סימן ד' – וידוי החולה

סימן ד' – וידוי החולה

 

א נטה למות אומרים לו התוודה, ואומרים לו: הרבה התוודו ולא מתו והרבה שלא התוודו ומתו, ובשכר שאתה מתוודה אתה חי. וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתוודות בפיו יתוודה בלבו. ואם אינו יודע להתוודות, אומרים לו, אמור: מיתתי תהא כפרה על כל עוונותי. ומיהו כל זה דוקא בנוטה למות, שיש לחוש שמא ימות פתאום בלא וידוי, אך בלא זה אין לומר לו כן, שסכנה היא לו, שיחשוב שנוטה למות וישבר לבו ויזיק לו. וכל הדברים האלו אין אומרים לא בפני עם הארץ, ולא בפני נשים, ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו את לבו. ולכן יש להוציא הנשים והקטנים מן החדר בעוד החולה חי, אם נוטה למות ח"ו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ד' סעיף א, עמוד פח]

 

ב סדר וידוי של שכיב מרע הוא: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל החטאים והעונות ופשעים, שחטאתי ופשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים. [ואם ירצה להאריך ולומר את הוידוי הארוך של רבינו נסים שאומרים ביום הכפורים, הרשות בידו][ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ד' עמוד פח]

 

ג שכיב מרע שאמר תנו מאתים דינר לבניו של שמעון, אין לתת מאתים דינר לכל אחד מהבנים, אלא יתנו סך הכל מאתים דינר והבנים יחלקו סך זה בשווה. [ילקו"י סי' ד' עמוד פט]