קטגוריות
הלכות ברכות השחר ושאר ברכות

סימן מט – לומר פסוקי תורה בעל פה


א דברים שבכתב, אסור לאומרם בעל פה. [ומצינו בראשונים שכתבו להקל בכמה אופנים: שיש אומרים שהאיסור הוא רק בפסוקי החומש, אבל לא בנביאים ובכתובים. ויש אומרים שאין איסור אלא כשקורא להוציא ידי חובה אחרים, אבל בקריאה בעלמא אין איסור. ויש אומרים דכל שהוא דרך תפלה ותחנונים אין בו איסור לאומרו בעל פה. ויש אומרים שאין איסור זה אלא כשקורא בניגון ובטעמים, אבל בקורא סתם אין איסור לאומרו בעל פה. ויש אומרים דבפסוקים השגורים בפי כל אין איסור לאומרם בעל פה. ולענין הלכה ראה בהערה]. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה א. שארית יוסף חלק ב' עמוד ט']. ב אולם פסוקים השגורים בפי כל, כמו הפסוקים שבתפלה, פסוקי דזמרה, וכיוצא, מותר לאומרם בעל פה. ולכן מותר לומר בעל פה קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד. ודבר השגור בפיו אך אינו שגור בפי כל, יש אומרים שמותר לאומרו בעל פה, ויש חולקים ואומרים דצריך שיהיה שגור בפי כל. והעיקר לדינא שיש לסמוך על דברי המקילין. ולכן הנוהגים לומר בסיום התפלה, אחר "אלהי נצור", פסוק מהתנ"ך שפותח ומסיים באות ראשונה ואחרונה של שמם, רשאים לומר פסוק זה אף שאינו שגור בפי כל. [ילקו"י תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה ב שאר"י ח"ב עמוד י']. ג אם קורא קריאת התורה כדי להוציא אחרים ידי חובה, אפילו פסוקים השגורים בפיו, צריך להזהר שלא לאומרם בעל פה. ולכן אם אין שם מי שהכין את הקריאה בתורה, אפילו הכי יקראו בתורה בברכה כהלכתה, ואפילו בלי ניגון. ויעמוד אחד לידו וילחש לו עיקרי הטעמים, כמו אתנח וסוף פסוק, וכן יתקן אותו אם יטעה בקריאה. ולכתחלה אין לקורא בתורה להניח לידו חומש, ולעיין בו ולקרוא מלה במלה מהספר תורה בצמוד לחומש, שיש לחוש שמא יקרא כמה תיבות בעל פה, או מתוך החומש, ולא מתוך הספר תורה. ומכל מקום בדיעבד כשאין להם מי שיקרא בתורה, יכולים לנהוג כנז', כדי שלא יתבטלו מקריאת התורה בצבור. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, סימן מט הערה ג שארית יוסף חלק ב' עמוד יא]. ד אם עבר וקרא בקריאת התורה כמה פסוקים בעל פה, יש אומרים שלא יצא ידי חובה, וצריך לחזור מיד ולקרוא פסוקים אלה, ויש חולקים ואומרים שבדיעבד יצא ידי חובה. וכן עיקר. ועל כל פנים אם עבר וקרא כמה תיבות בעל פה, בדיעבד יצאו ידי חובת קריאת התורה. ושליח צבור הרגיל שלא להקפיד לקרוא הכל מתוך הספר תורה, יש להחליפו בשליח צבור אחר המקפיד לקרוא רק מתוך הספר תורה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, הל' פסד"ז, סי' מט הערה ד שארית יוסף ח"ב עמוד יד]. ה הקורא קריאת שמע ומוציא בזה ידי חובה את חבירו, לכתחלה אין לו לקרוא בעל פה. ומכל מקום בדבר זה שהוא שגור בפי כל [ולא רק שגור בפיו], יכול לסמוך על המקילים ולקרוא קריאת שמע בעל פה אף שהוא מוציא אחרים ידי חובתם. [וגם בקריאת שמע שייך דין "שומע כעונה"]. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה ה. שארית יוסף חלק ב' עמוד יד]. ו שליח צבור הקורא בתורה, צריך שיכין את הקריאה ולסדרה לעצמו כמה פעמים. ואם הוא רגיל בקריאת התורה, יכול להסתפק בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ובפרט אם הוא טרוד בלימודו. וכשהוא חוזר על הפרשה יש אומרים שאם הוא בקי בקריאה בעל פה מותר לו לשנן את הקריאה בעל פה, ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, מאחר שאינו מוציא אחרים ידי חובתם. ויש חולקים. ונכון להחמיר בזה, אך במקום צורך אפשר לסמוך על המקילים להכין הפרשה בעל פה. [ילקו"י תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה ו. שאר"י ח"ב עמוד טו]. ז תלמיד חכם הדורש לצבור ומזכיר בדרשתו פסוקי תורה, יכול לסמוך על המקילים לומר את הפסוקים בעל פה, מאחר שאין זו קריאה שבאה להוציא ידי חובה, וגם אין כוונתו לשם קריאה, ומסתמא הפסוקים שמזכיר שגורים בפיו. [ילקו"י ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה ז. שאר"י ח"ב עמו' טז]. ח מה שנהוג בכמה תלמודי תורה שהמורים מטילים על התלמידים לשנן קטעים מהנביא בעל פה, כמו שירת דבורה, או משלי בלעם וכדומה, אין צריך למונעם מזה, שיש להם על מי שיסמוכו. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה ח. שארית יוסף ח"ב עמוד יט]. ט יש אומרים שבזמן שהשליח צבור קורא בתורה [מתוך הכתב] מותר לאחרים השומעים את קריאתו לקרוא עמו מלה במלה בלחש, אף אם קוראים בעל פה, שהרי אינם מוציאים אחרים ידי חובתן, וגם מאחר ונסמכים על קריאת השליח צבור הקורא מתוך הכתב. ולכתחלה יש להזהר גם בזה לקרוא מתוך החומש. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר הל' פסד"ז, סי' מ הערה ט. שארית יוסף ח"ב עמ' יט]. י רבים נהגו לומר פרקי תהלים בעל פה, ולא חששו בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ויש להם על מה לסמוך, מאחר שהוא דרך תפלה ותחנונים, וגם אינו מתכוין להוציא ידי חובה את אחרים, וגם הפסוקים שגורים בפיו. אולם הממתין לאיזה דבר הנצרך, וחושש על ביטול הזמן, נכון יותר שישנן פרקי משנה בעל פה, וזה עדיף מאשר לומר פרקי תהלים בעל פה. ורק אם אינו יודע פרקי משנה בעל פה, מותר לו לומר פרקי תהלים אף בפרקים שאינן שגורים בפי כל. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה י'. שארית יוסף חלק ב' עמוד כ']. יא לפיכך הנמצא בבית האסורים ומתבטל מלימוד תורה, ואינו יודע לומר פרקי משנה בעל פה, מותר לו לומר פרקי תהלים בעל פה. וכן הנוסע באוטובוס רשאי לומר תהלים בעל פה. וכל המתפלל על חולה על קברות הצדיקים, או המתפלל על קבר הוריו ביום השבעה או השלשים לפטירתם, או ביום השנה, וכדומה, מותר לו לומר פרקי תהלים בעל פה. [ילקו"י שם. שאר"י ח"ב עמ' כ']. יב סומא מותר לו לקרוא פסוקים בעל פה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. וכן זקן שכהו עיניו מראות, וקשה לו מאד לקרוא מתוך ספר, וגם קשה לו מאד ללמוד גמ' ופוסקים, יכול לומר בעל פה פסוקי תורה. ומכל מקום אין להעלות סומא לספר תורה, אחר שאינו יכול לקרוא מתוך הכתב. שמאחר ואין מנהג ברור להעלות סומא לספר תורה, ודברי האחרונים סותרים זה את זה, יש להעמיד הדבר על עיקר הדין דשב ואל תעשה עדיף, וכיון שהוא שומע ברכות העולים לספר תורה וקריאת התורה מפי השליח צבור ומכוין לבו אליהם הרי הוא יוצא ידי חובתו כאילו עלה בעצמו. ומכל מקום אם עלה לספר תורה לא ירד, ואין גוערים בו, כיון שיש לו על מה שיסמוך [ובילקוט יוסף חלק ב' כתבנו שהמנהג שהסומא עולה לתורה, אך מרן אאמו"ר חזר בו, וכיום דעתו כנז', ואין להתחשב במנהג]. [ילקו"י תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה יב. עמ' קעא. שאר"י ח"ב עמוד כא]. יג המקילים לומר בעל פה פרשיות "קדש לי""והיה כי יביאך" עם התפילין, יש להם סמך. ומכל מקום היכא דאפשר ראוי יותר לאומרם מתוך הכתב. [ילקו"י שם סימן מט הערה יג. שאר"י ח"ב עמוד כב]. יד מותר לקרוא תרגום בעל פה, שאינו בכלל האיסור. [ילקו"י סי' מט הערה יד. שאר"י חלק ב' עמוד כב]. טו האר"י ז"ל היה תמיד מתפלל מתוך הסידור, ולא בעל פה, כדי שיוכל לכוין יותר. וגם היה אומר כל דבר שבמקרא בטעמים של אותה פרשה. וכן כל דבר שבמשנה היה אומר בניגון משנה. ומעולם לא הגביה קולו בקול רם בתפלה, כדי להורות ההכנעה לפני השי"ת, זולת בשבת שהיה מרים קולו יותר מעט מימי החול בנעימה, מפני כבוד השבת. [ילקו"י שם, סי' מט הע' טו. שאר"י ח"ב עמ' כג]. טז אף על פי שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, מכל מקום משום עת לעשות לה' הקילו לכתוב תורה שבעל פה, וספרי פוסקים. ויש אומרים שהמחבר ספר ומערב במחשבתו כדי להתגדל ולהתכבד, עובר משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם. ויש שחלקו על זה. שהואיל והותר הותר. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' מט הערה טז. שארית יוסף ח"ב עמ' יח]. יז מותר לכתוב תשובה בהלכה, או בפלפול, על מנת למוסרה לועדת רבנים ולקבל מילגה, ואין בזה חשש משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן. וכן מותר לערוך מחקר תורני על מנת לקבל תואר כבוד וכדומה. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסוקי דזמרה עמוד קפה, סי' מט הערה יז].