קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן מא – מתי צריך לשמוע לציווי הנפטר קודם הפטירה

סימן מא – מתי צריך לשמוע לציווי הנפטר קודם הפטירה

 

א מי שהוריו בחיים, ורוצה לומר קדיש יתום על אחד ממכריו או קרוביו שנפטר בלא בנים, אם הוריו מתנגדים לכך צריך לשמוע בקולם ולהמנע מלומר קדיש. וכן בן הרוצה לומר קדיש יתום על אמו שנפטרה, ואביו מקפיד על כך, מפני שחושש לדעת ההמון, ואי אפשר לשכנעו שלא יקפיד בזה, אם זה במקום שאין מנהג ידוע כגון בארץ ישראל וגלילותיה, צריך לציית לאב וישאר בשב ואל תעשה שלא לומר קדיש, בין קדיש יתום ובין קדיש דרבנן, [ובאופן כזה ישתדל לחדש חידושי תורה לע"נ אמו]. ורק במקום שידוע המנהג בבירור שלא לשמוע לאביו בזה, יחזיקו במנהגם. ואם אביו נפטר, ואמו מקפדת עליו לבל יאמר קדיש בחייה, לא ישמע לאמו, שכבוד האב שנפטר עדיף יותר מכבוד האם אפילו עודנה בחיים. וכל זה כשהאב מקפיד עליו לומר קדיש מפני שחושש לסכנת חייו, אבל אם בגלל כעסו וקפידתו על אמו מצוהו שלא יאמר קדיש, לא יאבה אליו ולא ישמע לו, שהרי זה כאומר לבנו שיעבור על דברי תורה, שאין שומעין לו. [ילקו"י אבלות סי' מא עמו' תרמט]

 

ב בן שהוריו בחיים, מותר לו לעבור לפני התיבה להיות שליח צבור, ואין לו לחוש שהוריו יקפידו עליו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מא סעיף ב עמוד תרנה]

 

ג מי שציוה על בניו לפני מותו שלא יאמרו עליו קדיש לאחר פטירתו, אפילו יש לו בנים אחרים, ואפילו אם ציוה כן רק לאחד מבניו, לא ישמע לו, וחייב לומר קדיש כנהוג. וכן מי שהורה לפני פטירתו שלא להניח מצבה על קברו, או שיניחוהו ארבעים ושמונה שעות עד קבורתו, אין שומעין לו. וכל שכן שאם ציוה שלא ישבו עליו שבעה, ושלא ינהגו מנהגי אבלות כל שלשים יום, שאין שומעין לו. אבל אם ציוה שלא לכתוב עליו תוארים על מצבתו, שומעין לו, [ובלאו הכי כבר נתבאר דבלאו הכי יש למעט ככל האפשר בכתיבת תוארים על מצבת הנפטר]. ואמנם לענין שמיעת כלי שיר והשתתפות בשמחה במשך הי"ב חודש על פטירת אב ואם, יש אומרים שבזה אם האב מחל על כבודו וציוה לבנו שלא ימנע משמחה במשך הי"ב חודש, והתיר לו להשתתף בשמחות וכדומה, או ללבוש בגד לבן חדש במשך הי"ב חודש, הבן רשאי לנהוג כן. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' מא ס"ג עמוד תרנה]

 

ד אם האב ציוה על בניו לעשות איזה דבר אחר פטירתו לכבודו, והדבר כרוך בהוצאות, יש אומרים שהבנים חייבים לקיים צוואתו ולהוציא את ההוצאות מדמי הירושה, דאף שכיבוד אב ואם הוא ממון של האב, וכאן הבנים הרי זכו בירושה ונעשה כממון שלהם, מכל מקום לגבי קיום צוואת האב צריכים הבנים לקיים צוואתו ולהוציא את דמי ההוצאות מממון הירושה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מא סעיף ד עמוד תרנז]

 

ה מי שציוה לאחד מבניו שהוא דוקא יטפל בקבורתו, ולא יתן הטיפול בידי בן אחר כלל, צריכים לקיים דברי צוואתו, ושאר האחים לא יטפלו בקבורתו. אבל יש להם דין אונן, ופטורים מכל המצווות כנזכר לעיל בדיני אונן. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' מא עמ' תרנח] 

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן נה – דין ציצית בבית הקברות

סימן נה – דין ציצית בבית הקברות

 

א מותר להכנס לבית הקברות בטלית קטן שלובש תחת בגדיו, שלא אסרו בזה אלא כשלובשו על בגדיו ונראה לעין. ולכן הנוהגים להוציא את ציציותיהם מחוץ לבגדיהם, עליהם להכניסם בבגדיהם כשהם מגיעים לבית הקברות, [ד' אמות סמוך לקברות]. וכל שכן שיש להזהר שלא יהיו הציציות נגררים על הקברות משום לועג לרש, שנראה כלועג למתים שאינם יכולים לקיים מצות ציצית. וההולך בבית קברות במקום שאין שם קברות, והוא רחוק ד' אמות מהקברים, יש אומרים שאין צריך לכסות הציציות. ויש אומרים שיש לחוש שיתקרב תוך ד' אמות, ולכן גם באופן כזה צריך לכסות הציציות. ואם יש גדר או מחיצה לבית הקברות, מותר לילך עם ציציות בחוץ, כשהוא הולך סמוך למחיצה מבחוץ. [ילקו"י אבלות סימן נה סעיף א, עמוד תשסה. ילקו"י על הלכות ציצית מהדורת תשס"ד סי' כג]

 

ב יש נוהגים לקשור שני הציציות שבשני הכנפות זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות, ולא הועילו כלום בתקנתן. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נה סעיף ב, עמוד תשסו]

 

ג הנכנס תוך ד' אמות של מת, או של קבר, דינו כנכנס לבית הקברות. ויש אומרים שאפילו בקבר של קטן ושל אשה יש להחמיר. ויש חולקים ואומרים דבקבר של קטן ושל אשה אין צריך להחמיר. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נה סעיף ג, עמוד תשסז]

 

ד במקום שנוהגים להסיר הציציות מהטלית של המת בבית, אם הכתפים [אותם שנושאים את המת]לובשים ציצית, איכא למיחש בהו משום לועג לרש. [ילקו"י שם סי' נה ס"ד עמו' תשסח]

 

ה כבר נתבאר לעיל שהמנהג כיום בעיה"ק ירושלים לשאת את הנפטר בלוייה עטוף בטלית, אך אין קוברים אותו עם הטלית, אלא מסירים הטלית קודם הקבורה. ונקבר עם התכריכין בלבד. וראוי לכל המקומות בארץ ובעולם לאמץ בהסכמה את כל מנהגי ירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. [ילקו"י אבלות סי' נה ס"ה, וע"ע בעמוד תשיח]

 

ו אסור לקחת ספר תורה בזרועו בבית הקברות, אפילו שהוא במטפחת ואינו קורא בו, ויש אומרים שכל האיסור שלא יהלך עם ספר תורה ויקרא בספר, והיינו משום לועג לרש, אבל עצם האחיזה בלחוד אין בה לועג לרש. ויש מחמירים גם בעצם הכניסה לבית הקברות עם ספר תורה בזרועו. והעיקר שיש להחמיר בדבר. [ילקו"י אבלות סימן נה סעיף ו]

 

ז אם לומד משניות או קורא תהלים לעילוי נשמת הנפטר, אין בזה משום לועג לרש, שהרי עושים זאת לכבודו. ולכן מותר לערוך הספד בסמוך לקבר, אף שאומרים שם דברי תורה. וכן מנהגינו לומר צידוק הדין וקדיש ליד הקבר ממש. [ילקו"י אבלות תשס"ד סי' נה ס"ז].

 

ח מותר להתפלל במערת המכפלה, וכן בקבר רשב"י במירון, וכדומה, באופן שהם קבורים עמוק הרבה. [שם. ועוד שם לענין תפלה על שאר קברות הצדיקים, וביטול תורה. יחוה דעת חלק סימן לה עמוד קסה, ועמוד רסג, וחלק ו' סימן ה' עמוד כה]

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן יא – חיוב ההספד ועל מי מספידין

סימן יא – חיוב ההספד ועל מי מספידין

 

א בתורה ובנביאים מצינו שנהגו בני ישראל להספיד את מתיהם, ומצוה גדולה להספיד על המת כראוי, וכל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, וכל המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים. אך אסור להפליג בשבח המת יותר מדאי, אלא מן הראוי שהמספיד יזכיר איזה מדה טובה שהיתה בנפטר, ויעורר את העם להתחזק במדות טובות, ובתורה ויראת שמים. וכל המזכיר מדות טובות ומעשים טובים על מי שלא היו בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עט, ובמהדורת תשס"ד סימן יא סעיף א עמוד רסה]

 

ב המנהג להספיד גם את הנשים לפי כבודן. ובאשת תלמיד חכם מותר להניח המטה ברחוב ולהספידה ברבים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יא סעיף ב עמוד רסז]

 

ג כתב בספר מעבר יבוק, הצער שאבלים מצטערים ובוכים על הנפטר מקילין על יסורי הנשמה של הנפטר, ולכן ראוי לבכות ולהצטער בימי האבל על הנפטר, כפי מה שאמרו חז"ל, ג' ימים לבכי וכו'.[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יא סעיף ג עמוד רסז]

 

ד אין להספיד בכל ימי החנוכה גם בעת ההלויה, [ורק לחכם בפניו בשעת ההלויה מותר להספידו], וכן אין מספידין בחודש ניסן, ובחול המועד. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פ', ובמהדורת תשס"ד סי' יא סעיף ד עמוד רסח]

 

ה אף בזמן הזה מותר לערוך הספד על תלמיד חכם או רב העיר בעת ההלויה, בחול המועד ובראשי חודשים, שגם בזמן הזה יש לנו דין תלמיד חכם. וכן מותר להספיד תלמיד חכם בפניו בחנוכה ובפורים, אף בזמן הזה, ויש לומר על תלמיד חכם שנפטר צידוק הדין. [וגם בימים שאין מספידין בהם, מותר לערוך בהם עצרת התעוררות במלאת שבעה לפטירה וכדו', לחיזוק הקהל לתורה ולמצוות, ואפילו בשבת ומועד מותר לערוך עצרת כזו, שאין זה בגדר הספד][ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פ', ובמהדורת תשס"ד סימן יא סעיף ה עמוד רסט]

 

ו מי שציוה לפני פטירתו שלא להספידו, שומעין לו, ואפילו כשאין הוצאות ממון להספד, ורוצים להספידו בחנם, גם כן צריכים לשמוע לו ואסור להספידו, דמצוה לקיים דברי המת בכל דבר. אולם רב גדול שנפטר לבית עולמו, והשאיר אחריו צוואה שלא להספידו, רשאים לעבור על צוואתו ולהספידו כפי כבודו, אך יקצרו בשבחיו, ויאריכו בדברי כיבושין והתעוררות מוסרית. [ילקו"י שם סי' יא ס"ו. ובמהדורת תשמ"ט עמוד פא. יביע אומר ח"ט סי' לג עמ' שלג]

 

ז אין להכניס לבית הכנסת שום מטה של מת, אפילו של תלמיד חכם, וכן לבית המדרש, אף שרוצים להניח מיטתו במקום שהיה דורש, ולהספידו שם. אולם אם הוא מגדולי הדור, וסבא דמשפטים, ראש בית דין מקודש, יש להתיר בזה. [ילקו"י אבלות מהד' תשס"ד עמ' רעג]

 

ח תלמיד חכם שנפטר ביום טוב אף שאין להספידו, מותר לדרוש על מטתו דברי מוסר לעורר את העם בתשובה. [יביע אומר ח"ט סימן מו עמוד שנא]

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן כו – מנהג המנחמין

סימן כו – מנהג המנחמין
[שייך לשלחן ערוך סימן שעח]

 

א מצוה לנחם האבלים, וניחום אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים הוא חסד עם החיים, ועם המתים. וביקור חולים הוא חסד רק עם החיים. וכתב בארחות חיים: בני הזהר לנחם אבלים ולדבר על לבם, כי לא היו ראויים חבריו של איוב להיענש אלא על שאמרו דברי קינטורין ולא דיברו ניחומין. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כו סעיף א עמוד תל]

 

ב בשבת ויום טוב אף על פי שאין נוהגים בהם אבילות בפרהסיא, מותר מעיקר הדין לבוא לביקור אצל האבלים, כדי להשקיט את לבם ולהרגיעם בדברי נחמה, אבל לא יאמר להם בלשון שאומר בחול. ויש אומרים שאומרים לאבלים שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא, ושבתו בשלום. [מהרש"ל]. והטור כתב לומר המקום ינחמך. ובכנה"ג כתב שהמנהג לומר לאבלים שבתו בשלום ולא יותר. ויש מקומות שאין מזכירים כלל שום נחמה בשבת, אלא נכנסים ויושבים מעט, ותו לא מידי, והוא מנהג יפה. [כה"ח או"ח סי' רצג סק"ד]. ולכתחלה נכון לנחם בימי החול ולא בשבת, אך מי שאין באפשרותו לבוא לנחם בימי החול, יכול לנחם בשבת באופן שיאמר שם דברי עידוד ודברי תורה. [ילקו"י שם עמו' תלא]

 

ג מנהגינו לומר לאבלים "תנוחמו מן השמים". ויש שמוסיפים, ולא תוסיפו לדאבה עוד. והאשכנזים נוהגים לומר "המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים". [שם סי' כו סע' ג]

 

ד כשרוצים לנחם את האבלים אחר תפלת מנחה וערבית, צריכים להמתין עד שישבו, ואז יגשו אליהם לומר להם את דברי הנחמה הנז'. אבל לא יאמרו להם בפירוש שישבו. ואף על פי שמרן (בסימן שפז סעיף א') כתב, שהמנחמים יושבים על גבי קרקע, כיום לא נהגו בזה, דמסתמא האבל מוחל להם. ומותר לנחם מעומד, ואין המנחם צריך לשבת.[שם]

 

ה נהגו כיום לילך לנחם גם בג' ימים הראשונים, ואין מקפידים לנחמם רק אחר ג' ימים. ובפרט אם האבלים יושבים רק יום אחד עד הרגל. [ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד סי' כו עמ' תלא]

 

ו אין המנחמים רשאים לפתוח בדיבור עם האבלים, אלא אם כן האבל התחיל לדבר, אך אם ניכר למנחמים שאין באפשרות האבל לפתוח בדיבור, או שהאבל נאנח, מתחילים הם לדבר בשבח הנפטר. וכן אם ניכר צערם של האבלים, אין צריך להקפיד שהם יתחילו בדיבור. וכן אם הבא לנחם הוא אדם מכובד או תלמיד חכם מפורסם, שהאבלים מתרגשים מפניו, מותר לו לפתוח בדיבור. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כו סעיף ו]

 

ז האנשים מנחמים את האנשים, והנשים מנחמות את הנשים. ולכן נכון שהנשים תשבנה בחדר נפרד, ובפרט בזמן התפלות וביקורי הניחומין. והמנהג שאחר התפילה ניגשים לפתח החדר שיושבות שם הנשים ומנחמים גם אותן, ואומרים גם לנשים היושבות שבעה "מן השמים תנחומו ולא תוסיפו לדאבה עוד". ונכון שההולך לנחם את הנשים יעמוד בפתח ויקח עמו עוד אנשים לנחמן. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כו סעיף ז עמוד תלב]

 

ח מי שאין לו פנאי ללכת לנחם אבלים ביום, רשאי ללכת לנחם אבלים בלילה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כו סעיף ח עמוד תלב. יביע אומר חלק י' חלק יורה דעה סימן מח עמוד רצט].

 

ט מי שאין עתותיו בידו ללכת לנחם האבלים, ובפרט כשהאבלים יושבים בעיר אחרת, ולנסוע לשם הדבר כרוך בביטול תורה, היכא דאפשר לא ימנע מלנחם דרך הטלפון או במכתב. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כו סעיף ט עמוד תלד]

 

י יש שמקפידים שלא ילך אדם לנחם אבלים פעמיים, אלא פעם אחת בלבד. אולם אין מנהגינו להקפיד בזה, ואדרבה בכל פעם שהולך לנחם מקיים מצות ניחום אבלים. ובפרט אם הולך להתפלל שם כמה פעמים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כו סעיף י עמוד תלה]

 

יא בכלל ניחום אבלים שהאבלים ינחמו זה את זה בדברי עידוד, ובכלל המצוה שהאבלים יקבלו את דברי הנחמה. ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות, כי אי אפשר לשנות, שזהו כגידוף, דמשמע הא אם אפשר לעשות היה עושה, אלא יקבל עליו גזירת ה' יתברך באהבה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כו סעיף יא עמוד תלה]

 

יב מנחמים אבלים גויים כל שיש בדבר דרכי שלום. [ילקו"י אבלות שם סי' כו סעיף יב עמ' תלו]

 

יג ההולך לנחם אבלים טוב ונכון שיקח עמו את בניו, כדי לחנכם במצוה יקרה זו של גמילות חסד. וגם כדי שיתנו אל לבם כי זה סוף כל האדם, ועיקר בואו של האדם לעולם הזה הוא לקיים תורה ומצוות. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כו סעיף יג עמוד תלו]

 

יד יש נוהגים שאדם עומד על יד פתח הבית של האבלים, ומושיט לנכנסים מיני בשמים להריח בהם, ולברך עליהם לעילוי נשמת הנפטר. ואף שיש מי שערער על זה, אין לחוש לדבריו, והוא כמו שנוהגים להגיש לכל המנחמים כוס קפה וכדו' לברך ולשתות. וגם האבל עצמו יכול לברך על הבשמים. שאין כוונתם להריח לשם תענוג אלא בשביל המצוה. [וכן מותר לאבל לברך על הבשמים ולהריח במוצאי שבת בעת שעושה הבדלה][ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד סי' כו עמ' תלו. יביע אומר חלק י' חיו"ד דף שסז טור ב'] 

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן מב – דיני אבלות ברגל ובחול המועד

סימן מב – דיני אבלות ברגל ובחול המועד
[שייך לשלחן ערוך סימן שצט]

 

א מי שמת לו מת קודם הרגל, ונקבר בערב הרגל, ונהג אבלות איזה זמן בערב הרגל, החג מוציא את האבלים מידי שבעה, מפני מצות שמחת החג שהוא עשה דרבים. והיינו קודם יום טוב ראשון של פסח, או יום טוב של שבועות, או יום טוב של סוכות, וכן ראש השנה ויום הכפורים, שגם הם חשובים כרגלים לענין זה, שגם הם נקראים מועדי ה'. [אבל יום שבת שאין בו דין שמחה אלא דין "עונג" אינו מבטל שבעה ושלשים, אבל מצטרף לשבעה ושלשים בלבד]. ואין צריך שינהוג אבלות שעה אחת ממש, אלא די שינהג אבלות איזה רגעים לכל הפחות לפני החג. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף א עמוד תרנט]

 

ב אף שהרגל מבטל ממנו גזרת שבעה, כל זה הוא דוקא משיגיע סמוך לחשכה ממש, ולכן אסור לרחוץ עד הלילה, אבל בלילה שהוא יום טוב מותר לרחוץ כל גופו במים צוננים. או פניו ידיו ורגליו במים חמים אפילו שהוחמו ביום טוב, או כל גופו במים שהוחמו מערב יום טוב. ודוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור. ובאמבטיה פרטית שבבית יש להקל, וכן אם המים הוחמו ביום טוב על ידי דוד שמש, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב. [ודין זה הוא לאו דוקא באבל, אלא בכל גוונא מותר לרחוץ ביום טוב במים שהוחמו ביום טוב על ידי דוד שמש][ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף ב עמוד תרס]

 

ג אשה שקבלה עליה קדושת מועד מבעוד יום, ונודע לה שמת לה מת ונקבר, יכולה לשבת באבלות רגעים מספר, ולהפקיע ממנה שבעה ימי אבלות, אף שקבלה עליה קדושת החג, ואין צריך התרת חכם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף ג עמוד תרסא]

 

ד מי שמת לו מת בערב יום טוב, ונתיירא שמא לא יספיק לקוברו בערב יום טוב, ומסרו לעובדי כוכבים שיוליכוהו לקוברו, כיון שהוציאוהו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים, כבר חלה עליהם אבלות. ואם הוא שעה אחת קודם הרגל, ונהג בשעה זו אבלות, בטלה לה גזרת שבעה, אף על פי שנקבר ביו"ט. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף ד עמוד תרסח]

 

ה הקובר את מתו לפני הרגל ונהג אבלות, הרגל עצמו מבטל ממנו גזרת שבעה, ונחשב כאילו עברו עליו שבעה ימים, וימי הרגל עולים לו למנין שלשים. ונמצא שכאילו יש לו שבעה ימים לפני הרגל, ושבעת ימי הרגל עצמם הרי י"ד יום, ומוסיף עליהם עוד ט"ז יום כדי להשלים חשבון השלשים. וכל זה בשאר קרובים, שאז הרגל מבטל גם מגזירת שלשים, אבל באביו ואמו צריך דוקא שלשים יום שלימים וגערה על ידי חבריו, ואפילו פגע בו הרגל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף ה עמוד תרנד]

 

ו אונן ביום טוב שמתו עדיין לא נקבר, לא חלה עליו אנינות, ועליו להשתדל מאד שלא לבכות ביום טוב, משום מצות שמחת יום טוב. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' מב עמ' תרסט]

 

ז מי שמת לו מת בליל פסח, אם דעתו לקוברו בלילה (על ידי גויים), פטור מכל המצוות הנוהגות בליל פסח. אבל כשדעתו לקברו למחר, אין אנינות חלה עליו, וחייב בכל המצות. ומכל מקום לא יברך שום ברכה מהברכות בעצמו, אלא ישמע הברכה מאחרים. וכן ההגדה וההלל טוב ונכון שישמע מפי אחרים. ואם רצה לאמרם בעצמו, רשאי. וצריך להסב כרגיל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב' סעיף ז' עמוד תרע]

 

ח מי שמת לו מת ביום טוב או בחול המועד, שאינו נוהג שבעה אלא אחר הרגל, בימי הרגל נוהג אבלות בדברים שבצינעא, דהיינו שנאסר ברחיצה בחמין, ותשמיש המטה. ואם יש חשש סביר שיבוא ח"ו להוצאה לבטלה, מותר לו לשמש מיטתו בשבעת ימי הרגל דוקא. וכן אשה אבילה ברגל [שמת אחד מקרוביה ברגל, ויושבת שבעה אחר הרגל], אין לה לטבול בימי הרגל, ומכל מקום אם יש חשש למכשול מצד בעלה, יש להקל שתטבול. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף ח עמוד תרע]

 

ט בשבעת ימי הרגל יש אומרים שמותר לאבל לעסוק בתורה כהרגלו תמיד. ומכל מקום לכתחלה יש לייעץ לו לעסוק בינו לבין עצמו בדברי תורה במסכת מועד קטן (בפרק אלו מגלחין), או בשלחן ערוך עם נושאי הכלים בהלכות אבלות, שיש הרבה ענינים בהלכה בהלכות אבלות. אך אם על ידי כך שאנו מונעים ממנו ללמוד תורה כהרגלו יבואו לידי ביטול תורה ודברים בטלים, יש להקל לו ללמוד תורה כהרגלו בימי המועד, בפרט אם לומד ברבים ועם חבר. [ילקו"י אבלות סי' מב סעיף ט עמוד תרע. וראה עוד בעמוד ת']

 

י כבר הורו רבני ירושלים ת"ו, להתיר לאבל בתוך הרגל ללמוד תיקון הושענא רבא ברבים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף י עמוד תרעא]

 

יא מי שמת לו מת באמצע הרגל, אחר הקבורה יגמור את ההלל בברכותיו, כיון שאינו מתחיל בדיני אבלות רק לאחר החג. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף יא עמוד תרעב]

 

יב אף הנשים אין נוהגות אבלות ברגל, שהנשים חייבות בשמחת יום טוב. [שם סי' מב סי"ב]

 

יג אם מת ברגל, לא ידליקו נר בחדר שהמת מונח שם, שמא יבואו על ידי זה לידי הספד ברגל, אלא ידליקו הנר בחדר אחר. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף יג עמוד תרעג]

 

יד מנהג ירושלים ת"ו שאין מברין על מת בחול המועד, זולת על אב ואם, ואז גם לשאר קרובים הנמצאים יש להברות במועד. אבל על מת שהוא משאר קרובים אין להברות במועד. ונכון להברותם במוצאי הרגל עם התחלת השבעה. ואם אינם רוצים לעשות הבראה כלל יש להם על מה שיסמוכו. ובכל יתר ערי הארץ יש להורות לעשות הבראה על כל הקרבים בחול המועד. וכל זה שנקבר בחול המועד, אבל אם היתה הקבורה ביום טוב, על ידי גויים, אין לעשות הבראה במועד, אלא לאחר המועד. וכשעושים הבראה בחול המועד על מת שנקבר בחול המועד, יש לעשותה בעוגות וקפה, ולא בביצים ועדשים כנהוג תמיד, מפני כבוד הרגל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף יד עמוד תרעג]

 

טו מנהג ירושלים אף לספרדים שלא לקרוע בחול המועד על מת, אלא על אב ואם בלבד, אבל על שאר קרובים קורעים במוצאי הרגל. אבל ביתר ערי הארץ יש להורות כדעת מרן השלחן ערוך לקרוע על כל הקרובים בחול המועד. ומיד לאחר שקרע יחליף את הבגד שקרעו לבגד אחר. וכל זה למת שנקבר בחול המועד, אבל אם נקבר ביום טוב על ידי גויים, אין לקרוע בחול המועד, וכל שכן ביום טוב, אלא קורע לאחר הרגל עם תחלת שבעת ימי האבל. ומכל מקום יש לברך מיד ברכת דיין האמת ביום המיתה, ואם לא בירך קודם הקבורה יברך לאחר הקבורה. ואם עבר יום הקבורה ולא בירך, אינו רשאי לברך בשעת הקריעה במוצאי הרגל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף טו עמוד תרעד]

 

טז מי שמת לו מת קודם הרגל, ושגג או הזיד ולא נהג אבלות כלל, יש אומרים שאין צריך להברותו במוצאי החג. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף טז עמוד תרעה]

 

יז מי שמת לו מת ברגל, ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעת ימי אבלות, מניח תפילין ביום הראשון לאבלו, שצערו על המת כבר הוציא בחול המועד. ובשבעת ימי האבלות האבל אסור גם במלאכה. וראה לעיל סי' טז סעיף כג, דמותר לעשות בצינעא בתוך ביתו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף יז עמוד תרעה]

 

יח שנה שחל שביעי של פסח בערב שבת, ויום אסרו חג חל בשבת, האבלים יושבים שבעה מיד במוצאי שבת, והשבת עולה למנין שבעה, ויוצאים מהשבעה ביום ו' בבוקר, שמקצת היום ככולו.[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף יח עמוד תרעה]

 

יט מי שנהרג בסוכות, וקרוביו קבלו את הידיעה על כך בימי החג, ביום י"ח לחודש תשרי, וישבו שבעה לאחר שמיני עצרת, כפי הדין יש לחשוב את יום השלושים מיום קבלת הידיעה, ומותר להסתפר ביום י"ז בחשון שהוא יום השלשים לקבלת הידיעה, שמקצת היום ככולו. וכל זה כשנמסרה להם הידיעה בחול המועד, אבל אם לא נודע לקרוביו אלא לאחר החג, אף על פי שהאסון אירע כמה ימים לפני כן, אינם מונים שבעה ושלשים אלא מיום שנודע להם, שיום שמועה קרובה כיום קבורה. ומכל מקום הלימוד שנוהגים לעשות בליל השלשים, יש לעשותו בליל ל' לקבורה, אם ידוע מתי יום הקבורה. [ולגבי אב ואם ראה להלן][ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף יט עמוד תרעה]

 

כ נהג אבלות שעה אחת קודם חג הסוכות [אחר קבורה] בטלה ממנו גזרת שבעה, ונחשב גם למנין שלשים כאילו עברו עליו שבעה ימים, ואחר כך החג עצמו הוא שבעה ימים, הרי י"ד יום, ושמיני עצרת נחשב כאילו עברו עליו עוד שבעה ימים, הרי כ"א יום, ויום שני של עצרת הרי כ"ב, ומשלים עליהם ח' אחרים. והני מילי לשאר קרובים, אבל על אביו ואמו מונה שלשים יום, ואסור לו להסתפר עד שיגערו בו חבריו, אפילו אם פגע בו הרגל אחר שלושים יום, אינו מבטל גזרת שלשים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד עמוד תרעז]

 

כא מי שנפטר בחול המועד סוכות, ונקבר, שאבלות של שבעה מתחילה רק לאחר החג, ואבלות שלשים מיום הקבורה, יש אומרים שאין לחשוב את יום שמיני עצרת כשבעה ימים לענין מנין שלשים, ויש חולקים ואומרים שיום שמיני עצרת נחשב כשבעה ימים לענין אבלות של שלשים, דאף על פי שעדיין לא התחיל לישב שבעה, מכל מקום לענין גזרת שלשים מקילין ומחשיבים את יום שמיני עצרת כשבעה ימים. וכן עיקר לדינא. שהלכה כדברי המיקל באבל, ועולה למנין שבעה להשלמת שלשים ימי אבלות, שמכיון שאין כאן מנהג ברור להחמיר בזה, אזלינן לקולא בדיני אבלות. [אבל באב ואם בעינן שלשים יום תמימים][ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב עמ' תרעז. יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' מז עמוד שנב]

 

כב כבר ביארנו שהאבל על אביו או על אמו, ופגע בו הרגל בתוך שלשים, אין לו להסתפר בערב יום טוב, ואף על ידי גערה לא מהני, שאין להקל בזה, ובעינן דוקא שלשים יום ושיגערו בו חבריו, ואף בגילוח הזקן ראוי להחמיר שהוא גם כן בכלל איסור תספורת לאבל. ומכל מקום כשיש צורך גדול, יש להקל בגילוח הזקן בלבד, בערב יום טוב, לאחר שיגערו בו, אבל בגילוח הראש אין להקל, ומנהג ארץ ישראל ידוע ומפורסם להצריך שלשים יום בפועל, [ומקצת היום ככולו]. ואין הרגל מבטל גזרת שלשים והגערה, ורק בשמועה רחוקה על אביו ואמו, ופגע בו הרגל בתוך שלשים, מותר להסתפר בערב הרגל אחר הגערה, ובחו"ל כשאין מנהג ידוע להחמיר אפשר להקל. [ילקו"י אבלות תשס"ד עמ' תרעח]

 

כג אבל על אביו או על אמו, ששלמו שלשים יום של אבלו בתוך ימי חול המועד, וגערו בו, מעיקר הדין מותר לו להסתפר ולגלח בחול המועד. [ילקו"י אבלות תשס"ד עמ' תרעט]

 

כד הרואה בית הקברות ביום טוב או בחול המועד, אחר שעברו ל' יום מזמן שראה בית קברות של יהודים, מברך ברכת "אשר יצר אתכם וכו"'. [ילקו"י אבלות מהדו' תשמ"ט עמ' פד, ובמהדורת תשס"ד סימן מב סעיף כד עמוד תרפ].

 

כה פשט המנהג בחוץ לארץ שלא להתאבל ביום טוב שני של גלויות על שום מת, אפילו אם הוא יום מיתה וקבורה, שהעיקר כמו שכתב מרן השלחן ערוך ביורה דעה בזה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף כה עמוד תרפ]

 

כו אם קבר את מתו שבעה ימים קודם הרגל, ונהג בהם שבעה, הרגל מבטל ממנו גזירת שלושים, אפילו אם חל יום שביעי בערב הרגל, דמקצת היום ככולו, ועולה לכאן ולכאן. ומותר לכבס ולהתרחץ ולהסתפר בערב הרגל. והא דרגל מבטל גזרת שלשים, הוא דוקא בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו אסור להסתפר עד שיגערו בו חבריו אפילו פגע בו הרגל אחר ל' יום אינו מבטל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף כו עמוד תרפא]

 

כז על שאר קרובים אם חל יום שמיני שאחר שבעה ימי אבלות ביום שבת, מותר להסתפר ולהתרחץ ולכבס בערב שבת, ואם לא גילח בערב יום טוב או בערב שבת, מותר לגלח אחר הרגל שכבר נתבטל ממנו גזירת שלושים. אבל בחול המועד לא יגלח, כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם המועד. ואם חל שביעי של יום השבת בערב הרגל, אסור לגלח בערב שבת. ומותר לגלח אחר הרגל או בחול המועד. כיון שלא היה יכול לגלח קודם הרגל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף כז עמוד תרפא]

 

כח נהג אבלות שעה אחת לפני חג השבועות, נחשב לו כמו שישב שבעה ימי אבלות, והחג עצמו נחשב לעוד שבעה ימים, הרי י"ד יום, ומשלים עליהם ט"ז אחרים ומסיים גזרת שלשים. וכל זה בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו צריך להשלים שלשים יום ולהסתפר רק אחר שלשים ואחר גערה. [ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד סי' מב סעיף כח עמוד תרפא]

 

כט נהג אבלות שעה אחת לפני ראש השנה, בטלה ממנו גזירת שבעה ימי אבלות, דראש השנה נחשב כרגל. ויום הכיפורים מבטל גזרת שלושים, ומגלח ערב יום כיפור. והוא הדין לקובר מתו בג' תשרי, שמגלח בערב יום הכפורים. וגם זה רק בשאר קרובים ולא באביו ואמו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף כט עמוד תרפא]

 

ל נהג אבלות שעה אחת קודם יום הכפורים, בטלה ממנו גזרת שבעה מפני יום הכפורים, וגזירת שלושים מבטל ממנו החג, ומגלח בערב חג סוכות. [בשאר קרובים]. ובערב יום הכפורים יכול להתרחץ סמוך לחשיכה, כיון דלא אפשר בלילה דומיא דכיבוס. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף ל עמוד תרפב]

 

לא יום טוב שחל בשבת, כיון שאי אפשר לרחוץ במים חמים בלילה, יש אומרים שמותר לאבל להתרחץ קודם שחשכה, אחר תפלת מנחה. ויש אומרים שכיון שיכול להתרחץ בליל שבת בצונן, אין להקל להתרחץ בחמין ביום טוב. [ילקו"י אבלות תשס"ד סי' מב עמ' תרפב]

 

לב הקובר מתו בחול המועד נוהג דין אנינות כל זמן שהמת לא נקבר, ולאחר שנקבר נוהג דברים שבצינעא, והרגל עולה למנין שלושים בשאר קרובים, כמו שנתבאר. ומתעסקים ברגל לנחמו ולפייסו בדברים. ואחר הרגל מתחיל למנות שבעה, ולכשיכלו שבעה למיתת המת, אף על פי שעדיין לא כלו שבעה ימי אבלות, מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם. [שם עמוד תרפב]

 

לג אם המת נפטר כמה ימים סמוך לרגל, וקמו מהשבעה בערב הרגל, וליל יום השביעי לפטירה חל בחול המועד, יש לערוך את האזכרה בלימוד והשכבה וכו' כפי שנוהגים לערוך לעילוי נשמת הנפטרים, בחול המועד, ולא לדחות את האזכרה לאחר החג. וכן אם יום השלשים לפטירה חל בימי החג, יש לערוך את האזכרה בלימוד והשכבה וכו' בימי החג, ובזה לא שייך לומר דרגל מבטל מהאבל. שאין הרגל מבטל שבעה ושלושים אלא לגבי החיים, ששמחת הרגל מבטלת ודוחה את האבלות, אבל מה שעושים לכבוד הנפטרים ולעילוי נשמתם, אין הרגל מעלה ומוריד כל כך, וכמבואר בפוסקים כן לענין קדיש והדלקת נר נשמה, כך הדין לענין אזכרה, שצריכה להיות בליל השבעה ממש, אפילו בחול המועד, וכן בליל השלושים ממש. וכן מנהגינו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד, עמוד תרפב. יביע אומר חלק ז' חיו"ד סימן מב]

 

לד מי שבאה לו שמועה רחוקה על אביו או על אמו, ובתוך ל' יום פגע בו הרגל, יש אומרים שלענין גזירת ל' נוהג על אביו ואמו בתספורת כל שלשים עד שיגערו בו חבריו, ויש אומרים שגם לענין תספורת יכול להסתפר בערב הרגל. וכן עיקר. [שם סי' מב עמוד תרפד]

 

לה לא יעורר אדם על מתו שלשים יום קודם הרגל. וכל זה באבלות ישנה, שהוא אחר שלשים יום מהרגל, אבל באבלות חדשה שהיא בתוך שלשים יום לרגל, מותר להספידו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מב סעיף לה עמוד תרפה] 

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן נו – דין המאבד עצמו לדעת

סימן נו – דין המאבד עצמו לדעת

 

א המאבד עצמו לדעת אף אם עשה כן מתוך צרות רבות ורעות מאד, אין מתאבלים עליו, ולא קורעים עליו, מפני שאין לו חלק לעולם הבא. [יביע אומר חלק י' דף שסה טור ב]. ויש אומרים שכל זה דוקא לאחר התראה שהודיעוהו חומר האיסור, ובכל זאת טרף נפשו בכפו. אבל אם לא התרו בו ולא הודיעוהו חומר האיסור, מתאבלים וקורעים עליו. ועל כל פנים אם לאחר ששלח יד בנפשו עשה תשובה, והתודה מתוך דעה צלולה, והתחרט על צעדו הנמהר, ומה גם אם ביקש להצילו מרדת שחת, אין למנוע ממנו שום דבר, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. ומכל מקום לא יברכו ברכת דיין האמת בשם ומלכות, כי כאן טרף נפשו בכפו נגד רצונו, ורצון יראיו, ולא שייך לומר דיין האמת. ומכל מקום הרוצה לברך יש לו על מה שיסמוך, שאין הברכה על הקריעה והאבלות. ואפילו אם איבד עצמו לדעת באופן שאין מתאבלים עליו. ואם המאבד עצמו לדעת הוא חפשי לגמרי וכופר בדעותיו, יש להתנהג עמו בכל חומר הדין שלא להתאבל עליו, ואם הם כהנים אסור להם להטמא למת זה מקרוביהם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד שא, ובמהדורת תשס"ד סי' נו סעיף א, עמוד תשעג. יבי"א ח"ב סימן כד, וח"ו יו"ד סי' לו, וח"ז סי' מג אות ב'. וח"י חיו"ד דף שסה טור א]

 

ב מי שאיבד עצמו לדעת מצוה על בניו לומר אחריו קדיש, ולעשות הלימודים בליל השבעה והשלשים, וביום פקודת השנה, לעילוי נשמתו, כמו שנוהגים לעשות לשאר נפטרים. ואדרבה יש תועלת מרובה באמירת הקדיש והצדקות שעושים לעילוי נשמת המאבד עצמו לדעת, שטרף נפשו בכפו, שיוכל ליהנות ביתר שאת מאוצרות הצדקה הגנוזים לאותן שלא זכו. וכן יש תועלת באמירת ההפטרה בציבור, ובאמירת ההשכבה ותפילה לעילוי נשמתו, והוא רחום יכפר עון. והוא הדין בכל זה למי שהיה אביו רשע, שיש לו להתאמץ ולהתפלל עליו אחר מותו, וברא מזכה אבא. [ילקו"י אבלות סימן נו סעיף ב]

 

ג הדבר ברור שאין בעל תשובה רשאי לאבד עצמו לדעת, כדי לכפר על עונותיו הרבים, שהוא איסור חמור מאד, ומכל מקום אם עבר ועשה כן, ונתכוין במה שהתאבד לכפר על עוונותיו הרבים, אף שבודאי עשה שלא כהוגן, מתאבלים עליו, כיון שסוף סוף לבו היה לשמים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' נו ס"ג עמ' תשעז. יבי"א ח"ב דף קצג. וח"ו יו"ד סי' לו סק"ג]

 

ד מים שבשכונת המת של המאבד עצמו לדעת, אין צריך לשופכם, ומותר לשתותם. שאין איסור מים שבשכונת המת אלא במת מיתה טבעית ולא בהריגה. [שם סי' נו ס"ד]

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן יב – דברים העשויים לכבוד המת ושאין בהם משום חוקות העכו"ם

סימן יב – דברים העשויים לכבוד המת ושאין בהם משום חוקות העכו"ם

 

א הנוהגים להניח זרי פרחים ושושנים על מטת המת, או לשאתם לפניו, יש להם על מה שיסמוכו במנהגם זה, ואין בזה איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו". ובכל זאת כדאי להעיר למוסר אזנם לבל יחדשו מנהג זה בארצינו הקדושה, ובפרט משום דחיישינן משום יקרא דקמאי, ובודאי שאם אומרים להם זאת בדברי חן ונועם והסברה, יקבלו את דברינו ברצון, ומכל שכן בזמנינו, ולפעמים מחמת מרירות לב האבלים יתריסו נגד המוחים בידם בעוז ובתוקף, בחשבם שמניעת דבר זה פוגע בכבוד המת, בהיות שהסכן הסכינו במנהגם זה בחוצה לארץ, ועל כל פנים אם הוכיחום ולא קבלו, הנח להם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פז. ובמהדורת תשס"ד סי' יב ס"א עמוד רעד]

 

ב מותר מעיקר הדין לקחת המתים לבית הקברות, בעגלות הרתומים לסוסים ולא חיישינן בזה משום חוקות העובדי כוכבים. [שם מהדורת תשמ"ט עמוד פט, ובמהדו' תשס"ד עמוד רעה].

 

ג אין נכון לנטוע אילנות או שושנים ופרחים בבית הקברות, ולא יעשה כן בישראל, ולא טוב עשו אלו העושים כן בקברות צבאיים, נטעו נוטעים וחיללו את קדושת המקום, וה' הטוב יכפר בעדם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פח, ובמהדו' תשס"ד סי' יב סעיף ג עמ' רעו]

 

ד מה שנהגו בכמה בתי קברות לזרוע דשא ועשבים על גבי הקברות, הוא מנהג עכו"ם, ואין להנהיג כן. ובפרט שבזריעת דשא ועשבים אין בזה משום כבוד למתים, ומה גם שעלולים לפגוע על ידי כך בכבוד המתים לדרוך ולרמוס על גבי הקברים, ולכן אין לשנות מהמנהג, ויש בזה משום לא תסיג גבול ראשונים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן יב עמו' רעו]

 

ה הנוהגים לענוד סרט שחור על מלבושיהם לאות אבל, יש להם ע"מ לסמוך, וראה לעיל עמוד תרח סעיף ג. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פח, ובמהדורת תשס"ד סי' יב ס"ה עמוד רעז]

 

ו יש שנוהגים שאם קרה חלילה אסון, ונפטרו ב' אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה אחת, שוחטים תרנגול בלי ברכה, וקוברים אותו בבית הקברות למרגלותיו של הנפטר השני, לפי הדין אין בזה איסור משום דרכי האמורי, אך טוב שלא לחוש לדברים אלה, שלא הוזכרו בש"ס. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמ' צ'. ובמהדו' תשס"ד עמ' רעז. וראה לעיל עמ' תרי סעיף יב] 

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן כז – שלא להקשות על המת יותר מדאי

סימן כז – שלא להקשות על המת יותר מדאי
[שייך לשלחן ערוך סימן שצד]

 

א אין מתקשין על המת יותר מדאי, וכל המתקשה יותר מדאי ח"ו יבכה על מת אחר. אלא שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת ולגיהוץ. [ילקו"י אבלות עמוד תלז]

 

ב במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתם. ואין בוכים עליהם יותר מל' יום, ואין מספידין עליהם יותר מי"ב חודש. וכן חכם שבאה שמועתו לאחר י"ב חודש, אין מספידין אותו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז סעיף ב עמוד תלח]

 

ג כל שלשה ימים יראה האבל כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלשה ועד שבעה כאילו זקוף כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאילו עוברת לפניו בשוק, וכל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה. ואם נולד בן למשפחה, נתרפאה כל המשפחה. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז סע' ג]

 

ד יש הנמנעים מלנסוע נסיעות שמצוי בהם סכנה, כמו נסיעות לחו"ל, במשך כל הי"ב חודש על אב ואם. ואף על פי שמעיקר הדין מותר לנסוע לחו"ל במשך השנה, מכל מקום הנמנע מלהכנס למקומות שמצוי בהם סכנה, הרי זה משובח. [ילקו"י אבלות סי' כז עמ' תלח].

 

ה מי שמת לו בן ולא בכה ולא הוריד עליו אפילו דמעה אחת, מדה רעה היא, ומורה על קושי הלב. אולם חולה הסובל מכאבי עינים פטור מלבכות אפילו ג' ימים הראשונים של האבלות. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז סעיף ה עמוד תלח].

 

ו אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל בני החבורה כולה. [ילקו"י אבלות שם סי' כז ס"ו עמ' תלט].

 

ז כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז סעיף ז עמוד תמ].

 

ח אדם שנפטר לו בנו או בתו, אל ינשק אותם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן כז עמוד תמ].

 

ט השורט שריטות בגופו, מרוב צערו על מת, עובר משום שנאמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. ונאמר, לא תתגודדו וכו"'למת". ואפי' מכה על בשרו עד שדמו שותת אסור. ואין לתלוש שערות ראשו על המת. ויצדיק דין שמים על עצמו בשתיקה ודומיה. אבל השורט בבשרו על צער אחר שיש לו כגון הפסד ממונו וכיוצא, אין בו איסור אפילו מדרבנן. ומכל מקום הנכון לקבל דינו של השי"ת באהבה, שמברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה, לקבולינהו בשמחה. מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. ואסור לקלל את עצמו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' כז סעיף ט עמוד תמא. הליכות עולם ח"ז עמוד שב]

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן מג – הנהגות האבל במעגל השנה

סימן מג – הנהגות האבל במעגל השנה

 

א מותר להתענות ביום פטירת אביו או אמו, בימים שבין יום הכפורים לסוכות, לדעת השלחן ערוך.[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מג סעיף א עמוד תרפז]

 

ב יש אומרים שמותר לאבל בערב יום הכיפורים לשבת בסעודה המפסקת על כסא או ספסל, ויש חולקים. והמיקל בזה לא הפסיד. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' מג ס"ב עמ' תרפז]

 

ג מותר להתענות בימי ניסן תענית של יום הפקודה (יאר-צייט) של אביו או אמו, אף על פי שאין תענית זה חיוב רק מנהג טוב. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מג סעיף ג עמו' תרפז]

 

ד אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו, או תוך שלשים על שאר קרובים, שהוא בכור, מותר ללכת לסיום מסכתא בערב פסח להפקיע עצמו מתענית בכורות. אבל אם הוא בתוך שבעה ימי אבלות, אין להקל, ויפדה התענית בצדקה, אם הוא חלש וקשה לו התענית, ויבוא להתבטל מהסדר של ליל פסח. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן מג סעיף ד עמוד תרפח]

 

ה כבר נתבאר שביום השנה נוהגים לעלות לקבר אב או אם, לומר שם פרקי תהלים וכו'. ואם חל יום פטירת אביו או אמו בחול המועד סוכות, או חול המועד פסח, אין ראוי לעלות לקבר ביום הפטירה בחול המועד, מפני שמגיעים לידי צער ובכי. אלא יקדים את ההליכה לקבר לפני החג. ואם אי אפשר לו לילך לשם קודם החג, יבקר אחר החג. ומכל שכן שאין להתענות ביום פקודת השנה בימי חול המועד. אבל מותר ללכת לקברי צדיקים בחוה"מ. [ילקו"י אבלות סי' מג עמ' תרפח. ושם שלא ללכת לקברות צדיקים כשהוא על חשבון לימוד תורה]

 

ו אם יום הפטירה [יום השנה] חל בראש חודש מותר לילך לבית הקברות. וביום השביעי לאבלות, אם האבלים מכירים בעצמם שלא יגיעו לידי בכי בעלותם לקבר קרובם, מותר להם לעלות לקבר, אבל אם יגיעו לידי בכי, ידחו את העליה לקבר לאחר ראש חודש. ואין להקדים את העליה לקבר באמצע שבעה ימי אבלות. ואמנם אבל שיוצא לחוץ לארץ מיד בבוקר של יום השביעי לאבלות, מיד עם צאתו מהאבלות, ואין לו אפשרות לבקר בקבר ביום השביעי, יש להקל לו לצאת מביתו ולעלות לקבר ביום השישי לאבלות. [שם עמו' תרפט] 

קטגוריות
הלכות אבלות דיני אבלות

סימן נז – דין אזהרת טומאת כהן

סימן נז – דין אזהרת טומאת כהן
[שייך לשלחן ערוך סימן שסט]

 

א אסור לכהן להכנס לבית הקברות, וכאשר הכהן משתתף בהלוייה של אחד מידידיו יזהר שלא יתקרב קרוב לד' אמות של הנפטר. וגם לא יהיה תחת אילן או תקרה, וכדו', שמאהילים עליו ועל הנפטר. ואמנם מצוה על הכהן להיטמאות לשבעה קרוביו שנפטרו, שהם אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואשתו. ולכן מותר לו להשתתף בהלוייה ולשאת את המטה. ודעת מרן השלחן ערוך שאין לכהן להטמאות לקרוביו אם נטמא גם למתים אחרים, וכגון שעובר דרך קברות אחרים, שטומאה דחויה אצל כהנים, ולא הותרה לגמרי. ויש חולקים, וכתב בארץ חיים, שמנהג ירושלים שהכהן נכנס לבית הקברות, ולבית ההלויות, למרות שיש שם מתים אחרים, וגם עובר דרך קברות אחרים. [ואמנם לא ראינו שנהגו כן בירושלים, ותמיד מזהירים לכהנים שלא להכנס לבית הקברות]. וכל זה בשעת ההלוייה, אבל אין לכהן להכנס לבית הקברות ביום השבעה ושלשים וכו'. [שם סי' נז ס"א].

 

ב כהנים שנקברו בתוך בית הקברות, ולא עשו להם קברים בפני עצמם, אין בכך כלום, והיינו שאין צריך להעבירם לקבר סמוך לגדר. [ולענין להיטמאות להם ראה בסעיף הקודם][ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד רפ, ובמהדורת תשס"ד סימן נז סעיף ב עמוד תשפא]

 

ג אין לכהנים להטמאות לקרוביהם אלא אם נפטרו כשהם שלמים, אבל אם בעת הפטירה נחסר להם אבר, וכגון שנחתך הרגל בתאונה וכדומה, אין להם להטמאות לקרוביהם. ואמנם אשה שלפני שנים מפטירתה עשתה ניתוח והוציאו ממנה את הרחם, מותר לבניה הכהנים להטמאות לאמם.[ילקו"י אבלות תשס"ד סי' נז ס"ג עמו' תשפא. יבי"א ח"ג סי' כג אות כו]

 

ד רכבת נוסעים הנוסעת מעיר לעיר, ובדרך נסיעתה עוברת על בית קברות, יש להקל לכהן לנסוע ברכבת לצורך פרנסתו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נז סעיף ד, עמוד תשפא. יביע אומר חלק י' חלק יורה דעה סימן נב עמוד דש. ושם בא בארוכה בדין "אהל זרוק אי שמיה אהל"].

 

ה אף על פי שיש להזהיר את הכהנים שלא יטמאו לקרובם שאיבד עצמו לדעת, מכל מקום אין לגזור בזה שגם לא יתאבלו עליו מחשש שילכו להטמא לו. ולכן באופן שמתאבלים על המאבד עצמו לדעת, גם הכהנים יתאבלו עליו. [ילקו"י שם סי' נז סעיף ה]

 

ו אסור לכהנים לבקר אצל קברות צדיקים, במערת המכפלה או בקבר רחל, ומצוה להוכיח לכהנים החרדים לדבר ה' באמירה נעימה לבל יכניסו עצמם בספק איסור טומאה דאורייתא, ולחלל קדושת כהונתם, ואין לכהנים ליטמא לתלמידי חכמים גדולים בזמן הזה אף בקבורתם. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד סי' נז ס"ו עמוד תשפז. שו"ת יביע אומר חלק א' חלק יורה דעה ריש סימן י', וחלק ד' חיו"ד סי' לה סק"ז. ויחוה דעת חלק ד' סימן נח עמוד רפט]

 

ז מותר לכהן ליטמא באהל של מת גוי, אבל לא במגע ובמשא, ומכל מקום נכון להזהר גם באהל מת גוי. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' נז ס"ז, עמוד תשפח. יביע אומר ח"א יו"ד ר"ס י']

 

ח כהן הרוצה ללמוד בבית ספר רפואי, והדבר כרוך בטומאת מת על ידי ניתוחים וכל כיוצא בזה, אסור לו ללמוד באותו בית ספר רפואי, בהיות וכהן אסור לו להטמא למת, ואסור לו אף להכנס בחדר שיש שם מת, וגם אם המת גוי אסור לו לנגוע בו. [שם סי' נז ס"ח]

 

ט כהן העובד בבית חולים כאח, שאסור לו להטמא למתים, אם עושה כן על פי ציווי הרופאים, אסור לו לישא כפיו, ולכתחלה לא יעלה לספר תורה לעליית כהן, אם לא יחזור בתשובה לקבל עליו לבל ישוב לכסלה. אלא שבס"ת אין חשש ברכה לבטלה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן נז סעיף ט, עמוד תשפח. יחוה דעת ח"ד סי' נח]

 

י אשת כהן מעוברת וקרבו ימיה ללדת, מותרת להכנס לכתחלה באהל המת. [שם ס"ס נז]