א האוכל מצה בכל ימי הפסח, חוץ מלילה הראשון של פסח, אינו מברך אלא המוציא. אבל אם בירך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה", הרי הוא נושא שם שמים לבטלה, ואסור לענות אחריו אמן. כי אכילת מצה בשאר ימי הפסח אינה מצוה גמורה אלא רשות, שאם ירצה לאכול אורז או פירות וכיוצא רשאי, ואינו חייב לאכול מצה כי אם בלילה הראשונה בארץ ישראל, וב' לילות הראשונים בחוץ לארץ. לפיכך אין לברך ברכת "על אכילת מצה" בשאר ימי הפסח. והנוהגים כן יש למחות בידם, שאין להם על מה שיסמוכו. [ילקו"י מועדים עמוד שפ. יחוה דעת ח"א סימן כב, שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן לב. ובחזון עובדיה חלק ההלכות מהדורת שנת תשכ"ז עמוד רכא, ובמהדורת תשס"ג עמוד פה]. ב מה שיש נוהגים שאינם אוכלים מצה אלא בליל יום טוב ראשון של פסח, ובשאר ימי הפסח אינם אוכלים מצה מחשש שהמצה לא נאפתה כראוי, לא יפה הם עושים, ובפרט בשבת ויום טוב שחובה לאכול בהם פת. ויש להסביר להם שאף על פי שהחובה באכילת מצה היא רק בליל פסח, מכל מקום יש אומרים שיש מצוה באכילתה כל שבעה, אך אם עושים כן מטעמי בריאות, יש להקל להם. [יבי"א ח"ב סימן כג ס"ק טז. שו"ת חזו"ע ח"א סי' לב].
קטגוריות