לדון לפניו, היה למטרת קירוב לבבו בהתדיינו אצלו, ולא לשם המצוה בלבד, יש לו לסלק עצמו מלדונו. [חזון עובדיה פורים עמוד קלד. ובדידי הוה עובדא בשנת תשכ"ט שאחד השוחטים שעבד מטעם הרבנות בת"א הביא משלוח מנות ב' תרנגולי הודו גדולים חיים, ומרן אאמו"ר ציוה עלי שלא לקבלו מהשוחט, ואח"כ נתברר ששחיטתו בשוק התקוה לא היתה כראוי].

 

כח השולח מנות לרעהו בעילום שם, שאין המקבל יודע מי שלח אליו המנות, יש אומרים שלא יצא ידי חובת משלוח מנות, ולכן יחזור וישלח מנות לצאת ידי חובה. ולכן מי ששלח מנות לרעהו, והלה לא היה בביתו, ורק בני ביתו היו שם, וקבלו המנות מיד השליח, אם חזר המקבל לביתו ביום פורים וידע מזה יצא, אבל אם לא שב לביתו באותו היום לא יצא, ואע"פ שאשתו ובני ביתו קיבלו בעדו, מ"מ הרי נאמר ומשלוח מנות איש לרעהו, הילכך בעינן שיבא ליד רעהו, ועל כל פנים שידע מזה. [ילקו"י מועדים עמ' שלג. והיינו לטעמו של הרב מנות הלוי, דמשלוח מנות מראות חיבה וריעות, וכיון שאינו יודע מי שלח לו, אין כאן חיבה, הילכך לא יצא. וכ"כ בשו"ת כתב סופר, שו"ת אבן שהם, שו"ת בית אבי, שו"ת מהר"ם שיק, שו"ת לב אברהם, שו"ת קנין תורה בהלכה, ערוה"ש (סימן תרצה, סעיף טז), וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב].

 

כט מי ששלח מנות ומצאו השליח שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, אם פג שכרותו בפורים, וידע מהמשלוח מנות, חבירו יצא ידי חובת המצוה, ואם חושש שלא ידע עד שיפוג יינו, ויהיה זה במוצאי יום הפורים, ישלח מנות לאחר כדי לצאת ידי חובת משלוח לכולי עלמא. [בשו"ת משנה הלכות ח"ד (סי' צ), כתב, שאם פג שכרותו בפורים, אפילו הוא עדיין ישן זכין לאדם שלא בפניו. ע"ש. אך יש להשיב על דבריו. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב].

 

ל אשה חייבת במשלוח מנות, ותשלח לרעותה. [כ"כ הרמ"א בהגה (ס"ס תרצה). וכתב ע"ז המג"א, לא ראיתי נזהרים בזה. ואפשר דדוקא אלמנה, אבל אשה שיש לה בעל, בעלה שולח בשבילה לכמה בני אדם. וכתב בספר מעיני ישועה (דף כח) דמשמע מהמג"א שאינה נפטרת מהמצוה במשלוח מנות של הבעל, אלא עד שישלח בשבילה. ומד' הא"ר לא משמע כן, שכתב בשם המג"א, אבל אם יש לה בעל, לא. ומשמע דסגי במשלוח מנות של הבעל. ואינו כן וט"ס נפל בד' הא"ר. והפרי חדש כתב ע"ז שאינו מחוור, דהא כתיב משלוח מנות "איש" לרעהו, ולא אשה. [וכן העיר בעל חות יאיר במקור חיים]. ובשאילת יעבץ כתב עליו, ולי נראה שדינו של הרמ"א דין אמת וישר, שלא בכל מקום שנאמר איש בא להוציא אשה, שהרי כתוב (במדבר יט ט), ואסף איש טהור, ולא מפקינן מניה אשה, ואיש להוציא את הקטן הוא דאתי]. וגם אשה נשואה אינה יוצאת במשלוח מנות של בעלה בלבד. וטוב שלא ישלחו איש לאשה, ואשה לאיש. פן יבואו לידי ספק קדושין, אלא ישלחו איש לאיש ואשה לאשה. [הרמ"א בהגה (סי' תרצה). וע' במג"א (ס"ק טו) שכתב, שהחשש לספק קידושין הוא שיאמרו שסבלונות הם (וכבר נתקדשה מקודם). ע"כ. וחומרא יתירה היא, דהא לכ"ע אין חוששין לקידושין אלא אם נשתדכו תחלה. וכמ"ש הרמ"א באה"ע (סי' מה ס"א), בשם הרשב"א בתשובה (סי' אלף ורכג). אלא שבב"ש שם כתב, שמדברי התוס' קידושין (נ:), לא משמע כן. ומ"מ הרי כבר כתב מרן (סי' מה ס"ב): "דהאידנא נהגו בכל מלכות אר"י ובמצרים ובכל מלכות תוגרמה שלא לחוש לסבלונות כלל". ובתורה תמימה (אסתר, ט, אות כב) העיר, לפי מ"ש המהרי"ט (חאה"ע סי' כח), דלא חיישינן לסבלונות במיני מאכל ומשתה, שכיון שעתידים להתקלקל אין האשה מקבלתם לסבלונות של קידושין, אלא החשש הוא רק בשמלות ותכשיטים וכיו"ב. והרי משלוח מנות הם אך ורק במיני מאכל ומשקה. אולם בשו"ת הרא"ם (סי' יז) כתב, שאף במיני מאכל ומשקה חיישינן לסבלונות. ומ"מ נראה שחומרא יתירה היא, ובמקום צורך יש להקל לאיש לשלוח גם לאשה, בפרט כשהיא עניה, להחיות את רוחה. וכמו שכתוב (איוב כט יג), ולב אלמנה ארנין. וראה בילקו"י מועדים, עמ' שלג]

 

לא הבנים הסמוכים על שלחן אביהם, מבן י"ג שנים ומעלה, והבנות מגיל י"ב שנה ומעלה, חייבים במשלוח מנות לחבריהם. [בספר לקט יושר (עמוד קנח) כתב, שמהרא"י היה מחנך בניו למשלוח מנות, וכמדומה שהיו לכל היותר בני ט"ו שנה. והנשים שלחו מנות לרבנית, והרבנית ג"כ שלחה להן. ע"כ. ובמאורי אור (דקכ"ט.) כתב, שמחסרון ידיעה אין מקיימים משלוח מנות אלא הנשואים, אך באמת שכל אדם מבן י"ג ומעלה חייב, ודברי קבלה כד"ת, ודי להם עכ"פ ב' מנות לאיש אחד. ומצו להחליף במנות שונות כסנין ולחמניות וכיו"ב, והו"ל מצוה שאין בה חסרון כיס, ובשמים מדקדקים ע"ז יותר. ע"כ. והגאון מבוטשאטש (סי' תרצה) כתב שאף שנוהגים להקל (אפילו בני י"ג) כשסמוכים על שלחן אביהם, מ"מ יש להחמיר. והמג"א (ס"ק יב) כתב, ונ"ל דמי שאוכל על שלחן חבירו, ולא הכין לעצמו כלום פטור מלשלוח מנות, וכן משמע קצת מרש"י (מגילה ז:). אולם נראה שמרן הב"י אינו מסכים לזה. אלא בכל אופן הוא חייב. ונקטינן כד' מרן. ובפרט שגם המג"א סיים "וטוב להחמיר". ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' עד). ובילקו"י מועדים עמ' שלד. ובחזו"ע פורים עמ' קמא]. ואפילו קטנים שהגיעו לחינוך טוב לחנכם למצוה זו. [פמ"ג (א"א ס"ק יד). וא"א מבוטשאטש. חזון עובדיה פורים, ילקו"י מועדים].

 

לב השולח מנות לגוי לא יצא, שאינו בכלל רעהו, [ע' ב"ק לז: ולח. ומה שכתוב בתורה וישאלו איש מאת רעהו וכו', זהו לפני מתן תורה. וכ"פ במקור חיים (סי' תרצה ס"ג) ד"ה ידי].

 

לג השולח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות ומחלל שבת בפרהסיא, אם הוא בגדר יודע את רבונו ומורד בו, לא יצא, מאחר שדינו כגוי. אך אם אינו אלא כתינוק שנשבה בדיעבד יצא. ועל כל פנים לכתחלה יש לשלוח לעמיתו ירא שמים השומר תורה ומצות. [שו"ת שבט הקהתי ח"ב סי' רמג. חזון עובדיה פורים שם].

 

לד עני המתפרנס מן הצדקה גם כן חייב במשלוח מנות. [ב"ח (סי' תרצד). פר"ח (סי' תרצה). מעשה רוקח ח"ב]. ואם הוא עני ואין לו לסעודת פורים אלא מנות אלו, יחליפם עם חבירו העני, שהוא ישלח אליו סעודתו וחבירו ישלח אליו הסעודה שלו. ובזה יקיימו ומשלוח מנות איש לרעהו. [ע' במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו להדדי. וכ"פ מרן בש"ע שיחליפו סעודותיהם]. ובלאו הכי עכשיו נוהגים העולם להחליף זה עם זה כדי שלא לבייש מי שאין לו. [כעין מ"ש בסוף תענית. וע' יפה ללב ח"ה (סי' תרצה סק"ה). ובספר החיים להגרש"ק כתב שכופין להחזיר דהו"ל כסבלונות]. אבל השולח לחבירו מנות, ומתנה עמו שהם מתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [כ"כ הפמ"ג (מש"ז סי' תרצד). והובא להלכה בביאה"ל. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שלד].

 

לה הלוקח מנותיו בעצמו ומביאם לחבירו, יוצא ידי חובת משלוח מנות, ואין צריך לשולחם על ידי שליח דוקא. [וכך נהג הגאון החזון איש לשלוח מנות בעצמו ולא על ידי שליח]. וכן השולח מנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, או אפילו על ידי גוי, שאין מועיל בהם דין שליחות, אף על פי כן יצא ידי חובת משלוח מנות.[בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' רז) כתב, שמעשים בכל יום ששולחים מנות ע"י קטנים, וע"י עכו"ם, דלא בעינן שליחות בדוקא. ושכ"כ הגרש"ק בספר החיים. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' קג). ובמקנה ח"ב (ד"ו ע"א) הביא בשם ליקוטי חבר (דף לו.) שרעק"א נסתפק אם יוצאים י"ח משלוח מנות ע"י קטן ועכו"ם. ומרן החת"ס השיב לו, שאילו היתה המצוה להוביל המנות בעצמו, אלא שגם ע"י שליח יוצא, מפני ששלוחו של אדם כמותו, הוה שייך דין שליחות. אבל מאחר שהמצוה ע"י"משלוח" דוקא, מצי לשלוח אפי' ע"י גוי או קטן. וכ"ה להדיא בחי' החתם סופר לגיטין (כב:), שכבר טעו רבים וגדולים בזה. וכן העלה בשו"ת דבר אברהם להגאון מקאוונא בח"א (סי' יג אות ד) וכ"פ בעל חות יאיר במקור חיים (ס"ס תרצד). ובחזון עובדיה פורים עמוד קמה. ובילקוט יוסף מועדים, עמוד שלה].

 

לו מי שניגש לחנות ומזמין מנות לשולחם לחבירו, יוצא ידי חובתו, לא מבעיא אם שילם תמורתם לבעל החנות, אלא אפילו בהקפה יוצא ידי חובה. ודלא כמי שרצה להחמיר בזה. [ע' בתשובות והנהגות ח"א סי' תו].

 

לז השולח מנות לקטן לא יצא וצריך לחזור ולשלוח מנות לגדול. [מאורי אור (דק"ל סע"א). בית עובד (דף ע"ז.). ומהר"י נג'אר בשמחת יהודה, (מסכת סופרים, די"א רע"ד), הביא ראיה מהירושלמי (פ"ד דמעשר שני) דקטן לא חשיב רעהו, ולא יצא. ויש שכתבו דאיש דכתיב רחמנא לאפוקי קטן. וכן מבואר בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א (סי' קכ) ובשו"ת אגורה באהלך. ובמועד לכל חי, ובבן איש חי, ובאשל אברהם מבוטאטש. ובשו"ת יד סופר (סי' כג עמוד עה) תלה הדבר בשני הטעמים של משלוח מנות, שלטעמו של התה"ד שתהיה הרווחה לסעודת פורים, גם בקטן הרי יש לו הרווחה ויצא י"ח, אבל לטעם מנות הלוי שזה כדי להרבות השלום והריעות, השולח לקטן לא יצא, שאין דרך האיש לעשות ריעות עם קטן. ובערוה"ש (ס"ס תרצה) כתב שהשולח לקטן יצא, שהרי שור שנגח שור של קטן חייב דרעהו קרינן ביה. [ורמז לדבר, איש "לרעהו" גימט"'איש" שיהיה איש כמוהו, ולא קטן]. וראה בילקו"י מועדים עמוד שלה, ובחזו"ע פורים עמוד קמו].

 

לח השולח מנות בפורים על ידי שליח, אינו צריך לברר אם הגיעו המנות למי שנשלחו אליו, שחזקה שהשליח עושה שליחותו. אבל אם שלח המנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, צריך לברר אם הגיעו המנות לתעודתן. (שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' עא).

 

לט השולח מנות לאדם "חשוב", אין אותו המקבל יוצא ידי חובת משלוח מנות בקבלתו, מפני הנאתו של השולח מנות אליו, שעל כל פנים אין כאן אלא הנאה בלי אכילה. [כ"כ בשו"ת זקן אהרן (סי' ריד). ובספר מועדי ה' (דק"ט ע"ב). ובערך השלחן חו"מ בספר הזכרון (מע' מ אות יב). ובשו"ת שאילת יעקב (סי' סא אות ב). ואע"פ שלפי טעמו של הרב מנות הלוי להרבות אהבה ושלום וריעות, י"ל דשפיר מהני, מ"מ לטעמו של התרומת הדשן, שהוא לצורך הרווחת סעודת הפורים, בודאי דלא מהני. ויש לחוש גם לטעם זה. הילכך נראה שלא יצא. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שלו. ובחזון עובדיה על פורים עמוד קמז]

 

מ השולח מנות לרעהו וסירב הלה לקבלם כגון שמחל לו עליהם, או שהחזירם לו מחמת שנאה, שאינו אוהבו, או מחמת שבור שהמנות אין לפי כבודו, בכל אלה דעת הרמ"א שיצא ידי חובה. יש חלקים בדבר, לכן יחזור השולח ויקיים מצות משלוח מנות לאדם אחר. [הרמ"א בהגה (ס"ס תרצה) כתב, השולח מנות לחבירו, ולא רצה לקבלם או מחל לו, יצא. (מהר"י ברין). והפר"ח תמה עליו זו מנ"ל. והסביר החת"ס (חאו"ח סי' קצו), שהרי לדעת תרומת הדשן טעם המשלוח מנות הוא כדי שתהיה אפשרות לקיים שמחת הפורים, ולדבריו אפי' יש לו הרבה לסעודת פורים, לא יוכל למחול, שלא לבייש למי שאין לו. אבל לטעמו של הרב מנות הלוי כדי להרבות השלום והריעות, ולפ"ז כיון ששלח לו מנות והראה לו חיבתו די בכך, ואם מוחל לו יצא. ויפה כתב הפר"ח דמנין לו למהר"י ברין להכריע בזה כטעם המנות הלוי, שמא הטעם הנכון כדברי התה"ד, שאז לא יצא. ובספר אגורה באהלך (דף כא.) העלה (דף כג.), שבמשלוח מנות דכתיב "ומשלוח" מנות איש לרעהו, ולא כתיב בלשון נתינה, כל ששלח המנות, אפי' לא הגיעו המנות לידי המקבל כגון שלא רצה לקבלם יצא. ושזהו טעמו של הרמ"א שלא כתב כן אלא לגבי משלוח מנות, אבל לענין מתנות לאביונים, לא כתב שאם מחלו לו יצא, משום דכתיב בלשון נתינה, והרי לא נתן, ואינו יוצא במחילתם. ע"כ. אלא דצ"ע שלכאורה נראה שתיבת משלוח חוזרת גם על מתנות לאביונים, שהרי לא כ' ונתון מתנות לאביונים. ו"מתנות" הוא שם דבר, ולא פועל, וע"כ דתיבת משלוח חוזרת על שני הדברים, על "מנות" ועל "מתנות". וא"כ לדבריו, אין חילוק בין משלוח מנות למתנות אביונים. ובשו"ת שאילת יעקב (סי' נט אות ג) כתב לפקפק על החתם סופר הנ"ל, שלא מצינו בש"ס"שלא לבייש מי שאין לו", אלא בדבר הניכר לעין כל (כההיא דמ"ק כז.), משא"כ בדבר הנשלח לביתו, לא מצינו. והמהר"ם שיק בסעודת פורים ניסה לדחות דבריו, ולהוכיח כדברי החת"ס, אבל הוא עמד על דעתו, ודחה ראית מר חמיו. ושאח"כ אמר דבריו לפני זקני ת"ח והסכימו לו. ע"ש. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמוד שלו]

 

מא צריך ליזהר ביותר שישלח מנות כשרות לאכילה בלי שום חשש איסור כלל. והשולח בשר לחבירו ספרדי, ישלח בשר חלק לפי דעת הבית יוסף, ואם שלח לו בשר כשר לא יצא ידי חובה, כיון שאנו נוהגים כדברי מרן לאסור מן הדין שלא לאוכלו. שקבלנו עלינו הוראות מרן. ומיהו אם שולח לרעהו אשכנזי אפשר שיוצא י"ח, ואפילו אם הוא מחמיר על עצמו כדעת מרן, יכול לתת לבניו הקטנים שלא הגיעו למצות. [ילקו"י מועדים. חזו"ע פורים עמוד קנב. וע' בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ז). ול"ד למ"ש המחנה חיים ח"ג מאו"ח (ס"ס נג) להסתפק בשולח פת פלטר לנזהר ממנו, אי אזלינן בתר נותן או בתר מקבל, דהכא גרע טפי שע"פ קבלתינו דעת מרן הו"ל כאילו חתיכה דאיסורא, ואין כאן לא הרווחה לסעודה, ולא חיבה].

 

מב מי שאינו נזהר מפת עכו"ם וחמאת עכו"ם, ושלח אותם למנה למי שנזהר, יש אומרים שלא יצא ידיחובה. ולאו מילתא פסיקתא היא, ולכן לכתחלה ישלח לחבירו דבר הראוי לו לאכילה, שאינו מחמיר בו. [בארחות חיים כתב שלא יצא י"ח. ונסתפק בו בעל מחנה חיים ח"ג (סי' נג), ולאו מילתא פסיקתא היא). וצ"ע. ובשו"ת רבבות אפרים (סי' תנט אות ג) כתב בשם הגר"מ שטרן, לאסור לשלוח מנות לחבירו דברים שחבירו מחמיר בהם. [כמו שוקולד עם אבקת חלב נכרי, בהכשר הרבנות]. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנג].

 

מג מי ששלח איסור דרבנן לחבירו ואכלו, צריך לחזור ולשלוח מנות אחרות כשרות, שלא יצא ידי חובה. [לכאורה דמי למ"ש בחו"מ (סי' רלד) ויו"ד (סי' קיט), שכיון שנהנה אינו מחזיר לו הדמים, והסביר הנתיבות בחו"מ (סי' רלד) שאע"פ שהאוכל איסור תורה בשוגג צריך תשובה וכפרה להגן מן היסורים, מ"מ באיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה, וכאילו אכל כשר. ע"ש. וכיו"ב כתב הפרי תאר (סי' קיט ס"ק יז). ע"ש. אולם האור שמח (פ"א מהל' גירושין הי"ז) כתב, שדברי הנתיבות הנ"ל תמוהים וכו'. ע"ש. וכן משמע ממ"ש בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' כב), שאם אכל איסור דרבנן בשוגג לא יברך ברכה אחרונה, שאין זה מברך אלא מנאץ. וכ"כ בשו"ת עולת שמואל (סי' ג). אלמא דלא חשיב כאילו היתר. וע' בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יד עמוד רט) בשם כמה פוסקים שחולקים על הנתיבות בזה].

 

מד השולח מנות לחבירו מיני מתיקה, אף על פי שחבירו אינו יכול לאוכלם מטעמי בריאות (חולי סכרת), אף על פי כן יוצא ידי חובת משלוח מנות, משום שעל כל פנים ראויים הם לבני ביתו. [שו"ת יביע אומר ח"ט במילואים לסי' עד. וע' בספר מקראי קדש (פורים עמ' קנ), שצידד בזה, שאפשר שאפי' למ"ד דמהני בשר חי למשלוח מנות, שאני התם שראוי לאכילה למקבל ע"י בישול, משא"כ עוגה שיש בה סוכר, שאינה ראויה למקבל. ע"ש. ועוד, דכיון שעיקר התקנה לשמחת מריעים, וכאן אין לו שמחה, אינו יוצא י"ח. אך בספר נשמת אברהם (עמ' שנד) הביא בשם הגרש"ז איערבאך שיוצא י"ח, דאטו מי ששלח לחבירו משלוח מנות מאכלי חלב אחר חצות היום, והמקבל אכל בשר, שאינו יכול ליהנות מהמנות בפורים, וכי לא יצא י"ח? ע"ש. אולם החילוק מבואר ששם יש לו שמחה שאחר ו' שעות מאכילת הבשר יוכל ליהנות ממאכלי החלב, אבל כאן שעליו להשמר תמיד ממאכלי סוכר המתוקים, שמא אינו יוצא י"ח משלוח מנות. [ואף ששלח לו המנות בסוף יום פורים שאין שהות לאכול מאכלי חלב, יתכן דיוצא י"ח אחר שיש לו במה להחליף מנתו עם אחרים]. ומ"מ עדיין י"ל שמכיון שבמשלוח המנות של מיני מתיקה יש כאן מחווה של חיבה ואהבה, וגם ראויים הם לבני ביתו גדולים וקטנים, ומאחר שפשט המנהג ברוב העולם לשלוח מנות לרעים ממיני מתיקה, לכן גם בנ"ד שפיר י"ל שיוצא י"ח במשלוח מיני מתיקה לרעהו אף שהוא חולה סכרת].

 

מה השולח מנות לרעהו, ויצא ידי חובתו, ורוצה לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, רשאי, ובלבד שיודיע לו שהם מפירות שביעית, כיון שאין זה חוב עליו. וכן מי ששלחו לו מנות, ורוצה לחזור ולשלוח מנות מפירות שביעית למשלח, אם יצא כבר ידי חובת משלוח מנות לאחר, רשאי לחזור ולשלוח מפירות שביעית למשלח, שאינו אלא כגומל חסד לחבירו, ואין זה כפורע חובו. ובלבד שיודיע לו שאלו פירות שביעית, כדי שישמור בהם קדושת שביעית. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה עמוד תכג. שוב יצא לאור חזון עובדיה על פורים, ושם עמוד קנד כתב כדברינו, והביא מ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' שמיטה ה"י), דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב, ואין עושים בהם שושבינות, ואין משלמים בהם תגמולים וכו'. והוא מהתוספתא (שביעית פ"ז). הכא נמי שיש עליו חובת המצוה לשלוח מנות לרעהו, לא יהיה רשאי לשלוח מנות מפירות שביעית, דהוי כמו פריעת חוב. אך אם כבר קיים המצוה של משלוח מנות לרעהו, ורוצה להוסיף לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, נראה דשפיר דמי. כיון שיצא כבר ידי חובת משלוח מנות].

 

מו מי שקיבל מחבירו משלוח מנות, אין המקבל רשאי להשיב לו בחזרה מפירות שביעית או מדמיהן, שמכיון שהוא חייב להשיב לו כפי המנהג והנימוס המקובל, הרי זה תשלום תגמולין שאסור בפירות שביעית, שנראה כאילו פורע חובו. [ילקו"י השביעית והלכותיה עמ' תכג].

 

מז השולח מנות לרעהו בפורים, והמנות הם מפירות של ערלה או של כלאי הכרם שאסורים בהנאה, וחבירו הוא חולה שיש בו סכנה, שהמנות מותרות לו לאכילה, אפילו הכי אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. [הנה הריטב"א בסוכה (לא.) הביא פי' הראב"ד שכתב, שלולב של אשרה כיון דהוי איסור הנאה לא קרינא ביה "לכם", וכתב ע"ז, ולי נראה שכל שהוא ברשותו של אדם, ואין לאחרים בו שום רשות, ושום זכות, אע"פ שהוא מאיסורי הנאה, לכם קרינן ביה. ע"כ. אך בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' רב) כתב כדברי הראב"ד שאיסורי הנאה לא מקרי לכם. ולדבריו השולח פירות של איסורי הנאה למשלוח מנות, לא יצא, משום דלא יהיב ליה מידי, דהו"ל כהפקר. אבל להריטב"א דשפיר מקרי לכם, אפשר שיוצא י"ח משלוח מנות, כיון שהמקבל מותרים לו. וע' פמ"ג (סי' תמח מש"ז סק"ג). ועונג יום טוב (חאו"ח סי' לב). ומל"מ (פ"ה מהל' אישות ה"א). אך י"ל שכל ששולח דבר שלא נקרא שלו לא מהני. לא מבעיא להראב"ד ולהרשב"א, אלא גם להריטב"א י"ל כן. שאל"כ, נמצא נהנה מאיסורי הנאה. והגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' תרצה) כתב לדייק מהפסוק ומשלוח מנות איש לרעהו, דלכאורה די היה לומר ומשלוח מנות לרעהו, אלא שיהיו מנות איש הראויות לו, זה ישלח לרעהו, אבל מה שאינו ראוי לו לא מהני. וע' בחזו"ע פורים עמ' קלח].

 

מח השולח מנות פירות ספק ערלה שגדלו בחוץ לארץ, והמקבל אינו יודע שהם ערלה, לא יצא, שכיון שאסור למשלח ליהנות בהם וצריך לשלוח לו בעילום שם, ובכהאי גוונא אין חיבה על ידי המשלוח מנות משום הכי לא יצא. [חזון עובדיה פורים עמוד קנה].

 

מט השולח עוף שחוט לחבירו מכלל המנות, ויצא טרף, צריך לחזור ולשלוח מנה אחרת תחתיו, ואז יקיים משלוח מנות. [ביד אהרן (סי' תרצה) נסתפק בזה. והכסא אליהו (סק"ד) פשיטא ליה שיצא, שהרי מן הדין א"צ לבדוק אחר י"ח טרפות, והעוף היה בחזקת כשר, הילכך השולח יצא י"ח. וכ"כ החתם סופר (סי' תרכד), שמכיון שכל רובא שרי רחמנא, מי שאכל בשר ושוב נמצא אח"כ שהיה טריפה, לא עביד שום איסורא, כי כך הדין מעיקרא שיאכל בשר מדין הרוב. וראה בזה בילקו"י מועדים, וחזון עובדיה פורים עמוד קנ].

 

נ השולח מנות לחבירו ונגנבו או נאבדו צריך לשלוח מנות אחרות תחתיהם. [הנה בספר בני חיי (סי' תרצד סק"ג) כתב, דכיון שעיקר התקנה למשלוח מנות הוא משום שמחה, כיון שנגנבו ליכא שמחה וכו'. וכ"ה בשו"ת משאת משה ח"ב (סימן ד), ובשו"ת אהל יוסף מולכו (חאו"ח סי' טו), ועוד. ואמנם בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' שפ), כתב לצדד שאפשר שקיום המצוה היא בשילוח, כלשון הפסוק "ומשלוח מנות", אע"פ שלא הגיעו ליד המקבל וכו'. מ"מ נראה עיקר שהכל תלוי בשמחת המקבל, וכיון שלא קיבל אותן לא יצא המשלח. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמ' שלז]

 

נא השולח מנות לרעהו, שהוא אביון, יוצא ידי חובת שתי המצות: "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", לאחר שיתן עוד מתנה לאביון אחר. ויש מחמירים בזה שאין לעשות כן, וטוב לחוש לדבריהם, ולכן יתן עוד שתי מתנות לאביונים אחרים. [הנה הטורי אבן (מגילה ז.) צידד מתחלה בפירוש הגמ', קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, שיוצא י"ח שתי המצות בבת אחת, ושוב כתב שבמשלוח ב' מנות לאביון אחד אינו עולה לשתיהן. ופירוש הגמ' קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו, או מתנות לאביונים, שקיים מצוה אחת מהם, ואות ו' לחלק. ע"ש. ובשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' קלט) דן בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות, וכתב, ומיהו י"ל דבדיעבד אם התכוין לצאת י"ח שניהם בבת אחת יצא, אלא דלכתחלה לא נכון לעשות כן. ע"ש. אולם במעשה אחד שעושה לקיים ב' מצות בבת אחת לא שייך הדין שאין עושים מצות חבילות חבילות, שהרי שנינו בפסחים (לה.) שהכהנים יוצאים י"ח מצה בחלה ובתרומה, אף שיש מצוה באכילת תרומה בפני עצמה, ומברכים עליה לאכול תרומה, (רמב"ם תרומות פט"ו הכ"ב), ואעפ"כ יוצאים בה י"ח מצה לכתחלה, ולא אמרי' דהוי מצוות חבילות חבילות. ומוכח שכיון שהוא מעשה אחד של אכילה יוצא י"ח לכתחלה. ועיין בחזון עובדיה פורים].

 

נב תושב עיר פרזות שקוראים המגילה בי"ד, ששלח מנות לרעהו אשר בירושלים ביום י"ד, שקוראים המגילה בט"ו, (וכגון השולח משכונת רמות שקוראים בי"ד, לרעהו אשר בירושלים שקוראים בט"ו), ויודע שמקבל המתנות יאכלם בט"ו, יצא ידי חובתו. וכן היושב בחו"ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, ויודע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י"ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, כיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן. [בספר יד אהרן (סי' תרצד הגב"י) כתב, במי שיושב בחו"ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, וידוע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י"ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, אף שבשעה ששלחן לא היה עדיין חייב בהן. וכן משמע מדברי בעל המאור (ריש מגילה) שכתב, שלא יתן המתנות לאביונים קודם פורים דילמא אכלי להו קודם פורים, משמע שאם ידענו בודאי שאוכלים אותם בפורים יוצא י"ח, אע"פ שבשעה שנתן לא היה עדיין חייב במצוה זו. והטעם ששמחה ביומה בעינן, וה"ה בנ"ד, כיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן בודאי שיוצא י"ח. ע"כ. וכ"פ בשו"ת אהלי יצחק הכהן (חאו"ח סי' כא), ובבאר היטב (סי' תרצה סק"ז). וע' בחזון עובדיה פורים עמוד קסב]

 

נג תושב ירושלים ששלח מנות ביום י"ד לשאר ערי הארץ שקוראים המגילה בי"ד, יצא ידי חובתו. אבל אם שלח מנות להם ביום ט"ו, לא יצא, שאצלם אינו יום שמחת פורים, עבר יומו בטלה שמחתו. שכל שהמנות מגיעים אחר פורים לא יצא, והמשלוח שיצא מידו בפורים אינו אלא הכנה למצוה,[כמ"ש בשו"ת יהודה יעלה אסאד חאו"ח ס"ס רד], וגמר המצוה הוא בהגיע המשלוח ליד המקבל, וכיון שלא קיבלו עד אחר הפורים, לא יצא. שהכל תלוי במקבל המנות. [כ"כ בשו"ת אהל יוסף מולכו (חאו"ח סי' טו) וז"ל: ומיהו בן כרך ששלח לבן עיר ביום ט"ו לא יצא, ואפילו אם אכלו בו ביום, שמכיון שאינו יום שמחה בשבילו, עבר יומו בטלה שמחתו. ע"כ. ולאפוקי ממ"ש בסנסן ליאיר (עמוד רח), שאם השולח ירושלמי ונותן ביום ט"ו לפרוז יצא י"ח, שבנותן תלא רחמנא. ע"ש. ולא כתב שום מקור לדבריו, אלא מסברא דיליה, ונעלם מעינו כל מ"ש האחרונים שהובאו בחזו"ע הנ"ל. ומה שסיים ופשוט, להמבואר אינו פשוט כלל].

 

נד בן עיר היוצא לדרך מראש חודש אדר ואילך, שחלה עליו מצות פורים, ושולח מנות או מתנות לאביונים לאחד מבני עירו, יכול לתת אותן בעצמו אפילו בסתם, לשם מצות פורים, ואין העני זוכה בהן אלא עד פורים. אך יותר טוב להתנות עמו בפירוש שלא יזכה בהם ולא יאכלם עד יום פורים. 

סימן תרצה – דיני סעודת פורים

סימן תרצה – דיני סעודת פורים

 

א נכון ללמוד תורה שעה אחת קודם הסעודה, או בתוך הסעודה. ומה טוב ללמוד ההלכות הראשונות של פסח עם סעודת הפורים, לסמוך גאולה לגאולה. [נאמר באסתר (ח טז), ליהודים היתה אורה ושמחה, ואמרו במגילה (טז:), אורה זו תורה. וכן אמרו (שבת פח.), הדור קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר. והואיל והכל טרודים בסעודת פורים ובשאר המצות של היום, יש ללמוד תורה שהיא קיום העולם, שאם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (נדרים לב.). וכ"כ הרמ"א בהגה (סי' תרצה ס"ב). והנה התוס' בכורות (נז:) ד"ה בפרוס הפסח, כתבו, ומיום הפורים מתחילים לדרוש בהל' הפסח, כדמוכח בפ"ק דר"ה (ז.). ע"ש. וכ"כ בתוס' הרא"ש (מגילה לב.). וכ"כ החק יעקב, והגר"א, ובברכי יוסף, ודלא כהפר"ח. והביא ג"כ מ"ש מהר"א אזולאי בספר חסד לאברהם (מעין ב עין הקורא נהר נז), שאחר צאת ישראל ממצרים ויצאו ממ"ט שערי טומאה, חשב הקב"ה מחשבות לבל ידח ממנו נדח, וציוה לישראל שבכל שנה יעשו ימי הפסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה וכו'. ובכל שנה ושנה ל' יום קודם פסח, הקב"ה ברוב חסדיו, מתחיל להוציא נפשות פושעי ישראל מהיכלי הטומאה מעט מעט שיעור אחד משלשים, בכל לילה, באופן שבליל י"ד כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון, ובליל פסח כולם טהורים ובני חורין. ע"כ. נמצא ששלשים יום נמנים החל מיום הפורים עצמו, כדמוכח בתוס' בכורות (נז:). ע"כ. ועכ"פ בירושלים שיום הפורים בט"ו באדר, בודאי שיום ט"ו הוא מכלל ל' יום אלה. וראה בילקו"י מועדים עמוד שמא. ובחזו"ע פורים עמוד קפא]

 

ב נכון להרבות בשירות ותשבחות להשי"ת. טוב להודות לה' ולזמר לשמו כי נעים, על כל הטוב אשר גמלנו (שבולי הלקט סי' רא). ומצוה לשמח הקטנים במיני מתיקה ומעדנים.

 

ג כשיערוך השלחן לסעודת פורים אין צריך להשאיר מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן בהמ"ק. [כ"כ במור וקציעה (ס"ס תרצה), שאע"פ שהעורך שלחן לסעודה מחסר ממנו מעט, לזכור חורבן ירושלים, וכמ"ש בש"ע (סי' תקס ס"א), מ"מ בפורים א"צ להזהר לעשות זכר לאבילות ירושלים, כיון דקי"ל חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברך מרדכי. וכ"כ ביוסף לקח, הובא בענף יוסף על העין יעקב (סי' כו) וכן משמע במאירי מגילה ז:].

 

ד מצוה להרבות בסעודת פורים. ויוצאים ידי חובה בסעודה אחת. ומן הדין אין סעודת פורים צריכה פת, אולם נכון לחוש לכתחלה לדעת הפוסקים הסוברים שצריכה פת. [ע' ברכי יוסף (ר"ס תרצה), בשם קדוש אחד בתשובה, שאם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא. וכ"ה במג"א (סק"ט), ובא"ר. אבל במור וקציעה כתב דצריך פת, שכיון שנאמר ימי משתה ושמחה, בעינן סעודה קבועה, ולא סגי בלא פת. וכל משתה לא נקרא אלא על שם הלחם, וכל מקום שאמרו סעודה אינה אלא בפת. ואין קביעות סעודה אלא בפת גמור. וכן מבואר במאירי (ביצה טו:), שיום פורים צריך קביעות סעודה משום שמחה יתרה שבו. וכן מוכח בראבי"ה. אך מדברי כמה ראשונים מבואר דמה שצריך פת לסעודת שבת ויו"ט אינו משום שמחה, אלא משום עונג, וממילא בפורים שאין בו עונג א"צ פת. ומ"מ נכון לחוש לכתחלה להסוברים שצריכה פת, ותע"ב. וראה בילקו"י עמוד שמ. וביחוה דעת ח"א סי' פט, ובחזו"ע פורים עמ' ק']

 

ה וכיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תשיג ידו. ויש להדר אחר בשר בהמה חלק (גלאט), שיש אומרים שאין יוצאים ידי חובה בבשר עוף ודגים שאין שמחה אלא בבשר בהמה. ואם קשה לו בבשר בהמה, יאכל בשר עוף. [ע' חגיגה (ח.), שאין שמחה אלא בבשר בהמה. וכ"כ היעב"ץ, והחתם סופר, ומהר"י נג'אר, וכן מוכח בספר לקט יושר, וכ"כ בשו"ת דבר משה אמריליו, ובשו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' לג) בהערה. ע"ש. ובילקו"י מועדים עמ' שמ].

 

ו מזכירין "ועל הנסים" בברכת המזון, הן בסעודה שאוכלים בליל פורים, והן בסעודות היום. ומכל מקום אם טעה ולא אמר "ועל הנסים" בברכת המזון, ולא נזכר עד שאמר "ברוך אתה ה"' (כדי לחתום על הארץ ועל המזון), כיון שאמר "השם" אין מחזירים אותו, ואפילו לא עשה אלא סעודה אחת במשך כל יום הפורים. [אליה רבה (סי' תרצה סק"ז). ודלא כתשובת הרש"ל (סי' מח), וסיעתו, שהצריכוהו לחזור ע"ז. ובאמת שמבואר להדיא בהרמב"ם (פ"ב מהל' ברכות) ובטור (סי' קפז) והרמ"א שם (ס"ד), שאינו חוזר. וכן העיר לנכון בכסא אליהו שם. ובשלחנו של אברהם]. ובאמצע הרחמן יאמר: הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מרדכי ואסתר וכו', עד ועשית עמהם נסים ונפלאות ונודה לשמך הגדול סלה. [כן כתב מרן הב"י (ס"ס קפז) בשם כל בו. וכ"ה בפרישה שם. וכתב הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' מ) שכן המנהג פשוט לאומרו בהרחמן. ע"ש. ודלא כמ"ש בשו"ת התעוררות תשובה ח"א (ס"ס סו) דבפורים אין לכלול על הנסים בהרחמן כששכח לאומרו. ילקו"י מועדים עמוד שמ. חזון עובדיה פורים עמ' קפב].

 

ז בעל הנסים שבתפלה ובברכת המזון, צריך לסיים: ועשית עמהם "נסים ונפלאות" בלשון רבים, ולא "נס ופלא". [מועד לכל חי (סי' לא אות קז). יפה ללב ח"ב (סי' תרפב סק"ג). שכשם שבחנוכה היו נס ההצלה ונס של פך השמן, כך בפורים שתים זו שמענו, נס ההצלה, ונס הרמת קרן ישראל וגדולת מרדכי. (ע' ט"ז סי' תרצה סק"א, וכה"ח סי' תרפב סק"א בד"ה ועשית). וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ח (חאו"ח סי' יא אות כא). ע"ש].

 

ח אף הנשים חייבות בסעודת פורים, אך ישתו רק מעט יין. [שו"ת היכלי שן תליתאה סי' ז-ח].

 

ט אשה שחל ליל טבילתה במוצאי פורים, מותר לה לאכול בשר בפורים, ותנקר היטב בין שיניה קודם טבילתה. [בשו"ת דבר משה (סי' מז) כתב, שלא תאכל בשר אלא מרק בשר, [וגם בשומן בשר המנהג להקל. מקור חיים סי' קצח], שעיקר שמחת האשה בבגדי צבעונין ובתכשיטין, ושכן הורה בית דוד. ע"ש. וכן כתבו עוד אחרונים. אולם בשו"ת יד הלוי (חיו"ד סי' צ) כתב, דלכאורה לפמ"ש הט"ז (סי' קצח ס"ק כה), שבשבת ויו"ט המנהג שאוכלות בשר, רק שתזהר לנקר בין שיניה היטב, יש להתיר גם בפורים, שהרי מה שנהגו שלא לאכול בשר ביום הטבילה, הוא רק מנהג בעלמא להחמיר, והרי סעודת פורים היא מדינא, שמשתה ושמחה קבלו עלייהו. וכן הדפסתי בספרי אמירה לבית יעקב, להקל. אך שוב ראיתי בעקרי הד"ט (חאו"ח סי' לו), שכתב בשם שו"ת סמא דחיי, [טעותא היא, וצ"ל דבר משה סי' מז], שאסורה לאכול בשר בפורים. ומסופקני אם צריך אני לפרסם שאני חוזר בי מן ההיתר שכתבתי. ומהר"ר ליב רובין הסכים עמי להתיר לאכול בשר בפורים ביום טבילה. ושלא לחזור מן הפסק שכתבתי בספר אמירה לבית יעקב. עכת"ד. וכן עיקר להקל בפורים אף לכתחלה. וקודם הטבילה תזהר לנקר היטב בין השיניים, וראה בהליכות עולם ח"ה עמ' קפא].

 

י הנשבע להתענות בפורים אין כח במצות פורים לדחות שבועה בשם שמים, וצריך להתענות, אם לא מצא היתר לשבועתו. ולרווחא דמילתא יעשה הסעודה בלילה. [כ"כ הב"י (סי' תרצה) בשם הארחות חיים בשם רבינו האי. וכבר כתב מרן בש"ע יו"ד (סי' רלט ס"ו), הנשבע על מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נרות חנוכה, או שלא לקרוא המגילה, השבועה חלה עליו, וה"ה לדבר שהוא מדרש חכמים ואינו מפורש בתורה. וכ"ה בש"ע א"ח (סי' תקע ס"ג), שהנשבע להתענות בחנוכה ופורים חלה שבועה עליו. וראה בחזון עובדיה פורים עמ' קעד].

 

יא טוב לעשות סעודת הפורים יחד עם חבריו ובני ביתו בשחרית. [כ"ה בסידור הרש"ש, שיש לעשותה בשחרית. והביאו בכה"ח (סי' תרצה ס"ק כג), ושכ"כ השל"ה. וכ"כ הפמ"ג. וכ"כ במעשה רב (סי' רלח), שיכוין לצאת י"ח בסעודת שחרית. וע"ע בשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סי' רח). ובספר נתיבי עם. וכתב בסדר היום, שיאסוף את כל בני ביתו לאכול עמו סעודת פורים בשמחה, שאדם יחידי לא יוכל לשמוח כראוי, והביאו האליה רבה (סק"ד). וכ"כ הפמ"ג שם. וע"ע בשבולי הלקט (סי' רא) שכתב, חייב אדם לשמוח בפורים וכו', ומזמר על השלחן בבית חבריו. ע"ש].

 

יב אף האבל על אב ואם בתוך י"ב חודש יכול להשתתף במסיבת סעודת פורים אשר נערכת מחוץ לביתו. ואם יש שם כלי נגינה, ימנע האבל מלהיות שם. [הנה הכנה"ג א"ח (סי' תרסט הגב"י) כתב, שבסעודת חתן תורה בשמחת תורה, יכול גם האבל על אב ואם בתוך י"ב חודש להשתתף עמהם. וכן בסיום מסכת, שהיא סעודת מצוה. ע"ש. שכיון שהסעודה היא לגומרה של תורה, אין לך סעודת מצוה גדולה מזו. ועדיפא מסעודת סיום מסכתא שהתירו האחרונים לאבל להשתתף בה. ומה גם ששמחת חתן תורה שהיא לסיום התורה, היא שמחת כל ישראל, דהאי יומא קא גרים, ואף בפורים דקי"ל לדינא שאין אבלות נוהגת בו, יכול להשתתף בסעודת פורים, ואע"פ שיש מקום לחלק דשאני יום שמחת תורה שהוא יו"ט. מ"מ יש להקל, כיון שיום פורים הוא יום משתה ושמחה. ואע"פ שהסעודה היא חוץ לביתו, מותר, דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל. ומ"מ אם יש שם כלי נגינה, האבל ימנע מלהיות שם].

 

יג סעודת פורים שעשאה בליל פורים לא יצא ידי חובתו, דכתיב "ימי" משתה ושמחה. ומכל מקום גם בליל פורים ירבה בסעודתו. [בגמ' מגילה ז: סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא. והנה בארחות חיים (הל' סעודת פורים אות לה) כתב, יש מפרשים בלילה כעין לילה, בשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה. והובא בב"י. וכתב הפר"ח, שאין לפרש שאם אכלה בלילה כשאבוקה נגדו כעין יממא יצא, דהא אמרינן במגילה (ז:), "ימי משתה ושמחה כתיב". ובקרא אין לפרש דהיינו כעין יממא, אלא הכוונה שגם ביום פורים לא יאכלנה בבית אפל, בלא אבוקה כנגדו, ואם עשה כן לא יצא. והכי נקטינן. ע"כ. וע' במרדכי (מגילה סי' תשפז), שהביא בשם ראבי"ה, שצריך לנהוג בפורים כלילי שבת ויומו. דומיא דקריאת המגילה, דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, ואין היקש למחצה. והמרדכי בשם רבו הקשה ע"ז מהגמ' מגילה (ז:). וע' בספר האגודה (מגילה שם), שהביא בשם גאונים שכתבו, שיש לנהוג בפורים סעודה, כליל שבת ויומו. וכיו"ב כתב הרמ"א בדרכי משה (סי' תרצה אות ב) בשם תשובת מהר"י מברונא, שאף בליל פורים חייבים לשמוח. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שמ. ובחזון עובדיה פורים עמוד קעח]

 

יד חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וישתה יין כדי שיהיה שמח ומבושם, וישתכר מעט וירדם בשכרותו. [כ"כ הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה הט"ו), וכתב הרב המגיד, שזהו ע"פ הגמרא (מגילה ז:), חייב איניש לבסומי "בפוריא" עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ובמקום אחר אמרו (פסחים קט.), אין שמחה אלא בבשר. ע"כ. וז"ל המאירי (מגילה ז:), חייב אדם להרבות בשמחה בפורים, ובאכילה ובשתיה, עד שלא יחסר דבר מעל שלחנו, ומ"מ אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר, ולהפחית כבודנו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השי"ת ולהודות לו ולברך בשמו על הנסים שעשה לנו. ע"כ. וכ"כ בחיי אדם (כלל קנה סי' ל), שכיון שכל הנס נעשה ע"י משתה שעשתה אסתר המלכה, ציוו רבותינו לשתות יין יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול שעשה לנו השי"ת, אולם היודע בעצמו שבשתייתו יזלזל במצוה מן המצות, כגון בברהמ"ז, או שלא יתפלל מנחה, או ערבית, או שינהוג בשחוק וקלות ראש, מוטב שלא ישתה כ"כ, וכל מעשהו יהיו לשם שמים. ע"כ]. והא דאמרינן חייב איניש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, ואיך לך עבירה גדולה מזו, שגורמת לגילוי עריות ולשפיכות דמים, ושאר עבירות זולתן, אלא רק שישתה מעט יותר מלימודו. דהיינו התחלת שכרות. וכל שכן מי שיודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזה מצוה, או ימנע מברכת המזון, וכדומה, או שהוא תלמיד חכם ואם ישתכר יגרום לבזיון כבוד התורה, לא ישתה אלא שיעור מועט שלא יבוא לידי שיכרות. [ילקוט יוסף מועדים, מהדורת תשס"ד עמוד תרפ. וילקוט יוסף תפלה א' עמוד שפח סימן צט הערה ב'. חזון עובדיה פורים עמ' קעה].

 

טו האוכל פת כסנין (עוגות) ושאר פירות משבעת המינים, שיעור כזית ומעלה, לא יזכיר בברכת מעין שלש מעין המאורע, כגון "ונודה לך על הנסים שעשית לאבותינו" וכו'. שלא תיקנו לומר מעין המאורע כזה בברכה מעין שלש, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סי' רח סעיף יב)[מקור הדברים בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' ע), שכתב, שאין להזכיר מעין המאורע של חנוכה ופורים בברכה מעין שלש, והיינו טעמא משום שאפי' בברהמ"ז שהיא מה"ת לכל הדעות, ויש בה ברכת הודאה, יש אומרים (בשבת כד.), שאינו מזכיר. ומה שמזכירים בברהמ"ז הוא רק מתורת מנהג. אבל במעין ג' לא יעלה על לב איש להזכיר, כיון דליכא הודאה, בתוך ברכת מעין ג'. ע"כ. וכ"כ הגר"א (סי' רח ס"ק מא). גם בתוס' ברכות (מד.) כתבו, שאף שהרמב"ם (סוף פ"ג מהל' ברכות) כתב להזכיר מעין המאורע בשבת ויו"ט בברכת מעין ג' וכן משמע בירושלמי (פ"ו דברכות ה"א). מיהו לא נהגו העולם כן, משום דמה שהיו מזכירים מעין המאורע, היינו דוקא בימיהם, שהיו קובעים עצמם על יין ומיני פירות של ז' המינים, אבל בזמן הזה אין רגילים לקבוע עליהם. ע"ש. ודיינו להזכיר מעין המאורע במעין שלש בשבת ויו"ט שיש בהם קדושה מן התורה, משא"כ בחנוכה ופורים דרבנן. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' לה). וראה בילקוט יוסף מועדים עמ' שמ].

 

טז אם האריך בסעודת פורים עד ליל ט"ו [או לתושבי ירושלים עד ליל ט"ז בו], אף על פי כן יש לו לומר ועל הנסים בברכת המזון, כשם שמזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון בסעודה שלישית הנמשכת עד הלילה. ואף לאחר כמה שעות. וכל זה כשלא התפלל ערבית של ליל ט"ז, אבל אם התפלל ערבית לא יאמר ועל הנסים בברכת המזון. [בארחות חיים (הלכות פורים סי' לה) כתב בזה"ל: כתב רבינו יצחק מקורביל, שאם התחיל לאכול בפורים, א"צ להפסיק סעודתו כדי שיאמר על הנסים בברהמ"ז ביום, אלא גומר והולך עד הלילה ואומר על הנסים בברהמ"ז, אף שחשכה. ע"כ. וכ"כ בהגמ"י (בפ"ב מהל' מגילה הי"ד, אות א) בשם המהר"ם מרוטנבורג. וכ"ד המרדכי. אולם הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ו) כתב, מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית בשבת סמוך לחשכה, וחשכה לו, נראה שאין לו להזכיר מעין המאורע של שבת בברהמ"ז במוצ"ש, אע"פ שעיקר הסעודה היתה בשבת, כיון שמברך בחול לא יזכיר של שבת. ע"כ. וכ"כ הטור (סי' תרצה) בדין סעודת פורים, שאם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, כתב א"א הרא"ש שלא יאמר על הנסים בברהמ"ז. ע"כ. ונראה שדעת מהר"ם כמ"ש בשו"ת מהרי"ל (סי' נו), שאע"פ שמי שלא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ"ש שתי תפלות של חול, היינו משום שעבר זמן תפלת מנחה לגמרי, ואינו מתפלל במוצ"ש אלא בתורת תשלומין, וצריך להבדיל בתפלה הראשונה, והיאך יתפלל לאחריה תפלה של שבת, אבל ברהמ"ז באה על הסעודה שסעד בשבת, וכיון שעדיין לא התפלל ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברהמ"ז. וכן המנהג בקהלות אוסטריה, להזכיר על הנסים בברהמ"ז במוצאי פורים, וכן במוצ"ש, כשנמשכה הסעודה עד הלילה. ע"כ. וכ"כ בעל תרומת הדשן בלקט יושר (עמ' קנט). ע"ש. ומרן הב"י (בס"ס קפח) הביא דברי הפוסקים הנ"ל, ופסק בש"ע (שם ס"י): היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברהמ"ז, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה"ה לראש חודש פורים וחנוכה. וזו לשון מרן בש"ע (סי' תרצה ס"ג): אומר על הנסים בברהמ"ז בברכת הארץ, ואם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, אומר על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן, ויש מי שאומר שאין לאומרו. הגה, ונוהגים כסברא ראשונה. ע"כ. והלכה רווחת סתם ויש הלכה כסתם. וראה בילקו"י מועדים עמוד שמ. וביחוה דעת ח"ג סי' נה].

 

יז מה שיש נוהגים באיזה ישיבות לאחרונה, לבחור להם "רב" פורים, אשר משמיע במרום קולו בדברי ליצנות והיתול על ראש הישיבה ורמ"י הישיבה, בדברי ביקורת בבדיחות הדעת, לא תהא כזאת בישראל, כי אין שום היתר בדבר, והמבדח הזה על חשבון חכמי ישראל גדול עונו מנשוא. עליו נאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והוא בכלל מבזה תלמידי חכמים שאין לו חלק לעולם הבא(כמבואר בסנהדרין צט: והרמב"ם פ"ג מהל' תשובה הי"ד), ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כו יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, ואמר הלא משחק אני. וכל היושב שם ואינו מוחה על כבוד התורה נלכד גם הוא בשחיתותם. ומאד יפלא על בני תורה אשר ירהיבו עוז לעשות כן, האם שכחו מה ששנו חכמים: והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה. וכל מי שיש בידו יכולת לבטל המנהג הרע הזה, עליו לשנס מתניו, לבער הרע מקרבנו, ולא ישמע ולא יפקד ולא יזכר עוד כדבר הרע הזה. ומצוה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה. ואסור אף להשתתף במושב ליצים זה, ושומע לנו ישכון בטח. ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שמג. יחוה דעת חלק ה' סימן נ].

 

יח מי ששתה יין בפורים ונתבסם, והתחיל לרקד ולשורר, ובתוך כדי כך הזיק לחבירו, או טינף את בגדיו, חייב לשלם כל מה שהזיק לחבירו. ואין הבדל בזה בין פורים לשאר ימות השנה. [התוס' (סוכה מה.) כתבו, שהגדולים אוכלים את אתרוגי התינוקות, ואין בדבר גזל, שכך נהגו מחמת שמחת החג. ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים על סוסים לקראת חתן וכלה, ופעמים שנלחמים זה עם זה, וקורע האחד בגד חבירו, או שמקלקל לו את סוסו, שהם פטורים, כי כך נהגו מחמת שמחת חתן וכלה. ע"ש. וע' ברש"י (סוכה מו:) שהביא סיוע לפירושו, מן המדרש (ויקרא רבה פר' לז), מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת והקניטתו אשתו וברח ממנה, ולא היה לו ממה להתפרנס, ושביעי של ערבה היה, הולך ושמט אתרוגים מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות שומטים את לולביהן ואוכלים את אתרוגיהן. והיה החסיד עובר דרך כרך אחד, והוצרכו בבית המלך לאתרוגים של מצוה, ומכרם ביוקר ונתעשר וחזר לביתו. ע"ש. ובפסקי תוס' שם כתבו כן להלכה לפטור הבחורים הנ"ל. אבל הרא"ש (סוכה פ"ד סי' ד, ובתשו' כלל קא סי' ה) שרק בגמר המצוה היו הגדולים חוטפים מהתינוקות. ולכן כתב בתשו' שאם הזיק בשמחת חתן חייב לשלם. והתרוה"ד (סי' קי) בשם ריב"א, כתב, שכל דברי מאכל שחוטפים הבחורים זה מזה בפורים שלא ברשות, משום שמחת פורים, מעת קריאת המגילה בליל פורים עד הערב בסעודת פורים, אין בזה משום גזל, ואין להזמינם לבי"ד, ואין חוששים ע"ז. וכ"פ הרמ"א בהגה חו"מ (ס"ס שעח). וז"ל הרמ"א כאן (בסי' תרצו ס"ח): בני אדם החוטפים זה מזה בפורים דרך שמחה, אין בזה משום גזל הואיל ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר, (מהר"י מינץ סי' יז). ע"כ. אבל השל"ה כתב, ואני אומר לא משנת חסידים היא, ושומר נפשו ירחק מזה, לחטוף מחבירו שלא ברשותו, כי זוהי שמחת הוללות, ולא נצטוינו אלא על שמחת מצוה. ובשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' תצד) הביא מ"ש הב"י, דהיינו דוקא לדידהו דנהגו הכי, אבל לדידן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה. ע"ש. וע"ע ביש"ש (פרק המניח סי' ג) שכתב, ואפי' השיכור שהגיע לשכרותו של לוט, מ"מ אם הזיק לחבירו מקבל דינו, על שלא עצר ברוחו, ושיכר עצמו להשתגע, ואין לפוטרו מדין המזיק, שאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו'. ע"ש. ובערוה"ש (סי' תרצה ס"י, וסי' תרצו סי"ב), כתב, ועתה בעונותינו ערבה כל שמחה, ואין שמחתינו גדולה כל כך עד שיבאו לידי היזק חברים. ולכן עכשיו אם הזיק חייב לשלם. ע"כ. ואנו אין לנו אלא דברי מרן הב"י שאין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה, והמזיק צריך לשלם. והמוחזק אינו יכול לטעון קים לי נגד מרן כידוע, שגם נגד המבואר בב"י אין לטעון קים לי. כמ"ש בשו"ת פני יצחק, וכ"ה בשו"ת יביע אומר ח"ט חחו"מ סי' א אות ב].

 

יט יש נוהגים לאכול מאכל זרעונים בפורים, (ובכלל זה תבשיל אורז) בליל פורים, זכר לזרעונים שאכלו דניאל וחבריו בבבל, וכן אסתר היתה אוכלת ממיני זרעונים. [בארחות חיים (הל' סעודת פורים אות לה) כתב, נהגו לאכול בליל פורים, אחר תענית אסתר זרעונים, זכר לזרעונים שהיו דניאל וחבריו אוכלים בבית המלך, דכתיב (דניאל א טז), ויהי המלצר נושא את פת בגם ויין משתיהם, ונותן להם זרעונים. (פירש הר"א בן עזרא, זרעונים אלו הם האורז, שהוא נכבד מאד, ועושים ממנו תבשיל, והוא בריא וערב יותר מן החטה, ועושה דם טהור לאדם. והמעט ממנו משביע). וכ"כ הרמ"א בהגה. ובמגילה (יג.), וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים, אמר ר' יוחנן שהאכילה זרעונים, שנאמר ויהי המלצר וכו'. ומה שהזכיר הארחות חיים ממה שנעשה עם דניאל וחבריו, ולא מענין אסתר, שהוא מענינא דיומא, מפני שלגבי דניאל וחבריו הכל מפורש במקרא. ואפשר ג"כ שאסתר למדה מקודמיה הם דניאל וחבריו. ועכ"פ באכילת זרעונים יש זכר לדניאל וחבריו וזכר לאסתר. הליכות עולם ח"א עמוד רלח].

 

כ סעודת חתן בפורים הנערכת בבית החתן, ויש שם עשרה גדולים, צריך שיהיו שני אנשים שהם פנים חדשות כדי לברך שבע ברכות, ואין יום הפורים נחשב כפנים חדשות. [הנה מהר"ש אלגאזי בגופי הלכות (דף קיז:) כתב שכיון שמרבים בסעודה לכבוד הפורים, נחשב שפיר כפנים חדשות, שריבוי הסעודה גורם. וכן כתבו כמה אחרונים. ומכללם בספר ויאמר יצחק בן ואליד (דף לא:). ובספר מועד לכל חי (סי' לא אות טל). ובכף החיים סופר (סי' תרצו ס"ק נד). אולם בספר חינא וחסדא ח"א (דף קיא ע"ג) כתב, שהכנה"ג שקיל וטרי עם המהר"ש אלגאזי בזה, והחזיק בדעתו לומר דפורים לא הוי כפנים חדשות, ושכן העלה בתשובה. ע"ש. וכ"כ בטהרת המים (שיורי טהרה מע' ח אות מג, ומע' פ אות כה) ובזכרונות אליהו אה"ע (מע' ב אות כב) הביא מחלוקת הכנה"ג עם מהר"ש אלגאזי בזה, וסיים, שבודאי קי"ל סב"ל. וע"ע באוצר הפוסקים (סי' סב ס"ח סוף אות מג). ובחזו"ע פורים עמ' קפה].

 

כא מצוה לשמח גם הקטנים בפורים, במיני מתיקה ומעדנים. [שו"ת היכלי שן תליתאה סימן יו"ד].

 

כב מי שסיים מסכת בפורים, ועושה סעודה לסיום מסכת, וכולל עמה סעודת פורים, שפיר דמי, ואין בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות. שבמעשה אחד לא שייך מצות חבילות חבילות. [וכיוצא בזה כתב בשו"ת לחם שלמה (חאו"ח סי' קד), לענין סיום מסכת ביום טוב. וכן הוא בשו"ת מהרש"ם ח"ו (ס"ס ז) וז"ל: ומה ששאל אם יוכלו לצאת בסעודת יום טוב גם לסעודת סיום מסכת, או יש לחוש בזה משום שאין עושים מצות חבילות חבילות, נראה שאין שום חשש בזה, שכיון שעושה מעשה אחד, ורק מתכוין לשתי מצות, אין בזה משום מצות חבילות חבילות. וע"ע בשדי חמד (מע' א כלל לט). ובחזון עובדיה פורים עמוד קפה].

 

כג אף על פי שהאונן (קודם שיקבור את מתו) אסור באכילת בשר ושתיית יין, (ברכות יז:), מכל מקום בפורים מותר האונן בבשר ויין, שאין עשה דאבלות של יחיד, דוחה עשה דרבים דאורייתא, שמצות שמחה בפורים מדברי קבלה היא, ודברי קבלה כדברי תורה, (ר"ה יט.)[חזון עובדיה פורים עמוד קפו]

סימן תרצד – דיני מתנות לאביונים

סימן תרצד – דיני מתנות לאביונים

 

א מצוה לתת מתנות לאביונים ביום הפורים, דהינו מתנה אחת לכל אביון, שבסך הכל חייב לכל הפחות שתי מתנות לשני אביונים. [מגילה (ז.), שתי מתנות לשני בני אדם. וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה). וכ"כ הטוש"ע (סי' תרצד ס"א). וע' במועדי ה' דקל"ב:]. ויוצאים ידי חובה בין בנתינת מעות, בין בתבשיל, או דבר-מאכל אחר.[רמב"ם (שם הט"ז). וע"ע בשמחת יהודה נג'אר (די"א ע"ג). ובכסא רחמים פכ"א ממסכת סופרים ה"ד]. אבל לא בכלים ובבגדים וסדינים. [ואף שהלק"ט ח"ב (סי' קסג) כתב דשפיר דמי, מ"מ לא קי"ל כד' הלק"ט. וכ"פ האור שמח (פ"ב הט"ז). וע' בחזו"ע פורים עמ' רסו]. ומן הדין די בנתינת פרוטה אחת לכל אביון. [כ"ה בהריטב"א (מגילה ז:). וע"ע בשו"ת רש"י (סי' רצג), וכן בשבולי הלקט (סי' רב) בשם רש"י, שכתב, שאין קצבה במעות פורים, שכל מה שירצה האיש ליתן יתן. מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד נותן לפי עינו הטובה. וסיים השה"ל, "ומנהג פשוט אצלינו לחלק לעניים בפורים מעות ומיני מאכל ומשתה". וכ"כ בספר מאורי אור (דקכ"ט.), דסגי בנתינת פרוטה אחת. וכ"כ בית עובד, שערי תשובה, אשל אברהם מבוטשאטש, בתי כנסיות, פקודת אלעזר, ומשנ"ב. ואמנם המהרש"א בח"א (מגילה ז:) כתב, דנתינה מעלייתא בעינן. וכ"פ בשו"ת זרע יעקב (סי' יא) דבעינן כשיעור ג' ביצים מפת. והמתחסד עם קונו יעשה כד' הזרע יעקב וסיעתו, לכל הפחות, עם ב' עניים. ולשאר יתן כמתנת ידו]. ובזמן הזה אגורה אחת חשובה כמו פרוטה, שהיא המטבע הפחות ביותר שיוצא בהוצאה. וכיום פרוטה היא מטבע של חמש אגורות. וירא שמים יחמיר ויתן בעין יפה ובסבר פנים יפות, כשיעור שווי סעודה אחת של לחם ולפתן. ויהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו. [ילקו"י מועדים, עמ' שלח. חזון עובדיה פורים עמוד קסז]

 

ב הנותן לעני פת בפורים, מקיים מצות מתנות לאביונים, גם להסוברים דפת אינה בכלל מנה לענין משלוח מנות. [ע' במסכת סופרים (פרק כא ה"ד): "וצריך לספק מים ומזון לעניים, משום ומתנות לאביונים, ויש שמספקים להם לחם ויין, ויש שמספקים להם לחם ודגים, ולא יפחות משתי מתנות אפילו חטים ופולים". ע"כ. וצ"ע שהרי לגבי מתנות לאביונים אמרינן במגילה (ז.) כי די מתנה אחת לכל אביון, אלא שצריך לתת לשני עניים].

 

ג הנותן שתי מתנות לאיש ואשתו אביונים יצא ידי חובתו. [כן מוכח במהרש"א בח"א (מגילה ז.). ובשו"ת בית אב, ובשו"ת בנין עולם, ובספר ניר לדוד, ובשו"ת חמדת משה. ודלא כערוה"ש. וע' בילקו"י וחזו"ע שם]. והוא הדין אם נתן לאב ולבנו הסמוך על שלחנו שהם אביונים, יצא. [כ"מ במהרש"א שם]. ואם באו לפניו שני עניים, ונתן לעני אחד מטבע גדול כשיעור שתי מתנות, שמחציתו יהיה בשבילו, ומחציתו לעני חבירו. יצא. [ואע"פ שבתורה לשמה (סי' קצ) כתב, דלא אריך למעבד הכי, לקיים שתי המצות בבת אחת במטבע אחד, שאין עושים מצות חבילות חבילות. ע"כ. מ"מ אין זה מחוור, שהכל מצוה אחת היא לתת מתנות לאביונים. וכמו שאמרו כיו"ב בפסחים (קב:) קידושא ואבדלתא חדא היא, ואין בהם משום מצות חבילות חבילות, כשאומרם על כוס אחד. ע"ש. ויש לדחות. ועוד שכיון שנותן הכל בבת אחת ובפעולה אחת, לא שייך בזה מצות חבילות חבילות]. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד לא יצא ידי חובה. אפילו בזה אחר זה. וצריך לתת לעוד אביון. [לאפוקי משו"ת הלק"ט ח"ב (סימן לט). שכתב, שכשם שבמתנות כהונה אפי' נתן לכמה כהנים יצא, אף לגבי מתנות לאביונים אם נותן שיעור שתי מתנות לאביון אחד יצא. אלא דלכתחלה לא יהיה כההיא (דעירובין סה.) לשגר כל מתנותיו לכהן אחד. ע"ש. ואין דמיונו עולה יפה, דהכא קפיד קרא שיתן לשני אביונים, ולא די לאביון אחד. וכ"ש לפי מה שפסק מרן ביו"ד (סי' סא ס"ט): שלא יחלק מתנות הכהונה לכהנים הרבה, שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי שיעור נתינה וכו'].

 

ד מתנה על מנת להחזיר לא מהני לצאת בזה ידי חובת מתנות לאביונים. [כ"כ הפמ"ג (מש"ז סי' תרצד סק"א). וכן כתבו: מרן החיד"א ביוסף אומץ (סי' פב אות ה). ובעל חות יאיר במקור חיים, ובעקרי הד"ט, ובשערי תשובה, ובילקוט הגרשוני, ואף שבשו"ת שאילת יעקב (סי' נט) הניח דברי הפמ"ג בצע"ג, דהא בקידושין (ו:) אמרינן דבכלהו מתנה על מנת להחזיר הוי מתנה חוץ מקידושין. ולא קאמר חוץ ממשלוח מנות ג"כ. לק"מ. וע' בחזו"ע פורים עמ' קלג].

 

ה יוצאים ידי חובה בנתינה לקטן אביון. [ע' באגורה באהלך (ד"כ ע"ג) שכתב, דלא מהני מצות מתנות לאביונים לקטן, משום שאביון הוא התאב לכל דבר, וקטן שאין לו דעת להיות תאב, לא מהני. ע"ש. ולפע"ד אינו מחוור, שעיקר המטרה לשמח לב העניים, ובכלל זה היתומים, שהם בדרך כלל קטנים. הילכך מהני לתת מתנות לקטן, ויוצאים בזה י"ח. ורק במשלוח מנות לקטן לא מהני משום איש לרעהו, איש למעט קטן, ורעהו נמי גדול כמוהו משמע, ולא לקטן. ע"ש].

 

ו אין מדקדקים במעות פורים אלא כל אדם מישראל הפושט ידו ליטול נותנים לו. [סי' תרצד ס"ג. שעה"כ (דק"ט ע"ד). נגיד ומצוה (דכ"ז.). ועוד. והנה הטור סיים על זה, "אחד ישראל ואחד גוי", ומרן הב"י כתב, שכ"כ הנימוקי יוסף פרק האומנין, בשם הרמב"ן, והוסיף, אך בהגמ"י (הל' מגילה סוף פ"ב) כתב בשם תלמידו של רש"י, ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים גם לעבדים ולשפחות גוים הנמצאים בבתי ישראל, והוקשה הדבר מאד בעיני רבינו (רש"י), שנמצא זה גוזל לעניים. וטוב מזה לזרקם בים, מפני שמראה שמצות מתנות היום היא אף לגוים, ובעיר שלא הורגלו לכך, אסור להרגילם. וסיים מרן, שאפשר שגם רבינו הטור במקום שנהגו קאמר. ע"כ. ובמחזור ויטרי (עמ' ריא) הוסיף בדברי רש"י: שעל אלו נאמר (הושע ב י), וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל. משל לאדם שהיה מקבל אורחים מישראל בשמחה, ובאו אורחים מאומות העולם, וגם כן קיבלם בשמחה, איבד את הראשונות, שזה שוטה שדרכו בכך, אף זה הנותן מתנות גם לגוים, איבד זכות המתנות שנתן לישראל העניים, שנראה שאינו עושה לשם שמים. והפורש מעשות זאת יזכה בנועם ה' לחזות. עכת"ד]. ומוטב לאדם להרבות כמיטב יכלתו במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא במשמח לב עניים ויתומים ואלמנות. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיה נז טו), להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. [ילקו"י מועדים עמוד שלח. חזו"ע פורים עמוד קסז]

 

ז אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים. [ב"ח, שיורי כנה"ג, וט"ז. והפר"ח חולק על זה, וכתב, שאין לזה טעם, אלא מסתברא ודאי שפטור. אך בספר מטה יהודה, דחה דבריו, והעלה, שדין מתנות לאביונים כשאר מצות צדקה, דקי"ל שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה]. ועני שנתן פרוטה לחבירו לקיים מצות מתנות לאביונים, וחזר חבירו העני ונתן לו פרוטה, שניהם קיימו מצות מתנות לאביונים. [כ"כ הפמ"ג (סי' תרצד מש"ז סק"א). ומטה יהודה שם. ילקו"י וחזו"ע שם].

 

ח עני שקיבל מתנות לאביונים, יכול לעשות בכסף כל מה שרוצה, ואף לקנות בזה ספרי לימוד וכדומה. ואינו חייב דוקא להשתמש בכסף שקיבל מגבאי הצדקה לצורך סעודת פורים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שלט. חזון עובדיה על פורים עמוד קעב]

 

ט אין הגבאים יכולים לשנות מעות פורים לצדקה אחרת. [ב"מ עח.].

 

י במקום שאין עניים מצויים, יכול לעכב את המעות פורים שלו אצלו, ונותנם במקום שירצה. [מרדכי פ"ק דמגילה, שלחן ערוך סימן תרצד סעיף ד'].

 

יא מצות מתנות לאביונים ביום ולא בלילה. (כה"ח סי' תרצה אות נ מהאחרונים). ויעשנה אחר קריאת המגילה. (וכמו שאמרו במגילה ד: שעיניהם נשואות למקרא מגילה. וכ"כ בשער הכוונות דף קט).

 

יב מתנות לאביונים אין ליטול אותם ממעות מעשר שאדם מפריש בכל חודש, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (מנחות פב.)[כ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' נו). והאליה רבה בשם השל"ה, ובספר עושה שלום, וכיו"ב כתב הרמ"א בהגה ביו"ד (סי' רמט ס"א), שאין לאדם לעשות ממעשר שלו מצוה שהוא חייב בה, אלא יתננו לעניים]. ורק אם אמר בפירוש בעת שהתחיל להפריש מעות מעשר "בלי נדר", והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר למתנות לאביונים. ומכל מקום מי שקיים מצות מתנות לאביונים כדת לשני עניים, וברצונו להוסיף לתת בפורים לעניים אחרים, רשאי לתת להם מכסף מעשר. וכן אם רוצה להוסיף על השיעור שהוא חייב לתת לאביונים, ולתת להם מתנה חשובה לשני העניים, רשאי לתת ההוספה מכסף מעשר. [ע' יחוה דעת ח"א סי' פז, וח"ג סי' עו].

 

יג מי שנדר לתת לעניים שתי פרוטות בכל יום, ובפורים דחוקה לו השעה לתת בכפלים, ורוצה לפטור עצמו באותן שתי פרוטות ממתנות לאביונים, פטור ממתנות לאביונים בשתי פרוטות שנותן בעבור נדרו. ובודאי דלא סתרי אהדדי. [בספר אהלי יצחק בונאן (דף קעד.) הביא משם מהר"י עייאש, שאין לפוטרו, אך הוא דן לפוטרו ממ"ש מרן (סי' תקסח סעיף יא), הנודר לצום כמה ימים רצופים ואירע בהם תעניות חובה, עולים לו. (תשו' מהרי"ל). ע"ש. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קע].

 

יד מי שמחל את חובו לאביון, אינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, כיון שעתה לא קיבל מידו כלום. וכדין המקדש במלוה שאינה מקודשת. ואפילו היתה עליו מלוה בשטר, ומחל המלוה את חובו לעני, והחזיר לו השטר, אף על פי כן אינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. [לכאורה היה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, שלדעת התוס' קידושין (יט.) המחילה לא הויא הקנאה, אלא כסילוק שעבוד. וכ"כ הרשב"א, מחילת חוב לא מהני במקום מצות מתנות לאביונים. אבל לדעת הריטב"א (קידושין טז.) דמחילה הויא הקנאה, י"ל שאף כאן הוי כהקנה לו את חובו, ויוצא י"ח מתנות לאביונים. אולם יש לדחות שאפילו למ"ד דמחילה הוי הקנאה, כיון שסוף סוף לא קיבל העני לידו כלום לשמחת הפורים, אינו יוצא בזה י"ח מתנות לאביונים]. ואפילו אמר לעני, בהנאת מחילת חובו יהי לו במקום מתנות לאביונים, שבקידושין מועיל, [ע' באה"ע סי' כח ס"י], מכל מקום כיון שעיקר מצות מתנות לאביונים היא כדי שיהיה לו במה שישמח בפורים, לא מהני הנאת מחילת מלוה. [כ"כ בשו"ת תשורת שי שם]. ואם הגיע זמן פרעון חובו, ונגש העני אצל המלוה, ומעותיו בידו, לפרוע חובו, ואמר לו המלוה חובי מחול לך, אפוכי מטרתא למה לי, הרי הם כאילו ניתנו למלוה, וחזר ונתנם ללוה העני, ושפיר יוצא בזה ידי חובת מתנות לאביונים. [ככיו"ב כתב בספר בתי כנסיות (סי' תרצה), וע' בחזו"ע פורים עמו' קעא]

 

טו הנותן המחאה (צ'יק) לאביון יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ולא מבעיא אם הבנק פתוח ויכול להוציאו מיד, אלא אפילו הבנק סגור בו ביום, כיון שהצ'יק נמצא ברשותו, ואפשר לקנות בו מצרכים אצל מכירו, נקרא נתינת מעות ויוצא בו ידי חובה. [ע' בשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' קכב. ובחזו"ע פורים סוף עמוד קעא].

 

טז הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ואף על פי שאין העני יודע ממי באו לו המעות האלה, מכל מקום הנותן יצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים. [הנה הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס (שבת י:) כתב, שכיון שכתוב בלשון "מתנות" צריך להודיעו, ואם לא יודע ממי קיבל לא מהני. ע"ש. אך אינו מוכרח. וכן העלה בשו"ת קנין תורה ח"ג (סי' קב אות ד) שאדרבה כיון שמעלה גדולה במתן בסתר יוצא גם בלי ידיעה. וכן העלה בשו"ת בית אבי ח"ד (סי' מ). וע"ע בחזו"ע קעב].

 

יז מתנות לאביונים שניתנו לעני בפורים, ורוצה העני לקנות בהם מלבושים ונעלים לו ולבני ביתו, או שאר צרכי ביתו, רשאי לעשות כן, אף על פי שניתנו לו לצורך סעודת פורים, מכל מקום רשאי לשנותם לכל מה שירצה. [הנה הטור (סי' תרצד) כתב, מעות מתנות לאביונים שנגבו לחלקם לעניים בפורים, אין העני רשאי להוציאן לדבר אחר, אלא לסעודת פורים. ומרן הב"י תמה על הטור, שהרי הרי"ף ב"מ (מח:) והרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ט) כתבו דליתא להך ברייתא, אלא הלכה כרשב"ג שמיקל. וכ"ד הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הט"ז). ופסק בש"ע (סי' תרצד ס"ב), אין הגבאים רשאים לשנות מעות פורים לצדקה אחרת, אבל העני יכול לעשות בהן כל מה שירצה. וכתב בשיורי כנה"ג (הגב"י סק"ג) שכן המנהג להקל. וע' בילקו"י מועדים, ובחזו"ע עמוד קעב]

סימן תרצג – פורים שחל במוצאי שבת

סימן תרצג – פורים שחל במוצאי שבת

 

א אין להביא המגילה לבית הכנסת בעיצומו של יום השבת לצורך קריאתה בלילה, שהרי הוא כמכין משבת לחול. [מור וקציעה (סי' תרצג). ובעיקר הטלטול של המגילה ביום שבת (אפילו בביתו) הפרי חדש (סי' תרפח ס"ו) אוסר לטלטל המגילה בשבת. אך המטה יהודה (דנ"ג ע"ד) כתב דהיינו דוקא בפורים שחל בשבת, שגזרו שלא יקרא המגילה שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר (מגילה ד:). אבל בשבת שאינו פורים מותר לטלטלה. ושכ"פ השכנה"ג להתיר טלטול המגילה בשבת. וכ"כ בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' קצה) בדעת הפר"ח. וכן העלה בשו"ת עדות ביהוסף בן סאמון (סי' א) ודחה ד' הפר"ח (לפי מה שהבין בכוונתו שאוסר בכל שבתות דעלמא). ע"ש. וכ"פ בקיצור ש"ע (סי' קמא סי"ז) להתיר כאמור, ורק אסר להביאה בשבת לצורך הלילה, משום מכין משבת לחול]. ובמקום הצורך מותר להביאה (במקום שיש עירוב) אחר שקיעת החמה של יום שבת. ואם אפשר יעשה זאת על ידי קטן. [יפה ללב ח"ב (ר"ס תרצג). וע' פמ"ג (מש"ז ר"ס תקג) שמשמע שגם בבה"ש יש להחמיר משום הכנה. אך מ"מ במקום צורך מצוה כה"ג יש מקום להקל. וע' בהגה (ס"ס תרסז) ובאחרונים. וע' בשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ב סי' י). ובשו"ת ירך יעקב (סי' ח). ובילקו"י שבת (כרך ב' סי' שו). ילקו"י מועדים (עמ' שטו). חזו"ע פורים (עמ' קז). הליכות עולם ח"ג (עמ' קצה).]

 

ב אם חל פורים במוצאי שבת, גם הנשים חייבות בברכת מאורי האש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שב. על פי המבואר בשו"ת יביע אומר חלק ד' חלק אורח חיים סימן כד סק"ז]

 

ג כשחל פורים (של ערי פרזות) במוצאי שבת, יאמרו אחר העמידה חצי קדיש, שובה ה' עד מתי, ויהי נועם וכו', יושב בסתר וכו', עד ואתה קדוש. [כן כתבו הארחות חיים (בסדר תפלת פורים אות לא), והכל בו (סי' מה), ועוד]. ואחר כך יקראו המגילה. ונכון לברך לפני מקרא מגילה בורא מאורי האש, כדי שלא יהנו מהנר במוצאי שבת קודם שיברכו עליו. וכן פשט המנהג להקדים קריאת המגילה לפני ההבדלה. ובהבדלה שבסוף התפלה ישמיטו בורא מאורי האש. [כ"כ הכל בו (ס"ס מא) וז"ל: פורים שחל במוצ"ש, שקוראים המגילה לאור הנר, מברך בורא מאורי האש מקודם, ויש חולקים וכו'. והובא בשתיקה בב"י. וכ"ד הר"א אב"ד, והרד"א, ומהריק"ש, דאסור לקרוא בספר קודם ברכת בורא מאורי האש. וטעמא דמסתבר הוא שלא יהנה מהאור בלא ברכה. ולדעת מרן עכ"פ אין שום איסור אם יקדים לברך בורא מאורי האש קודם המגילה, לכן כן ראוי להורות. ילקו"י מועדים עמו' שיד. יחוה דעת ח"א סי' עה. יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' כד, וח"ט חאו"ח סי' עט אות כד. חזו"ע פורים עמו' סז]. וכשחוזר האיש להבדיל בביתו להוציא את הנשים ידי חובת ההבדלה, נכון שהנשים יברכו בעצמן ברכת מאורי האש. ואם אינן יודעות רשאי האיש לחזור ולברך ברכת בורא מאורי האש כדי להוציאן ידי חובה. [שם].

 

ד אם לא בירכו "בורא מאורי האש" קודם המגילה, ונזכרו באמצע, יפסיק השליח צבור בין הפרקים או בין פרשה לפרשה ויברך בורא מאורי האש, ואחר כך ימשיך קריאת המגילה. [מועד לכל חי (סי' לא אות עח). וע' בכה"ח (סי' תרצג ס"ק יב). ואף שבשו"ת בית יהודה (ח"א דף קז) כתב, שאין לש"צ להפסיק לברכה זו באמצע קריאת המגילה, אלא אחד מן הקהל יעמוד ויברך. עמש"כ לדחותו בשו"ת חזון עובדיה (ח"א סי' טז בהערה עמוד רלז]. ואם לא עשה כן יברך בורא מאורי האש בהבדלה כמו בכל מוצאי שבת. [שו"ת רב פעלים ח"ב חאו"ח ס"ס יד. ילקו"י מועדים עמ' שטו. שו"ת חזון עובדיה ח"א עמ' עז]. ויש מי שכתב שאם חל פורים במוצ"ש יאמרו ההבדלה על הכוס כולה קודם קריאת המגילה, [נוה שלום חזן בדיני פורים ס"ב]. אולם המנהג לומר ההבדלה על הכוס אחר קריאת המגילה. [כמ"ש הכל בו (ס"ס מה). משום דכל לאפוקי יומא מאחרינן, וכדעת מרן והרמ"א, שיש לקרוא המגילה תחלה, ואח"כ להבדיל על הכוס. אלא שמברכים על הנר קודם המגילה, כמ"ש הארחות חיים בשם הר"י מפריש. יבי"א ח"ט סי' פח אות כ]. 

סימן תרצג – סדר תפלות פורים

סימן תרצג – סדר תפלות פורים

 

א בליל פורים נכנסים לבית הכנסת בבגדי יום טוב, [מהרי"ל. הרמ"א בהגה (סי' תרצה ס"ב). וכתב החיד"א במחז"ב (קו"א סי' תרפז סק"ב), שכן נהגו בירושלים ת"ו שלמים וכן רבים. ע"ש. וכ"כ מהר"ח אבולעפייא. (ורמזו בזה על מה שנאמר ותלבש אסתר מלכות). וכ"כ במועד לכל חי (סי' לא אות יח). ועוד]. ואומרים מזמור "על אילת השחר" לפני תפלת ערבית שהוא מענין היום. [הנה במס' סופרים (פי"ח ה"ב) איתא, בפורים אומרים "שגיון לדוד". וכתב היעב"ץ, משום דכתיב ביה על דברי כוש בן ימיני, הוא שאול (מ"ק טז:) שיצא ממנו מרדכי. וכתיב ביה בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל, הנדרש על המן. ע"ש. אולם יש שכתבו לומר "למנצח על אילת השחר". וכ"ה בארחות חיים, וכ"ה ברד"א (דנ"ו:): שמדבר על אסתר, כדאמרינן ביומא כט. למה נמשלה אסתר לאילת השחר וכו'. וגם יש בו רמז לשם המן, הצילה מחרב נפשי, ר"ת המן וכו'. ע"כ. וכן יש לנהוג. שידוע מ"ש בב"י (סי' תכה) שראוי לסמוך על הרד"א שבקי במנהגים. וכ"כ הכנה"ג (סי' תרצג סק"ג), ושכ"כ הכל-בו]. ובתפלת ערבית יאמרו "ועל הנסים" אף על פי שעדיין לא קראו המגילה. [כן העלה בב"י (סי' תרצג) בשם הגמ"י, ודלא כסדר רב עמרם שכתב שאין לאומרו עד לאחר המגילה. וכ"כ הרוקח (סי' רלח) ועוד פוסקים לאומרו גם בלילה. ובילקו"י מועדים, עמ' שט, ובחזו"ע פורים עמ' צט]. ויש לומר בתפלה ובברכת המזון, ועל הנסים בתוספת ו'. [שו"ת יביע אומר ח"ח סי' יא אות כ].

 

ב מי ששכח לומר "ועל הנסים" בתפלה, ונזכר אחר שסיים הברכה, קודם "שים שלום", אינו רשאי לומר שם "ועל הנסים" אפילו בלא חתימה, אלא כשיסיים אלהי נצור שבסוף התפלה, יאמר: "מודים אנחנו לך על הנסים ועל הפרקן וכו', עד ונודה לשמך הגדול סלה", יהיו לרצון וכו', עושה שלום וכו'.[אליה רבה (סי' תרפב סק"ב). ומאמר מרדכי שם סק"ג]. והוא הדין למי ששכח "ועל הנסים" בברכת המזון, ונזכר לאחר שחתם "על הארץ ועל המזון", שאינו רשאי לומר שם "ועל הנסים" אפילו בלא חתימה, אלא אם ירצה יאמרנו בתוך הרחמן, בנוסח זה: "הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי וכו"'. ואם נזכר בסיום הברכה כשחתם ברוך אתה ה', בין בתפלה בין בברכת המזון, אינו רשאי לסיים "למדני חקיך", כדי לחזור לומר "ועל הנסים", אלא יסיים הברכה כנ"ל. אבל אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה', אף שהזכיר שם שמים, שאמר "האל ישועתנו ועזרתנו סלה האל הטוב", וכן בברכת המזון אם הזכיר שם שמים, שאמר. "ועל הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך", אין בכך כלום, ורשאי לחזור לומר "ועל הנסים", ואחר כך ימשיך בתפלה "ועל כולם יתברך וכו"', ובברכת המזון "ועל הכל", ויסיים משם והלאה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שט. שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן מט]

 

ג אין לדלג אמירת "ועל הנסים" כדי להספיק לעניית קדיש או קדושה עם הצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שי. שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן לד. יחוה דעת חלק א' סימן עז].

 

ד אחר העמידה יאמר חצי קדיש ולא יאמר קדיש תתקבל עד לאחר סדר קדושה שאומרים לאחר מקרא מגילה. [כן מנהגינו ע"פ הרד"א (דנ"ה ע"ג). (ושלא כד' התוס' מגילה (ד.) שכתבו שאומר קדיש שלם לפני מקרא מגילה. וכ"כ מהרי"ל (סי' נו). ונהרא נהרא ופשטיה. ילקו"י מועדים עמ' שי. חזון עובדיה על פורים עמוד קח]

 

ה אחר קריאת המגילה בברכותיה בלילה, מתחילים ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וסדר קדושה,[אין מתחילים ובא לציון גואל מפני שאין גאולה בלילה. טור, וארחות חיים. וכל בו, והגמ"י. והטעם שסומכים ואתה קדוש למקרא מגילה, מפני שדין מקרא מגילה בלילה וביום, למדוהו חז"ל מהפסוק: אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. וסמיך ליה ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. רש"י בספר הפרדס (סי' רה). ומטעם זה נהגו שגם ביום אומרים אשרי ובא לציון גואל עד ואתה קדוש. ואחר קריאת המגילה בברכותיה מתחיל ואתה קדוש כמו בערבית. וכ"כ המהריק"ש בערך לחם כאן. וכן המנהג במצרים. וכ"כ בערך השלחן (סי' תרצג סק"ד).]. ואחר כך אומר השליח צבור קדיש תתקבל, שיר למעלות אשא עיני, יהא שלמא, ועלינו לשבח. והטעם לאמירת קדושת ובא לציון בליל פורים, מפני שבמזמור כ"ב של תהלים, (למנצח על אילת השחר, שהיא אסתר, וכמו שאמרו חז"ל (ביומא כט.) למה נמשלה אסתר לאילת השחר, לומר לך מה השחר סוף לכל הלילה, אף אסתר סוף לכל הנסים שניתנו להכתב. וכן נדרש במגילה (טו:). וראה בתוס' מגילה (ד.) בד"ה פסק, ובגליון שם.) נאמר: אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי, ומכאן למדו חז"ל (במגילה ד.) שחייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום. (ופירש רש"י, שמקרא המגילה זכר לנס שהיו זועקים בימי צרתם יומם ולילה). ונאמר אחריו: ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. (וראה בתוס' סוכה נג. ד"ה אם). לפיכך צריך לומר פסוק זה שהוא הקדמה לסדר קדושה, מיד לאחר מקרא מגילה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיד. חזון עובדיה על פורים עמוד קו-קח]

 

ו אין אומרים וידוי בשני ימי הפורים, לפי שנאמר בהם ימי משתה ושמחה. ואין אומרים למנצח יענך וכו' ותפלה לדוד. [ילקו"י שם. חזון עובדיה על פורים עמוד קז]

 

ז בשחרית יאמרו בתפלה "ועל הנסים", ואחר כך אומר חצי קדיש. ואין נופלין על פניהם בארבעה עשר ובחמשה עשר. [ואף שלדעת רב עמרם גאון בסידורו ח"ב (דצ"ב ע"ב) נופלים על פניהם בפורים, מ"מ לדינא קי"ל כמ"ש רש"י בספר הפרדס (סי' רג) שאין נופלים על פניהם. וכ"כ התוס' מגילה (ד.), ושם (ה:) בד"ה שאסורים בהספד. וכן פסקו הטוש"ע סי' תרצג ס"ג]. ומוציאים ספר תורה וקוראים בו ג' עולים בפרשת ויבוא עמלק, וכופלים הפסוק האחרון להשלים למנין עשרה פסוקים. ואם לא כפל הפסוק אין בכך כלום, ואף על פי שאין בכל פסוקי הקריאה בפרשה זו עשרה פסוקים, אלא תשעה פסוקים בלבד, הואיל ונשלמה הפרשה. [ע' תוס' (מגילה כא:) ד"ה אין, דשאני פרשת עמלק דסליק ענינא בתשעה פסוקים. ומ"מ כתב מרן הב"י שנהגו לכפול הפסוק האחרון להשלים לי' פסוקים. וכ"פ בש"ע (סי' תרצג ס"ד). ובב"י (סי' קלז) הביא מ"ש בארחות חיים, שאע"פ שפרשת ויבא עמלק אין בה י' פסוקים לא יוסיף לקרוא מלמעלה ממנה כי אמר הקב"ה, עמלק הרשע גרם לשמי ולכסאי שיהיו חסרים, שנאמר, כי יד על כס יה, כך תהיה פרשת עמלק חסרה, ובירושלמי אמרו, הוא עשה מעשה קטוע כך פרשתו קטועה. ע"ש]. ואחר כך אומר חצי קדיש. ואומרים אשרי יושבי ביתך, ומדלגים יענך ה' ביום צרה, לפי שהוא יום משתה ושמחה ואין להזכיר בו צרה. [תוס' מגילה (ד.) ד"ה פסק. וכ"פ הרמ"א (סי' תרצג ס"ג).]. ומתחילים ובא לציון גואל עד ואתה קדוש, וקוראים המגילה בברכותיה, חוץ מברכת שהחיינו שכבר בירך בלילה ואינו חוזר לברך ביום. וכשמסיים קריאת המגילה גולל המגילה מסופה לתחלתה ומברך ברכה אחרונה. ויאמר: ארור המן ברוך מרדכי וכו' ג' פעמים, ואחר כך יאמר ואתה קדוש וכו'. ואומרים קדיש תתקבל, ומחזירים הספר תורה למקומו. ומדלגים תפלה לדוד, שאין לומר וביום צרתי אקראך ביום פורים. ואחר כך אומרים בית יעקב, ושיר המעלות לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, שנדרש על המן. [ע' מגילה (יא.) בקום עלינו אדם ולא מלך. ובברכות (סב:) על הפסוק ואתן אדם תחתיך, אל תקרי אדם, אלא אדום. וכתבו המפרשים, שאם הגזרה באה ע"י מלך, בנקל תתבטל, כי לב מלך ביד ה', ואל כל אשר יחפוץ יטנו, ובידו יתברך להטות לבבו לבטל הגזרה, אבל כשהגזרה היא ביד אדם הדיוט, שהוא בחירי, קשה מאד לבטל הגזרה, כי אם בתשובה שלימה וזכות גדולה, כמו ע"י מרדכי בשעתו, וזכות תינוקות של בית רבן אשר חסו בצלו בימים ההם, ונתעוררה על ידם מדת הרחמים]. ואומר היום כך וכך בשבת קודש, ולא יסיים: "השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן" כמו שאומר בכל יום. [כי שיר של יום "שגיון לדוד" או "אילת השחר". וע"ע בשו"ת חקרי לב (חאו"ח ס"ס לב). ובספר שיח יצחק למהר"א מני]. ואחר מזמור שיר של יום יאמר למנצח על אילת השחר. ואחר כך קדיש יהא שלמא. קוה אל ה' וכו', ואחר כך יאמר קדיש על ישראל, ועלינו לשבח. [ילקו"י מועדים עמ' שטו. חזון עובדיה פורים עמ' קז].

 

ח כשאומר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון "ויקר", ימשמש בתפלין של יד ושל ראש וינשקם. [ע' מגילה (טז:) ויקר אלו תפלין. ובפרש"י שם. וכן מבואר במועד לכל חי (סי' לא אות פח).]. וכשמגיע למה שאומרים "אגרת הפורים הזאת" ינענע המגילה. [מג"א (סי' תרצ אות יז). א"ר (שם סק"י)]. והנוהגים בכל יום להחליף תפלין של רש"י בתפלין של ר"ת לפני אשרי יושבי ביתך, גם בפורים ינהגו כן ויקראו המגילה בתפלין דר"ת. ובתיבת "ויקר" ינשקו התפלין דר"ת. [כ"כ במשמרת שלום (סי' נ אות ד) שכן נהגו לקרות את המגילה ביום בתפלין של ר"ת, ונתן טעם ע"פ הסוד. ילקו"י מועדים. חזו"ע פורים עמ' קח].

 

ט אם יש מילה, יש אומרים שמקדימים המילה לקריאת המגילה. [רמ"א בהגה (ס"ס תרצג). מועד לכל חי (סי' לא אות נט). דכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ודרשינן (במגילה טז:) אורה זו תורה, וששון זו מילה. וכתב המחה"ש, שמכיון שנסמכה מילה לתורה, יש לנו להסמיך המילה מיד אחר קריאת התורה, קודם קריאת המגילה]. ויש חולקים וסוברים שמניחים המילה לאחר כל סדר התפלה כמו בכל יום, וכן המנהג כסברא אחרונה. [שו"ת תרומת הדשן (סי' רסו). לקט יושר (עמוד קנו). מרן הב"י בבדק הבית (יו"ד ס"ס רסב). שו"ת הרדב"ז (סי' רנא). ומשום דקריאת המגילה קבוע לה זמן, וחשיבא תדיר לגבי מילה. ועוד דאיכא פרסומי ניסא במגילה. ועוד שהיא מצוה דרבים, וראוי להקדימה. והרי אין לך דבר שאינו נדחה מפני מגילה זולת מת מצוה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת זרע אמת, שמגילה קודמת לכל המצות. וכ"כ הפר"ח, הגר"א, שלחן גבוה, יוסף אומץ יוזפא, בית יהודה עייאש, בית דינו של שלמה, שו"ת ויקרא אברהם. ואע"פ שבדברי יעקב (סי' מב) כתב לקיים דברי הרמ"א. וגם החיד"א בלדוד אמת (סי' כו אות ד) כתב, שאם יש מילה, יש להקדים המילה לפני המגילה. מ"מ בזמנינו שעושים המילה אחר צאת הקהל מביהכ"נ, יש לקרוא המגילה בביהכ"נ קודם המילה. וכדעת מרן ורוב האחרונים. ילקו"י מועדים עמ' שיז. חזו"ע פורים עמ' קט] 

זכר למחצית השקל

זכר למחצית השקל

 

א יש נוהגים לגבות לפני מקרא המגילה מעות "זכר למחצית השקל", וכל מי שלא הספיק לתת המעות הללו לפני פורים יתנם אז לפני המגילה, וכמו שאמרו (במגילה יג:), גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. [במסכת סופרים (פכ"א ה"ד) איתא "שצריכים ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור". ומ"מ מנהגינו לעורר העם לתת זכר למחצית השקל בליל פורים קודם מקרא מגילה. וכ"כ מהרי"ל והרמ"א בהגה (סי' תרצד ס"א) (אך לא נהגנו כמ"ש שם דהיינו לפני מנחה). והמג"א שם כתב שבמדינתו נהגו ליתנו קודם מקרא מגילה של היום. וע' בפמ"ג שם]. ויזהרו שלא לקרות המעות הללו "מחצית השקל", רק "זכר למחצית השקל". [במס' סופרים שם איתא "ואסור לומר עליהם לשם כופר אלא לשם נדבה". ובשו"ת הגאונים (סי' מ) איתא, "מה שמכריזים על השקלים במקומכם, לא יפה הם עושים שקוראים אותם שקלים ונאסרו איסור הנאה". ע"ש. ומ"מ אם נותן המעות "זכר למחצית השקל" אין קפידא, בפרט כשמפרשים הגבאים כוונתם לשם איזה מוסדות תורה גובים המעות. ונותן לגבאי על דעתו. (ומכ"ש כשנותן מעות של נייר, ולא מטבעות כסף ממש, שניכר שאינו עושה לשם מחצית השקל ממש). וע' בילקו"י מועדים עמ' שי, ובחזו"ע פורים עמ' קא].

 

ב צריך לתת סכום השוה לערך שלשה דרהם כסף טהור, שהם תשעה גרם כסף טהור מזוקק לפי מחיר הכסף הגולמי מדי שנה בשנה. [הנה בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' קיח) האריך בדבר מצות מחצית השקל, ושם (דף עד) כתב, שאדם שרוצה לקיים זכר למחצית השקל, כדי שתהיה כפרה לנפשו, צריך שיתן לפחות עשרה גרה. ע"ש. והנה מחצית השקל בשקל הקודש הוא שני דינרים, והדינר הוא שיעור מיתקאל, דהיינו דרהם וחצי, וכמ"ש בכס"מ (פ"ב מכלי המקדש ה"ג), ובב"י אה"ע (סי' סו). נמצא ששיעור מחצית השקל הוא שלשה דרהם. וכל דרהם הוא שלשה גרם. ונמצא שהמחצית השקל הוא תשעה גרם כסף טהור. וע' בילקו"י מועדים עמ' שי. ובחזו"ע פורים עמ' קב]

 

ג טוב שיתן שלשה מטבעות מתכת לזכר מה שנאמר בפרשת מחצית השקל ג' פעמים תרומת ה'. [כמ"ש הרמ"א בהגה (סי' תרצד). ואף שבמטה יהודה כתב, שאין לזה טעם, שהרי תרומת המשכן לא היתה מחצית השקל אלא כל איש אשר נדבו לבו וכו'. וכ"ד הגר"א במעשה רב דסגי במטבע אחד. מ"מ מהיות טוב נכון לעשות כד' הרמ"א. וכ"כ במועד לכל חי סי' לא אות נא]. ומכל מקום גם שוה כסף או שטר כסף יספיקו לקיום מצוה זו. [כי בכל מקום קי"ל שוה כסף ככסף, וכמ"ש התוס' (קידושין ב.). ומטבע של נייר הגם שהחתם סופר (חיו"ד סי' קלד) מצדד בזה אם מותר לפדות הבן בהם, כיון שאין גופם שוה כלום, ורק משום דינא דמלכותא יוצאים בהוצאה. ע"ש. וע"ע בשו"ת עונג יום טוב (סי' קב). אולם בשו"ת חסד לאברהם תאומים ח"א (סי' צה) העלה להקל. וכן דעת הג"ר יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חיו"ד סי' ל), וראה בילקו"י מועדים, עמ' שיא, ובחזון עובדיה פורים עמוד קג]

 

ד מי שמצבו הכלכלי קשה, די שיתן מטבע של חצי שקל לזכר מחצית השקל. [ע"פ מ"ש המטה יהודה עייאש (סי' תרצד). ושכ"ד הגר"א כיו"ב. וע"ע בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' קיח). וע"ע בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' ל). ובביאור הלכה. וכ"כ בשו"ת גאוני מזרח ומערב (סי' מ) שאין קצבה לזה, שאינו אלא לצדקה בעלמא. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג (סי' עב), ובילקוט יוסף מועדים עמוד שיב. ובחזון עובדיה על פורים עמוד קד].

 

ה כל מי שהוא למעלה מגיל עשרים שנה צריך לתת "זכר למחצית השקל" הסכום הנ"ל. [הרמ"א סי' תרצד עפ"ד הרע"ב פ"א דשקלים]. ויש אומרים שאף מי שהוא למעלה מבר מצוה, מבן י"ג שנה ומעלה, צריך לתת זכר למחצית השקל. וטוב להחמיר כדעה זו. [עיין בתוס' יום טוב (פ"א דשקלים מ"ד) שתמה על הרע"ב בזה, והביא דעת הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים שמבן י"ג ומעלה חייב בשקלים. ושכ"ה בירושלמי שם. גם בשו"ת בית דוד תמה על הרמ"א, שהרי מה שנאמר מבן עשרים שנה ומעלה, אינו אלא לתרומת אדנים. אבל בתרומת הקרבנות החיוב הוא מבן י"ג. וכ"כ הרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג. ע"ש. אולם בחזקוני (ר"פ כי תשא) מבואר שא"צ לתת אלא מבן כ' ומעלה. וכ"כ מהראנ"ח, והב"ח, ובשו"ת שער אפרים. ועכ"פ י"ל דס"ל להרמ"א שהואיל ואין זה אלא למנהג בעלמא זכר למחצית השקל דיו במה שמפורש בתרומת אדנים מבן כ' שנה ומעלה. שנאמר בה: "לכפר על נפשותיכם". וכ"כ במטה יהודה שם, ובשו"ת מנחת אלעזר שם. ומ"מ טוב להחמיר עפ"ד הרב בית דוד והרב מטה יהודה שיש לתת מבן י"ג שנה ומעלה. וע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"א (סי' פו). ובילקוט יוסף מועדים שם].

 

ו גם הנשים יתנו מעות "זכר למחצית השקל". וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. ולכן כל איש אשר יש יכולת בידו יתן בעדו ובעד אשתו ובניו הקטנים הסמוכים על שלחנו סך הנ"ל לכל אחד. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן חצי שקל בעדו, ובעד כל אחד מבני ביתו מטבע יותר קטן כפי כוחו, כי כאיש גבורתו. [המג"א (סי' תרצד סק"ג) העיר עמ"ש בהגהות מנהגים דנשים וילדים חייבים במחצית השקל, שלא ידע מנא ליה. ובתורה תמימה (ר"פ כי תשא) כתב, ונראה דהכא שנותנים המחצית השקל לצדקה להקדים שקליהם לשקלי המן, כיון שאף הנשים והילדים היו באותו הנס לכן גם הם חייבים. וכ"כ בכה"ח, ובספר לקט יושר. אולם בתשו' הגאונים ליק (סי' קכ) כתב בשם רב סעדיה גאון ששלשים מצות שהאנשים חייבים ונשים פטורות, ופירש הרי"צ גיאת שאלו הן: מילה, ראיה, שקלים כל העובר על הפקודים וכו'. ע"ש. נמצא שנשים פטורות מן השקלים. אך יש לחלק בין תרומת המשכן למחצית השקל. וראה בילקוט יוסף מועדים עמ' שיג, ובחזו"ע פורים עמ' קה]

 

ז מעות הללו שהם זכר למחצית השקל ינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים, שמיום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.). וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:) במה תרום קרנם של ישראל ב"כי תשא". [במסכת סופרים (פכ"א ה"ד) איתא שנותנים בזה לחם ומים לעניים. וברוח חיים (סי' תרצד) כתב שינתנו לטובת תלמידי חכמים עניים, וכמ"ש אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה. ע"כ. וכבר אמרו במדרש תנחומא (פרשת צו), שהתורה מכפרת על עונותיהם של ישראל, נמצא שהתורה משמשת תחליף לכפרת הקרבנות הבאות מתרומות "מחצית השקל". ואדרבה מעלת התורה גדולה ממעלת הקרבנות, וכמו שאמרו בר"ה (יח.) על הפסוק לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה. בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בת"ת. וכן אמרו במגילה (ג.), גדול ת"ת יותר מן הקרבנות. ע"ש. ובילקוט שמעוני (הושע סי' תקכב), איתא, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך בירושלים, ורבי יהושע מהלך אחריו, וראה את בית המקדש כשהוא חרב, אמר ר' יהושע, אוי לנו על ביהמ"ק שהוא חרב, שהיו מתכפרים בו עונותינו. אמר לו ריב"ז, בני אל ירע בעיניך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, והיא ת"ת וגמילות חסדים, לכן נאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. וראה בילקו"י מועדים עמוד שיג. וביחוה דעת ח"א סי' פו, ובחזו"ע פורים עמ' קה].

 

ח הנוהגים להפריש מעשר כספים ממשכורתם ומרווחיהם מדי חודש בחודשו, אינם רשאים לתת ממעשר זה לחובת המצוה של מתנות לאביונים של יום הפורים, או לתרומת זכר למחצית השקל. אולם אם רצה להוסיף על חובתו ולתת עוד מתנות לאביונים יותר משני עניים, וכן אם רצה להוסיף על חובתו בתוספת מרובה בתרומת זכר למחצית השקל רשאי לתת התוספת ממעות מעשר. ורק אם אמר בפירוש בשעה שהתחיל להפריש מעות מעשר בלי נדר והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות אלה למתנות לאביונים, וכן לזכר למחצית השקל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיד. יחוה דעת חלק א' סימן פז] 

סימן תרצב – דיני ברכות המגילה

סימן תרצב – דיני ברכות המגילה

 

א הקורא את המגילה בלילה מברך לפניה שלש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה נסים, ושהחיינו. וביום אינו חוזר לברך שהחיינו. [ילקו"י מועדים עמוד רצא. ואע"פ שדעת ר"ת בתוס' (מגילה ד.) שצריך לברך שהחיינו גם במקרא מגילה של היום, כיון שעיקר קריאתה ביום. וכ"ד האו"ז, והאשכול, והרא"ש, והרשב"א, והריטב"א, והמאירי. וכן מנהג הרבה מאחינו האשכנזים, וכד' הרמ"א (ר"ס תרצב). מ"מ מנהגינו כד' הרמב"ם (פ"א ה"ג), ומרן בש"ע (סי' תרצב ס"א), שביום אינו חוזר לברך שהחיינו. והיינו טעמא דלא עדיף מדקי"ל (סוכה מו.) שאם בירך שהחיינו בעת עשיית הסוכה א"צ לחזור ולברך בכניסתו לסוכה. וכמ"ש ג"כ התוס' שם ד"ה נכנס. וכל שכן כאן דמשבירך בלילה שהחיינו על מקרא מגילה שהיא חובה, ששוב אינו חוזר לברך שהחיינו ביום].

 

ב אם שכח ולא בירך שהחיינו או אחת משאר הברכות, מברך במקום שנזכר כל עוד לא סיים קריאת המגילה כולה. ואפילו אם נזכר בפסוק האחרון, יברך שם שהחיינו. [נהר שלום (סי' תרצב סק"א). מועד לכל חי (סי' לא אות עד). בית עובד (דף קעד.). והנה בבן איש חי (פר' תצוה אות ה) כתב שלאחר קריאת פסוקי עשרת בני המן לא יברך שהחיינו. אך אין דבריו מוכרחים, שמכיון שעדיין לא יצא י"ח מגילה עד אם סיים פסוק אחרון, נמצא שעדיין המצוה נמשכת, לכן יוכל לברך גם שהחיינו אף אחר קריאת תוקפו של נס בעשרת בני המן, שהשמחה שעליה נתקנה ברכת שהחיינו תלויה במצוה עצמה. וה"נ קי"ל בלולב שמברך כל זמן שלא עשה הנענוע. וראה בילקו"י מועדים. ובחזון עובדיה פורים עמוד סד]. אבל אם סיים קריאת המגילה כולה [בלילה], ונזכר שלא בירך שהחיינו, יברך שהחיינו על מקרא מגילה של היום. [ילקו"י מועדים עמ' רצב. נהר שלום סי' תרצב].

 

ג אף מי שבירך כל הברכות וקרא המגילה בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך הברכות כולם, לרבות שהחיינו, להוציא את הנשים בביתו וכיוצא בזה. [ילקו"י מועדים עמ' רצב. הנה הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"י) כתב, אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. וכתב בכס"מ, בשם הרמ"ך, נראה מדבריו שהמקדש (בליל יו"ט) בבית אחר להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו, ומנהגנו לברך, וכן ראוי לעשות, שכיון שחובה הוא לאשה לברך זמן, אותה ברכה מברך בעבורה, וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה. ע"כ. ומ"ש"וכן ראוי לעשות", דבר פשוט הוא, וגם רבינו יסבור כן. והניף ידו שנית בב"י (סי' תקפה) דאפשר דלא כתב הרמב"ם כן אלא במצוה שיש בה מעשה, אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אף לאחרים. עכ"ד. וע"ע בחזו"ע עמ' סה].

 

ד אבל בתוך י"ב חודש לאב או לאם, ובתוך שלשים לשאר קרובים, מותר לו לקרוא המגילה בצבור, אף שברכת שהחיינו נאמרת בשמחה. ואפילו למחמירים אם האבל הנ"ל הוא שליח צבור קבוע בבית הכנסת ואין בבית הכנסת בקי בקריאת המגילה כמוהו, יכול לקרות המגילה בצבור עם כל הברכות.[ילקו"י מועדים עמ' רצב. ע' בשו"ת מהרי"ל (סי' כב) שכתב שאבל לא יעבור לפני התיבה בהלל מפני שהקהל בשמחה, וכן במגילה מה"ט. וכיו"ב כ' מהר"ם מינץ (סי' מג) שאין לאבל להדליק נרות חנוכה בלילה הא' בבהכ"נ משום שהחיינו הנאמרת בשמחה. ע"ש. אולם בגשר החיים (פכ"ג ס"ד) כתב בשם האדר"ת, שטעות לדמות מגילה לנ"ח בבהכ"נ, דשאני התם שהברכה רק לקהל, לפרסומי ניסא, שהרי אין יוצאים שם י"ח. אבל כאן הרי הוא פוטר גם את עצמו בזה. וע"ע בחזו"ע פורים עמ' סו]. ואמנם כשקורא האבל לעצמו, או שקוראה בביתו להוציא הנשים ידי חובה לכל הדעות רשאי לברך גם שהחיינו בקריאתו. [שאף בנידון מהר"ם מינץ בחנוכה חילקו האחרונים דהיינו דוקא כשמדליק בצבור בבהכ"נ שהקהל שרויים בשמחה. משא"כ כשמדליק בביתו שבודאי שמברך שהחיינו. וכמ"ש הנודע ביהודה תנינא (חאו"ח סי' קמא). ועוד].

 

ה מי שאין לו מגילה כשרה ונמצא בספינה או במדבר, לא יברך ברכת שהחיינו בפורים על סעודת פורים, שלא תיקנו שהחיינו אלא על מקרא מגילה, ולא על עצם יום הפורים. [ע' במג"א ובא"ר וברכ"י (ר"ס תרצב). וע' במאירי (מגילה ד.) שכתב, שאין לומר "זמן אומרו אפילו בשוק" אלא לגבי רגלים. ולא בחנוכה ופורים. [אלא שהמאירי (שבת כג:) סותר את עצמו בזה]. וכ"כ הפר"ח (ר"ס תרעו). ובשו"ת קול גדול (סי' מח), והנצי"ב בהעמק שאלה (סי' כו אות י), ובשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סי' מב אות ב). ובילקו"י מועדים עמוד שג].

 

ו מי שאין לו מגילה כשרה ונמצא במדבר או בספינה, אין לו לומר את ההלל בברכות. אלא יקרא ההלל כולו בלי ברכות. ומכל מקום אם יש בידו מגילה שאינה כשרה יקראנה על כל פנים בלי ברכות בלילה וביום. [בגמ' מגילה (יד.) מבואר, שהטעם שאין אומרים הלל בפורים משום דקריאת המגילה זו היא ההלל. וכן אמר רב נחמן. ולדעת רבא משום שעדיין אנו עבדי אחשורוש. ונפקא מינה לענין קריאת ההלל, לטעם רב נחמן כשאין לו מגילה לקרוא בה, יברך על ההלל. ולדעת רבא בכל אופן אין לומר הלל בפורים. ונחלקו הראשונים אם תפסינן עיקר כטעם רב נחמן, או כטעמו של רבא. שדעת הבה"ג, הרמב"ם, רבינו יצחק בן גיאת, והמנהיג, תפסו עיקר כטעם רב נחמן. ולדעתם כשאין לו מגילה יקרא הלל בברכות. אך לדעת המחזור ויטרי (עמ' ריח) העיקר כטעמו של רבא, דאין אומרים הלל בפורים משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן. ודעת רב עמרם גאון שא"א הלל לפי שהוא נס של חו"ל. ולכן סב"ל. וראה בילקו"י מועדים עמ' שג. חזו"ע פורים עמ' צו]

 

ז אסור לדבר בעת קריאת המגילה עד לאחר הברכה האחרונה. [הנה דעת ספר העיטור, שכיון שברכה אחרונה של המגילה תלויה במנהג, אין לגעור במי ששח בקריאתה. ודעת הטור (סי' תרצב) שכיון שסוף סוף מברך צריך שלא יפסיק באמצע קריאתה. וכתב הב"י, דהיינו בש"צ הקורא בעצמו, אבל השומע אין לו להפסיק מטעם אחר, שהרי בעודו שח אינו שומע את הקריאה מפי הקורא, ונמצא שלא שמעה כולה. ומרן בש"ע (סי' תרצב ס"ב) פסק: "אין לשוח בעוד שקוראים אותה". והיינו גם הקורא, וגם השומע, והטעם, שהרי כתב הרשב"א בתשו' ח"א (סי' רמד), שאף שמן הדין אין השיחה באמצע המגילה מפסקת, שהרי כבר התחיל במצוה, מ"מ ראוי שלא לשוח עד גמר המצוה, והשח גוערים בו, כדי שיכוין לבו למצוה. ואם שח אינו חוזר. וראה בילקו"י מועדים עמו' רצח. ובחזו"ע פורים עמו' פ]. ואם עבר השומע ודיבר דברים אחרים בעוד שהקורא ממשיך בקריאתו לא יצא, וצריך לחזור ולקרות מאותו פסוק והלאה. ויכול לומר כמה תיבות וכדומה מתוך החומש כשאין בידו מגילה כשרה. [לבוש (סי' תרצב), שבשעה שדיבר לא שמע הקריאה ולא יצא י"ח. [וכן מבואר בב"י]. והלבוש לשיטתו שהתופס בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם הש"צ, מפני שנותן דעתו על קריאתו והרי הוא כקורא על פה].

 

ח הקורא את המגילה לא יפסיק באמצע הקריאה, אלא באמצע הפרק שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד, ובבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, כדרך שהוא מפסיק בקריאת שמע וברכותיה, וכמו שפסק בשלחן ערוך (סי' סו ס"א). ואם שמע קדיש או קדושה יפסיק ויענה ואפילו באמצע הפסוק. [ע" בברכות (יד.). וכ"כ ה"ה (פ"ג מהל' חנוכה ה"ט) בשם רוב המפרשים. וכן מוכח מדברי הר"ן פ"ב דמגילה (יח:) דבהלל ובמגילה פוסק מפני היראה והכבוד]. ונראה שאפילו אמן דברכות עונה כדין פסוקי דזמרה. [שדין מגילה כדין הלל, כדאמרינן במגילה (יד.) קריאתה זוהי הלילא. ובהלל מפסיק לענות אפי' אמן דברכות. וכ"ש קדיש וקדושה. ע' שו"ת יביע אומר ח"ב סי' לב]. אבל אם אין בידו מגילה כשרה ושמע קדיש או קדושה בעת שמיעת מקרא המגילה מהשליח צבור, לא יפסיק לענות, כדי שלא יפסיד מצות קריאת מגילה על ידי כך. והעוסק במצוה פטור מן המצוה. [ילקו"י מועדים עמ' שא. יבי"א שם. וח"ה סי' יג, וסי' טז סק"ז. וח"א סי' ה סק"ז]

 

ט הקורא את המגילה ונודע לו שזרחה הלבנה, וחושש שאם ימתין מלברך עליה עד שיסיים קריאת המגילה, תתכסה הלבנה בעבים, יפסיק באמצע קריאת המגילה ויברך ברכת הלבנה, ולאחר מכן ימשיך קריאת המגילה ממקום שפסק, ולא יפסיק אלא לברכה עצמה. [כ"כ בשו"ת נודע ביהודה קמא סי' מא]. וברור דמכל שכן לפני מקרא מגילה אם רואה את הלבנה מקדים ומברך פן תתכסה בעבים אחר כך.[דלא כהגרש"ק בקנאת סופרים שאף אם נדחית ברכת הלבנה לגמרי מגילה קודמת. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים. וע' בשו"ת אמרי נועם ח"א חאו"ח סי' לא].

 

י הקורא את המגילה כשהוא מתנמנם, הואיל ולא נרדם בשינה, יצא. אבל השומע את המגילה והוא מתנמנם לא יצא. [שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. וע' בשו"ת יביע אומר ח"א סי' ה אות ז].

 

יא השומע שנרדם בשינה או שנתנמנם באמצע קריאת המגילה, והתעורר בתוך כדי קריאתה, צריך לחזור ולקרות מהפסוק שנרדם או נתנמנם בו, וימשיך הלאה עד סוף המגילה, ולא יועיל שיקרא רק את הפסוקים שנרדם בהם, דהא קי"ל בש"ע (סי' תרצ ס"ו), הקורא את המגילה למפרע לא יצא. [חזון עובדיה פורים עמוד פד].

 

יב שהה כדי לגמור את כולה בין בעשרת בני המן, בין בשאר המגילה, חוזר למקום שפסק. [מגילה (יח:). טוש"ע (סי' תרצ ס"ה). (וע"ע בתשו' הרשב"א שבב"י סי' תרצב). וכ"פ הפמ"ג (א"א סי' תרצ אות יז) לענין שהה כ"כ בעשרת בני המן. וראה בילקו"י מועדים עמוד ש'. ובילקו"י על הלכות פסוד"ז. חזו"ע פורים עמוד פז]

 

יג אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ואין חילוק בזה בין קריאת המגילה של לילה לקריאת המגילה של יום. [סי' תרצב ס"ד ומשנ"ב שם]. ולכן יזהרו הנשים שלא לאכול ביום פורים עד שיבואו בעליהן מבית הכנסת לקרות להן המגילה ולצאת ידי חובתן. [כי הדבר ברור שהנשים חייבות ג"כ לשנות קריאת המגילה ביום, כדקי"ל במגילה (ד.) לגבי אנשים. והפוטרות עצמן בטענה שהן עסוקות במצות משלוח מנות וכו', לא יפה עושות, וצריך ללמדן שעיקר המצוה של מקרא מגילה ביום, ואין פוטר אותן. ואע"פ שבספר מאורי אור, עוד למועד (דקט"ו:), כתב להביא סמך לנשים אלו. מ"מ המעיין ישר יחזו פנימו שהעיקר שיש לחייבן גם במקרא מגילה של יום]. ומכל מקום מותר לטעום פירות קודם קריאתה, וכן פחות מכביצה פת או עוגה, ולשתות תה או קפה. והמחמיר שלא לטעום כלום תבוא עליו ברכה. [ע' בכל זה בשו"ת בשמים ראש (סי' עד). ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה (ח"א ס"ס קכ). ובספר רוח חיים פלאג'י (סי' תרנב). ובשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' סז). ילקו"י מועדים עמו' שב. חזון עובדיה פורים עמו' צה]

 

יד ומכל מקום אם הוא לצורך, כגון מי שיושב בתענית (בפורים דפרזים), וקשה לו להשאר בתענית עד אחר קריאת המגילה, אין צריך להחמיר, ורשאי לטעום פחות מכביצה פת או עוגה, או יטעם פירות הרבה, כפי עיקר הדין. ואם ביקש מאחד שיזכירהו לקריאת המגילה בצבור מותר באכילה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שב. חזון עובדיה על פורים עמוד צה]